אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת ביצה

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת ביצה

מסכת סוכה

דף ב.

גמ'. במאי עסקינין אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ומאי קושיא דלמא ב"ש לית להו מוקצה. קס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור. מ"ט דב"ש אמר רב נחמן לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאית לי' מוקצה אית לי' נולד ודלית לי' מוקצה לית לי' נולד. ב"ש כר"ש וב"ה כר"י כו' ע"כ והנה לכאורה יש לעשות סעד קצת מסוגיא זו לפסק המטה אפרים בסי' ת"ר והשואל ומשיב במהד"ת סי' א' שסמכו להקל בבהמה העומדת לחליבה ולאכול החלב ולא לייבש ולגבן דשרי לחלוב ביו"ט לאוכלין. וגם רבינו הפמ"ג בסי' תק"ה במ"ז סק"ג צידד להקל בזה וחילם בהאי היתרא להמעיין בדבריהם מבואר דהוא משני פנים האחד. מכח מש"כ המג"א שם בסק"א וז"ל עומדת לאכילה. אבל בהמה שעומדת לגדל וולדות או לחלבה הו"ל מוקצה ואסור בכל ענין ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחיט לה ואוכל הכל כ"מ בר"ן והג"א ע"כ וא"כ לדידן שאנו מקילין במוקצה ביו"ט כנראה מרמ"א ז"ל בסי' תצ"ה ומבואר שם בש"ע הרב. א"כ גם בכאן יש צד להקל. והשני מכח מש"כ הט"ז שם בסק"א וז"ל כ' ב"י בשם הכלבו וז"ל וי"א דאפי' עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אין עומד לגבן ולייבש גבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולגדל אפרוחים וכן דעת הר"ז ע"כ ורש"ל רפ"ק הביא זה וכ' ואין זה אלא דברי נביאות דמנין לנו להקל כי משמע בגמ' דתלוי' בעומדת לחלבה לחוד ע"כ ולא ידענא למה קרא לי' דברי נביאות דהא בתרנגולת לא אמרו העומדת לביצים סתם אלא דוקא לגדל ביצים ה"נ בעז לחלבה כו' וכיון שמידי דרבנן הוא נשמע להקל ע"כ ולכאורה י"ל דעל שני צדדי היתר אלו יש לסמוך מכח ממ"נ. כי השטה מקובצת כאן הקשה דמאי פריך הש"ס מוקצה היא. הלא הביצים קיימי לאכילה ובהשקפה ראשונה יישבתי עפמש"כ הפמ"ג שם להסביר דאם האם היא מוקצה אז הוי הביצה או החלב נולד אבל אם האם לא הוי מוקצה אז הביצה והחלב לא נחשב לנולד. וזה כוונת הש"ס בהקושיא. דהא מוקצה הוא פי' התרנגולת וא"כ הוי הביצה נולד ואח"כ ראיתי שכוונתי בזה לדעת הגדולים הפ"י וצל"ח שפי' כן (יעוין צל"ח מה דמיישב הקס"ד והבן) וא"כ מוכח כהמג"א. אמנם אם נימא דגם אם האם אינו מוקצה מ"מ שם נולד על הביצה כנראה מהקס"ד דש"ס. הדק"ל ועכצ"ל כדעת הרז"ה ז"ל דלא אסר רק בהקצה גם הביצים לגדל אפרוחים ואינם עומדים לאכילה דלפ"ז א"ש הא דקאמר הש"ס והא מוקצה היא. וכמבואר שם בשט"מ. וא"כ ממ"נ מוכח או כדעת הט"ז או כדעת ממג"א וכאמור:

אמנם לדינא. אין מזה שום הוכחה. כי שערי התירוצים לא ננעלו וגם השט"מ שם תי' וז"ל דהרי הוא כאלו אקשי נולד הוא דלמולד נמי קרי מוקצה שהכל מטעם מוקצה אלא שהנולד הוא יותר מוקצה עכ"ל. ואדרבה מפשטות הסוגיא דקאמר. קס"ד דאפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור נראה מבואר דגם אם התרנגולת שרי מ"מ כיון דהקצוה לגדל ביצים הביצה הוי נולד כמבואר במהרש"א ומהר"ם שי"ף ז"ל (יעוין חי' הרשב"א ז"ל) וכבר תמהו על המג"א מכאן אך הק"נ בסק"א ובהגהותיו נתיב חיים ופ"י וצל"ח כולם כאחד הלכו בשיטה חדא ליישב דעת המג"א ולפרש דרק הקס"ד דש"ס הי' כן אבל ר"נ לא ס"ל הכי ופירשו דברי ר"נ דקאמר ודלית לי' מוקצה לית לי' נולד פי' דכאן אם התרנגולת אינו מוקצה גם הביצה לא הוי נולד והצל"ח הוסיף עוד דגוף הסברא דהקס"ד דאם דמוקצה שרי מ"מ הביצה הוי נולד הוא סברא דחוקה עיין בדבריהם הנעימים שהאריכו בזה. ואנכי בעניי אומר אם כי יש בזה סיפוק ליישב דברי רבינו המג"א שלא יקשה עליו מסוגיא ערוכה. אבל להלכה אין להעמיד שום יסוד על ישוב זה. כי לומר דלמסקנא הוא מלתא דפשיטא דאם מוקצה שרי גם הביצה לא נחשב לנולד. כנראה מהצל"ח. א"א לומר. מדחזי' דבמסקנא קאמר הש"ס במאי אוקמתא בתרנגולת העומדת לגדל בצים ומשום מוקצה אי הכי אדמפלגי בביצה ליפלגו בתרנגולת להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי ולפלגו בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה דבמקצה אסרי כו' ועי"ז נדחד דברי ר"נ כמבואר בסוגיא ואם איתא דלמסקנא ולר"נ. פשיטא להו הא דאם התרנגולת מותרת גם הביצה לא הוי נולד מה זה קול הרעש לדחות דברי ר"נ דלפלגו בתרנגולת להודיעך כחן דב"ה דגם במוקצה אסרי הלא מוכח מהא דאסרי הביצה ולולי שהתרנגולת אינו אסורה מפני מוקצה גם הביצה לא הוי נולד. ומדחזי' דלא ניחא לי' למסקנת הש"ס זאת מוכח דלא סברא רחוקה היא לומר אם דהאם אינו מוקצה מ"מ הוי הביצה או החלב נולד. אלא קרובה היא וכיון דאנו רואין סברא זו בהקס"ד (ונודע דעל סברת המקשן מעמידין יסוד גדול עוד יותר מעל סברת התרצן כי התרצן בקל יכול לדחות הקושיא אבל המקשן דבא להקשות חקר היטב אם יש לו במה להקשות) כל עוד דלא מצינו הכרח דהמסקנא חולק על זה. בודאי דחלילה לנו להקל נגד סברת המקשן והס"ד ועתה אם דהפ"י וצל"ח פי' דברי ר"ן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד. בכאן דוקא כי הביצה לא הוי נולד ועשו לזה הוכחות לקמן אי"ה יבואר סתירת הוכחת הצל"ח) צריכין אנו לראות אם הראשונים אשר מפיהן אנו חיין. פי' כן או לאו ובאמת דחזי' לרבותינו הראשונים דלא פירשו כן:

ומנא אמינא לה חדא מהא דכ' הרא"ש ז"ל בשלהי מכילתן לדעת ר"ת ז"ל דס"ל דבנולד אסור גם בשבת וז"ל והא דפריך בסוף כירה אמילתא דר"י מדר"נ דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד לא קיי"ל הכי והוי מצינין לשנויי התם דלא קיי"ל הכי ולא חשש תדע דבלא"ה כו' ע"כ ואם איתא דפירשו דברי ר"ן דהואיל דלית כאן מוקצה גם נולד לית כאן וזאת הוא כוונת קושית הש"ס בשבת שם על ר"י דהתרנגולת מותרת ואמאי הביצה אסורה הלא לא הוי כלל נולד לר"ן. וא"כ אין כאן שום רמז קושיא על ר"ת ז"ל וכמובן אלא ודאי דפירשו דברי ר"ן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד פי' אם דהוי נולד מ"מ גם בנולד ס"ל דשרי. גם מהתוס' ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל שהקשו כולם שם בשבת מ"ה ע"ב דמאי פריך הש"ס על ר"י דאיך ס"ל דהתרנגולת מותרת והביצה אסורה מר"נ הלא ר"י קאמר הטעם משום משקין שזבו. וכוונת קושייתם הוא דא"כ י"ל דר"י ס"ל דלמוקצה לא חיישי' אבל לנולד חיישי' כמבואר שם במהרש"א ומהר"ם מלובלין ופ"י ז"ל יע"ש ועתה אם נאמר שהם מפרשים דברי ר"ן כפי' הפ"י וצל"ח. א"כ מוכח דלא ס"ל דסברת המקשן הוא סברא דחוקה. ואינו לפי האמת דא"כ מאי קשיא להו אם הסוגיא דשבת רצה לאוקמי דברי ר"י לפום קושטא דמלתא דאם האם אינו מוקצה גם הביצה לא הוי נולד כלל. אלא דס"ל דרק ר"ל חולק על סברת הקס"ד. אבל לאוקמתות אחריני דבסוגיא שפיר יש לקיים סברת הס"ד. ואם תאמר שהם מפרשים דברי ר"נ כפשוטו אם דהוי נולד מ"מ לא ס"ל למאן דלית לי' מוקצה א"כ מבואר דגם המה מפרשים כפי' הרא"ש ז"ל. וגם במאירי כאן מבואר שפי' כן והאריכות בזה אך למותר כי נאמן עלינו רבינו הפ"י ז"ל בעדותו שהפוסקים והמפרשים הקדמונים לא פי' כפירושו. ועתה לפירושם בדברי ר"ן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד הכוונה הוא דגם נולד ס"ל דשרי לא מבעי דלית כאן שום הוכחה דלמסקנא לא קיימא סברת הקס"ד אדרבה מבואר דקיימא וקיימא מדקאמר דלית לי' איסור נולד משמע דאולי הי' ס"ל דנולד אסור הי' הביצה אסורה אם דהתרנגולת מותרת מ"מ הביצה הוי נולד. גם לשון הש"ס דקאמר. להודיעך כחן דב"ש דבנולד שרי מורה באצבע דנולד עכ"פ הוי אך דשרי וכיון שמבואר מהסוגיא לפירוש רבותינו הראשונים ז"ל דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים גם למאן דמתיר מוקצה מ"מ הביצה הוי נולד א"כ ה"נ בבהמה העומדת לחליבה. גם להמתירין מוקצה מ"מ הוי החלב נולד ואסור לדידן דקיי"ל לאסור בנולד וכאמור:

ולכאורה יש מקום ליישב פסק המג"א עפמש"כ רש"י ז"ל בד"ה קס"ד וז"ל להכי פרכי' מ"ט דב"ש דקס"ד דאפי' לר"ש דשרי במוקצה בנולד אסור דאילו במוקצה ס"ל לא מקצי אינש מדעתי' מידי דחזי' לי' אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתי' עלוי' עכ"ל וכ"כ התוס' בד"ה קס"ד. וא"כ י"ל דזה דוקא בביצה דאפשר דלא תוליד. דרגילה למירמי בכל יומא אפשר דמשניא ווסתה אבל בחלב דהוא בכל יום ויום דבודאי ידע מאתמול דיהי' לה חלב לא הוי נולד וכמש"כ התוס' רי"ד ז"ל כאן וז"ל אי קשיא מ"ש תרנגולת העומדת לגדל ביצים מעז לחלבה הלא זה וזה מוקצה נינהו והיכי אמרי' בפ' חבית שנשברה חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולא חילק בין עז העומדת לחלבה בין עז העומדת לאכילה תשובה כדפי' התם במהדורא תליתאה דביצה לא עבידא דאתיא בכל יומא ואין דעתי' עלי' אבל חלב דבכל יומא עביד דאתי דעתי' עלי' והלכך אע"פ שהוא יוצא מעז שהוא מוקצה החלב מותר משום דעביד ואתי ע"כ וגם בשו"ת מהרש"ל סי' ע"ה מוזכר סברא זו לחלק בין חלב לביצה ובחי' המאירי כאן בד"ה אי הכי אם שכ' סברא זו מ"מ ס"ל דביצה וחלב שווין המה יע"ש). יע"ש אמנם באמת אין לצרף זה להלכה וגם ליישב דברי המג"א אין זה מספיק וכמו שאבאר בס"ד. דהנה האו"ז הגדול בה' יו"ט סי' שכ"ט כ' וז"ל פירש"י ז"ל דאילו במוקצה ס"ל דלא מקצי אינש מדעתי' מידי דחזי' לי' אבל נולד לא הוה ידע לי' דניהוי דעתי' עלוי'. והשתא לפי סברא זו כך הוא שזאת התרנגולת העומדת לגדל ביצים דינה כמו התרנגולת העומדת לאכילה דתרווייהי שרי לשחוט ולאכול והקשה רבינו יצחק בר אשר ז"ל לפי פירש"י ז"ל שמפרש טעמי' דנולד משום דלא ידע לי' דניהוי דעתי' עלוי' א"כ מעיקרא נמי כי פריך אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה הול"ל משום נולד כדמסיק השתא. ותו גבי עצמות וקליפין בה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואמאי והא ידע בודאי שכשיאכל יהי' לפניו עצמות וקליפין ודעתי' עליהן הלכך פי' הריב"א ז"ל דל"ש לומר נולד אלא בדבר שנשתנה ונעשה ראוי לדבר שלא הי' ראוי מתחלה כגון ביצת התרנגולת העומדת לגדל ביצים דכשהיתה במעי תרנגולת לא היתה ראוי' לאכילה ועכשיו שנולדה נעשית ראוי' לאכילה הלכך הויא לה נולד אבל ביצת תרנגולת העומדת לאכילה ל"ש למימר בה נולד שגם במעי תרנגולת היתה עומדת לאכילה כו' הא למדת דלא מקרי נולד אלא בדבר שמשתנה אחר שנולד ממה שהי' עומד לו קודם שנולד הלכך תרנגולת העומדת לגדל ביצים שביצתה בחיי' לא קיימא לאכילה כשנולדה וקיימא לאכילה אסורה משום נולד כו' עכ"ל וליישב פירש"י ותוס' ז"ל נלע"ד כי גם המה מודים דעיקר נולד הוי דנשתנה ממה שהי' מקודם אמנם הוכרחו לפירושם. יען כי התוס' שם בד"ה קס"ד הקשו וז"ל ותימה דהא ר"ש דשרי במוקצה שרי בנולד כדאמרי' בשבת *(ר"י אומר אין)** מסיקין בשברי כלים ור"ש מתיר אע"ג דהוי נולד וי"ל דלא דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחלה לא הי' בעולם אבל התם הכלי הי' בעולם רק שנשבר כו' עכ"ל ולזאת בהקס"ד דסבר דבנולד דביצה כ"ע מודים דאסר גם ר"ש הוכרחו רש"י ותוס' ז"ל לפרש הטעם יען דלא ידע לי' מאתמול ולא הי' דעתו עליו. וגם נשתנה ממה שהי' מקודם. כדי ליתן טעם להקס"ד דגם ר"ש מודה לנולד דביצה אבל בעומדת לאכילה דהוי כאוכל הנפרד מאוכל ושהיתה דעתו על התרנגולת גם על הביצה היתה דעתו יען דהוי כגוף אחד כמבואר בר"ן ומאירי ז"ל יע"ש) אבל עצמות וקליפין אם דהוי נולד יען שהי' בעולם שרי לר"ש. אבל לדידן דקיי"ל כר"י אסור מטעם בולד שנשתנה ממה שהי' מקודם גם לרש"י ותוס' ז"ל וא"ש והנה חזי' להמג"א בעצמו בסי' תצ"ה סק"ז שפ' שאין לטלטל עצמות שנתפרקו ביו"ט יען דהוי נולד וכן פסקו הא"ר ופמ"ג והרב בש"ע וכ"כ המג"א בסי' ש"ח ס"ק מ"ט דבנתפרקו בשבת הוין נולד. וכ"כ בהגהות דגול מרבבה שם. ומזה אני תמה על הוכחות הצל"ח לפרש שר"ן מודה דב"ה ס"ל נולד גבי שבת אך בביצה הטעם כיון דלא ס"ל מוקצה גם נולד לא הוי הביצה וכנ"ל דאל"כ דגם נולד לא ס"ל לב"ה בשבת אדמיפלגי ב"ה וב"ש בקליפין ועצמות דהוי רק מוקצה ליפלגי בנולד לאשמעי' כחא דהיתירא דב"ה. וגם ר"ן אמאי עשה חילוק בין שבת ליו"ט אמאי לא חילוק רק בין נולד למוקצה ומוקצה לא ס"ל לב"ה ולכך מתירין בקליפין ועצמות אבל נולד ס"ל ולכך לא תאכל הביצה וביו"ט דסתם לן תנא כר"י הוא רק גבי נולד עכת"ד יע"ש ואיך סתר את עצמו שכ' ג"כ כמו שהוא האמת בדג"מ דקליפין ועצמות הוי נולד וא"כ אין מקום (ולהעמיד הוכחה שלו מכח החילוק שבין נולד לנולד שלא הי' בעולם הוא ז"ל בעצמו לא כתבה. כי באמת לא מסתבר לעשות מזה הוכחה. ובקל יש לדחות כמבואר להמעיין) לכל זה וכמובן ועתה לפי הפסק דקיי"ל דגם קליפין ועצמות הוי נולד דבודאי ידע דיהי' (וראוין גם למאכל בהמה) ומ"מ הוי נולד וא"כ ה"נ גבי חלב וגם תוס' ורש"י ז"ל מודים לדידן (ולסמוך על התוס' רי"ד ז"ל שבכאן הי' לנו להתיר גם למ"ד דס"ל לאסור במוקצה כמבואר בדבריו הקדושים. ובזה גם המג"א מודה דאסור) ובאמת כי התוס' רי"ד ז"ל בעצמו בחי' לשבת שם תי' תי' אחר דר"ח קאי אליבא דשמואל דלא ס"ל לא מוקצה ולא נולד. ובסברתו שבכאן יחידאה הוא בדבר כמבואר כאן במאור ור"ן ומאירי ז"ל דביצים וחלב שווין הם וגם בחי' הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל שם בשבת תי' דקאי רק לשמואל דל"ל מוקצה ונולד (מלשון כולם דכ' דלית ליה מוקצה ונולד נראה דבלית לי' מוקצה בלחוד לא סגי כי מ"מ כאן הוי נולד ויעוין במחצית שם בסי' תק"ה מה שפי' את המשמעות מר"ן ז"ל שכ' המג"א. ולא זכיתי להבין דבריו כי הלא הר"ן ז"ל קאמר דגם נולד ל"ל לשמואל ויעוין בק"א להרב בש"ע. ובסמוך יבואר עוד אי"ה כי גם מהג"א שמקורו מן האו"ז אין לעשות הוכחה כמג"א כי באו"ז עצמו מבואר ההיפוך) אבל להאוסרין נולד אסור בשבת וגם בעומדת לאכילה. ולרמב"ן ז"ל דלסברתו מותר בשבת (ובעומד לחליבה יש פלוגתא בשיטתו כמבואר) מתיר גם בביצה כמבואר שם. גם האו"ז למד דין החלב מביצה כמבואר שם הרי לנו כל הראשונים שלא חילקו בין ביצה לחלב ודין אחד לשניהם:

ויש עוד שתי ראיות מבוארות ומוכרחות מרבותינו הראשונים ז"ל דגם להמתיר מוקצה והבהמה בעצמה שרי מ"מ החלב הוי נולד ואסור למה דקיי"ל לאסור נולד ביו"ט. האחת ממקור הדין מן האור זרוע שממנו הביא הג"ה אשר"י דאסור החלב בעומדת לחליבה. והאו"ז בעצמו פ' בסי' שנ"ט שס"א שס"ב גם ביו"ט כר' שמעון הרי מבואר אם דפ' להתיר מוקצה. מ"מ אוסר החלב מטעם נולד (וכונת הג"א במש"כ אי בעי שחיט לה ואכיל הוא יען שעומדת לכך ודעתו לזה כמבואר כן הדין והטעם באו"ז בעצמו יע"ש) השנית מבעל העיטור שכ' בריש ה' יו"ט וז"ל ואע"ג דשינויא דר"נ ליכא כי קושיין גמרינין מינה דמחמירין ביו"ט כר"י כסתם מתני' דליכא מאן דדחי לה ודוקא כגון שנשברה ביו"ט שנולדה מן המוקצה דומיא דביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים וכגון נבלה דמעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לכלבים. אבל מוקצה עצמה כגון גוף התרנגולת ועז לחלבה ורחל לגיזתה ותמרה דעיסקא דפליגי ר"י ור"ש בין בשבת בין ביו"ט מותר לאכילה ולא החמיר רבי אלא בנולד ובמוקצה מחמת איסור. והא דאר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה מתוקמה בין בשבת בין ביו"ט ובעז העומדת לאכילה קאי ולית בה משום מפרק דומיא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדירה וכדמפרשי' טעמא דמשקה הבא לאוכל ה"ה כאוכל ובסוף המשנה נפרש עכ"ל הרי מבואר להדיא שבמקום שפ' שהתרנגולת והעז מותרת כי הוא מהמתורין מוקצם ביו"ט מ"מ אוסר את החלב אם האם עומדת לחליבה מפני שהוא נולד. הרי מבואר באו"ז ועיטור אם דמתירין מוקצה מ"מ בעומדת לחליבה אסור החלב מכח נולד. והנה גם מרבותינו ראשוני האחרונים הלא המה המהרש"ל ז"ל שם בתשובה וביש"ש פ"ק והא"ר שם בסק"א והוכיח כן מהרשב"א ז"ל בעבודת הקודש ובשו"ת חוט השני כולם כאחד לא ס"ל כהמג"א אך ס"ל דגם להמתיר מוקצה מ"מ אסור החלב משום נולד וכ"נ דעת רבינו הרמ"א ז"ל מדלא הגי' בסי' תק"ה דלהמתירים בסי' תצ"ה דמתירין מוקצה שרי גם כאן אלא ודאי דס"ל דלכ"ע אסור כאן משום נולד ואחר אחרון הרב בעל התניא ז"ל אם כי אוהב ומחבב תמיד את דברי רבינו המג"א מ"מ בכאן הכריע דלא כוותי' יע"ש ובק"א:

ועתה לאחר כל זה נראה ברור לדעתי העני' אם כי הפמ"ג בא"א סק"ג והמטה אפרים וחיי אדם נמשכו אחר שיטת רבינו נר ישראל. המג"א ז"ל דאיסורא דחלב תלי באם יש מוקצה ביו"ט או לא. אולי הי' נגד עיניהם המאירות דעת רבותינו האו"ז ועיטור שכ' להיפוך. בלי שום ספק. דהי' פוסקים כמותם כי מאן ספין ומאן רקיע להכריע נגדם כל עוד דלא חזי' לראשונים לומר נגדם. בפרט להקל ולא עוד דמוכח כוותם מהסוגיא לפירושא דפוסקים ומפרשים ראשונים (ואין לצרף סניף דעת המקילין גם בנולד כי לעומת זה יש גם מחמירין במוקצה אשר המחבר באמת פ' כוותם וגם לדידן נכון וטוב להחמיר כמבואר בסי' תצ"ה) כאשר ביארתי בס"ד וא"כ קאים הלכתא על מכונה מכון האמת כדעת האור זרוע והעיטור ורשב"א ורמ"א ומהרש"ל ז"ל וכשיטת החולקים על המג"א. החוט השני וא"ר והרב בש"ע ז"ל דגם להמתירין מוקצה ביום טוב מכל מקום בבהמה העומדת לחליבה אסור לחלוב גם לאוכלין משום נולד ואין לסמוך בזה כלל על המתירין (גם הפרי מגדים שם בא"א סק"א העיד שהעולם נהגו לאסור כפסק הרמ"א ז"ל יעוין שם ובסק"ג) מוקצה ביום טוב כאשר ביארתי להלכה ולמעשה בס"ד:

וכיון שנתבאר בס"ד דלדינא אין לסמוך על פן הא' להיתר. אין לנו רק פן השני שהוא דעת רבינו הט"ז ז"ל להתיר ואנכי העני בדעת אינו רואה שנוכל לסמוך על זה. דהנה דעת הי"מ אלו הם דעת הרז"ה ז"ל וז"ל המאור בריש מכילתן. ודווקא בעומדת לגדל ביצים להוציא מהם אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים לאכילה אע"ס שהתרנגולת מוקצית אין הביצה מוקצית דהא דעתי' עליו מאתמול כדאשכחן לי' לר"נ דאמר במס' שבת עז לחלבה ותרנגולת לביצתה ורחל לגיזתה פלוגתא דר"י ור"ש ובמס' שבת פ' חבית אר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ואנו מפרשין אותה אפי' בשבת ואע"פ שהרי"ף ז"ל פירשה ביו"ט אנו רגילין לפרשה אפי' בשבת ואע"פ שהעז מוקצית היא בעצמה בשבת אין חלבה מוקצה דדעתי' עלי' מאתמול וכשם שאתה אומר בעז לחלב' כך בתרנגולת לביצתה אע"פ שהתרנגולת מוקצית אליבי' דר"י אין הביצה מוקצית ומותרת היא אליבא דר"נ עכ"ל הרי מבואר דתלה פסק שלו בשיטתו בהא דפ' דגם בשבת שרי לחלוב לתוך קדירה של אוכלין ומטעם זה השיג הראב"ד ז"ל עליו יען דמפרש דעז לחלבה דווקא ביו"ט שרי ולא בשבת יע"ש וא"כ אנן דקיי"ל כדעת רוב המפרשים ופוסקים דאוסרים גם לאוכלין בשבת שמבואר מסתימת הש"ע סי' ש"ה סעי' כ' ופ' כן הדיא שם המג"א בס"ק י"ב א"כ גם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים לאכלם. אם דדעתו עליהם אסורה וה"נ בעז לחלבה אם דדעתו לאכול החלב אמור. ויש עוד לעשות קצת ק"ו מדחזי' לדעת הר"ן ז"ל כאן דדעתו להתיר גם בשבת בעז העומדת לאכילה מ"מ בתרנגולת העומדת' לגדל ביצים אם כי דעתו עליהם לאוכלם אסורים כמבואר בדבריו. ק"ו לדידן דאנו אוסרין בשבת בוודאי דאסור ביו"ט באינם עומדים לאכילה אם דדעתו לאכול החלב או הביצים. וגם הרז"ה ז"ל מודה דהאוסר בזה אוסר בזה וכאמור:

וזה כתבתי רק לדעת הרז"ה ז"ל אבל באמת רובם ככולם חולקים עליו המאירי ז"ל בחי' כאן האריך למעניתו לחלוק עליו ומסיק דנ"מ לו בעז לחלבה יע"ש ובחי' בד"ה שבת דעלמא כ' וז"ל וא"ת והרי בשבת מיסא יש על אמה איסור מוקצה שא"א לשחטה והיכי תישתרי בשלמא לפי' הרב הלוי ז"ל מוקמי' לה בשביציו עומדין לאכילה כו' ע"כ הרי דלרז"ה ז"ל אין מקים לקושיא זו ומדחזי' להרמב"ן ורשב"א וריטב"א ועיטור ור"ן ז"ל (וכ"כ במחצית סק"ג יע"ש) שלקחו להם דרך אחר בישוב קושיא זו. אם כי כולם ראו את דברי סמאור הרי דלא ס"ל סברתו ויש לנו עוד עד נאמן לזה השטה מקובצת שכ' כאן וז"ל מ"ט דב"ש מוקצה היא פי' אפי' עומדת התרנגולת לגדל ביצים ולהיות הביצים לאכילה אפ"ה אין לה הכנה באנפי נפשייהו במעי אמן כיון שהאם היא מוקצה וכן פסקו רוב הפוסקים ע"כ הרי שהעיד לנו שרוב הפוסקים לא פסקו כוותי' וכיון דחזי' דהרז"ה ז"ל כמעט יחידאה הוא בדבר זה והראב"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ועיטור ומאירי ור"ן ושט"מ ז"ל חולקים עליו וס"ל כהוראת הלשון דתרנגולת העומדת לאכילה דמשמע דהיא עצמה עומדת לאכילה ולא הביצים. או בבהמה החלב האם נוכל לומר ע"ז דבדרבנן שומעין להקל. הלא להט"ז בעצמו בסי' תצ"ז סק"ט דס"ל דבס' דשיל"מ אזלי' להחמיר גם בס' פלוגתא דרבוותאי כמבואר שם בפמ"ג א"כ גם כאן הוי ס' דשיל"מ. אבל גם למה שהוכיח הרב בק"א שם דבס' פלוגתא אזלי' לקולא גם בס' דשיל"מ בנידון דידן דרובם ככולם חולקים על הרז"ה ז"ל הלא כלל גדול הוא גם בדרבנן דאחרי רבים להטות אם שהוא לחומרא (ולא כמש"כ חפו"מ שם להחשיב דעת הרז"ה ז"ל לספיקא דדינא יען כי לדעתו אין חולקין עליו רק הראב"ד ורמב"ן ז"ל יע"ש. והאמת אינו כן אך כמש"כ. ובפרט דמבואר הוא בשטה מקובצת) וכדעת הרש"ל ומג"א ופר"ח ז"ל שחולקין על הט"ז והכי נקטילו להלכה ולמעשה בס"ד:

וכיון שנתבאר בס"ד סתירת שני צדדי ההיתר. בטעמים אמיתים והכרחים אין לנו אך ורק פסק הש"ע וכהכרעת הרב בש"ע שלו שגם אם דעתו לאכול החלב מ"מ בבהמה העימדת לחליבה אין להתיר גם לאוכלין רק בבהמה העומדת לאכילה היא עצמה אז יש להתיר לאוכלין כנלע"ד נכון וברור להלכה ולמעשה בסייעתא דשמיא:

דף י:

תוס' ד"ה איכא חד דמערב בהו. וא"ת ולבטול ברובא וי"ל דבעלי חיים לא בטלי דחשיבי א"נ הו"ל דשיל"מ אפי' באלף לא בטל ע"כ השעה"מ בפ"א מה' יו"ט ה' ו' האריך בביאור דברי התוס' יע"ש ולדעתי העני' נראה ביאור דבריהם בפשיטות דהנה הרמב"ן ז"ל במלחמות בפסחים בפ' כש כ' דחכמים פליגי על ר"ש בדין דשיל"מ וס"ל דבטל ור"י דס"ל דחמץ בפסח ב"ס אם דהוי דשיל"מ ס"ל כחכמים יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לע"ז בד' מ"ד בשם הרא"ה ז"ל דאביי ורבא דלא נתנו הטעם לקמן ל"ח דלא בטיל מים ומלח לגבי עיסה יען דהוי דשיל"מ כפירוקא דר"א מפני דס"ל כחכמים דבשיל"מ בטיל או דניחא לי' לאוקמי מתני' גם כחכמים יע"ש וא"כ י"ל דגם התוס' דהכא קיימא בשיטתא דא ולזאת קשיא להו דליבטל ברובא ואם דהוי דשיל"מ עדיין ק' לר"י דס"ל דבטיל וגם לאביי ורבא אם נימי דס"ל כן ותי' מפני דבע"ח לא בטלי אמנם עדיין ק' לרב פפא דנראה מסוגיא דזבחים ע"ב ע"ב דרק ר"א ס"ל דבע"ח אינם בטלים אבל ר"פ לא ס"ל הכי דאל"כ לא הי' צריך לתירוצי האי תנא תנא דליטרא קציעות יע"ש ותירצו מפני דהוי דשיל"מ ור"פ ס"ל כר"ש דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל וכדקיי"ל וק"ל:

דף יד:

ר"פ איקלע לבי מר שמואל אייתי לי' דייסא ולא אכל ודלמא במכתשת קטנה עבדוה כו' ואב"א שאני בי' מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי ע"כ הרי דאם עבר ועשה מה שאסור מפני דהוי כעובדא דחול אסור גם לאחרים בדעבד וכמש"כ המג"א בסי' תק"ד סק"ה אם כי המג"א שם הסתפק דלמא דווקא אדם חשוב צריך להחמיר הא"ר שם בסק"ח העלה דגם בספיקא אין לאחרים לאכול. ואין ספיקא של המג"א מוציא מידי וודאי של הא"ר וכ"נ מפשטות דברי הרי"ף ורא"ש ז"ל בהעתקתם סוגיא זו. גם ממש"כ השט"מ כאן וז"ל פי' הריטב"א ז"ל דהוא רצה להחמיר על עצמו דאלו מדינא שריא דהא קיי"ל כר"מ התם במס' שבת ובחולין דאמר דהמבשל בשבת שיאכל בו ביום לאחרים ע"כ דנראה דלדידן דקיי"ל בטוש"ע סי' שי"ח כר"י אסור מדינא וכמש"כ המחצית שם ומה שרצה להסיב את כוונת השט"מ כדי לסתור הוכחה זו לענ"ד אינו נראה כי לכאורה אינו מובן כלל. דהלא גם ר"מ מודה דבמזיד אסור בו ביום גם לאחרים והכא חיישינן לעבדי פריצי דעבדי בגדולה במזיד ואמרי דעשו בקטנה ועכצ"ל כוונתו יען שכאן לא אסר רק מפני עובדין דחול ואינו אלא מדרבנן כיון דקיי"ל דבשוגג גם בדאורייתא שרי לאחרים עכ"פ יש להקל בדרבנן גם במזיד (יעוין חולין י"ד בסוגיא ובתוס' ותראה כי דוחק גדול לומר דחשט"מ ס"ל דלר"מ שרי לאחרים גם במזיד נגד דעת כל המפרשים ופוסקים יעוין בסי' שי"ח) ולפ"ז מוכח דרק צירוף הקולות ד"ה כר"מ. וגם אינו אסור רק מפני עובדין דחול זה וזה גרמו ההיתר וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י גם בזה אסר בדעבד גם לאחרים (וכמבואר בלבוש בריש סי' שי"ח דגם באיסור דרבנן אסור לאחרים במזיד וגם בשוגג לדידן כמש"כ שם הפמ"ג במ"ז ס"ק א"ב יע"ש ובפמ"ג בסי' תק"ד שם) מעיקר הדין ולזאת כיון דגם מהשט"מ נראה כא"ר וגם המג"א ספוקי מספקי לי' (ולט"ז גם בספיקא דדינא אזלי' להחמיר בס' דשיל"מ) נקטינין כפסק הא"ר דאסר לכ"ע ולא דווקא לאדם חשוב. ולפ"ז גם אם עבר ועשה גבינה ביו"ט שהוכיח המג"א בסי' תק"י סקי"א טעם האיסור מפני שדרך לעשותו לימים רבים והוי עובדא דחול אם דעל הדיוק שעשה המג"א שם משבת קל"ד חלק הח"מ הובא במחצית שם ובאמת כפי הח"מ מבואר בפיר"ח ז"ל בשבת שם יע"ש. אמנם מירושלמי ספ"ק דמכילתן שהביאו כל הפוסקים וגם בב"י שם וז"ל מהו להעמיד חלב ביו"ט אם אומר את כן אף הוא חולב ומעמיד מיו"ט לחול ע"כ נראה כמג"א (וכן ראיתי בשיירי קרבן שם. ומה שהקשה על המג"א. יש ליישב קצת לדידן דקיי"ל כרבה בהואיל יע"ש ותבין) כי גם בגיבון שייך זה הטעם. וגם בהג"מ בפ"ג מה' יו"ט כ' על מש"כ הרמב"ם ז"ל דאין עושין גבינה וז"ל אפי' להעמיד חלב אסור דגרסי' בירושלמי כו' הרי דעמידת החלב קיל מעשיית גבינה מד"כ ע"ז אפי' (יעיון בפיר"ח ז"ל בספ"ק דמכילתן ובחי' מאירי כאן ב' ע"ב ובחי' הרשב"א ז"ל בשבת צ"ה) וכיון דעיקר טעם איסור עשיית גבינה הוא מפני שדרך לעשותו לימים רבים והוי כעובדא דחול (ולזאת גם בא"א לעשות מעיו"ט אסור כמבואר שם בפמ"ג. וגם הב"ח פ' כן מטעם אחר יע"ש) א"כ בעבר ועשה במזיד בכור גם לאחרים בפרט במגבן דלדעת קצת פוסקים הוא ה"ת כנראה מריהטת הסוגיא דמצניע שם (יעוין ר"ן ז"ל לקמן בריש אין צדין) בוודאי נקטינין כפסק הא"ר לאסור גם לאחרים כנלע"ד:

דף טז:

גמ' אתמר רב אמר ה' כת"ק ושמואל אמר ה' כרבי איבעיא להו ה' כרבי לקולא או לחומרא כו' ותמה הצל"ח דלמה לא מספקי כן הש"ס בדברי רב אם הוא לקולא או לחומרא כיון דהספק הוא דמחמת דשלח ר"א לגולה דשונין רבי אוסר וחכמים מתירין יע"ש שהאריך בנועם פלפולו ולענ"ד נראה בפשיטות יען דקים להו להש"ס לישנא דרב דאמר ה' כת"ק וכיון דר"א שנה רבי אוסר וחכמים מתירין. וכן הוא גירסת הר"ח ז"ל לאוקמתא דר"א וז"ל ת"ר יו"ט שחל בע"ש אין נערכין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות דברי רבי וחכמים מתירין כו' ע"כ יע"ש ואם איתא דגירסת רב הי' כר"א הי' לו לומר ה' כרבי ומדקאמר רב הלכה כת"ק מוכח דשנה כמו ששנו בבבל אבל בשמואל איכא לספוקי שפיר דבין כך ובין כך שפיר אמר הלכה כרבי. גם מש"כ הצל"ח דרב דאמר ה' כת"ק הוא שפת יתר לכאורה כי פשיטא דיחיד ורבים ה' כרבים יע"ש. אמנם למש"כ הר"ח ז"ל דמסתבר טעמי' דמאן דאמר דמערבין עירובי חצירות אך מ"מ קיי"ל כרבי לאוקמתא דר"א) יע"ש לק"מ לפמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לגיטין נ"א ע"ב וז"ל והא דפסקי' לפעמים בהדיא כוותי' אע"ג דכבר ידוע הוא דה' כוותי' כו' הא ל"ק דזה הוא מפני שלפעמים מסתבר טעמי' דאידך כו' כי היכי דפסקי' בכמה דוכתי ה' כחכמים ואע"ג דיחיד פליג עלייהו וטעמא כדאמרן מפי רבינו נר"י עכ"ל (יעוין ביעור אוזן מ' ה' אות ג') ולפ"ז מיושב גם הקושיא הראשונה בדרך הצל"ח. דברב לא מספקי לן כי בוודאי דאמר ה' כת"ק דגם עירובי חצירות אסור אם דמסתבר טעמי' דיחיד דשרי וכמש"כ הגאון ר"ח ז"ל. אבל להיפוך לא הי' צריך לאשמעי' כי בלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים וכמובן:

דף יז.

גמ' איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר וקמחו נאסר או דלמא כו' ואין קמח נאסר למאי נ"מ לאקנויי קמחו לאחרים אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים ואי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר ל"צ לאקנויי קמחו לאחרים. זאת היא גירסת הרי"ף ורש"י ז"ל ושאר פוסקים אבל התוס' הביאו בשם בה"ג דגרס דדווקא אם הוא בלבד נאסר אז שרי לאקנויי קמחו לאחרים וכ' הרשב"א ור"ן ז"ל דהקנייה מיהא בעי דבלא"ה אי אפשר משום דשלוחו של אדם כמותו יעוין בדבריהם הקדושים הרי מבואר דגם במקום שהפעולה בעצמה מותרת ואך על האדם מוטל לשבות מ"מ אמרי' שלוחו של אדם כמותו. ולא כסברת האחרונים דבשביתה דהפעולה בעצמה מותרת ל"ש שלוחו של אדם כמותו (יעוין ישיע"ק או"ח סי' רס"ג סק"ו ובשאר אחרונים) ולכאורה יש לומר דמגירסת שאר פוסקים ומפרשים דגרסי כי אם קמחו אינו נאסר א"צ לאקנויי קמחו לאחרים מוכח דבכה"ג לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו. אבל ראה מה שכ' הרשב"א ז"ל לתרץ דלכך ל"צ לאקנויי יען שאם אינו נאסר קמחו י"ל דכיון דעירוב דרבנן הוא לא החמירו בדבר אלא שלא יעשה הוא בעצמו אבל לא לאחרים בשבילו יע"ש הרי דגם לגירסא זו לא ניחא לי' לומר סברת האחרונים הנ"ל וצ"ע:

דף לט.

בתוס' ד"ה משום דהוי דשיל"מ וכ' וז"ל וא"ת הא פרישת לעיל דל"ש דשיל"מ אלא במב"מ וי"ל דאין ה"נ דלא אמרי' לי' אלא במב"מ והכא גבי תחומין שאני דהחמירו כאילו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא ועי"ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א"כ כשערב זב"ז הוי כאילו מין אחד ע"כ והנה המג"א בסי' תקי"ג סק"ז ס"ל דדשיל"מ בא"מ אם שבא לתקן הקדירה מ"מ בלא ניכר בטל וביאר הדגול מרבבה בסי' שצ"ז טעמו דכיון דיש לנו שני תירוצים והוא מלתא דרבנן לזאת ס"ל להמג"א דאזלי' לקולא ולא מחמרי' רק היכי דאיכא תרווייהו בתחומין דאיכא סניף דהוי ממונא וגם בא לתקן הקדירה יע"ש אמנם אנן קיי"ל דבבא לתקן מקדירה גרידא מקרי מב"מ לענין דשיל"מ כמבואר ביו"ד סי' ק"ב בט"ז וש"ך ושאר פוסקים יע"ש באחרונים הרי דאנו חוששין לתירוצא בתרא בלחוד וא"כ יש מקום לומר חוש גם לתי' הראשון בלבד דבתחומין גם בשאר שא"צ זל"ז מ"מ כיון שהוא ממונא הוי כמב"מ. אבל נלע"ד דדווקא לתי' השני של התוס' דחזינין לכל הראשונים דמסתבר לנו הלא המה הרמב"ן ז"ל בפ"ו דנדרים (אם כי תי' השני שם הוא כתי' הראשון של התוס'. הוא רק שיהי' שוה לשאר איסורין יע"ש) והרשב"א ז"ל בחידושיו כאן והר"ן ז"ל בנדרים שם והריטב"א ז"ל בחי' לב"מ נ"ג ועוד כמה וכמה ראשונים אשר הביאו רק תי' השני של התוס' ולכך בדין הוא לחוש לתי' השני דלהוי כמב"מ בנתן לתקן הקדירה. אבל לתי' הראשון שלא הזכירו אותו דנראה דלא ס"ל כן בדין הוא. דבדינא דרבנן שומעין להקל וכנראה מסתימת הש"ע בסי' שצ"ז סעי' י"ב (יע"ש במחצית) דגם בתחומין דוקא במים ומלח לגבי עיסה דצריכין זל"ז הוי כמב"מ ולא בטלי אבל בשאר דברים שאינם נצרכים לקדירה בטלין יען דהוי מבשא"מ ולא משגיחין בממונא כי נקטינן להלכה ולמעשה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה