אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת סוכה

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת סוכה

מסכת יומא

דף ב.

גמ'. מ"ש גבי סוכה כו' סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ואב"א בדאורייתא נמי תני תקנתא מיהו סוכה דנפישין מילי' פסיק ותני פסולה מבוי דלא נפיש מילי' תנא תקנתא ע"כ יעוין פירש"י ז"ל ובתוס' כאן ובריש עירובין ובמהר"ם מלובלין ז"ל מה שהקשו על פירש"י ז"ל אבל בחי' הריטב"א ז"ל כ' על פירושו וז"ל והקשו עליו דא"כ ליתני בסוכה תקנתא מיהת וי"ל דהיינו מאי דקאמר ואב"א סוכה דנפישין מילי' כו' והשתא תרווייהו מתקן להו דכל דאפשר למתני תקנתא בלשון קצר הכי עדיף ומיהו לשון קצר עדיף מתקנתא ע"כ מבואר בדבריו הקדושים דלפירש"י ז"ל שני התירוצים הם אחד וצריכין זל"ז כי לתי' הא' ק' דאכתי ליתני בסוכה תקנתא זה מתקן התי' הב'. ולתי' הב' ק' דליתני גבי מבוי פסולה דומיא דסוכה זה מתקן התי' הא' כי במבוי א"א למיתני פסולה ונראה שלזה כיוון גם הר"ח ז"ל בפירושו שכ' וז"ל ושנינן בסוכה שפסולת' בגובה מדאורייתא ונפישי מלתא תני פסולה מבוי שהוא דרבנן כו' ע"כ הרי דכלל שני התירוצים יחד כי תרווייהו כחד חשיבי וצריכי זל"ז הרי לנו הר"ח וריטב"א ז"ל כפירש"י ז"ל:

שם בפירש"י ז"ל במתני' ד"ה ושחמתה מרובה מצלתה המיעוט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו וע"ש הסכך קרוי' סוכה וע"כ ויש לדקדק דמאי שייכא הכא והלא מקומו הי' על ריש המשנה לפרש מלת סוכה והפ"י ז"ל דקדק עוד דהי' לו לומר דעל שם הצל קרוי' סוכה יע"ש וי"ל עפמש"כ הריטב"א ז"ל דאם שר"י לא בעי צל סוכה שהרי מכשיר למעלה מעשרים מ"מ פוסל בחמתה מרובה מצלתה דנהי דלא בעי צל סוכה מ"מ בעי שיהי' הסכך ראוי לעשות צל (יעוין בר"ן ז"ל מש"כ ויש לפרש דבריו ככוונת הריטב"א ז"ל) דבלא"ה לא מיקרי סכך כלל יע"ש וזה כוונת רש"י ז"ל ליישב דלזאת גם ר' יהודא דלא בעי צל סוכה מ"מ פוסל בחמתה מרובה מצלתה יען דע"ש הסכך קרוי' סוכה ובעי' שיהי' ראוי עכ"פ לעשות צל ובחמתה מרובה מצלתה שאינו ראוי לעשות צל אין שם סכך כלל וק"ל:

שם בפירש"י ז"ל בד"ה סוכה דעשרים אמה דילה ילפי' מדאורייתא כו' הוכרח לפרש דגם השיעור הלמ"מ דאל"כ אם כי המצוה הוא מה"ת מ"מ כיון דאין השיעור הלמ"מ ל"ש למיתני דאם אין השיעור פסולה דמאן פסלה קודם משנה זו שנתנה שיעורה אך כיון דגם השיעור הלמ"מ שייך שפיר למתני בי' פסולה וזה פשוט ולא כ' זאת רק לאפוקי ממש"כ הרש"ש ז"ל יע"ש:

דף ב:

בפיר"ח ז"ל וז"ל הא דאמר כו' בשאין דפנות מגיעות לסכך אלא העמד דופן שתיים או יותר תחת הסכך והשאר הניחו בלא דופן כדי שיהי' האור נכנס בו אבל אם מגיעות לסכך אפי' למעלה מכ' אמה כשרה כו' ע"כ ונראה כוונתו בהא דקאמר אלא העמד דופן שתים או יותר ולא אמר בקיצור העמיד דפנות כדי לאשמעי' דלא תימא דבשתים כהלכתן ושלישית טפח דאין דרך בית בכך נותן אל לבו דיושב בסוכת מצוה ותחת הסכך יעוין בחי' ריטב"א ז"ל מש"כ בשם רמב"ן ז"ל) קמ"ל דגם בב' כהלכתן ושלישית אפי' טפח אם אינם מגיעות לסכך פסול הסוכה דבעי' דישלוט העין בסכך ואינם שולטת רק ע"י דפנות המגיעות וק"ל:

דף ז.

גמ'. אמר רבא (ולגירסת הב"ח רבה) וכן שבת מיגו דהויא דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת כו' והקשו האחרונים מכאן על הא דאמרינן במנחות ל"ט ע"א. ואמר רבה ש"מ קשר עליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטרך למישרי סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ש"מ דאורייתא ע"כ והקשו דלפי הסברא דמיגו מאי ראי' הלא י"ל אם דקשר עליון לאו דאורייתא מ"מ אמרי' מיגו דהוי חיבור לציצית הוי נמי חיבור לכלאים ולזאת איצטרך סמוכין להתיר כלאים בציצית אם כי הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו קנאת סופרים סי' נ"ג כ' דלק"מ יען דאם קשר עליון לאו דאורייתא א"כ לא בעי' כלל חיבור לציצית אך די בתלי' בעלמא ול"ש לומר מיגו דהוי חיבור לציצית הוי חיבר לכלאים (גם מישיע"ק ס' ט' וסי' י"א נראה כן יע"ש) אם אמנם כי דבר אמת בפיו חבל מכל זאת יש מקום לקושיא זו עפמש"כ הרשב"א בח' למנחות שם וז"ל וקשיא דאמאי קרי לי' תכיפה אחת אפי' שום תכיפה אין בה כי אם תחיבה בלא קשר והי"ל למימר ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן אמאי איצטרך למישרי סדין בציצית הא קשר לית בי' ואינו חיבור וי"ל דלרבותי' נקטי' דאפי' תכיפה אחת אינו חיבור כ"ש כי ליכא תכיפה כלל כ"א תחיבה בעלמא דלא הוי חיבור א"נ נוכל לפרש דקשר העליון ר"ל שיעשה באותו קשר שני קשרים זה על זה וקאמר דהוי דאורייתא דאי ס"ד דלא בעי' כי אם קשר אחד לבדו דהוי תכיפה אחת לא הוה צריך למשרי סדין בציצית מש"ה דהא תכיפה אחת דהיינו קשר אחד גרידא אינו חיבור עכ"ל הטהור ולפירושא בתרא דרבה בא להוכיח שצריך ב' קשרים (יעוין מג"א סי' י"א ס"ק י"ג) שפיר יש מקום להקשות על הוכחת רבה כי י"ל דמה"ת ל"ב רק קשר אחד בציצית והוי חיבור בזה ויען דהוי אמינא מגו דהוי חבור בציצית בקשר אחד הוי נמי חיבור לכלאים ולכך צריכי הסמוכין להתיר כלאים בציצית ומנא ידעי' דבעי' ב' קשרים וי"ל עפמש"כ התוס' ביבמות ה' ד"ה כולה דלמ"ד דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט מוכח דעשה דוחה ל"ת מהא דאיצטרך קרא דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו ליתן בוקר שני לשריפתו יען דיכול להמתין אבל בלא"ה הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת דיו"ט יע"ש ואנן קיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מה' חגיגה א"כ ק' למ"ד דיליף מוהנותר עד בוקר וכו' א"כ מוכח מהכא דעשה דוחה ל"ת וסמוכין ל"ל אך די"ל עפמש"כ התוס' ביבמות צ' ע"ב בד"ה כולהו דהעשה דציצית אינו מקיים רק אחר שנתעטף ועל הלאו דכלאים עובר בשעת העלאה. וא"כ לא הוי בעדנא ממש אך דאתי שפיר לשיטת הנ"י בפ"ב דב"מ בשם הרנב"ר ז"ל דמכשירי מצוה הוי כבעידנא וכמבואר בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קמ"א בחאה"ע יע"ש ולפ"ז מיושב קושית התוס' כי מקרא דוהנותר הוי אמינא דאין עשה דוחה ל"ת רק בעדנא ממש אבל מכשירי מצוה לא הי' בעדנא כאשר הוא באמת שיטת רבינו יהוסף הלוי ז"ל (יעוין שושנת עמקים כלל ב') ולזאת איצטרך סמוכין להתיר כלאים בציצית לאשמעי' דגם במכשירי מצוה הוי בעדנא ממש וכשיטת הרנב"ר ז"ל (ובזה יש ליישב גם קושית התוס' במנחות שם מ' ע"א ד"ה סדין בציצית על פירש"י ז"ל לב"ש אמאי לא אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים יע"ש וכמובן. ויעוין בחידושיי לשבת כ"ה ע"ב) וכאמור. ולפ"ז מיושב קושית האחרונים כי י"ל דגם רבה ס"ל כחזקי' ללמוד מקרא דוהנותר דאין שורפין קדשים ביו"ט. ולכך שפיר הוכיח דב' הקשרים הם דאורייתא כי אל"כ דרק קשר אחד הוא מה"ת ולא הוי כלאים רק מכח דהוי חיבור לגבי ציצית הוי חיבור לכלאים וא"כ לא הוי כלאים לעבור על הלאו רק בעדנא דמקיים המ"ע דציצית וכמובן א"כ ק' ל"ל סמוכין להתיר כלאים בציצית הלא זה ידעי' מקרא דוהנותר דעשה דוחה ל"ת וכנ"ל ועכצ"ל דשני הקשרים הם דאורייתא ובלא"ה הוי כלאים ואיצטרך סמוכין לאשמעי' דגם בכה"ג דלא הוי בעדנא ממש מ"מ דחי עשה לל"ת יען דמכשירי מצוה הוי כבעדנא וא"ש:

דף כו:

גמ'. מעשה בר"א שהלך להקביל פני ר"א רבו בלוד ברגל כו' שהי' ר"א אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל כו' איני והאמר ר"י מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר כו' ל"ק הא דאזיל ואתי ביומי' הא דאזיל ולא אתי ביומי' ע"כ אמנם הר"ח ז"ל בפירושו השמיט מימרא זו ואיכא למימר חדא מתרי פנים או דלא גרס לה או דס"ל דזה דווקא לר"א ולא לרבנן ולא קיי"ל כוותי' וכמש"כ הכ"מ בפ"ה מה' תלמוד תורה ה' ז' בשיטת הרמב"ם ז"ל ומהלח"מ שם נראה דלא ניחא לי' בתי' הכ"מ ונ' טעמו דמנא ידע הרמב"ם ז"ל זה. אבל עתה חזי' כי הרמב"ם ז"ל סמך על קבלת הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה ולזאת גם הוא סתם ופשוט:

דף לא.

בפירש"י ז"ל בד"ה לא מקשינין. לא הוקשו ללמוד זמ"ז ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו ע"כ יעוין בתוס' ובחי' ריטב"א ז"ל שחלקו על פירש"י (יעוין ביעיר אוזן במערכת ס' סק"ג) ז"ל ובשיטת רש"י ז"ל נפל מחלוקת בין גדולי האחרונים הכנה"ג בכלל ק"ו אות ב' כ' בשם המהר"ם די בוטין ז"ל דלרש"י ז"ל כ"ע לא דרשי היקש מעצמו וכל המדות לבר מק"ו והסכים שם עמו וכן הוא דעת הליכות עולם. אמנם היבין שמועה והכפות תמרים כאן ומהר"י בן לב ומל"מ בפ"ב מה' ק"פ הסכימו דרש"י ז"ל לא כ"כ אך אליבא דר' יהודא דלא דרש בעלמא סמוכין מעצמו רק היכי דמוכח או מופנה ה"ה היקש אינו דורש מעצמו. אבל במוכח או מופנה גם ר"י דורש מעצמו וכמש"כ הכ"ת והיעיר אוזן במערכת ה' ס"ק מ"א בשם הזכרון יעקב יע"ש ובגנת וורדים כלל ו' ומלא הרועים בח"ב אות א'. וראיתי בהגהות מצפה איתן כאן שתמה על דבריהם מפירש"י ז"ל בסנהדרין ומנחות שכ' ג"כ דאין דורשין היקשא מעצמו דמשמע דלר"ע הכי הוא כי דוחק לומר דהסוגיות אתיא כר"י שלא כהלכתא יע"ש. ויש ליישב דבריהם דהנה ז"ל רש"י ז"ל בסנהדרין ע"ג ע"א ד"ה היקשא הוא שהוקש רוצח לנערה המאורסה וכל היקש וגז"ש המופנית הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתן למידרש מעצמו אבל מק"ו שאדם דן ק"ו מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנה ע"כ והבין המצפה איתן דכוונת רש"י ז"ל במש"כ שלא ניתן למדרש מעצמו שלא לדרוש רק בקבלה מרבו הלמ"מ ונראה לו כן מדמסיק רש"י ז"ל אבל ק"ו שאדם דן ק"ו מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנה. אבל לענ"ד נראה כוונת רש"י ז"ל מדלא כ' שלא ניתנה למדרש מעצמו אלא בקבלה מרבו דכוונתו הוא דבהיקש וגז"ש שאינו מופנה זה מיקרי שאנו דורשין מעצמינו לא מבעיא היקש דאנו דורשין מעצמינו גם בלי קבלה מהלמ"מ אך אף גז"ש שיש לנו ע"ז קבלה מחלמ"מ כיון שאינו מופנה דיכולין להשיב כמבואר בנדה כ"ב ע"ב יתייחס הדרשה לחז"ל (והא דנמסר הגז"ש יעוין בשושה"ע כלל א' ובמלא הרועים ח"ב בביאור פרטי גז"ש) וכן היא באמת דעת השושה"ע שם דאין עונשין מגז"ש שאינו מופנה יע"ש אמנם במופנה לא ניתנה למידרש מעצמו כי מוכרח מהקרא לדרוש ההיקש או הגז"ש והוי כמפורש בקרא ולכך עונשין ממנה. ולפי פירוש זה. אין סתירה לדבריהם וכאמור.

אמנם במנחות פ"ב ע"ב בד"ה זאת אומרת כ' וז"ל מדלא פריך הכי אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למיפרך בי' כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש והיקש מעצמו אלא א"כ למדה מרבו ורבי מרבו הלמ"מ עכ"ל הרי מבואר בדברי רש"י ז"ל דאין אדם דן היקש אלא א"כ קבלה מהלכה דנלע"ד די"ל דהנה מבואר בש"ס ב"ק ס"ג ע"ב (ק"ו ע"ב) דגם בסמוכין בתרי פסוקין אין משיבין כמבואר שם בפרש"י ז"ל ולרבנן דדרשי סמוכין עכצ"ל טעמא דאין משיבין הוא דכיון דפעם אחת גילתה לנו תורתינו הקדושה לדרוש סמוכין בכ"מ ועמש"כ הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם ביבמות בסוגיא דעלי' יע"ש) ולזאת אין משיבין על הסמוכין וא"כ כש"כ דאין משיבין על ההיקש דעדיפא מסמוכין. אבל ההיכרח לרש"י ז"ל לפרש דאין אדם דן היקש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו הוא מפני דהתם קאי הסוגיא לר' אליעזר דהי' מתלמידי ב"ש כמש"כ התוס' בנדה ז' ע"ב בשם הירושלמי (וגם רש"י ז"ל מודה לזה. אך בפירושא מחולק עם ר"ת ז"ל) וכיון דלשיטת רש"י ז"ל במנחות מ' ב"ש לא דרשי סמוכין מסתמא גם לר"א ס"ל כוותייהו כמבואר בשבת קכ"ח וביצה מ' דמסתמא תלמיד ס"ל כרבו וכ"כ המלא הרועים להוכיח מפירש"י ז"ל בחומש פ' נח דר"א לית לי' סמוכין אלא היכי דמוכח או מופנה יע"ש ולדידי' הוכרח רש"י ז"ל לפרש טעם זה דלא נתנה למדרש מעצמו אך מקבלה מרבו כי לדידי' לא גילתה התורה לדרוש סמוכין אף היכי דאינו מוכח או מופנה וגם היקש לא דרש כ"א בקבלה מרבו מהלמ"מ כר' יהוד לשיטת רש"י ז"ל אבל לרבנן גם רש"י ז"ל מודה דדרשי היקש מעצמן וכדעת הגדולים הנ"ל וא"ש:

דף לז:

אלא על נטילת לולב וכו' וראיתי במ"ז בסי' תרנ"א סק"ב שכ' וז"ל כ' האבודרהם ז"ל ומברכין על נטילת לולב בלשון חז"ל נטילה כמו לקיחה וע"ש שצריך להניף הלולב ונטל לשון הרמה וינטלם וינשאם ע"כ ולדעתי העני' נראה די"ל עפמש"כ התוס' בברכות ל"ח ע"ב בד"ה והלכתא המוציא וז"ל ואע"פ דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב מצמיח וגו' להוציא לחם מן הארץ כו' (כוונתם דבלחם מן הארץ כיון שכל לשון זה הוא בקרא ולא חשש לעירוב האותיות אין לנו לשנות נוסחת הקרא) ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל שם ולזאת גם כאן לא תקנו על לקיחת לולב כדי שלא לערב האותיות וק"ל:

דף מו.

בתוס'. ד"ה נכנס. כ' דאם בירך זמן על הסיכה בשעת עשיי' בחול א"צ לברך על יו"ט זמן כיון דסוכה מחמת חג קאתיא וכ"כ הרא"ש ז"ל. ומכאן השיג הב"ח על פסק הרמ"א ז"ל שפ' בסי' תרמ"א שאם לא אכל בלילה הראשונה בסוכה אע"פ שבירך זמן בביתו כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה. ולמש"כ התוס' דאם בירך זמן על הסוכה בחול פוטר זמן דחג כש"כ ופשיטא כשבירך זמן בליל יו"ט בבית דיוצא ידי זמן דסוכה. והא"ר שם בסק"ב הביאו והאריך לתור ראיית הב"ח. והנה מש"כ להוכיח דגם פסק התוס' אינו להלכה כבר האריך הברכי יוסף בסי' תרמ"ג בסתירת דבר זה והעלה דהוי פלוגתא דרבוותאי וספק ברכות להקל. וא"כ ה"נ אם בירך זמן בביתו על הזמן פוטר הזמן דסוכה מכח ספק ברכות להקל וכמש"כ הב"ח. ועכצ"ל בהעמדת הפסק של הרמ"א זול לחלק כמש"כ הא"ר שם בשם הכלבו ד ו"ט תפל לסוכה ולא סוכה ליו"ט דסוכה עיקר יע"ש ולפ"ז נלע"ד דאם דנהגו הנשים בעצמן לברך על מ"ע שהזמן גרמא אם בירכה זמן בביתה על החג שוב לא תברך כשתאכל בסוכה גם למנהגם (יעוין ישיע"ק שבלכוב המנהג שלא יברכו כלל על סוכה ולזה דעתו נוטה) כי להם דפטורי מסוכה בוודאי סוכה טפל לחג דחייבין וא"כ פוטר הזמן דחג את הזמן דסוכה דנהגו לברך כנלע"ד פשיט להלכה:

והנה הב"ח שם הביא עוד ראי' לסתור פסק הרמ"א ז"ל מכח מש"כ הפוסקים דלכך לא נפטר לולב בזמן דחג יען דמפסקי לילות מימים וא"כ גבי סוכה דל"ש האי טעמא שפיר נפטר בזמן דחג יע"ש ובהגהות דגול מרבבה. ועיקר תשו' לזה ולקיים פסק הרמ"א ז"ל הוא יען כיון שהוא אונס הוי כאין זמנו כמבואר בשו"ת שבות יעקב סי' ל"ב ובא"ר ובישיע"ק (ובירדו גשמים לפי מה דפ' אחרונים שלא לברך לישב בסוכה גם בלילה הראשונה לחוש לדעת האו"ז וסמ"ק דאין חיוב יעוין בט"ז סי' תרל"ט ס"ק י"ז ובפמ"ג שם. איכא ס"ס לברך שמא כאו"ז וסמ"ק דהוי שעה דפטור את"ל כחולקים שמא הטעם דלולב לא נפטר יען שאינו לפניו. וה"נ גבי סוכה. ויעוין ישיע"ק שם וצ"ע. כי גם בס"ס נודע דיש פלוגתא אם לברך או לאו. ולא עת האסף פה) שם יע"ש ולפ"ז באותן סוכות דיש להם גגות הפותחין וסוגרין. והי' הגג סגור והוא לא ידע מזה ובירך שהחיינו ואח"כ כשנודע לו ופתח א"צ לברך עוד הפעם שהחיינו על הסוכה (או כשבירך בביתו בלא אונס אך זה אינו שכיח) כיון שלא הי' אנוס ולא הי' שעה דפטור מן הסוכה ואם כן גם החולקים על הב"ח וס"ל כרמ"א ז"ל וכדקיי"ל י"ל דמודים וכאמור כנלע"ד להלכה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה