אור ברסלב

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת שבת

מסכת ברכות

דף יב:

גמ'. ולא יקרא לאור הנר וכו' אר"א ל"ק כאן בענין אחד כאן בשתי ענינים אר"ה ובמדורה אפילו עשרה בני אדם אסור אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר מיתבי' לא יקרא כו' אריב"א אני אקרא כו' אר"א שאני ריב"א הואיל ומשים עצמו על ד"ת כהדיוט. ע"כ וברמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שבת ה' י"ד ואין קורין לאור הנר ואפי' גבוה שתי קומות כו' ואם היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות כו' אבל לא בשני ענינים כו' עכ"ל ותמה הלח"מ שם על השמטתו הדין דמדורה. ואדם חשוב יע"ש וגם על האו"ז בה' שבת אות ל"ב יש לתמוה שלא הביאום. וגם הסמ"ג השמיט דין דאדם חשוב. וישוב הב"ח לזה הלא כתוב הוא בסי' ער"ה וגם הברכי יוסף שם חתר ליישב כעין תירוץ הב"ח בשם ספר הבתים והעיד שהאחרונים נדחקו בזה ובאו כולם לעמק השוה דס"ל לרמב"ם ז"ל דמעיקר הדין אד' חשוב מותר והשלטי גבורים מספק לנו את זאת שכ' ובדין אדם חשוב אם יוכל לקרות לבדו מסופקני אי פליגי בי' או לאו כי רבינו הרא"ש והטור כ' להיתירא (וכ"כ הבה"ג ורי"ו ז"ל) ומיי' וסמ"ג לא הביאו זה בפסקיהם ע"כ אך המראה פנים בירושלמי בפרקין ה' ג' דעתו בשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלית הלכתא כרבא ונדחק ליישב יע"ש אמנם לענ"ד נראה דגירסת הרמב"ם וסמ"ג ואו"ז ז"ל לא הי' כגירסתינו. ואעיד לי עד נאמן הוא הגאון רבינו חננאל ז"ל שכ' בפירושו וז"ל לא יקרא דייקינן ממתני' דווקא חד אבל תרי שרי והני מילי בענין אחד אבל בתרי עניני אסור דחיישי' שמא יטה ואפי' אדם חשוב ממעשה דר' ישמעאל ע"כ ודבריו הקדושים מורים לעין כל כי נשתנה גירסתו מגירסתנו באחד משני פנים. או דאמר רבא להיתירא וסליק בתיובתא ממעשה דר"י ושינויא דר"א לא היו בגירסתו. או דרבא לומר לאסור גם באדם חשוב והביא ראי' ממעשה דר"י וכן נראה וגם מדלא הביא כלל מימרא דר"ה אם כי דרכו בקודש בפירושו להביא אמת הכל ולהכריע אם הוא קאים אליבא דהלכתא ולא להשמיט מימרא דנכנית בלא פלוגתא ולדחותה בלא שום טעם ומדלא עשה כן בכאן מבואר הוא דלא גרס לה כלל. ומירושלמי שם יש סעד לגירסא זו דגם שם לא נזכר במה כלום אך הובא מעשה דר"י בסתם דנראה מזה לאסור גם באדם חשוב וא"ש ולענ"ד הוא האמת בס"ד:

דף יג.

כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא ירגילנו אצלו כו' אמר אביי גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן כו' ופירש"י ז"ל מעשרין הן. ולא גזרינן גזירה לגזירה ע"כ ולקמן כ"ג אמרי' אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ס' דדבריהם לא בעי ברכה. ופירש"י ז"ל ס' דדבריהם כגון דמאי שהפרשתו אינו אלא מספק הרי דלאביי דהוי ס' דדבריהם אם כי מה"ת לא הוי ספק כלל מ"מ (יעוין מל"מ בפי"ח ח מהא"ב מש"כ ונ"ל כו' יש להחמיר בה משאר איסורי דרבנן כו') כיון שחז"ל עשו אותי לס' שוב הוי כס' תורה וגזרי' ביה ולא הוי גזירה לגזירה שמעי' מכאן דגם להסוברים ס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא מ"מ גזרינן אטו ספיקא ולא נחשב גזירה לגזירה כמדומה לי שהפמ"ג נסתפק בזה:

דף יט.

גמ' הא דקביע בי דואר במתא וכו' ופיר"ח ז"ל אי לא קבוע בי דואר במתא פי' איש ידוע שכל כתב אליו יוכל והוא המשכיר ומשלח כל אגרת למי שנשתלחה לו כו' ואי קבוע דואר במתא כעין שפירשנו למעלה אע"פ שלא קצץ שרי דהא אגרת לבי דואר שדורה ובי דואר הוא במתא בהדיא ע"כ וזה כפירש"י ז"ל ויעוין בכ"מ ס"ו מה' שבת ובאו"ח סי' רמ"ז שיש לרמב"ם ז"ל שיטה אחרת. אך בתשו' מהרלב"ח ז"ל סי' ק"ח משוה דעתו לדעת רש"י ז"ל ומכאן סייעתא לי' כי הרמב"ם ז"ל ברוב המקומות יוצא בעקבות הר"ח ז"ל רבו של הרי"ף ז"ל:

דף כא.

תני רמי בר"ח פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש. אבל בפר"ח ז"ל גורס רק פתילות לבד וטעמא כי שמנים בלא"ה אין מדליקין במקדש רק שמן זית זך. וכן מבואר להדיא בח"י מאירי ז"ל ולק"מ מה שנתקשו בזה הפי' וצל"ח וגליון הש"ס ושאר אחרונים:

שם. אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחניכה בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. והקשו התוס' בד"ה ומותר להשתמש לאורה וז"ל וא"ת ומנא לי' לרבא דסבר ר"ה מותר להשתמש לאורה דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דקסבר כבתה זקוק לה ואינו יכול להדליק בשבת ע"כ וי"ל עפמ"שכ הפ"י ז"ל דלכך אסר ר"ה כל השמנים שאסורים בשבת ובכללם שמן שרפה מטעמא שמא יטה ובחנוכה ל"ש האי טעמא מ"מ מבואר בירושלמי שלהי תרומות דדוקא באין לו שמן אחר אבל ביש לו שמן אחר אסור להדליק בשמן שריפה וטעמא דלכתחלה אסור דמיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאף שנפל לו מבית אבי אמו כהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אך דקיי"ל מללה"נ ולכך באין לו שמן אחר מותר להדליק בשמן שריפה כיין דאסור להשתמש לאורה ולזאת ר"ה דס"ל מותר להשתמש לאורה ס"ל דאסור להדליק בשמן שריפה עכת"ד יע"ש ולפ"ז שפיר הוכיח רבא מדאסר ר"ה גם בשמן שריפה ועכצ"ל מפני דאסור בהנאה וק' דהלא מללה"נ ועכצ"ל דס"ל דמותר להשתמש לאורה ומיושב קושית התוס':

ואי קשיא לך הלא ר"ה מיירי ביש לו שמן אחר דאל"כ פשיטא דמותר להדליק בשמנים הללו כי כיון דטעמא הוא שמא ישכח מלהדליק וכבתה זקוק לה וא"כ לא יהי' ספיקו חמור מודאי וכמש"כ הפ"י ז"ל וביש לו שמן אחר מבואר בפי' דאף דאסור להשתמש לאורה מ"מ אסור. ולע"ד די"ל לאידך גיסא עפמש"כ המל"מ בפ"ה מה"א דהא דאמרי' מללה"נ היינו דוקא בדעבד אבל לא לכתחלה וכמבואר שם בהג"ה יע"ש ולכאורה ק' הלא הלכתא פסוקה הוא בטוש"ע או"ח סי' תקפ"ו דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו אחר גם לכתחלה דמללה"נ וגם המרדכי ואגודה בפ"ק דסוכה הובא בב"ח וט"ז ומג"א בסי' תרכ"ו כ' בטעמא דקיי"ל בעשה סוכה תחת האילן ואין צילתה מרובה מחמתה אלא מחמת האילן דישפיל הענפים ויערבם יחד עם הסכך שלא יהיו נכרים. אם דקיי"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. הלא טעמא הוא מפני שנהנה ומללה"נ הרי דגם לכתחלה אמרינן מללה"נ. וכן מבוא' בכמ' דוכתי ונלע"ד דהמל"מ לא קאמר רק במקדש בדמי איסור הנאה דאיכא הנאת הגוף ג"כ אך דלרשב"א ז"ל בחי' לנדרים ט"ו גם באיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אמרי' מללה"נ (יעוין שעה"מ כפ"א מה' שופר ובפ"ח מה' לולב) וטעמא הוא דמפני צורך המצוה התירו גם הנאת הגוף ולכתחלה לכך אסור. אבל בשופר איני נהנה בשמיעת הקול לשיטת התוס' והג"ה אשר"י ומרדכי הובא בפר"ח שם וכן בסוכה אם דנהנה בישיבתה זה אינו גורם הביטול אך דהביטול גורם קיום המצוה לעשותה סוכה כשרה ולזאת גם לכתחלה אמרי' מללה"נ (יעוין ב"ח שם סי' תקפ"ו דכ' דגם במודר הנאה משופר דנהנה דאסור לכתחלה כמש"כ הכלבו מ"מ בדעבד שרי יע"ש וזה ראי' לדברי) וא"כ ה"נ אם נימא דאסור להשתמש לאורה וליכא רק הנאת המצוה גם לכתחלה אמרי' מללה"נ ושרי ור"ה דאסר לכתחלה עכצ"ל דס"ל דמותר להשתמש לאורה ולכך כיון דאיכא הנאת הגוף לזאת לכתחלה אסור בשמן שריפה וא"ש:

ונלע"ד די"ל עוד בטעם הירושלמי דאוסר להדליק בשמן שרפה ביש לו שמן אחר ובאין לו התיר עפמש"כ הנו"ב במה"ת חא"ח סי' צ"ו בשם הת"כ וירושלמי דאין שורפין קדשים בלילה מה"ת יע"ש ולפ"ז י"ל דה"ה תרומה טמאה אין שורפין בלילה מגזירת תרומה אטו קדשים וכמש"כ התוס' לקמן כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפין דגזרי' שריפת תרומה טמאה ביו"ט אטו קדשים יע"ש אם כי הנו"ב שם דחי זה מכח מש"כ המגי' במל"מ בפ"א מה' יו"ט ה' י"ז דהא דלא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הוא רק בלאו שיש בו מלקות וי"ל דדוקא ביו"ט דאיכא איסור לאו גזרו תרומה אטו קדשים אבל בשריפה בלילה דליכא רק לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה לא גזרו יע"ש לא כ' רק דאפשר לומר כן ואין לומר ולהכריח לאסור אבל באפשרות יש לנו מקום מורווח לומר דאסור כי מצינו בכמה דוכתי דבאיסור עשה ג"כ גזרו. וקיי"ל בטוש"ע או"ח סי' תרע"ב דאין מדליקין לנר חנוכה אלא בסוף שקיעת החמה (יע"ש בב"ח ומג"א) והיא צאת הכוכבים ולכך ביש לו שמן אחר אסור להדליק בשמן שריפה מפני דאין שורפין תרומה טמאה בלילה אבל באין לו שרי יען דבמקום מצוה לא גזרו וכמש"כ שם בנו"ב בהשמטות מבנו הגאון מהר"ש ז"ל יע"ש ולכך ר"ה דמיירי ביש לו שמן אחר כנ"ל לכך אוסר להדליק בשמן שריפה (יעוין חידושי הרמב"ן ז"ל בד' כ"ג דפליגי בזה בירושלמי בשריפת קדשים והוא ז"ל כ' דסוגיא דילן ס"ל כמש"כ בשם הנו"ב יע"ש וצ"ע) ובשבת שצריך להדליק מבעוד יום כמבואר בטוש"ע סי' תרע"ט וליכא איסור דאין שורפין תרומה טמאה בלילה יען שהדליק עוד מבעוד יום כמבואר בנו"ב שם י"ל יען שבכל ימי חנוכה אסור להדליק בשמן שריפה אם יש לו שמן אחר לזאת לא פלוג רבנן וגם בשבת אסרו (והא דר"ח התיר בחול ובשבת אוסר יעוין פי' דר"ח לא מיירי כלל משמן שריפה) וא"ש:

ובזה יש ליישב קושית התו"י מהרש"א ז"ל על תי' התוס' שתי' דלכך הוכיח רבא דר"ה סבר דמותר להשתמש לאורה וז"ל וי"ל דא"כ לא הוה צריך לי' לומר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא הו"ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר בין בחול בין בשבת ש"מ שיש עוד טעם אחר שלא להדליק בשבת כו' ע"כ והקשו דאי הוה אמר סתם אין מדליקין הוי אמינא דווקא בשבת אסור משום שמא יטה דמותר להשתמש לאורה וקסבר דכבתה אין זקוק לה ובחול מותר יע"ש ולדברי א"ש כי גם אם הי' אומר סתם אין מדליקין בהם הוי ידעי' שקאי גם על חול כי בכללם הוא שמן שריפה דאין איסורו רק מפני שאין שורפין תרומה טמאה בלילה וזה ל"ש בשבת וכנ"ל ועכצ"ל דמפני דאסור בחול גם בשבת נמי אסור וכנ"ל וא"כ מוכח דאין מדליקין סתם קאי נמי גם על חול ומיושב קושית התו"י והמהרש"א ז"ל:

ועם האמור יש ליישב ג"כ דקדוק אחד ששאלני עלם אחד. בהא דקאמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת מפני דקסבר דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה דלמה אמר בין בחול בין בשבת דהי' לו לאשמעי' רק שבת לחודא ומזה הוי ידעי' דכבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. ולענ"ד הוא דקדוק נכון לכאורה. איברא כי לשיטת רש"י ז"ל שפי' על הא דאמר רבא מ"ט דר"ה קסבר כבתה זקוק לה דחיישי' דלמא פשע ולא מתקן ופי' הפ"י ז"ל כוונתו דפשיטא לי' לתלמודא דלכ"ע אם כבתה באונס ושכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא ל"ש שיכבה אך דהאיסור הוא שמא יכבה ויפשע מלתקן מפני דאתי למיטעי ויסבור דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה ולפ"ז בשבת דא"א להדליק אם יכבה ויהי' אונס ליכא למיחש אך דהאיסור הוא מפני דמותר להשתמש לאורה וחיישי' שמא יטה ומיושב קושית התו' עכת"ד יע"ש ודברים אלו קדומים הם גם בחי' הרמב"ן ז"ל יע"ש א"כ אין מקום לדקדוקא כלל כי משבת לחוד הו"א דוקא בשבת דא"א לבוא לידי פשיעה לא חיישי' שמא יכבה משא"כ בחול קמ"ל דגם בחול שרי מפני דכבתה אין זקוק לה גם למה שכתב המאירי בחי' דיש סברא לומר דדוקא בשבת אמרי' דכבתה אין זקוק לה כיון דגם בנר שבת אין זקוק לה. אבל בחול י"ל דזקוק לה יע"ש א"ש ג"כ בפשיטות אמנם למש"כ הרי"ף ז"ל וז"ל מדקאמר מדליקין בהם בחנוכה בשבת ש"מ אסור להשתמש לאורה כו' ותו מדמדליקין בהם בחנוכה בשבת מכלל דאי כביא לא מיזדקק לה. ש"מ כבתה אין זקוק לה ע"כ הרי דגם כבתה אין זקוק לה יליף משבת וכן מבואר בחי' הרמב"ן ז"ל א"כ יש מקום לדקדק על האי בחול ל"ל. ולהאמור א"ש כי מבואר בשלטי גבורים דשיטת הרי"ף ז"ל כתלמידו הרמב"ם בפ"ד מה' חנוכה ה' ה' דאין מדליקין קודם שקיעת החמה (ויעוין בסי' תרע"ב שהבינו בדעת הרמב"ם ז"ל בסוף שקיעתה) ולפ"ז הו"א דווקא בשבת שמדליק בעוד יום מותר להדליק בכל השמנים וגם שמן שריפה בכללה יען כי ליכא איסורא דאין שורפין תרומה טמאה בלילה וכנ"ל אבל בחול אסור קמ"ל דגם בחול שרי לרב דס"ל שמותר לשרוף תרומה טמאה בלילה וכנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה"פ המ"ק כמבוא' שם בנו"ב יע"ש:

אמנם לענ"ד טעם הירושלמי בפשיטות נראה דהוא עפמש"כ הפוסקים דמצוה מן המובחר בשמן זית מפני שנעשה בו הנס כמבואר בטוש"ע סי' תרע"ג יע"ש ולזאת ה"נ כיון שעיקר הנס הי' שהי' להם שמן טהור דווקא ולכך דווקא באין לו שמן אחר עכ"פ יעשה זכר לנס בשמן שריפה אבל ביש לו שמן אחר אסור כי צריך להדליק בשמן שנעשה בו הנס שהוא שמן טהור ולענ"ד הוא טעם פשוט ואמיתי בס"ד:

דף כב.

בפירש"י ז"ל כסוכה וכמבוי דתנן בהו בהדיא בעירובין ומס' סוכה דפסולי ע"כ כוונתו כי לא מדמי לי' לסוכה ומבוי יען דחדא טעמא להו דלא שלטי בי' עינא. כי לכמה אמוראי בריש סוכה איכא טעמי אחריני אך דמדמי לי' לסוכה ומבוי יען דמבואר הוא בהם במתני' דפסילי ובפרט אם נימי דגירסת רש"י ז"ל היתה כגירסת הרמב"ן ז"ל דגרס רב נתן משמי' דרבא. ורבא ס"ל הטעם בסוכ' משום דירת קבע ויעוין בחי' הרמב"ן ז"ל:

דף כד.

אבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת הזימון כו' אמר רבא כו' אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ע"כ ותמה הלח"מ בפ"ב מה' ברכות ה' ו' על מה שעשאו הרמב"ם ז"ל חובה הרי מלשון הסוגיא נראה דהוי רשות יע"ש אמנם מלשון הר"ח ז"ל שכ' בפירושו וז"ל אמר רבא מזכיר של חנוכה בבהמ"ז כתפלה מה תפלה בהודאה אף בבהמ"ז בהודאה עכ"ל נראה דגירסתו כן הי' ומבואר דחיובא הוא להזכיר וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל:

דף כד:

רבא אמר (כתיב) אמר ק' הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלב"ז דאתיא בק"ו יעוין בפיר"ח ז"ל פירושו הנעים ותראה כי לפירושו מיושב קושית התוס' ורמב"ן ז"ל. ובחי' הרשב"א ז"ל הובא פי' זה בשם רב שרירא גאון ז"ל ובדברי רב נסים גאון ז"ל ראיתי שפי' וז"ל ושמעתי בה פי' אחר בפנים אחרות והכין איתמר לבדו ולא מילה שלב"ז הבאה מק"ו. הראה כי המילה שלב"ז ביו"ט הייתי סבור שהוא מותרת מק"ו והי' לי לומר דמה עשיית אוכל נפש שהוא רשות כגון שחיטה ובישול ואפי' פטרי' רחמנא עשייתו ביו"ט משלב"ז שהוא מצוה לא כש"כ שתעשה ביו"ט לפיכך הוצרך לבדו להודיענו כי אוכל נפש לבדו מותר לעשות ביו"ט ולא משלב"ז. ונדחה מה שהייתי סבור מק"ו בזה המיעוט שמיעט בו הכתוב דהיינו לבדו ולולי הוא הי' עולה על דעתינו כי מילה שלב"ז ביו"ט מותרת מק"ו עכ"ל ובחי' הרמב"ן ז"ל שם כ' ששמע פ' זה בשם ר"נ ז"ל במגלת סתרים. ועוד פי' אחר וכ' ע"ז וז"ל ואלו ב' הפירושים תשובה אחת להן שאם שחיטה ובישול דוחין יו"ט מפני שהוא צרכו של יום ושמחתו בכך וא"א לשהות תדמנו משלב"ז שאין ליום עסק בה ואפשר לשהות עוד למחר ע"כ וגם בת"י על הגליון כ' וז"ל ור"ח עשה ק"ו מאוכל נפש שלא נכרתו עלי' י"ג בייתות. ואיכא למיפרך מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת ע"כ (וט"ס ור"ח וצ"ל ור"נ) ולדעתי העני' נראה בישוב דברי רבינו נסים גאון ז"ל דיען דקיי"ל דהתורה התירה לאפות ולשחוט ולבשל אם שיכול לעשות מעיו"ט ויקיים מצוות עונג יו"ט אך כיון דטוב יותר אם עושה ביו"ט שרי אם כי זה נמעט מקרי רשות כיון שבלא"ה יכול לקיים עונג ובפרט שמה"ת שרי גם באפשר לעשותו מעיו"ט ואין שום הפסד בזה כמבואר בב"י בשם הרמב"ם ז"ל ושאל פוסקים בסי' תצ"ה (יע"ש פמ"ג בא"א סק"ד) וא"כ אי לאו הקרא דהוא לבדו הו"א מסברא כיון דבאוכל נפש בגוונא דהוי רשות מ"מ שרי ק"ו מצו' חמורה כזו מ"ע דמילה דדחי יו"ט גם שלב"ז (יעוין מג"א סי' תקס"ח סק"י דגם בעבר זמנה כל שעתא ושעתא זמנה הוא דאסור לעמוד ערל יע"ש) ולזאת אצטרך לבדו למעוטי דדווקא מה שצריך קצת אוכל נפש ולעונג יו"ט אישתרי לגמרי משא"כ משלב"ז וא"ש פי' ר"נ גאון ז"ל:

דף כה:

בפירש"י ז"ל בד"ה ב"ש פוטרין ואע"ג דציצית כו' דלא דרשי סמוכים וכו'. והקשה המהר"ם מלובלין ז"ל דלפירש"י ז"ל דב"ש לא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית א"כ מנא ידעי' דעשה דוחה ל"ת הלא בפ"ק דיבמות ובכמה דוכתי מוכח דעיקר ילפותא הוא מכלאים בציצית. וי"ל ע"פ מה דמבורר שם ביבמות ה' ע"ב דאיכא למילף דעשה דוחה ל"ת מתמיד שדוחה שבת אך דהש"ס דחי התם דשאני תמיד דחמיר דהוי עשה שלפני הדבור למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי יע"ש וא"כ לב"ש דהם ס"ל שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוי כמבואר בחגיגה ו' מוכח מתמיד (אם כי התוס' שם וריטב"א ז"ל כ' דבלא"ה א"א למילף מתמיד. רש"י ז"ל אינו מוכרח לשיטתם. ולכל קושיא יש פירוקא ויעוין בהגהות הגר"א ז"ל) דעשה דוחה ל"ת וא"ש פירש"י ז"ל.

דף מב.

בתוס' ד"ה אפי' של עץ נמי וכיון דבשבת אסור אין מתכווין כש"כ בעלמא כו' יעוין מהרש"א ז"ל שכ' דאם דאין שבות במקדש היינו דווקא באיסורי שבת אבל לא בשאר איסורים אמנם מתשו' הר"ש שאנץ ז"ל שהובא במרדכי בפ"ב דשבועות סי' תש"נ לאסור טבילה במקוה של מים חמין וז"ל ואע"ג דתנן בפ' אמר להם הממונה אי הי' כ"ג אסטניס מחממין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן י"ל כמה דברים התירו במקדש ואסרו בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששית בגמ' לפי' הספרים דגרסי' אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש וכל הנך דתנן בפ' המוציא תפילין דשרו במקדש אבל לא במדינה כ"ש בעבודת יוה"כ דתקיפי טובא ע"כ הרי דלמד משבותי שבת לשבות דמקוה מוכח דס"ל שאין לחלק ובכל ענין אין שבות במקדש:

דף מד.

במתני' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת ופירש"י ז"ל בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר ותמה המהרש"א ז"ל דהרי לא קאי האי טעמא במסקנא יע"ש וגם על הרמב"ם ז"ל יש לתמוה כן שפי' וז"ל ור"ש אינו חושש למין ממיני המוקצה ולפיכך יתיר כל מיני הנרות מלבד הנרות הדולקות גזירה שמא יכבה עכ"ל והשלטי גבורים הניחו בצ"ע יע"ש ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל יש מקום לומר דהנה ז"ל הסוגיא לקמן מ"ו ע"ב. רמי לי' אביי לרב יוסף מי אמר ר"ש כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כשחה לא מ"ט דלמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעי' לי' לר"ש דאמר דבר שאין מתכווין מותר דתניא ר"ש אומר וכו' כל היכי דכי קא מכווין איכא איסורא דאורייתא כי לא מיחכוין גזר ר"ש מדרבנן כו' מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן כו' והא הכא דכי מעשין איסורא דאורייתא איכא כי לא מיכוין שרי ר"ש לכתחלה אלא אמר רבא הנח לנר שמן זולה הואיל דנעשה בסיס לדבר האיסור ע"כ ולכאורה יש להקשות דמאי הקשה רבא מכלאים אשבת הלא י"ל דדווקא בשבת דחיישי' לשמא יכבה ובצריך להבהבה שהוי מלאכה הצריכה לגופה וכמש"כ התוס' ורמב"ן ורשב"א ז"ל ויבוא לידי איסור סקילה חייש והחמיר ר"ש משא"כ בכלאים דליכא אלא איסור לאו אבל ניחא כי רבא לשיטתו דאמר ביבמות קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וה"נ אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור סקילה וכמש"כ התוס' בקידושין יד ע"א בד"ה ותהא והרשב"א ור"ן ז"ל שם גבי הא דאמרי' אם הקלנו בשבויה ניקל בא"א יע"ש והנה נודע דברי הכ"מ בשם הנסחא ישינה דגם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל ס' מה"ת לקולא מ"מ בס' איסור כרת ס"ל פ' מה"ת לחומרא וכ' המפרשים דלפ"ז צ"ל דפ' כרבה בר אבוה ביבמות שם דס"ל לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת (יעוין נו"ב מהד"ק חא"ח סי כ"א) וכמו שהאריך בזה הכפות תמרים בסופו בקונטרס יע"ש ולכך שפיר כ' הרמב"ם ז"ל הטעם שמא יכבה וגזרי' מפני דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא ולק"מ מכלאים לשיטתו דפ' כרבה בר אבוה דיש לחלק בין איסור לאו לכרת וא"כ שאני כלאים דליכא רק איסור לאו משא"כ בשבת דאיכא איסור סקילה וכאמור וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל:

אמנם להמפרשים רובם ככולם החולקים על נוסחא זו וגם ליישב פירש"י ז"ל נלע"ד עפמש"כ רש"י ז"ל ביבמות שם וז"ל מה לי איסור לאו מי לא בעינין למיחש לס' איסור לאו כי היכא דחיישי' לס' איסור כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר דנימא דלכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש עביד עכ"ל הרי מבואר מפירש"י ז"ל דבהרחקה מחלקינין בין איסור לאו לאיסור כרת. ויש לזה סעד מכמה מקומות בש"ס דמצינו דחילקו בין איסור לאו לאיסור מיתה כמבואר במל"מ פ"א מה' יו"ט ובהג"ה אמנם הקשו שם בשם התה"ד מסוגיא דיבמות פ"ב ע"א דמיירי התם לענין אם תעלה בק"א. דהוא מידי דהרחקה ומ"מ פריך שם הש"ס והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת יע"ש (ובנו"ב שם מה שתי') ולענ"ד י"ל דהנה הנו"ב שם והגאון מהר"י פיק ז"ל הרגישו בהא דקאמר שם הש"ס והא רבה הוא דקאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת. הלא ביבמות קי"ט גרסי' רבא יע"ש אך די"ל ע"פ מה דאמרי' לקמן דף ק"ח וביצה מ' דמסתמא תלמיד לא פליג על רבו. וכיון דרבא ס"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הוי כאלו רבה רבו (יעוין בר"ן ז"ל ריש סוכה ובהקדמת הרמב"ם ז"ל) אמר ג"כ כן כי מסתמא ס"ל כרבו ושפיר קאמר הש"ס שם והא רבה הוא דקאמר וכו'. והנה מקושית רבא דכאן שהקשה מכלאים על שבת אם דהוי מידי דהרחקה מוכח דס"ל לרבא דגם במידי דהרחקה אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת (ופירש"י ז"ל שפי' שם ביבמות דבהרחקה דרבנן לא אמרינן כן לא דרבא ס"ל כן אך שפי' כן לפי האמת שנראה כן מכמה סוגיות הש"ס) ולזאת שפיר פריך הש"ס ביבמות ס"ב על רבה גם במידי דהרחקה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת יען דמסתמא ס"ל כרבא תלמידו דס"ל הכי וכאמור. המורם מן האמור כי קושית רבא דכאן מכלאים על שבת הוא רק יען דס"ל דגם במידי דהרחקה אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. אמנם רש"י ורמב"ם ז"ל ס"ל כנראה מכל המקומות שבש"ס אשר מנאם המל"מ שם דבמידי דהרחקה מחלקינין בין איסור לאו לאיסור כרת ולאיסור סקילה וא"כ ל"ק מכלאים על שבת וכנ"ל ושפיר פירש"י ורמב"ם ז"ל הטעם דשמא יכבה וא"ש:

דף נא.

אמר לי' ר"נ לדרו עבדי' אטמין לי צונן ואייתי לי מים דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ"ט איקפיד כרבוותי' עביד חדא כרב וחדא כשמואל דאמר ר"י אמר שמואל מותר להטמין את הצונן כרב דאר"ש בר"י אמר רב כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול נכרים והוא סבור אדם חשוב שאני ע"כ וז"ל הר"ח ז"ל בפירושו ממלא קיתון כו' ואסיקנא מותר להטמין את הצונן אפילו בדבר שדרכו להטמין כי הא דאר"נ וכו' ואס"י אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי' לי' למעבד הכי ע"כ ובעקבותיו יצא (כדרכו בכ"מ) הרי"ף ז"ל תלמידו וגם הרא"ש ז"ל שהעתיקו סוגיא זו. למען אשמעוי' הלכתא דא דאדם חשוב שאני וגם המאירי כ' וז"ל מים שחממץ פלטר גוי מותר לשתותם ואין בהם בישולי גוים כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיחמיר אף במותר לו בכל מה שהבריות סבורות עליו שהוא קולא שכל שרואים אותו מיקל למידן הימנו דבר מתוך דבר ונמצא גורם תקלה ע"כ הרי מבואר דעת רבותינו הראשונים הר"ח ורי"ף ורא"ש ומאירי ז"ל דבהטמנה בצונן ובש"ע בדבר הנאכל כש"ח אדם חשוב לא בעי למיעבד הכי וכ"כ הב"י בסי' קי"ג בשם התשב"ץ והוא בח"א סי' פ"ט יע"ש וגם בח"ג סי' י"א כ' וז"ל והזאלאיביא ומיני מתיקה אנו מתירין כו' ואדם חשוב יש לו לאוסרן לעצמו כדמוכח בפ' במה טומנין ע"כ וכ"כ הב"ח שם אך שתמה על הטור דלמה השמיטו והש"ך בסי' קנ"ב ס"ק ב' תי' על השמטות הרמב"ם וטור וש"ע דין זה יען דפשיטא הוא דאדם חשוב ירחיק עצמו בכל מה שיוכל יע"ש:

אמנם המג"א בסי' רנ"ז ס"ק ט"ו כ' בשם הכנה"ג להתיר הטמנה בצונן גם לאדם חשוב. וחילי' דילי' הוא מהשמטת הרמב"ם וטור ז"ל והטעם הוא יען דחזי' לר"נ דעביד עובדא. וגם רב יוסף תמה על ר' אמי כוותייהו נקטינן ולא כר' אמי כמבואר בלשונו שהובא בברכי יוסף שם באו"ח יע"ש וכן הסכים הפר"ח שם ביו"ד סק"ג מתרי טעמא חדא דמעשה רב ועוד דאשכחן לר"י נשיאה נמי דאשתי מייא דאחים קפילא ארמאה כדאיתא בפ"ב דמ"ק והו"ל ר"א יחידאה לגבייהו עכ"ל והנה ברור לענ"ד כי אולי ראו האדם הגדול העומד לנגדם לא מלאו לבם לומר היפך דבריו בטענה זו. כי לדעת הראב"ד ז"ל אין לחלוק על גאון ואף לדעת הרא"ש ז"ל דפתח הדלת הלא התנה רק באופן שיהיו ראיות מוכרחות מש"ס (יעוין טור חו"מ סי' כ"ה) וטענת הפר"ח מלבד שאינו מוכרח כ"כ כי כמה פעמים מצינו בש"ס להחמיר באדם חשוב כדי שלא ילמדו ההמון להקל באיסורים כאשר רמזם היד מלאכי והברכי יוסף בחו"מ סי' י"ז יע"ש וכל זה מסייע לר' אמי וא"כ בדין הוא דתיקום הלכתא כוותי'. אך גם ממקומו יש תשובה וכמש"כ התוס' שבת סי' רנ"ד ס"ק י"ז דחזי' לסוגיא דמו"ק שם י"ב דקאמר סתמא דתלמודא אדם חשוב שאני ובכ"מ קיי"ל כסתמא דש"ס. וגם הגאון ר"ח ז"ל כ' שם במו"ק. ואמרינן אפ"ה אדם חשוב שאני לא הוה לי' למיעבד הכי ע"כ מתיבת ואמרינן נראה דזה מאמר סתמא דתלמודא אם כי הת"ש שם רצה להפריד בין הדביקים ולחלק דבמ"ק מיירי רק בבש"ע בזה הסכים הסוגיא לר"א משא"כ בשבת דמיירי גם בהטמנה ובזה אין הלכתא כוותי' ולזאת קאמר הש"ס והוא סבר אדם חשוב שאני דרק הוא ס"ל כן אבל לא לדידן. כיון דחזי' לר"ח ז"ל שכ' כאן ואסיקנא גם על ההטמנה (וגם במאירי מסיק על שניהם להחמיר באדם חשוב) נראה דס"ל דהם כאחד נצמדים. ואולי לא הי' בגירסתו מלת והוא או כמש"כ הברכ"י באו"ח שם להוכיח מש"ס ברכות מ"ח דהאי דוקיא דלישנא לא סגי עד דאיכא בהדי' סברא ואז כשהסברא והדקדוק יחדיו יהי' תמים אז נדחה מהלכה. ועתה אם סברת הר"ח ז"ל היתה לקבוע הלכתא כר"א ולא להשגיח על דקדוק הלשון מי יוכל לבוא אחר המלך ולומר היפוך סברתו ולצרף דקדוק הלשון לסברתו לקבוע כן הלכתא האם נאמר כזה הלא אין לחלוק על גאון בסברא בעלמא (יעוין ש"ך חו"מ סי' מ"ב סק"א ומ"ג ס"ק מ"ז) וכל שכן על ר"ח ז"ל שאמרו הראשונים על פסקיו הן הן הדברים הנאמרים בקבלה:

וראיתי לקרבן נתנאל בס"ק ש' שכ' וז"ל והוא סובר אדם חשוב שאני הש"ס מיישב דעת ר"א מה שהקפיד בתחלה אבל אחר שאמר לי' רב יוסף שתרווייהו כרבוותאי עביד והם לא חלקו בין אדם חשוב הודה ר"א לדבריו ומש"ה הטור ורמב"ם לא חלקו בזה וכ"ה בכ"ה ומ"א עכ"ל (והברכי יוסף שם ביו"ד כ' שבמחזיק ברכה כ' על דברת הק"נ ולא זכיתי לראותו). ואנכי בעניי שמעתי ולא אבין דהרי גם בש"ס מו"ק מצינו שהקפיד ר"א על ר"י נשיאה ורב יוסף השיב לו ג"כ כרבוותא עביד. ובוודאי לא הי' הני תרי עובדי כאחד. ואחד קדם לחבירו. וא"כ חזי' דגם לאחר שאמר רב יוסף לר"א מ"מ עמד בשיטתו ולא קיבל ממנו ולומר שלאחר עובדא בתרייתא נשמע לו דברי ר"י וקיבל ממנו. אין זה אלא דברי נביאות ומי הגיד לנו את זאת ואין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ם וטור ז"ל ולדחות דעת הר"ח ורי"ף ורא"ש ומאירי ז"ל ובפרט שבכ"מ נמשך הרמב"ם ז"ל אחר דעת רבותיו הר"ח ורי"ף ז"ל והטור אחר דעת אביו הרא"ש ז"ל ולזאת גם כאן טוב לנו לחבר את האהל להיות כאחד דעת רבו ותלמידו ואב ובנו. ונתפוס תירוץ הש"ך הנ"ל אם כי הת"ש שם כ' עליו וז"ל ומיהו גם דברי הש"ך תמוהים בזה דכ' דהוא מילתא דפשיטא דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו ולא הוצרכו להזכיר דין זה ואיך הוא מלתא דפשיטא כיון דר"נ ור"י נשיאה לא ס"ל הכי ולפיכך תמיהת הב"ח במקומה עומדת גם בספר מנחת יעקב נדחק ליישב בזה ולא עלתה בידו עכ"ל י"ל דדעת הש"ך הוא דר"נ ור"י נשיאה לא ס"ל סברא זו לחלוק ולהחמיר באדם חשוב כדי שלא ילמדו המון העם להקל בכ"מ ובכתובות פ"ה דר"נ גופי' חייש כבר חילק הברכ"י באו"ח שם יע"ש) דמותר מעיקר הדין ונהגו בו היתר אמנם הרמב"ם וטור ז"ל דפ' כרב בבבא מציעא ע"ג גבי רבית דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו וכן פ' הטור בסי' קמ"ב כרב ששת בע"ז ח' דאדם חשוב שאני א"כ פשיטא דגם כאן קיי"ל כר"א דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו ובפרט בבש"ע דעשו חז"ל הרחקה יתירה בבשוליהם מה שלא עשו בשאר איסורים כאשר כ' הבאר שבע ומפני זה רצה לומר דרק בבש"ע אמרי' דאדם חשוב שאני אך דע"ז השיגו עליו ממקומות רבות בש"ס כמבואר שם בברכ"י בחו"מ שם. אבל בזה נוכל להשתמש בסברתו דאם בשאר דוכתי פ' הרמב"ם וטור ז"ל דאדם חשוב שאני כש"כ בכש"ע ולכך לא הצריכו להזכירו. וסעד לתי' הש"ך יש מהמחבר דהביא בב"י פסק התשב"ץ להחמיר ומדשתיק לי' נ' דס"ל כוותי' ומ"מ לא הביאו בש"ע ועכצ"ל כתי' הש"ך דסמך על שאר דוכתי דפ' דאדם חשוב שאני:

ואם נרצה לסמוך על היתירו של המ"י בכלל ע"ה סק"ל כבר האריך הברכ"י שם בחו"מ לסתור דבריו מכמה מקומות בראיות מוכרחות יע"ש וגם הת"ש כ' עליו דלא עלתה בידו. ומש"כ הישיע"ק שם ביו"ד בסק"א דספוקי מספקי לן על מה איקפד ר"א ולכך אזלי' בתרוויהו לקולא יע"ש לא מסתבר כלל מכח פשטות הש"ס דנראה ומבואר דר"א איקפד אתרוויהו ובפרט דחזי' לרבותינו הראשונים הר"ח ומאירי ורש"י ז"ל במו"ק שם שפי' להיפך יע"ש ומה שנתן שם עוד טעם להתיר יען שאנו מקילין בהשלכת קיסם ולזאת בדבר המותר לגמרי אין לחוש שמא יקילו גם בדבר האיסור מאחר שראו מקילין בדבר דיתלו בהשלכת קיסם וכיון דמדינא דש"ס אסור קיסם כמבואר בטור וב"י סי' קי"ב ולזאת החמירו באדם חשוב משא"כ לדידן דנוהגין כבני מזרח ולכך לא הזכירו חומרא זו יע"ש הלא זה אינו מספיק רק לדעת הטור אבל לרמב"ם ומחבר ז"ל דס"ל דבבש"ע אין שגירת התנור והדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה א"כ אין מקום לישוב זה. גם לענ"ד איפכא מסתברא דכיון דמקילין כ"כ בבש"ע שדי בהשלכת קיסם וקילא הוא בעיני העולם אם גם אדם חשוב לא יחמיר על עצמו בוודאי יקילו העולם באיסור זה ויתירו להם גם בלא השלכת קיסם גם בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי:

ולזאת נלע"ד אם כי המג"א וכ"ה ופר"ח ודגול מרבבה ביו"ד שם והישיע"ק ז"ל הסכימו להקל בשניהם בהטמנה ובבש"ע. והת"ש מיקל בהטמנה כיון דחזי' להגאון הר"ח ז"ל דפ' בתרוויהו לחומרא באדם חשוב (ונודע דברי המהרי"ק ז"ל שהובא בחו"מ סי' כ"ה בהג"ה שכשנמצא תשו' גאון אשר לא ראו אותו האחרונים ע"ז לא נאמר ה' כבתראי) וכן ס"ל לרי"ף ורא"ש ומאירי ז"ל בוודאי דאדם חשוב יש לו להחמיר גם בהטמנה בצונן בשבת בפרט בבש"ע בדבר שנאכל כמות שהוא חי דחז"ל עשו הרחקה לזה ולית בזה שום סרך מצוה פשוט וברור דאין לזוז מפסק הר"ח ורי"ף ומאירי ורא"ש ז"ל וכאשר הסכימו לזה התשב"ץ וב"ח וש"ך ות"ש וריק"ש הובא בברכ"י ביו"ד שם ז"ל ועוד שאר פוסקים. מצורף עוד מש"כ הברכ"י ביו"ד שם שגם רבינו הקדוש האר"י ז"ל הזהיר על זה. והקבלה מסייע ההלכה ירא שמים ואדם חשוב מחויב לצאת ידי שניהם יחד ולקדש עצמו במותר לכל העולם. כי אדם חשוב שאני כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד.

דף עו.

גמ': ר"י אמר פטור אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה ר"ל אמר חייב אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ע"כ וי"ל לכאורה דאזדי לטעמייהו דפליגי בשלהי גה"נ דר"י אזיל בתר הנאת הגרון ולזאת ס"ל כאן דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה כי חיך אוכל יטעום ואינו נהנה הגרון ע"י הדחק אבל ר"ל דאזל בתר אכילת מעיו ולזאת ס"ל דאכילה ע"י הרחק שמה אכילה כי מה שמונח באצטמוכא אין הבדל כ"כ באופן הבאתו לשם כיון שעכ"פ ישבע יען שאינו רקנית. אמנם ז"א לרמב"ם ז"ל דפ' בפלוגתא דא כר"ל דחייב. ובפלוגתא דשלהי גה"נ פ' כר"י ויעוין בכ"מ בפי"ח מה' שבת ה' ג' שהביא הגירסא במקום ר"ל ר' אושעיא ולזאת פ' הרמב"ם ז"ל כוותי' יען דרבי' של ר"י הי' והכי הוא גירסת הר"ח ז"ל וז"ל ולענין המוציא תבן כמלא פי פרה כו' כי פליגי ר"י ור' אושעיא כו' ע"כ ויעוין בהגהות הר"צ ז"ל מש"כ בשם הר"א ומרכבת המשנה ז"ל. אבל מצינו אילן גדול הר"ח ז"ל כפי' וגירסת הכ"מז"ל:

דף פב:

ולרבנן למאי הלכתא איתקש לנדה למשא ולוקשה רחמנא לנבלה אין ה"נ כו'. ולקמן קאמר הש"ס ור"ע למאי הלכתא איתקש לנדה למשא לוקשי' לנבלה כו' ולא אמר וליקשא רחמנא כהכא. יען דהכא קוטב הקושיא הוא דלא נצטרך כלל היקשא דרחמנא דאיתקש לשרץ משא"כ לקמן לר"ע דמוכרח היקשא דשרץ למשמשי' שאינו מטמא במשא ול"ק על רחמנא אך על היקשא דישעי' שהוקש לנדה דיש מקום לטעות דיטמא במסמא ג"כ כנדה ל"ל ולזאת לא קאמר הש"ס רחמנא.

דף קז:

בפירש"י ז"ל בד"ה ר"י. אבל לרבנן דהעור והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום עור ולא עור אלא משום דרשה דקרא לענין טומאה הוא דפליגי משום קרא אבל לענין שבת מודו דוודאי עור הוא ע"כ והקשו התוס' בד"ה ע"כ וז"ל וא"ת והא מסקי' בפ' העור והרוטב דבגישתא קמיפליגי ופי' בקונט' התם דרבנן לא דרשי הטמאים. ואיכא למימר דרב דהכא לטעמי' דתני התם תנשמת ולא אזיל בתר גישתא וכו' ע"כ אמנם הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל בחידושיהם הסכימו לפירש"י ז"ל וסוגיא דהכא פליג על סוגיא דחולין דלרב ששת דרבנן ס"ל כר"י דאזיל בתר גישתא גם בוודאי דגם לענין שבת ס"ל דלא הוי עור וסתם מתני' דהכא אתי כריב"נ וכשמואל אבל רב כאן לשיטתו דפליג על סתם מתני' דחולין וס"ל דרבנן תנו ג"כ תנשמת ורק לטומא' ילפי מקרא אבל לענין שבת מודו רבנן דודאי עור הוא (וזה לענ"ד כוונת התוס' שכ' דרב לטעמי' פי' דלרב גם רבנן לא ס"ל כר"י רק מדרשה דקרא. ומיושב קושית המהרש"א ז"ל יע"ש) ומתני' דשבת אתיא כרבנן אליבא דהלכתא יע"ש בדבריהם הקדושים ונלע"ד שלזה כיון רבינו חננאל ז"ל במלות קצרות שכ' וז"ל דתנן בהעור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן ומנו הענקה והכח והלטאה והחומט ורב תני נמי תנשמת כו' וכו' ופריק רב אשי אליבא דרב כו' עכ"ל דלכאורה מיותר מה דאשמעי' דרב תני נמי תנשמת וגם מאי קאמר דר"א מתרץ רק אליבא דרב הלא מבואר לעין כל דמתרץ לרב ולא לשמואל. אמנם כוונתו ליישב דאיך קאמר רב אשי כאן דחכמים לא ס"ל כר"י הלא ר"א גופי' (לגירסתו בחולין שם שהוא גירסת הערוך שרוב גרסותיו כגירסת הר"ח ז"ל המה) קאמר בחולין דגם חכמים ס"ל כר"י. ולזאת תי' בלשונו הזהב דר"א מתרץ כאן אליבא דרב דהוא תני תנשמת וס"ל שפיר דרבנן לא ס"ל כר"י ולא ילפי' רק מדרשה דקרא ולכך י"ל דלענין שבת מודו וכאמור:

גם דברי הירושלמי דמכילתן ובפ"ז דפסחים דפליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל דרבנן מודו לענין שבת ומתני' אתי כרבנן וכרב ור"ל ס"ל דמתני' אתי כריב"נ וכשמואל. נלע"ד לפרש ע"פ האמור. מה שאמר שם וז"ל ר"י אמר ל"ש אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה רשב"ל אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה ע"כ ופי' שם הפ"מ וקרבן העדה דר"ל הוכיח מדסתם רבי לרבנן דעורותיהן כבשרן משמע דלכל מילי הוי כבשר. ולהאמור י"ל דר"ל הוכיח ממתני' דחולין דלא תני תנשמת ועכצ"ל טעמא דרבנן אליבא דרבי דסתם מתני' מפני דאזלי בתר גישתא כר"י וא"כ עורותיהן כבשרן לכל מילי ללקות ולענין שבת אבל ר"י ס"ל כרב דרבנן שיטתם רק מדרשת הקרא ולא דס"ל כר"י ולכך לענין מלקות ושבת מודו ופליג על מתני' וס"ל כהברייתא המובאת שם בירושלמי שהביא מיני' סייעתא ומתני' דידן אתי כרבנן כהלכתא המורם מן האמור כי לשיטת ר"ח ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל שהסכימו כולם לפירש"י ז"ל עכצ"ל אם נימא דמתני' דידן אתי כרבנן ומודו לענין שבת דמתני' דחולין נדחית אך כרב דתני ג"כ תנשמת בכלל עורותיהן כבשרן לענין טומאה. ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דפ' בפ"ד מהאה"ט כסתם מתני' דחולין דעור התנשמת אינו כבשר ובפ"ח מה' שבת פ' כסתם מתני' דידן עכצ"ל דלא מפרש כפירש"י ז"ל כי לפירושו סותרין זל"ז וכאמור אך דמפרש כפי' התוס' דכאן ודחולין יע"ש. אמנם אנן דפסקי' בטוש"ע סי' שט"ז כסתם מתני' דידן האי פסקא אתיא גם לפירש"י והראשונים הנ"ל דכיון דרב ור"י פסקו כמתני' דידן יען דמוקי לה כרבנן דפ' כוותייהו לגבי ריב"נ הכי קיי"ל כי ר"י ור"ל ה' כר"י ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורא ולזאת קאים הלכתא כסתם מתני' דידן כנלע"ד:

דף קלג:

בפי' ר"נ גאון ז"ל כ' וז"ל וסבר רבא כי ל"ת שבמקדש מוציא מזה העיקר וכי לא נדחה מפני עשה ולא שוה עמו רב אשי בדבר זה כמו שאמרו בשחיטת בפ' דם חטאת כו' עכ"ל ומכאן סתירה לדברי הגאונים השעה"מ בפ"ג מה' נדרים והטורי אבן בר"ה כ"ח דס"ל דגם רב אשי מודה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומפורש יוצא מפי רבינו נסים ז"ל דר"א לא שוה עם רבא בזה ויש סעד לבן הנו"ב שם במה"ת חאה"א סי' קמ"א יע"ש עוד זאת מבואר בפי' ר"כ ז"ל שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ויעוין שושנת עמקים כלל ג' מש"כ בזה פלוגתא דרש"ל ומהרש"א ז"ל:

שם ע"ב גמ'. אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליו דר' יוסי כו' ופי' הרש"ל ז"ל וז"ל נראה בעיני לפרש דהאי אלא דאמרי נהרדעי ר"ל אלא מה שהקשו כו' כי מן הדין אפי' פי' הי' לו לחזור כדסלקא דעתין מעיקרא אלא הכי מקשה מאן תנא דס"ל פי' במקצת שסילק את ידיו שאפי' כה"ג חשיב פירוש ממש ואינו חוזר רבנן כו' ע"כ ונלע"ד טעם פלוגתא דס"ד עם נהרדעי הוא דכיון דחיוב הגמר הוא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וסברת הס"ד הי' דזה מה"ת ולזאת הדעת נותנת כי מן הדין אפי' פי' הי' לי לחזור כיון דהיא מה"ת ובמ"ע דמילה בזמנה ניתנה שבת לדחות אמנם נהרדעי ס"ל שזה אינו אלא מדרבנן כדקיי"ל (יעוין בטוש"ע או"ח סי' תרנ"ו) ולכך פשיטא דבפירוש אינו חוזר ושאלת הבני ישיבה הוא רק דמאן ס"ל דגם בכה"ג הוי פירוש וכמש"כ הרש"ל ז"ל:

דף קמ:

גמ'. רב אחא בר יוסף חש ביוקרא דלבא אתא לקמי' דמר עוקבא א"ל זיל שתי תלתא תיקלי חילתתא בתלתא יומי אזיל אישתי חמשא בשבת ומעלי שבתא לצפרא אזיל שאל בי מדרשא כו' כי קא מבעיא לי' לשרות מאי אמר להו רב חייא בר"א בדידי כו' ואמר הכי קאמר רב שורה בצונן ומניח בחמה כמאן דשרי אפי' למאן דאסור ה"מ היכי דלא אישתי כלל אבל הכא כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מיסתכן ע"כ ונלע"ד דמכאן יצא מאמר העולם שהובא בספר החיים להגאון מהרש"ק ז"ל בסי' שכ"ח וז"ל הנה מרגלא בפומא דאינשא לומר דאם כבר התחיל לעסוק ברפואות קודם השבת מותר לו לעשותה אפי' בשבת ואם לא התחיל בחול אין לו להתחיל בשבת והנה לא נודע מאין יצא להם זה ונראה כו' ע"כ והנה ראייתו שהביא שם לא רציתי להביאה ולהאריך יען שהוא ז"ל בעצמו הרגיש שם דלאו ראי' הוא אך מש"כ שם דמסתברא הוא בלא"ה דהיכי דכבר התחיל אין לחוש כ"כ לשחיקת סממנים ואם כי אותו גאון בעצמו לא סמך על זה רק היכי דיש עוד צד להתיר אמנם במצטער הרבה סמך ע"ז בלחוד להתיר יע"ש. נראה דלפי שעה נעלם מאותו גאון במחמכת"ה אותו סוגיא. כי מסוגיא זו הלא מבואר דשריה בצונן בשבת דאין איסורו רק מפני דדרך לשרותו לרפואה ואיכא גזירת שחיקת סממנים ובכל זאת גם בהתחיל מקודם לא הותר רק מפני דיש סכנה בדבר כמבואר הטעם בגמ' ובטוש"ע סי' שכ"א יע"ש סעי' י"ח (ולומר דקושטא קאשמעי' דיש סכנה בדבר למען נדע כי גם במלאכה דאורייתא מותר יע"ש מג"א ס"ק כ"ז. זה לא ניתן להאמר כלל להמעיין ומבין) אבל לולי זאת אסור גם רפואה דרבנן. ויען כי ראו העולם שבהתחיל מקודם שרי מפני שסכנה הוא לו לזאת הורגל בפיהם שיחה זו כי בהתחיל מקודם שרי אמנם באמת לחלק יצא דאין להתיר רק היכי דיש חשש סכנה בהפסקה כמו חילתית ליוקרא דלבא וכה"ג. אבל באין סכנה בהפסקה פשיטא שאין לחלק בין התחיל מקודם ללא התחיל. שגם בהתחיל מקודם אסור גס רפואה דרבנן כנראה מבואר מסוגיא זו ומטוש"ע סי' שכ"א כנלע"ד ברור להלכה ולמעשה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה