חידושי המהריט על כתובות· רבי יוסף מטראני [המהרי"ט]
אלמנה ניזונית - פרק יא
דף צה
ואין חייב' בקבורתה הק' התוס' פשיטא דהא קי"ל דקבורתה תחת כתובתה והא ודאי לאו קושיא היא אם לא שמעינן לה בשו' דוכת' במתניתין אלא שמקשי מכח דלשמועי' דבעל גופיה דאימא דתנאי בית דין וכ"ש יתומים ולמה שתרצו מהדרי התוספות לישב זה עם קושיא אחריתי דמ"ט לא קתני פרקונה אלא משום דבעי למתני יורשיה וכו' ובהכי ניחא דלא נקט בעל גופיה אך קשה דכולה מילתא לא אצטריך אי לאו דמוקי לה ביבמה והעלו דאיכא רבותא היכא דליכא מקרקעי דלא גבתה וא"ש הכל ואין חייבין בקבורתה כתב' התוס' דאצטריך לאשמועינן היכא דלא שקל' כתובה דליכא אלא מטלטלי והקשה מהרי"ל ז"ל דהשת' דאמרי' דאצטרי' ליבמה שיש לה שני יורשין מנ"ל למידק נמי הא דאפילו לא שקל' אימא כולא מתני' להכי אתיא וכי תימא דאמתני' גופא תקשי למה לי למתני יורשיה יורשי כתובתה דאי לאשמעינן לענין יבמה אפילו אי לא קתני אלא יורשי כתובתה חייבין בקבורתה שמעי' לה דלאפוקי יורשי נ"מ אתיא דאל"כ פשיטא ולא ילפי' הא דכתב התוספות שאע"פ שלא נטלה כתובתה אינן חייבים בקבורתה אלא מכח משנה יתירא הא איפשר לאצרוכה למה שכתב התוס' היכא דלא שקלה כתובה להכי אצטריך למתני הך לישנא דיורשיה יורשי לאשה נ"מ דיורשי כתובה ולא יורשי נ"מ והשתא כולה מתני' הוא דאתא וי"ל דודאי הכי הוא ולא כתב' התוס' דאצטריך אלא אי לאו לישנא דיורשיה יורשי' קאמר:
אבל אי מנח תפילין לית לן בה הק' התוספות מהא דתניא בפ"ב דכתו' הניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות ותרצו דמ"מ אינו רגיל בכל שעה וק' דהרואהו מתיר מנעל באותה שעה יאמר דעבד הוא דמי מכירו שאינו מניח תפילין אח"כ ותו נראה דלא קשיא כלל מההי' דפ"ב דכתובות דודאי שום עבד אינו מניח תפילין אלא (שלא) מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן נאמר דודאי שחררו רבו דדילמא לא חש למחויי או לאו אדעתיה תדע דבפרק השולח מפלגי' בין הניח לו רבו תפילין להניח הוא מעצמו והכי נמי מפלגי' בין נשא בת חורין לרבו השיאו דהיכא דנשא מעצמו אינה ראיה שרבו שחררו אע"ג דאין שום עבד נושא בת חורין והנה לענין זה הוי הנחת תפילין סימן לפי שאין שום עבד מניח תפילין כלל:
נזונית תנן הא לא מבעיא ליה ו' לענין הלכתא וכו' לשון התוס' ויש לפרש דלהכי מבעיא ליה אי נזונית תנן קשיא לרב דמשמ' דלא סגי דלא יהבו לה ונ"מ דאמר בבל וכל פרווד' עבו' כרב לממחי בידיה ופשיט מדשמואל גופיה דפסק כאנשי גליל הוא תני במתני' הנזונית דע"כ אמתני' קאי כדפר"ת ולא קשיא ליה אי הניזונית תנן דמקומות מקומות נינהו וקתני אותה שהיא נזונית דהיינו בגליל ולאו פסק הלכה היא א"נ אפילו ביהודה קמ"ל דכל זמן שהיא נזונית אע"פ שאינה נזונית בע"כ מעשה ידיה שלהן:
דף צו
תא שמע דאמר רבי זירא כתב' התוספות דאי לאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמ' וכ"ש מציאת' וא"ת תידוק ממתני' דאי נזונית תנן מאי אריא מעשה ידיה אפי' מציאת' שלהם דבמקום בעל קיימי וי"ל דנק' מעשה ידיה לדיוקא דכשאינה נזונית בע"כ אפי' מעש' ידיה אינו שלהן ומה שפי' הקו' שפיר איכא לאוקומי מילתא דשמואל בשאינה נזונית תמיה טובא כדכתב' התוס' ויש לתרץ דבריו דבשאינ' נזונית בעל כרחן קאמ' כאנשי יהודה והא קאמ' איכא לאוקומי כלו' לאו דס"ל לשמואל הכי דהא איהו גופיה פסק כאנשי גליל אלא איכא לאוקומי מילת' דשמואל דלאנשי יהודה קאמר וליה לא ס"ל:
אלמנה שתפס' מטלטלין במזונותי' וכו' הק' התו' כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי וכולי לכאורה לא שייך זה לפירוש ריב"ן דבגמרא גופא קשה ועוד קשה נוקמה כרבי וקמשמע לן דאפילו תפסה הרבה אין מוציאין מידה דאי לא היתה בריא להוציא לא היתה נוטלת אלא לשלשים כדאמרינן לקמן מוכרתה לשנים עשר חדש ולוקח מפרנס לשלשים יום והכא אמרינן אפי' תפסה דסקי' מלאה מעות ונר' דה"פ להריב' דמפליג בין מזוני לכתוב' דמזוני דלא טרפי ממשעבדי עבוד רבנן תקנתא דומיא דינתנו לכושל שבהם לר"ט וכתובה כיון דטרפה לא עבוד אדרבה מזוני דגביה אפי' ממטלטלי כל שעה שתרצו לא היה להם לתקן שתועיל תפיסה שהרי אינה כושלת ועי"ל דליכא לאוקומה כרבי מדאמר מר בר רב אשי מ"ש לכתובה וכו' מזונות נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי וגם לר"ש בן אלעזר מתוקמה שפיר לפר"ח דהא דמוציאין לבנים מן הבנו' בשתפסו לאחר מיתה קאמר אבל תפיסה מבני' הוי תפיסה וכן הא דמר בר רב אשי דקאמר לכתובה מה שתפסה תפסה א"ש כר"ע כשתפס' מחיים אבל לפי ריב"ן קשה:
תו כתב ופסק בהאי גוונא כרבינא וקשה לשון התוספות ולפ' ריב"ן ע"כ הא דקאמר מר בר רב אשי מאי דתפסה תפסה לאו הכי ס"ל דהא לא פליג אדר"ע אלא דחויא הוא דמדחא ברייתא כלו' דאין ראיה ממנה דכר' טרפון אתי אבל לפר"ח פשטא דמילתא משמע דהכי סבירא ליה דמהני תפיסה ומנ"ל לומר דאתקפת' היא שלא נפסוק כמותו וקשיא לי השתא דתקון רבנן למגבי ממטלטלי מנ"ל לומר דאלמנה שתפסה אפי' דבר של זהב אין מוציאין דהירושלמי שכתב כן זהו לדינא דגמ' דלא גביא ועבוד לה רבנן תקנתא דכושל' היא וכן מוכח קצת מפי' התוס' ולפי' ר"ח הא לא מהניא תפיסה אלא מחיים:
יתומים אומר' נתננו פרש"י דמי מזונות לשנה הבאה משמע שרוצה לפרש דבמזונות שעברו פשיטא דיתמי נאמנין וקשה דפשיט מדקתניא נשאת עליה להביא ראיה פי' והיא בא' לתבוע מזונות של שנים שעברו וא"כ אמאי אריא נשאת כי לא נשאת נמי כל שהיא תובעת מזונות שעברו עליה להביא ראיה ושמא י"ל דארישא קאי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שנתנו לה מזונות לשנה הבאה ואע"פ שעברה שנה ולא נתנו לה היא נאמנת כיון שקודם לכן אמרה לא קבלתי נשאת אבדה זכות' ונאמנין היתומים לומר שנתנו לה מקודם במגו דאי בעו אמרי נתננו לה אח"כ ומיהו כי לא נשאת לא מהימני במגו דחזק' כיון שהם אומרי' נתננו לא היה חוזרים ופורעין לה ברצון אם לא על פי ב"ד שיכריחום אבל השתא דנשאת איכא למימרא איפכא חזקה שלא היתה נשאת עד שהיתה מוציאה מהם כדי שלא תתבזה אח"כ בב"ד הילכך כי אמרו נתננו לה קודם שנשאת נאמנין הילכך מהימני השתא במגו דפרענו אח"כ ולרש"י הא דאמר רב שימי בר אשי כתנאי לא קאי אהך בעיא דמוכח בהדיא דסבר למימר דלר' יוסי נאמנת אף במזונות שעברו מדאמר ר' יוסי כותב' סתם וכך יפה לה והא קמפסדה מזונות כשיעברו שנים יאמרו לה אלו לכתובה מכרת ומזונות נתנו לך וצ"ל דאדתני לוי קאי דסבר רב שימי דאף במזונות שעברו איכא פלוגתא דתנאי ומיהו ק' מה שהקשו התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתם כיון שיכולין לומר פרענו לך להבא ועוד דבס"פ השואל אמרי' שוכר אומר נתתי משכיר אומ' לא נטלתי אי בתוך זמנו תנינא תוך ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כ"ש שלא יהיו נאמנין לומר נתננו להבא ונר' שאף רש"י ז"ל לא אומרה אלא כשאומרי' לא נתננו לך לצורך שנה זו הבאה דוקא דאורחא דמילתא לתת לצורך מזונות כל השנה שתקנה טרף לביתה שלא תחזר אחר מזונות כל שעה כדאמרינן לקמן מכרה לי"ב חדש והלוקח יכין לה בידו מזונות כל השנה ומוסר לה כל חדש בחדש וזהו מן הדין אבל רגילות הוא שהיתומים מוסרין לה מזונות כל השנה שלא תתבע כל שעה והשתא לא קשה מדר' יוחנן גופיה אמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דרש"י גופיה פי' שם כגון כתובה ומזון האשה והבנות דהא לא מיקרי טוען כיון דאורחא דמילתא בהכי וגם ליכא למימר מה הועילו שאם פעם אחת יכפרו בה תבא לב"ד ותאמר להם אל תפרעוני אלא בעדים דלא גרע ממלוה ע"פ ועוד דאכתובה שכל עצמה לא נתקנה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם יהא נאמן כיון שמתוך קטטה מוציא יאמר פרעתי ושייך לומר מה הועילו בתקנתם אבל במזונות עיקר התקנה שתהא נזונות והולכת ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי':
נכסי בחזקת אלמנה קיימים וכו' כתבו התוספות ולא דמי להא דאמרי' בהמקבל יתומים או' וכו' ס"ד השתא לתוס' דהא דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא היינו כיון שהן מודין לו בקרקע שיגבנו בחובו הרי הוא בחזקתו גם לענין השבח ור' יוחנן גופיה הוא דאמר הכי ואם כן מאי מבעיא ליה הכא דודאי כיון דשאר מזונות לגוביינא קיימי הרי כל הנכסים בחזקתה וכת' דליתא דהתם שאני שהקרקע הוא אפותיקי לב"ח ואי בעי יתומים לסלוקי בזוזי לא מצי כדמסיק התם הילכך היתומים באי' להוציא ממנו שאו' השבחנו דהוי כיורד לתוך שדה חבירו והינו דקאמר לגוביינא קיימא בכל ענין סוף קרקע זה שיגבנו לוקח ולא מצו יתמי לסלוקי בזוזי והשתא הוי דומיא דאילן דכיון דלמיקץ קאי זה שאו' אילן קדם (נקראו) עליו הראיה:
תו כתב נשאת וכו' ש"מ דבנתקבלה כתובתה או תבעה כתובתה בב"ד לשון התוספות וק"ק מהרי"ל ז"ל דלעיל כתב משום דמזונות יש לה לעולם והשתא לא שייך הך טעמא ויש לומר דעיקר טעמא כדכתב התוס' לעיל דמזונות בחזקתה דמוכרת שלא בבית דין ולכך כל נכסיו הם בחזקתה שהרי לעולם מוכרת והולכת הילכך אפילו תבעה לא נפקא מחזקתה עד שיביאו ראיה שנתנו לה מזונותיה אבל כתובה מעיקרא לא היו כל הנכסים בחזקתה אע"פ שמוכרת שלא בב"ד כיון שיש לה קצבה ולא חשבינן כל הנכסים בחזקת' בשביל כתובה ור' יוסי סבר נכסי וכו' פרש"י הסתם יפה לה מפני הלקוחות וקשה כמו שהיתומים אומרים מה שמכרת לכתובה מכרת גם הלקוחו' יאמרו לה כן ואם תאמר א"כ תנו לי למזונות יאמרו לה מאי אית לך גבן מזוני לא גבי ממשעבדי ועוד ק' כיון דנחית השתא לטעמא דלקוחות נימא כ"ע בחזקת יתמי ובהא פליגי כדמסיק ועוד מה שהקשו התוס' דמדקאמר היינו טעמא כדאביי משמע דעד השתא לא אסיק אדעתיה הכי ונראה ליישב שיטת רש"י דלר' יהודה דנכסי בחזקת יתמי קיימי בשמכרה סתם יש להם לטעון דלכתובה מכרה דאם איתא דלמזונות מכרה היה לה לפרש כדי שלא יאמרו לה למחר נתננו ודמי להא דאמרי' בפ' שבועת הדיינים דכי פרע ליה באפי סהדי אע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה לא מצי למימר הנך סיטראי נינהו אלא אתרע שטרא אי לאו דאדכר ליה שטרא דכיון שהיה לו עליו מלוה ע"פ שהיה יכול להכחישו בה למה לא פירש אבל לר' יוסי דבחזקת אלמנה קיימי וכמאן דנקיט שטרא בידא דמי אע"פ שלא פרשה יכולה היא שתאמ' ללקוחות למזונות מכרתי ולא הוצרכתי לפרש לפי שבשניה' אני מוחזקת אצל יתומים ואם איתא דר' יהוד' ס"ל דבחזקת אלמנה קיימי לא היה חולק בזה דפשיטא שהסתם יפה לה ומסיק כדאביי קשישא דש"מ שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח רצה בחובו נוטלין פי' אע"פ שלקח סתם יכול לומר במתנה לקחתיה כדי שיוכל לטרוף החוב ממשעבדי ואם אית להו זוזי אחריני ליתמי יכול לומר אותם זוזים נטלתים תנו לי ק"ק זוז של מתנה במעות שזכה בהם במתנת ש"מ דאילו היה מפרש שבמתנה נטלן לא היה יכול לגבות חובו ממטלטלין והיה צריך לחזור אחר זבורית ואפי' אין להם קרקע כלל היה מפסיד ואמרינן לדעתיה דכי אמר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח שזכה לו אותם המעות בכל ענין שירצה אם ירצה ליטלן בחובו ואם ירצה במתנה ולא אמרי' אתרע שטרא כמו דאמרינן בפרק שבועת הדיינים והכא גבי אשה נמי סבירא ליה לר' יוסי דיפו כחה בזה שתמכור דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד סתם אפי' היה שלא יערערו עליה יתומים לומר אנו נותנים לך יום ביומו ואח"כ תאמר למזונות מכרתי ומהנשאר יהיה לכתובתה ור' יהודה סבר אם נטלה סתם שאינה יכולה לומר כן אלא אתר' כתובתה כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי והשתא ניחא דכשהק' התוס' לפי' הקונטר' וכי אין זו הונאה לא שייך לאקשויי הכי גבי אביי קשישא כדפי' וק"ל למה לא פירשו דוכן כחה יפה דר' יוסי היינו שאם תכתוב לכתובה אבדה מזונותיה דהא נתקבלה כתובתה א"כ אפי' גבתה מקצ' כתובה אינה אוכלת דס"ל כר' יוסי דלא אמרי' מקצת כסף ככל כסף כר"ש לקמן בפרקין ובזה יפו כחה שתמכו' סתם ואח"כ כשעברו ימים תאמר לשם מזונות מכרתי ותחזור ותמכור לכתובה:
דף צז
מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף וכו' ואם תאמר ותפשוט מדר' יוסי דאמר מוכר' סתם וכך יפה לה כלו' שתטרוף אח"כ לצורך כתוב' מן הלקוחו' ואמאי לימרי לה לקוח' הנחנו לך מקום לגבות הימנו דהא לא הוי כאשתדוף כיון שהיא יכולה לחזור ולטרוף והלקוחו' חוזרין על היתומים וי"ל אי דינא הכי אינה מוצאה למכור קרקע לצורך מזונו' שדואגים פן תחזור ותטרוף ותהא צריכ' לכתוב להם בפירוש ע"מ שלא תטרוף מהם והשתא הו"ל כאשתדוף בני חרי:
או דילמא נהי דאחריות דעלמא כו' ולא דמי לההיא דלעיל ראובן שמכר וכו' לשון התוס' קשה דודאי לא דמי דשאני הכא שאינה אלא שלוחה של יתומים כדאמרי' לקמן כאן שנה רבי הוסיפו לה אחת וכו' ואמרי' דאחריות' איתמי אטו שליח שמכר קרקע לחברו לא יהא יכול לטורפ' בחובו וי"ל דודאי שליח דעלמא יכול לטרוף לפי שאם רצה היה גובה מב"ח בכל ענין אבל אשה שאין לה סמך למזונו' אלא מקרקעות אלו דמטלטלין לא מצי למגבייה א"כ לצרכה מכרה וה"ה נמי ב"ח שמכרו ב"ד קרקע במקצת חובו אינו יכול לחזור ולטורפו נשאר חובו דאמרו ליה לקוחות מאי אפסידנך הרי לא היה לפניך אלא קרקע זה בלבד:
זבי ולא אצטריך לה זוזי וכיון שגלה דעתו וכולי לשון התוס' אין לתמוה אטו תהא גילוי דעתו גדולה מכי התנה בפירוש דלא מהני עד שיהא תנאי כפול ועוד מה בין זה לההיא דשטר מברחת דלא בעי אפילו גילוי דעת דבפרק האומר כתבו התוספות דמדינא אין לו למקח שיתבטל בפני התנאי דלא אתיא דבור ומבטל מעשה אם לא דאשכחן גבי בני גד דמהני הילכך אין לך בו אלא חדושו ובעינן דומיא דהתם ממש וזהו בדבר שצריך תנאי אבל בהך מילתא דאפילו גילוי דעת לא צריך כההיא דשטר מברחת אלא דהתם אע"פ שלא גלתה דעתה אנן ידעי' דאדעתה דהכי לא יהבה אבל האי דזבין מי לא אפש' דמזבן למילתא אחריתי ולא למזבן חיטי לכך צריך לגלו' דעתו דלצורך חיטים הוא מוכר וכיון דידע' דלהכי אכוונה המקח בטל אע"פ שלא התנית ועוד נר' דההוא דמברחת לא הית' יכולה לגלי' דעתה כדי שלא יתפרס' ויזכה בו בע' וכן ההי' דיש נוחלין הרי שמע שמת ולא יחיה אי הכי היינו דא"ל רמי בר שמואל לרב נחמן וכו' פרש"י א"ה היינו ודאי וכו' וקשה לפי זה דמאי הוכחה היא לעולם דמשום דלא אצטריכה להו זוזי הדרו ומיהו כ"ש היכא דהוי בעקולי וכו' לשון התוס' ונ"ל דלרש"י ז"ל לא הוי כ"ש דדוקא כי לא אצטריכא ליה זוזי מחמת שחזרו בהם המוכרים וכיוצא בגילוי דעתא בעלמא מהני ולא אמרי' היה לו להתנות בפי' שלא עלתה על דעתו כך אבל במילתא דשכיח אע"ג דהוי טעות יותר דבשעתה דזבין הוו קיימי בעקולי מ"מ הו"ל לאסוקי ולאתנויי וכיון דלא אתני איהו אפסיד אנפשיה ומיהו אי בהכי מיירי התם דחשיב ליה רב נחמן מקח טעו' א"ש דקאמר ליה רמי בר שמואל נמצאת מכשילן אלא לדידך דבלא אצטריכו ליה זוזי מיירי ליכא מכשול דהא בכל מלי אמרי' הכי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ולא ידאגו המוכרים אי קיימי בעקולי דשכיח דאז לא יתבטל המקח דהו"ל לאתנויי וקשה לי אי בזבין ולא אצטריך ליה זוזי מיירי ודאי היו צריכין לגלות דעתם דמשום חיטי זבני ומה שייך לומר נמצאת מכשילן מעתה לא יקנו לקוחות כשאומרים כן אם לא שיתנו בפירו' שאע"פ שימצאו חיטין לא הדרי זביני ולפרש"י א"ש דס"ד לגמרא דכיון דזביני בטעות הוו דאדרב' בעקולי הוו קיימי בההיא שעת' זביני בטעות הוא ולא בעי' גילוי דעת והיינו דקאמר נמצאת מכשילן דאם באו ממקום קרוב כיון שצריכין לגלות דעתם ליכא מכשול:
אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה וכו' פר"ח גרושה נפיש (חן) לפי שיש לה תוספת אי נמי יש לפרש וכו' ואיכא למידק מה קושי' ראו בפרושו של רש"י שהוא פשוט אלא דרש"י ז"ל אזיל לטעמיה שיהיו בעליהן לחן בעיניהן אבל רבינו חננאל פי' בהכותב דף פ"ד שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיו להן קופצים יותר ולפי זה א"א לפ' כאן כדברי רש"י לכך פי' רבי' חננאל פי' אחר לשיטתו ועוד כת' התוס' דא"כ יש לפ' לשיטת רבי' חננאל שהיא צריכה חן יותר לפי שהיא בזויה:
לאיתויי מגורשת ואינה מגורש' כת' התוס' ואין לתמוה מקמ"ל אם מוכרת שלא בב"ד דמשמע דפשיטא להו לתוס' דמגורש' ואינה מגורשת מוכרת שלא בב"ד בחיי בעלה ואכתי אשתו גמור' לא ידעי' אם תמכו' שלא בב"ד דאמרי' בפ' בתרא מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזוני' ב"ד יורדין לנכסיו וזנין וכו' ונר' דכך מקשי מאי קמ"ל ר"ש בהכי אם מוכר' למזונות כ"ע מודו דמוכרת ואף זו אם דינ' למכור לא פליגי רבנן בהא ותרצו דבת מזונותי' קמ"ל אי נמי קמ"ל דמוכר' ואע"ג דלא שייך בפלוגתייהו מילתא אגב אורחיה קמ"ל:
מכרה כתובתה נ"ל דהיינו מנה ומאתים לשון התוספות הא לא רצו לפרש לא תמכור את השאר דהיינו מזונו' שעברו לאפוקי מדרבנן דאמרי' ומוכרת למזונות וכו' דלא פסיקא לן שהיו חייבין לה מזונות דקרו ליה שאר:
מתני' מני ר"ש היא וא"ת ממתני' נמי תפשוט דאתיא כר"ש לשון התוס' וק' דאפילו דידעינן דר"ש דמתניתין היא אכתי תקשי הא יש לה מזונו' ואמאי לא תמכור את השאר אלא בב"ד ועכ"ל דכר"ש דהתם אימא דאבדה מזונותיה ותרצו דחכמים נמי כר"ש דמתני' וק' דמה נפקותא בכך ונוקי חכמים כר"ש דברייתא וטעמא דמוכרת אע"פ שאין לה מזונות דומיא מן אלמנה מן האירוסין ואדרבא טפי היה להם לומר דמתניתין מצי דקאמר היינו כולה מתניתין אף חכמים ושמא ניחא לאוקמי חכמים כר"ש דמתני משום דקמסיים וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ומוקמינן לה אליבא דעול':
בבתוליה כדרכה אין וכו' אבל מבתולה בלא יו"ד לא אפשר לומר לשון התוספות פי' דהשתא ניחא דלא מצי למימר בבתוליה לרבו' בוגרת ושלא כדרכה ממעטינן מבתוליה שיהיו כל בתוליה קיימין דא"כ לשתוק קרא מתרוויהו דממשמע דבתולה ממעט שלא כדרכה ולא ממעט בוגרת וקשיא להו לתוספות דהא בקנס של נערה כתיב בתולה אפילו הכי יש לה קנס וכן גבי נערה מאורסה וכו' ותימה מפני מה לא תרצו כדמפ' ר"י ז"ל לקמן דהתם משום דדרשינן בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ובהדיא דרשינן הכי בפ"ק דקידושין לענין קנס וי"ל דדוקא למ"ד סתם בתולה שלמה משמע ותרצו התוספות שאני התם דגלי קרא דכתיב בעולת בעל ולמקצת בתולה קרי לה התם בתולה אבל הכא לר"מ דאמר סתם בתולה אפילו מקצת בתולים במשמע וצ"ל דבעולה שלא כדרכה אפילו מקצת לא מקרי והא ליתא דא"כ היכי קרי לה התם בתולה דע"כ אפילו שלא כדרכה דמשמע כדנפ"ל מבעולת בעל:
בתולה שלמה משמע וכו' אכתי קשה מהא דאמרינן בפ' הבא סימן אין בתולה וכו' לשון התוספות הא דלא קשיא להו מהכא דדרשינן שלמה דהא דאצטריך בתולה נערה בכל מקום למעוטי קטנה:
תו כתב' ועוד ק' מהא דאמרינן גבי נערה מאורסה וכו' וק' דמאן לימא לן דההיא כר"ש אתיא דילמא כר"ע דקי"ל כוותיה הכא והתם ועוד ק' נימא דבין ר"מ בין ר"ש ס"ל דמבתוליה לא ממעט שלא כדרכה והא דאמר ר"ש שלימה משמע לענין מקום בתוליה קאמר לאפוקי בוגרת והדר אתו קראי לאייתויי בוגרת ולמעוטי שלא כדרכה דכי האי גוונא רצו התוספות לפ' לעיל שכתבו אבל מבתוליה בלא יו"ד לא אפשר לומר וכו':
דף צח
מוכרת שלא בב"ד וכו' וא"ת מתני' היא אין אלמנה נפרעת כו' וא"ת דנוקמה במכרה כתובתה או מקצתה ועוד דס"ל לר"ש לא תמכור את השאר אלא בב"ד וכיון שמוכר בב"ד צריכה שבועה וי"ל דכיון שהיתה יכולה למכור מתחילה שלא בב"ד הרי יפו כחה ומשום דמכרה מקצת לא גרעה לענין זה בשלמא ארוסה אמרינן שכן הורע כחה שאינה מוכרת לעולם:
תו כתב' אלא או' רבי דהך שבוע' לאו משום צררי וכו' וקשה דמה לי מוכרת בב"ד או שלא בב"ד הואיל ויפו כחה בזה אף היא לא תהא צריכה שבועה לאפוקי אלמנה מן האירוסין לר"ש דמשום דמוכרת בב"ד תנן שאינה נפרעת אלא בשבועה:
אמר ליה הכרזה לא קמבעיא וא"ת הא אמר לכרגא ולמזוני ולקבורה וכו' לשון התוס' אמסקנ' לא הקשו דמתוך חומר שהחמר' עליה בסופ' להצריכה שבועה שלא זלזלה הקלו עליה בתחילתה שלא תהא צריכה הכרזה דודאי תדקדק הרב':
תו כת' והא דאמרי' לקמן וכו' ומסיק ה"מ שליח אלמא דבשליח גופיה צריך הכרזה משמע הלשון שרוצים לדקדק לפי האמת דשליח צריך הכרזה ולא ידענא מאי קשיא להו מהתם דלענין טועה בדבר משנה הוא דקאמר דלא פשיט ממתני' דמצי לאוקמי בשליח וה"ה אלמנה שתהא צריכ' שבועה אבל לפי האמת מתני' בב"ד מיירי ואכתי אלמנה מבעיא ליה וה"ה שליח:
דאמרי' לה מאן שם ליך תימא לרבי דהכא משמע שאם החזיקוה ב"ד יכולה לעכב על ידם לשון התוספות תי' מאי קשיא ליה דהתם ודאי משום חשדא בעלמא הוא כדאמרי' התם בפ"ק דפסחים אין הגבאים רשאין לפרוע לעצמן משום דכתי' והיית' נקיים מה' ומישראל והכא אלמנה ששמה לעצמה קאמר דמשמע בדיעבד דאי שמה על פי ב"ד בדיעבד אע"פ דאיכא חשדא לא מפני כך תהא מקחה בטל ונראה דאהא קאי ר"י ז"ל אמה שכת' שצריכה ב"ד מומחין שתהא מכרה קיים שאילו עשתה ע"פ הדיוטות אף לאחרים בטל ומומחין היכי טעו ומכרו לה כיון דמן הדין אין להם למכור לה:
תו כת' ומיהו ההיא דירושלמי מתמה רבי וכו' ושמא התם בירושלמי בב"ד הדיוטות קאי לשון התוס' ומשמע דהשת' לא צריך לומר דאפי' מוכרין בב"ד לא ימכרם לעצמו דמן הירו' אין ראיה דאב"ד הדיוטות קאי ונראה דאע"פ כן קשה כיון דרבי הוא דא"ל צא ומכרן דהיינו ב"ד חשוב אמאי לא אמר ליה שקול לנפשך כדשיימי בי תלתא דבקיאי בשומא ויחזיק יוחנן זקוקה לעצמו על פי רבי ומיהו מתוך גמ' דידן לא קשה דשמא עשאו שליח למכור בלא ג' דאז ודאי אינו רשאי ליקח לעצמו אבל בירו' קאמר לך ומוכרן בבית דין הילכך צ"ל דאפילו מוכרן ע"פ ב"ד לא ימכרם לעצמו:
אלמנה שמכרה שוה מנה במאתי' וכו' בירושלמי פריך ויחזור המקח וכו' ריש לקיש אמר אין הונאה לקרקעות וא"ת מכרה אלמנה מאתים במנה מאי איכא למימר הרי כתבו התוס' לעיל דאלמנה אפילו בפחות משתו' מכרה בטל וכן בשליח ולא גרע הונאת קרקעות ביותר משתות מפחות משתות במטלטלין דהיא מתנה בעלמא והכא גבי אלמנה ושליח מכרה בטל ושמ' דעק' קושי' אמכרה שוה מנה בק"ק פריך דמאחר דחוזר המקח היכי קתני דנתקבלה כתובת' ונמצאת קרח מכאן ומכאן אבל במכרה שוה ק"ק במנה שפיר איכא למתני נתקבלה כתובתה דיתומים בהדי לוקח מאי עבידתיהו תלך היא ותוצי' מהם ועוד מוכח לקמן דעד כדי כתובתה מכרה קיים לענין הלקוחו' ותגבה מכתוב' דאמרי' הא קמ"ל טעמא דאזיל בדיתמי הא בדידה מכרה קיים והיינו טעמא שכיון שהיא מוכרת לצורך גביית כתובתה אדעתא דהכי קונים ממנה שתקבל היא עליה הטעות כאילו הוא היתה במקו' היתומים אבל שליח כיון שהלוקחי' יודעים דלאו דידיה הוא לא סמכי עליה ולכך חוזר והיינו דאמר רב נחמן גופיה לקמן דטעי שליח לא קאמינא ומיהו לעיל היו התוספות יכולין לחלק בין אלמנה לשליח כה"ג דלהכי אלמנה אינה צריכה הכרזה דכל שהיא מוכרת בזול מנכין לה מכתובתה אבל שליח צריך לבטל את המקח ולאשתעויי דינא בהדי לקוחות הילכך מעיקרא תקנו שיהא צריך הכרזה:
תו הביאו בירוש' מתניתין פליגא אר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה וכו' וא"ת והא עלה קאמר ר"י אם דבר מופלג יש לו הונאה אלמא ההיא דמסתייע מינה ריש לקיש בדבר שאינו מופלג מתפרש' וי"ל דלישנא דר"י דאמר אם הוה דבר מופלג יש לו הונאה קשיא ליה דמשמע לכאורה הונאה ממש והמקח קיים ופריך מדקתני הונאה דמשמע לעולם כל עיקר אין להם ומשני פתרי ליה בדבר שאינו מופלג דשייך ביה הונאה אבל במופלג ביטול מקח הוא ושפיר קתני אין להם דין הונאה כלום והא דאמר ר' יוחנן יש לו הונאה לאו דוקא דביטול מקח הוא כדכתבו התוספות בסמוך וק"ק אמאי לא מפרש ר' יוחנן מתני' לאו דוקא שוה מנה ממש אלא יותר ממנה מעט במאתים כדמפ' התוספות ההיא דפ' המקבל זבין מאתן ושוה מנה ותו קשה אמאי לא העמידוה במכרה לעכו"ם א"נ כגון שמכרה ע"מ שאין עליה הונאה והיינו דמייתי ר"ת בסמוך בשם הירו' בשקבל עליו הלוקח וי"ל דבהא פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דמתניתין איירי אף במקום שהמקח בטל לגמרי אלא שהוזל אח"כ ואפ"ה קתני נתקבלה כתוב' ולא מצי' הדרה בה לגבי לקוחות ותחזור הקרקע ליתומים כדכתב התוספות ור"ל ס"ל דמתניתין לא מיירי בביטו' מקח דהא אין הונאה לקרקעות שאילו כן היתה חזר' הקרקע ליתומים ואיכא למידק למה הוצרך התוספות להביא כל זה הירו' כיון דמתניתין מתר' בכמה אנפי ועוד למה הוצרכו למה שמפר"ת כה"ג הא דאמר ר"נ בהזהב ונר' דק' להו לתו' אמאי לא פרי' גמ' בפשיטות מכר שוה ק' בק"ק ותימ' אנא ארווחנ' ואמאי צריך לדקדק מ"ש שוה ק"ק במנה כו' אלא דהו"א טעמא משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים וברשותייהו אוקי' לה"ק מ"ש שוה ק"ק כ' כדכ' התוספות לקמן והיינו כר"י דר"ל ה"מ למפרש בפשיטות ואי קשיא דר"נ גופיה ס"ל בהזהב הונא' אין להם ביטול מקח יש להם משמ' לכאור' דכר"ל ס"ל וגם ההיא דזבין ק"ק ושוה מנה משמי' דרב נחמן דאין הונאה לכאור' לגמרי משמע א"כ אמאי לא פריך בפשיטות לכך כת' שר"ת מפרש דרך ביטול מקח לאו דומיא דמטלטלין וההוא דזבין במאתן לאו דוקא וזהו שכתבו תוספות בסמוך אין לדחות לפי הירוש' וכו' דאי קשיא להו היכי דייק ממתני' דס"ל כר' יוסי דהכל לבעל המעו' הרי כתבו התוס' בסמוך דאמתניתין כ"ע מודו כיון דמחמת זיילא הוה ולהכי לא קאמר מתני' ר' יוסי היא אלא שבאו לדקדק דלא מצי גמרא למידק מסיפא בפשיטות אלא מתוך רישא:
כאן שנה רבי הכל לבעל המעות נראה לר"ת ז"ל דבמתני' מודו וכו' לשון התוס' רש"י ז"ל פירש השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול דמשמע ליה שכל השיטה בזולה מתפרשה ובהכי מפליג בין דבר שאין לו קצבה לדבר שיש לו קצבה דהיכא דיש לו קצבה כגון קטניות הנמכר בחנות והוזלו גביה לתת לו אחת יתירה במתנה הוא ויש לומר לשליח נתנ' ויש לומר לבעל המעות נתנה וחולקין ורבינו תם דחה פי' זה לקמן מטע' שאפרש שם בס"ד ופי' הוא ז"ל דמן הדין היה להיות הכל לשליח דמשמע ליה דלאו בזולא מיירי דאי בזולא הדין לבעל המעות כדתנן הכא מנה במאתים נתקבלה כתובתה אלא בשנתנו לו במתנה תוספת על המקח ומה שבעל המעות נוטל מחצה משום דעל ידי מעותיו נשתכר וכיון שכן הוצר' לפרש כאן בדבר שאין לו קצבה דקאמר ליה קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי דומיא דיש לו קצבה מדלא מפליג ביש לו קצבה גופיה בין מוכר בזול לנותן תוספות אלמא תרוייהו במוסי' במתנ' ועל פרש"י קשה מדר' יהודה דמעילה דמפרש לקמן מאירע רע בדמי' כדהק' ר"ת ועוד קשיא לי דבפרק הגוזל קמא תניא הנותן מעות לשליחו ליקח לו חיטין ולקח מהם שעורים תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו לאמצע ומוקי לה ר' יוחנן כרבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה ומשום דנתן לו למחצית שכר הוא דאמרינן הותירו לאמצע שאם אינו רק שלוחו הכל לבעל המעות כדכתבו שם התוס' והיכי סבר הכא רבי יהודה הכל לשליח ונראה לי דאף רש"י ז"ל לא אמרה בשלק' בזול ע"ד לזכות בו בעל המעות דבהכי ודאי לית ליה לשליח בגויה מידי דהא אמרינן בפ"ק דמציאה גבי ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי וכו' אמר זכה לי לא מצי למימר תו אני זכיתי בה ולהכי אמרי' בהגוזל הותירו לאמצע כיון דלמחצית שכר יהבינהו והכא מיירי במתכוין שליח לזכות לעצמו דר"י ס"ל הכל לשליח ור' יוסי סבר דאין לו קצבה הכל לבעל המעות דהאי שליח במאי זכי זוזי דאניש עבדו ליה זולא וביש לו קצבה חולקין דנחשב' קצת כמתנה והשתא לא קשה מידי ממעילה דלקמן דלהכי אמר ר' יהודה דבעל הבית לא מעל דא"ל חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע בדמים דאי מייתת בשנים סלעי' כ"ש דשויה לי תרתי סרי ואם לא לקח השליח אלא לעצמו למ' ימעול בעל הבית הרי לא עשה שליחותו וה"ה בשלוח דעלמא כשאו' לעצמי לקחתי דמצי בה למימר ליה או תן לי את מקחי כמו שלקחתי או תן לי מעותי תו כתב וכן מוכיח נמי מדקאמר כאן שנה רבי וכו' וק"ל דאדרבה לדידיה קשה מאי קאמר כאן שנה רבי ומאי קמ"ל בהא טפי הי"ל למתני' אפילו כר' יהודה וי"ל דר"ת אזיל בשיטתיה ומפ' דה"ק כאן שנה רבי הכל לבעל המעות משום דאין קצב' הא ביש לו קצב' חולקין וקמ"ל דשנויה דשנינן בדר' יוסי שינויא הוא ואיתיה אף במילתות בטעי כמ"ש מפ' ר"ת בסמו' ואפשר שלכך נמי הוצרך ר"ת להעמיד דבמתני' כ"ע מודה דהשתא ע"פ כאן שנה לאפוקי יש לו קצבה קאמר דחולקין ועיין במ"ש בסמוך:
אמר רב פפא וכו' ושאל רבינו ישראל את ר"ת וטעמא דחולקין וכו' דהא שוה מנה במאתים טענה הוא ומוקי לה בגמרא ירושלמי' כגון שקבל עליו הלוקח לשון התוס' משמע שרוצה להוכיח דכיון דכר' יוסי מתוקמא דאמר הכל לבעל המעות אלמא ביש לו קצבה אף בטעות דומיא דהכא חולקין ותימא דלעיל כתב ר"ת עצמו דמתניתין דברי הכל היא ולעולם מצינו למימר דביש לו קצבה כשהוא טעות הכל לשליח ושמא אין כוונת ר"ת להכריע אלא דלא תימא ביש לו קצבה מן הדין להיות הכל לבעל המעות ומאי זה טעם חולקים אם לא מטעם מתנה כדפרש"י והכא גבי זולא לא שייך הך טעמא לה"ק תדע דדוקא באין לו קצבה היא דאמרי' במתני' הכל לבעל המעות הא יש לו קצבה לשליח והשתא יש טעם לומר מפני מה חולקין משום דע"י מעותיו נשתכר ולמה שפי' לעיל א"ש דמייתי ראיה דכיון דמתניתין בטעות מיירי ואהא קאמר כאן שנה רבי כלו' בההיא דר' יוסי דהכל לבעל המעות לאפוקי אם יש לו קצבה דבהא אמר ר' יוסי חולקין אלמא בטעות נמי מיירי דומיא דמתניתין ובהא נמי מתרצה זו שהק' לעיל במה שכתב אין לדחות לפי הירו' דמאי קשיא להו כיון דמתניתין לד"ה היא דמ"מ מדקאמר כאן שנ' רבי משמע דאדר' יוסי קאי וכשנויא דשנינן דר' יוסי אדר' יוסי ואי טעמא משום דלא יצא הקרקע מידי היתומים לא שייך כלל כדר' יוסי:
תו כתב אע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא הך טעמא דפרישית עיקר דמוחזק ידו על העליונה לשון התוספות איפשר דלדברי רש"י פריך דאם איתא דמספקא לן האי מתנ' למאן יהבה נהוי דשליח דהא לא קי"ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין כדאמרינן בהשואל אלא המע"ה כרבנן דפליגי עליה אי נמי דטעמא דפר"ת עיקר מכח מה שהכריע לעיל דע"כ בזלות הסחורה לא נחלק ר' יהודה אלא בשנתנו לו בתוספת שאמר ועוד אני מוסיף לך זה משלי ודומיא דאין לו קצבה צ"ל יש לו קצבה ואם אמר בדבר שיש לו קצבה קח זה בעבור מקחך ועוד אני מוסיף לך מדה זו לא היה או' רש"י דאיכא למימר לבעל המעות נתנה דכיון דמוחזק הוא ידו על העליונה והא דבעי ר"ת ז"ל לומר דמן הדין היה הכל לשליח אלא לפי שע"י מעותיו של זה נשתכר אמרי' חולקין ק"ל דאית' בירושלמי דדמאי פ"ה אמתניתין ב"ה שאמר לחבירו דמוקי פלוגתיהו דרבי יהודה ור' יוסי בלוקח סתם דר' יהודה סבר לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח ר' יוסי סבר לא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעו' והא דאמר חולקין משום דע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה בא ולכך שניהם חולקין ולפי זה אין להביא ראיה לטעות העכו"ם שהשליח יכול לזכות בו שיהיו שלו ומה טיבו של ב"ה:
תא שמע היתה כתובתה מנה וכו' וא"ת והמקשה תיקשי ליה מתניתין אהדדי דודאי המשניות היה לו לידע וי"ל דס"ד דמקשה דמ"ה מקחה בטלה אפי' אומרת אחזיר דינר מקרקע לפי שיתומים יאמרו לה היה לך למכור קרקע אחר קטן שהוא שוה מנה לבד והיה נשאר לנו זה הגדול דניחא להו שיהיו נכסיהם במקום אחד ולא בשתי מקומות והשתא ההיא דמעילה א"ש דמוסיף על דבריו מקרי שהרי נעשה שליחותו דלא שייך הך טעמא ומיהו גמרא קבעי זבין לי לתכה ואזל זבין ליה כורא סתמא דמשמע ליה דמבעיא ליה בין היכא דאית ליה קטינא דארעא בלתכה דאיכא קפידא ובין היכא דהכל שדה אחד ובעי למפשט דהיכא דלית ליה אלא שדה אחת מוסיף על דבריו הוא דומיא דמעיל' והיכא דאית ליה קטינא דארע' זוטר מעביר על דבריו ודחי להו גמרא לתרוויהו ולא אפשיטא וסוגיין דמוסי' על דבריו הוא אפילו אית ליה ארעא אחריתי זוטר טפי דכיון דאמר ליה זבין לי לתכה סתמה ולא פי' יכול הוא למכור אף מאותו השדה הגדול וכיון דלגבי לתכה עושה שליחותו מקרי לגבי כורא נמי מוסיף על דבריו הוא כנ"ל:
דף צט
נתן לו דינר זהב וכו' כתב התוס' וכן מוכח בהגד' ר' אלעז' בן הורקנוס וכו' דכתי' בד"ה שקלי זהב משקל ו' מאות וה"פ שקלי זהב נתן שוין משקל ו' מאות של כסף וקרא דשמואל ה"ק כסף שוין חמשים שקלי זהב ומ"מ קשו קראי אהדדי דממה נפשך או כסף נתן או זהב נתן ושמא דהאי כסף דכתי' בשמואל דמי' קאמר דאורחי' דקרא למקרי את הדמים כסף כמו מכסף מקנתו כי כספו הוא והא דבעי ר"ת למימ' דההיא דבכורות שנותן קלבון לכל דינר של כסף להכרע קשיא לי דהיכן מצינו שיתן הכרע בפדיון הבן דדוקא גבי שקלים שאינן נפדין בשוה כסף כדתנן בפ' יש בכור בעינן שיתן הכרע לפי שאי איפשר לצמצם דאמרינן בירו' בפ"י דשקלים כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמ' לו זה יתנו ואילו גבי פדיון אמרי' בפ"ק דקידושין עגל זה בה' סלעים לפדיון בנו טלית זו בה' סלעים לפדיון בנו פדוי ומוקמי' מדלא שוי' וכגון דקביל כהן עילוי כדרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוה לי ה' סלעים ועוד קשה דאפי' תימה דצריך הכרע אינו צריך הכרע לכל דינר חצי שקל ואין ראיה מאות' דאחין השותפין שחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין בקלבון לפי שכל אחד נתחייב בפני עצמו בקלבון ולא מפני שהם מביאין בשותפות ישתכרו הקלבון דכשני ממונות דמו ואדרבה משם ראיה שאם עדיין הנכסים היו בחזקת תפיסת הבית פטורין מן הקלבון דכחד ממון חשיב ומשמע מדברי רש"י בפ' בתרא דבכורות דפטורין מן הקלבון כל עיקר דהו"ל כאדם ששקל שקל א' על שני בניו או ששוקל על שנה זו ועל אשתקד דנותן שקל שלם ואינו צריך להוסיף והכי איתא בירו' פ"ק דשקלי' סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון וההיא דהנותן סלע ונוטל שקל דנותן שני קלבונות שניא היא משום דכשתי ממונות הם אחד שקל שהוא שוקל שחייב עליו קלבון ואחד שקל שהוא נוטל:
כל שכן דהוו שוו תרתי סרי כן הוא ודאי כפי' הקו' תרתי סרי גדולי' יתר מכפלים וכו' אבל אם נפר' דחשיב ליה מעביר וכו' לשון התוס' ויותר מזה קשה הא דמסיק דאמר דנא דנא בפרוטה ומיהו קשיא לי אמאי לא נפרש דקטן ורע אינו יכול לתקן במה שיקנה רע אחר כמותו שהוא היה רוצה אחד בי"ב להתייקר בו והיינו דקתני מודה ר' יהודה בקטניות שהקטניות בסלע וקטנית בפרוטה כלו' דכך לי ליקח קטנית ביחד בסלע או לצרפה בפרוטה פרוט' ובאתרא דכיילי בדני דלא מוזלי גבי טפי דדנה דנה בפרוטה:
אמר לא' סתמה מאי וכו' ומפרש ר"ת דלאו משום זילת נכסים וכו' פיר' דאי משום האי מבעיא ליה בשכבר חתמו אך קשה השתא אמאי לא מנקט טעמא משום זילת נכסים וי"ל דבעי למידק מדלא אמרי' הכא טעמא דלא ניחא לי דלפשו שטרי כדלעיל:
תו כת' התוס' וה"פ אמ' לא' ולא לשנים בשתי שטרות קאמר דהכי אורחה דמילתא לכך מפ' רי' ז"ל שלא כדברי רש"י דלעול' לא אמרי' לאחד לאו קפידא כלל אלא ע"כ לאחר קפידא הוי מדלא שתק ולהכי פשיטא ליה היכא דהוצרך לחזו' ולדקדק ולא לשנים ש"מ אפי' בחד שטרא קאמר דאי בתרי שטרי הא אמר לאחד דמשמע קפידא אבל הא מבעיא ליה אמ' לחד סתמא לגמרי קפיד אפי' בחד שטרא או דילמא וכו':
אמרו לו אע"ג דטעה שליח פי' הואי' וסבירא לך וכו' לשון התוס' ואכתי קשה דלא אמר רב נחמן אלא דלאו קפידא הוא ואפי לשנים קאמר ויש לפ' דהכי אמרו ליה הא דאמרת אף לשנים משום דסבירא להו דלאו קפידא הוא הלשון של לאח' או דילמא אע"ג דלישנא דקפידה הוא בעלמא הכא גבי שליח הטיל דעתו ולטעמיך אזלת דאמרת גבי מצרן דלא מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך וה"ה שליח כדכת' התוס' בסמוך אמר להו דטעה שליח לא קאמר ולא אמרתי אלא דהך לישנא לאו קפידא הוא:
דף ק
רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין מה שפי' בקו' שליח סתם וכו' ונראה לי דהכא מיירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דמצי אמ' וכו' וההיא דקידושין ה"פ וכו' קשה למה לא תרצו התוס' נמי הא דלעיל טעה שליח לא קאמינ' לפי שצריך להחזיר ההונאה ולעולם המקח קיים ולפי מה שפיר' לעיל דאבעיא דלא' אפי' למאה היא דבעי מיניה דרב נחמן אי מטעם דהטיל דעתו על השליח הוא ואע"ג דטעי המק' קיים וא"ל טעה לא קאמינא משמע דבהא אין המקח קיים וצ"ל ביותר משתות אך ק' דלעיל אמרי' דאלמנה שמוכרת אינה צריכה הכרז' הקשו בתוס' מהא דתנן שום היתומים וכולי ותירצו דהתם דוקא משום שמוכרין ב"ד דכי טעו פחות משתות מכרן קיים ואיכא הפסד יתומים והשתא דכתבו התוספות כאן דאף כשמוכרין בית דין אפי' פחות משתות צריך להחזיר הונאה הא ליכא שום הפסד ועוד קשה לדידיה תקשי ההיא דפרק האיש מקדש שהביאו התוספות בסמוך לפי גירסת רבינו תם זכרונו לברכה הא דאמרן שתות קנה ומחזיר הונאה לא אמרן אלא דלא אמ' נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמרי נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל ואמאי נאיד מהך חלוקה קמייתא דאמר הא דאמרן פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח וכאן הול"ל ובדלא משוי שליח נמי לא אמרן אלא דלא אמרי נפלוג בשומא דבי דינא דאי אמרי' הכי אפי' פחות משתות צריך להחזיר הונאה ויש לתרץ להעמיד דבריה' דטעמא דכשמוכרין ב"ד אנו מזקיקין אותם הכרזה ה"נ טעמא דאע"ג דצריך הלוקח להחזיר הונאה מ"מ טורח הוא ליתומי' והפסד לחזר אחר ב"ד ומי יוכל לדון את שהתקיף אבל גבי אלמנה ושליח שהמכר בטל אם טעו הלקוחות עצמן צריכין לחזר אחר היתומים ולפייסן שלעולם בחזקת בעליה עומד' והדרא ארעא והדרי פירי וההי' דהאיש מקדש נמי יש לפרשה דכי אמרי נפלוג בשומא דבי דינא מסתמא לא אמרו אלא על עיקר החלוק' שתהא דינא בחלוקת בית דין שמתבטלת ע"י הונאת שתות ולא אמרו על חזרת ההונאה דהא לא שייך בפלוגתא דבי דינא דמ"מ המקח קיים ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר"י ז"ל לתרץ הא דאמרי' במאי צריכין למחות ברוחות דה"נ דהוה מצי למימר יכולין למחו' בשטעו פחות משתות אלמא בפחות משתות נמי היו יכולין למחות ולבטל את המקח והרא"ש ז"ל הביא תירוץ זה משמו של ר"י והוא רבו הנזכר סת' וקשיא דידיה אדידי' ושמא בסמוך לדבריו של ר"ת קאמר כלומ' ולדידך מי ניחא אמאי לא משני בשטעו פחות משתות אלא ע"כ אפילו ברוחות קאמר דיכולין למחות: