חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת ערכין
דף ז:
גמ'. ומאי קמ"ל דמספיקא מחללין שבתא תנינא כו' מהו דתימא התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל ע"כ מכא סוגיא זו דחה החתם סופר ביו"ד סי' רצ"ד רצ"ה את דברי הדגול מרבבה ביו"ד סי' ש"ה שכ' וז"ל אבל שיפדהו האב במקום שהוא שם ביום שלשים לדעתי לא יכול לברך כי אולי מת הבן בביתו ולמיהב לבן חזקת חיים ג"כ יש לפקפק כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא ויש לדון בזה ולומר דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רובא דרובא אינם נפל והדבר צ"ע ולכן המובחר שבדרכים שיעשה כאן שליח עכ"ל וכ' עליו החת"ס שם וז"ל בס"ס רצ"ה:
מ"ש דגול מרבבה סי' ש"ה דלית ליה חזקת חיים במ"כ לפום רהיטא לא עיין ספ"ק דעירוכין דאפילו לעובר במעי אמו אמרי' מהו דתימא לא היה ליה חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזקת חיות אפילו לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכא אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא עכ"ל יע"ש ובסי' רצ"ד ולענ"ד אין מכאן שום סתירה לדברי הגאון הנו"ב ז"ל כי אין מוכרח לפרש הקמ"ל דיש כאן חזקת חיים אך הפירוש הוא דהוי אמינא דדווקא באיכא חזקה דחיותא מחללין שבתא משא"כ הכא דליכא חזקה דחיותא קמ"ל דאם דליכא חזקת חיים מ"מ מידי ספק פקוח נפש לא נפקא (יעיון תוס' נדה מ"ד ע"ב ד"ה איהו ושטה מקובצת כאן בעמוד הקדום אות ה') וגם על ספק פקוח נפש כזה אם דליכא חזקה דחיותא מ"מ מחללין שבתא וכן נראה פשטות הסוגיא ואדרבה נראה כסעד לדברי הנו"ב ז"ל ומש"כ החתם סופר ז"ל אפילו לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכא אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא לדעתי העניה קו' פריכא הוא כי שאני התם דפקוח נפש נגעי בי' אשר אפילו באיכא כמה ספיקות מחללין שבתא כמבואר ביומא פ"ה ובטוש"ע סי' שכ"ט משא"כ בספק ברכה דהוא לקולא וגם וגם בס"ס לחומרא דעת קצת פוסקים דמפני חומר דלא תשא דאין מברכין (יעיון באו"ח סי' ז' בשע"ת מש"כ בשם הברכי יוסף ז"ל) ורבינו הפמ"ג באו"ח הניח זה בספיקא דדינא בכמה מקומות אם דס"ס עדיף מרובא וא"כ קמה וגם נצבה ספיקו של הדג"מ דאף אם נימי דאיכא חזקה מכח רובא מ"מ יש לעיין אם גם ברובא סמכי' על זה לברך ונראה לכאורה כסיום הדג"מ שהמובחר שיעשה שליח וכאמור:
אמנם כבר הורה הגאון החת"ס ז"ל דיפדה בעצמו והעיד בשם רבו הגאון ז"ל שעשם כן הלכה למעשה וכן דעת הבית שמואל בתשובה כמובא בפתחי תשובה שם ס"ק כ"א וכמדומה לי שכן נוהגין והנלע"ד בטעם הוראה זו בהקדם מה שהשבתי על שאלה אחרת ומשם נבוא לנידון דידן בס"ד. וז"ל השואל הן אני בדקתי בהמה גסה ומצאתי סירכא באונה עליונה דימין ומששתי בה ב' ג' פעמים וראיתי כי סירכא שרירא הוא ואח"כ צויתי לשו"ב אחר להכניס ידו להבחינו והוציא ידו ואמר שאין שום סרכא נחרדתי על הדבר כי הפסיקהו מבלי דעת ובהוצאת הריאה חפשתי מקומה איה ולא היה שום ענף ולא שורש ובדקתי כל השטח ברוק ולא נראה שום בצבוץ כו' עכ"ל השואל וזאת תשובתי בס"ד:
הנה לברר הלכתא דא ממקורו כאשר אהבתי לא אוכל כעת יען כי ראש המדברים בזה הוא הבית אפרים ולא אפונה כי אותו גאון ז"ל האריך למעניתו בזה כדרכו בקודש וספרו לא נמצא אתי גם לרבות בכל העיר ואם כי ראיתי בשו"ת אחרונים שדנו בכגון דא דב"א להיתירא דברו בדרך קצרה כי יסודם על שו"ת בא' שהלך בזה בארוכה. והמה לא התירו רק בנפסק מצד אחד ולא היתה הסירכא מחוברת רק מצד אחד דיש רגלים לדבר דלא עשה בה מעשה רבה שהרי יש דרך ישר לפני איש המכניס ידו להוציאה יען כי היתה הסירכא חתנכה מצד הדופן ותלוי על פני הריאה וכיון שרק ע"י נגיעה אזלא מחמתיה כמיעוך דיינינין ליה וזאת הוא יסוד היתרו של הב"א לפי ראות עיני דבריו בדברי האחרונים ובספר דרכי תשובה סי' ל"ט ס"ק תמ"ה יע"ש וגם בזה דעת הגאון מהרש"ק ז"ל בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' ק"י לאסור כי לא דייני' ליה כמיעוך יע"ש טעמו אך דמסיק שם דיודע כי לא יהי' לו שומע להחמיר במה דמבואר בב"א להקל ולזאת די לנו להקל בכגון דא של הב"א שלא היתה הסירכא מחוברת רק מצד הריאה אבל לא להוסיף להתיר גם במחובר בשני הצדדים וכאשר כ' גם כבודו סברא זאת ויפה הורה כנלע"ד כעת לפום רהיטא:
אמנם אם השו"ב אשר נתק הסירכא חייב בתשלומין זה נלע"ד פשוט וברור בס"ד דפטור מלשלם מכמה טעמי. חדא דהלא מבואר בש"ס ב"ק צ"ט ע"ב ובטוש"ע חו"מ סי' ש"ו דבספק טרפה לא מפקי ממונא מספיקא אך הש"ך שם החזיק בפסק התה"ד דכל היכי דנהיגין לאוסרו אע"ג דאינו אלא מכח חומרא כיון שהוא מפורש להדיא בה' שחיטה שביד השוחטים שלומדים מהם חייבין לשלם דהוי להו ליזהר בכה"ג יע"ש בש"ך סק"י אבל מה שאינו מבואר בה' שחיטה שלהם לאסור בזה לכ"ע אינו חייב לשלם בספיקא וא"כ בנידון דידן אם שאנו מטריפין יען דהיתה הסירכא מחוברת משני הצדדים אבל אינו מבואר לאסור א"כ לכ"ע לא מפקי' ממונא מהשו"ב מספיקא וכאמור:
חדא ועוד קאמינא דהלא מבואר שם בקצה"ח סק"ט בשם הרמב"ן ז"ל דלכך טבח אומן שקלקל חייב לשלם ולא הוי היזק שאינו ניכר יען דכיון דלא הייתה השחיטה כראוי השחיטה עצמה הוא ההיזק שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חיה לשחיטה יע"ש ולזאת העלה שם הנתיבות בסק"ט דבודק שנתק סרכות כדי להכשיר הבהמה ומחמת זה נטרף פטור מלשלם גם להש"ך דכיון דהשחיטה היתה כראוי שוב הוי היזק שאינו ניכר יע"ש והאי טעמא לפטור את השו"ב איכא גם בנידון דידן:
ועוד בה שלישיה דהנה הדעת קדושים בסי' א' בדין חיוב תשלומי שו"ב שקלקל כ' וז"ל שוחט בשכר שניבל והטבח מיהר והוציא הריאה וא"א לבודקה אילי שייך רוב בהמות כשרות ולא היה טרפות בריאה ומשלם השו"ב ואולי כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב אלו היה ראויה לאכילה ע"י בדיקה כתקחז"ל (אף דאכתי לענין חשש טרפות שבשאר אברים צריכין אנו לטעם רוב בהמות כשרות) הי' חיוב מצד שוודאי הפסידו (דהא בשאר אברים א"צ לבדוק) משא"כ כשלא נבדקה הריאה הרי בלא קלקל השו"ב נמי לא היתה ראויה לאכילה ומ"מ נראה כיון שהטבח לא ניגד בזה לתקחז"ל דלא חל עליו כה"ג התקנה דהרי בלא"ה היתה נבלה מוטל על השו"ב לשלם משום דמסתמא אלו נבדקה היתה כשרה דרוב בהמות כו' עכ"ל הקודש ואנכי העני בדעת לא זכיתי לידע דעת קדושים אם הלכתא דא דיען שהבהמה כשרה מטעם רובא מחיוב לשלם מוסכמת מרבותינו הראשונים כי לענ"ד תליא בפלוגתא דאשלי רברבי כאשר אבאר בס"ד.
דהנה לכאורה יש סעד לדבריו הקדושים ממש"כ התקפו כהן סי' ק"כ לדחות דעת הסוברין דמוציאין ממון ע"י ס"ס ותלו עצמם בדברי התוס' כתובות ט' ד"ה אי ליתב וז"ל. ומדברי התוס' בפ"ק דכתובות אין ראיה כלל דהתם שהוא רוצה להפסיד כתובתה מטעם דאומר שהיא אסורה לו א"כ פשיטא דבס"ס כיון דמותרת לו דהא ס"ס שריא בכל דוכתא וא"כ מותרת לו לגמרי וא"כ איך שייך לומר שתפסיד כתובתה ואדרבה יש לדקדק מדברי התוס' להיפוך מד"כ ואין לומר דאפי' בס"ס מפסדת כתובתה משום דמוקמי ממון בחזקתיה אלמא דטעמא דמוקמי ממון בחזקתיה מהני אפי' בס"ס אלא שמקשין ע"ז דאמרי' לקמן גבי משארסתני נאנסתי כו' דאית לה מנה אע"ג דאיכא ס"ס והיינו מטעמא דפרישת דכיון דהיא מותרת לו היתר גמור מטעם ס"ס לא הפסיד כתובתה אבל בעלמא קיימא הך סברא דמוקמי' ממון בחזקתי' אפי' היכא דהוי ס"ס וכמש"כ בשם הרא"ש ז"ל עכ"ל הרי דפשיטא ליה להש"ך הך סברא דכיון דלענין איסור מותרת ע"י ס"ס לזאת גם ממון מוציאין ממנו ואינו יכול להפסיד כתובת' וא"כ ה"נ כיון דהבהמה כשרה מטעם רוב שוב מוציאין ממון ג"כ ע"י חרוב וכדעת הדעת קדושים:
אמנם ראה זה מה שכתוב עלי ספר שטה מקובצת בכתובות שם בשם הרשב"א ז"ל וז"ל ושמואל ניחא לי' לאשמעי' דהפסידה כתובתה ואפי' בס"ס דאינה נאסרת עליו כתובתה נפסדת דאוקי ממון בחזקת מריה כו' עכ"ל וכ"כ שם הריטב"א ז"ל וז"ל אמר שמואל כו' א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין אסורה דחמיר ור"י אתי ופריש דלהפסיד כתובת' נאמן לעולם אפי' בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא היפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרי' לקמן מאי הועילו חכמי' בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא ע"כ הרי מבואר דעת רבותינו הקדמונים הרשב"א וריטב"א ז"ל דאם דמותרת לו מכח ס"ס מ"מ כתובתה הפסיד' ואין מוציאין ממון עי"ז ודלא כש"ך:
גם ממהר"י בן לב ומהראב"ח ור"י בן ששון ומהר"י לבית הלוי ומהרש"ך ז"ל שהוכיחו מהתוס' דמוציאין ממון ע"י ס"ס ועשו מזה צירוף לסניף בעלמא מוכח דלא ס"ל סברת הש"ך וכמובן ולענ"ד נראה דיש תשובה לראייתם מהתוס' גם בלא סברת הש"ך דהנה היש"ש ומהרש"א ומהר"ם שי"ף ז"ל שם דקדקו במאי דקאמרי התוס' ואע"פ שלאוסרה עליו לא נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפ"פ ואוקמה בחזקת היתר הלא בלא"ה איכא ס"ס ולמה להו לטעמא דחזקת היתר יע"ש בדבריה הנעימים וי"ל כי זאת הקדמה מוכרחת לקושיתם שהקשו אח"כ דאמאי מפסדת כתובתה הלא איכא ס"ס כי גם בעלי התוס' ס"ל דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס בעלמא מפני דאוקמי בחזקת מריה אך דבכאן קשיא להו כיון דיש עוד חזקת היתר דאשה עם הס"ס א"כ נעמיד החזקת היתר שלה נגד חזקת ממון (ותלי"ת כי מצאתי סברא זאת גם בשט"מ שם במש"כ ואין להקשות דהיכי כו' יע"ש ואם כי הוא ז"ל הולך בדרך אחר בביאר דברי התוס' כמבואר שם בקונטרסין יע"ש אולם כיון דהסברא היא אמת יש לי לפרש דברי התוס' באופן זה ג"כ יע"ש) ונשאר לנו ס"ס לזכותה בלא חזקה כנגדה (יעוין ט"ז באה"ע סי' ס"ז סק"א מה שנתקשה בדברי התוס' ולפירושי א"ש יע"ש) ולזאת בדין הוא שלא תפסיד כתובתה וא"ש בס"ד:
ואם כנים אנחנו בפי' דברי התוס' מוכח גם מהתוס' דס"ל כדעת הרשב"א וריטב"א ז"ל דבלא החזקת היתר אם שלא היה נאמן לאוסר' עליו מ"מ נאמן להפסיד כתובתה ולא תלי זה בזה וכ"נ מהת"י ז"ל שם על הגליון שכ' וז"ל וה"נ י"ל בע"א דרוב בקיאין בפ"פ יהוה ליה לענין כתובתה רובא וחזקת ממון ותו ליכא אלא חדא ספיקא אבל לעני אוסרה איכא למימר סמוך מיעוטא דאין בקיאין חזקה ואתרע רובא והוי פלגא ופלגא והוי ס"ס עכ"ל הרי מוכח דעת' דאם דמותרת לו מ"מ מפסדת כתובתה דאל"כ לא הועילו בתירוצם (ודברי הש"ך ז"ל יש להם מקום בדברי התוס' שהמה תי' דלכך מפסדת כתובתה מפני דספק דאונס לא הוי ס' מעליא די"ל שקודם שנתארסה נאנסה וא"כ שפיר י"ל דשריא ליה ומ"מ מפסדת כתובתה וכמובן) כלום וכמובן:
ולפ"ז מוכח כי גם הרא"ש ז"ל לא ס"ל כסברת הש"ך כי השט"מ שם בד"ה וכ"כ הרא"ש ז"ל כ' שגם הוא תי' כתי' התוס' ישינים יע"ש ואין להקשות דהלא ש"ך שם בתקפו כהן הוכיח מרא"ש ז"ל דב"ק סי' כ' דס"ל כי אין מוציאין ממון ע"י ס"ס ומכאן משמע דאלולי דרוב בקיאין בפ"פ והיה ס"ס גמור היה מוציאין ממון ע"י ס"ס ולא היתה מפסדת כתובתה (כי אין מקום לומר כי הרא"ש ז"ל בב"ק שם לא כ' כן רק בס"ס דתיקו דלקצת רבוותאי לא נחשב לס"ס מלבד מה שהוא דחוק ונגד הלכה לשון הרא"ש ז"ל שם מור' שלא כוון לזה כלל וכמש"כ הש"ך שם) לק"מ כי כבר כתבתי דכאן שאני דאיכא עוד חזקת היתר נגד החזקת ממון ולזאת הוכרח לשנוי דרוב בקיאין בפ"פ וא"כ אם נסלק החזקת ממון ע"י החזקת היתר א"כ לא נשאר אלא ספק אחד (אם כי מסודר לשון השט"מ שם נראה קצת להיפוך אך כדי שלא ישתרו דברי הרא"ש ז"ל הדדי לפי הוכחת הש"ך יש מקום מורווח לפרש כן דברי הרא"ש ז"ל שהובא בשט"מ שם כמבואר להמעיין) לזאת מפסדת כתובתה וכאמור:
העולה מן המדובר כי בס"ס גרידא בלא חזקה גם התוס' ות"י ורא"ש ז"ל מודים לרשב"א וריטב"א ז"ל דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס וראה מש"כ הש"ך כי כל הגדולים הנ"ל אם דסוברין דמוציאין ממון ע"י ס"ס מ"מ כ' בתשובותיהם שמעולם לא עשו מעשה כן אך לסניף היה להם זאת לצרף והש"ך ז"ל דחה גם זה כי גם סניף אין כאן יע"ש ולפי מה דנתברר כי התוס' ות"י ורא"ש ורשב"א וריטב"א ז"ל קיימי בחדא שיטתא כי בס"ס גרידא אין מוציאין ממון קמה וגם נצבה פסק הש"ך ז"ל על יסוד רבותינו הקדמוני' ז"ל וכדאמרן:
אמנם ביש חזקה עם הס"ס בזה לדעת התוס' ות"י ורא"ש ז"ל מוציאין ולרשב"א וריטב"א ז"ל גם בכה"ג אין מוציאין יען דחזקת ממון עדיפא מס"ס וחזקה וכעין שכ' התוס' בבכורות ט' ע"א ד"ה ור' יהושע בסה"ד דחזקת ממון עדיפא מרובא וחזקה יע"ש. ואי קשיא לך סתירת דברי התוס' דלדבריי ס"ל להתוס' בכתובות דהפסד כתובתה לא תלי באיסורה אם דהמה שני הפכים ובבכורות שם כ' וז"ל ומיהו קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ולענין לקרב במזבח חשיב וודאי בכור דאזלי' בתר רובא וחזק' ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק עכ"ל הרי דקצת תימה להם זאת מסברא י"ל כי כאן בכתובות שאני אם דעפ"י הדין מותרת לי מ"מ יכול לומר אינו רוצה ליתן כתובה דשמא היה ברצון ואם נשאל א"כ איך תשב עמה הלא בידו לאמור כי באמת אינו רוצה לישב עמה וכיון שבידו להחזיק שהיה ברצון אין אנו יכולין להוציא ממון ממנו אבל בבכור אם יעמוד לפנינו ויאמר כי הוא אינו רוצה להחזיקו בבכור האם שומעין לו ואם יעבור ויעבוד עמו או יגוז אותו ילקה וכיון שגם הוא מוכרח להחזיקו בבכור לזאת הוא להם קצת תימה דמפני מה לא יתן לכהן וההבדל דבין חיוב לאפשר הוא בין סברת התוס' דכתובות לסברת התוס' דבכורות וכמובן:
ועתה שנתברר בס"ד דעת הרשב"א וריטב"א ות"י ורא"ש ז"ל דאם דמותרת לו ע"י ס"ס מ"מ יכול להפסיד כתובתה ואין מוציאין ממון עי"ז א"כ ה"נ בדינא של הד"ק אם דבנאבד' הריאה בלא בדיק' אלו מתירין במקו' הפ"מ מכל זאת אין יכולין להוציא ממון עי"ז כי אין הולכין בממון אחר הרוב וקל וחומר הוא מס"ס דעדיף מרובא כנודע מתשו' הרשב"א ז"ל בסי' ת"א (יעוין יו"ד סי' קי' בש"ך בדיני ס"ס ובפמ"ג שם במ"ז ס"ק ט"ו) ומותרת לכ"ע ומ"מ ס"ל להני קדמאי דאין יכולין להוציא ממון עי"ז ק"ו כאן דעיקר היתרא מטעם רובא הוא ולדעת כמה גדולי הפוסקים אסור בנאבדה הריאה אך במקום הפ"מ אנו סומכין על המתירין איך נוכל להוציא ממון עי"ז מן השו"ב הלא יוכל לומר לו לא הפסדתיך מאומה וכלל גדול הממע"ה ואין הולכין בממון מחר הרוב אם דלענין היתרא סמכינין על זה כאשר נתברר דעת רבותינו הקדמוני' ז"ל בס"ס וכאמור:
וחמיתיה לספר דעת תורה בסי' א' סק"ו לחכם אחד מחכמי זמנינו שכ' על דברת הדעת קדושים וז"ל ונראה כוונתו דוודאי ל"ש לומר בזה דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דהוחזק כבר הרוב וכמש"כ בהפלאה ספ"ק דכתובות ליישב כמה קושיות כיוצא בזה ומה"ט טבח חייב ול"א שמא במקום נקב שחט וה"נ בזה עכ"ל ולענ"ד נראה דלא זו שאין לחזק דינו של הד"ק משם אך אדרב' סתיר' יש כאן כי הפלאה כ' שם בד"ה לא צריכא דלדעתינו ברוב ישראל או ברוב עכו"ם ל"ש כלל אין הולכין בממון אחר הרוב כי ברוב ישראל כיון שהחזקנו אותו כישראל גמור לשאר מילי לזאת גם לממונא היכי דנגח תורא דידן לתורא דידי' משלם ח"נ וכן להיפוך ברוב עכו"ם דנגח תורא דידי' לתורא דידן דמשלם ל"ש יע"ש בנעימות דבריו הקדושים דמיישב בזה כמה קושיות:
אמנם לדינא הוא היפוך דעת הפוסקים כי אם כי הב"ח באה"ע סי' ד' כ' ג"כ סברא זו דברוב ישראל כיון דלענין כל מילי דינו כישראל גמור גם לממונא אמרי' כן וזה כסברת הפלאה (יעוין תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה להחזיר לו אבידתו). אמנם המ"מ בפט"ו מהא"ב ה' כ"ו והטור שם פ' דגם ברוב ישראל לא משלמין ליה כלום דאין הולכין בממון אחר הרוב והחזיקו בפסק זה הח"מ שם בס"ק ל"ב (וחולק על פי' הב"ח בדברי הרמב"ם ז"ל יע"ש) והט"ז בס"ק י"ח יע"ש וברוב עכו"ם דמשלם נ"ש הלא כתבו רבותינו הרמב"ן ורשב"א ורא"ה ורא"ש ז"ל ועוד פוסקים הובא דבריהם בשט"מ שם טעם הדבר דיען דהטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מפני שאין להוציא מחזקת ממון וכיון שרוב עכו"ם שוב אין לו חזקת ממון וזה כטעם המ"מ שם ובטע' זה החזיקו גם הפוסקים האחרוני' הרי מבואר דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים דלולי זאת לא הוי אמרי' דישלם נ"ש אם דדינו כגוי גמור לדברים אחרים ולא כסברת הפלאה (יעוין שט"מ שם בשם שיטה ישינה דס"ל דאינו משלם רק ח"נ והא דנראה מסוגיא דברוב עכו"ם משלם נ"ש הוא לרב ולא לשמואל יע"ש) ובאמת כי גם רבינו ההפלא' שם כ' ולולי דברי הפוסקים היה נלע"ד. ועתה איך נניח דעת כל אלו הפוסקים הראשונים ואחרונים ונעשה מעשה כסברת הפלאה אשר כתב בדרך פלפול ולקושית הפלאה לכל קושיא יש פרוקא ובשביל קושית לא נתן לדחות דברי ראשוני' ואחרונים כנודע לכל באי שערי התלמוד ופוסקים) אין לנו רק דרך רבותינו הראשונים ואחרונים כי אם דהחזקנו אותו דבר לשאר דברים כרובא מכל זאת אין יכולין להוציא ממון ע"י האי רובא (או ס"ס כנ"ל) כנלע"ד פשוט וברור:
וא"כ גם בנידן הד"ק אין יכולין לחייב את השו"ב ע"י החזקת הרוב כי הא דלא אמרי' לפטור את השו"ב דשמא במקום נקב קשחיט זה מטעמא דכ' שם הד"ק לענין שאר טרפות דכיון שאין שום חיוב לבדוק א"כ הפסידו בידים כי לולי זאת בוודאי היתה כשרה כאשר כ' גם הדע"ת שם משא"כ בנאבדה הריאה דחל עליו החיוב לבדוק מתקחז"ל ולולי זאת אסורה לו ולדעת המחמירין עשאו חז"ל כספק טרפה (יעוין תב"ש סי' ל"ט סק"ב) אך שבמקו' הפסד מרובה (וי"ל עוד דיכול השו"ב לטעון דכיון דלא שרי בנאבדה הריאה רק במקום הפ"מ מטעמא דלחוש על ממון ישראל אנו סומכין על המתירין א"כ מאי חזית דממון דידי' עדיפא מממוני הלא יש לחוס על ממוני דאיכא הפסד להיפוך אם נסמוך על המתירין ואסמוך על המחמירין. וזה בדרך טענה אבל צ"ע אם יש לקיים זאת הטענה עפ"י דת תוה"ק) אנו סומכין על המתירין מטעם רובא ומטעם רוב זה אנו רוצים לחייב את השו"ב לשלם הלא כבר בארתי כי דעת הראשוני' ואחרונים ז"ל דע"י ס"ס או רובא שהחזקנו אותו להיתר לשאר דברים לא נוכל להוציא ע"י חזקה זו ממון מיד הבעלים ולזאת אם כי עפר אנכי תחת כפות רגלי רבינו הדעת קדושים ז"ל מכל זאת תורה הוא ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולענ"ד נראה באם נאבדה הריאה או שנקרעה וא"א לבדוק דהשו"ב אשר קלקל בשחיטה פטור מלשלם מכל הלין טעמים הנאמרים כנלע"ד להלכה וד' יורינו דרך האמת:
ועתה כי נתברר בס"ד כי גם בנאבדה הריאה שלא ידעי' אם היה כלל ריעותא מכל זאת נראה דהשו"ב פטור מלשלם א"כ בנידן דידן שהי' סירכא דהי' ריעותא פשיטא ופשיטא דהשו"ב פטור מלשלם והממע"ה אם לא היתה נטרפה הבהמה בבדיקת מיעומ"ש או בקליפה הנהוג כעת ויש לפוטרו עוד בדרך ממ"נ כי חיוב התשלומין הלא בא מכח שאנו אוסרין את הבהמה וטעם האיסור הוא יען שאנו חוששין אולי היתה סירכא הנטרפת ואולי היינו יודעין את מקומה היתה מבצבצת יעוין טוטו"ד שם) וזה הדבר שמביא החיוב מסבב גם הפטור כי אם היתה סרכא הנטרפת א"כ לא הפסיד לו מאומה (וזה טעם נוסף לפטור גם בדינו של הנתיבות) ופטור מלשלם ולזאת ע"י טעמים הנאמרי' המיוסדים על אדני האמת נלע"ד דהשו"ב פטור מלשלם כנלע"ד ברור להלכה ולמעשה בס"ד:
ומכל הנ"ל יש לדון גם בנידן דידן כי אם כי יישבתי דברי הגאון הנו"ב ז"ל ודלא תיקשי עליו מסוגיא ערוכה ואדרבה כי לפשטות הסוגיא נראה כי אין לו חזקה דחיותא וכנ"ל הלא זהו לא נאמר רק בלא יצא עדיין לאויר העולם דלא ראינו אותו חי לעינינו משא"כ כשנולד וחי לפנינו הדעת נותנת כהכרעת הבית שמואל והחתם סופר דיש לו חזקת חיים וגם איכא רובא דרוב וולדות אינם נפלים (ויש עוד סברא בפוסקים כי גם חזקה דהחזקנו מכח רובא מלבד הרוב אנו חושבים גם החזקה דהחזקנו מכח רובא וא"כ ה"נ אף אם נחזיק החזקת חיים מכח רובא מ"מ נחשב לחזקה ורובא) ורוב נשים בני קיימא יולדות א"כ מלבד מש"כ החת"ס שם בסי' רצ"ד דסומכין על רוב זה גם לענין ממון (כי בלא זה גם היכא דאיכא רובא לחיובא מ"מ פטור מפדיון דאין הולכין בממון אחר הרוב כמבואר בשו"ת צמח צדק סי' קכ"ה יע"ש) הלא כיון דאיכא עוד חזקת חיים בהדי רובא הלא נתבאר לעיל כי לדעת התוס' ות"י ורא"ש ז"ל היכי דאיכא חזקה נגד חזקת ממון אז מוציאין ע"י ס"ס וה"נ בהדי רובא כיון דחזקת חיים מסלק החזקת ממון שוב אנו הולכין בתר רוב נשים דוולד מעליא ילדן (וא"ש גם אם נימי דהחזקת חיים של זה שלא עבר עליו שלשים יום אינו אלים כ"כ כי נוציא ממון על ידו אך לדונו כשאר חזקות והבן) ועתה כיון דלענין ממון אם דנתברר להלכה כי אין מוציאין ממון ע"י ס"ס מ"מ כיון דאיכא חזקת חיים בהדי רוב וולדות מוציאין ממון כש"כ דאיכא לסמוך בזה לענין ברכה דלא ברירא הלכתא אם אין מברכין בס"ס אדרבה דעת הלח"מ בפ"ד מה' ברכות ה' ו' דגם בכעין ס"ס מברכין יע"ש (וכן דעת עוד פוסקים כנודע) דבאיכא חזקה בהדי ס"ס או בהדי רובא דיש לסמוך על זה לענין ברכה (כעת ראיתי בגנת וורדים כלל ל"ח דפשיטא ליה דלענין ממון היכי דאיכא חזקה בהדי רובא דמוציאין ממון וכן בס"ס יע"ש והוא כדעת התוס' ות"י ורא"ש ז"ל וכנ"ל אבל כ"ע אינם מודים בזה כי הרשב"א וריטב"א ז"ל חולקין וכנ"ל) וכהוראת הבית שמואל והחת"ס ורבו הגאון הר"נ ז"ל להלכה למעשה כי האב יכול לפדות במקום שהוא שם ביום שלשים בברכה אמנם זאת נלע"ד כי זה דווקא במקום דא"א לברורי (כי ע"י שליח מלבד דהוא מחלוקת הפוסקים הלא מצוה בו יותר מבשלוחו וכמש"כ החת"ס שם) אבל אם הוא ביום שלשים ואחד במקום שיכול לשאול אם הוולד חי ע"י חוטי ברזל (טעלעגראף) כי מחיוב לשאול כי היכי דאיכא לברורי בטורח קל מבררינין גם ברובא וחזקה כמבואר בפ"ק דפסחים וכן בס"ס כמש"כ הש"ך בכללי ס"ס בשם הרשב"א ז"ל וה"נ כיון דבקל יכול לברר ולצאת גם דעת הגאון הנו"ב ובפרט לדבריי דאנו סומכין על התוס' ותוס' ישינים ורא"ש ז"ל א"כ יש לחוש לדעת רשב"א וריטב"א ז"ל ולא לסמוך על הרוב או חזקת חיים דמחיוב לברר (ואולי גם החולקים מודים בזה) למען לצאת מחשש ספק ברכה כנלע"ד להלכה: