חידושי הרדד· רבי דוד דוב מייזליש
נזיר
דף לו.
בסוגיא דטעם כעיקר:
בנזיר (דף ל"ו) רש"י פי' דזעירי מפרש הברייתא אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מקצתו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה. והקשו בתוס' דא"כ מפרש זעירי לברייתא כמו שמפרש אביי וא"כ מנ"ל דלאפוקי מאביי. כוונת התוס' כיון דאביי לא אמר רק לישנא מקצתו חצי זית ויש לפרשו כמ"ש זעירי חצי זית שאור וחצי זית מצה וא"כ מנלי' להגמ' לפרושי בשיטת אביי דסובר יש הקטרה לפחות מכזית דלמא גם הוא סובר אין הקטרה לפחות מכזית וסובר דמקצתו היינו חצי זית שאור עם חצי זית מצה. ונ"ל דהנה קשה מנלי' לאביי להוכיח מקרא דכל דמקצתו אף בחצי זית בלבד יש הקטרה דלמא אתי קרא רק בהקטרה כזית וקרא דכל מרבי דהיתר מצטרף לאיסור וכל מרבי חצי זית שאור וחצי זית מצה. ונ"ל דהנה לקמן (דף ל"ז ע"ב) שקלי וטרי בגמ' דנגמור מנזיר בכל דוכתי להיתר מצטרף לאיסור. ומשני דנזיר וחטאת שני כתובין הבאים כאחד דמחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן ומיהו ליכתב בנזיר ולגמר חטאת מיני' דבכל התורה כולה ילפינן מנזיר א"כ הוי שני כתובין ואין מלמדין. והנה לכאורה קשה למ"ל קרא בשאור בל תקטירו דהיתר מצטרף לאיסור ניליף מחטאת דהוי קדשים מקדשים וע"כ צ"ל משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד וגלי קרא דלא גמרינן לשאר דוכתי וה"ה לקדשים דלא גמרינן. אמנם זה שייך למ"ד דבנזיר היתר מצטרף לאיסור. אבל למ"ד דגם בנזיר אין היתר מצטרף לאיסור דמשרת אחי לטעם כעיקר. א"כ ליכא רק קרא בחטאת א"כ נהי דבכ"מ אין היתר מצטרף כיון דחולין מקדשים לא גמרינן מיהת בשאור לענין הקטרה ל"צ קרא דממילא ידעינן דהמל"א דילפינן מחטאת. לפי"ז ניחא דלקמן (דף ל"ז ע"א) פריך אביי דמנלי' בנזיר דאתיא להיתר מצטרף לאיסור דלמא לטכע"ק הוא דאתי א"כ סובר אביי דבנזיר לא מצטרף לאיסור. וליכא רק קרא גבי חטאת וגמרינן קדשים מקדשים א"כ שפיר לא צריך קרא דכל להיתר מצטרף דזה גמרינן מחטאת לכן הוכרח אביי לפרש דמקצתו היינו חצי זית לבד ויש הקטרה לפחות מכזית. משא"כ זעירי דמודה דבנזיר היתר מצטרף דאמר אף שאור בל תקטירו א"כ מוכח דבנזיר ג"כ מודה לר' יוחנן וא"כ הוי שני כתובין ואך לענין קדשים לא ילפינן ואי לאו קרא דכל לא הוי ידעינן בבל תקטירו דהיתר מצטרף. א"כ שפיר נהי דגלי קרא כל לרבויי מקצתו מוקמינן אפחות שהיתר מצטרף אבל מ"מ אין הקטרה פחות מכזית. וזה נכון:
ובזה יתיישב דברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ' חמישי שפסק בשאור ב"ת דהיתר מצטרף ותמה הלח"מ דהא הרמב"ם פסק כרבנן דלא דרשי כל וסובר כרבא דאין הקטרה פחות מכזית א"כ אתיא קרא דכי כל לכזית שלם ומנלי' דהיתר מצטרף. ולפי"ז ניחא כיון דהרמב"ם פסק בה' נזירות דבנזיר אין היתר מצטרף לאיסור וא"כ ליכא קרא כ"א גבי חטאת א"כ ל"צ קרא להיתר מצטרף לענין הקטרה דשפיר גמרינן קדשים מקדשים וילפינן מחטאת דהיתר מצטרף ג"כ לענין הקטרה ודו"ק:
ועפי"ז יש ליישב ג"כ מה שעוד הקשו תוס' פסחים להיפך דאיך אתיא זעירי דלא כאביי ורבא דאביי מפרש לחצי זית ממש ורבא לזית שלם והוא מפרש להיתר מצטרף. עוד הקשו תוס' בנזיר דא"כ אמאי קאמר כמאן כר"א דדריש כל אף לרבנן נמי אתיא דהא כי כל דרשי וא"כ היתר מצטרף ידעינן מכי כל. ונ"ל דהנה כ' תוס' בנזיר (דף ל"ח ע"א) דלר"ש דכ"ש למלקות מ"מ ע"י תערובות לא לקי דהכי חזינן לאביי דאמר מקצתו מנין ת"ל כל והדר מיבעי לערובו מנין וא"כ דח"ש ע"י תערובות גרע. והטעם דכשהוא בעין אחשבי' כמ"ש הריטב"א במכות (דף ט"ז) בטעם דכ"ש למכות ולא לקרבן דלמלקות הוי במזיד ובכוונה אחשבי' אבל לענין קרבן דהוי שוגג לא אחשבי'. וא"כ ה"ה ע"י תערובות לא אחשבי' ולכאורה י"ל דהסברא יותר להרבות חצי זית לחוד מחצי זית היתר עם איסור. דבחצי זית לבד אחשבי' וכאשר הוא חצי זית היתר עם איסור אז לא אחשבי' דע"י תערובות ל"ש אחשבי'. וא"כ מנלי' לזעירי דהיתר מצטרף דכשמקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה לקי אדרבה נימא להיפוך דדוקא חצי זית לבד כשמקטיר אחשבי' להקטרה ולקי. משא"כ כשעירב דלא אחשוב לשאור לא לקי. וא"כ מנלי' לזעירי דהיתר מצטרף הא יש לאוקמי קרא לחצי זית לחוד ולא להיתר מצטרף אמנם נ"ל כיון דדרשינן מקצתו מנין ת"ל כל. עירובו מנין ת"ל כי כל. א"כ גלי קרא דבערוב אף דלא אחשבי' מ"מ לקי. א"כ הדר יש לן לאוקמי קרא דמקצתו להיתר מצטרף ולא לחצי זית לחוד דאם נוקי לחצי זית לחוד א"כ יהא מוכח מקרא דכל דאף חצי זית שנתערב ג"כ לקי ואמאי הא כאן ליכא סברא דאחשבי' כלל כיון דהוא ע"י תערובות. א"כ עדיף לאוקמי להיתר מצטרף לאיסור דהוא פחות שבדרשות. ואין לומר דאולי דרשא דכי כל לערובו אתיא כשנתערב כזית אבל חצי זית לא דהא לא אחשבי'. דז"א דכבר אמרו בגמרא בהא דבכורות (דף ק"ג) דנבילה בשחוטה אינו בטילה במשא כיון דסוף סוף נושא אותם כאחד ודוקא במגע דהוי כנגע וחזר ונגע. ולפי"ז ה"ה בהקטרה למ"ל קרא לעירובו כיון דסוף סוף מקטיר כזית ומה"ת נאמר שיתבטל אמנם בין לרבא ובין לאביי ניחא לרבא דסובר אין קומץ פחות מב' זתים ואתיא קרא דכל לכזית שלם א"כ ה"א דחייב בהקטרת כזית מטעמא דאחשבי' לקומץ ואף שאינו שני זתים וכן לאביי בחצי זית ה"א דאחשבי' אבל ע"י תערובות דלא שייך אחשבי' ה"א דלרבא א"ח רק אשני זתים כדין קומץ ולאביי בזית שלם לכן איצטריך קרא דכי כל לערובו. משא"כ אם נאמר לאביי דכזית שלם נתערב א"א דלזה לא צריך קרא דהא מה"ת נימא דלא יתחייב כיון דסוף סוף הוא מקטיר כזית שאור. וע' מג"א סי' תמ"ב שכ' כיוצא בו לענין ב"י דחייב אף שאין אוכל כדי פרס ומאחר שהוכחנו דע"כ ערובו לא אתיא לזעירי ואביי ורק לפחות מכזית שנתערב דבכזית שלם ל"צ קרא דהא סוף סוף הוא מקטיר ומה"ת יתבטל וא"כ שפיר סוכר זעירי דמוקמינן מקצתו להיתר מצטרף דהוא קולא יותר דא"ח על חצי זית שאור לבד. דעכ"פ כשיש בו עוד חצי זית מצה ההיתר מצטרף כמ"ש בחטאת דהיתר ומצטרף. דלמה נימא דבחצי זית לחוד יתחייב ואי דמשום סברא דאחשבי' הא חזינן דהתורה חייבה אף בערובו דליכא אחשבי' א"כ ע"כ ל"ל למימר מטעם אחשבי' א"כ למה יתחייב אף בחצי זית לחוד אמרינן וטעמא משום דהיתר מצטרף. והא דאיצטריך כי כל לערובו בענין שיהי' רוב ונתבטל דה"א דבכה"ג דנפישי לא מצטרף לאיסור קמל"ן קרא דכי כל. (ולפי"ז הא דאביי לא מפרש לדזעירי כמ"ש לעיל משום דלדידיה לא איצטריך קרא להיתר מצטרף דזה שמעינן מחטאת
ועפי"ז מיושב קושיית התוס' דנימא דזעירי סובר כרבנן ודרש כי כל דז"א דאי נימא דרשא דכי כל ולא מפקינן רק מקצתו בלא ערובו א"כ שפיר י"ל דהתורה חייבה מקצתו דוקא בלא נתערב משום דאחשבי'. והוא הפחות שבלמודים דמצינו סברא דאחשבי' לר"ש דסובר כ"ש למכות ג"כ ומנלן דהיתר מצטרף ואדרבה נימא דלא מצטרף כלל. דכשיש היתר עמו אז לא אחשבי' ואינו לוקה כלל ודו"ק:
ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושיא דזעירי אתיא דל כאביי ורבא דאדרבה זעירי אתיא בשיטת אביי רק דמוקי להיתר מצטרף דהוא הפחות שכמיעוטי' אמנם אביי דסובר דבנזיר אין היתר מצטרף לאיסור וא"כ ילפינן להיתר מצטרף בהקטרה מחטאת א"כ מוקי קרא לח"ש ממש דאביי סובר כהך ברייתא דמשרת אתיא לטעכע"ק וזעירי סובר כהך תנא דמשרת אתיא להיתר מצטרף ואיכא ב' כתובים ושפיר איצטריך קרא בהקטרה להיתר מצטרף וא"כ שפיר לא שמעינן לפחות מכזית וא"כ בגוף ברייתא לא פליגי רק תליא בשיטת התנאים ודו"ק היטב:
בתוס' הקשו על רש"י דא"כ לר"א בחמץ מנין לערובו כיון דליכא דרשא דכי כל רק כל נוקי להיתר מצטרף אכל בתערובות לא.
ונ"ל דהנה לכאורה קשה כי דשאור ומצה הוו שני מינים וא"כ מה"ת נימא שיתבטל הא מין בשאינו מינו בששים. ולמ"ל קרא לערובו. וע' תוס' בנזיר דהא דנפישי חולין ל"א היתר מצטרף אינו רק במין במינו וכ"כ רש"י לענין תבלין כיון דהוי טעמא שפיר תצטרף. אכן י"ל דכשם שהקשו בגמ' אמקפה ושום ושמן דנימא דיתבטל ומשני ר"י הואיל וזר לוקה בכזית. וגם שם לכאורה תימא מה"ת יתבטל הא השום והשמן אינו מינו במקפה ואיך יתבטל ברוב אמנם י"ל דהטעם דאינו בטל ברוב באינו מינו דחיך אוכל יטעם והוי ניכר ולא מתבטל זה שייך לענין איסור אכילה דאף יהי' רשאי לאכול הוא ירגיש הטעם. אבל בטומאה כיון דבעידנא דנוגע אינו ניכר סד"א בגמ' דיתבטל דלא שייך סברא דניכר איסור כיון דבעידנא דמטמא לא ניכר א"כ אין מקום לחול הטומאה על התרומה ולכן משני הגמ' הואיל דאם יבוא זר לאכלו נאמר דלא נתבטל א"כ הועיל זה שג"כ יטמא מהך סברא. ולפ"ז בשאור ומצה דשניהם קדשים והם בל"ז אסורים באכילה שניהם ואין בהם נפקותא רק לענין הקטרה ולהקטרה ראוי שיתבטל מין בשאינו מינו כמו במין במינו ודמה נפ"מ כמו דהוא לענין השום והשמן של תרומה דכאן לא שייך סברא דזר ילקה בכזית דמה איסור נוסף בשאור יותר ממצה שניהם קדשים. אמנם כ"ז שייך לענין הקטרה אבל לגבי חמץ למ"ל קרא לערובו כיון דלא יתבטל דחיך אוכל יטעם רק דפטרי רבנן היינו משום דליכא כזית בכא"פ וליכא שיעורא א"כ לר"א דאית לי' היתר מצטרף לאיסור מדרשא דכל תו ל"צ קרא לערובו כלל דבל"ז לא יתבטל כיון דאינו מינו וחיך אוכל יטעם וזה פשוט:
בתוס' זבחים (דף ע"ח) דחו שם פי' רש"י וכת' דהשתא אין היתר מצטרף לאיסור בקדשים (פי' דתוס' אזלי לשיטתם כאן דדוקא בבליעה הוא דמצטרף אבל בלא נבלע אין היתר מצטרף. מכ"ש דאין איסור מצטרף לאיסור. ועיין בס' פני משה על הירושלמי שתמה עליהם דהא לקמן פריך בגמ' מהא דלמד על איסורי נזיר מצטרפין זא"ז השתא היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור לכ"ש א"כ חזינן דהסברא הוא להיפוך דאיסור מצטרף יותר לאיסור מהיתר לאיסור:
ונ"ל דהנה בטעם היתר מצטרף לאיסור יש לעיין ולכאורה י"ל דהנה כל איסור משהו דאינו לוקה הוא משום דאכילה בעינן כזית כדרך שאדם אוכל ולפי"ז י"ל דכשיש היתר עמו א"כ הוי כדרך אכיל לכן חייב גם אמשהו הואיל וחזי לאצטרופי משא"כ כשאוכל חצי זית לחוד דאז לא הוי אכילה כלל. ולפי"ז מכ"ש כשאיסור עם איסור דמצטרף כיון דמ"מ אוכל מכ"א משהו וראוי שילקה כיון דאכל כדדך אכילת אדם כזית דלא גרע איסור מהיתר ואם נימא זה הסברא ראוי שאם אוכל חצי זית איסור ותוך אכילת פרס חצי זית היתר ג"כ שיהי' מצטרף כיון דכמו שאכל איסור לחוד בתוך אכילת פרס כזית לוקה דמקרי אכילה א"כ ה"נ אם אכל חצי זית איסור וחצי זית היתר ראוי שילקה. אמנם י"ל עוד טעם דכשאוכל היתר ואסור ביחד כח באיסור להמשיך איסורו אהיתר שיהפך היתר לאיסור. ולפי"ז הסברא י"ל שפיר דוקא כשאוכל בב"א דאז נאסר גם ההיתר משא"כ כשאכל איסור מקודם אין בכח איסור להמשיך איסור להיתר ושפיר גם בתוך אכילת פרס אינו מצטרף. ולפי"ז י"ל שפיר נהי דהיתר מצטרף דכח יש באיסור לאסור ההיתר ולהפכו לאיסור משא"כ איסור ואיסור כמו חלב ונותר אין בכח האיסור להפכו דהאיך נאמר שאיסור חלב מהפך לנותר שיהי' ג"כ כמו חלב דז"א דהא אף החלב עצמו נעשה נותר אינו חל מטעם דאין איסור חל על איסור א"כ אינו יכול להפכו ולפי"ז ניחא דבנזיר לפי הס"ד דגמ' דאף תוך אכילת פרס מצטרף היתר לאיסור א"כ הטעם הוא דחיובו אינו רק בשביל איסור לחוד רק דכ"ז שלא אכל כזית לא מקרי אכילה וכשאכל היתר דאז הועיל האיסור שיהי' מקרי אכילה א"כ ה"נ שפיר פריך דמכ"ש באיסור ואיסור ראוי שנצטרף אבל לפי מסקנת הגמ' דנזיר דבשום מקום אין היתר מצטרף רק בב"א אבל בזא"ז לא א"כ ע"כ אף בנזיר דהיתר מצטרף אינו מטעם הראשון דלקי אמשהו שאכל הואיל ומצטרף להיות מקרי אכילה רק הטעם דאיסור מהפך להיתר לשוב לאיסור א"כ כיון דבקדשים אין האיסור מהפך להיתר כ"ש שאין מהפך לאחע"א ודו"ק היטב:
קשיא לן בשיטת הגמרא דנזיר דפריך אאביי דמעיקרא מותיב לר"י כל הנך תיובתא (פי' דהי' סובר דבכ"מ היתר מצטרף) והדר מותיב דלמא בנזיר משרת לטעכע"ק דמאי קושיא הא התוס' כתבו בנזיר לעיל דאביי לשיטת ר"א קאי דדריש כל בחמץ להיתר מצטרף א"כ גם במקפה ושום ושמן היתר מצטרף ועכצ"ל בכוונתם דלאביי אליבא דר"א ילפינן מחמץ לכל מקום להיתר מצטרף ור"י ל"ל דרשא דכל וסובר כרבנן. והנה לקמן אמרינן דנזיר וחטאת ב' כתובים דלכתוב קרא בנזיר ולילף חטאת מיני' לכן אמרינן בכ"מ דאין היתר מצטרף וא"כ קשיא לאביי הא הוי חמץ וחטאת ונזיר ג' כתובים ועכצ"ל דחמץ וחטאת לא הוי ב' כתובים דמה לחמץ שכן כרת ובחטאת בפסולה תפסל ליכא. כרת דפסול יוצא ליכא כרת כמ"ש תוס' זבחים (דף צ"ז ב) וליכא ב' כתובים וילפינן במה הצד. אמנם קשה דלכתוב קרא בנזיר ולילף מינה חטאת ושאר איסורים. ועכצ"ל דאביי סובר דנזיר לטעכע"ק הוא דאתא וליכא ב' כתובים וא"כ מאי פריך בגמ' הא אדרבה אביי סובר בנזיר לטעכע"ק הוא דאתא לכן פריך דבכ"מ היתר מצטרף מחמץ וחטאת. והדר פריך לר' יוחנן דל"ל כל וליכא קרא בחמץ דסובר כרבנן וא"כ בכ"מ אין היתר מצטרף א"כ מנלי' גבי נזיר דהיתר מצטרף דמקדשים לא ילפינן. וא"כ אין מקום לקושיית הגמרא:
ונ"ל דהנה הקשו בתוס' בד"ה אי כזית בכדי א"פ דאורייתא. דהא כיון דאביי מפרש קרא לטעם כעיקר לקמן א"כ כיון דאית לי' טעם כעיקר אף אי כזית בכא"פ לאו דאורייתא ת"ל דאסור משום טעם כעיקר ושפיר לוקה עלי' בכזית. אמנם ונ"ל דל"ק כלל קושיית התוס' דנהי דטע"כ דאורייתא דעת הר"ח דלא לקי רק כשיש בא"פ דנהי דטעם כעיקר הועיל שלא יתבטל ברוב מיהת מ"מ אינו אוכל שיעור שלם רק היכי דאיכא בכא"פ אז מצטרף. אבל בליכא בא"פ כזית אז אינו רק אסור כדין ח"ש דאסור מה"ת וע' פר"ח או"ח סי' תמ"ב. ולפי"ז שפיר אם נאמר דכזית בא"פ לאו דאורייתא ואינו מצטרף לא שייך למימר כלל דטענע"ק לקי קא כיון דאי ליכא רובא לא צריכין לטעכע"ק דבל"ז לא מיבטל כלל וע' בר"ן חולין בחידושיו שהקשה דלמ"ל קרא לטעכע"ק הא איכא קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ותי' דדוקא בעיני' אבל לא ע"י תערובות וי"ל בכוונתו כיון דבאמת ראוי שיתבטל חד בתרי רק בשביל הטעם אינו נתבטל לכן איצטריך קרא דטעם אינו בטל. אבל אי ליכא רובא פת ביין הוי ואי איכא רובא א"כ כיון דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים א"כ ליכא כזית איסור בב"א ואמאי ילקה. רק בכ"מ י"ל טעכע"ק לענין שאסור ולא מיבטיל. אבל לענין מלקות מנין לנו. אמנם אם נאמר דהיתר מצטרף. לאיסור בכל דוכתי שפיר אמרינן כיון דטעכע"ק א"כ שפיר לקי דהמל"א אבל כאן פריך אביי לר"י דל"ל בכ"מ המל"א א"כ אף אי טעכע"ק דאורייתא מ"מ לא משכחת מלקות כיון דסוף סוף אינו אוכל כזית בב"א ואכילת פרס מנלן דאורייתא א"כ לא משכחת טעם כעיקר שילקה רק דאסור. והא דבנזיר לקי בטעכע"ק משום כיון דטעכע"ק א"כ היתר מצטרף לאיסור לר' יוחנן. וא"כ ל"ק קושיות תוס' כלל. דבנזיר כיון דהיתר מל"א שפיר לקי אף אטעם דטעם משוי לעיקר א"כ הדר מל"א והוי כאוכל כזית איסור. אבל בתרומה נהי דטעכע"ק מ"מ אינו, לוקה כיון דאף בעיקר אם אינו אוכל בב"א כזית לא לקי דאכילת פרס לאו דאו' ולא חמיר טעם מעיקר כלל ולפי"ז ניחא דשפיר פריך בגמ' כיון דאביי מותיב כל הנך תיובתא א"כ סובר דא"פ לאו דאורייתא וא"כ האיך משכחת טעם כעיקר בנזיר דאי נבלע יין בפת היכא דליכא רובא א"כ הוי עיקר ולא מקרי טעם כלל אכן הסברא דאיצטריך קרא לטעכע"ק היינו היכי דראוי שיתבטל חד בתרי רק הואיל והוא מין בשאינו מינו דאיכא טעמא אינו נתבטל לכן שפיר כיון דהאיסור בעצמו אינו ניכר ובטל רק הטעם נרגש א"כ ה"א דטעכע"ק לאו דאורייתא וקמ"ל קרא דטעכע"ק אסור ונקי אמשרת וא"כ כיון דאיכא רובא האיך אפשר שילקה הא לא הוי כזית שלם וא"פ לאו דאורייתא א"כ אי נימא דקרא דמשרת דלוקין אתיא לטעכע"ק ע"כ צ"ל או דהיתר מצטרף ולקי אכזית אחד או דכשאוכל שלשה זיתים בתוך אכילת פרס, א"כ שפיר האיך פריך לר"י דמנלי' דהיתר מצטרף דלמא לטעכע"ק הוא דאתי דכיון דאביי ס"ל דא"פ לאו דאורייתא א"כ לא משכחת טעכע"ק שילקה בנזיר אי לאו דהיתר מצטרף וא"כ מאי פריך לר"י לכן משני בגמ' דלבתר דמשני לי' דא"פ דאורייתא א"כ פריך דלמא לטעכע"ק אתיא דכשאוכל בתוך אכילת פרס לקי. ודו"ק: ולפי מה שהעלינו דהיכא דליכא רובא לא איצטריך קרא לטעכע"ק. דבין אי נבלע ן בפת או שמנונית מחלב לתוך הבשר כיון דקרא אסר צירן ורוטבן הא שפיר ראוי שנאסר רק כיון דבאמת חד בתרי ראוי שיתבטל א"כ גוף העיקר כיון שאינו ניכר ראוי שיתבטל דאלו הי' מין במינו הי' בטל לרבנן ואף לר' יהודה אי הוי מין באינו מינו בשמא ומין במינו בטעמא כ' הש"ך סי' צ"ח דבטל רק הטעם דאינו שוה בטעמא אינו בטל אף שהעיקר נתבטל מ"מ הטעם נרגש א"כ שפיר אין כאן איסור רק משום טעם ולא ממש דהממש נתבטל ברוב, דלענין הממש מה נפ"מ בין יין לתוך פת או יין ביין רק הנפקותא לענין הטעם לכן איצטריך קרא דטעכע"ק דאורייתא. ועפ"ז יש לנו לומר דהיכא דליכא רוב אף למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ מודה דאסור מה"ת כיון דאסרה תורה צירן הו"ל כמו שנבלע עיקר דמ"ל שנתערב חלב בשומן או ציר מחלב בבשר או יין בפת. ולפ"ז לר"י במין במינו אף דל"ש טעם כעיקר אם נתבשל חלב בבשר למ"ד דהוי מין במינו או חטאת בשלמים דהוי בשר ובשר והוי מין במינו שפיר אף למ"ד טעכ"ע לאו דאורייתא (ועוד דמב"מ בטעמא ל"ש לומר כלל טעכע"ק) מ"מ לא בטיל אפילו באלף. ובהכי ניחא דאמר אביי בחולין דצ"ח ע"ב דלא נצרכא אלא לר"י דמין במינו לא בטיל דקשיא לכאורה נהי דמין במינו ילפינן מדם הפר ודם השעיר דשם הוי עיקר ועיקר אבל, בזרוע בשלה ואיל דליכא רק טעם מל"ל דמין במינו לא בטל אדרבה הא אינו מרגיש הטעם ולפ"ז ניחא דשפיר הוי כעיקר לר"י דכיון דמין במינו לא בטל מ"ל שנבלע ציר או איסור מ"מ מין במינו לא בטיל:
ועפי"ז י"ל קושיות התוס' בחולין דצ"ח ארבא דאמר לא נצרכא אלא לטכע"ק דבקדשים אסור ובזרוע בשלה שרי. והק' התוס' נהי דטכ"ע אסור היכא שאין ס' או מאה אבל כשיש ס' או מאה דליכא רק טעם כל דהו אין לנו דבקדשים אסור וכן מה שהוכיח רש"י דבחולין טכע"ק לאו דאורייתא נימא דשפיר דאורייתא רק בטעם גמור אך לא בטעם כל דהו. וי"ל דהנה רש"י לטעמי' דסובר דאביי ורבא פסקו כר"י דמין במינו לא בטיל עיין תוס' חולין דצ"ז. ולפ"ז י"ל דהנה הרשב"א הקשה אהא דזרוע בשלה דאמרינן במאה או בס' הא איכא מיא דמבשלינן במיא. ותי' די"ל עם המים הוי מאה או ס'. ולפ"ז שפיר י"ל דהנה לכאורה מסתמא יש במים יותר מהזרוע לחוד א"כ ציר מהזרוע בטל במים ברובא דהוי מין בשא"מ ואי דהוי טעמא הא טעכע"ק לאו דאורייתא א"כ נימא דסליק את מינו כאילו אינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וא"כ שפיר ראוי שיהי' ניתר האיל דאי משום מין במינו הא אמרינן סליק את מינו כאילו אינו האיל כלל ובטל הזרוע במים אמנם אי נאמר טכע"ק דאורייתא וכיון דליכא ס' או ק' במים לחוד א"כ שפיר בלי מינו לא הי' בטל. דטכע"ק דאורייתא. וא"כ אתה צריך לצרף המינו ומין, במינו לא בטל א"כ רבא אמר שפיר לא נצרכא לטכע"ק דבקדשים בכ"מ אסור כה"ג והכא בזרוע בשל"ה התורה התורה וא"כ ממילא הזרוע בטלה במים ואמרי' סליק הזרוע כאלו אינו ושפיר אינו אוסר האיל משום מין במינו כלל. משא"כ אי טכע"ק הוי דאורייתא בכה"ג אז לא הי' בטל זרוע באי"ל דהוי מין במינו ואי במים לחוד הא ליכא ס' וטכע"ק דאורייתא. וכן י"ל לקמן גבי חטאת דפי' רש"י ז"ל דליבטל בס' או במאה ג"כ כוונת רש"י דהחטאת מבשלין ג"כ במים. א"כ יתבטל במים. והדר אמרינן סליק. ודו"ק. ומצאתי אח"כ לאחרונים שהרגישו קצת בזה הישוב לשי' רש"י חולין:
הנה התוס' בחולין הביאו בשם הר"י דאורלייניש דפכע"ק אינו לוקה עליו לפי דלא ילפינן רק מגיעולי מדין דאינו אלא עשה רק לרבנן דילפינן ממשרת הוא דלוקין עליו אבל לר"ע דיליף מגיעולי מדין אינו רק עשה. ולפ"ז רק עשה ולא לאו. וצל"ע הך גמ' דזבחים דצ"ד דפריך אהא דפסולה תפסול וכשרה תאכל כחמיר. דליתו עשה ודחי ל"ת. ומשני ר' אשי דיקדש עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואם איתא מאי ל"ת איכא הא על עוף הפסול אינו רק עשה כיון דמיירי בבישול ואינו אסור אלא משום טעכע"ק דליכא. רק עשה. וצריך לומר דר"א קאי אליבא דמ"ד דיליף ממשרת א"כ איכא ל"ת לטכע"ק ממשרת ועשה דיקדש והוי עשה ול"ת דר"א פסק כרבנן דילפי' ממשרת לטכע"ק. ועוד ק"ל לשיטת הר"י דאורלייניש דבתוס' זבחים הקשו דמאי פריך בגמ' דניתי עשה וידחה ל"ת הא בפירוש ריבה קרא דיקדש דלא דחי. ותירצו בתוס' דקרא נוכל לאוקמי אנותר דאיכא כרת דבל"ז לא דחי דאין עש"ד ל"ת וא"כ מנלן לשאר פסולים דאינו אלא בלאו דלאו בעלמא דחי ולמה תניא פסולה תפסל. ולפ"ז כיון דלשיטת הר"י דאורלייניש לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ פשיטא שגם בטכע"ק של נותר ליכא כרת דנהי דילפינן מנזיר אינו למדין רק ללאו שכשם דלר"ע לא ילפינן רק לעשה ה"נ לרבנן לא ילפינן רק ללאו וראוי לדחות וגלי קרא דיקדש דלא דחי וא"כ ע"כ גלי קרא דלא דחי ל"ת א"כ ה"נ משאר פסולים ומאי פריך בגמ' והדרי קושית תוס' לדוכתי'. תו קשי' לי לשיטת הר"י דאורלייניש דאיך אמרינן. בגמ', דלר"ע איצטריך קרא דמשרת להיתר מצטרף דלטעכע"ק ל"צ דילפינן מגיעולי מדין הא עדיין איצטריך ללקות עלי' דאילו בגיעולי מדין ליכא רק עשה ומשרת איצטריך ללקות:
תושלב"ע:
הספד על מחותני הרה"ג יעקב אריה זצ"ל אב"ד ראדז
ב"ה אבל כבד מספד מר על הלקח ארון אלקים הרב הגאון קדוש ישראל מחו' מו"ה יעקב ארי' זצ"ל אב"ד דק"ק ראדזמין ביום ז' מנ"א תרצ"ד במקהלות עם קדוש ק"ק לאסק יע"א:
הנה ימי אב מר"ח הקבעו לעורר על חרבן בית קדשינו ותפארתנו להנזר מבשר ויין למען נצטער על החסרון אשר הגיע לנו אולי ירחמנו עושנו והנה נודע בכל דבר זה לעומת זה עשה ד' ולכן נגד ימי הטובה והשמחה אשר בהם נקבעו ימי שמחה בחג הסוכות לימי שמחות ויום אחרון שמחת תורה נתרבה השמחה ביתר עוז. כן ימי הרעה ואבל הי' מר"ח אב עד אשר האחרון מתשעה ימים הגביר הוא יום תשעה באב ולכן ר' יוחנן בתענית כ"ט אמר אילו הוינא התם קבעית בעשירי כי הוא נתכוין לענין אחר שנודע כי יש דינים קדושים אשר לא ישלוט בהם ח"ו כל רע ועיקר הדין לקדש ישראל ולתת יראתו ע"פ מפחדו והדר גאונו בל יחטאו ויתנו לבבם לשוב בתשובה שלימה הן הן הימים הקדושים מר"ה עד יוהכ"פ אשר נק' המלך הק' המלך המשפט ותאחז במשפט ידו לזכות ישראל שעי"ז יתקנו מעשיהם ויתנו לבבם לטובה ולכן נאמר דרשו ה' בהמצאו ואז מרוב קדושת הימים לא יוכלו המזיקין וכל דבר רע לשלוט וכלבין דחציפין יטמרון וכענין שפי' הזוה"ק הכ' אל זועם בכל יום וכתיב חסד אל כל היום שהזעם הוא לטובה ולחסד שעי"ז יירא היצה"ר להתגרות כ"כ בישראל. ובזה פרשתי מאמר חז"ל שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ד' ורע בעיניו כו' ותמהו מה חידש הא מקרא מלא היא במשלי אכן יבואר כי הנה הכ' מגיד על דברים שבין אדם לחברו לבל ישמח בתקלת חבירו אכן מה שיסדו באבות מאמר חכמים הוא בין אדם לקונו ביראת ד' כי הוא לקנות חסידות כמ"ש חז"ל מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ועיקר חסידות בין אדם לקונו כמ"ש איזה חסיד המתחסד עם קונו ע"כ הביאו כי שמואל הסב המקרא הזה על האדם הלוחם מלחמת היצר ומכניעו ונופל תחת ידו אל ישמח לאמר חכמתי עמדה לי להפיל אויבי ובהכשלו כו' כי אם היצר מסיתו לתאוה יעצו חז"ל שזאת התאו' יקח לדבר מצוה כמו אהבה שיסיתו לאהבה זרה אז יקח אהבה ושמחה לאהבת השי"ת א"כ זה מכונה בשם כשלו כי יכשל בתחבלותיו כי בזה הוסיף אומץ בלבבו לאהבת השי"ת היפך הכוונה שנתכוין להדיחהו וגם בזה אל יגיל לאמר ידי רב לי כי הכל חסד ד' ואלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו לכן שמחה מה זו עושה פן יראה ד' ורע בעיניו כי ירע לו על האדם שיתגאה לאמר כי היא השליט ביצה"ר ושכח ה' העוזרו והוא הנותן לו כח לעשות חיל להכניע יצרו הרע ובמה הוא עוזר השי"ת מה שאל זועם בכל יום ועי"ז יפול פחד ה' עליו לבלתי יוכל להתגבר עליו כ"כ אכן בשכוח האדם כי השי"ת יעזרהו ויגבה לבבו לאמר אנכי הסיבותי כ"ז אז והשיב מעליו אפו יחדול האף והזעם מאויב שהוא יצה"ר ובהסתלקות הזעם אז ח"ו יקים וישלוט באדם ולא יוכל לו. וכן בימים הנוראים מפחד השי"ת ניתן מקום לאדם להכין לבבו לעבודת השי"ת וזה בכל העשרה ימים עד שיום העשירי קודש קדשי' וישראל כמלאכים והשטן אינו מקטרג מאומה. כן חשב רבי יוחנן שלעומת זה יש דינים קשים ונקראים ימי הרעה מדינים חצונים המקטרגים ומתרבה (ומרבה) הטומאה והקב"ה מסתיר השגחתו ועי"ז בל יפחדו וייראו השונאים והן מר"ח אב והאחרון הכביד עשירי שהיא נגד יוה"כ שהוא קדש הקדשים לכן אמר שהי' קובע בעשירי:
הביטו וראו כי בהיות האדון בביתו אז ישתקו כלם אכן באם יסע מהיכלו כל איש הישר בעיניו יעשה ויבואר הפ' ידו פרש צר על כל מחמדי' כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבואו בקהל לך. ואינו מובן דהו"ל למימר ידו פרש צר אשר צויתה לא יבוא בקהל על כל מחמדי'. אכן לשון הכתוב נראה כנותן טעם על פרישת ידו והוא דהנה מי יערב לבו לבוא אל היכל שר הפנימי לגנוב כסף או זהב וחמדת עינו בראותו כי האדון בביתו ולא יגור לנפשו אכן אם יראה כי מורדים ופושעים אשר מעולם לא היו רשאים ליגש אל החדר וטירת השר וכהיום הולכים ושטים ע"פ כל הארמון ולא נעשה בהם נקם אז יוכיח כי אין האדון בביתו וירהב נפשו גם לתחת אבני סגולה וחמדה גנוזה בבית השר כי ראה שנעשה כל הארמון הפקר. כן הדבר הצר פרש ידו על כל מחמדי' הן הכרובים שבקודש קדשים פנימה ואיך לא יגורו לנפשם לקחת חמדתו רק הטעם כי ראתה שהשכינ' ראתה הגוים באו במקום קדשה אותם אשר צותה לא יבואו בקהל והם מתגאים ומורדים ויוכלו לבוא. ובני אהרן יצאו שרופים והרשעים האלה הלכו קוממיות באין באין פגע מזה שפטו כי עשה השי"ת המקדש להפקר ולכן לקחו כל מחמדיה באין מגור לנפשם התבוננו. כי מלבד אשר מעת נסתלקה השכינה מאז ירעו וישחיתו כל מקטרגים כענין מאמר חז"ל משחרב ביהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו הלא גם יחסר לנו בעבודת השי"ת רוב מצות מרמ"ח מצות עשה וכאשר כתב הרמב"ם בספר המצות שבזמן הזה עיקר מצות הן ששים. ועפי"ז י"ל מ"ש האר"י דמפסוק כל הנשמה תהלל יצא שם כה"ת דאחז"ל ישב האדם ולא עבר עבירה הר"ז כעושי מצוה א"כ יש שס"ה ל"ת וס' מצות שר בזה כל הנשמה מקיים אותן וזה כה"ת. בזה כ"א יוכל להללו אף עתה: והנה חסרון המצות הם כחסרון אברים הלא אם יחסר לנו בעבודת הש"י רוב מצות מרמ"ח מצות מ"ע שהם נגד רמ"ח אברי גופו כן רמ"ח מצות הן לרמ"ח אברי נשמתו של אדם וכמבואר בס' הגלגולים שהם לאורות נשמתו. וא"כ בחסרון המצות הוי כאילו ח"ו יחסרו אברי נשמתו. ואם ח"ו ניטל א' מאברי אדם כמה הוא בעל מום וחסרון בהעדר הרבה מאבריו א"כ בחסרון מצות מרובות יחסרו אורות נשמתו להאיר. לו ומזה הטעם נ"ל כי נסמך בתפלה גאולה לרפואה כי בגאולה שישובו כל המצות אז יתרפאו כל אברי נשמתו מה שהי' ע"ע באין כח המחי' אותם. אכן עתה בחורבן ביהמ"ק אנו נחשבים ח"ו כבעלי מומים למה לא נשתדל לרפאות שברנו ולהסיר מומנו מקרבנו עי"ז שנשוב. ונזכה לחזות בבנין ביהמ"ק לקיים כל המצות: לא זאת בלבד כי גם המצות שאנו מקיימים אינם בזהירות גדולה כ"כ כאשר אז בימי המקדש שהי' על אלו וראוני שכינתו בביתו והי' לנו מורא מקדש כמ"ש ומקדשי תיראו וא' חז"ל (ביבמות ה') ממי ששכן שמו בבית הזה. וקרוב הי' השי"ת אלינו לעזרנו מפח היצר אשר לא כן עתה שהוא הכל בהסתרת פנים וצריך יגיעה גדולה למצוא עזר מהש"י לקום נגד היצה"ר, והמשל בזה כי האדון השוכן במקום ישגיח על עירו לבלי יחסור להם מאומה אכן בהסתלקו מהם אז יהיו נעזבים מבקשים לחם כן הדבר בהיות ה' שוכן בתוכנו הן לצורכי גויותנו הן לצורכי נפשנו ומאורו יפיצו קרני אור להאיר נשמתנו ולהיות לבנו בוער לאהבת הש"י לעבודתו אשר לא כן עתה מי יאר לנו וחסרנו את כל. וז"פ הפסוק (איכה א' ויצא מן בת ציון כל הדרה היו שרי' כאילים לא מצאו מרעה וילכו בלא כח לפני רודף דהנה האר"י ז"ל פי' על מאמר בני הנביאים אל אלישע הידעת כי היום לוקח אדוניך מעל ראשיך ויאמר גם אנכי ידעתי החשו ואינו מובן היאך תלמידים ישאלו לרב וגדול אם יודע מה שידעו הם ומה התשובה גם אנכי ידעתי ומה לשון גם ולכן פירש כי טבע האדם במותו כי קודם יצטננו ידיו ורגליו ואח"כ לבו כי הרחוקים מחום הטבעי אשר בלב התקררו בראשונה אכן הלב ששם משכן חום הטבעי לא יתקרר מיד. כן הדבר הזה האור הזורח מן הנביא אליהו וממנו יושפע גם לרחוקים במדרגה לילך לאורו. כל שיכבה מעט רשפי אור שזורח להם וימעט החמום מאור הזרוע לצדיק אז יתקררו להרחוקים ממנו יותר מלה קרובים אליו שהם עדיין לא ירגישו החסרון כ"כ לכן שאלו בני הנביאים שהרגישו בחסרון אלי' שיעלה היום מעלה ולא יהי' עוד אצלן ולא יצורף אליהם וירדו ממדריגת הקדושה ע"י חסרון אור הגדול שיחסור בהסתלקות אשר זרח עליהם אם נוגע גם לאלישע הגדול במדרגה וקרוב לרבו. השיבם גם אנכי שגם לי יחסור האור הגדול מרבי ודפח"ח:
ולכן סיפר הכתוב כי מבת ציון שיצא כל הדרה וכל הקדושה נסתלקה למעלה לא לבד שהרגישו דלת העם העדר הקדושה רק אפילו סי' שרי' כאילים לא מצאו מרעה שלא מצאו פרנסת נשמתם כי בהיות הקדושה כלכל וזן נשמתם בלהבת אור הקדושה לפרנס אותם. והוא כענין שאנו אומרים ביה"ר שאחר אמירת תהלים ותן לכל איש ואיש די פרנסתו ולכל גוי' די מחוסרה. כי יש פרנס' לנשמה להשפיע עלי' קדושה לעזור לעבוד השי"ת ויש פרנסה לגוף לכלכל די קיומו ולכן מבקשים שיתן לאיש אשר הוא אדם שלם במעלה שנקרא איש די פרנסתו לצורך עבודת השי"ת ולגוי' שהן בעלי הגוף די מחסורה בכלכל המזון. ולכן ג"כ השרים לא מצאו מרעה להחיות נשמתם ולא הי' בהם כח וחסר להם עזר אלקי להלחם נגד מארב הרודף אחריהם להכשילם וצריך אדם להתגבר עליו בכח אלקי העוזר אותו. והם הלכו בלא כח ועזר אלקי לפני רודף שהוא היצה"ר. ומספר הכתוב כי לא לבד שנגע הדבר בקטנים רק גם להשרים חסר הקדושה. וזה פי' הכתוב ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וקשה דבכ"מ קדים במקרא בכי למספד כמו ויקרא כו' לבכי ולמספד וכן במגלת אסתר צום ובכי ומספד משא"כ כאן שינה הכתוב לומר מספד קודם לבכי וי"ל דהנה בכי' הוא מה שאדם מרוב צערו יתעורר לבכות אכן הספד בא אחר רוב צערו ומרבה בבכיה עד שאחרים בוכים עמו ומה שמבכה אחרים נקרא הספד ולכן קדם בכ"מ בכי למספד כי בראשונה ירגיש אדם בצער עצמו לבכות ואח"כ יעורר גם אחרים. אכן במיתת שרה שחסרה צדקת הגדולה מהעולם ונחשך האור מקדושתה לכל העולם אך לאברהם הגדול מאד ואור הקדוש' זורח עליו והגדול בענקים כמוהו לא ירגיש כ"כ מהעדר נשמת הצדקת כ"כ רק הדור ירגיש יותר החסרון כי להרחוקים יתפעל ההרגשה יותר כי ברבות צדיקים יתרבו כוחות הקדושה ישמח העם כי יאצל גם להם ובחסרונה יאבד מהם וכמ"ש האר"י ז"ל. לכן ההספד לאחרים קודם ואח"כ לבכותה כי להצדיק ג"כ טוב אם יש לו עוד אחד והוא ירגיש באחרונה העדר נשמת הצדקות כי טובים השנים מן האחד לכן קדם המספד לבכי:
ובאמת מעת אשר חסרנו הביהמ"ק לא נותר לנו מקום מקדש רק במקום ד' אמות של הלכה והצדיקים שבדור הם במקום המקדש כי קרוב ד' אליהם ושוכן אתם וכמ"ש בתענית לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ובזה נקל לשאר העם לעבודת השי"ת ע"י הקדושה הנשפעת לקדושי הדור מהם יפיצו קרני אור גם לשאר אדם להפיח בלבם אהבה ויראה ויהי' להם כח לעשות מצות וללחום מלחמת היצר לכבשו. הלא דעו מ"ש האר"י ז"ל על הפסוק עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את כי הצדיק הבא במקום הרשעים ומקום הטומאה יורד קצת ממדרגתו עד שאברהם ברוב קדושתו בבואו למצרים הרגיש כי יפ"מ היא והבין מזה כמה המקום טמא שהי' יכול המקום להורידו קצת ממדרגתו בודאי הוא מקום נואפים ומזנים לכן הי' ירא פן יהרגהו ע"ד אשתו ודפח"ח. ואם במדת הרע כ"כ מכ"ש במדה הטובה לצדיקים אשר בהיות צדיקים בעולם ויטהרו האויר בצדקותם וחסידותם שיוכל אדם עי"ז להכין לבבו לעבודת השי"ת. והלא אם מדת טומאה יש לה כח להפיל ממדרגה עאכו"כ שיש לקדושה כח להקים האדם משפל המצב. וזה נ"ל פירוש מאמר משה רבינו ע"ה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים ופירש רש"י הם אין מבקשין אלא תרעומת לכן הצאן ובקר ישחט להם עוד יוסיפו להתרעם והוא תמי' דא"כ למה הקדים שש מאות אלף בשלמא אם מחמת הריבוי הי' קשה להספיקם לכן אמר כמה הם אבל כיון שטענתו שהם רק מתרעמים ותואנה מבקשים מה נ"מ אם הם רב או מעט וגם מאמר אשר אנכי בקרבו הוא מיותר. אכן מבואר במדרש שאלו הי' חסר אחד מס' ריבוא לא הי' יכולין לקבל התורה והטעם ששים ריבוא נשמות הם כלל נשמת ישראל כשחסר א' הרי הם כבע"מ ועיין בס' הגלגולים כשישראל יש בהם ס"ר אז הוא בשלימות לקבל קדושה. וזה פי' ואת האלף ושבע מאות ושבעים וחמשה עשה ווים לעמודים כי הנה מה שישנו במספר העודפים עס"ר הן רק מהתנוצצו' מאור הנשמות אבל גופי הנשמות עקרן רק ששים ריבוא והם קומה שלימה וכל הס"ר הם כגוף אחד והם היו כלולים בנשמת אדה"ר ונפוצו למספר הזה ואינו מקבל ישראל לא עודף ולא חסרון רק השאר עשוים מהתנוצצת מאור נשמת הס"ר לכן נקרא ששים ריבוא העמודים שבית ישראל נשען אליהם. ובלעדם לא תשרה שכינה בישראל אכן העודפים שמהם האלף ושבע מאות שקל הם אינם רק ווים לעמודים כי הם יתנוצצו מעמודי בית ישראל ולא עיקר הנשמות וא"כ כשיש ס"ר אז השכינה שורה וביותר בעת מנהלם ומנהיגם טוב כמשה אשר לא קם כמוהו וכ"כ הרמב"ם כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא לפי השפעת משה המוכן חל על שאינן מוכנים ולכן משה שטען שישראל אינם מבקשים אלא תרעומות אכן שמא אינם אלא להוטים אחר בולמס של תאות אכיל' כמו שאר קרוצי החומר לכן הקדים כי הם קומה שלימה כל ששים ריבוא נשמות וזה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו גם אני המנהיג אשר מרוב השפעתי ונזירותי מהתאו' חומריות כמו שפיר' מאשה והי' בשמים לחם לא אכל ומים לא שתה הראוי לקבל קדושה וטהרה יתאוה בהמיות אין זה כ"א תרעומות וא"כ הצאן ובקר ישחט ומצא להם כיון שאין מבקשים רק תרעומות. א"כ אנו רואין שבהתרבות הקדושה מצדיקים יזרח אור גם לשאר העם וח"ו בהסתלקות הצדיק ימנע האור המקיף עליהם וישבו בחושך לא ידעו במה יכשלו לכן ראוי לקוצן ולהספיד על הלקח בשנה הזאת כמה צדיקי דורנו וגדולי הזמן והאחרון הכביד ה"ה הרב הגאון קדוש ישראל מחו' מו"ה יעקב ארי' זצ"ל אב"ד דק"ק ראדזמין אשר הי' עובד אלקים מעודו ועסק בתורה ועבודה בקדושה וטהרה והזקין לבוא בגבורות יותר מפ' שנים ח"י ורבים נהרו אליו להשיבם מעון ולנהלם בדרך הנכון להצלחה נפשיות ורבים בקשו מאתו להתפלל עבורם בעבור הצלחה זמניות ולרפאות חולים ולפקידת עקרות ודומיהם ובתפלתו הזכה נושעו. לזאת נעורר ע"ד החסרון אשר לדורנו אבד. אמרו חז"ל בר"ה ד' י"ט על צום גדלי' לחשבו כין ד' צומות ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ובמדרש איכה קשה סלוקן. צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק וממאה תוכחות חסר ב' והם סותרים דבגמ' משמע ששניהם שקולים ובמדרש משמע שקשה יותר סלוקן של צדיקים מחורבן ביהמ"ק וכבר עמדו ע"ז ואנכי אמרתי בכמה אנפי אולם מה שנוגע ליסוד דרוש הזה הוא דהנה הי' לנו חורבן שני במ"ק והנה קי"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ובהעדר המקדש הראשון נתרוקן מכל הקדושה אכן בבית שני קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא א"כ נשאר המקום קדוש הגם כי חסרו עבודת הקרבנות ושאר דברים לא זזה שכינה מתוך כותל מערבי והקדושה קיימת והנה צום גדלי' נחשב בכתוב בין הצומות שהקבעו בחורבן בית הראשון כי הנביא הי' בעת חורבן בית הראשון אמנם המדרש שהוכיח שקשה סלוקן של צדיקים יותר מחורבן ביהמ"ק דכתיב הנני יוסיף כו' להפליא הפלא ופלא ואלו בביהמ"ק כתיב ותרד פלאים והנה הפלאה הזאת רמיזה בכתוב והפלא ד' את מכותך וכן מאה תוכחות חסר שתים שהי' בבית שני דבית ראשון לא הי' כ"כ כמ"ש הרמב"ן דתוכחה שבפ' בחקותי נאמר על בית ראשון ובפ' תבוא על בית שני א"כ צ"ח קללות הי' בחורבן בית שני והנה נודע ה בהסתלקות הצדיקים לא נשאר הקדושה בעולם ושקול כשריפת מקדש ראשון שלא הניח קדושה אחריו שלא קדשה לעתיד לבוא ולכן אמרו דשקולה משא"כ במדרש דקאי אבית שני שנשאר הקדושה במקומה דקדשה לעתיד לבוא א"כ ודאי סלוקו של צדיקים קשה יותר דחורבן בית ב' השאיר הקדושה והצדיקים הלכו עם קדושתם וכמ"ש דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה א"כ קשה סלוקם יותר שלא נשאר לנו רושם קדושה וע"כ ראוי לקונן יותר מחורבן בית שני: עוד יש ליישב הקושיא הנ"ל דהנה בבית שני הי' חסר חמשה דברים ארון וכרובים ואש מן השמים שכינה רוה"ק אורים ותומים והם חמשה דברים השנוים סופ"ק דיומא והנה אצל הצדיקים לא יחסר כל אלה. ארון הצדיק נקרא ארון שבו טמון לוחות הברית כן בלבו טמון תורה וכן אמרו בכתובות פ' הנושא נשבה ארון הקודש וכו' הכרובים שסוככים בכנפיהם על כל הדור ומגינים אליהם. אש מן השמים כי בלבבו יקוד אש בוער אהבת השי"ת ואמרו חז"ל ההיא צורבא מדרבנן דרתח אורייתא ארתיחי מרתחי לי' שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ד' וכן אמרו חז"ל בברכות ד"ת אין מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אין מקבל טומאה וכן הת"ח טהור בכל הענינים ואין יצה"ר ושום כח הטומאה ושורף היצה"ר באש התורה שכינה שורה אתו וכמאמר רז"ל אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. רוח הקודש מאיר בו להשכיל ולהישיר אנשים. או"ת כי הנה נקרא תומים שמשלים דבריהם כי הנביא בדבר הנבואה לטובה אינו חוזר אבל לרעה חוזר אכן התומים משלים דבריו על כל צד ובזה יבואר מה שמזכיר הכתיב אורים שמאירים דבריהם קודם לתומים ואלו בברכה ללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך יקדים את התומים לאורים כי הנה מעלת התומים אשר לו יתרון ממדרגת הנבואה ברעה דחוזר בנבואה משא"כ בתומים אכן בטובה אין לה יתרון על נבואה כי גם בנבואה אינו חוזר לכן שם בברכה חשב התומים אחר האורים כי אין בתומים בטובה יותר מנבואה וא"כ ממילא כשאורים מאיר דבריהם הוא ג"כ אינו חוזר חשב תומים בראשונה כי אחר האורים שמאיר דבריהם ומגיד הכהן א"צ עוד לתומים משא"כ בכל מקום דלרעה לא סגי באורים שלא יחזור כמו שחוזר בכל נבואה לכן התומים גורם להשלים הדבר והנה הצדיק ג"כ שנשיכתו נשיכת שועל ועקיצתו עקיצת עקרב ואין רפואה למכתו הוא במדרגת התומים וא"כ שפיר העדר הצדיק שחסר כל ה' דברים שקול כחורבן בית ראשון שקבעו ד' צומות. אכן יותר קשה העדר הצדיק מחורבן בית שני ששם בהיות הבית חסר ה' דברים אבל בצדיק שלמים כל ה' דברים אתו ובהעדרו יפקד השראת השכינה וכל ה' דברים ולכן אמרו שקשה יותר מחורבן ביהמ"ק ומאה תוכחות שהם בבית שני כמ"ש בשם הרמב"ן עה"ת:
ולא זה בלבד כי חסר לנו לכל צרכינו כי התפלה באמת יש לה הלכות רבות וגס כונות עצומות אשר מי ידע ערכה להתפלל אשר יבקיע חלונות הרקיע לכנוס לאוצר התפלה אם אינה בכל הלכותי' וכונותי' ורק הצדיק היודע כל כונת התפלה אשר הוא פותח שער אתו ימשכו כל תפלות ההמונים אשר לא יוכלו להתפלל ברב כח וכענין שאמרו על וה' פקד את שרה שנפקדו עקרות עמה. ואינו מובן למה. רק כל עקרה התפללה אך יען תפלתם ל"ה הגונה ולא נתקבלה אכן בפתוח הפתח להתקבל הפקידה לשרה נכלל עמה גם שאר התפלות להתקבל ברצון. ובזה פירש אאמ"ו הגאון זצלה"ה מאמר דהמע"ה בהספדו על שאול ויונתן ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר כי אחרי מות הצדיקים הפותחים שער התפלה והם כוללים כל ישראל בתפלותיהם אמר שצריך כל איש ואיש ללמד ענין תפלה וכונתי' והלכותי' והתפלה נקרא קשת כמ"ש יעאע"ה ואני נתתי לך שכם אחד כו' אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ומתרגם אונקלוס בצלותי ובעותי א"כ קשת כינוי לתפלה וצריכין עתה ללמד ענין התפלה כי אין להם להשען על הצדיקים אשר בתפלתם הזכה ימשכו גם תפלת שאר העם. ואמר הלא היא כתובה על ספר הישר שהוא ספר בראשית ענין הקשת שהוא התפלה ודפח"ח. ועפ"ז הדרך י"ל הא דאמרי פ' אין מגלחין כד דמיך רבי אבו' אחיתי עמודי דקסרי כי הצדיק הוא עמוד העולם נטוע בארץ וראשו בשמים והוא מעלה תפלת ב"י ודמעתם ואחיתי עמודי דקסרי הם העמודים שעולים התפלה ממטה למעלה השליכו התפלה ונחתי מיא הם הדמעות לא נתקבלו וח"ו שערי דמעה ננעלו בפניהם א"כ ירגיש האדם כי הצדיק הזה אשר הי' מקובל גדול ותפלתו הי' בכונת האר"י ז"ל ובהתלהבות הי' מעלה גם תפילתנו וכמה נצרך להתעורר על חסרון זה בשברון לב וחלחלה להתחזק בעבודת השי"ת ותפלה יתירה. ידעתי גם ידעתי כי העולם לא ירגיש חסרון בהעדר צדיק זקן וישיש באומרם הלעולם יחי' אכן הרואה דברי חכמנו ז"ל לאמתתן ולא שמן לבבו ירגיש החסרון ויבין כי לא כן הוא וע"ז אמרו חז"ל גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר זהו מיתת צדיקים ותנוקות של בית רבן. תן לבך כי חולי היא מחלה פנימות ומכה הוא באברים החצונים הנה מחל פנימית היא מסוכנת מאד ומחללין עליו השבת עכ"ז לא יבין איכות המחלה רק הבקיאים בחכמת הרפואה ויודע מדרגת החולי אם יש בה סכנה עצומה ואם מהירה הוא או מתמהמת זמן רב אכן האנשים אשר בחשכה יתהלכו ולא ידעו תכונת החולי הקלה היא או כבדה היא. לא כן במכה החצונות אם ישלוט בה להט בוער ידעו כקטן כגדול אשר גברה ועתקה מכתו ואם לא (נודע כי קשה הוא) אכן לא מסוכנת המכה החצונית כמו פנימות שיוכל לרפאה אל נקל כן הדבר הזה במיתת צדיקים לעיני המון לא יתראה הדבר לחולי וסכנה באמרם זה טבע הוא אשר לא יבינו כ"א החכם בחכמה היודע מעלת הצדיק המחי' עולם בצדקתו וצדיק יסוד עולם ובמותו ימוטו מוסדי ארץ ולהב מדה"ד ח"ו כאש בוער בלב החולי והסכנה עצומה. אכן במיתת תנוקו' שעדיין לא גמר פריים ומי יודע מה יהי' בהם אם יגדלו אם לא ירשיעו ולכן החסרון אינו סכנה עצומה כ"כ א"כ אין זה רק כמו מכה חצונית שאין בה סכנה כ"כ ומ"מ יבין בזה כל האדם למה נקטפו מאדם אחרי שלא טעמו טעם חטא ואין זה כי אם מחטאות הדור. או הם נתפשים בעון אבותיהם מזה יתעוררו אף בלתי מבינים. אכן גדלה הצער במיתת ת"ח זקנים באים בימים אשר מעודם הליכתם בקודש וכבר באו בימים אשר ברוב חלישת כוחם לא התרשלו מעבודתם וכבר פרח התאו'. כי המיתה מילדים מצינו לחז"ל שאמרו המשל לבעל התאנה שסילק התאנה קודם עלות השמש לבלתי ישלוט רמה בהם בזרוח עליהם השמש כן מסלקם מהעולם פן יחטאו וכמ"ש במדרש על דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים אכן למי שכבר הוא בא בגבורות ובודאי אין ראוי לסלקו מן העולם כיון שעברו שנותיו ולא חטא לא יחטא עוד אין זה כ"א חטאות הדור ועונותה גרמו להמנע מהם אור המאיר להם. ח"פ מאמר רב לר' שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאמינא דהנה מצינו בשבת פ' השואל כד מטא להא דותפר האביונה איתנח רב אמר ר"כ ש"מ בטל חמדה דרב וניטל ממנו חמדת העולם. ובעודו פה בארץ הי' כמו מלאך שוכן בשמים ואין לו יצר המטרידו ולכן בודאי לא יהי' הסילוק פן יחטא ולכן צוה להחים בהספדו דהתם קאמינא כי גם עתה הנני כעומד שם בעולם העליון בלי טרדת היצר ובחטאת הדור הוא. ולכן הוא שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחו ויבכו בנ"י ל' יום כי הגם שלא כהתה עינו ולא נס לחו נוכל ח"ו לחשוב פן סלקי' שלא יחטא ובאמת חלילה מלחשוב זאת על משה רבינו ולא התעצלו בהספד ויבכו אותו ל' יום א"כ מיהת ראינו כי הת"ח הזקן אשר נחלשו כוחותיו וחום הטבעי ראוי לעורר עליו יותר מספד תמרורים ולתלות מיתתו בעונות הדור נלקח אציין אלקים מאתם אור המאיר. ולכן אהה אחב"י חזקו ונתחזקה להספיד האי גברא רבה הדומה למלאך ד' צבאות ומשולל מכל עון תחפשו מעשיכם חזרו בתשובה לטהר הלבבות לעבודת הש"י כי בהיות אור הצדיק זורח נקל הי' לעבודה וכעת אם אין אנחנו לנו מי לנו וזש"ה קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל כי הנה כ"ז צדיקים הגדולים הגבורים בעולם אשר אומרים גירא בעינא דשטנא ומורים בחצי הקשת אליו עי"ז יוכלו כולם להוושע אבל אם נשבר קשת גבורים בהעדרם אז יאות אשר יחשבו שאר העם אשר בטחו על הצדיק לאזור חיל עתה בעצמם ולהתגבר א"ע וע"י שנשבר קשת גבורים הנכשלים שבוטחים ונשענים על גבורת הצדיק אזרו חיל ע"ד אם אין אני לי מי לי וביד חזקה וברב תעצומות ילחמו מלחמת מצו' כי אין להם על מי להשען. הן הסתלקות הצדיקים כחורבן ביהמ"ק ומצינו ביומא ד' ט' בית ראשון חרב מפני ע"ז ג"ע ש"ד בית שני מפני שנאת חנם הגם שעסקו בתורה ובגמ"ח מכ"ש בדור אשר לא נטהר ועדיין מרקד בנו מדה רעה של שנאת חנם אשר בודאי זאת גורם מיתת צדיק בעון הדור ויאות לתקן בראשונה. הנה אמרו ביומא פ"ק ללמדך ששקולה שנאת חנם כג' עבירות החמורות ונ"ל הטעם שש"ח חמורה כ"כ כשלשה עבירות ע"ז ג"ע ש"ד דהנה אמרו בסוכה פ' החליל היצה"ר נקרא שונא ואין לך שונא גדול ממנו המדיח אדם ליפול ח"ו בשאול תחתית יורד ומחטיא כו' ובאמת קשה מאין כח היצר לרדוף אחר אדם בחנם ומה עשה לו האדם ולמה שרי ליצר זאת. אולם היא מפרי מדת האדם המרגיל עצמו בשנאת חנם במדה שאדם מודד מודדין לו א"כ גם מן השמים נותנין רשות ליצה"ר האורב לו בחנם להפילו ברשת לא כן מי שרחוק ממדה הזאת אין כח ביצה"ר לשנוא אותו חנם ואין יכול להפילו א"כ כל פרי חטאות האדם יצמח ע"י שנאת חנם עי"ז ממשיך כח היצר להסיתו ולבלעו חנם וכיון שש"ח מקור ופתח לכל החטאים ובלעדי זאת הוא רחוק מחטא לכן היא עון החמור שמגרה יצה"ר בנפשו רח"ל ופותח פתח לחטאים הוא הגורם לבוא לשלשה עבירות החמורות ח"ו. ובזה נ"ל כי הוא ע"ד המבואר בכתבי האר"י ז"ל קודם התפלה יקבל עליו מ"ע ואהבת לרעך כמוך והוא כי תפל יחיד צריך להיות זכה וצלולה בכוונה בבהירות גדולה אכן תפלת ציבור אינה נמאסת שנאמר הן אל כביר לא ימאס כמ"ש בפ"ק דברכות א"כ האוהב לכל ישראל נכלל בתפלת כל ישראל אז הוי כתפלת רבים שמתקבלת לא כן מי שהוא בודד ושונא הבריות תפלתו עבור עצמו הוי רק תפלת יחיד אשר לא במהרה נתקבל לכן השראת השכינה הק' אינו אלא בזכות הצבור. שאפילו למשה רבינו ע"ה ראינו דלא נתיחד הדבור בדרך חבה בזמן שהיו ישראל ח"ו נזופין למקום וא"כ בזכות הכלל עיקר השראת השכינה וכ"ז כשהם כלולים יחד באהבה אכן כשהם פרודים ודעותיהם שונות אין זה מקרי כלל רק הרבה פרטים ואין מקום להשראת שכינה כי אם להגן על כלל ישראל. ובקבלת התורה נאמר ויחן ישראל נגד ההר בלב אחד כמ"ש רש"י בפרשת יתרו והי' ראוים לקבלת התורה וכן לקימת הבית ובשנאת חנם אשר לבבם נפרד איש מרעהו נתבטל ונחרב ביהמ"ק וכן השראת השכינה על הצדיק בזכות התכללות ישראל כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה אשר בש"ח יפרדו אם ח"ו יבוא העדרו ויש לנו סעד בדברי הגמ' מועד קטן כי נח נפשי' דרבה בר רב הונא ורב המנונא קמי גמלי אמר האי טעיא מאי האי אמרו רבנן דעבדי יקרא להדדי מר אמר מר ניעול ברישא אמר האי טעיא בדינא היא דרבה בר"ה ניעול ברישא נתיר ככי ושיני מדהאי טעיא. ואינו מובן אם שמעו לפסק הטעיא וגדול הי' לשמוע ולהתקבל דבריו למה נענש ונראה כי הם מראין חיבה זה לזה וכ"א חפץ בכבוד חבירו להוליכו בראש והר"ו מדת ת"ח שאהבו כבוד חבירם יותר משלהם ומחיל כ"א כבודו בעבור כבוד אחר וכד אמר טעייא שיאות אשר בר אבהן ילך בראש א"כ אז ע"כ רבה בר"ה לא הי' יכול למחול כבוד אבותיו כי כבוד עצמו יוכל למחול לא כן כבוד אב והוכרח שלא ברצונו לילך בראש דאל"כ יפגמו בכבוד אבותיו וע"כ הי' מוכרח רבה בר"ה מצד שאם לא ישמע לקולו יפגום כבוד האב לכן נענש והגמול הי' על שלא שמר פיו ולשונו כמ"ש בערכין על פסוק מה יתן ומה יוסיף לך הקפתיך בשני מחיצות של עצם ושל בשר והן השניים והבשר שפתותיו ועכ"ז מדבר לה"ר לכן יען דיבר שלא כראוי נתיר ככי ושינו כי למה לו המחיצה אשר של עצם אחרי שלא יועיל לשומרו מדבר שלא כראוי לכן בהגדה ש"פ על הרשע שאמר לכם ולא לו נאמר אף אתה הקהה שיניו כי אחר שהשיניים מחיצה של עצם אינם מועילים לשומרו מדבר רע מה צורך אליו המחיצה טוב הי' לו אם לא הי' לו ב' מחיצות ולא הי' עונשו גדול כ"כ אם הי' לו רק מחיצה אחת א"כ אנו רואין כמה הצדיקים מכבדין זל"ז ומוחלים על כבודם עד שהטעייא פגע בכבוד רבה בר"ה להכריחו לבל ימחול כבודו ונענש הטעייא אנו לומדים עד כמה ראוי לאהוב חברו ולכבדו ולא נחזק בשנאת חנם ח"ו: ואמרינן שם פתח האי ינוקא גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמות קאת וקפוד הוכפלו בשוד ושבר הבא משנער בא לבאר סבת הסתלקות הצדיקים כי הנה בבל נקרא ע"ש כי בלל ה' את שפתם כמ"ש רש"י שאחר שהיו כלם כאחד וכנוס לרשעים נבלל שפתם עד שעי"ז הי' א' פוצע מוחו של חברו וניתן השנאה בינותם אכן שם שנער נקרא על שננערו מתי מבול והבן בדברים האלה כי בבל נקרא על השנאה ופירוד הלבבות עד שנטוע שם שנאת איש לרעהו והוא שנאת חנם ושנער נקראת על שכל מתים באים שמה היינו כי המת הוא אבי אבות הטומאה וכל הטומאה באה לשם וא"כ אם אנו מדברין מעבירות אחרות החמורות המטמאין האדם אז יתיחס על שם שנער שהוא מקור הטומאה ממתי המבול שננערו שמה:
הנה כבר בארנו כי לזקנים אין לתלות כי נסתלקו בעבור שלא יחטאו לפי שכבר עברו רוב שנותיהם ולא חטאו ולא יחטאו עוד ואין לתלות רק בעון הדור לכן אמר הינוקא גזע ישישים היינו הזקנים שעלו פה להקבר ונסתלקו מעולם הוי מבבל בעבור חטא שנאת חנם שנתייחס על התחלת השנאה אשר הוטבעה בבלילות הלשונות שנקראת בבל ולבל נטעה כי ח"ו הי' בצדיקים הללו ח"ו שנ"ח בעצמן כי הגם ת"ח נק' ע"ש בבל שחובלים בהלכה עכ"ז יש ביניהם אהבה כמ"ש את והב בסופה ומדת ת"ח שנעשין אוהבין זל"ז בסוף והעד לזה כי כאו"א מחל על כבודו ואמר ניעול מר ברישא ולכן אנו רואין שעמו ספר מלחמות אשר שם נאמר את והב בסופה כמבואר בפ' חקת ע"כ אין זה ח"ו בעון עצמם רק בחטאות הדור ועוד הוכפלו הצרות בקאת וקפוד כי אם הי' הארץ מטוהרה רק שנאת חנם בלבד הי' מגיע הרעה הזאת אך צרה כפולה בשוד ושבר הבא משנער הן חטאים המטמאים האדם שמקורו משנער הוא מקום טומאה וחלאה שבעבורה נקראת שנער כי ננערו שמה מתי מבול וטומאתה בה וא"כ אם שתי אלה שנאת חנם וגם שאר טומאות הרעה כפולה והאבל ראוי משתי אלה ממקור בבל שנ"ח וטומאת ארץ שהוא שנער לכן אמר הקב"ה קצף על עולמו וחמד מהם נפשות ושמח בהן ככלה חדשה הגיד כי אין העדר צדיקים רק מחטאת הדור שקצף השי"ת על עולמו וימנע מהם אור המאיר להם והנה גדולה החימוד באשה ראשונה יותר ממחזיר גרושתו כמ"ש ביו"ד ס' קצ"ב בטו"ז דעל אשה שפרסה נדה הוא ישן בין אנשים דחיישינן שיצרו יתקפנו לא כן במחזיר גרושתו. ובאה"ע סוף סי' ס"ב במחזיר גרושתו א"א השמחה במעונו כן המשל כי הצדיק שצריך להתגלגל לשוב לעוה"ז הגם כי בפעם הב' מתקן הכל בשובו לעולם העליון אין השמחה וחמדה כ"כ בו כמו המתקן עצמו בפעם ראשונה לעולם בבואו לעילא זהו נקרא ככלה חדשה ולא כן מי שהי' כבר בגלגול הוא כמחזיר גרושתו. והינוקא ידע כי השלמים הללו תקנו עצמם בפעם הראשון ושלמו מעשיהם לבלי יצטרכו תקון וגלגול כי תקנו הכל בפעם הראשון לזה אמר ששמח בהן ככלה חדשה כי מי שכבר בא לעולם העליון והוכרח לשוב לעוה"ז הוא כמו גרושה שנתגרש מגן עדן שבא לעולם התחתון ובשובו אינו ככלה חדשה כמ"ש בסוטה ד' מ"ג אשה חדשה פרט למחזיר גרושתו. ומסיים היניקא רוכב ערבות שש ושמח כבוא אליו נפש נקי וצדיק. ביאורו דהנה אנו אומרים לשם יחוד קבה"ו אם כי הוא סודות נעלמות אמנם הפשוט כי כשמסתיר פני' מעמו עכ"ז קדוש הוא ונקרא קדוש ברוך הוא לשון נסתר. אמנם כשמשגיח עליהם וישראל זכאים אם שוכן בתוכם משגיח עליהם להיטב אתם. לא כן כשמסתיר פניו ורק בהסתרת פנים מביט עליהם לכן מבקשים אשר יתייחד קב"ה ושכינתי' היינו שהקב"ה נעלם מכל ברי' ישכון בינינו להשגיח עלינו. והנה הרמב"ם במ"נ כתב כי רוכב ערבות נאמר על השגחה כי ערבות הוא התחתון מן ז' רקיעים וכשצופה ומשגיח ואינו מסתיר פניו נקרא רוכב ערבות וזה כשישראל זכאין ואין קצף עליהן ולכן אמר שלפעמים מסתלקים הצדיקים בעטיו של נחש בלי חטא הדור ואז שמחתו כפולה בבוא צדיק שנקרא נפש נקי ולא בא ע"ד שפיכת דמים בחטאי הדור רק נקי בלי חטא ועון הדור ואז אין קצף בעולם ומשגיח עליהן להיטב וותיחס רוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק בלי חטא הדור שמחתו כפולה:
מעתה ראוי להתאונן אם חיו בעונינו גרמנו מיתת הצדיק נחשבנו ח"ו כרוצחים ושופכי דמים ובמה נפייסנו אם לא ע"י קבלת תשובה ותיקון החטאים כי אז יערב להם שמתו לצורך העולם שיתקנו מעשיהם וכל גדולי הדור מסרו נפשם לטובת הדור כמ"ש משה רבע"ה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך א"כ התשובה וטובת ישראל הנצמח ע"י המיתר יערב להם למחול על שפיכת דמיהן ולכפר על ישראל. עיני ראו בעת הכביד עליו חוליו ולא הי' בו כח כמעט לדבר ועכ"ז קבל העם בסבר פנים הכל עשה במס"נ עבור טובות ישראל לנהלם על מי מנוחות ובשבת הגיד חידושי תורה ולבבו הי' רחב להביע דברים מתוקים להלהיב הלבבות ליראה השם הנכבד הנורא ויגע לכתוב חידושי תורה למען יהי' למשמרת לדור האחרון ימצאו בהן דברי חפץ ויקחו חכמה ומוסר וגם סמוך להסתלקותו לא הפסיק מכל עניניו אשר התנהג מעודו וכתב חידושי תורה הכל למען לזכות ישראל הי' רצונו ע"כ יאות לעורר לבבינו לתשובה ובזה יעלה לרצון לפניו ונחת רוח לנשמתו הקדושה ועי"ז עוד יזכה את הרבים בהסתלקותו וימחול לנו אשר גרמנו בעונינו הסתלקותו בתשובתנו וטהרת מעשה ידינו והגם כי צדיק מכפר על עון הדור אמרו חז"ל במ"ק ד' כ"ח אר"א למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרין ופי' אא"ז הגאון המפורסים מ' מנחם מענדיל ז"ל כי כשם שבגדי כהונה אינן מכפרין כ"א בצירוף עבודה דאל"כ אין בבגדי כהונה כלום כן מיתת צדיקים מכפרים בצירוף העבודה שישובו העם ויעבדו ד' אז מועיל מיתת צדיקים לכפר וא"כ צריכין להיישיר מעשיהם אז יהי' תשובה מועלת ואם לא יעשו תשובה אז אדרבה עבירה הוא שמת צדיק לחנם א"כ דומה שפיר לבגדי כהונה דבשעת עבודה הוא מצוה ושל בשעת עבודה חייב משום כלאים כמבואר ברמב"ם פ"ח מכלי המקדש כן הדבר הזה אם עושין העם תשובה טוב להם ואם לאו עבירה בידם ודפח"ח:
ע"כ חזקו ונתחזקה ונחפשה דרכינו ונחקורה כי העון גדול אם לא נשוב ואחז"ל בשבת דמ"ט בניו של אדם מתים כשהם קטנים על שלא בכו על אדם כשר ויבואר עפמ"ש לעיל כי יש מונעים בכי על אדם שמת זקן באמרם הלעולם יחי' אכן החכם יבין הפכו כי השלם אשר כבר גדל ולא חטא יש להם לבכות יותר מעל קטן דמי יודע אם יהי' צדיק או רשע. וכן אמרו בב"ק ד' ל"ח דאלו הי' בו דבר טוב לא הי' מת ומביא ראי' משתי פרידות רות המואבי' ונעמה העמונית לכן מי שלא בכה על אדם כשר ואינו משים לבו אל זו הסברה ואומר כי זה טבע הוא ואין לבכות. הגמול ח"ו שבניו מתים כשהם קטנים ובאיבם יקטפו ואז יבא לו הבכי מכח ממ"נ. וע"כ קרעו לבבכם בתשובה ואל בגדיכם ע"י מיתת בנים קטנים. תציירו בעצמכם אם גדול אחד נפרד מעיר ונתיאשו כבר ממנו אלו הי' בא פתאום הי' שמחין בו ומכבדין אותו במתנות וחלוקת כבוד האפשרי כן הדבר הזה בהספד יבוא נפש המת לשמוע הספדו וכמ"ש המפרשי' על אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא ואם הי' בא לכאן בודאי כ"א הי' רוצין לכבדו ולתת לו משאת ובמה נקדמה פניו אם לא בתשובה ומע"ט וצדקה אשר יהי' נרצה לפניו וגם כי אין לנו תקו' עוד לראותו כ"א לעת תחיית המתים אם נזכה בעזה"י עתה עת לעשות להתחרט על רוע מעללינו. ונשוב אל לבבנו אולתנו להקל ולרפא משובתנו. וזה היא מתנה לו שעל ידינו והי' לו זכות הרבים גם אחרי הסתלקותו. והוא שאמרו במ"ק נשי דשכנציב אמרו שאל אצטלא דמלתא לבר חורי דשלימו זוודתי'. ופירושו נראה כי כ"ז שהצדיק חי מוסיף בכל יום מעש"ט שהן לבוש לנשמתו ונקרא חלוקא דרבנן וכמ"ש צדק לבשתי וילבשני אכן אחר גויעתו נפסק עוד הוספת מע"ט ולא ירבה עוד במלבושים כי אין לו רק מה שטרח בעוה"ז אכן אם אחר פטירתו ע"י הספדו ישיב רבים מעון קונה לבוש מתשובה הנצמחת ע"י. וז"פ שאל איצטלא דמלתא פי' חלוק של משי דבר יקר הוא קבלת תשובה ויהי' לבוש לבר חורין פי' במתים חפשי שנעשה חפשי מן המצות והוא בן חורין ואין לו לסגל יותר דשלימו זוודתי' פי' שכבר שלים לבושי' ולא יוכל להוסיף ועי"ז שאנו מפשפשים במעשנו ומטיבים דרכנו והזכות יגולגל ע"י יקנה האיש החפשי ממצות לבוש יקר ממעשנו וגומלין אנו חסד לו כאלו התשובה אנו עושין והמצות שאנו קונין לעצמנו היא בהשאלה להצדיק וכמו שאלה כל הנאה שלו לזמן כן אנחנו כל ימי חיינו אנו משאילין להצדיק האיצטלא עד אחר אריכת זמננו לא יגרע מאתנו הלבוש הזה ולכן מדמה לשאלה דהדרא ומיהת כל זמן שהיא שאול כל הנאה של שואל והבן זה. וכאשר נרצה לשוב אזי מיתת הצדיק מכפר על כל העברות כאשר אמרו במ"ק ד' כ"ח אר"א למה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה אדומה מה פרה אדומה מכפר אף מיתת צדיקים מכפרת ואר"א למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה דמה בגדי כהונה מכפרים חף מיתת צדיקים מכפרת וקשיא דלמ"ל תרי קראי ונ"ל ע"פ דרוש דהנה סמיכת אהרן לבגדי כהונה פי' תוס' דכתיב הפשט את אהרן כו' והלבשתם את אלעזר בנו והנה תימא דהא בגדי כהונה של כה"ג הוי כלאים ואיך לבש אהרן שלא בשעת עבודה דלוקה כמבואר בהרמב"ם פ"ת מביאת מקדש (ובילקוט עמד ע"ז דחוץ למקדש לוקה ומפרש בילקוט דרק השיב אותם) ונ"פ להמעיין דבאמת בגדי חול הי' אבל לר"א דלמד מזה דבגדי כהונה מכפרין ולכן י"ל כיון דמטעם קידושם מותרין להיות אף. שלא בשעת עבודה הואיל ואשתרי א"כ י"ל דבגדי אהרן הם היו בגדי לבן דחזי ליוכ"פ דדוקא בגדים שנכנס בהן ביוהכ"פ אסור לשנה הבאה אבל קודם יוהכ"פ מותר ללבשם הואיל וראוין ליוהכ"פ כמו בכל בגדי כהונה דנתנו ליהנות בהן ולפ"ז כיון דבגדי כהונה בבגדי לבן לא היו שעטנז הותר לאהרן ללבשם. ולהכי ניחא מה דצוה לאלעזר להלבישם דזה הוא חנכו כיון דאבנטו של כה"ג ביוהכ"פ לא זהו של כהן הדיוט דשל כה"ד כלאים א"כ ממילא לא אשתרי לכה"ד בשום פעם בגדי לבן דיוהכ"פ דלא חזי לעבודת הדיוט וא"כ לא ניתני ליהנות ולא אשתרי לגבי' בגדי לבן א"כ ממילא הלבשתם מחנכתו להיות כה"ג. ובזה י"ל לדעת הרמב"ם בה' פרה דפרה אדומה נעשית בבגדי זהב והמשנה למלך תמה עליו דלמא בבגדי לכן כיון דילפינן חקה חקה מיוה"כ ולפי"ז ניחא דאי תימא דבגדי לבן חזי לפרה עשה עבודתו בין בכה"ג בין בכה"ד א"כ אשתרי גם לכה"ד בגדי לבן לצורך פרה א"כ אף שלא לעבודת פרה ניתן ליהנות להדיוט א"כ מה החנוך בהלבשם לאלעזר לכה"ג כיון דאף כה"ד רשאי ללבוש אע"כ דאינו רק בבגדי זהב מעשה פר א"כ לא הותר בגדי לבן לכה"ד בשום פעם א"נ כשמלבישין אותו הלבשתו מחנכתו. ובחידושי אמרתי ראי' מיומא ד' י"ב אמאי לא אמר רבי דוסא דחזי לפרה אף לכה"ד דעובד בבגדי לבן אע"כ דאינו עובד רק בבגדי זהב והארכתי בענין הזה בחידו'. מיהת לפמ"ש דבגדי אהרן הי' בגדי לבן ובגמ' זבחים ד' פ"ח אמרינן דכתונת מכפר על שפיכת דמים ומכנסים על ג"ע ומבגדי כה"ג אפוד מכפר על ע"א וא"כ כיון דע"ז ג"ע ש"ד הם עברות החמורות שבתורה וא"כ מבגדי אהרן שהן בגדי לבן ידעינן דמכפר אש"ד וג"ע ואע"ז ליכא למילף ומפרה אדומה ילפינן דמכפר על ע"ז דכן פירש רש"י דמכפר על מעשה העגל א"כ משני כתובים הללו לג' עברות תמורות ובמכ"ש לעברות קלות א"כ אנו רואין שמיתת צדיקים מכפר על עברות חמורות וזה מכפר על שנאת חנם ששקולה כג' עברות הללו והעצה היעוצה להקל בהרחקת שנאת חנם ובשאר תקונים איש לפי ערכו ולכן תראו לשמור שבת כהלכתו שאמרו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו ופי' מחו' הרב הקדוש יסוד עולם מראדזמין זצלה"ה ליישב קושיות הטז"ז שם בה' שבת ואמר הוא ז"ל דבאמת הרבה דברים שקשים לעשות תשובה ואין מספיקין בידו לעשות תשובה אכן השומר שבת דמפורש בגמ' שבת דכל המענג את השבת נותנים לו משאלת לבו וא"כ כיון שמוכרחים מן השמים למלא שאלת לבבו אם חפץ לעשות תשובה ע"כ מחויבין לעזרו אף שהוא בגדר שאין מספיקין בידו לעשות תשובה מ"מ בשביל שבת שהובטח למלאות שאלת לבבו אם חפץ בתשובה מחויבין למלאות חפצו וממילא לא יהי' מניעה על תשובה עכ"ד ודפח"ח. א"כ ע"י שמירת השבת נותנין לו משאלת לבו אם חפץ באמת לבבו בשוב. ובאמת רואין אנו כי התורה אסרה רה"ר. ורה"י התורה התירה. כי שבת ניתן לכל ישראל כלם יהי' חברים בלב אחד אז מקרי רשות היחיד לא כן בשנאת חנם אז חלק לבבו איש מרעהו, והם כרה"ר וא"כ מועיל התשובה בשמירת שבת לקנות אהבה ויאות להושיע לעניים בכל מאמצי כחו וע"כ לזכות נשמת המת תרומו פדיון נפש עבור עניים לעזרם ותתפללו לקבל אתכם בתשובה שלימה ותשובה ותפלה וצדקה אף אם ח"ו מפני הרעה נאסף הצדיק יתבטל הגזרה ויושיע אותנו בכל עניננו והוא יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים ונזכה לעת יקום בתחי' ובלע המות לנצח אמן כן יהי' רצון ובא לציון גואל ב"ב:
סוף הספר