חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת תמורה
דף ג.
גמ' אר"א בר אבין אמר רב עמרם א"ר יוחנן משום ריה"ג עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר כו' אע"פ שלא עשה מעשה חייב. והקשה החתם סופר בחיו"ד סי' רכ"ז לשיטת המל"מ פ"ד מה' מלוה ולוה ה' ו' שהוכיח ממ"מ פי"ג מה' שכירות ה' ב' דבלאו שאין בו מעשה אם שייך בו מעשה לפעמים הו"ל לאו שיש בו מעשה ולוקין אפי' בלא מעשה א"כ ק' לדעת החוות יאיר ושבות יעקב ועוד פוסקים דשבועה ע"י כתב הוי שבועה א"כ ק' דהלא גם שבועה משכחת ע"י כתיבה דהוי כמעשה וכמש"כ הלח"מ בה' שכירות שם דעדים זוממין הוי מעשה משום שאפשר שיכתבו עדותן בב"ד וה"נ דכוותיה ואין צורך לאתויי מקרא לשבועה וכי היכא דאר"י לתנא לא תיתני מימר ה"נ הו"ל למימר לא תיתני נשבע בכתיבתו עביד מעשה עכת"ק יע"ש מה שתירץ וי"ל עוד דאין מכאן סתירה להפוסקים דשבועה בכתב הוי שבועה ע"פ מש"כ הנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' ע"ו לחלק דגם להמ"מ דווקא היכא שעכשיו יכול לעבור ע"י מעשה כגון בחסמה בקול שיכול לחסום בידים וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל היכא שעכשיו א"א לו לעשות מעשה כגון המשהה חמץ בפסח שעובר בב"י בלי מעשה ועכשיו א"א לו לעשות מעשה אף דמשכחת מעשה במקום אחר בלאו דב"י כגון בקנה חמץ מ"מ בחמץ זה שכבר הוא שלו לא משכחת ביה מעשה ולכך לוקין יע"ש ולפ"ז נלע"ד פשוט דאם באיש זה לא משכחת ע"י מעשה אם דמשכחת בכלל העולם הוי לאיש הזה לאו שאין בו מעשה וא"כ האם לא יציור באינו יכול לכתוב (ובשבת דאינו רשאי צ"ע אם נחשב ללא אפשר וגם יש לדון דכיון דקם ליה בדרבה מיניה באיסור מיתה דכתיבה ואין כאן מלקות איך יש להחשיבו עי"ז ללאו שיש בו מעשה להלקותו. אמנם משכחת לה בהתרו למלקות ולא התרו למיתה וצ"ע) או שהוא גידם דלא משכחת ביה שבועה בכתב וא"כ לדידיה הוי לאו שאין בו מעשה (וי"ל דגם החולקים על סברת הנו"ב מודים לי' בכה"ג כיון דלאיש הזה לא יציור בשום אופן ע"י מעשה) ואין לוקין לזאת איצטרך קרא דגבי שבועה לוקין אפי' אין בו מעשה לאשמעוי' דגם כה"ג לוקין וכאמור:
ובעיקרא דדינא דשבועה בכתב. הנה השבות יעקב בח"א סי' קנ"ו כ' וז"ל ועל דבר כיצד משביעין את האלם הנה נ"ל לכאורה דהוי כפקח לכל דבריו ומשביעין אותו ע"י הרכנה כיוון ששומע מה שמדבר משביעין אותו ככל נוסח דשבועה והוא מרכין בראשו דהוי כעניית אמן או שהוא עושה השבוע' ע"י כתב שכותב הרינו נשבע וכו' וראי' לזה מהא דאיתא בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופירש"י ז"ל שם והתוס' דקאי לפטור מקרבן שבועה וק' דלמ' לי לפטור מקרבן שבועה תיפוק לי' שאין כאן שבוע' כלל אלא וודאי דיכולין להשביע אותו ע"י הרכנ' או ע"י כתב עכ"ל. אמנם התומים בסי' צ"ו ס"ק ה' אם כי העי' כי קושיא גדול' היא אבל דחה ראי' זו באמרו דבמושבע מפי אחרים כגון שבועות העדות דלא צריכין שהוא ישבע אך לגילוי דעת שמקבל את השבוע' וגם בפקח רק במה שאומר שאינו יודע זה הוי הקבלה ולזאת יוכל להיות גם אלם מושבע מפי אחרים משא"כ היכי דצריכין לשבע בעצמו דאז לא מהני הרכנ' או כתיב' באלם זאת הוא תוכן דבריו הקדושים יע"ש ובקצה"ח שם סק"ג:
ונלע"ד להצדיק את ראיות הש"י ז"ל דמלבד מה דיש מקום לומר כי באלם אם נימי דלא יציור שבועה ע"י עצמו גם מושבע מפי אחרים לא יוכל להיות כי תוה"ק גלת' לנו דמושבע מפי אחר יהי' שמושבע מפי עצמו אבל לא במקו' שא"א להיות מושבע מפי עצמו ומדחזי' דהי' יכול להיות מושבע מפי אחרים מוכח דיש לו אופן ע"י הרכנה או כתיבה שיהי' מושבע מפי עצמו. אבל צ"ע בזאת הסברא אך בפשיטות נלע"ד בכוונת ראיית הש"י ז"ל דהנ' ז"ל רש"י ז"ל בגיטין שם פרט לאלם שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע עכ"ל ונודע כי לשון רש"י ז"ל מזוקק שבעתים ודרכו בקודש לקצר וא"כ הי' לו לפרש פרט לאלם דאינו שבועה או דאינו חייב קרבן שבוע' ולא הי' מאריך. וגם לא הי' מקום לטעות בדבריו הקדושים. אבל אריכות לשונו הזהב מורה כי אין חייב קרבן שבוע' על שבועת העדות אבל חייב משום שבועת ביטוי וכרב בס"פ כל הנשבעין וכאשר פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז ופ"ט מה' שבועות יע"ש. וזה שמדיוק בלשון רש"י ז"ל שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אבל חייב משום שבועת ביטוי א"כ מוכח מפירש"י ז"ל כי הרכנת הראש באלם נחשב כקבלת שבועת ביטוי אך שבועת העדות אתמעט מגזה"כ וקמ' וגם נצב' ראיית הש"י ז"ל:
וכתב עוד הש"י ז"ל שם וז"ל ועוד ראי' לזה מהא דאיתא בסוטה סוף פ' ארוס' שאילמת לא הית' שות' דכתיב ואמר' ולא אלמת ולא קא ממעט אלמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האש' אלא וודאי דיכולין להשביע את האלם ע"י הרכנה וכתב רק היכא דכתיב אמיר' בעי' אמיר' בפה וכמ"ש תוס' שם בגיטין עכ"ל והחתם סופר שם טען על ראי' זו וז"ל ודברי שבות יעקב דמייתי תומים בלא"ה אין להם שחר שכ' שלא הי' צריך ש"ס לאתוי מואמרה אלא מגוף השבועה וצ"ע אי לאו דכתיב ואמרה הו"א דאינו אלא לשמוע קול אלה כמו בשבועת עדות והכהן שאינו אלם משביע אותה בע"כ לכן צריך לאתויי מואמרה עכ"ל לענ"ד נראה בכוונת ראיית הש"י ז"ל דאין הכוונה שלא הי' נכתב כלל הואמרה כי זה פשוט דבעי האי קרא ללימוד דקבלת שבועה ומזה נלמד לכל השבועות וכמש"כ הספרי שם אך כוונת ראייתו הוא. דלאחר שנאמר הקרח דואמרה ולמדנו דצריכין לקבלתה הי' יכול הש"ס ללמוד מקרא הקודם דוהשביע אותה למעוטי אלמת דלא שייך בה שבועה. וטפי ניחא ללמוד מהאי קרא חדא דקדים ועוד כי דרך אגב הוי קא מלמדנו סתמא דש"ס דא"א לשבועה בכתב או ע"י הרכנ' באלמת גם לא היינו באין לפלוגתא דאם בעי' קרא כדכתיב או לאו ואם נאמר דסמך הש"ס על קרא דוהשביע וכמש"כ התוס' שם למה מביא הש"ס הקרא דואמרה ולסמוך על והשביע יותר הוי ניחא להביא גוף הקרא דוהשביע ומדחזי' דהש"ס שביק האי קרא עכצ"ל דמשכחת שבועה ע"י כתב או הרכנה וא"א למעט מוהשביע ומיעוטא דאלמת הוא דווקא מואמרה וא"ש ראי' השני' של הש"י ז"ל:
אמנם לכאורה עומד כנגד זה כחומה נשגבה קושית התומים שם וז"ל והנה הרב בעל ש"י הביא ראיה מהא דאמרי' בסוטה כ"ז ע"ב ואמרה ולא אלמת שאינו שותה ותיפוק לי' דא"י לעשות שבועה אלא ש"מ דהוי שבועה מתוך כתב והרב הנ"ל אייתי חוב' לנפשיה כי ראה ראיה אחת בגמ' ולא ראה שם בתוס' ד"ה דכתיב דכ' להדיא אפי' לא בעי' קרא כדכתיב מ"מ מודה דאלמת אינה שותה משום דל"מ לקבלה שבועה הרי להדיא דא"א לקבל שבועה כלל וצ"ל לרווחא דמלתא אייתי ראיה מן ואמרה אבל באמת אף זולת זה א"א להיות שותה כי א"י לקבל שבועה והדבר מבואר בתוס' להדיא ומה יש ספק עוד והכרעתם תכריע עכ"ל אם כי גוף ראייתו מן התוס' דחה החת"ס שם וז"ל ומ"ש מתוס' סוטה כו' ראייתו ראי' לענין אם המשביע מדבר והאלם כותב אמן שאין מוכח מתוך הכתב על מה קאי האמן ואין להסוטה להוסיף דברים שלא אמרה תור' ואין לה לכתוב אלא תיבה אחת אמן ואין מוכח מתוך הכתב זהי קאי. אבל הכותב הרינו נשבע שבועה גמורה היא ועיין קצה"ח שם עכ"ל אבל את הש"י ז"ל לא הציל מתפיסה גדול' כזאת אשר כנראה נעלם מעינו הבדולח דברי התוס' במקומו אשר זה לא נתן להאמר על רבינו הש"י ז"ל ולמען להציל אותו גאון מתפיסת התומי' נלע"ד עפמש"כ התוס' בגיטין ע"א בד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב. וז"ל דהגדה חשיבה ע"י הכתב כדפרישת אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה וודאי לא הוי אלא בפה כו' עכ"ל ולתי' זה הסכים הרשב"א ז"ל בחידושיו שם שכ' וז"ל ותי' בתוס' דשאני הגדה מאמירה ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר ע"כ יע"ש ונלע"ד דאם לא בעי' קרא כדכתיב לא יספיק התי' דאמירה לא משמע אלא בפה דמה בכך כיון דכתיבה כדבור דמי אם דבקרא נאמר ואמר דמשמע בפה הלא לא בעי' קרא כדכתיב ועכצ"ל כיון דאינו ראוי להגיד בפה לא נחשב הכתיבה כדבור דכיון דאינו ראוי לבילה כו' אך תירוצא דתוס' ורשב"א סובב והולך למ"ד דבעי' קרא כדכתיב דאז שפיר י"ל דגם באלם כתיבה כדבור אך דשאני בחליצה דכתיב ואמר ואמרה ואמירה לא הוי אלא בפה ואנן בעי' קרא כדכתיב ולזאת אתמעיט כתיבה אם דהוי כדבור. ולפ"ז דכתיבה דאלם אם הוי כדבור תלי בהא אם בעי' קרא כדכתיב או לאו שפיר כ' התוס' כי אזדו למ"ד דלא בעי' קרא כדכתיב דז"ל וכן הא דאמר מר בר רב אשי דאלמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה. ואפילו למ"ד לא בעי' קרא כדכתיב מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מצית לקבולי שבועה ואפי' גבי חליצה דקרייה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא כל הראוי לבילה ע"כ הרי דכ' למ"ד דלא בעי' קרא כדכתיב דלזה עכצ"ל דבמקום שאינו ראוי לדבור לא נחשב הכתיבה כדבור דאל"כ ק' מחליצה וא"א לומר מטעם ואמרה כתי' התוס' ורשב"א ז"ל כיון דל"ב קרא כדכתיב וכנ"ל ועכצ"ל דבאלם לא נחשב הכתיבה כדבור ולזאת לא מצית לקבולי שבועה אבל למסקנא דתוס' דר"א ס"ל דבעי' קרא כדכתיב והכי קיי"ל כמבואר מפסקי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה' א' דפ' כת"ק ובפי"ד מה' סנהדרין ה' ח' דפ' כשמואל יע"ש שפיר כ' הש"י ז"ל דגם באלם נחשב הכתיבה כדבור ושאני גבי חליצה דכתיב ואמר ואמרה דמשמע אמירה בפה וכתי' התוס' ורשב"א ז"ל כי אנן בעי' קרא כדכתיב (אך בראוי לקריי' אינו מעכב מדר"ז) ושבועה ע"י כתב גבי אלם הוי שבועה ולזאת לא יכול למעט אלם מקרא דוהשביע אך מואמרה דמשמע בפה ובעי קרא כדכתיב ומיושב קושית התומים מן, התוס' וליכא למימר דהכרעת התוס' תכריע וא"ש ראיית ודינו של השבות יעקב ז"ל:
והנה על זה הוא רק דימי אשר גם באלם יהי' שבועתו בכתב שבועה. אשר הש"י ז"ל בנה יסודו על ראיות הנ"ל והתומים דחה אותם (וגם רבו החולקים על הש"י ז"ל) ולדעתי העניה חוזרים ונראים אם דנדחו וכנ"ל אבל בפקח אשר לדעת החו"י וש"י ועוד פוסקים דשבועה בכתב הוי שבועה והרבה פוסקים חולקים על זה הלא העלו התומים שם והנו"ב דתלי בפלוגתא דאשלי רברבי רש"י ורמב"ם עם ר"ת ז"ל וז"ל הנו"ב במהד"ק חיו"ד סי' ס"ו. דהרי בעדות כתיב הגדה אם לא יגיד וכן כתיב ע"פ שנים וילפי' מפיהם ולא מפי כתבם ולדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' עדות אין שום עדות בשטר כשר מדאורייתא וכל השטרות רק מדברי סופרים וא"כ הכתב אינו כדבור להרמב"ם (וכן לרש"י ז"ל דאין מקבלין עדות ע"י כתב):
אמנם לר"ת דכל שאינו אלם וראוי לבילה כו' יכול להעיד מפי כתבו א"כ גם גבי שבועה הוי הכתב כדבור אם אינו אלם עכ"ל אם כי התומים שם כ' וז"ל אך אם כ"ז צ"ע כי אין לסמוך על ראיה מבלי הוטבע שרשו בפוסקים ואפשר לפי מש"ל בסי' כ"ח דר"ת מודה בדיני נפשות דלא מהני רק בד"מ א"כ י"ל דשם הטעם משום דלא אברי סהדי אלא לשקרא אבל בעלמא אין כתיבה כמו אמירה דאל"כ אף בדיני נפשות יועיל ודו"ק עכ"ל הנה מלבד מה דפשיטא ליה להגאון התומים כי בד"נ מודה ר"ת ז"ל לא ברירא כי אם כי כן דעת הרמ"א ז"ל בתשובה סי' י"ב הלא לאלשיך הקדוש בסי' מ' מספקי ליה ומהלחם משנה בפי"ג מה' שכירות ה' ב' ממש"כ בעדים זוממין נראה דס"ל דגם בד"נ אמרי' כן יע"ש ומש"כ המרדכי ז"ל בפ' ד' אחין וז"ל והא דאמר מפיהם ולא מפי כתבם פר"ת דהיינו בדיני נפשות והא דאמרי' כותב אדם עדותו על השטר כו' ומעיד מיירי בדיני ממונות. דעל זה סמך ג"כ הרמ"א ז"ל שם בתשו'. הלא ראיתי בהגהות הב"ח שם שכ' על זה וז"ל תא"מ ונ"ב בס"א אין זה ע"כ הרי כי דעת המרדכי ז"ל בזה לא ברירא ותלי בחלופי גרסאות וכן דעת כמה אחרונים דלר"ת ז"ל גם בד"נ מקבלין עדות מפי כתב א"כ לפ"ז בוודאי דשבועה בכתב הוי שבועה אך גם לדעת הסוברים בשיטת ר"ת ז"ל דמחלק בין ד"מ לד"נ י"ל (אם כי ממרדכי שם והג"א פ"ב דכתובות לא נראה זה הטעם יש ליישב) הטעם דשאני דיני נפשות מפני דצריך דרישה וחקירה וא"א ע"י כתב אבל מדחזי' בדיני ממונות דמהני אם שנאמר הגדה מוכח דגם כתיבה כדבור דמי וכמש"כ הנו"ב ז"ל שם:
אברא כי הנו"ב שם שדי נרגא בזה במש"כ שם וז"ל והארכתי אם יש לחלק בין שבועה דכתיב לשון ביטוי ובין עדים דכתיב לשון הגדה אולי לבטא משמע דבור בפה ממש יותר מהגדה ועכשיו נלע"ד שגם זה תליא באשלי רברבי בשני תרוצים שתי' התוס' במס' גיטין ד' ע"א בד"ה והא יכול כו' שכ' אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה שלפי שאינו באמר ואמרה אמירה וודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים וכו' א"כ לתי' הראשון שיש חילוק בין הגדה לאמירה ה"נ י"ל שיש חילוק בין הגדה לביטוי אבל לתי' השני אין חילוק עכ"ל ולפ"ז למש"כ לעיל כי גם הרשב"א ז"ל הסכים לתירוץ זה א"כ לדברת הנו"ב דנימי דביטוי הוי כאמר א"כ כתיבה לא הוי בכלל לבטא בשפתים:
אמנם לענ"ד נראה כי גם לתי' הראשון של התוס' דכתיבה אינו בכלל אמירה לא נאמר זאת רק באלם שאינו ראוי להגיד כי התוס' הקשו שם על הס"ד דקשאל דגם אלם יהי' כאמירה יען כי ראוי להגיד ע"י כתב ועל זה תי' דשאני התם בחליצה דנאמר ואמר ואמרה וכתיבה אינו בכלל אמירה אשר זה גם בעדות באלם שנאמר עליו מפיהם ולא מפי כתבם גם לר"ת ז"ל אבל במי שראוי להגיד בפה אשר הכתיבה אצלו בכלל מפיהם נכלל ג"כ באמירה ובביטוי שפתים וז"ל הריטב"א ז"ל הובא בשט"מ כתובות כ' לפיכך כ' כו' שאין נקרא מפי כתבם כו' אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לבד הרי כתבו כפיו וכאלו העיד בפיו דומה ואע"ג דממעטינין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בב"ד הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו עכ"ל והן הן הדברים שכתבתי להמעיין ומבין דמי שראוי להגיד לשיטת ר"ת ז"ל כתיבתו הוי כפיו ממש והוא בכלל אמירה וביטוי שפתים וכאמור.
ועתה כי נתברר בס"ד כי לשיטת ר"ת ז"ל בוודאי דשבועה בכתב הוי שבועה א"כ למאי דקיי"ל כר"ת ז"ל וכמו שהעיד הסמ"ע בחו"מ סי' כ"ח ס"ק מ"ב א"כ קאים הלכתא דשבועה בכתב הוי שבועה ואם כי הגאון בעל שב יעקב ז"ל ועוד רבים אשר חלקו על פסק זה דנימי דשבועה בכתב יהי' שבועה אחר אחרון אני בא הוא רבינו הגאון בעל חתם סופר ז"ל עמוד ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליו שהאריך למעניתו בסי' ר"כ ורכ"ז לסתור את כל טענותיהם וראיותיהם בסברות ברורות וישרות המיוסדים על אדני הדעת והאמת כמבואר להמעיין בדבריו הקדושים ואחר נעימת פלפולו העלה שם להלכה וז"ל אם נכתב בלשון הווה הרינו נשבע או מקבל בחרם ומסרו מידו ליד חברו ואפי' לא קרא בפיו וגם לא נקרא לפניו ולא אמר הן ולא שום קבלת דברים ואפי' איננו כתב ידו אלא כתב הסופר והוא חתם או עדים חתמו בציוויו והוא מסרו ליד חברו הרי השבועה כרוך בעקבו וכן עונש החרם ולמאי דקיי"ל דעונש ממון עונשין מן הדין א"כ גם ב"ד כופין אותו לפרוע לחברו מה שמתחייב ע"י השבועה עכ"ל אם כי ידעתי גם ראיתי בתשובות אחרונים אשר האריכו בפלפולי שונים בדין זה דשבועה בכתב זה מתיר וזה אוסר זה בונה וזה סותר לדעתי העניה נראה כי המעיין בצדק ומישור בדין זה ויתבונן על האמת יראה בעין שכלו לקבוע הלכתא כדעת החוות יאיר ושבות יעקב ז"ל והפוסקים שעומדים בשיטתם (בפרט אשר יש בזה חומר דשבועה) וכהכרעת רבינו החתם סופר ז"ל כנלע"ד להלכה:
ולפ"ז בשו"ב שקבל עליו בשבוע' בכתב לאסור אסור על נפשו את שחיטתו ועבר על תנאי השבועה פשוט הוא כי חומר השבועה כרוך בעקבו ושחיטתו כנבלה וטרפה מלבד מה שאסר על עצמו שחיטתו (ויש בזה לדון משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כו' יעוין חוו"ד יו"ד סי' א' והדברי' ארוכים ואכ"מ להאריך) כיון דחזי' דפרוץ כ"כ בשבועות דפשיטא דאין לו נאמנות עוד ובפרט היכי שקבל עליו בחרם חמור אשר מבואר שם בנו"ב סי' ס"ו ובחו"מ סי' ל' כי בחרם בכתב כ"ע מודים בלא שום חילוק דחל עליו החרם יע"ש בדברותיו הנעימים מלתא בטעמא אם כי החת"ס שם טען על זה דא"כ דלבטא בשפתים לא קאי על חרם א"כ גם הרהור יועיל בחרם כי שמואל לא מפיק הרהור אך מלבטא בשפתים וזה פשוט דהרהור לא מהני כאשר מוכח מסוגיא דמ"ק י"ז ע"א גבי ההוא אלמא ועכצ"ל דליתא לחילוקו של הגאון הנו"ב עכת"ד יע"ש באריכות. ולפי עניות דעתי י"ל דבאמת זה כלל גדול דדברי' שבלב אינם דברים ולא איצטרך שמואל למעוטי כלל מלבטא בשפתים אך יען דבהקדש שהוא בתורת נדר נאמר כל נדיב לב דמהני גם מחשבת הלב והוי אמינא דגם בשבוע' יועיל כיון דבכמה דברים הוקשו שבועות לנדרים (יעוין ט"ז או"ח תקס"ב סק"ח) וכדאמרי' בש"ס שבועות שם ונגמר מיניה יע"ש
אמנם בכתיבה אדרבה חזי' דאיצטרך מפיהם ולא מפי כתבם גבי עדות יען דבעלמא כתיבה כדבור וכמש"כ התומי' שם וז"ל אלא מהלשון שכ' הרשב"א ז"ל בגיטין דגזה"כ הוא דלא מכשרי עדים מפי כתבם מזה משמע דבעלמא מועיל כתב דאי בעי הכתוב רק להורות דלא נטעה להקל בשטר הא אין זה גזירת הכתוב וכו' עכ"ל יע"ש. ולזאת שפיר קאמר הנו"ב כי גם להסוברים דבשבועה בכתב לא הוי שבועה הוא דס"ל כי לבטא בשפתים אתי לאפוקי מסברא דכתיבה יהי' כדבור וכמו דאתמעט מפיהם ולא מפי כתבם אבל בחרם דלא נאמר לבטא בשפתי' מוקמי' אכללא בכתיבה דכדבור דמי כנראה מסברא והרהור מוקמי' אכללא דדברים שבלב (אם כי בנו"ב שם בחו"מ סי' ל' סק"י יש סתירה לדבריי אבל לאחר שהוכיח החת"ס כי הרהור לא מהני בח' יש ליישב חילוקו של הנו"ב כדבריי כנלע"ד לפום ריהטא) אינם דברי' וא"ש דינו של הנו"ב ז"ל דבכתיבה בחרם לכ"ע חל והחתם סופר שם האיר עינינו כי ש"ס ערוך הוא במו"ק לפירש"י ז"ל שם שפירש שקולי פתיחא עליו כתוב עליו שמתא וכן מה דא"ל שקלי' אחתיה בכדא פירש"י ז"ל שקליה לכתב שמתא כו' יע"ש. וא"כ פשוט וברור להלכה למעשה דחל גם בכתב וכדעת הנו"ב וחת"ס ז"ל:
וכל זה אנו צריכין רק היכי דהי' בכתב אבל היכי דסיי' והעיד על עצמו כ"ז אני מקבל עלי בפ' מלא והכתב אינו אלא לראיה בעלמא א"כ השבועה ונדר וחרם שקבל עליו בפה מלא חל עליו עפ"י דת תוה"ק בלא שום חולק כי באין לו אמתלא לכ"ע אינו נאמן שלא נשבע כמבואר ביו"ד סי' רל"ב וחו"מ סי' ע"ג יע"ש בסמ"ע וט"ז וש"ך (וגם באמתלא יש בזה פלוגתא כמבואר שם) ושאר פוסקי' יע"ש ובאחת משלש אלה לענ"ד ברור לדינא כי מחויבין להעביר את השו"ב ושחיטתו כנבלה וטרפה ובפרט כשיש כל שלש אלה שבועה ונדר בכתב וגם חרם בכתב וגם העיד על עצמו כי קבל כל זה בפה א"כ פשיטא ופשיטא דשחיטת שו"ב כזה הוא כנבלה וטרפה ומי שהוא בשם ישראל יכונה יחוס על נפשו ונפשות ביתו לבל יתגאל במאכלות אסורות אשר כשקצים ורמשים יחשב ואל ישגיח במי שאומר לטהר את השרץ בטעם המיוסד על יסוד המאמר כי כסף וזהב מטהר כו' והרבה יש לדבר מזה אבל מה אעש' כי בעו"ה נתקיים בנו מה שנאמר ותהי האמת נעדרת ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים לרחם על דברי אלקים חיים שנוכל להעמיד דת תוה"ק על יסודה יסוד האמת ופוק חזי את דברי הגאון רשכבה"ג הר' יוסף שאול זצ"ל מש"כ בשו"ת שו"מ מהדורא תליתאה ח"ב סי' קכ"ה וז"ל ומש"כ מעלתו מענין שבועה בכתב הנה לדבר הזה יחרד לבבי ורואה אני שעל זה סמכו כל השו"ב שנשבעים בכתב ואח"כ חזרו בהם באמרם שהרבנים יחפשו להם היתר שהיה בכתב וע"כ תפוג תורה שרואה אנכי שיבוטל עי"ז ברבות הימים כל שבועה בכתב וכבר השבתי כן לק"ק פרימישלאן אודות השו"ב דשם:
ומעשה דשו"ב פה עירינו נודע לכל שאסרנו אותו ע"י שבועה בכתב וע"כ יראה מעלתו שלא יביא עצמו בעול המחלוקת והלא כל הארץ לפניו ויוכל להיות שו"ב במקום אחר וגם אנשי ק"פ יוכלו ליקח להם שוחט אחר הנה זאת עצתי ואם ייטב בעיניו מה טוב ואם אין אבקש שלא יטרידני עוד בזה כי אני לשלום ולתכלית האמת בלי לב ולב עכ"ל הזהב אשר נתייסד על אדני האמת ורצוף בחכמה ויראה אם כי גם אותו גאון ז"ל הי' חד חד בדרא בגודל בקיאתו בש"ס ופוסקים לא שת לבו הטהור לעשות יסודי הבנוים על קו תהו ואבני בהו ולהראות כחא דהיתרא אך הורה להלכה וגם עשה מעשה לאסור שו"ב ע"י שבועה בכתב בלבד ובפרט כשיש חוט המשולש משבועה ונדר וגם חרם וגם הודא' שקבל זה בפיו כי לא ינתק ממנו השד"א וח"ח אך שמו ינתק משו"ב לנוחר ומעקר וכל האוכלי' יאשמו כאוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר כי שחיטתו פגול הוא לא ירצה וגם הכלים שנתבשלו בהם מבשר נחירתו אסורים המה והנוחר הזה בין כת הכופרים נמנה כי עליו נאמר בזוה"ק פ' שמיני דלית ליה חולקא באלהא עלאה שנאמר גם על החוטא ובפרט על המאכיל את הרבים נבלות וטרפות וסימנא מלתא הוא כי אחז"ל טרפה אינו חיה ולזאת נאמר שם בזוה"ק עליהם ווי לון ווי לנפשייהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא איסתאב כו' וחטא הרבים על ראשו של הנוחר ומי שיחוס על נפשו כי יהי' לו חלק בצרור החיים הנצחי ירחיק א"ע אלף אמה משחיטת שו"ב כזה דברי הכותב בלב נשבר ומצפה לרחמי שמים לרומם קרן דת תוה"ק וכ"ז נלע"ד להלכה למעשה בס"ד: