חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת יומא
דף ז:
גמ' ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש ר"י אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה כו' ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון להם לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו וכו' אלא תמיד מרצה היא ולר"י נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כו' ע"כ מתבאר מהסוגיא דמקרא דתמיד מוכח כר"ש אך ר"י הסיב מלת תמיד לדרשה אחרת אבל ללמוד מכאן כר"י זה לא שמענו והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת המקדש ה' ח' כ' וז"ל ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד' ע"כ הרי שפ' כר"י והביא הקרא דוהי' על מצחו תמיד והוא תמוה. וראיתי בספר כליל תפארת פ' תצוה להגאון הר"י מיאססי ז"ל ובהגהות הר"צ חיות ז"ל שתמהו ע"ז יע"ש ולענ"ד לק"מ ע"פ מה דמבואר בכללי הרמב"ם ז"ל בשם מהרי"ק ולח"מ ובאר שבע ומהר"י קורקס וכנה"ג ז"ל דדרכו של הרמב"ם ז"ל ליכתוב הדרשה היותר פשוטה (יעוין תוס' גיטין כ"ג ע"ב ד"ה ואינה מתגרשת בסה"ד) אע"ג דבגמ' אידחיי' לה ולפעמים מביא קרא שלא נזכר בגמ' כלל מאחר שהוא מבואר יותר יע"ש ולזאת הכא דנמצא מקור מקום דרשת הרמב"ם ז"ל בירושלמי בפרקין ה' ב' ופ"ב דחגיגה ה' ד' וז"ל ר' יוסי בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך ובא בתוך ביתו כו' ר' עוקבה בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וימים טובים. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו ואית תניי תני אפי' בזויות מ"ד. הציץ מרצה על והי' על מצחו תמיד ומ"ד אפי' בזויות מן הדא דיוה"כ. מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לריב"ב מ"ד אפי' בזויות מסייע לר' עוקבה ע"כ הרי מבואר בירושלמי דיליף מקרא דוהי' על מצחו תמיד דדוקא בעודו על מצחו מרצה ואתיא מפשטא דקרא והי' על מצחו תמיד ע' בכל יום (כמו בתמיד דמנורה וקרבן תמיד יעוין שאג"א סי' מ') כדעת ריב"ב כדי שיהי' לרצון לפני ד' לרצות הרי דדוקא בעודו על מצחו מרצה וכיון דדרשה זו אתיא מפשטא דקרא לזאת הניח הרמב"ם ז"ל דרשת ושיטת הבבלי ותפס דרשת הירושלמי כיון דאין נ"מ לדינא בין דרשותיהם כי גם לדרשת הבבלי י"ל כי כה"ג צריך ללבוש בכל יום הציץ למ"ד דאינו מרצה רק בעודו על מצחו וכדעת ריב"ב דקאמר ה מהסברא בלא ילפותא דקרא וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל ולענ"ד זאת היא האמת בס"ד בישוב לשון הרמב"ם ז"ל:
שם גמ'. ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר רב הונא דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה ע"כ והנה מה נקרא היסח הדעת הלא כתוב הוא בתלמידי רבינו יונה ז"ל בפ"ג דברכות וז"ל ויש לשאול דאפי' שינת עראי האיך מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם. ובשעה שמתנמנ' נמצא שמסיח דעתו מהם ואומר מורי הרב נר"י דמתוך דברי הר"ם ז"ל למדנו תי' לדבר זה דוודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות הראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק באומנתו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש לא נקרא זה הס"ה דאלת"ה האיך יוכל האדם להניח תפילין כל היום וה"נ כשמתנמנם ליכא הס"ה דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי עכ"ל והרא"ש ז"ל שם הלך בשיטתו וכ"פ הטור סי' מ"ד יע"ש אמנם חזיתיה להשאג"א בסי' ל"ט שאג כארי לסתור שיטה זו והאריך למעניתו וז"ל אבל מ"מ פי' הר"י והרא"ש רחוק מפשט הסוגיא שהרי מתמיד דגבי ציץ ילפי' שלא יסיח דעתו מהם ומשמע שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו וגזירת התורה הוא ולא משום גזירה הוא שמא יבוא לידי קלות הראש וע"ק ל"ל דכ' רחמנא גבי ציץ תמיד לשלא יסיח דעתו מהם ואם לא קרי היסח הדעת אלא בעומד בקלות הראש הרי להרבה גדולים אסור להכה"ג להניח הציץ על מצחו אלא בשעת עבודה אטו כהן הדיוט שאין עליו ציץ שרי בקלות ראש בשעת עבודה ואפי' למ"ד דבבה"מ אפי' שלא בשעת עבודה שרי להניח ציץ עליו מ"מ ק' ל"ל דאסור קלות ראש משום ציץ שעל מצחו תיפוק לי' דבלא"ה אסור לנהוג קלות הראש בבה"מ מה"ת דכתיב וממקדשי תיראו וכדאמרי' בפ"ט דברכות ופ"ק דיבמות ואפי' למאי דפי' התוס' בפ"ג דקידושין שמותר לכה"ג להניח הציץ על מצחו אפי' במדינה לא מסתבר שבא הכ' להזהיר שלא ינהוג קלות הראש בציץ וכי בלא ציץ קלות ראש מי שרי הלא מיסר מורא שמים מעליו ועובר על פן תשכח את ד' אלקיך כמבואר בדחז"ל במדרש ותנן נמי במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לידי ערוה. ואפי' את"ל דאין איסור קלות הראש מה"ת אלא מדרבנן בלבד ל"ל למילף דתפי' אסורים בהס"ה של קלות הראש מק"ו מציץ תיפוק לי' דבלא"ה אסור בקלות הראש מדרבנן אפי' בלא תפילין שהרי האי ק"ו דיליף הס"ה בתפי' לאסור בק"ו מציץ אינו אלא מדרבנן דהא ק"ו פריכא הוא דמה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהן מחופים עור כמש"כ התוס' ביומא שם. ופי' דאינו ק"ו גמור אלא מדרבנן וה"ק נהי דאיכא חומרא בציץ טפי מתפי' כדפי' מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבת זה שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כ"ש ע"כ והרי קלות ראש בלא תפי' נמי אסור מדרבנן אלא ע"כ ש"מ דכל היסח הדעת אסור בתפי' דומיא דציץ ואסור להסיח דעתו ומחשבתו מהם בעודן עליו עכ"ל הזהב. וטרם שנראה ליישב ק' השאג"א. אבאר מקודם בס"ד איזה דרך ישכון אור שיטת הראשונים האחרים אם הם עומדים בשיטת תהר"י ורא"ש וטור ז"ל לעזרתם. או לנגדם
והנה התוס' בשבת מ"ט ע"א ד"ה שלא יישן בהן כ' וז"ל משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל שם וז"ל וטעמא דמלתא דאסור לישן בהן כדי שלא יסיח דעתו מהן וא"נ שלא יפיח בהן עכ"ל מבואר בדבריה הקדושים דספוקי מספקי להו אם שינה מקרי הט"ה או לאו כי לתי' הראשון של התוס' שהוא השני של הרשב"א ז"ל נראה דס"ל דשינה לא מקרי הס"ה ולזאת אצטרכו לטעמא דשמא יפות כהן ולולי זאת הי' מותר השינה גם בקבע. אבל לתי' השני של התוס' שהוא הראשון של הרשב"א ז"ל מתבאר דשינה מקרי הס"ה. אברא כי לכאורה יש מקום לומר דגם לתירוצא משום שלא יפיח ס"ל דשינה מקרי הס"ה. והא דאצטרכו לטעמא שמא יפיח הוא יען דהתוס' כ' שם בסוף דבור הקדום וז"ל ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפ' הישן סוכה כ"ו ע"א. דאסור לישן בתפי' בין שינת קבע בין שינת עראי ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל שם וז"ל רבא אמר שלא ישן בהן פי' אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סובר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי. וכדתניא בסוכה פ' הישן ומוקמינין לה התם דמנחי ארישא ע"כ ולכאורה תמוהים דבריהם דהרי בסוכה שם מבואר לפירש"י ז"ל דברייתא זו דאסור גם בשינת עראי מיירי דנקיט להו בידיו אבל במנחי ברישא שרי שינת עראי וכאן בשבת מיירי במנחי ברישא ואח"כ ראיתי גם בהגהות מלא הרועים שהרגיש בזה והניח בתימה אבל האמת הוא דתוס' ורשב"א ז"ל עומדים בשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין ה' ט"ו דלשיטתו פירושא דסוגיא הוא דברייתא דלא קבע ולא עראי מיירי במנחי ברישא וברייתא דגם קבע שרי מיירי דנקטי לי' בידיו ובכרוכין בידו כמבואר שם בכ"מ ומגדול עוז (ובב"י ודו"פ וב"ח בסי' מ"ד יע"ש) יע"ש ולזאת דס"ל לתוס' ורשב"א ז"ל במנחי ברישא בין קבע בין עראי אסור א"כ י"ל דבשינת קבע מודים המה דאסור משום הס"ה אך דמסופקים המה בשינת עראי אם הוי הס"ה או לאו. אמנם פשטות דבריהם מורים כי גם על שינת קבע אצטרכו לטעמא דשמא יפיח בהן וא"כ נראה דלפרוקא דא ס"ל דשינה לא הוי הס"ה. ולתי' השני ס"ל דהוי הס"ה ואין הכרעה ברורה בשיטתם:
אמנם התוספת ישינים כאן בד' ח' ד"ה תפילין כ' וז"ל וא"ת ל"ל טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן בשבת בפ' במה טומנין תיפוק לי' משום הס"ה דהכא וי"ל דהיינו נמי טעמא דהס"ה דהכא א"נ אומר הר' אלחנן דטעמא דהס"ה ל"ש אלא כשהוא ניעור (קושיתם צריך ביאור כי לא נזכר בשבת שם דטעמא דשלא ישן הוא שלא יפיח ובדפוס ווילנא הגי' אחד בגליון בדבריהם ונדחק לפרשם. ואולי יש לפרש כוונתם עפמש"כ התוס' בסוכה שם ד"ה אבל וז"ל והא דאמרי' פ' במה טומנין תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ואמר אביי שלא יפיח בהן ורבא אמר שלא ישן בהם לאו דשרי אביי לישן דהא אסר אביי גופי' הכא אלא קסבר אע"פ שאינו זהיר בשינה כאלישע מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופי' אינו אלא גזירה שמא יפיח ע"כ ולפ"ז מוכח משבת שם דטעמא דאסור לישן שינת קבע הוא מפני שמא יפיח בהן דאל"כ קשיא אמאי לא חייש אביי לשמא ישן וכמש"כ התוס' ולכוונה זאת רמזו התו"י לשם אבל גם זה דחוק ורחוק קצת וצ"ע) עכ"ל הרי מבואר כי פירוקא קמא הוא כשיטת השאג"א דשינה הוי הס"ה ושינת עראי דשרי צ"ל כמש"כ השאג"א סי' מ' דעד מהלך מאה אמה שיעורא דשינת עראי מותר להסיח דעתו ורק יותר מזה הוי שיעור היסח הדעת לאיסור יע"ש. אך דמחולקין המה בטעמיהם כי להתו"י הטעם דהס"ה הוא שלא יפיח בהן והיינו טעמא דגם שינה הוי הס"ר. אך להשאג"א הטעם מפני דצריך להיות דעתו בהתפילין ויותר משיעור זה הקפידו חז"ל (או התוה"ק) שלא להסיח דעתו מהם. אמנם שיטת רבינו אלחנן ז"ל בתירוצו הוא כשיטת תהר"י ורא"ש זל דשינה לא מקרי הס"ס כי א"צ להיות דעתו עליהם תמיד אך שלא יעמוד בשחוק וקלות ראש:
אבל ראה זה חדש מש"כ השט"מ בפ"ג דמנחות ל"ך ע"ב וז"ל והקשה הר"ר שמחה כיון דתפילין בעי כוונה איך יכול להתפלל או לקרוא ק"ש בהם דהא אינהו נמי בעי כוונה ותי' דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דא"א לקיים שניהם ביחד עכ"ל הרי מבואר שיטת רבינו שמחה ז"ל דאזהרת התורה היתה לכוון דעתו בהם ולא רק לשלול מהיפוך שלא יפנה לבו לדברים בטלים שאין צורך בהם וגם בדברים קדושים אינו מותר רק מכח העוסק במצוה פטור מן המצוה וגם לעסוק באמנתו יש להתיר מטעם זה דמצוה לפרנס א"ע ואת ב"ב או לרעות א"ע כדי שיוכל לעבוד את בוראו יתברך כדאמרי' בש"ס בב"מ ל' ע"ב והודעת להם זה בית חייהם ופירש"י ז"ל שם ללמוד להם אומנות להתפרנס בו (יעוין ר"ש ז"ל ריש פאה מש"כ בשם הירושלמי) אמנם מה דשרי לישן שינת עראי אין הדעת נותנת לומר דבשינה כדי הילוך ק' אמה שהוא חלק ס"ז מהשעה יהי' בזה שמירת גופו כ"כ להחשיבו לעוסק במצוה ולפטור אותו ממצוה דהס"ה. ועכצ"ל כמש"כ השאג"א דשיעור הס"ה הוא רק ביותר מהילוך מאה אמה אבל עד שיעור זה אין בו משום הס"ה. אך מה דהשאג"א החשיב זאת לתי' מספיק לקושיתו דאם כל הס"ה אסור תורתו ומלאכתו איך נעשית זה לדעתי העני' דבר שהוא נגד מושכל המעיין שכישים עיונו בתורת ד' לירד לעומקה של הלכה בכל חלק ס"ז מהשעה יפסיק את עיונו ולזכור התפילין שעל ראשו ודבר זה לענ"ד לא ניתן למאמר רק על מלאכי משרת וצריכין אנו לישובו של הר"ש ז"ל מפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם זה בלבד אינו מספיק כי באמת מקודם התפילין המה על ראשו ועוסק במצוה שלא להסיח דעתו מהם והי' לו לפטור מק"ש ותפלה או הלימוד לדעת הר"ש ז"ל אך בצירוף הישוב של השאג"א דעד חלק ס"ז מהשעה אין בו משום הס"ה א"כ בשעה שמתחיל לקרות בתורה או לקרות ק"ש ולהתפלל באותו רגע אין עליו מצות הס"ס ואח"כ כשמגיע הזמן דמקרי הס"ה נדחית מכח עוסק במצוה של ק"ש ותפלה (וכעין סברא זו הוא ג"כ ביבמות צ' ע"ב תוס' ד"ה כולהו יע"ש. ואל יקשה לך הלא בשעה שמתחיל להתפלל ולקרות ק"ש יודע שנדחה מצוה זו דהס"ה. דע כי גם בכה"ג שרי כמבואר בחי' הריטב"א ז"ל בסוכה כ"ה ע"א בד"ה ועוד למדני הכתוב יע"ש היטב) פטור ממצוה דהס"ה וא"ש הרי מבואר שיטת הר"ש ז"ל כשיטת השאג"א דצריך להיות דעתו עליהם בכל עת שיגיע עת יותר מחלק ס"ז מהשעה ולא מיבעיא דאסור להסיח דעתו לדברים בטלים אך גם לעיונים קדושים מיחשב הס"ה לגבי תפילין אך דשרי יען דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובזה חולק על השאגת ארי' דלדידי' צריך להפסיק בכל חלק ס"ז מהשעה ולר"ש ז"ל א"צ וכדאמרן:
אמנם הריטב"א ז"ל בחי' לסוכה שם כ' על הא דתנן ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע וז"ל ותמי' מלתא לי היכי לא חיישינן להס"ה ונאסר אפי' שינת עראי י"ל דלהס"ה לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים דבעי' שתהא כל מחשבתו בהם אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפילין מותר ומן הטעם הזה קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו אע"פ שאין דעתו עליה' בוודאי כנ"ל עכ"ל שיטתו מתבארת בדבריו הנעימים הוא דהס"ס לא הוי רק כשפונה לבו בדברים בטלים דבזה מורה כי מורא אלקי' לא עלה על ראשו כי כיון דשמא דמרא עליו אין לכור מחשבתו מחשבת הקודש לדברים בטלים שאן צורך להם כלל אבל לעסוק באומנתו או לישן לשמור גופו וכש"כ לתורה ולתפלה כיון דלצורך מעמיק מחשבתו בדבר האחר וכשהלך לו ההכרח והצורך לאיתנו הראשון חוזר לדבק מחשבתו בסם זה לא נחשב להס"ה ולענ"ד זאת השיטה מתחוורת כשמלה. וקרובה היא לשיטת תהר"י ורא"ש ז"ל:
ועתה נחזה את דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אנה ילך רוח שיטתו כי תהר"י ורא"ש ז"ל יחסו שיטתם כי לקחו אותה מתוך דברי הרמב"ם (שהוא סתם ר"ם שהובא בתהר"י ז"ל) ז"ל ונהירנא כי בילדותי ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' א' שתמה מנין לו לתהר"י ז"ל ללמוד מדבריו שיטה זו. וגם השאג"א תמה (ומה שהוכיח שם מהא דפ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין ה' י"ג דמצטער פטור מן התפילין דלא ס"ל כתהר"י ורא"ש ז"ל הלא חזינן כי הטור פ' כתהר"י ורא"ש ז"ל ומ"מ פ' דמצטער פטור מן התפילין. ויש ליישב קושית השאג"א בקל ויעוין בש"ע הרב בעל התניא. ואין להאריך) על זה. אמנם באמת עדותו של אותו צדיק רבינו יונה ז"ל קיימת ומתבארת מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דהנה כ' שם בה' ט"ו וז"ל תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי כו' ע"כ ומדיהב טעמא דאסור לישן מפני דשמא יפיח ולא כ' דמעצמותה אסורה השינה מפני הס"ה עכצ"ל דס"ל דבשינה ליכא הס"ה כי א"ל דיהב טעמא להספיק גם לאסור שינת עראי דלית בי' משום הס"ה לדעת השאג"א יען שאינו רק חלק ס"ז מהשעה וכנ"ל. כי הלא ביאר שם בה' י"ד שכ' חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי' רגע אחת שקדושתן גדולה מקדושת הציץ כו' עכ"ל הרי דס"ל דגם רגע אחת אסור בהס"ה וא"כ גם שינת עראי נוכל לאסור מטעם זה אמנם בזה יש מקום לומר כתירוצא קמא של התו"י דהס"ה ג"כ נאסר מטעמא דשמא יפיח אם כי דחוק מאוד כי המעיין בשכל היכר בדברי הרמב"ם ז"ל יראה דלא ס"ל דזה הוא טעמא דהס"ה אבל דבריו הקדושים באו מבוארין שם בה' כ"ה שכ' וז"ל קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשן של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיות עליו כל היום שמצותן כך הוא כו' עכ"ל הרי מבואר בדבריו הקדושים דע"י התפילין נשמר משחוק וקלות ראש שהיא שיחה בטילה כמבואר ברמב"ם ז"ל בפי"א מה' תפלה ה' ו' שכ' אין נוהגין בהן קלות הראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה הרי דשיחה בטלה נחשב לקלות ראש (יעוין ברכות ל"א אין עומדין להתפלל כו' ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפלה השמיט ולא מתוך דברים בטלים. ויעוין בטוש"ע סי' צ"ג וסי' קנ"א וצ"ע) ונשמר מזה וגם מלהרהר הרהורים רעים ח"ו כי באלו הדברים צריך ליזהר מפני המ"ה הרי מבואר כשמש בצהרים אמיתת עדותו של תהר"י ז"ל שלמדו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דהס"ה לא הוי רק כשעומד בשחוק וקלות ראש וכאמור:
אמנם צריכין אנו ליישב קושית השאג"א על שיטתא דא שהיא דעת הרמב"ם ותהר"י ורא"ש וטור ז"ל. והנה יכילנא למימר כי השאג"א הוא אשר למדני והשכילני וכאשר למדני אני משיב מדבריו על דבריו כי מה שהרס את תירוצו מכח דברי התוס' דהאי ק"ו לאו ק"ו גמור הוא מפני דאית בי' פירכא הנה לשיטתו יצדק בזה להוכיח כי התוס' לא ס"ל כשיטתם אבל מכח זה לא ניתן לדחות את שיטתם כי הלא המה הגבורים אשר בכחם לחלוק על התוס' ובישוב קושית התוס' כבר העיד לנו המהרש"א ז"ל בח"א שם דכמה דוכתין איכא ק"ו ואע"ג דאית בי' שום פרכא (וגם בגוף ק' התוס' יש מקום לפלפל אך עתי בל אתי) וכן מטין דברי הריטב"א ז"ל בחי' כאן דק"ו גמור הוא יע"ש וא"כ בנין השאג"א מקוים הוא דקרא דתמיד לציץ שלא יסיח דעתו ממנו אצטרך למדינה דשחוק וקלות הראש מדרבנן וכשהציץ עליו מצווה ע"ז מה"ת ולזה אתי ג"כ הק"ו מדאורייתא לתפי'. ובזה יש ליישב קושית התו"י בד"ה אלא תמיד שהקשו לשיטת ר"ת ז"ל דבציץ יכול להניחו כל שעה מדכתיב והי' על מצחו תמיד כמבואר במכילתן לקמן ס"ט ע"א בתוס' ד"ה בגדי כהונה יע"ש א"כ מאי קאמר הש"ס לר' יהודא נמי הכתיב תמיד ומשני ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כו' דאמאי לא משני דאתי להתיר הנחת הציץ גם במדינה יע"ש ולפ"ז א"ש כי הש"ס משני דההיא תמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו דמזה מוכח ג"כ שמותר לילך עם הציץ גם במדינה כי במקדש לא בעי' להקרא שבלא"ה אסור שחוק וקלות הראש וכאמור ולזאת משני הש"ס תירוצא דא דשניהם יחד נלמדים מזה לאסור הס"ה ולהתיר הנחת הציץ במדינה וא"ש:
זה כתבתי לשיטת השאג"א. אבל לדעתי העני' נראה כי גם המה מודים שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו כנראה מפשטות הסוגיא וכמש"כ השאג"א שם. אך מש"כ. וגזירת התורה הוא ולא משום גזירה הוא שמא יבואו לידי קלות הראש לא ידענא מהיכן למד זה ולדעתי העני' נראה די"ל דהאמת כן הוא כי הלא מצינו דגם התורה עשתה סייג לדבריו (יעיון ט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א במש"כ ונראה דהרשב"א כו' יעוין פמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ס"ז יע"ש) ולזאת צוותה תורתינו הקדושה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו וחייב למשמש בו בכל שעה (וכמש"כ המאירי כאן יע"ש כדי שלא **(יבוא לידי שחוק)** וקלות ראש) ובזה קמה הסערה לדממה דהלא במקדש בלא"ה אסור מה"ת שחוק וקלות ראש כי מ"מ לא חייבו התורה לעשות סייג וגדר שלא יבוא לזה אבל כשהציץ הקודש על מצחו הוסיפה תוה"ק לעשות סייג שלא להסיח דעתו ממנו ולמשמש בו תמיד כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ומזה ילפי' ק"ו דחייב שלא להסיח דעתו ולמשמש בתפי' כל שעה כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ואף להתוס' דהק"ו אינו אלא מדרבנן ושחוק וקלות הראש ג"כ אסור מדרבנן אהני ק"ו לחייבו שלא להסיח דעתו ולמשמש בהן כ"ש כדי שלא יבוא לידי זה. אמנם כיון דעיקר חיוב המשמוש ושיהי' דעתו עליהם הוא רק משום סייג כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ולכך בעוסק בצרכיו ועומד ביראה כיון שאין מפנה לבו לבטלה א"כ לא יבוא בלא"ה לידי שחוק וקלות ראש וכן בשינה לא איכפת לן מה דמסיח דעת מהן. ולפ"ז י"ל דגם הריטב"א ז"ל דס"ל דמפנה לבו לדברי' בטלים נחשב להס"ה זאת הוא מה דילפי' מק"ו לעשות סייג כדי שלא יבוא לשחוק וקלות הראש (כי מפנה לבו לדברים בטלים לענ"ד אינו בכלל קלות הראש כיון שאיני מוציא מכח אל הפועל) וגם תהר"י ורא"ש ז"ל מודים לזה וכולהו ס"ל דטעם הסייג הוא כדי לשמרו משחוק וקלות הרא"ש ולזאת במקום שמשומר בלא"ה שלא יבוא לשחוק וקלות ראש לא חייבתו תוה"ק עם הסייג וכאמור וא"ש:
ואם כנים אנחנו בזה צ"ל דמש"כ הב"ח בסי' מ"ד וז"ל מיהו ודאי דלא עביד איסורא אלא כשעומד בשחוק וקלות הראש אבל מצוה מן המובחר שיהי' דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהם למשוך בשיחה בטלה ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב אדם למשמש בהן כ"ש שלא יסיח דעתו מהן כדלעיל סי' כ"ח עכ"ל וכ"כ שם המג"א בסק"ב. זה רק בעוסק בצרכיו ועומד ביראה ואינו מפנה לבו לדברים בטלים אך דברים הצריכין שאז מעיקר הדין א"צ ליתן דעתו על התפילין כיון שבלא"ה לא יבוא לידי שחוק וקלות הראש דמ"מ למצוה מן המובחר צריך שלא להסיח דעתו מהן אבל להפנות לבו לדברים בטלים זה אסר מעיקר הדין כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וכדאמרן:
ועתה להלכה זו דבר ד' באתי הנלע"ד בהאי דינא דהס"ה והוא דנחלקת והי' לשלשה פרטים. הפן הא'. הוא כשעומד בשחוק וקלות ראש ובכלל זה שיחה בטלה. וגם כשיושב ומפנה לבו לבטלה (כמש"כ הריטב"א ז"ל ולדעתי העני' גם תהר"י ורא"ש ז"ל מודים לזה וכנ"ל) זה מקרי הס"ה לכ"ע וכנ"ל וכש"כ כשמהרהר מחשבות רעות ח"ו אך שיהי' דעתו צלולה במחשבות טהורות:
הפן הב'. בעוסק במלאכתו ואומנתו ומפנה לבו לדברים הנצרכים לו בזה להשאג"א צריך בכל חלק ס"ז משעה לפנות דעתו מעסקיו ולהיות דעתו על התפילין ואם עבר ע"ז הלא פגע באיסור הס"ה אמנם לדעת הרמב"ם ותהר"י ורא"ש ורבינו אלחנן וריטב"א וטור ז"ל בזה שרי וא"צ להיות דעתו על התפילין בכל רגע ואחר שיטתם נמשכו בעלי ש"ע והכי קיי"ל (יעוין בשע"ת בסי' כ"ח סק"א) כי כן הוא הסכמת הראשונים ואחרונים כמבואר. אך למצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו מהתפילין וכמש"כ הב"ח ומג"א ושאר אחרונים דגם בכה"ג צריך למשמש בכל עת בהם ולזכרם מפני קדושתן אבל מעיקר הדין א"צ יען שעיקר הסייג הוא שלא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וכשטרוד מחשבתו בדברים הכרחים אינו שליח שיבוא לידי קלות ראש כי גם דרך ארץ משכח עון וכן שינה לא הוי הס"ה וכאמור. אמנם כשעומד בבהכ"נ אם דבלא"ה אסור שחוק וקלות ראש למש"כ דזאת היא שהוסיפה תוה"ק גבי ציץ ואנו בתפי' מק"ו לעשות סייג וגדר שלא לבוא לזה א"כ גם בבה"כ מחויב שלא להסיח דעתו מהם ולמשמש בהם כ"ש. אם כי רבינו המג"א כ' בסי' מ"ד סק"ב וז"ל ונ"ל דלפמ"ש הטור א"כ בשעת תפלה א"צ למשמש דבלא"ה אסור בשחוק וקלות ראש עס"י קנ"א עכ"ל וכוונתו דלפ"ז גם כשעומד בבהכ"נ א"צ למשמש בהן ולזאת רמז לסי' קנ"א וכמש"כ המחצית ולדעתי העני' לפי האמור כשעומד בבהכ"נ מחויב מעיקר הדין למשמש ולא יסיח דעתו בהם כדי לעשות סייג וגדר שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש כמו כה"ג בציץ במקדש וכנ"ל אבל כשעומד ומתפלל אז מעיקר הדין פטור ולאו מטעמא דבלא"ה אסור אך מטעמא דמפנה דעתו לתפלה עי"ז ג"כ לא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וגם הרב בש"ע שלו בסי' כ"ח לא התיר אלא בתפלה והשמיט בהכ"נ. אך שהתיר בתפלה מטעם המג"א ולענ"ד טעם אחר בדבר וכדאמרן:
הפן הג'. כשעוסק בת"ת או בק"ש ותפלה הנה להשאג"א גם בזה צריך בכל חלק ס"ז מהשעה להיות דעתו על התפי' אבל כבר נתבאר דלא קיי"ל כוותי' מעיקרא דדינא. אמנם למצוה הא"ר בסי' כ"ח סק"א העתיק לשון ש"ע האר"י ז"ל וז"ל ואין להסיח דעתו מן התפי' אפי' באמצע התפלה רק בהיותך עוסק בד"ת ובי"ח ברכות דעמידה אך אם תפרש מעט מחשבתך מן התורה צריך לחשוב תיכף ותזהר זה עכ"ל הקדוש והכי קבע הלכתא הר בש"ע שלו. אמנם הפמ"ג בסי' מ"ד שם כ' ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל מהתפי' אפי' בק"ש ותפלה עכ"ל מסתימת לשונו נראה דס"ל דגם בתפלת י"ח צריך למשמש ושלא יסיח דעתו מהם וסובב והולך לשיטתו שכ' בסי' כ"ח בא"א סק"א וז"ל ובמ"א שם דעומד בתפלה א"צ למשמש בהם. וא"י דוודאי איסורא דהס"ה ליכא אבל מצוה איכא ק"ו מציץ ולפסקי מהרי"א ז"ל אף בתפלה שלא יזיזו ממקומן עכ"ל הנה לקושיתו יש תשובה כי י"ל מש"כ הב"ח דלמצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו כלל מהתפי' כדי שלא ימשך בשיחה בטלה ומחשבות רעות זה רק בעוסק בצרכיו ובמלאכתו אם דשרי מעיקר הדין וכנ"ל מ"מ למצוה מן המובחר צריך לעשות משמרת למשמרת כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש משא"כ בק"ש ותפלה וההבדל מבואר דכיון דעוסק בשבחו של מקום ובקבלת עול מלכות שמים משמרתו יותר מטרדות האומנות שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש. כיון שאינו עוסק בדיבור חול כלל. ומצוה בעדנא דעסיק בי' מגנא ומצלא. ועוד דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכמש"כ הר"ש ז"ל ואם כי גם צרכיו למצוה יחשב מ"מ לא דמי כ"כ וכמובן) וכ"כ הא"ר שם בס"ק י"ט בשם השל"ה ז"ל כי בוודאי כ"ז שעוסק בדבר שבקדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפי' שגם הם דבר שבקדושה ע"כ יע"ש. ויש להעמיס זה בלשון הריטב"א ז"ל שמקודם כ' י"ל דלהס"ה לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים מבואר דדוקא בדברים בטלים אסור אבל בדברים של חול שהם נצרכים שרי ואח"כ כ'. אבל כל שאינו מפנה דעתו להדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפי' מותר ומן הטעם הזה הוי קורא בתורה ומתפלל ותפי' בראשו אע"פ שאין דעתו עליהם בוודאי א"כ נ' דגם לדברים של חול לא שרי וא"כ דבריו הקדושים סותרים זל"ז בתוך כ"ד ולהאמור א"ש כי עיקרא דאיסור הס"ה הוא רק בדברים בטלים וכנ"ל אבל אח"כ שכ' להתיר שא"צ להיות כלל דעתו עליהם כנראה מלשונו זה רק בדברים קדושים אבל בדברים של חול עכ"פ למצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו וכאמור:
אמנם טעמו של רבינו הקדוש האר"י ז"ל דמחלק בין ת"ת ותפלת י"ח לשאר תפלה ע"פ נגלה (ובנסתר לא זכיתי לעמוד בסוד ד' ואין אתי יודע עד מה) י"ל כי ס"ל דלמצוה הי' ראוי להיות דעתו בהתפי' גם בת"ת ותפלה אך דפטור מפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכש"כ במצוה מן המובחר וכמש"כ הר"ש ז"ל ולזאת בתפלת י"ח דצריך כוונה יתירה וכן בת"ת שצריך עיון עמוק ושמעתתא בעי צילותא עד מאוד כמעט שאינו יכול לקיים שתירץ יעוין תוס' סוכה שם וב"ק נ"ו ע"ב דלא אמרי' עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בא"א לקיים שתיהן יע"ש בסוכה בהג"א ור"ן ז"ל ובטוש"ע או"ח סי' ל"ח וסי' תר"מ חילוקי שיטות בזה) ולכך פטור משא"כ בשאר תפלה (ויש עוד לחלק בקל וכמובן) דא"צ כ"כ כוונה כתפלה של י"ח ות"ת ויכול לקיים שתיהן לזאת ירא שמים יוצא ידי שניהם:
אבל בק"ש ותפלה יש עוד טעמא דמררר"א ז"ל דצריך למשמש כדי שלא יזיזו ממקומו וכמש"כ הפמ"ג וי"ל הטעם ע"פ מה דאמרי' בברכות י"ד ע"ב אר"י הרוצה שיקבל עליו עמ"ש שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפי' ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה ומפני זה אנו מתירין ההפסק בהנחתן בין גאולה לתפלה כמבואר בטוש"ע סי' ס"ו ולזאת צריך למשמש בהם בשעת ק"ש ותפלה כדי שלא יזיזו ממקומן וימצא קרא ק"ש ותפלה בלא תפילין. ולפ"ז בת"ת א"צ למשמש בהן גם לשיטת הפמ"ג לטעמא דמהרא"י ז"ל:
ז' ע"ב ויש עוד מקום לומר דצריך ליזהר בזה יען דבסי' כ"ה ס' י"ב פסקי' דבנשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לחזור ולברך אך המג"א שם בס"ק כ"א כ' בשם השל"ה ז"ל דהא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן (יע"ש בפמ"ג ובש"ע בעל התרא) אמנם הא"ר בס"ק י"ט החזיק בפסק הש"ע (יע"ש לשון השל"ה ז"ל דנראה כי בכל דבר שבקדושה שעוסק בתפילין א"צ לחזור ולברך אבל למבואר באחרונים ובש"ע הרב ביותר דעיקר הטעם הוא יען שבתפלה שאינו מסיח דעתו מהם והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן הוי לי' כמזיזין בעצמן ממקומן ע"מ להחזירן יע"ש א"כ בהמעמיק בלימודו כ"כ שאינו מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן צריך לברך גם לדעתן וצ"ע) דצריך לברך והניח בצ"ע (יעוין בחיי אדם) א"כ כשישמטו ממקומן יבוא לידי ספק ברכה ולזאת נכון ליזהר מטעם זה שימשמש בהם כל שעה. אמנם לפ"ז כשלומד על אופן שאם ימצאם שנשמטין ממקומן יסירם מטל ראשו כדי שלא להכניס א"ע בספק ברכה (וכנלע"ד נכון יען דת"ת שאני מתפלה מטעם האמור לעיל) א"כ א"צ למשמש בהם כי אין לחוש לשני הטעמים וכאמור:
אמנם בכל זאת אם איני מעמיק כ"כ בלימודו טוב וישר שגם בת"ת לא יסיח דעתו מהתפי' וימשמש בהן כל שעה ובפרט כשמפריד מעט מחשבתו מתורתו שצריך לחשוב תיכף בהם וכמש"כ התנא האלקי האר"י ז"ל זאת הנלע"ד בס"ד בבירור מלכתא דא. והשי"ת יעזרני לכוון האמת ולהזהר בקדושת תפילין שגדולה היא עד מאד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין שכל הרגיל וזהיר בהן מאריך ימים שנאמר ד' עליהם יחי' ומביאו לידי יראת שמים וענוה. וזה שנאמר ד' עוז לעמו יתן אלו תפילין שבראש כאמרם ז"ל בברכות ו' ע"א ולזאת ד' יברך את עמו בשלום יען שהתפי' מביאין לידי יראת שמים וענוה ומדת ענוה הוא יסוד ושורש השלום:
דף כה.
בתוס' ד"ה נוטל מצנפת וז"ל מכאן ק' לפי' ריב"א דפי' דשל כהן הדיוט קרוי' מגבעות לפי שהיא רחבה ושל כה"ג מצנפת לפי שהיא קצרה שהי' צריך להניח תפי' וציץ וי"ל לשון תורה לחוד לשון חכמים לחוד כו' ע"כ יש ליתן טעם על שינוי השם של חז"ל עפמש"כ התוס' בעירובין צ"ה ע"ב ד"ה מקום יש בראש בשם ר"י ז"ל שמצא במדרש דשיעורין של תפי' הוא כשתי אצבעות דומה לציץ שרחבו שתי אצבעות (יעוין תוס' מנחות ל"ה ד"ה שין של תפילין ובאו"ח סי' ל"ב) ומבואר בתוס' סוכה ה' ע"א ד"ה יוכיח שרחב הציץ אינו אלא מדרבנן ומה"ת אין לו שיעור יע"ש ולפ"ז פשוט דגם תפי' מה"ת אין לו שיעור אך מדרבנן בעי' כשתי אצבעות. ולזאת לשון תורה יעוין בבכור שור בחי' בריש קידושין) דאזיל בדינא דאורייתא שאין שיעור לתפילין מה"ת ולכך בכהן הדיוט שא"צ להניח רק תפי' נקראו מגבעות. אבל לשון חכמים דאזיל בתר דינא דחז"ל דיש שיעור לתפילין ב' אצבעות וא"כ גם של כה"ד הי' צריך לחיות קצרות לזאת נקראו מצנפת וא"ש
דף מח.
גמ' בעי רב פפא חישב בחפינת קטרת מאי כו' א"ל רב שימי בר אשי לר"פ ת"ש הוסיף ר"ע הסולת והקטורת והלבנה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסול כו' מדפסול טבול יום פסלה נמי לינה ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה בעי ר"פ חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמי או לא תיקו ע"כ והקשה רש"י ז"ל בתרתי חדא דאמאי מייתי הש"ס מדיוקא מדפסול בה טבול יום פסול בה לינה לייתי ממתנ' דפ"ב דמעילה דקתני בהדיא הקומץ והלבנה והקטורת כו' הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ועוד שנית אמאי לא פשיט גם בעיא בתרייתא מהא דהוסיף ר"ע גם הגחלים. והתוס' וריטב"א ז"ל האריכו לתקן את זאת יעוין שם והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' עבודת היום ה' כ"ז פ' וז"ל תפינת הקטורת עבודה ומחשבה פוסלת בה וכן חתיית הגחלים לקטורת והסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן ע"כ ותמה הכ"מ שם דאמאי לא כ' בדינא בתרא דספיקא הוא כיון דלא איפשטא ותירוצו סתר הלח"מ שם יע"ש בדבר והם הקדושים. אמנם מה יפה אף נעים גירסת הר"ח ז"ל שגרס בפירושו וז"ל חישב בחפינת קטרת להקטירם למחר מהו כו' וכן המחשב לחית גחלים המחתה מהו ופשטינן לה מהא דתנן בעדי פ"ו הוסיף ר"ע הסולת והקטורת והלבנה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסול את כולו ומדפסל בהו טבול יום פסל בהו נמי לינה ומדפסלה בהו נמי לינה פסלה בהו נמי מחשבה עכ"ל הזהב ולגירסתו הטהורה (ותמי' לי אמאי לא הובא גירסתו בדברי רבותינו הראשונים ז"ל) מתחוורת הסוגיא כשמלה כי באמת פשט הש"ס שניהם יחד ולזאת מקור מקומו טהור ממתני' דעדיות דנזכר גם גחלים מה דליכא למשמע ממתני' דמעילה. ונתבאר פסק הרמב"ם ז"ל לגירסת הר"ח ז"ל בדרך האמת בס"ד:
דף סה.
גמ' פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודא ר"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו הן לנדבה שאין חטאת צבור מתה כו' וכו' עד דמסקי' עלה בד' ס"ו ע"א. אלא אמר רבא גזירה משום תקלה דתניא אין מקדישין וכו' ואם הקדיש כו' בהמה תיעקר כו' תקלה דמאי אי תקלה דהקרבה אפי' כל רעיות נמי אי תקלה דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי לעולם תקלה דהקרבה והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו הך דבת הקרבה היא טריד בה. ותקלה עצמה תנאי הוא דתניא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב לשני בשני יקרב לשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב מאי לאו בתקלה פליגי לא דכ"ע לא חיישי לתקלה והכא כו' עכ"ל הסוגיא. וחידש אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי הרב ה"ג שליט"א כי מסוגיא זו דקאמרה דהיכי דמסיח דעתו לא חיישי' לתקלה יש ללמוד. אם דקי"ל בטוש"ע יו"ד סי' נ"ז דאסור להשהות ס' טרפה י"ב חודש דחיישי' לתקלה אמנם בודאי טרפה כגון בטמא שילדה כמין טהורה שאסורה אם כי יש לה כל סימני טהרה. מותר להשהותה יען שיודע שאין לו היתר לעולם ומסיח דעתו מאכילתו לזאת לא חיישי' לתקלה. ורב אחד הקשה לו ע"ז מהא דאמרי' בפסחים כ' ע"ב בתרומה שנטמאת דלב"ש תשפוך הכל ולא יעשה זילוף מפני חשש תקלה אם דמסיח דעתו משתי' והיתה תשובת אאמ"ו שליט"א כי לפירש"י ז"ל לא פליגי כלל ב"ש וב"ה בתקלה. ואף לפי' התוס' מ"מ הלא לב"ה לא חיישי' לתקלה ותעשה זילוף. והלכתא כב"ה נגד ב"ש עכת"ד אאמ"ו שליט"א ופקד עלי העני בדעת לחוות דעתי העני' בזה. ושמרה נפשי פקודתו הטהורה לעיין בזה בקצורי. והנלע"ד בס"ד הוא דהנה בפלוגתא דב"ש וב"ה יש לנו שלשה שיטות הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ה' י"ב פ' כב"ש דתשפך הכל וכ' שם הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל הטעם יען דטעמא דב"ש הוא מפני חשש תקלה ואשכחן בכמה דוכתי בש"ס דחיישי' לתקלה לכך פ' כב"ש יע"ש אמנם המבי"ט ז"ל בח"ב סי' קצ"ח הוכיח מתוס' פ"ק דשבת דפ' כב"ה יע"ש וגם מסדר רב עמרם ז"ל דמנה ששה מקומות דפ' כב"ש הובא בתוס' סוכה ג' ע"א ושאר דוכתי ופלוגתא דא אינו מן המנין מוכח דפ' בהא כב"ה. וכן פ' הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק קט"ז ע"א אך שהעלה שם דבחדש דצריך להשהות זמן מרובה גם ב"ה חיישי לתקלה אך לשעה פליגי דב"ש חיישי לתקלה גם בהא וב"ה לא חיישי וקיי"ל כב"ה יע"ש. אבל הרמ"ה ז"ל ס"ל דגם בחדש לא חיישי ב"ה לתקלה אם שצריך להשהות זמן מרובה ופ' גם בחדש כב"ה הובא בשט"מ שם יע"ש הרי מבואר דתשו' אאמ"ו שליט"א אינו רק לשיטת הרמ"ה ז"ל. אבל לר"ע ותוס' ורשב"א ז"ל דלזמן מרובה חיישי' לתקלה גם במסיח דעתו ממנו ולרמב"ם ז"ל גם בזמן מיעוט חיישי' א"כ יש לכאורה סתירה לסברת אאמ"ו שליט"א:
אמנם באמת יש תשובה נכונה לזה. עפמש"כ התוס' לקמן ס"ו ע"א ד"ה ותקלה. שכ' וז"ל הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ"ק דפסחים בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי ע"כ ולכאורה אין ביאור לדבריהם הקדושים. אבל כוונתם נלע"ד עפמש"כ החתם סופר חיו"ד סי' ס"א לתרץ קושית הפר"ח בס"ס נ"ז על שיטת הרשב"א ז"ל דבחד לא חיישי' לתקלה מכמה סוגיות הש"ס דמבואר ההיפוך (המעין שם יראה דיש כמה סוגיות סותרין לכאורה גם לס' אאמ"ו שליט"א) וז"ל ולק"מ דלא מצינו חשש תקלה בכל המקומות שהביא אלא בדבר שאפשר להכשל בעינא כמו שהיא באכילה או בהנאה ומעילה וחיישי' שישכח לשעתו ויכשל אבל ס' טרפה דבעי' שישחוט ויתקן אדהכי והכי מידכר דכיר לא מצינו חשש תקלה לולי דאמרה שמואל בשרקפא. ואין לך בו אלא חידושו בהרבה אבל בחד לא ע"כ (יעוין בתוס' ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה) ולפ"ז מוטעמים דברי התוס' בנופת צופים כי כאן בסוגיא אין ראי' מפלוגתא דב"ש וב"ה כי גם ב"ש דחיישי התם לתקלה י"ל דהכא לא חיישי לתקלה מפני דשאני שמן דיכול להכשל בעינא משא"כ בפר שצריך לעשות מעשה רכה להקריב לא חיישי' לתקלה. ובפסחים ל"ש פלוגתא דברייתות דכאן כי גם מ"ד דס"ל הכא דיקרב לשנה הבאה ולא חייש לתקלה י"ל דבשמן ויין חייש לתקלה מטעם האמור וא"ש ובזה עלה מרפא גם לדברי אאמ"ו שליט"א כי היכא דיכול להכשל בעינא גם היכא דמסיח דעתו ממנו חיישי' לתקלה אך בבהמה דעד שישחט ויתקן קרוב שידכר ולכך היכא דמסיח דעתו מאכילה איכא תרתי לטיבותא לא חיישי' לתקלה. ואין לזה סתירה מסוגיות הש"ס אשר הביאם הפר"ח שם כנראה להמעיין:
אברא כי סברת החתם סופר אינו מועיל רק להציל שיטת הרשב"א וב"י ז"ל דפ' כוותי' בסעי' כ' שלא יקשה עליהם מסוגיות הש"ס אבל מה שתמה שם בסי' נ"ט על הב"י דאמאי שביק שיטת הגה' מיי' וסמ"ק וכלבו ומרדכי בפ"ב דחולין בשם מהר"ף ז"ל דכולהו ס"ל דבשיהוי בשחיטה בכ"ש דאיכא למיחש לנקובת הוושט אסור להשהותו משום תקלה גם בעוף אחד והביאם בעצמו בסי' כ"ג בלי שום חולק. ואמאי סמך בכאן על הרשב"א ז"ל להקל. אין אנו יכולין להעלות מזור בסברא זו ולזאת הוכרח לתרץ עפמש"כ הפרי תואר בס"ק כ"ג דהרשב"א ז"ל לא היקל רק בס' דרוסה כיון דאיכא מ"ד דלא חייש לס' דרוסה ואם דאנן קיי"ל כשמואל לאיסור מ"מ אין להחמיר כ"כ שמא יכשל אפי' בחד יע"ש ולפ"ז בוודאי דרוסה דמהני ג"כ יב"ח כמבואר בש"ך ס"ק מ"ב. אסור להשהות אף חד גם לרשב"א ז"ל אבל ממש"כ הפרישה בס"ק מ"ח וז"ל כ' הרשב"א ז"ל אם רבים הן הנדרסין אסור להשהותן אע"ג דגמ' ערוכה הוא עובדא דאתא לקמי' דרב ושמואל דחנקונהו ושדינהו בנהרא י"ל דקמ"ל בשם הרשב"א ז"ל דאפי' ודאי דרוסה אסור לשהינהו ולא אמרי' דלא חוששין לרב ושמואל הנ"ל כ"א בס' דרוסה דיש לחוש שיקילו בו באריכות הזמן ע"כ מבואר דס"ל דרשב"א וטור ז"ל מיירי בוודאי דרוסה ומ"מ דווקא ברבים חיישי ולא בחד אם כי על הפרי תואר ז"ל אין זו קושיא כלל. כי אין מוכרח לפרש כן וכבר ישבו הב"ח באופן אחר יע"ש. ולענ"ד י"ל דהוא גופא אתי לאשמעוי' בשם הרשב"א ז"ל דדוקא לרבים חיישי' לתקלה ולא בחד דזה אינו מוכח בש"ס דבחד לא חיישי'. אך דלתי' החת"ס צ"ל דהפרישה חולק על הב"י ז"ל וכמובן:
אמנם לענ"ד י"ל בזה עפמש"כ המנחת יעקב בכלל ד' סק"ו ליישב קושית אביו שהקשה על מש"כ המהרי"א ז"ל דהמנהג שלא להשהות בשר עד אחר ג' ימים בלא מליחה דחיישי' שמא ישכח ויבשל הלא בזמן מיעוט לא חיישי' לתקלה כמבואר בד"מ וש"ך בסי' נ"ז ובט"ז סי' ש"ו ותי' וז"ל והשבתי דדוקא התם שהתרנגולת הוא רק ס' טרפה לכן לא חיישי' בזמן מיעוט לתקלה משום דהוי כמו ס"ס חדא שמא לא יבוא לידי תקלה כלל ולא ישחוט אותו ואת"ל שישחוט ויאכלנו מ"מ שמא אין כאן איסור כלל דהתרנגולת לא נטרפה משא"כ כאן דליכא רק חדא ספיקא דאם ישכח ויבשל יבוא לידי ודאי איסור לכן חיישי' לתקלה בזמן מיעוט ובבהמה ס' דרוסה כיון שצריך לשהות זמן מרובה דהיינו להשהות יב"ח אף דאיכא ס"ס בזמן מרובה כזה הוה כמו קריב לודאי שיבא לידי תקלה אסור להשהות (אם כי יש להרהר קצת בדבריו דהלא קיי"ל דם שבשלו דרבנן וא"כ הוי ס' דרבנן. יש ליישב ואכ"מ) וכ"כ בכלל ע"ג ס"ק ז' יע"ש אבל הרשב"א ז"ל דמתיר בחד י"ל דס"ל דבחד גם ביב"ח אינו קרוב לודאי שיאכל אותו אך דהוי ס' השקול ולכך מתיר מפני דהוי ס"ס אך ברבים בודאי יאכל אחד מהם וכמש"כ רש"י ז"ל בחולין נ"ז. איידי דהוי בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהוא ואתי למיכל חד מינייהו עכ"ל. מלשונו הזהב נראה שבודאי יאכל אחד מהם וכ"נ מלשון הטור שכ'. שמתוך שהם רבים יבוא לידי מכשול לאכול אחד מהם ע"כ ולא כ' לשון שמא. אברא דהרשב"א ז"ל בחי' לחולין שם כ' וז"ל ולענין להשהות י"ב חודש אם הן רבים אסור שמא יבוא בהן לידי תקלה כו' ע"כ וכ"כ בתה"א ב"ש ש"ש ולישהינהו יב"ח אתיא בהו לידי תקלה כלומר שמא יכשל באחד מהן כיון שהי' הרבה עד כאן הרי שכ' לשון שמא. אבל לאחר הדיוק בלשונו שלא כ' שמא יבוא לאכול אחד מהם כלשון רש"י וטור ז"ל י"ל דכל כונתו על גוף המכשול ואף אם יאכל מ"מ עכ"פ ספיקא הוי אם טרפה או לאו ולזאת כ' לשון שמא על גוף המכשול. אבל רש"י וטור ז"ל דהזכירו האכילה לזה כ' לשון ודאי. ואף דנימא דהרשב"א ז"ל ס"ל דגם ברבים ספק הוי אך דקרוב לודאי הוי והוי כמו רובא לאיסורא כנראה מפשטות דבריו הקדושים. ובחד הוי ספק השקול ולזאת מתיר מפני דהוי כמו ס"ס וכנ"ל. אבל בשיטת הב"י ז"ל י"ל דס"ל דברבים הוי כודאי שיאכל אחד מהם וכנראה מלשון רש"י וטור ז"ל ובחד הוי רק קרוב לודאי שיאכלו וכמש"כ המ"י ומ"מ התיר בחד. וטעמא דהתירא י"ל דהנה אם כי על דברת הפני יהושע ז"ל בחי' לכתובות ט' ע"א ד"ה ואב"א שרצה לצדד בטענה מכרחת דבס"ס אם כי ספק אחד אינו שקול מ"מ הוי ס"ס מעליא התשובה מבוארת היא בשט"מ שם בשם הריב"ש ז"ל ובשמו יע"ש אבל על מש"כ הפ"י שם וז"ל וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס' אחד נמי מה"ת מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל היכא שהס' השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותרת לגמרי עכ"ל לא ראינו שם סתירה לסברא זו. וגם אין להשיב על זה מהא דקיי"ל דבעי' ס"ס השקולין כי אנן קיי"ל ס' מה"ת לחומרא כמבואר בש"ך בכללי ס"ס דין כ"ה יע"ש ובפמ"ג. ובשאר אחרונים ולענ"ד יש להביא סמוכין לסברת הפ"י ז"ל ממרן הכ"מ שכ' בפ"ט מהט"מ על מש"כ הרמב"ם ז"ל שם וז"ל בור כו' אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה ובורדלוס מצוין שם הרי ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן עכ"ל בה' י"א י"ב יע"ש והראב"ד ז"ל שם השיג דלטעם הרמב"ם ז"ל עכ"פ מדרבנן אסור ומסיק דהול"ל משום ס"ס וכ' שם הכ"מ בתי' השני (יעוין לעיל בחידושיי לפסחים ט' ע"ב) וז"ל ועי"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות ע"כ ולפ"ז דס' דרוח הפילה לא חשיב ס' השקול אך דרובא לאיסורא א"כ טעמא בעי אמאי באמת מותר ועכצ"ל דזה הוא דמסיק הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות הן מדברירן וכיון שהוא רק דרבנן ע"כ לא החמירו רק שס' אחד שקול אבל לא היכא דאיכא עוד ס' אחד אם שאיני שקול וא"ש ויש ראי' לסברת הפ"י ז"ל:
והנה הכפות תמרים בקונטרס הספיקות העיד שמרן הב"י צידד בתשובה לומר דגם הרי"ף ז"ל ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא וא"כ י"ל דפ' כרי"ף ורמב"ם ז"ל כדרכו בקודש וכן פסקו כמה מגדולי האחרונים ולפ"ז מיושב פסקי הב"י ז"ל כי בדרוסה התיר בחד אם דלא הוי ס"ס גמור כי שמא לא יאכלנו לא הוי ס' השקול ורובא הוי לאיסורא דקרוב שיאכלנו מ"מ כיון דס"ל ס' מה"ת לקולא ע"כ מתיר אם דאין שני הספקות שקולין דכיון דחד מהם הוי ס' גמור לא איכפת לן אם כי הס' הב' אינו שקול וכנ"ל אבל בשיהוי בשחיטה דהס' הוא שמא ניקב הוושט דפ' הש"ע בסי' ל"ג כהרמב"ם ז"ל דהוי נבלה (ולתב"ש גם מחיים הוי נבלה אך שאינו מטמא מחיים יע"ש) וא"כ איכא חזקת איסור שאינו זבוח כנגדה (אם כי לשיטת החתם סופר בחיו"ד סי' כ"ה ושאר מקומות שציינם הפ"ת בסי' ל"ג סק"ג דלא אמרי' דס' בשחיטה הוי נגד החזקה רק בס' שאירע במעשה השחיטה משא"כ בס' שנולד מקודם בנקיבת הוושט כיון שמעשה השחיטה הי' כהוגן לא הוי ס' במקום חזקה. אין מקום לישוב זה ושפיר תמה החת"ס לשיטתו. אבל להכו"פ ופמ"ג ושאר אחרונים דגם בס' ניקב הוושט וכדומה הוי ס' במקום חזקה שפיר קאמינא) ובחזקה גם לדעת הרמב"ם ז"ל מה"ת לחומרא דסוקלין ושורפין על החזקה (קידושין פ') וא"כ בעי' שיהי' שני הספיקות שקולין ולכך הביא דבריהם בסי' כ"ג בלא שום חולק עליהם מטעם האמור:
אמנם הרמ"א ז"ל סובב והולך לשיטתו דפ' כגדולי האחרונים לראשונים וא"כ מסתמא גם כאן ס"ל כדעת רשב"א ור"ן ז"ל דספק מה"ת לחומרא דבתראי נינהו לגבי רי"ף ורמב"ם ז"ל בפרט למש"כ האחרונים להוכיח דגם רש"י ותוס' ז"ל ס"ל כן (והכי קיי"ל כנ"ל) לזאת שפיר למד משיהוי דשחיטה לכל ס' טרפה דאסור להשהות יב"ח גם בחד כי אין לחלק ביניהם לשיטתו וא"ש ע"ד הפלפול שיטת הב"י ורמ"א ז"ל:
העולה מן המדובר דבודאי איסור אף בחד גם לשיטת הרשב"א וב"י ז"ל אסור להשהות זמן רב יען דליכא ס"ס וכמובן ואין סמך להתיר אך ורק על סברא דמסיח דעתו מאכילה לא נחוש לתקלה. וצריכא היתירא דא בדיקה לאור האמת אם יש לסמוך על זה להלכה ולמעשה. והנה הרמב"ם ז"ל פ' בפ"ד דה' פסולי המקדשין ה' ב' כר"א ור"ש דגם פר ושעיר של יוה"כ שאבד והפריש אחרים תחתיהן דירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה רו. שאינו מסיח דעתו מהקרבה מ"מ לא חיישי' לתקלה וירעו וכסתם מתני' דמכילתן ס"ב ע"א (יעוין בפ"ה מה' עבודת יוה"כ ה' ט"ו) וטעמא בעי דהלא קיי"ל דגם בס' טרפה דאסור להשהות מפני חשש תקלה וכאן איכא וודאי איסור ואינו מסיח דעתו מהקרבה ולמה לא נחוש באמת לתקלה. ולכאורה יש לומר דשאני הקרבה במקדש דהוא מעשה גדולה עוד יותר משחיטה גרידא ויש עוד מקום לרמז סברא זו בהא דאמרי' בבכורות נ"ג ע"א. בפני הבית ושלא בפני הבית אי הכי אפי' האידנא נמי כו' אלא אמר רבא גזרה משום תקלה. ומנא תימרא דחיישי' לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדישו והעריך והחרים בהמה תעקר כו' ע"כ ויש לדקדק דאמאי לא קאמר הש"ס שם ותקלה עצמה תנאי הוא. כלשון הסוגיא דכאן ודפסחים שם. אבל לסברא האמורה א"ש כי הפלוגתא דגבי פסח ל"ש להתם די"ל דגם מאן דס"ל גבי פסח דיקרב לשנה הבאה ולא חייש לתקלה ס"ל דגבי מעשר בהמה דאיכא למיחש לגיזה ועבודה או שישחוט בלא מום כפירש"י ז"ל דכל זה נחשב למעשה זוטא לגבי הקרבה (וגבי פסח דהוי שה בת שנתו ל"ש כ"כ גיזה ועבודה לחוש לו) חיישי' לתקלה וגם הפלוגתא דב"ש וב"ה ל"ש התם די"ל דגם ב"ש דחיישי לתקלה גבי שמן ויין הוא רק מפני דיכול להכשל מהם בעינא משא"כ גבי מעשר בהמה דגם גיזה ועבודה ושחיטה חשיבא מעשה גדולה לגבי שתיית יין ושמן לא חיישי גם הם לתקלה. בפרט לדעת התוס' ורשב"א ז"ל דביין ושמן לזמן מרובה גם ב"ה חיישי לתקלה בוודאי ל"ש פלוגתתם לגבי מעשר בהמה שהוא לעולם. אך גם להרמ"ה ז"ל דגם לזמן מרוב' לא חיישי ב"ה לתקל' מ"מ א"ש וכדאמרן:
אמנם באמת בישוב דקדוק זה י"ל דאדרבה דגם ב"ה דלא חיישי לתקלה גס בחדש דצריכא שיהוי זמן רב הוא מטעמא דעכ"פ יוכל להנות ממנו בוודאי לאחר זמן בזילוף משא"כ במעשר בהמה דלעולם הוא אסור באכילה עד שיפול בו מום ואולי לא יפול בו מום לעולם עד מותו כדרך רוב הבהמות גם ב"ה חיישי לתקלה. ונראה לכאורה דזה עיקר כי לרמ"ה ז"ל ה' כב"ה דגם בחדש שרי בזילוף ולא חיישי' לתקלה ואולי גבי מעשר בהמה סוגיא ערוכה היא דחיישי' לתקלה וע"כ צריכין לחלק כן (ולפ"ז יש עוד סברא לומר דבודאי איסור דאסור לעולם יש לחוש יותר לתקלה אך אין הכרח לחילוק זה כי י"ל עוד להרמ"ה ז"ל דדוקא בדבר דלא שכיח כגון יין ושמן דתרומה שיטמא לא חיישי' לתקלה משא"כ גבי מע"ב והקדש דלולי גזירת חז"ל הי' דבר השכיח וצ"ע) ולסברא זו מחולק ג"כ מכאן הפלוגתא דגבי פסח. כי גם בפסח עכ"פ יש לו קצבה עד קרוב לשנה משא"כ במעשר שהוא לעולם. וכ"כ היפה עינים בסוף שקלים יע"ש ולית כאן רמיזא לסברא האמורה אך לכאורה יש עוד מקום לסייע סברא זו משינוי לשון הסוגיות דבכאן גרסי' אלא אמר רבא גזירה משום תקלה דתניא אין מקדישין כו' ובבכורות שם הוסיף הש"ס ומנא תימרא דחיישי' לתקלה כו' ודברי חז"ל המזוקקים שבעתים כראוי לדברי אלקים חיים טעמא בעי בשינוי לשונם הקדוש אבל לסברא הנ"ל א"ש כי מהחרים והקדיש בזה"ז דחיישי' לתקלה אין ראי' לפר ושעיר כי מעשה דהקרבה דפר ושעיר נחשב למעשה רבה לגבי גיזה ושחיטה דמעשר בהמה וכנ"ל וקוטב ראיית רבא מברייתא זו הוא רק דמשום חשש תקלה דרבנן דחינין לצער בע"ח ואמרי' דימותו כי חזי' להמרדכי בפ"ק דע"ז סי' תשצ"ט שכ' וז"ל נועל דלת בפניו כו' וצער בע"ח דרבנן הוא ואתי דרבנן דאמרי' אין מקדישין משום דחשו לתקלה ודחי צער בע"ח דרבנן עכ"ל ולדידן דקיי"ל צער בע"ח דאורייתא כרב יהודא בשבת קכ"ח כדאיפסקא הלכתא בטוש"ע או"ח סי' ש"ה (יע"ש במג"א ס"ק י"א וברמ"א ז"ל בחו"מ סי' ער"ב סעי' ט'. ויעוין ביעיר אוזן במערכת צ' אות ד' כי דעת המרדכי ז"ל יחידאה הוא וגם בפ"ב דב"מ כ' בעצמו להיפוך יע"ש) י"ל דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כדאמרי' ביבמות צ' ואם כי בשעה שכונסו לכיפה קעביד מעשה הלא אז לא עשה לו שום צער אך אח"כ במניעת המזון ואז הוי שוא"ת (יעוין שם ביבמות ע"ב תוס' ד"ה כולהו). ולזה הביא כאן רבא ראי' מן הברייתא דדחי' לצער בע"ח מפני חשש תקלה (אם כי מסתימת לשון רש"י ז"ל שפי' דתניא דחיישי' לתקלה משמע דרבא הביא ראי' דחיישי' לתקלה מ"מ ע"י שינוי לשון הסוגיות נלע"ד דיש לפרש לשונו דחיישי' לתקלה גם לזה דאמרי' שימותו אך שקיצר בלשונו הזהב כדרכו בקודש) אבל בבכורות מביא ראי' לעיקר הדבר אם חיישי' לתקלה דשחיטה או דגיזה ועבודה (כי באמת במע"ב אם עבר וקידש אינו מת וכמש"כ הרמב"ם ז"ל) מברייתא דאין מקדישין. ולזאת קאמר הש"ס שפיר ומנא תימרא דחיישי' לתקלה וא"ש אבל גם מכאן אין הכרח לסברא זו כי י"ל דהא דלא מייתי כאן הש"ס ראי' מהברייתא דחיישי' לתקלה הוא יען שאין לדמות גזירת חז"ל באין מקדישין ומחרימין שהוא דבר השכיח ורגיל להקדיש לכל העולם והי' באין לתקלה לזאת גזרו חז"ל משא"כ בפר ושעיר של יוה"כ שהוא דבר מקרית שיאבדו וימצאו אח"כ ובדבר שלא שכיח לא גזרו חז"ל מפני חשש תקלה לזאת לא הביא ראי' רק דמפני חשש תקלה יש כח לדחות לצער בע"ח וכנ"ל אבל בבכורות דגם מעשר בהמה הוא דבר השכיח שפיר מביא הש"ס ראי' מאין מקדישין לחוש לתקלה וכאמור:
ובזה יש תשובה ג"כ למה דלכאורה מבואר בפ"ז דשביעית דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים ומבואר שם הטעם בר"ש ז"ל משום חשש תקלה שלא יבוא לאכול מהם וכ"כ הב"י בסי' קי"ז בשם הרשב"א ז"ל יע"ש ובט"ז וש"ך ושאר פוסקים אם דהמה דברים אסורים ומסיח דעתו מהם מ"מ חיישי' לתקלה. וה"נ בנולד לו בהמה טרפה. אבל להאמור החילוק מבואר די"ל דשאני התם דחז"ל גזרו גזירה הכללית בדבר השכיח שלא לעשות סחורה בדברים האסורים כי לולי גזרתם (או להסוברים דמה"ת אסור מהאי טעמא) מפני גודל הרגילות התעסקות בהן הי' באין לידי תקלה אם דבדילי מינייהו אינשי משא"כ שיוולד לו בהמה טרפה כגון מכן פקועה הבא על בהמה דעלמא או טמאה שתלד ולד כדמות טהורה שהוא דבר דלא שכיח. וגם מסיח דעתו מאכילתו י"ל דאין לחוש לתקלה. אם כי הב"י ורמ"א ז"ל שם פסקו כהא"ח גם בנזדמנו לו דמותר למוכרם מיד מ"מ צריך למוכרם ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו הלא מבואר שם בלשון הא"ח דמשום חשש איסור סחורה בדברים אסורים הוא יע"ש ואנן קא מספקינין במייחד אותו בהמה אסורה למלאכה דלית כאן איסור סחורה בדברים אסורים כמבואר שם בש"ך סק"א יע"ש. מ"מ יען דדמי ממש לבהמה כשרה יש לחוש יותר לתקלה כי אין כאן שום היכירא ולא דמי לבהמה טמאה וכמובן אך דיש לסמוך על היתירא דמסיח דעתו מאכילתו לא נחוש לתקלה. כמו דלא חיישי' בכל רעיות דעלמא לתקלה דהקרבה יען דמסיח דעתו מהקרבתם אם כי גם בהם אין שום היכירא ע"ז קאמינא דהלא אנן פסקי' כר"א ור"ש דגם גבי פר ושעיר דאינו מסיח דעתו מהקרבה מ"מ לא חיישי' לתקלה ועכצ"ל יען דתקלה דהקרבה מעשה רבה הוא. וא"כ י"ל דזאת הוא עיקר הטעם גבי רעיות דעלמא ג"כ יען דמעשה רבה הוא יותר משחיטה דחולין אך לר"י בעי' להסחת הדעת ג"כ אבל לסמוך על מסיח דעתו בלחוד אין מכאן ראי' וכאמור.
אמנם מלבד דאין להכריח דעיקר הטעם דהקרבה מעשה רבה היא מכח פסקא דר"א ור"ש כי י"ל טעמם כמו שאמר לי אאמ"ר שליט"א וידי"נ הרב ה"ג מו"ה שבתי ני' דמסתמא פר ושעיר של יוה"כ גבי כהנים הם וכהנים זריזים הם ונזהרים ור"י ס"ל דמ"מ כיון דאינו מסיח דעתו מהם לא מהני זהירות וזריזות דידהו וחייש' לשמא ישכחו עכ"ד ואין לסתור דבריהם דלפ"ז איך קאמר הש"ס ע"ז ותקלה עצמה תנאי הוא כו' דמאי שייכא פלוגתא דגבי פסח להא הלא הפסח הוא אצל בעלים ישראלים ול"ש טעמא דגבי פר ושעיר שלא לחוש לתקלה. כי יש לפרש הסוגיא דכאן כפי' הסוגיא דפסחים שם דמקודם קאמר הש"ס שם דחיישי' לתקלה אך בשמן מתירין דרמי לי' בכלי מאוס ואח"כ קאמר שם הש"ס דתקלה עצמה דפשיטא לך דחיישי' פליגי בזה תנאי יע"ש ה"נ יש לפרש דכולהו חיישי' לתקלה אך דפליגי דבהקרבה דכהנים זריזים הם אם חיישי' או לאו קאמר הש"ס דתקלה עצמה דפשיטא לך דחיישי' פליגי בזה תנאי ומ"ד דס"ל יקרב בפסח הבאה מוסיף אדר"א ור"ש ולא חייש כלל לתקלה גם היכא דליכא הסברא דכהנים זריזים הם. וכאמור אך גם אם נימא כסברתי בלא הכרח מ"מ אינו מעלה ארוכה להא דקאמר הש"ס אי תקלה דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי כו' סרי מבואר דגם לתקלה דגיזה ועבודה לא חיישי' ועכצ"ל הטעם יען דמסיח דעתו ממנה לא חיישי' לתקלה אם כי אין בהם שום היכירא. וגיזה ועבודה פשיטא דלא הוי מעשה גדולה יותר משחיטה. וקמה וגם נצבה ראיית אאמ"ו שליט"א כי גם בבהמה אסורה בדמות כשרה דאין בה היכר ומיחדה למלאכתה אין לחוש לתקלה יען דמסיח דעתו מאכילתה. וכדאמרן אבל האמת נלע"ד בזה ולחלק בין הא דקיי"ל דאם החרים או הקדיש בהמה תיעקר אם דמסיח דעתו ממנו לשאר רעיות דעלמא לא חיישי' לתקלה דגיזה ועבודה מפני דמסיח דעתו מהם דהנה שיטת התוס' בע"ז י"ג ע"ב בד"ה נועל דגם בבכור אם רוצ' להכניסו לכיפה רשאי להכניסו וכ"כ בבכורות כ"ח ד"ה עד שכן הי' משמע יע"ש אמנם אנן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ש"ט כדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א דה' בכורות ה' י' והרא"ש בשם ר"ם ומרדכי בשם ר"י ז"ל שם בע"ז החולקים על זה. וטעמם כ' הרא"ש ז"ל שם בע"ז דשאני בכור מפני דהוא קדוש מאליו אסור לבזותו לאפוקי בהעריך והחרים דהוא הקדישו יע"ש ולפ"ז בהקדיש מעשר בהמה דאינו קדוש מאליו ג"כ ימות וכמובן. אמנם בה' פדיון בכור כ' וז"ל ויש ליתן טעם למה חלקו בין בכור בזה"ז למקדיש בזה"ז משום דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים אם הי' כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' אי נפל בי' מומא לא שרי בלא פדיון וכדפריק לי' מבעי' לי' להשליך הדמים לאבוד אם כונסו לכיפה אין כאן הפסד קדשים עכ"ל וכ"כ שם בפ' בתרא דבכורות בתוס' ד"ה ואי יע"ש ולפ"ז במקדיש מעשר בהמה בזה"ז רק לכתחלה חיישי חז"ל לתקלה שלא להקדיש אבל בדעבד אם הקדיש אם יכניסו לכיפה יהי' הפסד קדשים כי כשיפול בו מום יאכל במומו לזאת לא ימות וזה הוא טעם ושיטת הרמב"ם ז"ל שפ' בפ"ו מה' בכורות ה' ב' שאם הקדיש מעשר בהמה ה"ז יאכל במומו ולא פ' דימות כמו בהחרים והקדיש בפ' ח' מה' עירוכין ה' ח' מטעם האמור שלא יהי' הפסד קדשים. ונלע"ד דזאת הוא הטעם דלא חיישי' לתקלה דגיזה ועבודה ברעיות דעלמא וטעמא דר"א ור"ש בפר ושעיר דלא חיישי לתקלה דהקרבה. כי אם ניחוש לתקלה ע"כ דנימא דימותו א"כ יהי' הפסד קדשים וק"ו הוא ממעשר בהמה בזה"ז דעבר על תקנת חז"ל והקדיש מ"מ מפני הפסד קדשים אחז"ל דלא ימותו ולא חיישי לתקלה כש"כ הכא דלא עבר על תקנת חז"ל בוודאי דלא חיישי לתקלה כדי שלא יהי' הפסד קדשים אך ר' יהודא ס"ל דהיכי דאינו מסיח דעתו מהקרבה כיון שקרוב שיבוא לידי תקלה לא משגיחינין בהפסד קדשים לכך פ' גבי פר ושעיר דימותו. אבל במסיח דעתו מהקרבה לדידי'. ולר"א ור"ש גם באינו מסיח דעתו מהקרבה לא חיישי' לתקלה כדי שלא יהי' הפסד קדשים כנלע"ד ברור בס"ד:
ועתה זו תשובה ברורה די"ל דבבהמה דעלמא אסורה בדמות כשרה אסיר להשהותה גם במייחדה למלאכתו דאיכא למיחש לתקלה גם בזמן מיעוט אם דמסיח דעתו מאכילתו. כי האי סברא דהיסח הדעת לא מהני לר"י רק במקום דאיכא הפסד קדשים. אבל למקום דאין כאן רק הפסד ממון אין ראי' וכאמור:
ואין לומר דנהי דליכא ראי' להתיר הלא כ' הפרי תואר וחת"ס דמאי דלא אשכחן דחיישי' לא חיישי' כיון דאיכא סברא לחלק ביניהם ה"נ י"ל דכיון דלא אשכחן חשש תקלה רק בס' דרוסה אבל בוודאי איסור דלא מצינו חשש תקלה (ומאיסור סחורה בדברים האסורים כבר כתבתי מה שיש לחלק) ואיכא סברא דמסיח דעתו ממנו לא חיישי' ז"א דהם לא כ"כ רק ליישב שיטת הרשב"א וב"י ז"ל דבחד לא חיישי' לתקלה. וא"כ אנן דקיי"ל כרמ"א ז"ל דגם בחד חיישינן לתקלה אם דלא מצינו רק ברבים ויש סברא לחלק ביניהם לא אמרי' כן כיון שאין ראי' להתיר ה"נ בוודאי איסור אם שאין ראי' לאיסור הלא גם להתיר אין ראי'. וחמיר עוד יותר דהוי וודאי איסור וכנ"ל וזה פשוט:
סיומא דהך פיסקא דוולד שנולד מבהמה טמאה בכל סימני טהרה. או וולד הנולד מב"פ ובהמה דעלמא (ובזה יש עוד חשש תקלה לשיטת התב"ש בסי' י"ג דגם אם אותו וולד בא על בהמה אחרת אסור הוולד וכן עד סוף כל הדורות. א"כ יוכל לבא להכשל בהוולדות שלא ידע כלל מזה. והוא חששא גדולה) דאסורות ודומות לכשרות גם אם רוצה לייחדם למלאכה דלית בזה איסור סחורה בדברים אסורים כמבואר בש"ך ריש סי' קי"ז. מ"מ כיון דאין בהם שום היכירא וקרוב שיבא לידי מכשול אסור להשהותם וגם חד וכנ"ל ואין לסמוך על הסברא דמסיח דעתו מהם יען שאין לזה ראי' להתיר. וכשיכשל יבוא לידי ודאי איסור. וגם בזמן מיעוט אסור להשהותם לסברת המנחת יעקב ז"ל) לזאת חלילה להשהותם. וגם אאמ"ו עט"ר שליט"א הסכים עמדי וכנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:
דף סו.
בפירש"י ז"ל בד"ה ואם נתעברה מבואר דמונין לקדשים משעה שנולד ובחי' הריטב"א ז"ל כאן כ' ג"כ הכי ולא כדעת היש מפרשים בתוס' עירוכין י"ח ע"ב ד"ה שנתו. וגם התוס' שם דחו שיטתם מסוגיא ערוכה דזבחים כ"ה ע"ב יע"ש ובפירש"י ז"ל בזבחים שם בד"ה שעות פוסלות בקדשים וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל שבפ"א מה' בכורות ה' ח' כ' להדיא דמונין משעה שנראה להרצאה ובפ"א מה' מע"ק גבי שאר קדשים סתם דבריו ונראה דמונין משעה שנולד (ולא כמו שראיתי בישיע"ק יו"ד סי' ע"ט דפשיטא לי' דלקדשים מונין משעה שנראה להרצאה כבכור בר"ה ז' יע"ש. ומה דקשיא לי' התם בש"ס זבחים ע"ד על אוקמתא דאמוראין דמוקי האי טרפה שנתערב בדרוסה וא"כ לאחר יב"ח יהיו מותרים להקרבה ואינו מסיח דעתו מהם א"כ אמאי ירעו ולא חיישי' לתקלה. כמבואר בסוגיא זו דבאינו מסיח חיישי' לתקלה יע"ש לק"מ כי הלא קיי"ל כר"א ור"ש דגם היכי דאינו מסיח דעתו מהקרבה מ"מ לא חיישי' לתקלה וכמבואר לעיל בחי' לסוגיא זו וא"כ מאי איכפת לן דהסוגיא דזבחים אזדי אליבא דהלכתא) וכן מבואר שם בכ"מ ה' י"ג יע"ש וטעמא דמלתא כ' הב"ח כאן בהגהותיו דבכור יען שאינו ראוי לאכול משעה שנולד רק להרצאה ע"כ לא חשבי' לי' משעה שנולד. אבל בסתם בהמה אע"פ שהוקדש אח"כ מ"מ חשבי' שנתו משעה שנולד כיון שראוי לאכול בשעה שנולד יע"ש ולפ"ז יש להסתפק בהקדישו במעי אמו דקיי"ל דקדש כמבואר ברמב"ם ז"ל פט"ו מה' מע"ק וכשיצא לאויר העולם לא הי' ראוי רק להרצאה אם מונין משעה שנולד או משעה שנראה להרצאה. ולכאן ולכאן יש פנים ויעוין בתוס' עירוכין שם. וצ"ע לי העני בדעת בזה:
דף עג:
במתני'. יוה"כ אסור באכילה ובשתי' כו' ופריך עלה בגמרא אסור ענוש כרת הוא. אמר ר' אילא ואיתימא ר"י לא נצרכה אלא לח"ש. ותמה התוס' יוה"כ דהלא בכל האיסורים קיי"ל דח"ש אסור מה"ת ומאי טעמא אשמועי' מתני' ביוה"כ יע"ש וי"ל עפמש"כ המפרשים לפרש דטעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת מפני דחזי לאיצטרופי הוא כי אזיל לטעמי' דס"ל בשלהי גה"נ דאם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב שכן נהנה גרונו בכזית. ולזאת גם בח"ש דיכול להקיאו ולאוכלו עוד הפעם ויבוא. לידי איסור מלקות לכך אסור מה"ת. ולפ"ז ס"ד דביוה"כ דשיעורו בככותבת יען דלי כיתובא דעתא. ופשוט דאם אכל חצי כותבת והקיאו וחזר ואכלו דאכתי לא מיתבא דעתי' וא"כ ל"ש טעמא דחזי לאיצטרופי לפי הבנה הנ"ל ויהי' ח"ש מותר מה"ת לזאת אשמועי' מתני' דגם ח"ש אסור מה"ת אף ביוה"כ כי חזי לאיצטרופי לח"ש אחר ולא כסברא הנ"ל וגם מהא דקיי"ל דגם כ"ש אסור לגנוב יען דהוי כח"ש כמבואר במ"מ בפ"א מה' גניבה ה' ב' ובחו"מ סי' שמ"ח יע"ש נסתר סברא זו וכמובן:
דף עד.
גמ'. גופא ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל כו' ת"ל כל חלב ע"כ וקיי"ל כר"י וגם הרמב"ם ז"ל פ' כן בפ"ב מה' שביתת עשור יע"ש מקרא דכל חלב. ותמה הכ"מ עמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חו"מ ה' ז' שכ' וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו'. דלמה לי לרמב"ם ז"ל הקרא בחמץ הלא בכל האסורים קיי"ל דח"ש אסור מה"ת יע"ש במל"מ. ובשו"ת מהרלב"ח ז"ל סי' י"ז תי' וז"ל והנראה לי בזה ע"צ האומד הוא דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו הח"ש אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפ"ע לאסור ח"ש כו' ואם זה אמת י"ל דבי"ד מ"ו ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור כו' וצ"ע עכ"ל ונתקשיתי על דבריו מהא דפ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבועות ובפ"א מה' נדרים דבנדר ושבועה אסור ח"ש אם דהי' לו שעת הכושר והיתר מקודם ומצאתי בגנת וורדים כלל ל"ד שהקשה כן והניח בצ"ע יע"ש וי"ל עפמש"כ בשו"ת אבני מלואים סי' י"ד בביאור שיטת הש"ך ומל"מ דס"ל דלכך אסור ח"ש בנדר ושבועה יען דכן הי' דעת הנודר לאסור עליו כמו כל איסורי תורה דלוקה בכזית איסורא בכ"ש (יעוין מל"מ בה' שבועות שם בישובו שיטת הרא"ם ז"ל שכ' ג"כ סברא זו ואם כי כ' שהוא דוחק זה רק לשיטת הרא"ם ז"ל דס"ל דסתם אכילה הוא בכ"ש יע"ש היטב וגם מה שפקפק האבני מלואים שם על סברא זו יש ליישב. יעוין בטוש"ע יו"ד סי' ר"י ואין עת האסף פה) ג"כ איכא יע"ש ולפ"ז א"ש בנדר ושבועה דמה בכך דהי' לו שעת הכושר סוף סוף הוא אסר על עצמו לאיסורא גם כ"ש ויכול לאסור ע"ע גם דברים המותרים וא"ש אמנם אם כי יישבתי דברי רבינו הגדול מהרלב"ח ז"ל שלא יקשה עליו מהלכות קבועות. אבל לדינא בחמץ מו' שעות ולמעלה אם אסור ח"ש הלא הוא ז"ל בעצמו שם הניח זאת בצ"ע ומר"ן ז"ל פ"ג דשבועות נראה דבשבועה ונדר אסור ח"ש מטעם חזי לאצטרופי וכמש"כ הא"מ א"כ מבואר דלא כמהרלב"ח ז"ל וגם השעה"מ שם חולק עליו גם לשיטתו יע"ש וכן הוא דעת הסמ"ג בגו"ו כלל כ"ז וביו"ד סי' ס"ב בש"ד סק"ג והכי נקטינין גם בחמץ מו' שעות ולמעלה דאסור ח"ש מה"ת ככל איסורי תורה דקיי"ל כר"י. ויש לעיין בהא דקיי"ל דשבועה חלה על ח"ש יען דאין בח"ש עשה ולאו כמבואר (יעוין בתוס' שבועות כ"ב כ"ג) ברמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש ובטוש"ע יו"ד סי' רל"ח אבל בחמץ דנלמד מקרא דלא יאכל ואיכא לאו גם על ח"ש יע"ש במהרלב"ח ז"ל שתמה באמת למה לא לקי על כ"ש יע"ש הרי דאיכא לאו עכ"פ) א"כ לא תחול שבועה על ח"ש. אבל מסתימת שאר פוסקים נראה דח"ש דחמץ דמי לכל חצי שיעורין דשאר איסורין וצ"ע לי הקטן בזה לדינא:
ובתוספת ישינים בד"ה ר"י אמר אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי כ' וז"ל מיהו ק' להר' אלחנן ז"ל דמ"ש הכא לא יליף מכל חלב אלא איסור אזהרה בעלמא ולא מלקות ואלו בפסחים בפ' אלו עוברין יליף מכל מחמצת לא תאכלו דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיניו בלאו דמ"ש כל מחמצת לא תאכלו מכל חלב לא תאכלו ויש לחלק בדרשות כו' ע"כ וי"ל דיען דאמרי' לקמן פ' ע"א כי שיעורין הלמ"מ שדווקא על כשיעור חייב בעונש וא"כ כאן גילתה ההלכה דריבויא דכל לא בא רק לאיסורא בעלמא. או י"ל דריבויא דכל מחמצת אתי לרבות כי חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובות הוא בכלל חמץ וא"כ נכנס תחת סוג דלאו דלא יאכלו חמץ ולזאת לוקה. אבל כאן הריבויא דכל חלב א"א לומר דגילה שכל ציווי דאכילות הנאמרות בקרא אתי גם לח"ש (יעוין תב"ש סי' כ"ט ובשאר אחרונים לענין ע' טרפות) שהרי סתם אכילה בכזית (יעוין מל"מ בה' חו"מ ובה' שבועות שם) לקמן פ"א וא"ש ויעוין בתוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין:
דף עו:
גמ'. ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש כו' ומותר ביין. ולאו חמרא הוא והכתיב כו' אלא דכ"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הרי מבואר מסוגיא זו דגם אם לשון תורה הוא להיפוך מלשון בני אדם מ"מ הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם ותמי' לי על רבינו הגדול המל"מ בפ"ד מה"ש שלא הביא סוגיא זו יע"ש:
דף פא:
גמ'. הא חומץ חייב מתני' מני רבי כו' דרש רב גידל כו' אין הלכה כרבי כו' שמע רב גידל ואיקפד אימר דאמרי אלא דעבד לכתחלה מי אמרי אימר דאמר אנא פורתא טובא מי אמרי אימר דאמרי אנא חי מזוג מי אמרי ע"כ אמנם הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שביתת עשור פ' דגם בהרבה פטור ותמה על זה הב"י בסי' תרי"ב והלח"מ שם וגם על הטור שם יש מקום לדייק דאמאי השמיט האי בבא לחלק בין מעט להרבה יע"ש בב"י שנדחק בזה והעלה לבסוף דגירסתם לא הי' כגירסתינו. והב"ח שם הוכיח זאת מהגהות מיימי' יע"ש שם והאמת הוא כן כי חזי' להר"ח ז"ל שכ' בפירושו הטהור וז"ל ואסיקנא הא דגידל אי שתה חי אבל מזוג חייב ובדיעבד פטור אבל לכתחלה לא ע"כ הרי דבבא דאימר דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי לא הי' בגירסתו. ובגירסתו שהי' מרבי רבותי' של הרמב"ם ז"ל הולך הרמב"ם ז"ל ע"פ רוב כנודע בשער בת רבים:
דף פג.
ע"ב גמ'. ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו' טבל ותרומה תנאי הוא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכי דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' ומספינין לי' כי פליגי בדלא אפשר בחולין מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה כו' אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת. בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא הכא במאי עסקינין בעציץ שאינו נקוב דרבנן. מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה לימא תנאי הוא דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא כו' וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי רבי ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר נימא ראב"ש הוא ולא רבי אפי' תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב עכ"ל הסוגיא. והנה הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהמ"א ה' י"ז פ' וז"ל טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה ע"כ ותמה המג"א בסי' תרי"ח סק"ט וז"ל וצ"ע על הרמב"ם כו' שכ' סתם טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל סי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קודש כתרומה ע"כ ולא חילק בין מעשר ירק לפירות (דמשמע דגם בירק אם די בנותר אין מותר לאכול בלא מעשר) וקיי"ל ה' כרבי מחבירו ואפשר דמיירי שם בחול ע"כ. וכבר תמהו כל האחרונים על ישוב רבינו המג"א ז"ל דאכתי קשיא שבת דאין לעשר כרבי והמעיין בדבריהם יראה כמה אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה דמעשר ירק גבי נדחקו בישוב דברי הרמב"ם ז"ל והנלע"ד בזה הוא כפי מה שמבואר במאירי כאן להמעין בדבריו הקדושים. דהאי סיומא דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכל בעציץ שהוא נקוב לא הי' בגירסתו. ודבר זה הביא בשם יש חולקים ותלה שהם פירשו כן הסוגיא והוא ז"ל חולק עליהם וכ' וז"ל וזו של רבי אנו מפרשים בה לא אמר רבי אלא בירק שאינו טבול אלא מדברי סופרים. אבל מה שהוא טבול ה"ת וודאי טבל חמור שאינו ראוי לא לכהן ולא ולא לישראל. ואף זו אינה אלא דחי' בעלמא ואין הלכה כן עכ"ל הרי מבואר פירושו בהסוגיא הוא דלאחר דמסיק וגמר הש"ס דברי רבה חזר הש"ס ואמר דמאי דקאמר לעיל מר סבר טבל חמור ומר סבור תרומה חמורה לימא תנאי הוא דתניא כו' נימא ראב"ש היא ולא רבי פי' דמאן דס"ל טבל חמור הוא כראב"ש ולא כרבי (ומסולק לפ"ז קושית המהרש"א ז"ל כי זה לא קשיא להיפוך דאולי פליגי בדאפשר כי בזה קאמר רבה דכ"ע לא פליגי) ודחי הש"ס אפילו תימא רבי פי' די"ל דגם רבי ס"ל כבן תימא ע"כ לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן פי' דהתם ס"ל דמעשר חמור ואין לעשר אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא הוא אפי' רבי מודה דטבל חמור וכבן תימא. וטעם הדבר דיש לחלק בין מעשר ירק דרבנן לדאורייתא נלע"ד יען דבמפריש תרומ' ומעשר איכא תלתא איסורא ב' דרבנן. טלטול מוקצה. ואיסורא דהגבהת תרומות ומעשרות משום מתקן (יעוין תוס' יוה"כ) וגם מה שיאכל התרומה והמעשר ולזאת רק בטבל דאורייתא כיון שהוא דאורייתא וחמור יותר מתרומה לא משגחינין כלל במה שיתוסף בתיקונו שני איסורי דרבנן כיון שעי"ז ינצל מאיסור חמור דאורייתא. משא"כ במעשר ירק דרבנן אם דטבל חמור ממעשר מ"מ לא אמרי' לעשות תלתא איסורי דרבנן כדי שינצל החולה מאיסור חד דרבנן אם שהוא חמור זאת היא כוונת הש"ס בדחי' זו ודעת המאירי שאין זו אלא דחי' בעלמא ואין הלכה כן. וטעמו נראה די"ל דלכך עדיפא לתקן את המאכל אם דיש בזה יותר שני איסורי דרבנן יען שיהי' קל האיסור אצל החולה ולמדו מהא דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבלות. כמבואר בדבריו הנעימים ורבי באמת ס"ל כת"ק דתרומה חמורה. ולכך א"צ לעשר (פי' דאסור אך דכיון דראב"ש אמר דאסור לאכול עד שיעשר לכך קאמר רבי א"צ) ולפי פירוש זה א"ש מה דקאמר הש"ס עוד הפעם מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דהאי גירסא דמ"ס כו' הוא כפי פי' המאירי דלימא דתנאי קאי על זה. ולפירש"י ז"ל דקאי על רבה הי' בגירסתו סיומא דאי שרית לי' כו' מה שלא הי' בגירסת המאירי והוא באמת לא גרס האי מ"ס כו' ומיותר הוא וחילופי גירסאות הי' ועתה נתאחדו שניהם ביחד מה שהי' חלוקין מקודם. אבל חלילה לי לשבש הגירסא שלפנינו ויש ליישבה גם לפירש"י ז"ל דכיון דמסיק הש"ס דמיירי בעציץ שאינו נקוב שהוא רק מדרבנן ובזה יש סברא לומר דגם מאן דס"ל דבדאורייתא טבל חמור מ"מ בדרבנן אין לתקן ולעשר וכנ"ל לזאת קאמר הש"ס דמ"מ גם בדרבנן מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומה חמורה דמאן דס"ל דטבל חמור גם בדרבנן ס"ל כן (יעוין בהגהות רש"ש ז"ל שדרך בדרך זה. אך באופן אחר ולענ"ד נ' כדברי) וכמש"כ המאירי באמת. הרי מבואר לגירסת המאירי ולפירושו כי בדרבה לא חילק הש"ס כלל בין מעשר ירק דרבנן לדאורייתא. אך בכל גווני בדאפשר לתקן מתקנינן כמבואר בדבריו דס"ל כן להלכה וזה גירסת ופי' הרמב"ם ז"ל ומיושב פסקו שסתם כי באמת בכל גווני בדאפשר לתקן מתקנינן גם במעשר ירק דרבנן ונתבאר פסק ושיטת הרמב"ם ז"ל בדרך פשוט ואמת בס"ד: