חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת ראש השנה
דף ג:
תוס' ד"ה שנת עשרים לארסחתרשתא. הקשו וז"ל. ועוד דבסמוך פריך רב יוסף לר' אבהו דאמר מניסן מנינין כמלכי ישראל א"כ קשו קראי אהדדי הוה לי' לאקשויי מהאי קרא גופי' דמשנת עשרים דמתשרי קחשיב כו' ע"כ וגם למה שפירשו בסופם נשאר קושיא זו וכמש"כ המהרש"א ז"ל וי"ל דר"י ידע דיש לתרץ כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ ולכך לא הקשה מקרא דשנת עשרים די"ל דהקרא מיירי לאחר שהחמיץ אבל מקרא דויבא ירושלים וגו' הקשה דא"א לומר דמיירי לאחר שמחמיץ יען דכתיב אחריו ומה חשחין ובנין דכרין וגו' וכקושית ר"כ ס"ל לרב יוסף וק"ל:
דף יג.
תוס' ד"ה דאקריבו עומר. כ' בשם הירושלמי וז"ל א"ר יונה מאן דנפקית תהית דלא א"ל שנית היא שמצות עשה דוחה ל"ת כו' והקשו האחרונים דהלא הלאו עוקר בגרון לר"י דקיי"ל כוותי' דאזיל בתר הנאת גרון והעשה אינו מקיים רק במעיו וא"כ לא הוי בעדנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכבר כ' בזה בחי' לפסחים קט"ו יע"ש ונלע"ד אם שכ' המג"א בסי' תמ"ו סק"ב דעשה דרבים לא הוי רק כשאחד מוציא את הרבים כגון שופר וכדומה. משא"כ מ"ע דהשבתת חמץ. זה רק אם אין הרבים תלוים לקיים מ"ע זו אבל כגון דא דמבואר בירושלמי דבשעה שנכנסו לארץ נאסרו כל החיטין שבעלי' והי' צריכין כל ישראל להתבטל ממ"ע דקיום אכילת מצה זה ודאי הוי כמ"ע דרבים (אם כי י"ל דעיקר הטעם של המג"א יען כשאחד מוציא את הרבים. א"כ אחד עובר האיסור ורבים מקיימים המצוה. לכך ל"ב בעדנא ולפ"ז כאן אם כי כל ישראל הי' צריכין לקיי' המ"ע לעומת זה כל אחד צריך לעבור הלאו דחדש. ולא הוי כעשה דרבים. אבל יותר נלע"ד דכיון דכל ישראל הי' תלוין בזה הוי כעשה דרבים יעוין בתוס' פסחים נ"ט ובזבחים ל"ג ע"ב) ובמ"ע דרבים ל"ב בעדנא. ושפיר קאמר הירושלמי דאתי עשה דמצה ודחי הלא תעשה דחדש וקל להבין:
דף כו:
במתני' שופר של ר"ה של יעל פשוט כו'. ופירש"י ז"ל שהוא שטיינבאק והוא חיי ולזה הסכים התוס' בד"ה של איל יע"ש ונלע"ד שזה הוא כוונת רבינו הראב"ד ז"ל בהשגותיו בפ"א מה"ש שכ' על מש"כ הרמב"ם ז"ל וכל השופרות פסולין חוץ משל כבש וז"ל א"א הפריז על מצותיו אלא מצוה בכפופין ואם תקע בשל ועל יצא ע"כ ותמה עליו המ"מ הלא כל השופרות כשרין ולמה כ' רק שביעל יצא יע"ש כי הכ"מ כ' שם בשם הכלבו שכוונת הרמב"ם ז"ל שכל השופרות הכשרין הן בכלל כבש (יעוין ט"ז סי' תקפ"ו סק"א) יע"ש ולפ"ז י"ל דהראב"ד ז"ל ס"ל שיעל הוא חי' וא"כ א"א לכללו בכבש ולכך השיג עליו מאיל דווקא. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל שאיל הוא כשבה וכפי' הערוך וא"כ גם איל נכלל בכבש וכמש"כ הכלבו ולפ"ז בעיקר הדין שווין המה וכאמור:
דף כח.
אמר רב יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא. בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. מ"ט עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקא לחולין מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא. מצות לאו ליהנות נתנו ע"כ. והקשה היום תרועה וז"ל ק' מאי פריך אימא דמעל בתחלת תקיעה ויוצא בסוף תקיעה ומיירי דסוף תקיעה הי' בו שיעור תקיעה דאיכא מ"ד דיצא כדכ' הטור בסי' תקפ"ו ע"ש ע"כ. גם בישיע"ק שם בסק"ד ובנו בתשובה שם הקשו לשיטת הרז"ה ז"ל דדוקא במצוה דאורייתא אמרי' מללה"נ אבל בדרבנן ליהנות נתנו איך ידע רבא דשיטת ר"י דמלה"נ דילמא גם ר"י ס"ל מללה"נ. והא דקאמר בשופר של שלמים לא יצא היינו התקיעות דרבנן ובשופר של עולה כיון שיצא לחולין במה שתקע מקודם התקיעות דאורייתא יוצא גם התקיעות דרבנן ואם דמללה"נ ובמאי מעל י"ל דמעל יען שנהנה פדר"י או דמעל במה שמתגאה בתקיעתו לדעת הכלבו עכת"ק יע"ש שהאריכו בפלפולם כערכם הרם. אבל אנכי בעניי אחשוב בתשובות שני קושיות הללו. בפשיטות ע"פ הכלל המסור בידינו דאמורא צריך לפרש דבריו. ואם איתא דאינו יוצא לר"י רק ביש יותר משיעור תקיעה לא הי' לו לסתום רק לפרש. ומדסתם משמע דמיירי בכל גווני ובפרט דנימא דכוון רק על תקיעות דרבנן דלא יצא בשל שלמים דמלבד מה שהי' לו לפרש ולא לסתום כדרך אמורא מדכלל עולה ושלמים בחדא מחתא דבשל עולה יצא ובשל שלמים לא יצא ומדיצא דגבי עולה כולל תקיעות דאורייתא ודרבנן. גם לא יצא דשל שלמים קאי על שניהם ולק"מ על שיטת הרז"ה ז"ל וזה פשוט:
אמנם דבר זה צריך עיונא כיון דקושית רבא הוא כחומה נשגבה מה יענה רב יהודא בה וכבר עמד בזה הטעם המלך בפ"ח מה' לולב ותירוצו ל"ש לפי דברי יע"ש. איברא כי לפירוש הריטב"א ז"ל שפי' דהא דאמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא לא פליג על ר"י אך דמפרש שכך אמר ר"י ואח"כ אמר שכך אמר ר"י אחד זה ואחד זה יצא מפני דמללה"נ. ופירוש זה קלסי' יע"ש אין מקום לקושיא זו וכמעט לכל הקושיות שבסוגיא זו פירוש זה מעלה ארוכה כנראה להמעיין ומבין ולענ"ד גם ר"ח ז"ל הלך בשיטה זו שכ' בפירושו וז"ל אמר ר"ו בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא. ותריץ לה רבא הכי אחד שופר של עולה ואחד שופר של שלמים יצא מ"ט מללה"נ ע"כ הרי דדקדק בצחות לשונו ולא קאמר ורבא אמר שמירה שחולק על ר"י אך כ' ותירץ לה רבא כוונתו ופירושו שרבא מתרץ שכך אמר ר"י וכפי' הריטב"א ז"ל והוא פירוש יפה אף נעים
אמנם לשיטת רבותינו בעלי תוס' שלא תפסו פי' זה כי אל"כ לא הי' מקשי מהא דאר"י דבשופר של ע"ז לא יצא וכמובן הדק"ל. ונלע"ד די"ל דפליגי ר"י ורבא בפלוגתא דרבה ור"י בש"ס ב"ק נ"ו ע"ב אי שומר אבידה כש"ש דמי או כש"ח. וכ' שם התוס' בד"ה בההוא הנאה דגם רבה דס"ל דהוי כש"ח ס"ל ג"כ דנהנה פדר"י אך דלא שכיח ולא נעשה ש"ש בההיא הנאה ור"י ס"ל דנעשה ש"ש יע"ש ולפ"ז עכצ"ל דלר"י יש לו הנאה דשו"פ דש"ש לא נעשה בפחות משו"פ כמבואר בטור חו"מ סי' שמ"ו (יעוין ש"ך ריש סי' ש"ג) ולרבה דס"ל דל"ש לית לי' הנאה דשו"פ ואמרי' בנדרים ל"ג על הא דתנינין שם המודר הנאה מחבירו מחזיר לו את אבידתו דפליגי בזה ר"א ור"א חד אמר ל"ש אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל אם נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא קא מהדר לי' דקא מתהני פדר"י יע"ש ופי' הר"ן ורא"ש ז"ל דבשעה שהוא מהדר לי' פטור מלמיתב ריפתא לעניא יע"ש הרי דבזמן מיעוט ג"כ אמרי' דאיכא הנאה פדר"י (כי מדסתמו ולא חילקו משמע דגם בגוונא שיושב אצל בעל אבידה מ"מ אסור יע"ש בפירושם והבן) וזה פשוט דבשעה שלוקח השופר לפיו לתקוע ועוסק בתקיעתו אם שעדיין לא תקע אי מזדמן לי' עני פטור יען דעוסק במצות תקיעה פטור מן מצות צדקה וא"כ נהנה פדר"י ומעל עוד קודם התקיעה. וא"כ י"ל דרב יהודא ס"ל כרב יוסף דיש לו הנאה כשו"פ וא"כ מעל גם קודם התקיעה בשעה שלוקח השופר לידו לתקוע שנהנה אז דפטור מלמיתב ריפתא לעניא ולכך אמר דיצא. אבל רבא ס"ל כרבה דפדר"י ל"ש וליכא הנאה של פרוטה ואין מעילה בפחות משו"פ כמבואר בפ"ה דמעילה ואינו מעל אך במה שנהנה משמיעת הקול או מקיום המצוה ושפיר הקשה אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע וא"ש:
ואל תשיבני מדברי התוס' בשבועות מ"ד ע"ב ד"ה ור"י שהקשו וז"ל וא"ת דאמרי' בר"ה המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה מן המעיין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני לר"י דחשיב לי' בסכי כש"ש וי"ל דשאני שומר אבידה כו' אבל התם יכול לכוון לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה ע"כ והלא בעל המאמר דהלכתא דא הוא רבא ולדברי ס"ל כרבה ואיך הקשו התוס' מרב יוסף. מלבד דהתשובה בצדה די"ל כי התוס' דשם הלכו בשיטת הר"ח וריטב"א ז"ל בפירושא דשמעתתא. ותוס' דמכילתן דלא תפסו פירושם וכנ"ל פליגי על התוס' דשבועות כי בעלי התוס' הם רבים ובכמה מקומות זל"ז סותרים. יש עוד תשובה אחרת ושלא לאפושי בסתירות ויחדיו יהיו מצומדות. בשננין מקודם דברי התוס' דשבועות כי לכאורה תמוהים הם מאד כאשר באמת תמה היד המלך שם בה' שופר מפלוגתא דר"א ור' אסי בנדרים שם דחד אמר דאי נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לי' דקא מהני לי' פדר"י וחד אמר דאפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר לי' דפדר"י ל"ש ופי' שם הר"ן ז"ל וז"ל וכיון דל"ש אין זה בכלל איסור הנאה של קונם. ומיהו כיון דאפשר דמיתהני הוי עליו ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ע"כ ולפ"ז דברי התוס' הם דלא כמאן כי למ"ד דמתיר גם בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מפני דפדר"י ל"ש ולא נכלל בנודר הנאה א"כ מעיקרא ליתא לקושיא מהמודר הנאה מחבירו דתוקע לו תקיעה של מצוה כי פדר"י לא נכלל כלל באיסור הנאה של הנודר ולאידך מ"ד דגם פדר"י נכלל באיסור הנאה של הנודר לא מסתבר לי' חילוקו של התוס' דאל"כ אמאי אסור להחזיר יחזור בזמן שלא יבוא שם עני באותה שעה וגם תמוה אמאי לא הזכירו כלל התוס' סוגיא דנדרים דמקור דין זה דאיסור הנאה דפדר"י במודר הנאה איזה מצוה הוא שם יע"ש שהניח בתימה. והוא פליאה גדולה על רבותינו בעלי התוס' לכאורה. והנלע"ד בביאור דבריהם הקדושים דהם אזלי אליבא דמ"ד דגם בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מ"מ מותר להחזיר מפני דפדר"י ל"ש (ולא"ד שם כולהו ס"ל הכי וקיי"ל כן כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' רכ"א) ותירוצם עולה שפיר (וגם למ"ד דאסור להחזיר י"ל מפני דתלי גם בדעת אחר שצריך לבקש זמן שימצא אותו להחזיר לו ואילי אינו יכול לצמצם זמן שלא יבא עני באותה שעה וצ"ע) ובישוב קושיתם י"ל דהנה טעמא דמלתא דאם פדר"י ל"ש אין זה בכלל נדרו הוא דכיון דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ודעתם ואמדו חז"ל דעת הנודר דלא נחית לאסור גם הנאה דל"ש אם דשו"פ האי הנאה גבי' מ"מ כיון דלא שכיח לא אסר עליו האי הנאה דמיא להא דאמרי' לא מחית אינש נפשי' לספיקא (יעוין נדרים ס"א וקידושין נ"א ס"ד) אבל ש"ש נעשה כיון דמ"מ נהנה שו"פ וזה כוונת הר"ן ז"ל שכ' וכיון דל"ש אין זה בכלל איסור הנאה של קונם. פי' דדוקא באיסור הנאה של קונם דתלי בדעתו אם שנהנה שו"פ מ"מ כיון שלא הי' דעתו לאסור את זה ע"כ מותר אבל כיון דאפשר דמתהנה ויש לו הנאה מזה שו"פ לכך נחשב ש"ש וכאמור:
והנה היום תרועה כ' על הא דכתב התוס' בד"ה המודר הנאה מן ממעיין דאיצטרך לאשמעי' מודר הנאה מחבירו וממעין מפני דמודר הנאה מחבירו סתמא אינו על דבר מצוה הוי אמינא דלכך מותר אבל אם פי' בהדיא ממעין אסור קמ"ל דמ"מ שרי מפני דמללה"נ דק' הלא גם במודר הנאה ממעין נימי שלא הי' דעתו על דבר מצוה רק לטבול ולהקר אסר עליו ותי' דהתוס' הוכיחו מדכפל רבא המודר מחבירו לענין שופר והזיי' והמודר הנאה מן המעיין ומשופר אלא וודאי לאשמעי' דגם אם פי' להדיא שנודר הנאה מן המעיין או מן השופר גם למצוה מ"מ שרי מפני דמללה"נ ובד"ה אמנם כ' הי"ת וז"ל גם איצטרך שופר ומעיין מהנך טעמי' דכת"י ועיין מ"ש התוס' ס"פ שבועות הדיינין עכ"ל כוונת רמיזתו נלע"ד בשנדייק בלשון התוס' דשבועות שנקטו המודר הנאה מחבירו דתוקע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה מן המעיין דלמה להו למינקט שניהם בקושיתם (יעוין בהסכמת אור חדש לשעה"מ בשם מהרי"ק ז"ל גודל החיוב לטרוח וליישב דקדוק בלשון התוס') אבל כוונתם בזה כי מהמודר הנאה מן חבירו בלחוד דתוקע לו תקיעה של מצוה לא יכולים להקשות שהרי נהנה פדר"י די"ל טעם ההיתר מפני דלא הי' דעתו על דבר מצוה. ולזאת הביאו שניהם כי מהכפל מוכח דגם אם אמר בפירוש דנודר מן המעיין או מחבירו גם לדבר מצוה מ"מ שרי יען דמללה"נ ולזאת יש מקום להקשות הרי נהנה פדר"י וא"ש דברי התוס' ורמיזת היום תרועה. הרי מבואר מהתוס' דסתם נודר אין דעתו על דבר מצוה וכ' השעה"מ שם בשם הרשב"א ז"ל וכמו דאמרינן דמסתמא אין דעתו של הנודר על דבר דל"ש ולפ"ז י"ל דאם אחד אוסר על עצמו גם לדבר מצוה הרי דיצא מן הכלל לאסור ע"ע גם לדבר מצוה י"ל דחיישי' ג"כ לדבר דלא שכיח כיון דחזי' לדעתי' דאוסר ע"ע כל הנאות מדבר זה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דהלא נהנה פדר"י כיון דמתרווייהו שהביאו מוכח דמיירי באופן שאסר על עצמו גם לדבר מצוה א"כ דעתו ג"כ על דבר דלא שכיח וק' שהרי נהנה פדר"י ותי' דיכול לכוון העת בזמן שלא יבוא עני כי למ"ד זה דמותר להחזיר אבידתו אין מוכרח לומר דחולק על סברא זו והא דקאמר מפני דפדר"י ל"ש לאשמעי' דא"צ לזה כיון שלא הי' דעתו לאסור עליו כלל. וא"ש דברי התוס' בס"ד ואם כנים אנחנו בזה יוולד לנו דין חדש דאם המחזיר אסר ע"ע נכסי בעל אבידה גם לדבר מצוה בפירוש י"ל דאסור להחזיר לו את האבידה (יעוין בריטב"א ז"ל בנדרים) רק שיכוון עת וזמן שלא יוכל לבוא אז עני וכמש"כ התוס'. וצ"ע לי העני בדעת בזה להלכה:
ועתה לפי האמור יש לומר שפיר כי גם לרבה קשיא דכיון דגם לדידי' דס"ל דהוי ש"ח מודה שנהנה רק שנהנה פחות משו"פ וכנ"ל ובנדר אין חילוק בין פרוטה לפחות כי יכול לאסור ע"ע גם דבר שאין בו הנאה כלל וכמש"כ שם הר"ן ז"ל בנדרים ט"ז יע"ש ובחי' הרשב"א ז"ל שם וא"כ כיון שאסר ע"ע כל ההנאות א"כ גם הנאה זו בכלל היתה ולא הביאו התוס' דברי רב יוסף רק מפני דהוא אמר כן בפירוש דחשיבא הנאה. אבל גם זה דחיקא לי לומר דהקשו גם לרבה כי אין נראה כן מדבריהם. וי"ל בפשיטות דהרי לא הזכירו כלל שם רבא אך סתם הקשו מהמודר הנאה וי"ל כוונת קושיתם לשיטת הר"ח ורי"ף ורמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דפ' כרב יוסף וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהרי קיי"ל ג"כ דהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקועה של מצוה. וזה פשוט ויש מקום לדברי הנ"ל באופן שדברי התוס' אינם סותרים זל"ז וכאמור:
ועפמש"כ התוס' בשבועות יש ליישב קושית התוס' דכאן בד"ה אמר ר"י דאמאי אמר ר"י בשופר של ע"ז דיצא דמ"ש משופר של שלמים דלא יצא יע"ש כי י"ל דגם ר"י ס"ל מללה"נ אך דבשופר של שלמים כיון שמיירי בשוגג דומיא דשופר של עולה וכמש"כ התוס' בד"ה בשופר וא"כ הי' לו הנאה פדר"י כי לא ידע להזהר ולכוון השעה שאין עני מצוי (וכמש"כ שם בישיע"ק בנו בתשו') ע"כ ס"ל דלא יצא יען דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אבל בשל ע"ז דמיירי במזיד י"ל דתקע בשעה שאין עני מצוי וליכא הנאת הגוף שפיר ס"ל דיצא דמללה"נ אם כי השעה"מ שם כ' שבמקום שאין יכולין לתקן לא איכפת לן בדעבד וה"נ פדר"י סוף סוף נהנה מלבד שכבר תיקן זה הרמ"ז ז"ל בישיע"ק שם י"ל לענ"ד דס"ל לר"י שהטעם שאינו יוצא יען דהוי מצוה הבא בעבירה שמאוס לגבוה מכח שנעבדה בו עבירה וגם בדעבד אינו יוצא ואף בשוגג כמבואר ברי"ט אלגאזי ז"ל בפ"ח דבכורות אות ס"ד ד"ה ואולם יע"ש ובקנאת סופרים סי' צ"ד להגאון מהרש"ק ז"ל. ואם כי הטעה"מ שם שדי נרגא בזה מדברי התוס' בגיטין נ"ה בד"ה מ"ט יאוש שכ' שר"י לא ס"ל כלל מצוה הבא בעבירה ועי"ז דחה דברי שאג"א יע"ש האמת כי דברי השאג"א בסי' צ"ח הם כנים לפמש"כ התוס' בב"ק ס"ז בד"ה אמר עולא שלפיכך לא הקשה הג"מ לר"י מפני שהומ"ל ולטעמך דלפ"ז מוכח מהתוס' שגם ר"י ס"ל האי דינא דמצו' הבא בעבירה יע"ש וא"ש אמנם לא נ"ל ישוב זה יען דסתימת לשון ר"י דבשופר של ע"ז לא יצא משמע דמיירי בכל גווני גם בלא כיוון דווקא בשעה שלא יוכל לבוא עני והדק"ל והנלע"ד בזה בהקדם פלוגתת הר"ן ורשב"א ז"ל בנדרים ט"ו שכ' שם הר"ן ז"ל דלכך באומר הנאת תשמישך עלי חל הנדר אע"ג דמללה"נ יען דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה יע"ש אמנם הרשב"א ז"ל שם בחי' תי' שלכך לא אמרינן מללה"נ יען דאפשר לקיים פו"ר באחריתי יע"ש וכ' השעה"מ שם בה"ש ובפ"ח מה' לולב דמדלא תי' כתי' הר"ן ז"ל משמע דס"ל שגם באיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אמרי' מללה"נ והיכי דאפשר לקיים באחריתי לא אמרי' מללה"נ והקשה מהא דאמרינן המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקועה של מצוה אם שאפשר לשמוע מאחר (ומה שתי' שם דס"ל לרשב"א ז"ל הטעם יען דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה יקום לפ"ז קושית הכפות תמרים דהכפילות ל"ל וכנ"ל) ועוד מהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה מפני דאיכא הנאת הגוף (יעוין בנ"י ז"ל בנדרים שם מש"כ בישוב זה יע"ש היטב) בהדי הנאת מצוה הלא לשיטתו גם בכה"ג אמרינן מללה"נ גם בשו"ת בר ליוואי ראיתי שהביא בשם הברית אברהם שהקשה לשיטת הרשב"א ז"ל אמאי מצריך רחמנא לכתוב סמוכין דעשה דציצית דוחה הלאו דכלאים הלא ממילא ידעינן דשרי מפני דמללה"נ גם באיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אם כי יש לזה תי' רבים. אבל ליישב כל זה בחדא מחתא נלע"ד ולבאר שיטת הרשב"א ז"ל דהנה באמת אין הסברא נותנת לומר שבמקום שאפשר באחריתי לא אמרינן מללה"נ הלא הטעם הוא יען שלא נתן לנו הקב"ה המצוות להיות קיומם להנאה רק לעול על צווארינו וכפירש"י ז"ל א"כ מה לי אם אפשר באופן אחר או לאו סוף סוף אין לו הנאה מהמצוה לזאת נלע"ד דגם הרשב"א ז"ל לא אמר כן רק היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה וא"כ אם שאינו נהנה מהמצוה מ"מ נהנה הגוף רק היכי שא"א לקיים המצוה באחריתי אז התירו אם דאיכא הנאת הגוף כי הוא צורך מצוה ונחשבת למצוה כיון שא"א לקיים המצוה באופן אחר אבל אם אפשר לקיים המצוה באופן אחר אז לא הותר הנאת הגוף גבי מצוה. ולפ"ז יש לנו שלשה חילוקים דהיכי דליכא הנאת הגוף בהדי מצוה אז אף אם אפשר לקיים באופן אחר שרי כי המצוה אינו נחשבת כלל להנאה ולכך במודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אם דאפשר לשמוע מאחר כי ס"ל לרשב"א ז"ל כמש"כ הפר"ח בסי' תקפ"ו בשם התוס' והג"ה אשר"י ומרדכי ז"ל דליכא הנאת הגוף בשמיעת קול יע"ש ומהאי טעמא בימות הגשמים דליכא הנאת הגוף רק הנאת מצוה מותר לטבול ולהזות אם דאפשר באחר וכאמור. אמנם היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה אז לחלק יצא דאם אפשר לקיים באחר אסור ולא התירו הנאת הגוף (יעוין מש"כ בחי' לשבת כ"א בשם המל"מ) וכנ"ל ולכך בהנאת תשמישך עלי דאיכא תרווייהו הנאת הגוף. וגם אפשר לקיים מצות פו"ר באחריתי אסור וכן בימות החמה אסור לטבול ולהזות יען דאיכא תרווייהו הנאת הגוף וגם אפשר באחריתי וכן בציצית איכא הנאת הגוף וגם אפשר לקיים בצמר ולא בכלאים (יעוין תוס' יבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת ובשאר דוכתי) ועלה ישוב לכל הקושית ואחר זמן שהעליתי זאת מצאתי לאחד קדוש מדבר כוותי האבני מלואים באה"ע סי' כ"ח ובתשו' שם סי' כ"א שכ' ממש כמש"כ וקלסי' יע"ש ותלי"ת כי כוונתי לדעת הגדול ולענ"ד הוא דרך אמת:
ולפ"ז מיושב קושית התוס' ג"כ. כי ר"י מיירי בשופר של ע"ז בגוונא חדא דמיירי בשופר של שלמים אך בשופר של שלמים דאפשר בשאלה (יע"ש בטעם המלך) וגם איכא הנאת הגוף של פדר"י לזאת לא יצא דבכה"ג לא אמרי' מללה"נ. אבל בשופר של ע"ז אם שיבטלו עכו"ם מ"מ לא חזי מפני שאידחי קודם יו"ט כמבואר ברמ"א ז"ל בסי' תקפ"ו סעי' ה' יע"ש וכיון שא"א באופן אחר אם דאיכא הנאת הגוף אמרי' מללה"נ וכנ"ל ולכך יצא וא"ש:
ולפום רהיטא יש מקום לומר דהרשב"א ור"ן ז"ל לא פליגי דהרשב"א ז"ל דקאמר הטעם מפני דאפשר באחריתי הוא מכח הצירוף דאיכא גם הנאת הגוף וכנ"ל ור"ן ז"ל דקאמר הטעם מפני דאיכא הנאת הגוף הוא בצירוף דאפשר באחריתי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים:
שם בפירש"י ז"ל בד"ה שכפאוהו פרסיים ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא נראה דכוון רש"י ז"ל במש"כ בליל ראשון של פסח דלא תימא דדווקא בליל שני שהוא רק מדרבנן ס"ל דא"צ כוונה (יעוין תוס' ד"ה רבא ולעיל בחי' לברכות י"ג) אך גם בלילה ראשונה ס"ל ג"כ שאצ"כ אם שהוא מדאורייתא ופשוט: