אור ברסלב
חידושי המהריט על כתובות חדושי פרקא קמא דכתובות › דף ג.

חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]

חדושי פרקא קמא דכתובות · דף ג.

דף ב.

אמר רב שמואל בר יצחק ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך וכו' אבל במקום שבתי דינין קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום והני בכל יום לאו דוקא אלא ביום שמחרתו ב"ד תדע דודאי ביום שבת אינה נשאת דהרי זה כקונה קנין בשבת והכי תמהו גדולי אחרונים ז"ל על מה שנהגו לכנוס בששי וכתב הרא"ש ז"ל דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינין קבועי' ומי שיש לו עסק מכניף תלתא ומסדר טענותיו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת וקשה דאין זה מספיק דכיון דאין דנין בו ביום כדתנן בפרק משילין כייפי להו ולא את ועד למחר ואיכא משום אקרובי דעתא ועוד דבעינן ראוי לב"ד שיכולו לכוף ולדון ואף על גב דכל בי תלתא דנים את האדם בע"כ מ"מ מצי לאשתמוטיה מיניה לומר לבית דין הגדול קאזלינא כל שכן אם בעיר גדולים מהם ובחול בית דין גדול מצי כייף ליה ואפילו תימא דבחמשי שרי אף על גב דלא קבעינן זמנא בערב שבת מכל מקום כי אצטריכא לן מילתא דאיכא למיחש לאקרובי דעתא צייתי להו אבל בשבת ודאי לא מצי למיכף ולמידן:

ורבינו נסים ז"ל בא בטענה דהשתא לא מקדשי קמי נישואין וליכא למיחש לה דאפילו אם זנתה שריא דלא חשו אלא היכא דמתזנה עליה והרי זה נכון ואם תאמר ומאי שנא גבי זמן דגיטין שתקינו משום שמא יחפה על בת אחותו שלא תזנה ואפילו בזמן הזה דאין דנין דיני נפשות גזרה לא זזה ממקומה ופסלינן גט שאין בו זמן ונראה לי דגבי זמן אפילו בזמן הזה איכא למיחש שמא יחפה על בניה ממזרים אי נמי כדי להחזירה אח"כ כדכתבו התוספות בפרק שני דגיטין הבאים ממדינ' הים קלא אית להו ולאו דמעיקרא חיישו להני דהא שמא יחפה על בת אחותו קאמר ועוד דאמרי' רשב"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח' ופירשו התוס' דא דאע"ג דזנות שכיחה זנות בעדים והתראה לא שכיח' אלא דהואיל ואכתי ליכא טעמא לא עקרו רבנן תקנתא דידהו אבל עכשיו שאין מקדש אלא בשעת החופה בטל טעמא לגמרי ואף על גב דאיכא מיעוטא דמקדשו מעיקרא הואיל ולא נתקנה אלא משום אשת כהן אי נמי אשת ישראל דמקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים לא חיישינן דאתרמו הני באותו המיעוט:

ועדיין יש לחוש במקומות דחיישינן בהו בסבלונות משו' קדושין כגון קושטאנטינה וחברותיה דאיכא למיחש שזנתה תחתיו ושמא כיון דאפילו לא מצא לה בתולים אלא שמא תזנה עליו אפילו באשת כהן ופחותה מבת שלש שנים כיון דספק קידושין נינהו הוה ליה תרי ספיקי ועוד נראה לי שלכך הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו שאף על פי שכונסים בע"ש אין מייחדים את הכלה עם בעליהם אלא במ"ש ועושים לה אז שמחה וריקודים וזמטוטי חתן וכלה כדי שיקבע הדבר חובה באותה לילה שמחרתו יום חול שראוי להזמנת בית דין אלא שעדיין יש לחוש לגזרה דשמא ישחוט עוף בין בערב שבת בין במוצאי שבת שהרי עושים סעודה הנמצאים בזמטוטי חתן וכלה ושמא אז היו עושים עיקר סעוד' נשואין עם הייחוד ואיכא טירחא יתירה וגזרו שלא שלא יבאו לידי חילול אבל עכשיו שהם כונסין בשחרית ועושים סעודה ליכא למיחש לסעוד' גדולה של יום השבת לפי שהכל מוכנים מאתמול קודם שיכנס לחופה ובמו"ש שאינה סעודה גדולה דליכא טרחא ג"כ לא חשו ויש מביאים ראיה מהא דאמרינן בפרק נערה דמכנס לה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים אלמא מצי למכנס והתוספות כתבו שם אף על גב דאמרינן דאין נושאים נשים בחולו של מועד דאין מערבין שמחה בשמחה איכא למימר דהכא מיירי בשעה חמישית לפני יום טוב שהוא כיום טוב לענין מלאכה בתוספת דאורייתא ומכאן סומכין במקצת מקומות ליקח נשים בערבי יום טוב קודם חשכה בשעה אחת ולא נהירא דהא דאמרינן בפרק שני דמועד קטן לברייתא דקתני מותרין לישא ערב הרגל למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא אלמא צריך לכנוס בשחרית שיהא שמח עמה כל היום וגם שיעשו סעודת נישואין עד שלא יכנס יום טוב והרמב"ם ז"ל בפרק עשירי כתב ואפילו בחש"מ אין נושאין נשים מפני שאין מערבים שמח' בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת והמקר' הזה הובא בירושלמי במועד קטן ולכאורה משמע שלפי הירושלמי היה צריך להקדים כל שבעת ימי הרגל ואילו בגמרא דידן משמע דלמכנס בערב יום טוב שפיר דמי והרב ז"ל הביא דרשא דירושלמי וסתם דדוקא בשתי נשים דאפשר לשמוח בשתיהם כאחת בעינן שבעה להא וז' לזו אבל בשמחת יום טוב כיון דעביד עיקר שמחה מכאן ואילך אפושי שמחה הוא שמח בחג ושמח באשתו ואין כאן עירוב שמחה בשמחה ירושלמי אמר רבי מתנא הדא אמרה אילין דכנסין ארמילין בערב שבת צריכין ליכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הילכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה זוכה בה לשון הרא"ש זכרינו לברכה ומשמע מדבריו שאלמנה אין לה חופה ואין זוכה בה אלא בשעת יחיד של ביאה ולא אשכחן בשום דוכתא הפרש בין בתולה לאלמנה וסתמא קתני בפרק אע"פ אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ותניא במועד קטן ולא היבמה עד שתבעל אלמא לא בעיא בעילה אלא ביבמה דאינה נקנית אלא בביאה משמע דשאר נשים ואלמנה בחופה גרידא בלא בעילה מקנה ובפרקא קמא דיומא מצאתי שם שהביאו התוספות אשר שם שהם למהר"ם זכרונו לברכה לשון הירושלמי הזה שהובא שם ביומא והסכים ללשון שני שגם אלמנה יש לה חופה ושם כתבתי מה שקשה לי והמרדכי ביום טוב פרק משילין מייתי משם רבינו מאיר שפסק שצריך לבא עליה מבעוד יום לכך צריך ליחדן דאלמנה אין לה חופה והאשה אינה נקנית לו אלא בביאה ע"כ והביא כאן לשון וכתב לשון ראשון שכתבו התוספות דאלמנה אין לה חופה ועוד משמע מדבריו דביחוד גרידא לא סגי אלא צריך לבעול ובא"ח הביא משום הכל בו דמשמע מדבריו דב דביחוד גרידא סגי וכתב עלה ומהא אין לו להתיחד עד שתטבול והירושלמי הזה יש לפרש דנקט אלמנה משום דלעיל מינה מייתי דאינה נשאת בשבת משום חבורה דאמרי' לא כן תני לא יבעול בתחל' בשב' מפני שהוא עושה חבור' אלא כאחרי' שאחרים מתירין כלום אחרים מתירין אלא בשכנ' שעד שלא כנ' אינו זכאי במציאת' וכו' משכנ' זכאי כו' ועלה קאמר א"ר מתנה אילין דכנסין ארמילין בשבת צריך למכנס מבע"י וכניסה זו היא כמו כניסה דלעיל ולא שנפרש שמשונה כניסה זו מההיא דלעיל ואילו בתולה לא קאמר כת"ק דאחרים ור' יוחנן דהוא הכא סבר לה אדאמרינן בגמרא דידן אי נמי משום דבתולה לא היתה נשאת אלא ברביעי כתקנ' חכמים ז"ל אבל אלמנה לא חשו לישא בחמישי כיון דלא הוי טעמא אלא משום ברכה ובאדם בטל ליכא למיחש שישכים למלאכתו אי נמי הא דעבדו אינה תקנה אלא מילתא הוא דעבדינן גביה כדי שלא יבטל כדמשמע מדברי הר"ן ז"ל ולרבוותא דאמרינן דחופה זו היא ייחוד צריך ליחד אפילו בתולה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ושוב מצאתי בתשובות הריב"ש סימן קל"ה שפי' כדבריו ועיין עליו:

תוכן העניינים

חידושי המהריט על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה