אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות חדושי פרקא קמא דכתובות › דף ט:

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

חדושי פרקא קמא דכתובות · דף ט:

דף ט.

נאמן להפסידה כתובתה הכא ודאי מיירי בשותקת או מכחישתו דהו"ל ברי וברי הילכך מהימן והק' הרמב"ן ז"ל פשיטא דנאמן אפי' אי ס"ל כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להבי' ראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי מי לא אמרי' ליה קיים שטרא ותנא' וחו' לדינא ומ"ט אמרו הם האמינוהו דאלמ' אדאורייתא לא מהימן ועוד דקאמר נאמן דלענין תוספות לא מהימן וכתב רבינו נסים ז"ל ולדידי לאו קשיא הוא כלל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן הרי היא קלה בעיניו ודאי אילו הות כתובה דאורייתא לא סמכינן עליה שאינו בדין שיפתה אותה ויעשה בה רצונו ואח"כ יאמר פ"פ מצאתי ונראה שאין טענ' מספק דאפי' תימא דאיכ' עליה שעבוד' דאוריי' או שטרא דתנאים אם על המוציא רמי להביא ראיה שקיים תנאו אף זו כיוצא בה ומה שכתב שאם אתה אומר נאמן נמצא שקלה בעיניו להוציא' ומה הועילו חכמים בתקנתן טוב' הועילו דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד לה שחזק' זו מפקע' חייבוהו עד שיאמר דלא אלימא הך חזק' להפקיעו חייבוהו כאורייתא אלא התנאי מפקיע את החיוב שעלי' להביא ראיה שקיימה ולא תהא קלה בעיניו להוציאה הואיל וטרח ועיקר תקנת חכמים היתה בשלא טען כן בתחל' מעתה לא יהא קלה בעיניו להוציאה כדאמרי' בפרק שני דגיטין לענין זמן כתוב חדש שנה שבוע מה הועילו חכמים בתקנתם לענין פירו' ולענין זנות ומשני מהני לשבועה דלקמיה ולשבוע דלבתריה והא דלא משני הכא הכי משום דאכתי בעילה ראשונה כיון דלא סמכא דעתא הויא לה כתחלת זנות להכי משני חזקה אין אדם טורח וכו' והא סמכא דעת' שלא יפסיד כל טרחו ועל ענין קושי' הרמב"ן יש לי לתרץ דהא דאמר לי' לבעל תנאה קיים תנאך וחות לדינא לאו אכל מילי הוא אלא בתנאי שהוא מתקיי' בקום עשה אמרי' ליה אייתי ראיה שקיימ' תנאך במעשה כדכתב הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציאה מחזקה זו עליו להביא ראיה כ"ש שכבר נתחייב בשעת אירוסין ובא עכשיו להפטר בטענת שלא מצאה בתולה לא כל הימנו להפקיע חיובו דהך כי היכי דלא מצי למטען טענת פרעון או מחילה:

ואהא דאמר גאון ז"ל דלענין תוספות לא מהימן הגיה רשב"ם ק"ו הדברים ומה דתקינו ליה רבנן אמרינן חזקה אין אדם טורח וכו' דתקין איהו לנפשיה לא כ"ש ואיכא למפרך דבמה שכתב לה איכא שעבודא דאורייתא דאיהו שעבד נפשיה ואם עיקר כתובה הויא דאוריי' לא הוה נאמן כדמוכח בגמרא וקשה לא יהא תוספת מרובה על' העיקר דאנן סהדי שלא הוסיף לה שיהי' הדין חמור מן העיקר תדע דהא ר"פ אע"פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה לכמה מילי ומינייהו לגבות מן הקרקע אפי' מיניה ואילו הוי תוספת כשאר חוב בעלמא גבי אפי' גלימא דאכתפי ולענין זבורית נמי אמרי' שדינו כעיקר ולא כשאר ב"ח בבינונית ועוד הקשה הרא"ש ז"ל דמסברא כי היכי דאמרינן לענין ן מנה ומאתים אם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה ה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר נתחרט להתגרשה והא דקאמר הרא"ש ז"ל שאינו מוסיף לה אלא בשעת החופה לאו דוקא דהא איפשר שנמסר לה בשעת אירוסין אלא ה"ק שלא זכת' באותו תוס' אלא בשעת החופה כדתנן בריש פרק אע"פ נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דקי"ל כראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה ואם נתחרט קודם כניסה היה יכול לגרשה במנה ומאתים הילכך אין לחוש שנתחרט בזמן מועט כזה ונראה שאם שיערו חכמים טורח הסעודה לא שיערו אלא כנגד מנה ומאתים שיצא שכרו בהפסדו שכן טורח הבתולה כפלים משל אלמנם אבל אין הטורח כנגד התוספת שאם הוסיף לה מאה מנה ונתחרט לא יחוש על הטורח המועט:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה