אור ברסלב
חידושי המהריט על קידושין שמעתא דבני גד ובני ראובן › דף סה

חידושי המהריט על קידושין· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

שמעתא דבני גד ובני ראובן · דף סה

דף סג

והא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי א"ל התם בלישנ' דעלמ' פליגי וכו' וקשה אמאי לא משני בהך מילת' דר' יוסי אדר' יוסי דלעיל ולא אצטריך לאפוכי מיפך ודוחק לומר דלפי המסקנ' תו לא צריכין לאפוכי לה דלא הדר מינה גמרא כדאמרינן בכמה דוכת' והשתא דאתינא להכי וכולי ועוד דהתם בנדרי' בפרק קונם אפיך לא אפוכי ולא מייתי מסקנא דהכא ועוד קשה מאי פריך דהא פסח דכי כח אחת דמי דהא טובא איכא בינייהו דכי מקדש בתו הקטנה בידוע דאינו מקדש אלא אחת ועל כרחין לאמצעית לא מצי למקרי קטנה ולא גדולה אלא בשמה קרו לה אבל כשאומר עד פני הפסח לר"מ כל מה שהוא נקרא פני הפסח קאמר וכל שיש אחריו פסח ישנו בכלל פני עד שיצא יום אחרון לגמרי ולר' יוסי דאמ' לא מחית אינש נפשיה לספקא לא מקרי פני אלא כל שלא נכנס מקצתו של פסח דהוי פני ודאי אסור אבל משנכנס דאיכא ספיקא אם יקרא פני לא עייל נפשיה בהכי ומיהו גבי פסח נמי האומר עד יום ראשון של פסח ליכ' למ"ד שיהיה איסור כל ימים אמצעיים משום דאיכא אחרון וכן אם אמר עד יום אחרון אחרון ממש קאמר ואמצעיים בשמייהו קרי להו וגבי כת אחת נמי אם אמר לחמש נכריות הגדולות שבע מקודשות לי דאף אמצעיו' וכולן צריכות גט חוץ מן הקטנה שאין קטנה הימנ' ונ"ל לומר דהיינו שינוייא דגמר' דמשני התם בלישנא דעלמא פליגי מ"ס עד פני הפסח עד קמי פסחא כלומר דלא דמי לפלוגתא דהכ' דלמא ראשונה או אחרונה מקודשת והשאר אינן מקודשות ולמר בכלהו תפסי בר מראשונה ואחרונה דלישנא בעלמא הכא למר אין בכלל לשון פני אלא כל שלא נכנס הפסח כל עיקר ולמר הכל נקרא פני עד דמתפני לגמרי וכל שנשאר אחריו שעה אחת לא מקרי פני ולהכי אצטריך לומר דהכא בלישנא בעלמ' פליגי כלומר דלר' יוסי אפילו יום ראשון לא מקרי פני ולר"מ אף יום אחרון עד שתחש' מקרי פני ולא דמי לקידו' דלכ"ע ראשונה או אחרונ' אין בכלל ולעולם בפלוגתן דמחית אינש נפשיה לספיקא פליגי ואנו צריכין להפך מחלוקתם כדאשכחן דתניא בהדיא והלכתא כר' יוסי דאמר עד שיגיע וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכרבי יוסי דברייתא:

ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה כתבו התוס' דמכאן יש להוכיח דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה וכו' ומיהו יש לדחות דהא דרב ושמואל אתרתי בבי דהכא קאי קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי שהו' מידה שכת' כתוב' אלא בקידושין יש הכחשה למי קדש ולמי כתב ואם נתן גט מעצמו אגלאי מילתא דלזו קדש ולזו כתב דמסתמא למי שקדש כתב והרי הודה שכתב ויש לומר דההיא הודאה דכתב כתובה לא הויא הודא' דגריעא טפי מהא דאמרי' בהמניח טענו חיטין והודה לו בשעורי' פטור אף מדמי שעורים דמה שטענו לא הודה לו כ"ש בטוענו אדם ואמר לו איני חיי' לך אלא לפלוני דלא הויא הודאה הילכך בשנתן גט נהי דהודה בקדושין אבל כתובה לא הודה ואפי' הודה לבתה שכתב לה כתובה וקדשה אף לדידה לא הויא הודאה כיון שהיא אומרת לא קדשתני דהוי כמאן דאמ' מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום דפטור אף בבא לצאת ידי שמים וא"ת ונוקי כגון שהוחזק שטר כתובה דיכול לומר לא קדשתי באתרא דכתבו שטר כתובה והדר מקדשי כדאמרי' בפ' האיש מקדש וכשנתן גט מעצמו כופין אותו ויתן כתובה וי"ל דבהוחזק שטר כתובה בשוק אינה ראיה דמסר בידה ואם נמסר בידה מסתמא קדש' וא"ת נוקי כגון שהודה שכת' לה כתובתה ומסר לה אלא שלא קדשה ועכשיו דנתן גט אגלאי מילתא דקדש וכופין אותו ליתן כתובה דהוי כאילו הביא עדים שקדשה וי"ל דכיון שלא הודה בתחילה שקדש אע"פ שאמר שכת' לה כתובה ומסר בידה לא נתחייב בכך דלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וכי הדר יהיב לה גיטה שהוד' שקדש טוען שלא כתב ולא מסר וכה"ג טוען וחוזר וטוען דהו"ל מפטור לפטור:

צריכה שני גטין וגובה כתובתה מן החבילה מתוך הלשון משמע דאינה אלא כתובה אחת וא"ת ואמאי לא תגבה מכל אח' כתובה אחת מחלקו אחר שיחלקו שלשתן בשוה ממה נפשך אם כדברי כל החבילה שלי ואם כדבריך יש לי עליך כתובה וכן תאמר לשני בשליש האחר וי"ל דתרווייהו בהדי הדדי אמרי' כה אפי' לפי דבריך אין לך אלא כתוב' אחת טול כתובה והסתלקי מעלינו ומה שישא' נחלוק בשוה והק' הריטב"א ז"ל השתא דמקבלה גיטה מינייהו תהוי הודאה שהיא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא מצי גבי כתובתה ממה נפשך ותירץ שאינה הודאה ואפי' היא אשת א' מהם איפשר שנתנוה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ומיהו בהאי דאין מקבלים פקדונות מן הנשים דאמרינן לקח מן האשה וכו' מוכח דלא מהימנה לומר נתונים לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם אלא שהוא ז"ל אמר דוקא ביושב' תחת בעלה אבל זו שאין אנו יודעים שהוא בעלה מהימנה במגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא וזו חבילתי ותימה דהכ' מטעם הודאה אתינן עלה ומכיון שהודית שהיא אשת אחד מהם תו לא מצי למטען חבילת שלי שנתנום ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ולא שייך מגו במודה ואני תמה אפי' הויין נכסי מלוג כיון שגרשה אין לו בהם כלום שאין לו זכות בהם אלא בעודה תחתיו:

ואית ליה סהדי להאי פרש"י ואית ליה נמי סהדי להאי והק' הריט"בא דכיון דמכחישי אהדדי בהדי סהדי שקרי למה לן כדאמרינן פרק חזקת האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דאף על גב דבאכיל' לא מכחישי להו הויא לה עדות מוכחשת ותירץ דהתם לא מידה להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום ולהכי א"ש דכתב רש"י מי מצי אמרה אלו שני עבדים וכו' דתהוי מותר כתובה שלה שהרי אינה יכולה לטעון על החבילה שהיאך שלה כדי שתיטול חלק בה דלתרוייהו כיתי עדים אין החבילה שלה אך קשה אמאי לא קשיא ליה לגמרא אמאי זקוקה לשני גיטי' דבהא ודאי מכחישי אהדדי ולא ניחוש להו כלל תדע שכת' רש"י ז"ל ותסבר' עד א' בהכחשה לאו כלום הוא דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה אלמא לגבי קידושין מכחשי אהדדי אם כן בתרי ותרי נימא עדות מוכחש' היא זאת ונוקי אתתא בחזקת היתר כדקיימא וי"ל דלענין גיטא ניחא ליה דאסיקנא בפרק ארבעה אחין דתרי ותרי ספיקא דרבנן ואפי' דתרי אמרי נתקדש' ותרי אמרי לא נתקדשה לא מוקמינן לה אחזקתה וצריכה גט אבל אי מיירי בעד אחד בהא ודאי כיון דמכחשי אהדדי אוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא אחזקתה והכי מוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמרי' דשנים או' נתקדשה ושנים אומ' לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ופרכי' מ"ש רישא דאמרי' לא תצא והיינו כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן כדכתב התוס' שם ומוקי לה אביי בעד א' אומר נתקדשה וא' או' לא נתקדשה תרוויהו בפנוייה קמסהדי מיהו קס"ד דכיון דהשתא ס"ד דגמרא דקידושין בעד א' חוששין להם כך לי חד וחד כמו תרי ותרי וכי היכי דבתרי ותרי לא מוקמינן לה אחזקתה כיון דלפי דברי כת זו כבר היא מקודשת גם בחד וחד לא היה לן לאוקמה אחזקתה והתם בכתובות דאמרי' גבי עד א' תרווייהו בפנויה קמסהדי כתבו התוספות דלא היה צריך להא דאפי' ליכא אלא חד סהדא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים והיינו לפי המסקנא דהכא דאין חוששין לעד א' אבל לפי מאי דס"ד השתא דעד א' חוששין לו הו"ל כתרי ויש לומר דאף על גב דלכתחילה חוששין מכל מקום לא חשיב כתרי להחשיבה מקודשת מדאוריית' אלא דס"ד להחמיר בה מדרבנן לכתחיל' וכיון שכן כי מכחשי אהדדו מוקמי לה אדאוריית' אחזקתה ולא מחמרינן בה תרי חומרי ואכתי קשה למה לו לרש"י לפרש עד א' בהכחשה משום דמכחיש ליה אידך ה"ל לפרושי בעד א' היכא דמכחיש ליה בעל דבר לאו כלום הוא כדמוכח לקמן דאפי' באיסורין דקי"ל דעד אחד נאמן בהו כי מכחיש ליה בעל דבר לא מהימן העד ואפי' שותק וא' אומר איני יודע בעי למימר דלא מהימן כדכתבו לקמן התוס' כ"ש בערוה דכיון דאיהי מכחשא לא מהימנה וכי ס"ד דחוששין לקידושין בעד א' היכא שאין האשה מכחשה הוא גם במה שכתב מי מציא אמרה וכו' דתהוי מותר כתובה שלה משמע דבכתובה ניחא דאית לה ממה נפשך אפי' לפי דבריהם יש לה עליהם כתובה וכי תימא לימא ליה כל חד לית לך כתובה מחיים ואיני חפץ לגרש יכולה היא שתאמר מאחר ששני כיתי עדים מכחישות זו לזו מה אני יכולה לעשות הרי אתם אסורים בי ולא מקריא מורדת וכופין לכל אחד שיוציא ויתן כתובה אך קשה אף מותר כתובה לא תקשי אמאי פלגא בהדייהו דאי אמרי עדים אשתו היא לא מפני כן אבדה זכותה מן החבילה דאפי' היא אשתו הו"ל נ"מ וכשיוצא' היא בגט יוצאי' עמה ומנ"ל לאוקמי שמעידים עדים אף על החבילה דלא אצטריך לאוקמי בעדים אלא ענין קידושין דהוי דבר שבערו' אבל ענין ממון לא אברו סהדי אלא לשקרי וכי תימא סתמא דמילתא אי מוקמינן לה בעדים שכל א' מביא עדים על דבריו ובכלל הוי דזו חבילתו א"כ אף אנו נאמר שהאשה ג"כ יש לה עדים שמכחישין את שניהם וחביל' שלה והריטב"א ז"ל הוקשה לו כן ותירץ דאי בעית לה עדים אמאי לא תני ושניהם צריכין גט שחרור מספק ואלו במתנית' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין אלמא בדידה לא מוקמי' שיש לה עדים אף אנו נאמר לענין חביל' ליכא עדים אלא טענתייהו בע"פ ואי קשיא השתא נמי כיון דאיכא סהדי להאי יהיו צריכין גט זה מספק יש לומר דאי איכא סהדי לכולהו היינו לומר דהא דקתני בברייתא זה או' וזה או' בעדים קאמר לענין קידושי אשה דהוי דבר שבערוה ואי אית לה סהדי לדידה שהוא כדברי' היינו שאומרת אלו שני עבדים דבזה הם מכחישין את העדים שאו' שהיה אשתו כיון שהם עבדים לא שייכי בהו קידושין ואם איתא יהיו גם הם צריכין גט ממנה אלא ודאי דלא אמר גמרא דאיכא סהדי אלא לטענת קידושין דהוי דבר שבערוה אבל לענין עבדים וחבילה ליכא אלא טענת בע"פ:

והכא הך צריכה שני גטין הרי לגבות כתובת' מן החבילה ור"מ היא היא פרש"י וכולה לא אשמועי' אלא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה וק' מי ליכא רבותא דהא דקתני דגובה כתובתה אם נתנו גט מעצמן דהא אצטריך רב לאשמועי' לעיל מבקשי' הימנו ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה וההיא דמייתי משומרת יבם לאוכוחי דר"ע ס"ל דמעות משתעבדי לכתוב' אין ממנה ראיה דהתם ודאי רבנן פליגי עלי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לכתובה כדאמרינן בפרק הכותב דקי"ל כר' עקיבא דינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אבל הכא מחיים היא ומנ"ל דרבנן ס"ל דלא גביא ממטלטלין דידיה מיהו מנדרים בפרק ר' אליעזר מוכח גבי הא דקתני אפי' אתה מוכר שער ראשך משמע דס"ל לגמרא דלרבנן אפי' מיניה דידיה לא גביא מטלטלי והתוס' כתבו דמשמע ליה לגמרא דיבם חשוב כמו מיניה כיון דבמקום אחיו קאי והאריכו בזה התוספות בכמה מקומות:

לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן אומ' ר"ת דאין צריך עדים לעשו' קנין והא דאמרי' בח"ה וכו' לשון התוס' ותימה אטו מי ס"ד דכל קניינין שבעולם יהא צריך בהם שני עדים הא ודאי אמרינן בכל דוכתא הודאת ב"ד כמאה עדי' דמי ואילו קנין בכסף ושטר וחזקה פשיטא דלא צריך עדים ודוק' גבי קנין הוא דס"ד דבעי שנים מכח ההיא דחזקת הבתי' דקאמר קנין בפני שנים דשמא כיון דקנין חליפין חדוש הוא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי ומה הוכחה משמעתין דהא דפלוג דילמא בשטר וחזקה פלוג:

תו כת' אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צ"ל כתובו ומסתמא אין כתיבה אלא בשני עדים וי"ל דדוקא קתני קנין שנעשה בפני שנים הוא דאין צ"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם נעשה בפני א' אע"פ שקנה בפני א' ג"כ כל א' בפני עצמו צריכין לימלך בו אם יכתבו שטר דמצי אמר לא ניחא לי שיכתבו שטר כדאמרי' חוזר בשטר ואינו חוזר במכר ומיהו כשנעש' בפני שנים סתמו לכתיבה עומד ואם איתא דלא ניחא ליה הו"ל לאודעי לסהדי דלא לכתבו ואפי' אם חזר אחר כך ומחה אין יכולי' לכתוב והא דהוצרכו התוס' לפרש קנין הרגיל בפני שנים הוקשה להם הלשון דקאמר קנין בפני שנים דמשמ' דלא מהני בלא שנים הו"ל למימר קנין שנעשה בפני שנים אלא משום דרגילות הוא לעולם לעשותו בפני שנים נקט כי האי לישנא במילתא דפסיקא:

והא דכתבו התוס' וכן משמע בפ"ק דסנהדרין דקאמר פשרה ביחיד וקי"ל דפשרה צריכה קנין קשה מאי מייתי דמאן לימא שלא היה קנין בעדי' לקיים הפשרה מכל מקום בחד סגי לעשות פשרה לאפוקי ממ"ד כשם שהדין בג' כך ביצוע בג' דמקשינן פשרה לדין וי"ל דדייקי התוס' מדאמרי' התם מ"ד פשרה בב' אפילו חד והא דקאמר בב' כי היכי דלהוו סהדי ותו אמ' רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין תלתא למה לי תסגי ביחיד ולקנו מיניה אלמא כי מסקי' הלכתי' פשרה צריכה קנין וקי"ל כמ"ד פשרה ביחיד משמע דקנין לא בעי בפני עדים דאי בעי היה ראוי להיות בשנים:

אמר לו עד א' אכלת חלב וכו' ותנא תונא וכו' הא דנקט לא אכלתי וכו' וק' א"כ היכי דייק מינה אביי טעמא דאמ' לא הא שתיק מהימן דילמא לעולם אפי' שתיק ומשום סיפא נקט לא אכלתי דאיכא רבותא לר"מ וי"ל דגמר' דייק דאי לא אכלתי לאו דוקא לשתו' מתני' מינה ולחני כלל עד או' אכלת פטור שנים או' אכלת חייב דמשמע בעד א' פטור בכל ענין ובשנים חייב בכל ענין ועוד פי' דבשלמא אי אמרת דכי שתיק מהימן ניחא דאיכא רבותא ברישא דקמ"ל דיוקא הא שתיק מה מהימן והא דלא נקט והלה שותק משום סיפא אבל אי רישא לאו דוקא לגמרי לא מסתבר דתנא רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא ואכתי קשיא לי דטפי הו"ל לתוס' לומר דנקט לא אכלתי משום סיפא דפלוג רבנן אר' מאיר מטעם דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומהמנינן ליה מטעם מגו ואילו באומ' איני יודע הוו מחייבי רבנן כיון דעדים אומ' שאכל והוא אינו מכחישם:

ותנא תונא עד אומ' נטמאתי וכו' וא"ת והא אמרי' בסמוך דאצטריך הך בתריתא דסד"א האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו ולאו הודאה היא א"כ מאי ראיה מייתי מנטמאת דפטור מקרבן דבנכנס למקדש מיירי דאי לאו דקים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי וי"ל דע"כ לאו באומר נטמא' ונכנסת למקדש או אכלת קדש דא"כ ל"ל למתני למלתא בטמא שאמר לו עד אחד נכנסת למקדש או אכלת קדש ועוד מ"ט אמרינן האי דשתיק דידע אדרבא נימא אם איתא שידע בשעה שנטמא היאך נכנס למקדש במזיד דמסתמא אילו ידע באותה שעה לא היה נכנס ועוד א"כ היינו קמייתא דאכלת חלב ותרתי למה לי אלא ה"ק נטמאת והלה אומר לא נטמאתי אעפ"י שנכנס אח"כ למקדש או שאכל את הקדש פטור דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ויכול להכנס לכתחילה למקדש:

נטמאו טהרותיך והלה שותק וכו' וקשה דהא בפרק הנזקין מייתי היה עושה בטהרות וכו' ויש לומר דההיא מיירי דאינו שותק אלא מכחישו לשון התוספות ותימה דהו"ל לתרוצי דההיא באומר איני יודע דלא הויא שתיקתו הודאה ועוד קשה אי במכחישו אמאי אמר התם רבא אשכחי' ואמר ליה רב נחמן אטו עד א' כיון שבעל דבר מכחישו אומר לא אכלתי מי מהימן הא השתא לאו בידו היא ונראה דלא אמרו במכחישו ואומר לא אכלתי אלא מדקתני טהרות שעשיתי עמך משמע דאו' לו בפניך נטמאו והיה לך לידע ולהכי נקט האי לישנא לאשמועינן דאפילו מכחישו ואומר בפני לא נטמאו דס"ד כמו שהוא מבדה בזה שאומר בפניך גם במה שאומר נטמאו לא נהמניה והתוס' שם בגיטין כתבו דההי' מיירי במכחישו או או' איני יודע ונ"ל דצריך להגיה במכחישו ואומר איני יודע:

תו כת' וצ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא עד אחד נאמן דוקא להתיר אבל לא לאסור לשון התו' ותימא דמאי דוחקיהו לאוקמא בהכי נוקמא היכא דלא אתחזק איסורא כדאמרי' בריש האשה רבה כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד א' ואמר של שומן הוא נאמן וה"ה אם אמר של חלב הוא דמהימן כיון דלא אתחזק היתרא דכ"ש הוא אם נאמן להתיר הלא יהא נאמן לאסור ואם מה שאמרו דלא מהימן לאסור הוי דאתחזק היתרא א"ה אף להתיר היכא דאתחזק איסורא לא מהימן דהכי משמע התם דאמרי' גבי טבל הקדש וקונמות דוקא אי בידו לתקן נאמן להתיר הא לאו בידו לא מהימן:

תו כתב התוס' והא דאמרי' דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר ע"כ נראה דקשיא להו הא דאמרי' בסמוך מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד אלמא עד א' מהימן אע"ג דלא שייך התם הודאה גבי מקוה ותרצו דמסיק אביי דטעמא משום דיכול להתברר הוא כדאמרי' דא"ל שלח ואחוי ואכתי קשה דהכא דלא ס"ד האי טעמא דאביי דאמר בעל מום דפסולו ביחיד מטעם שתיקה הוא גבי מקוה לענין טהרות שעושה ע"ג אשתיקה דמאן מתסר וע"כ רבא לא פליג אאביי הכא דהכא שותק כדכתב התוס' וי"ל כגון דשתק בעל הטהרות או טמא שטבל שם וכי תימא ומאי מהניא שתיקתו כיון שלא היה לו לידע שאילו ידעו ודאי לא היו עושין טהרות ע"ג יש לומר דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו מטעם הודאה הוא אלא דכיון דשתיק ידע שיש רגלים לדבר כדכתב התוס' בסמוך אבעיא דנטמאו טהרותיך. ואכתי קשה טובא על דברי התוס' חדא דלישנא דנאמן משמע שמחמת נאמנותו של עד הוא ולא משום דשתיקתו כהודאה ועוד ההיא עובדא דסמיא משמע שהוא לא היה יודע בדבר כלל כדאמרי' אזל שלי' בחד אורח' ואת' היא בחד אורח' ועוד ההוא דינאי ודאי דלא הי' יודע ינאי בדבר כלום וכ"ת דשתקה אמו כבר לדברי העד אפי' אתא ע"א בתר הכי ואמ' לא אשתבאי מאי מהניא מאחר דשתיקתה כהודאה והתוס' בריש האשה רבה כתב פי' הך שתיקה כהודא' דכיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר כהודאה ממש משום הנך קושי' שכתבנו ומיהו א"א לפ' כן מדפליגי רבא ואביי באשתו זנתה בעד א' אמר אביי היא היא ורבא אמר הוי דבר שבערוה וכו' וכ' התוס' דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו משו' הודאה אלמא אביי ס"ל דטעמא משו' הודאה דקשו כל הני קושייתא והר"ן ז"ל האריך בדבר ותירץ שיטת התוס' אבל הפליג מדרכם חדא שהעמיד ההיא דסמיא ודינאי כשהודה אע"פ שלא ידע אלא מהני הודאתו והתוס' כתב דבמקום שא"א לידע לא הויא הודאה ועוד שהעמיד ההיא דרבא כוותיה דאביי דלכ"ע נאמנותו של עד גורמת והתוס' כת' דבהא פליג רבא דס"ל דטעמא לאו משום הודאה ויש אצלי טעם אחר לדברי התוס' דודאי לא חשיבא הודאה גמורה אלא דכל שהעד אומ' בפניך נטמאו האמינה תורה דחזקה אין אדם מעיז לומר כן אם לא שהיה ברור ושתיקתו מוכחא דקושט' קאמ' שאם הכחישו ודאי לא מהמנינן לי' וגם כשאמר שלא בפניך לא סמכינן עליה דמתוך שרוצה לשקר אומ' כן שלא יוכל להכחישו והשתא לא קשה ליה דאביי מהא דאמרי' אין האשה נאסרת ע"פ עד א' אלא ע"י קינוי וסתירה דבשותק נאמן כיון שאומר שידע רגלים לדבר כי היכי דמהימן עד א' על ידי קינוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר כדאמרי' בסוטה וכעובדא דסמיא דאמר שאמר העד שהוא היה שם וידע רגלים לדבר ומתו' שהיה סומא לא הכיר ולכך נאמן וגבי אם דינאי כיון דשתקה לדברי העד נאמן העד כיון דאיכא רגלים לדבר כל זמן שלא יש אחר מכחישו אבל אם בא עד אחד והכחישו אין העד הראשון כלום ושתיקתה לאו הודאה היא ובע"א הארכתי יותר:

אמר אביי היא היא תימ' והא אמרינן המקדש בעד אחד אין חוששי' לקדושיו וכו' י"ל דהתם כיון שלא קדשה בפני עדים המעות מתנה לשון התוס' ויש שרצה ללמוד מדבריהם דכי אמרי' ע"א אין חוששין לו דוקא שאו' שהקידושי' לא היו אלא בפניו אבל אם אמר נתקדש' בפני ובפני אחר חוששין לו אעפ"י שהאשה אינה מודה לדבריו וליתא דהא כי פריך לעיל מברייתא דחבילה דמשמע בעד א' חוששין לו לשני ההוא בעד שמעיד שנתקדשה בפני שנים אלא ודאי אף בזו אין חוששין לו דלא כל הימנו להחזיק איסור כיון שעומד' בחזקת היתר והא דאמר אביי היכא דחוששין היינו משום דשותק ואי אמרינן דלא חיישינן לעד אחד היינו היכא דלא שתק' א"נ אינה בפנינו מיהו מהא דאמרי' המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים הוא דקשי' להו לתוספות ותירצו שפיר:

הקם להם בציץ וכו' פי' בקונטרס דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם והקשו התוס' דמדקאמר טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וקשה דאין ראיה מזה דמדלא ניתנה יש לנו ללמוד דנתנו ליהנות בהם דאין קדושה לחצאין שאם אתה אומר כשגומר עבודה יפשיטו א"א לצמצם תדע דהכי אמרי' התם גבי שירים דאין מועלים בהם דחומת העיר ומגדלותיה באים משירי הלשכה ולא ניתנה תורה למ"ה ופרכינן מה בני ירושלים שנשנו וכולי אע"ג דהתם לא שייך טעמא דלא ניתנה וי"ל דנהי דאהני טעמא דלא ניתנה תורה למ"ה לענין כשלובשן לצורך עבודה עד הפשטתן כהא דתנן בתמיד מסרו לחזנין והיו מפשיטין אותם את בגדיהם פי' שהלבישו בגדי כהונה לכל אנשי משמר הבאים להפיס ואח"כ אותם שלא זכו בפייס מפשיטין אותם אלמא שלא בשעת עבודה לובשין אלא כל לצורך עבודה שרי דלא נתנה תורה למ"ה אבל שלא לצורך כל עיקר שילבישו אות' כעובדא דהכא דקאמר הקם להם בציץ ובהא ודאי אסור אך זו קשה דכי אמר רבי מאיר דאין מעיל' בשוגג אבל במזיד מתחלל תנן:

והא דכתבו התוס' ומפר"ת דוקא ציץ דכתיב והיה על מצחו תמיד קשה דהכא משמע שלא היה בתחילה על מצחו מדק' על הקם להם וע"ק דהאי אצט' לכדדרשי' שלא יסיח דעתו מהם וי"ל דודאי האי תמיד להסח הדעת מידרש אלא דמסתברא דלא שייך היסח הדעת אלא שלא בשעת עבודה שיפנה לבו לבטלה דאילו בזמן שעבודה בידו דעתיה עליה ולא מקרי הסח וממילא שמעינן שאינו מוזהר שלא בשעת עבודה:

מאי חזית דסמכת אהני פי' בקו' דלא מהני חזקת אמו לינאי והק' בתוס' מהא דפ' ב' דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ושם כתב התוס' שר"ת מפ' דליכא למימר הכא אוקמא אחזקת' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות והק' ר"י ז"ל א"כ מאי מייתי אביי דעד א' מהימן מהתם שניי' היא דאפי' ליתי' להך סהדא בחזקת איסור קיימא ויש לתרץ דבריו של רבינו תם דהעד אמר שאמו של ינאי היתה שם במודיעות כשנכבש' ואתא עד א' ואמר שאע"פ שהיתה שם לא נשבית דכיון דמודה הוא שהית' שם אתרע חזקתה דתנן עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו שם פסולו' אם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין אלמא עד א' מהימן להחזיקה בשבוי' שאלמלא היה כאן עד האחד לא היינו מחזיקין אותה בשבויה אלא ע"פ עד א' ונימא דלא תיפוק מחזקתה שאני אומר לא היתה שם בשעת כבוש:

א"ר טרפון וכו' ואו' ר"י דבתרתי פליגי וכו' קשיא לי כיון דפליגי בטמא אם נדמהו לבן גרושה ובן חלוצה שעבודתו כשרה א"כ ה"ה נמי דמי שהיה בחזקת טהור ונודע בעדים שהיה טמא בשעת עבודה שאינו פוסל עבודה ומיהו בהא לא שייך למפרך מקוה פסולו ביחיד לפי שפיסולו מגופו דהא אינו יכול להתברר וכי תימא הכי נמי ובנודע שהוא טמא מחמת טומאה עבודתו כשרה ולא פליגי אלא בשנודע שהמקוה חסר דאיכא למפרך שכן יש בו קונא בעלמא שפיסולו ביחיד ופרכא כל דהו בעלמא פריך א"כ היכא יליף ר"ע מבע' מום שכן אם נודע שהיה בעל מום עבודתו פסולה תאמר בטמא שאפי' נודע שהוא טמא עבודתו כשרה דיליף מבן גרושה ומבן חלוצה ועוד קשה אי בקרבנות צבור דחויה הוא טומאה אצל צבור ואי בקרבן יחיד ודאי דפסול דבפ' שני דזבחים תנן כל הזבחים שקבל דמן טמא פסול וכולה סוגיא דהתם מוכחא דדבר פשיט הוא דטמא מחלל עבוד' ואף לזקני דרום דס"ל דטמ' מת מתוך שמרצ' בקרבן צפור מרצ' בקרבן יחיד טומאת שרץ לכ"ע לא מרצה ותנן בפ' כיצד צולין שהציץ מרצה על טומאת בשר ואינו מרצה על טומאת הגוף וי"ל הא דפוסל עבודה כשהיה יודע שהיה טמא ובמזיד עבד אבל הכא מיירי שהיה עומד ומשמש בחזק' שהיה טהור ונמצא אח"כ שהיה טמא דומיא דבן גרושה שאם היה ידוע מתחיל' ודאי דפוסל עבודה דלא אמרה תורה אלא שהוא רצוי אחר שכבר עבד בשוגג ועוד יש להעמיד אפי' בקרבנות צבור שלא נדחתה טומאה דצבור אלא כשאין שם טהורים אבל בשיש שם טהורים פסול דומיא דפסח כשבא בטומא' כשר אבל ברוב צבו' טהורים פסול וא"ת ומאי קאמר ר"ט אני דמיתיו וכו' נראה למי דומה ואינו מתראה לדמותו לבן גרוש' וי"ל דהיינו טעמא דר"ט יליף מבן גרוש' ולא יליף מבעל מום דבעל מום לא הותר מכלל' אצל צבור תאמ' בטומאה שהותר מכללה אבל רבי עקיבא חידש דדמי טפי לבעל מום בתרתי:

אדם זה בחזקת טמא הוא עומד וכו' וא"ת כיון דחזקה הוי חזקה חזקה דטמא לאו כלום היא שהרי טבל לפנינו במקוה שהוא בחזקת שלם וי"ל משום דאיכא תרתי לריעותא כדאמרינן בפ' י' יוחסין גבי קדשה אביה בדרך וכו' העמד טמא על חזקתו אדרבא העמד מקוה על חזקתו הרי חסר לפניך והו"ל תרתי לריעותא ומיהו בפ"ק דחולין גבי שחט בסכין ונמצאת פגומה דמכשרינן מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי פרכי' נימא העמד בהמה על חזקתה ואימור לא נשחטה הרי שחיטה לפנינו אע"ג דאתיליד ריעותא בסכין דנמצא פגום אמרי' סכין אתרעאי בהמ' לא אתרעאי אע"ג דאיכא תרתי לריעותא והק' שם התוס' דגבי מקוה נמי נימא מקוה אתרעאי אדם לא אתרע ותרצו דשאני הכא גבי מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי כדאמרי' בריש נדה והק' בפ' י' יוחסין דיהיב טעמא דמקוה משום דהרי חסר לפניך פריך הכא נמי הרי בוגרת לפניך השתא הוא דבגרה התם נמי השתא הוא דחסר הו"ל לשנויי שאני התם דאיכא למימר חסר ואתא ולא אצטריך לומר מטעם דחזקת טמא וא"ת היכי אמרי' לקמן בפ"י יוחסין דר' שמעון גבי מקוה ספקא עביד ליה דס"ל בר"ה טהורי' וברה"י תולין והא הכא ר' שמעון קתני לה ומייתי מבעל מום שעבודתו פסולה אלמא מטמ' בודאי ולדברי התוס' דהא מלתא באנפי נפשה היא שנודע שהמקוה היה חסר א"ש:

שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו אעפ"י שע"א מכחישו לשון התו' ולא ידענ' היאך מוכחי' אם ע"א מכחישו דילמא לגבי בעל דבר הוא דקאמר דמהימן מטעמא דשלח ואחוי דזה נוגע בעדותו דקרוב אצל עצמו הוא אבל אם יש לו עד א' מסייעו לומר שאין בו מום למה יהא זקוק להראות עצמו אוקי חד בהדי חד וכן במקוה נמי דוקא שהטמא עצמו שטבל או בעל הטהרות מכחישו אבל עד אחד מנ"ל ויש לומר דמשמע להו לתוספות דעד א' גרע מבעל דבר דהא עד אחד כנגד בעל דבר לאו כלום הוא ואפילו שותק מחמת שאינו יודע לא מהימן ונראה שכל כחו של עד אינו אלא מחמת שתיקה בא הילכך אפילו עד א' מכחישו לאו כלום הוא והכי אמרי דאין סומכים על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בריש חולין:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר וכו' הק' בתוס' דבריש מכילתין אמרי' וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר ותרצו הא דריש מדכתיב ולזרעו ולא כתיב ולבניו דבנות לא שייכי בברית כהונה וק' הא שייכי בקדשים קלים ובכל קדשי הגבול שכולם נהגו בברית מלח וי"ל דברית מלח שייך בהו ברית כהונ' לא שייך אלא בקדשי מזבח שהוא עבודת' דכתיב שם כי הוא לכם חלף עבודת' וכתיב כהן המקריב את החלב לו תהיה שוק הימין וכו' ונ"ל לפרשה כהא דאמרינן בסוף פרק נושאין גבי עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו להכי דרשי' הכא ולזרעו אחריו דאע"ג דזרעו זרע כשר משמע כת' רחמנ' אחריו כל שהו' מיוחס אחריו אפי' זרע פסול כיון שבנו לכל דבר ליורשיו ולהטמא לו ולפטור את אשת אביו מן היבום ועיקר דרשא להכי אתא דאילו ההיא דיבמות מסקי' התם דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

כל מקום שיש קידושין ויש עברה וכו' וכל מקום שאין קידושין וכו' זה הבא על כל העריות וכו' נר' לר"י דהך סתמא אתיא כשמעון התמני וכו', ועוד נראה לר"י דהלכה כהך סתמא וכו' וא"ת והא מילתא דפשיטא היא דמתני' דלא כר' עקיבא דלר"ע אין קידושין תופסין בחייב' לאוין והכא קתני יש קידושין ולא היו צריכין התוס' לדקדק מכללא דרישי ומכללא דסיפא ומדקאמר הכא כלישנא דהתם זה הבא על כל העריות וכו' וגם דלא שייך לומר בזה נראה לר"י ומה שכתבו ועוד נ"ל לר"י דהלכה כהך סתמא משמע דחד מילתא הוא דכיון דסתמא כר"ש הלכתא כוותיה ולא היו צריכין לומר אלא ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות הך סתמא עיקר וי"ל דמתני' כר"ע פשיטא דלא אתי' דקתני בהדי' יש קידושין אלא נראה לר"י דמתני' כשמעון התמני ולא כר' יהושע מדקתני הכא זה הבא על העריות כדקתני התם לר"ש וכי תימא לא חשיב ר' יהושע עריות אלא אותם שאין קידושין תופסין בהם שהם חייבי מיתות א"כ אמאי לא כיייל להו בהדי כללא קמא בהדי בא על הממזרת ועל הנתינה ועל שאר חייבי מיתות להכי מייתי התוס' תרי כללי דמתני' וכי תימא לאו משום דפסק כר' יהושע אלא דבפלוגתא לא קמיירו וחייבי כריתות פלוגתא דר' יהושע לא חשיב ע"כ מתני' איפכא מדר' יהושע דקתני כל מקום שאין לה עליו קידושין הולד ממזר והרי חייבי כריתות דלא תפס קידושין אפי' לר' יהושע אע"ג דאין הולד מהם ממזר כדאמרי' התם בהחולץ הכל מודים שאין קידושין תופסין באחותו וכדכתב התוס' לקמן אפסקא דכל שאין לה עליו קידושין ועוד נרא' לר"י שאפי' לא יהא נאמן מכאן הוכחה דלא כר' יהושע מ"מ הלכת' כהאי סתמא וע"כ כר' עקיבא לא אתיא הילכך לא סמכי' אהנך סתמי דיבמות דאתיין כוותיה דר"ע וכן מצינו בהרבה מקומות אבל לפסוק דלא כר' יהושע אין אנו צריכין לראיות כיון דלא אשכחן סתמא כוותיה:

הולד כמותה וא"ת ואמאי לא עריב לה בהדי רישא ולתני הול' אחר הפגו' ולמ"ד בהחולץ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שפגום לכהנה ניחא דלא נקט כי האי לישנא דה"ה משמע דשדינן ביה בתר אביו כמו בתר אמו מיהו למ"ד בסוף אלמנה לכ"ג הולד ממזר אפי' לרבנן דר' עקיבא וכסתם מתני' דהתם קשה וי"ל דלא מצי למנקט כי הך לישנא הולד הולך אחר הפגום שאם אביו עכו"ם אין הולד כמוהו שכשר כשיתגייר וכן אם הוא עבד אינו מותר ע"י שחרור ולהכי קתני הוולד כמותר דכה"ג הוי כמותה אבל גבי עכו"ם ועבד אינו כמותה ולא כמותו ולדידי' הוי בכלל כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין דהולד ממזר כיון דבת ישראל היא דקידושי ישראל אחר תופסין בה ולמ"ד הוולד כשר לא מיירי הכא אלא במי שישנו בתורת קידושין אלא שאין לה עליו קידושין מחמת קורבה ולא מיירי בעכו"ם ועבד שאינו בתורת קידושין כלל:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על קידושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה