חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת פסחים
דף ב:
בתוס' ד"ה ראב"י כו' כ' בסופם ולא הוי ראב"י לא כב"ש ולא כב"ה דב"ש אוסרין הלילה. וב"ה מתירין עד הנץ ולמאי דס"ד דאור אורתא כב"ש יאמר ראב"י לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה ע"כ והמהר"ם מלובלין ז"ל כ'. ס"א מיהו וקאי בין אס"ד ובין אמאי דמסקי' וכוונת הגהתו הוא יען כי לגירסת התוס' שלפנינו נראה דדוקא להס"ד דראב"י כב"ש קשיא אבל למאי דמסקי' דראב"י לא כב"ש ולא כב"ה לק"מ ולא יוכרח ראב"י לומר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה ולכאורה אין טעם לזה. ויש ליישב הגירסא שלפנינו ע"פ מה דנודע הטעם ד"ה כבתראי יען דהבתרא ראה סברת הקדמון אבל הקדמון לא ידע מסברת הבתרא. (יעוין ברמ"א ז"ל בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב') ולזאת להס"ד דראב"י ס"ל ממש כב"ש וא"כ ידעו הב"ה משיטה זו. ומ"מ לא פסקו כן א"כ איך פ' ראב"י כשיטה זו כיון דב"ה היו שונין דברי ב"ש כמבואר בעירובין י"ג ע"ב (יעוין תוס' רי"ד ז"ל שם) ומ"מ לא נראה להו טעמם אבל למאי דמסקי' דשיטת ראב"י היא שיטה שלישית לא כב"ה ולא כב"ש הי' ראב"י יכול לומר דאולי הי' שומעין בה' דעתו ושיטתו מודים היו לדבריו ואצ"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה:
דף ד:
גמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לי' כו' ופירש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה ע"כ והתוס' ור"ן ז"ל חולקים וס"ל דביטול הוא מטעם הפקר ולא מתשביתו ומבואר במפרשים דלשיטתם בביטול בלב אינו מקיים העשה דתשביתו רק הביטול מועיל שלא יעבור ב"י וב"י ולרש"י ז"ל בביטול מקיים גם העשה דתשביתו יען דזאת היא פירושו של תשביתו. ויש להסביר פלוגתתם ע"ס מה דפליגי הפוסקים אם המ"ע דתשביתו הוי מ"ע בפ"ע או בא רק לתקן הלאו דב"י וב"י (יעוין ישיע"ק או"ח סי' תל"א תל"ד) וי"ל דזה תלי בפלוגתא אם יעבור בב"י וב"י מחצות או לאו דלהפוסקים דס"ל דמחצות היום עובר על הלאו דב"י וב"י י"ל דהעשה דתשביתו הוי תיקון הלאו כי שניהם באים בזמן אחד. משא"כ אם נימי דהלאו זמנו מבערב אם איתא דהמ"ע דתשביתו היא רק לתקן הלאו לא הי' קדים חיובו מחצות כי הי' די שיהי' סמוך לערב. ועכצ"ל דמ"ע בפ"ע הוא ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו שכ' בב"ק כ"ט ע"ב דמשש שעות ולמעלה עובר בב"י וב"י א"כ י"ל דהעשה היא תיקון הלאו (יעוין ב"ח סי' תל"ו) ולזאת שפיר יליף הביטל מתשביתו דכיון דעיקר המצוה דתשביתו הוא רק לתקן הלאו וא"כ בביטול דהוי הפקר (וי"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל דבטול מטעם הפקר יעוין צל"ח ריש מכילתן ובמהרי"ק ז"ל ש' קמ"ב) ואינו שלו לעבור בב"י וב"י שפיר קיים גם המ"ע דתשביתו. אבל התוס' ור"ן ז"ל ס"ל כדעת רוב הפוסקים (יעוין בהשגות הראב"ד ז"ל בפ"ג מ"ה חו"מ ובמ"מ שם ובח"י סי' תמ"ג) דהלאו דב"י וב"י הוא רק מבערב וא"כ העשה דתשביתו אינו תיקון הלאו בלבד רק מצוה בפ"ע ולזאת בביטול לא הועיל רק שהוי הפקר וקיים שלא לעבור ב"י וב"י אבל לא העשה דתשביתו וכאמור ובזה יש ליישב בדרך פלפול שיטת רש"י ז"ל מה דקשה עליו מהספרי שהביא הר"ן ז"ל דדרש לא יראה לך בטל בלבך דנראה מזה דהביטול אינו מועיל רק לתקן הלאו ולא לקיים המ"ע דתשביתו וכמש"כ הר"ן ז"ל יע"ש. דהנה נודע מש"כ הר"ן ז"ל דלכך מהני ביטול בלב אם דדברים שבלב אינם דברים והפקר בלב לא מהני מ"מ כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אך דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור בב"י וב"י ולזאת בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' מועיל יע"ש והקשה הישיע"ק בסי' תל"א דהלא אי לאו הלאו דב"י וב"י הי' מותר להשהותו עד אחר הפסח להנות ממנו ומבואר לקמן כ"ט דהקדש כיון דיכול להשהותו עד אחר הפסח נחשב שלו יען דגורם לממון כממון דמיא וא"כ אע"ג דלאחר שנכתב הלאו דב"י וב"י הוי אינו שלו מ"מ התורה כדין אסרה להשהות כי לולי זאת הלאו הי' שלו. ותי' שם שלשה תירוצים והנה שני התירוצים דהחידוש הוא דבכ"מ גורם לממון נאד כממון דמי וכאן גלי קרא דכממון דמי או דהש"ס קאי לר"י דגם לאח"ז אסור בהנאה אין להם מקום לר"ש דס"ל בכ"מ גורם לממון כממון דמי כמבואר בב"ק ע"א. וגם ס"ל דלאחר זמן מותר בהנאה כמבואר לקמן כ"ח ועכצ"ל כתירוצו הראשון דכיון דאיכא עשה דתשביתו א"כ גם בלא הלאו דב"י וב"י לא הי' יכול להשהותו ושפיר הוי חידוש מה שאסרה התורה בב"י וב"י יע"ש ולפ"ז ע"כ דס"ל לר"ש דהעשה דתשביתו אינו תיקן הלאו דב"י וב"י כי א"א לומר דיתחייב בעשה ולא בלאו וכמש"כ הישיע"ק שם ולכך ס"ל דבביטול שהוא מטעם הפקר מקיים רק הלאו ולא העשה וכנ"ל אבל רש"י ז"ל שפיר קאמר לדידן דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"כ אינו מוכרח דהעשה אינו תיקון הלאו ושפיר י"ל דהעשה הוי תיקן הלאו ולזאת בביטול קיים גם העשה דתשביתו וכאמור:
דף ה:
גמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא. א"ד הניחא למ"ד דבר הגור' לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל איצטרך כו' ע"כ ויש להסביר סברת חלוקת המימרות דל"ק ס"ל דמצד סברא החיצונית הו"א דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וא"כ י"ל דלכך אתי קרא דלא ימצא לאפוקי מהסברא ולאשמעי' דכממון דמי וא"כ לא קשה על מ"ד דס"ל דכממון דמי לא ימצא ל"ל כי י"ל דמקרא זה באמת ידעי' לכ"מ אבל ל"ב ס"ל דמצד הסברא אמרי' כממון דמי להאי מ"ד וא"כ ק' קרא ל"ל וק"ל:
דף ט:
תוס' ד"ה ספק גררוהו האי שעתא וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפי' בח' אחת טהור ואי ברה"י מאי משני כו' והתנן כל ספיקות וספיקי דספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ס' הרגיל כדפי' לעיל ע"כ ולכאורה טעמא בעי דכשיש עשרה ספיקות שקולין יגרעו משני ספיקות ואחד מהם ס' הרגיל וי"ל עפמש"כ התוס' בבבא בתרא נ"ה ע"ב בד"ה ר"א מטהר וז"ל ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפי' בכמה ספיקות משום דמן הדין אפי' בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזקה וילפי' מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא דהא אפי' בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ע"כ ולפ"ז י"ל דווקא ספיקות השקולין אינם מועילים כיון דראינו דס' השקול אינו מועיל אם כי מן הדין היו מהני לפי הכלל בשאר דוכתי משא"כ בספק הרגיל ושכיח דהוי כרוב (יעוין תוס' ע"א ד"ה ואת"ל) וקרוב לוודאי בזה אין לנו לימוד שלא יועיל שפיר אוקמינא אדינא דין תורה דמהני. ובדברי התוס' י"ל שמה שהשיג הכ"מ בפ"ט מהט"מ על הראב"ד ז"ל בהשגתו על הרמב"ם ז"ל שהי' לו לומר בטעם דין זה דהוי ס"ס וכ' שם הכ"מ ועי"ל הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשוב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות ע"כ ולדברי התוס' י"ל דגם הראב"ד ז"ל ס"ל סברא זו ומ"מ כ' שפיר דהוי ס"ס כי אם כי הס' דשמא הפילה רוח לא הוי ס' השקול ושכיח לאיסורא דרוב המפילות דבר המטמא הן מפילות לעומת זה הספק דשמא חולדה וברדלס גררוהו שכיח ועוד יותר מרוב להיתירא דוודאי גררוהו ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא וכמובן וצ"ע לפ"ז דהוי רק ס"ס חדק"ל דאי ברה"י גם בס"ס טמא ואי ברה"ר גם בס' אחד טהור ובפרט לדעת הכ"מ דלא הוי ס"ס צ"ע ליישב קושית התוס' ולדברי מנ"ל יש ליישב קצת וכמובן:
שם גמ': תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינ' אי מצה שקל אי חמץ היינו תשע חניות כו' והקשה הפ"י ז"ל דלפי' ר"י ז"ל דהסוגיא מיירי בדין אכילה א"כ מאי קמ"ל הלא מלתא דפשיטא הוא דמ"ש מנבלה ושאר איסורים דאמרי' כל קבוע כמע"מ דמי יע"ש וי"ל דקמ"ל דאף דחמץ יש לו שעת הכושר קודם פסח ויש היתר לאיסורו לאחר הפסח א"כ יש מקום לומר דהואיל דקבוע חידוש הוא (יעוין ש"ך יו"ד ק"י ס"ק י"ד) אין לך בו אלא חידושו אבל לא בחמץ דיש היתר לאיסורו קמ"ל דמ"מ אמרי' בי' כל קבוע כמע"מ דמי. ויעיון במהרלב"ח ז"ל סי' י"ז כעין ישוב זה על הרמב"ם ז"ל:
שם. בתוס' ד"ה היינו שתי קופות הך סוגיא דמדמה בדיקת חמץ לשתי קופות לא אתי כר"ל דמוקי בשלהי הערל להך דשתי קופות היינו כשרבו החולין על התרומה אלא כר"י דלא בעי התם רביי' דלדידי' א"ש דמדמי חמץ לההיא וכולה שמעתתא מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתי' עכ"ל ודקדק האור חדש דמלשון התוס' משמע דתלי אי איירי בככר גדול או קטן בהאי דאתיא הסוגיא כר"י או כר"ל ולכאורה אין קישור זל"ז יע"ש שהאריך. וי"ל דהנה המג"א בסי' תל"ט סק"ג הקשה דאמאי בככר קטן מותר מטעם ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ ס' שמא אכלו הלא קיי"ל ביו"ד סי' ק"י דבעי' שיוודע שני הספיקות ביחד והא כיון שנטל בפנינו ונכנס לבית תיכף נולד הס' הראשון ולאח"כ נולד ס' השני שמא אכלו וכן הקשה הפ"י כאן ותי' שם המג"א בשני פנים אחד דכיון דאיסור חמץ אינו חל עד חצות א"כ באותה שעה נודעו שני הספיקות ביחד ולפ"ז אם אירע כן לאחר שש לא מהני ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר ל"ש לומר שיבדוק אלא אחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל ג"כ ס' השני שמא אכלו עכ"ד יע"ש ולתי' הראשון דלאחר שש וגם בככר קטן מחויב לבדוק יש מקום לומר כי הסוגיא יבוא גם כר"ל כי הלא טעמא דר"ל דבעי תרומה דרבנן וגם רביי' יען דס"ל דלא שרי רק בתרי דרבנן א"כ יש מקום לאוקמי בככר קטן ובלאחר שש דג"כ איכא תרי דרבנן כי מה"ת בביטל בעלמא סגי לי' וחיוב הבדיקה אינו אלא מדרבנן וגם מה"ת איכא ס"ס אם שנודע הס' הראשון מקודם רק מדרבנן לא הוי רק ס"ס אבל מה"ת הוי ס"ס מעליא וכמבואר בפמ"ג ביו"ד שם סי' ק"י בדוכתי טובא יע"ש. אמנם התוס' ס"ל כתי' השני של המג"א דבככר קטן בכל גווני שרי גם לאחר שש וע"כ צ"ל דהסוגיא מיירי רק בככר גדול דליכא למימר אכלתי' וליכא אלא חד דרבנן וא"כ עכצ"ל דהסוגיא לא אתי כריש לקיש רק כר"י וכאמור וא"ש.
דף יד:
תוס' ד"ה התם כו' ואור"י דלא דמי דמקלקול דאורייתא שיכול לקלקלו עוד יותר אין ללמוד שיכול לקלקל קלקול דרבנן יותר אפי' בקלקול דרבנן כו' ע"כ טעם הדבר נראה דבדבר המקולקול מדרבנן אם נזלזל לקלקלו יותר בקלקול דרבנן חיישי' שמא יבוא לקלקלו בקלקול דאורייתא ומדינא דאורייתא טהור גמור הוא:
דף כג.
תוס' ד"ה שאני התם דאמר קרא לא יראה לך. תימה דלכתב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך ע"כ ויש ליישב עפמש"כ המהרלב"ח ז"ל בסי' י"ז ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דיליף ח"ש מלא יאכל יען דכתיב לא יאכל בצירי ותלה הדבר בנאכל יע"ש תי' הראשון ולפ"ז אצטרך לכתוב לא יאכל בצירי לזה. שוב מצאתי בשעה"מ בפ"א מה' חו"מ ה' ז' שתי' כן יע"ש:
דף כט:
גמ' ר"א אמר דכ"ע אין פודין כו' והכא בפלוגתא דריה"ג ורבנן קמפליגי מאן דאמר מעל כריה"ג כו' וכ' התוס' בד"ה ר"א וז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר וכו' אלא וודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ והקשו האחרונים מסוגיא זו על שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חו"מ ה' ג' דלוקה על לאו דב"י וב"י ולא הוי נל"ע וכבר האריכו בזה למעניתם ולדעתי העני' נראה עפמש"כ השאג"א בסי' פ"ב בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דלוקה יען דהוי לאו שקדמו עשה כי העשה הוא מחצות והלאו מבלילה וכמש"כ הראב"ד ז"ל שם בפ"ג (יע"ש במ"מ ובמג"א סי' תמ"ג ולזאת לא הוי נל"ע יע"ש ובשעה"מ בה' חו"מ שם. והנה ביומא ל"ו ע"ב מבואר לפי אוקמתא דר' ירמיהו דריה"ג ס"ל דעל לאו דנבלה אינו לוקה עליו אם שא"א לקיים העשה דלגר אשר בשערך תתננה רק קודם עקירת הלאו מ"מ יען דכתיב בתרי' דלאו הוי נל"ע יע"ש בפירש"י ותוס' ז"ל ולפ"ז נלע"ד דס"ל לריה"ג דגם על לאו שקדמו עשה אינו לוקה והוי נל"ע כי הלא מבואר בפירש"י ז"ל במכות י"ד ע"ב הטעם דלא הוי נל"ע רק היכי דא"א לקיים העשה רק אחר עקירת הלאו משא"כ בשיכול לקיים העשה מקודם הוי לאו שקדמו עשה ולוקה וכן ביאר השאג"א בתשו' שם יע"ש וא"כ כיון שריה"ג מחשיב לנבלה לאו הנל"ע אם שא"א לקיים רק מקודם ק"ו בעשה דתשביתו דניתן ג"כ לתקן הלאו במוך הפסח (ופירש"י ז"ל שפי' ביומא שם בד"ה וריה"ג דלכך אינו לוקה יען דכתיב בתרי' הוא יען שבל"ז אין שום טעם לעשות לאו דנבלה לאו הנל"ע. אבל היכא שמתקן באמת הלאו אך דיכול לעשותו ג"כ קודם הלאו זה הוי בוודאי לאו הנל"ע וק"ו הוא להמבין) דהוי לאו הנל"ע ולזאת שפיר קאמר ר"א דלריה"ג מעל כי לדידי' באמת הוי נל"ע אם שקדמו העשה דתשביתו אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפ' כר"ע בפ"ג מה' מע"ק ה' י"ד וכמש"כ שם הכ"מ (יע"ש בלח"מ שהרמב"ם ז"ל פ' כאוקמתא דר' ירמי') יע"ש ומסתמא פ' כר"י דעל לאו שקדמו עשה לוקה (יעוין כ"מ בפ"א מה' נ"ב ה' ו' ובשעה"מ בה' חו"מ שם) ולזאת שפיר פ' דלוקה על לאו דב"י וב"י דהוי לאו שקדמו עשה וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל:
דף ל.
גמ' ה"מ בעיניו אבל ע"י תערובות לא כו' ונסתפקו האחרונים אם גם בס' חמץ שעבר עליו הפסח לא גזר ר"ש או לא ויעוין פמ"ג בסי' ת"מ במ"ז סק"א בהקדמתו לסי' תמ"ב ובסי' תמ"ז במ"ז סק"א שהניח בצ"ע ובסי' תמ"ח בא"א סק"ג הכריע לאסור ונלע"ד דיש סמוכין לזה ממש"כ הרא"ש ז"ל בפכ"ש סי' א' וז"ל ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שקורין אלמרי שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחה"פ כו' ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזי' לרבוותא דאסרי לי' לאחר הפסח (פי' בהנאה יעוין מג"א תמ"ב סקי"ג) ומטעם שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו כו' ע"כ הרי דמשום אימור לא חרכו יפה שלא הוי רק ס' חמץ אסרו הרא"ש ז"ל בהנאה לאחר הפסח. ואין לדחות ולומר דשאני התם שהי' מקודם חמץ וודאי והס' הוא רק אם פקע ממנו שם חמץ ולזאת מחמירין דאוקמי אחזקתו קמייתא. ז"א חדא דכיון דאיתעבד בי' מעשה איתרע החזקה כנודע ובפרט דעיקר הטעם שיש להקל הוא די"ל דלא קניס ר"ש רק בוודאי ולא בס' ב"י וב"י. וא"כ גם בחרכו ליכא אלא ספק ב"י וב"י אלא וודאי דכיון דמה"ת אסור וחייב לבערו מספיקא קנסו חז"ל ה"נ בס' נתחמץ וכמובן. ולא מבעיא להסוברים ס' מה"ת לחומרא (והכי קיי"ל יעוין ש"ך כללי ס"ס) א"כ למש"כ החתם סופר בס' קי"ד דעיקר טעם הקנס שאסרו חז"ל חמץ שעבר עליו הפ' הי' כדי להצילו מב"י וב"י דאורייתא ולזאת לא סמכו על הביטול וחיזק את שיטתו מתשו' הרשב"א ז"ל וכ"כ בשו"ת פ"י ז"ל ח"א ס' י"ד (יעוין תשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ה) והוא גם דעת הר"ן ז"ל שכ' בריש מכינתן וז"ל אלא מפני שביטול' זה תלוי במחשבתן של בני אדם כו' יע"ש בוודאי דיש לעשות סייג והרחקה לס' תורה כוודאי אך גם להסוברים ס' מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא א"כ למאי דקיי"ל בסי' תמ"ז בנוקשה יען שאינו אלא מדרבנן דשרי בהנאה לאחה"פ הרי דבדרבנן לא עשו סייג א"כ גם בס' תורה י"ל הכי אבל אינו ראי' לפמש"כ בחי' לשבת בד' י"ג להוכיח דבס' תורה גם להסוברים דרק מדרבנן להחמיר גזרו חז"ל ולא הוי גזירה לגזירה יע"ש וא"כ ה"כ נימי כן. בפרט לדידן דקיי"ל באמת ס' מה"ת לחומרא בוודאי דיש לעשות סייג גם בס' חמץ שעבר עליו הפסח ולאסרו בהנאה לאחר הפסח וכהכרעת הפמ"ג בסי' תמ"ח כנלע"ד לפום ריהטא:
דף מ:
גמ' א"ר איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי א"ד וכו' וז"ל הר"ח ז"ל בפירושו. ר' אבא מיחי לי' בחסיסי כעין ותיקא ולא מיחה על ר"פ דשרי לדבי ריש גלותא אלא משום דעבדי דלא מעלי ועבדי איסורא עכ"ל ונראה דמפרש הני תרי לישני דש"ס כדברת הט"ז בסי' תס"ג סק"ג בתירוצא קמא לשיטת הטור דפ' הכי יע"ש ולזאת אם כי הב"י וב"ח שם דחו שיטת הטור וגם בש"ע ואחרונים לא חשו כלל לדעתו מ"מ כיון דחזי' כעת דשלשה המה מטיבי צעד אשר דרכו בשיטתא דא הלא המה הר"ח וטור ופסקי תוס' וגם השלטי גבורים הביא דברי הטור צ"ע אם לא נחוש במקום שמזלזלין. לדעתם הגדולה:
דף מב.
גמ' ולא תגבי' ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת יעוין ב"ח בסי' תנ"ט שהשווה גם דעת רש"י ז"ל להפוסקים שמותר לעסוק בענין התנור בנתיים כדי שלא לאפושי פלוגתא יע"ש אמנם באמת מצינו שיטה זר גם בפיר"ח ז"ל שכ' וז"ל ולא תגבי' היד מן התנור כלומר לא תניח הפת מוטל ותתעסק בדבר אחר עד שתגמור את הפת וי"א לא תגבי' ידה מן הפת עד שתדביקהו בתנור ע"כ הרי מבואר דעת היש אומרים כמו שהבין הר"ן ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין צורך להוציא דברי רש"י ז"ל מפשוטן דבלא"ה יש פלוגתא וגם נראה מהמ"מ וב"י שם שדברי הרמב"ם ז"ל מטין לפירש"י ז"ל דוק בדבריהם וצ"ע לדינא:
שם גמ'. שני כלים וכו' וז"ל הר"ח ז"ל בפירושו וצריכה שני כלים במים אחת שמקטפת בו הפת בתוך התנור ואחת שמצננת ידיו ע"כ מלשונו הזהב שהוסיף בתוך התנור משמע דעיקר הטעם הוא מפני שידיו מתחממות מחום התנור. וזה סעד לפי' המ"מ וכ"מ ורמ"ך ז"ל שפי' כן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' חו"מ כי נודע דרך הרמב"ם ז"ל לילך בעקבות הר"ח ז"ל שהיו מרבותיו ולא כב"ח ז"ל בסי' תנ"ט שרוח אחרת עמו בפי' הרמב"ם ז"ל יע"ש:
שם במתני'. ואלו עוברין בפתח כותח הבבלי כו' ופירש"י ז"ל עוברין בב"י וב"י והרא"ש ז"ל הקשה וז"ל דהא קתני בסיפא הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת משמע דלפרושי אלו עוברין דרישא אתי ואי ב"י וב"י קאמר צריכא למימר דליכא כרת ע"כ וי"ל עפמש"כ התשב"ץ (הובא בפמ"ג בא"א סי' תל"א סק"ב) דלזאת אסרה התורה בב"י וב"י מפני שהוא איסור כרת וכ"כ הר"ן ז"ל בריש מכילתן בדרך אפשר יע"ש ולפ"ז יש מקום לטעות ולומר דמדעובר בב"י וב"י בנוקשה וחמץ ע"י תערובות מוכח דיש כרת באכילתו ל את קמ"ל מתני' דאע"פ דאלו באזהרה בב"י וב"י מ"מ אין בהן משום כרת באכילתן והא דבאמת אסרה תורה בב"י וב"י או דגזה"כ הוא או מפני דלא בדילי מיני' ויש חשש אכילה וכמש"כ שאר הפוסקי' ומפרשים:
דף מג:
גמ' סד"א הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל וליתנהו בקום אכול מצה דחו"ל מ"ע שהז"ג אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו קמ"ל ע"כ והקשו התוס' דאדרבה איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן. גם בצל"ח הקשה דלמה לא מייתי הש"ס הקרא דכל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות שהובא לעיל בד' ה'. או הקרא דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וסד"א הני נשי הואיל וליתנהו בהשבתת שאור שהוא מ"ע שהז"ג ליתנהו באכילת חמץ יע"ש וב"ד כ"ח שהקשה עוד מסוגיא זו ולולי דמסתפינא מרבותינו ב לי התוס' והמפרשים שכולם כאחד פי' הסוגיא דיליף מהיקשא הייתי אומר בעניית דעתי דהש"ס קאמר דהוי ס"ד למילף משבעת ימים תאכל עליו מצות דקשיא ל"ל האי קרא כי לאשמעי' חיובא דמ"ע דמצה א"א לומר כי אינו אלא בלילה הראשונה. ועכצ"ל כוונת הקרא בדרך שלילה דדווקא מצה יאכל ולא חמץ ול"ל הלא מקרא מלא לא תאכל עליו חמץ וכמה מקראות דחמץ אסור כל שבעה. ולזאת יש מקום לפרש שכוונת הקרא דאתי לאשמעי' דאיסורא דחמץ נולד מחיובא דמצה (כי קרא זה מיירי בק"פ שיש בו גם המ"ע דאכילת מצה כנאמר עליו אך שאינו אלא בלילה ראשונה כילפותא דש"ס) והני נשי שאינם מחויבים במ"ע דמצה מצד הסברא דהוי מ"ע שהז"ג גם בבל תאכל חמץ אינם. ויש להטעים הדבר עוד יותר דאשמעי' הקרא דאיסורא דחמץ הוי כלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה וכמו שמן העשה נשים פטורות מפני דהוי מ"ע שהז"ג כן בהלאו דחמץ ולזאת אצטרך כל לאשמעי' דנשים אסורות בחמץ ודרשינן איפכא לחייבם גם במ"ע דמצה ולפ"ז סרו כל הקושיות וצ"ע לי העני בדעת בזה:
דף נ.
בתוס'. ד"ה מקום שנהגו ומשמע התם דמדאורייתא אסורה ע"כ ולכאורה נראה כוונת המשמעות הוא מהא דיליף הירושלמי דמותר מואספת דגניך ואם איתא דאינו רק מדרבנן אין ראי' מן הקרא כי מה"ת שרי. ולפ"ז יהי' מכאן סתירה לכללו של הט"ז באו"ח ויו"ד דכל דבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו וכ"כ קצת אחרונים. אבל י"ל בשנדייק בלשונם שכ' ומשמע התם ולא כ' ומשמע מכאן דהוי קאי על לשון הירושלמי שהביאו ולזאת נראה לפרש כוונתם שהוכיחו מילפותא דירושלמי דיליף התם איסור מלאכה מקרא דתזבח את הפסח ולא ס"ל כמש"כ הר"ן ז"ל דאינו אלא אסמכתא אך דהוי ילפותא גמורה. ואין מכאן סתירה לכללו של רבינו הט"ז ז"ל:
וראיתי באור חדש שהקשה דלפ"ז דאיסור מלאכה הוי מה"ת א"כ איך יליף ר"ע לעיל בד' ה' דתשביתו הוא מעיו"ט דביו"ט הבערה ביו"ט מי שרי ועכצ"ל דס"ל אך חלק דאל"כ ק' ואימא מצפרא כמבואר שם הלא עדיין ק' הא לאחר שש נמי אסור מה"ת במלאכה והאי הוי הבערה שלא לצורך עכ"ק יע"ש (ואינו כעת תי') וי"ל דהנה ר"ח ז"ל שם פי' מה דקאמר הש"ס. וש"מ הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ דנדחה הלאו דהבערה ע"כ וכוונתו היא דאם לחלק יצאת הוי אב מלאכה והוי עשה ול"ת (יעוין בחי' רשב"א וריטב"א ז"ל בסוגי' דעליה ובאיגרא רמה בחי' למכילתן בד' ה') כדאמר ר"א בשבת כ"ה וקיי"ל כוותי' (יעוין ברמב"ם ז"ל פ"א מה' יו"ט) ולא דחי אותם עשה דהשבתת חמץ. והנה איסור עשיית מלאכה אם דילפי' מתזבח את הפסח דדוקא בעשייתו תעסוק ולא בעשיית מלאכה והוי לאו הבא מכלל עשה מ"מ הלא כ' המל"מ בפ"א מה' נ"ב בשם הרשב"א ז"ל דלאו הבא מכלל עשה קילא ונדחית מפני עשה מפורשת וא"ש וכמובן:
אברא כי התוס' לעיל בד"ה לחלק נאדו מפי' הר"ח ז"ל אבל י"ל דטעמם הי' מפני דקרא דתשביתו מיירי בכל גווני גם באין לו אש וכמש"כ שם בדיבור הקדום דמיירי בכל ענין וצריך לעשות הבערה לשרוף את החמץ ולא הוי בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה (ודעת הר"ח ז"ל י"ל דהוא כדעת הרנב"ר ז"ל בפ"ב דב"מ בנ"י שם דמכשירי מצוה הוי כבעידנא והתוס' ס"ל כדעת רבינו יהוסף הלוי ז"ל יע"ש) אמנם כאן בעשיית מלאכה כיון דבעשה הקל ל"ב בעדנא כמש"כ התוס' לקמן נ"ט בד"ה אתי עשה בשם ר"י ז"ל (וי"ל דמש"כ התוס' כאן ומשמע התם הם דברי ר"י ז"ל) ופשוט דאם דלענין דחי' לאו הבא מכלל עשה דינו כלאו מ"מ לא חמור מעשה מפורשת ול"ב בעדנא כי באמת קילא מעשה מפורשת אך דכיון דהוי ל"ת והוי שוא"ת נדחית מפני עשה דהוי קום ועשה (וכ"כ בק"א בשאג"א סי' ל"ג יע"ש שהאריך) ויוכל לעו העשה דהשבתה ולדחות הלאו הבא מכלל עשה דעשיית מלאכה אם דלא הוי בעדנא. וא"ש. אמנם כעת נלע"ד דמעיקרא דקושיא ליתא (וספר או"ח אין תי' לעיין בו) כי הלא סבת איסור מלאכה הוא שלא יעסוק רק בעשיית הפסח כדדרשי' תזבח את הפסח בעשייתו תעסוק ולא בעשיית מלאכה. וגם שריפת החמץ נחשב לעסק עשיית הפסח כי אין לזבוח את הפסח על החמץ וזה פשוט:
דף ג:
גמ'. מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי יו"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה. וקס"ד דש"ס דמן המנחה פירושו מנחה גדולה וא"כ בשיעור מיעוט דחצי שעה לא הי' צריך להבדיל התנא ע"פ משאר ע"ש וע"ט וכמש"כ החכמת שלמה וע"ז משני הש"ס התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא. ר"ל מדחזי' דהתנא נקיט דוקא מן המנחה ולמעלה לאשמעי' דסמוך למנחה לא. אם איתא דפירושו סמוך למנחה גדולה לא הוי נקיט מנחה סתם דיש מקום לטעות ולפרש מנחה קטנה והי' מגביל הזמן מחצות דבשיעור זוטא כזו לא הי' מדקדק התנא בפרט לחומרא. (דלס"ד לפי' הרש"ל ז"ל אתי כי בח"ש לא הי' מדקדק התנא ולא הי' מבדיל ע"פ מע"ש ועי"ט אם דהוי לקולא. ואין מקום לטעות. ק"ו לחומרא והיכי דיש מקום לטעות די"ל כן וכמובן) ועכצ"ל מדקתני סמוך למנחה דמיירי במנחה קטנה אבל בע"פ מחצית אסור ואיכא בין זל"ז ג' שעות ומחצה וזאת הפריש התנא פ"פ מעי"ט וע"ש ולפ"ז מיושב פירש"י ז"ל מקושית הרש"ל ז"ל ויעוין בליקוטי פרי חדש באו"ח סי' רל"ג כנלע"ד:
דף עה:
בתוס' ד"ה יטול את מקומו. וכל דבר הנאסר בצלי דקיי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה מחמת הרוטב שבו יאסור עד כדי שיטול את מקומו. כו'. צ"ע לי למה לא תי' יען שאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור עצמו יכול לילך שם. יעוין תוס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה אפילו. ובפוסקים.
דף עז.
בפירש"י ז"ל שאינו על מצחו דהא אין נכנס שם בבגדי זהב כדאמרי' בר"ה דאין קטיגור נעשה סניגור ע"כ יעוין בגה"ש שתמה דהלא מקרא מלא הוא. ובר"ה אמרי' טעמא לקרא. ואולי י"ל דבלאו האי טעמא הייתי יכול לומר דגם למ"ד כשאינו על מצחו אינו מרצה הוא רק כשעושה כן מרצונו אבל כשנאנס מכח ציווי הקרא שאינו יכול לילך הוי כחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאלו עשאה לזאת הביא רש"י ז"ל שהטעם הוא שאין קטיגור נעשה סניגור וא"כ איך נוכל לומר דמרצה וק"ל:
דף עח:
תוס' ד"ה לימא תימה כו'. ועוד היכי תיסק אדעתין למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה הא פשוט בכולי גמ' דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדמוכח בזבחים כ"ו ונראה דלגירסת רש"י ז"ל דנראה מדבריו בד"ה פסח עצמו (יעוין בהגהות רש"ש ז"ל) שגורס לזרוק כגירסת הריב"א ז"ל לק"מ כי הא גופא קמ"ל דגם אם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמיו שלא לאוכליו הוי בכלל אין מחשבת אוכלין בזריקה (וכחילוק הריב"א ז"ל לעיל ס"א ע"א ד"ה שחטו או כחילוק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ק"פ שמחלק בין ערלים לאינו אוכלין וכמש"כ הלח"מ שם) ומהא דאין מחשבת אוכלין בזריקה הוי אמינא דוקא אם חישב בשעת זריקה לא איכפת לן אבל אם חישב בשעת שחיטה לזרוק שלא לאוכליו הוי מחשבת פסול בשחיטה קמ"ל דגם זה נחשב למחשבת אוכלין בזריקה דכשר אבל הר"י ז"ל אזיל בכאן לשיטתו שכ' לעיל בד' ס"א לגרוס וזרקו ולזאת הוכרח לפרש פירוש אחר בפשט הסוגיא והוא פשוט:
ולכאורה טעמא בעי במאי דקס"ד דש"ס דהברייתא אתיא כר"נ ואסור באכילה ומ"מ כשר לזרוק ואדם יוצא בי' ידי חובתו בפסח דממ"נ אם נחשב למחשבת פסול גם לזרוק יפסול. ואם לא גם באכילה ישתרי. ויד"נ הרב הג' מו"ה שבתי נ"י אמר לי כי י"ל לשיטת הריב"א ז"ל דכיון דלא חשב רק לזרוק ולהאכיל שלא לאוכליו ולא שיתכפרו שאינם אוכלים ולכך שפסול המחשבה לא הוי רק באכילה שחשב שיאכיל אותו לאינו אוכלין ולזאת אסור לאכול משא"כ לזרוק שבא לכפר ובכפרה לא הי' שום מחשבת פסול ולזאת מותר לזרוק גם לכתחלה וא"ש והיא סברה ישרה. עכ"ד ולפ"ז א"ש כי רש"י ורמב"ם ז"ל י"ל דס"ל כשיטת הריב"א ז"ל (אם כי הרמב"ם ז"ל לא הביא הדין שיוצא מפי' הריב"א ז"ל הלא נודע דרכו בקודש דלא העתיק רק דינא המבואר בש"כ. וכמו שמפרש הריב"א ז"ל בש"ם ע"מ שיתכפרו בו ערלים שהוי דוקא משא"כ להאכיל כן יש לפרש בלשון הרמב"ם ז"ל) ולק"מ לגירסתם דגרסי לזרוק ולר"י ז"ל דחולק על הריב"א ז"ל הלא הוא גרס זרקו. ולא קשה כלל כי י"ל דלכתחלה הוי מחשבת פסול גם לזריקה משא"כ בדעבד אבל לאכול אסור דהו' כלכתחלה וא"ש:
אמנם הא תמוה לי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בה' ק"פ שם וז"ל שחטו לאוכליו לזרוק דמיו שלא לאוכליו הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה עכ"ל הלא בסוגיא דידן גרסינין דאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ומוכרח גירסא זו לפרש הסוגיא כמבואר להמעיין ואיך כ' הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח היפך הסוגיא. ובה תמוה דכיון דאינו יוצא בו למה שרי לזרוק ומה אנו צריכין להזריקה כיון דקיי"ל כרבנן דאכילת פסחים מעכבא וכיון שאינו יוכל לאכול מה טובא של זריקה זו ואין בידי לומר רק דש"ס הוא שנפל בספרי הרמב"ם ז"ל וצ"ל ואדם יוצא בו וכו'. אבל חפשתי בכמה ספרי הרמב"ם ז"ל ישינים גם חדשים. ואין אדם וכו' כתוב בכולם. וקשה לשבש כל ספרי הרמב"ם ז"ל וכעת אנכי העני בדעת לא זכיתי ליישב פסק הרמב"ם השי"ת יזכני לכוון האמת:
דף עט.
ואב"א רב דאמר כר' יהושע וכו' יש לפרש ולקשר הך ואב"א בפלוגתא דר"י ור"א דקדים והוא כי לר"א דמוקי הברייתא דשחטו בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה כר"נ דמשמע דגם לכתחלה מתיר ר"נ לזרוק הדם א"כ מתני' דתנינן דלכתחלה אינו זורק לא אתיא כר"נ וכמש"כ הצל"ח אך לר"י דמוקי הברייתא בצבור וכרבנן. שפיר יש לאוקמי מתני' כר"נ ולומר דס"ל לר"נ דלא שרי רק בדעבד. ולפ"ז רב עכצ"ל דס"ל כר"י. קאמר הש"ס ואב"א רב דאמר כר' יהושע ולא כר"נ ולעולם דגם רב ס"ל כר"א דלר"נ לא שרי לכתחלה וכאמור.
דף פב.
תנן התם ראש המעמיד הי' מעמיד את הטמאין על שער המזרח מ"ט אמר רב יוסף כדי לביישן רבא אמר מפני החשד מאי בינייהו איכא בינייהו מפנקי א"נ דקא גדיל שישורא ע"כ והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' תמידין ה' ה' כ' וז"ל וראש המעמיד כשהי' שומע את קולה הי' מעמיד את הטמאים על שאר המזרח מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן ע"כ ותמה שם הלח"מ דאמאי השמיט הרמב"ם ז"ל דין היוצא אליבא דרבא דמפוקי וקא גדול שישורא לא הי' מעמידין ואנן חזי' דלא כן דרכו בקודש דבפ"ד מה' ק"פ ה' ג' דפ' כרבא בטעמו דאין שורפין מעצי עצמן לפני הבירה מפני החשד כ' גם הדין היוצא ממנו דבקש וקנים יכולין לשרוף משל עצמן ולזאת הוכרח להפך פי' הסוגיא מפירש"י ז"ל יע"ש אמנם האמת הוא דגירסת הרמב"ם ז"ל הי' כגירסת הר"ח ז"ל שהי' מרבותיו שכ' וז"ל תנן התם כו' ר"י אמר כדי לביישן רבא אמר מפני החשד שלא יחשדום כי לעבוד עבודה נכנסו והם טמאים ע"כ ובפלוגתא דאין שורפין גרס כגירסתינו. וכאן לא הביא המאי בינייהו הרי דלא הי' בגירסתו. וגם לפירושו דמפני החשד מוכח שאין מקום לנפקותא דא כי גם במפוקי וקא גדול שישורא איכא חשדא זו (ולזאת הגירסא צריכין לביא גם לפי' התי"ט שפי' בפ"ה דתמיד החשדא שלא יחשדום שאינו נכנס במקדש יען שח"ו אינו נכבד בעיניו וכמובן) ונתבאר דברי הרמב"ם ז"ל בדרך האמת בס"ד:
דף פב:
בפירש"י ז"ל בד"ה וכן יצא דמה דמהאי כנימה דלעיל וכו' ע"כ ולפ"ז דמוכח מכאן שיצא דמה בשריפה צ"ל דקושית הש"ס דפריך מנלן קאי אשארא דבברייתא. אבל יעוין בתוס' זבחים פ"ב ע"ב ד"ה כיון דשיטה אחרת עמהם וא"ש בפשיטות יע"ש:
דף פה.
בתוס' ד"ה כשהוא אומר. בפ' דם חטאת יליף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת בקדשים מדכתב רחמנא גבי פסח ועצם לא תשברו בו וק' היכי יליף מינה ואמאי נמי צריך קרא הכא הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ וכ"כ בזבחים צ"ז ע"ב ד"ה ואחד יע"ש אם כי שם ל"ג ע"ב ד"ה לענין מלקות אתמר כ' דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת אם שלא הוי בעידנא ומ"מ הקשו כאן דלא הוי בעידנא אם דבפסח איכא כרת מ"מ לא דמי כלל כי שם בל"ג שידחה מלהקריב קרבן פסח וזה הוי שפיר עשה שיש בו כרת משא"כ הכא דלא מיירי רק לענין אכילה שיבוא עשה דאכילת פסחים וידחה הל"ת דשבירת עצם. ובמ"ע זו ליכא כרת וגם למאי דקיי"ל כרבנן לעיל בד' ע"ח דאכילת פסחים מעכבא היינו דוקא דבעי' שיהי' ראוי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה אבל אם נאבד אחר הזריקה לכ"ע יצא ידי חיבתו כמבואר שם להמעיין בסוגיא ובתוס' רי"ד שם להדיא. ולקמן פ"ח ע"ב בגמ' (יעוין ברמב"ם ז"ל בפ"א מה' ק"פ ובפ"ח ובמנין המצות מצוה נ"ה נ"ו שבמ"ע דאכילת פסח לא הזכיר כרת וזה פשוט) יע"ש וכיון דיצא ידי חובתו בפסח וליכא רק מ"ע דאכילת פסח דלית בה כרת ושפיר הקשו התוס' דלא הוי בעידנא. וכמדומה לי כי האו"ח האריך בזה ולדברי יש תשובה לכמה דברים שכתב שם אך שאינו כעת תירוץ ומש"כ הוא פשוט וברור לענ"ד:
דף פח.
גמ' תניא אידך לא ישחוט אדם לא כו' וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן חוץ מן האשה שיכולה למחות מ"ש אשה אמר רבא אשה וכל דדמי לה הא גופא קשיא וכו' והא קתני רישא כו' וכו' עד אמר רבא כיון ששחטו אין מיחוי גדול מזה. ונלע"ד דיש לפרש מעיקרא דקמקשה הש"ס מ"ש אשה וקס"ד דוקא אשה אין להקשות רישא לסיפא כי יש לפרש חוץ מן האשה שיכולה למחות הוא רק לאשמעוי' שיש בכחה למחות ולכך בסתמא ג"כ לא נפקא בשל בעלה ואי קשיא לך דהלא זה שמעי' מרישא דקתני לא ישחוט וכו' וע"י אשתו אלא מדעתן אבל בסתמא לא נפקא לפי הס"ד דש"ס דמדעתן מפיק סתמא לק"מ כי עיקר אתי סיפא לאשמעי' דבנו ובתו הגדולי' ועבדו ושפחתו העברים ג"כ יצאו אם שחט עליהן והא דקתני רישא לא ישחוט הוא רק לכתחלה. אמנם באמת אין שום סברא לחלק ביניהם לאשה ולזאת פריך הש"ס מ"ש אשה ומשני רבא אשה וכל דדמי לה. וכיון שכן הדק"ל דמאי קמ"ל בסיפא כי לומר דבסתמא לא יצאו הלא זה מבואר יותר ברישא במלת מדעתן שפירושו הפשוט הוא דוקא בהסכמתן ודעתן ועכצ"ל כי אתי לאשמעי' הסיפא דוקא דמחי משא"כ בסתמא יצאו א"כ הא גופא קשיא וכו' והא קתני רישא כו' מדעתן הא סתמא לא נפקא. כי כך הוא הבנת מלת מדעתן ומשני מאי אלא מדעתן כו' לאפוקי היכי דאמר לא ר"ל לא שכך הוא הפירוש של מדעתן בכ"מ אך שבכאן עשה הסיפא לגלות הפי' של מדעתן דדוקא דמחאו יוצאין בשל עצמן משא"כ בסתמא וזה נכלל ג"כ במדעתן כי בסתמא אמרי' דדעתן כן הי' וע"ז פריך הש"ס והא כולן ששחטו ושחט וכו, דבסתמא וקתני חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות פי' דכיון דאמרת דעיקר אתי הסיפא לגלות דדוקא דמחאו ולפרש מדעתן דרישא בסתמא. אמאי נתן הסיפא מקום לטעות ולפרש גם הסיפא שיכולה למחות ולכך גם בסתמא לא יצאו יען דקתני וכולן ששחטו דפירושו מסתמא ומ"מ מפיק אשה אם כי א"א לפרש כן מפני דא"כ מאי קמ"ל וכנ"ל מ"מ אם בא לפרש לא הי' לו לסתום ולסמוך על הדיוק שאנו עושין ומשני כיון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה ושפיר בא הפי' גלוי ומבואר בסיפא פירושו דרישא וכאמור. ולפירוש זה יתיישבו איזה דיוקים וקושיות שיש לדייק בסוגיא זו כנלע"ד לפום ריהטא והשי"ת יעזרני לכוון האמת:
דף פט:
ת"ר הממנה אחרים עמו כו' והמוכר עולתו ושלמיו כו' וכי מאחר כו' אמר רבא כו' אמר עולא ואיתימא ר' אושעיא אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהאי מלתא זה כו' הא דמפרש הש"ס מקודם הסיפא או דכיון דזוטרן מילי דרישא פסק שרי לה ואח"כ מאריך הש"ס בפירושא דרישא כדאמרינן כה"ג בשבועות ג' ובבכורות י"ג או דלפעמים ממאי דסליק מפרש ברישא וכדאמרינן בריש נדרים יע"ש. ויען שרבא שהי' מבבל תי' הסיפא ע"כ אמר עולא או ר"א אפשר ידעי חברי בבלאי טעמא דרישא ג"כ וזה כוונת ר"ח ז"ל שכ' וכיון שפשט רבא להא א"ע אפשר ידעין חברין בבלאי טעמא דהמתניתא עכ"ל וכאמור:
דף צ:
תוס' ד"ה שחל וא"ת למה אמרו להם לדחות לפ"ש יטבלו בו ביום וישחטו עליהם וי"ל דשמא כן עשו ובשעה ששאלו לא טבלו עדיין ואמר להו משה אם לא תטבלו היום תדחו לפ"ש ע"כ אבל לפ"ז אינו מובן מה שאמרו למה נגרע לבלתי הקרב קרבן ד' במועדו בתוך בני ישראל הלא היו יכולים לטבול ולעשות הפסח ובאמת הראב"ד ז"ל שס"ל כשיטת התוס' ששוחטין וזורקין על טבול יום גם על טומאה שהנזיר מגלח עליו מפרש הקרא באופן אחר כמבואר בפ"ו מהק"פ ה' ב' יע"ש בכ"מ ובמל"מ. אבל לפי' התוס' קשיא אם כי יש לדחוק ולומר דהם היו חרדים למצות ד' והי' התחלת הזמן הקרבה ורצו לקיים זריזין מקדימין למצות וזה פי' הקרא למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ד' במועדו דייקא בזמנו המובחר שמצוה להקדימו ובזה יש לפרש דברי הספרי זוטא בילקוט בהעלותך וז"ל ויאמרו האנשים ההמה אליו מגיד שהי' ב"א כשרים צדיקים וחרידים על המצות רבי אומר א"צ הרי הוא אומר למה נגרע לבלתי הקרב נשמע שהי' חרדים על המצות ע"כ הביאו העטרת חכמים בחי' למכילתן ודקדק דאין כ"כ הכרע לילפותא דרבי וגם במאי פליגי יע"ש ולהאמור א"ש כי הת"ק י"ל דס"ל דנדחו לפ"ש או שלא הי' יכולין לטבול או כשיטת הרמב"ם ז"ל שאין שוחטין וזורקין על טבול יום שהנזיר מגלח עליו ולכך הוכרח להוכיח מתיבת אנשים שהיו אנשים כשרים וכו' אבל רבי י"ל דס"ל כרב (ובפרט שמסתמא לא פליג רב על רבי רבו) דשוחטין וזורקין על טבול יום של מת ועל טומאת שרץ וע"כ דס"ל כר' יצחק וכדמסקי' בסוגיא ושפיר מוכח מלמה מרע שהי' חרדים למצות ד' וכדאמרן אבל דחיקא לי טובא להוציא פי' הקרא מפשוטו. ולזאת נלע"ד די"ל שבזמן שבאו להקריב הפסח אמר להם משה רבינו שאסורים מפני שטמאים הם ואף שיטבלו מ"מ עדיין טבולי יום המה ואיכא סברא לומר דאסור כאשר באמת כן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל ואם שקליש טומאתי' מ"מ עדיין לא ידע משה רבינו מחילוק זה ולכך שפי אמרו למה נגרע וגו' אך אחר שהשיב הש"י למשה רבינו איש איש כי יהי' טמא דמשמע טמא גמור לאפוקי טבול יום דקליש טומאתי' וכמש"כ התוס' בדיבור הקדום אז השיב להם משה רבינו שיען שעדיין לא טבלו לכך אסורים להקריב הפסח אבל י"ל שהם טבלו ועשו הפסח בתוך בני ישראל וכמש"כ התוס' וא"ש:
דף צא:
גמ'. גופא כו' ר' יוסי אומר אשה בשני שוחטין עלי' בפ"ע ואצ"ל בראשון כו' ע"כ וכ' ר"ח ז"ל וז"ל ור"י אומר לטעמא דאמר שוחטין את הפסח ביחיד וכתיב בראשון במכסת נפשות כו' ע"כ ויש לפרש כוונתו לפמש"כ הצל"ח דלכך לא אמר ר"י סתם אשה אפי' בשני חובה וקאמר שוחטין עלי' בפ"ע לאשמעי' דשוחטין על היחיד ופליג על ר' יהודא בתרתי ע"ש שהאריך ויש להעמיס זה בכוונת הר"ח ז"ל וכמובן. או יש לפרש דכיון דמקרא דאיש לפי אכלו תכוסו משמע דממעט אשה וכמו שדרש ר"ש א"כ לר' יוסי דס"ל דאשה אף בשני חובה ק' מאי עביד בהאי קרא דאיש לפי אכלו ועכצ"ל דאזיל לטעמי' דדריש מאיש לפי אכלו דשוחטין את הפסח ביחיד והקרא אינו מיותר אם דר"ש דריש תרווייהו מקרא ר"י לא ס"ל הכי כיון שאינו מיותר הקרא וזה יותר קרוב בכוונת דברי ר"ח ז"ל:
ולר' יהודא נלע"ד דדריש הקרא דושחטו את הפסח כר' יהונתן דכל ישראל עושין פסח אחד ושליחות נפקא מאיש שה לבית אבות וקרא דאיש לפי אכלו תכוסו נפקא הא דר' יצחק כדאמרי' בריש פ"ב דקידושין יע"ש ולפ"ז י"ל דר"י דס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא וכל ישראל ששחטו פסח אחד יוצאין וא"כ אינו מיותר הקרא דאיש לפי אכלו ע"כ ס"ל דאין שוחטין על היחיד אמנם ר' יוסי ס"ל דאין כל ישראל יוצאין בפסח ומיותר קרא דאיש לפי אכלו ע"כ פסק דשוחטין על היחיד דזאת אתי קרא לאשמעי' וכאמור ולפ"ז כיון דס"ל לר' יוסי דאין כל ישראל יוצאין בפסח אחד ק"ו דס"ל אכילת פסחים מעכבא וכמבואר לעיל בסוגיא בד' ע"ח יע"ש ולזאת אם דאוקי רב לעיל מתני' כר"נ מ"מ הוי סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא ד"ה כמחלוקת כר' יוסי לגבי ר' יהודא (עירובין מ"ו) ולכך פ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהק"פ כרבנן דר"נ דאם זרק לא הורצה אם דסתם מתני' כר"נ לרב מ"מ הוי סתם ואח"כ מחלוקת והוא פ' בפ"ב מהק"פ כר' יוסי (יעוין כ"מ בפ"ה מהק"פ) וכמש"כ שם הכ"מ ולכך פ' בפ"ד כרבנן דר"נ וא"ש פסקי הרמב"ם ז"ל ויעוין צל"ח לעיל בד' ע"ח וכאן דשיטה אחרת עם דעתו הגדולה והנראה לדעתי העני' לפום ריהטא כתבתי:
שם בתוס' ד"ה ר"ש וגו' תימה דלמא סבר לה כר"י ותרתי שמעית מינה כדאמרי' לעיל לר' יהודא ע"ב ואולי כי לעיל לא משני הש"ס רק בדרך שינויא שלא יקשה על ר' יהודה אבל פשטות הקרא מורה רק על דרשת ר' יהודה דאין שוחטין הפסח על היחיד כפירש"י ז"ל ולזאת לא ניחא להש"ס לומר דגם ר"ש ס"ל דתרתי שמעית מיני' כיון דיכילנא למימר דסובר כר' יוסי וק"ל:
דף צה.
ת"ר ככל חוקות הפסח כו' ואין לי אלא מ"ע מ' ל"ת מנין ת"ל לא ישאירו ממנו עד בוקר ואין לי אלא ל"ת שניתק לעשה מ' ל"ת גמור מנין כו' וכו' בכללי דלא ישאירו ממנו עד בוקר מה קא מרבה לי' לא תוציא ממנו דדמי לי' דהאי מ פסל בנותר והאי מופסל ביוצא בפרטי' מאי קא ממעט לי' לא יראה ולא ימצא ע"כ ופירש"י ותוס' ז"ל דדמי לי' דהוי לאו הניתק לעשה יע"ש ולזאת תמהו על הרמב"ם ז"ל דפ' בפ"א דחו"מ ה' ג' דבקנה חמץ בפסח לוקה יען שעביד מעשה ולא הוי נל"ע דא"כ איך מפרש הסוגיא. אבל האמת היא כי הרמב"ם ז"ל אזיל בפירושו של ר"ח ז"ל שפי' וז"ל וממעט יראה לך שאור דדמי לי' דהא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וזה לאו שאין בו מעשה (אם כי לפעמים משכחת דאית בי' מעשה אבל רוב פעמים אין בו מעשה וכמש"כ השאג"א בסי' פ"ב יע"ש ואולי הי' ראה שכוון לפי' הר"ח ז"ל ה' שמח) כו' עכ"ל אבל לא הוי נל"ע וכשיש בו מעשה לוקין עליו וכשיטת הרמב"ם ז"ל.
והנה נודע קושית הפ"י בביצה ובשו"ת נו"ב מהד"ת חא"ח סי' צ"א ושאר אחרונים בהא דפליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה דב"ש ס"ל שאור בכזית וחמץ ככותבת וב"ה ס"ל דזה וזה בכזית ואמרי' שם בד' ז' ע"ב דבאכילה כ"א לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור. דלר"י ביומא ע"ד דס"ל ח"ש אסור מה"ת א"כ מאי נ"מ בפלוגתתם דלאיסורא גם בח"ש אסור ולחיובא גם בככותבת אינו לוקה יען שהוי לאו הנל"ע לשיטת רש"י ותוס' ז"ל יעוין בדבריהם שהאריכו בזה למעניתם ואנכי בעניי אומר בפשיטות כי על ר"י בוודאי דלא ק' כי אדרבה י"ל דאזדי לטעמייהו במה דפליגי במכות ט"ו ושאר דוכתי דר"י ס"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ור"ל ס"ל דלוקין כי לר"ל דס"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה א"כ א"א לפרש הברייתא כפי' הר"ח ז"ל ועכצ"ל כפירש"י ז"ל דהוי להנל"ע וא"כ אין שום נפקותא לחיובא בפלוגתא דב"ש וב"ה ועכצ"ל דפליגי לענין איסור ומוכח דח"ש מותר מה"ת וכן הוא שיטתו באמת ביומא שם. ולר"י דס"ל דח"ש אסור מה"ת וא"כ עכצ"ל דב"ש וב"ה פליגי לענין חיוב מלקות כי לאיסורא גם ח"ש אסור מה"ת ועכצ"ל דלא הוי לאו הנל"ע הלא באמת ס"ל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה ויפרש הברייתא כפי' הר"ח ז"ל וא"ש:
גם בשיטת הפוסקים הר"י ורמב"ם ז"ל מיושב שיטתם בשיטתם כי הר"י ז"ל דס"ל דלאו דב"י הוי נל"ע כמבואר לעיל כ"ט ע"ב בד"ה ר"א מיושב בשיטתו דס"ל דבפחות מזית אינו חייב בביעור כמבואר לעיל בתוס' בד' מ"ה בד"ה כאן בפירושו שם (וזה דוחק ולא ניתן להאמר דדוקא בפחות מכזית משהו בטל כי זה אין לו שחר. ועכצ"ל יען דהוי פחות מכשיעור וא"כ לב"ש גם כזית הוי פחות מכשיעור) וכ"כ בשמו הב"ח בסי' תמ"ב יע"ש והרמב"ם ז"ל דס"ל כדעת רש"י ורי"ף ז"ל דגם חצי זית חייב לבער וכמש"כ שם הב"ח (יעוין ברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חו"מ וברא"ש ז"ל בפ"ג דפסחים ובכ"מ שם ובטוש"ע שם ובמג"א סקי"ב) מיושב בשיטתו דס"ל דלוקה על לאו דב"י וב"י וכאמור. אמנם יש מקום לקושיא זו לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דחייב לבער בח"ש וס"ל דהלאו דב"י וב"י הוי נל"ע. וי"ל דנ"מ לפי מה דפ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שבועות ה' ז' ובטוש"ע יו"ד סי' רל"ח (יע"ש ב"י וב"ח ובש"ך ס"ק ו') דשבועה חלה על ח"ש יען דליכא לאו ולא עשה אך איסורא בעלמא כמבואר בתוס' שבועות כ"ב כ"ג יע"ש וא"כ איכא נפקותא מעלייתא בפלוגתא דב"ש וב"ה. אח"כ מצאתי באו"ח במכילתן בסופו שתי' ג"כ כן ויש עוד נ"מ דבחשוד על ח"ש דהוי רק איסורא בעלמא אינו חשוד לאיסור עשה (יעוין פמ"ג בפתיחתו לה' שחיטה בשרש הב' יע"ש) ולאו יען כי החשוד לדבר הקל אינו חשוד לאיסור החמור כמבואר ביו"ד סי' קי"ט. או דנ"מ להא דמאכילין את החולה במקום שמותר פחות מכשיעור כמבואר באו"ח סי' תרי"ח או דנ"מ לפירש"י ז"ל לעיל מ"ה דבפחות מכשיעור בדפנות אינו חייב לבער ובכשיעור חייב לבער. ואיכא נ"מ אם השיעור הוא בכזית או ככותבות ויש עוד נ"מ טובי ולק"מ. כנלע"ד פשוט:
דף קב:
בתוס' ד"ה מניחו. אלא י"ל דודאי בחנם אין לו לאכול קודם הבדלה אבל כשאין לו אלא כוס אחד מותר לאכול קודם הבדלה כדי לעשות על הכוס ברכת המזון ע"כ והקשה המהרש"א ז"ל דא"כ אכתי קשיא דמאי הוכיח הש"ס מהכא דטעם מבדיל דשאני הכא דטעם בהיתר משא"כ התם טעם באיסור יע"ש וי"ל דכיון דחזי' דחז"ל התירו לצורך מצות כוס של בהמ"ז לאכול קודם הבדלה יען דהבדלה קילא מקידוש יעוין תוס' רי"ד ז"ל) מסתברא דגם בעבר ואכל התירו לו להבדיל בלילה ולא להמתין עד למחר כי חביבה מצוה (יעוין לעיל ס"ח ע"ב. אם כי לאפוקי יומא אמרי' דל"ש לומר חביבה מצוה בשעתא זה רק לאחר זמן הבדלה משא"כ שלא להבדיל כלל בלילה עד למחר) בשעתא וגם זה למצוה תחשב. וק"ל ויעוין תוס' רי"ד ז"ל לקמן ק"ה דיש קצת סעד לזה:
דף קד:
תוס' ד"ה חוץ. ופריך והרי נברך כו' והקשה המהרש"א ז"ל וק"ק לפיר"ת ז"ל דלעיל מאי קושיא כיון דנברך שאכלנו ברכה קצרה היא אם לא הי' ברכת הזן בברוך הי' נראה הכל ברכה אחת ויש ליישב ע"כ כוונת הישוב נראה כי הירושלמי בלא"ה לא ס"ל הכי דאל"כ למה איצטריך לתרץ אהך דהבדלה דרבי הי' מפזרן הלא לר"ת ז"ל לק"מ וכמבואר בתוס':
דף קז:
בתוס' ד"ה דלמא אתי למיכל אכילה גסה כו' וק' כו' ואור"ת דתרי גווני אכילה גסה אחת שנפשו כו' ע"כ והקשה המהרש"א ז"ל וז"ל וק"ק דאכתי. מאי פריך בההיא דנזיר רשע קרית לי' נהי כו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו של אדם קצה מלאכול איירי ושפיר נקרא רשע ויש ליישב ודוק ע"כ כוונתו נראה דכיון דר' יוחנן קאמר סתמא דאוכל אכילה גסה נקרא פושע משמע דמיירי בכל גווני אכילה גסה כי אמורא צריך לפרש דבריו ושפיר הקשה עליו ר"ל ופשוט:
דף קי.
גמ' הוה עובדא עד מאה וחד ופקע שידא. וכ' המהרש"א ז"ל בח"א וז"ל אפי' למ"ד ביו"ד יש בו משום זוגות ק' לית בי' משום זוגות כו' ע"כ וצ"ל דלפ"ז למה איצטריך האיש לומר עוד אחד. הלא גם במאה אין בו משום זוגות דיען דהשד אמר המאה והוא מס"א לזאת הי' יכול להזיק גם במאה כי זה לעומת זה עשה אלקים ולכך הוכרח האיש לומר עוד חד וכיון שהוסיף אחד והפסיק כח המאה של השד פקע שידא כי לא הי' יכול לעשות עוד מאומה כי אם הי' אומר מאה ושנים הוי תלתא כי ק' נחשב לאחד. ואם יאמר מאה ותלתא הלא לרעה אינו מצטרף ורק לטובה מצטרף וזה כוונת המהרש"א ז"ל:
דף קיג:
תוס' ד"ה שלשה תימה כו' וי"ל דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדות האדם משום דלעיל נמי איירי דדמי להנך שלשה הקב"ה אוהבן וכו' וכ' המהרש"א ז"ל וז"ל ק"ק לדבריהם מאי תולדות אדם שייך במי שאינו משתכר טפי מהנהו דהתם ע"כ וי"ל דדוקא תרתי מפני חדא לא קתני כמבואר בריש קידושין הא חדא מפני תרתי קתני ותני שאינו משתכר אגב אינהו תרתי וגם דמי קצת לתולדות האדם כי יש בני אדם ששותים מעט ויוצאים מן הדעת ומשתכרים וק"ל:
דף קטו:
גמ' אמר רבא בלע מצה יצא כו' כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה נמי לא יצא ע"כ ופי' רשב"ם וז"ל כילן שניהם יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי ע"כ וכ' הפמ"ג בסי' תע"ה בא"א סקי"א שמדברי הרשב"ם ז"ל משמע שדוקא יען דהוי כזורק אבן לחמת לא יצא הא בלא"ה יצא אם שהוי שלא כדה"נ והניח בצ"ע יע"ש והנו"ב במהד"ק חא"ח סי' ל"ה כ' בשם הת"ח בחולין ק"כ דיוצא מ"ע דאכילת מצה גם בשלא כדה"נ יע"ש. אמנם המל"מ בפ"ה מה' יסודה"ת נסתפק בזה ודעתו נוטה דאינו יוצא אך שלא מצא ראי' לזה יע"ש והשעה"מ שם הביא ג' ראיות דאינו יוצא האחד ממש"כ התוס' בר"ה י"ג וקידושין ל"ח בשם הירושלמי להקשות על הא דאמרי' ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמעיקרא לא אכלו מפני איסור חדש הלא בדין הוא דיבוא עשה וידחה ל"ת דחדש. הלא בלא"ה הי' יכולין לקיים את שניהם דיאכלו שלא כדה"נ דאיסור חדש ליכא ומ"ע מקיים ועכצ"ל דמאי דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דלאח"כ אכלו כדה"נ וא"כ ליכא מקום לקושית הירושלמי ומדהקשה מוכח דשלא כדה"נ גם מ"ע לא קיים. וכן מוכח מקושית הש"ס בזבחים צ"ז ניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דפסולה ואם איתא דמ"ע קיים גם בשלא כדה"נ הלא יכול לקיים שניהם יע"ש וי"ל לענ"ד ע"פ מה דאמרי' בסוכה ז' מגו דהוי דופן לגבי סוכה הוי דופן לגבי שבת ובחולין ס"ט מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוי נמי מחיצה לגבי דההיא (אם כי הש"ס דחה שם ההיא הוא רק מפני דמחיצת עובר אמו היא) יע"ש ולפ"ז ה"נ י"ל דאם דבכ"מ שלכדה"נ ליכא איסור תורה להתוס' וצבא רב מן הקדמונים כמבואר שם במל"מ. מ"מ אם אכל מצה שלא כדה"נ כיון דכתיב בקרא תאכלו מצות ואמרי' דגם שלכדה"נ נחשב לאכילה ויוצא המ"ע אמרי' מגו דהוי אכילה לגבי מצה הוי נמי אכילה לגבי איסור ואסור מה"ת וליכא ראי' מהירושלמי וכמובן. ואדרבה יש לעשות קצת סמוכין להיפוך מהירושלמי ע"פ מה דנודע קושית הגאון הר"י ז"ל כפי מה דאמרי' בתמורה ט"ז דשלשת אלפי הלכות מישראל נשתכח בימי אבלו של משה רבינו וחד מינייהו שיעורין כמבואר ביומא פ' ע"א. א"כ אין מקום לקושית הירושלמי כי אם יאכלו רק זית אחד דלמא השיעור שני זתים ועובר על איסור תורה ואינו מקיים מ"ע ואם יאכלו שר זתים דלמא השיעור רק זית אחד ויאכלו זית השני באיסור. ועוד הקשו האחרונים דלר' יוחנן (דהוא מרא דירושלמי) דאזיל בתר הנאת גרון ובגרונו עובר על האיסור כמבואר בשלהי בה"נ והעשה אינו מקיים רק במעיו (יעוין מחצית השקל בסי' תע"ה) א"כ לא הוי בעדנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ולהאמור יש ליישב ולומר כי קושית הירושלמי הי' דהי' יכולים לאכול מצה שלא כדה"נ ויאכלו שפיר שני זיתים. וממ"נ אם השיעור ב' זיתים דוחה העשה הל"ת ואי רק זית א"כ בזית השני אינו מקיים מצוה כלל ולא הוי אכילה לגבי מצה ושוב לא הוי אכילה לגבי איסור חדש יען שלא הוי כדה"נ וליכא איסור תורה ואי דאסור מדרבנן כיון דספיקא הוי ספק דרבנן לקולא (ובפרט למש"כ המל"מ שם בשם התוס' דמכילתן וקידושין דבשלכדה"נ ליכא איסור כלל יע"ש) וגם הוי בעדנא ממש כי באמת ליכא איסור חדש כיון שהוא שלכדה"נ אך דמגו דהוי אכילה לגבי מצה הוי אכילה לאיסור חדש. וא"כ איסור חדש אינו חל רק בעידנא ממש דמקיים המ"ע ויכול העשה לדחות הלאו דחדש וא"ש ולפ"ז יהי' ראי' מהירושלמי דיוצא בשלכדה"נ וכאמור. אמנם האמת הוא כי זה רחוק להעמיס זאת בכוונת קושית הירושלמי ולהכריח זאת מכח קושיות אלו. ז"א כי לקושית הר"י ז"ל י"ל בפשיטות ע"פ מה דאמרי' ביומא שם. אמר ר' יוחנן שיעורין הלמ"מ תניא נמי הכי שיעורין הלמ"מ אחרים אומרים בית דינו של יעב"ץ תקנום והכתיב אלא המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא שכחום וחזרו ויסדן ע"כ הרי מבואר דלת"ק לא שכחום כלל דאל"כ במאי פליגי כיון דשניהם ס"ל דהם הלמ"מ. וגם ר"י ס"ל כת"ק וא"כ י"ל שגם ר' יונה שהקשה קושית הירושלמי ס"ל כן ולק"מ וגם קושית האחרונים לשיטת הרנב"ר ז"ל (בנ"י פ"ב דב"מ) דמכשירי מצוה הוי בעדנא לק"מ. וגם לרבינו יהוסף הלוי ז"ל יש ליישב בקל ואכ"מ להאריך עכ"פ אם דאין להביא ראי' מהירושלמי דיוצא בשלכדה"נ אבל גם כהשעה"מ להוכיח דאינו יוצא יש לדחות ע"פ האמור. ונדחית גם הראי' מזבחים כי י"ל מגו דהוי אכילה לגבי מ"ע דאכילת קדשים הוי אכילה לפסולה. וגם הראי' של ספר הורה גבר שהובא בספר הקובץ ברמב"ם ז"ל שם ליתא לפ"ז (גם בראי' הראשונה של השעה"מ שם ובראית המחנה לוי שהובא בספר הקובץ שם יש לשדות נרגא בסברא זו. אם דבשבועה האיסור מדעתו ולא אסר ע"ע רק כדה"נ יעוין במל"מ בפ"ד מה' שבועות במש"כ ליישב דברי הרא"ם ז"ל ולענין ח"ש אי אסור מה"ת והבן) יע"ש ושפיר כ' המל"מ שלא מצא בפירוש דבר זה. אמנם לדינא (גם סברא זאת דמגו צ"ע ושקידה בש"ס ופוסקים) הסכימו המל"מ ושעה"מ ונו"ב והורה גבר ומחנה לוי ונחפה בכסף הובא בברכ"י סי' תע"ה (וכ' שם שיש ליישב גם דברי הרשב"ם ז"ל יע"ש) דאינו יוצא בשלא כדה"נ. וראיתי שכן מבואר גם ברבינו הקדמון הר"ן ז"ל שכ' וז"ל כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא שאין דרך אכיל' בכך ע"כ הרי דכ' להדיא דשלא כדרך אכילה לא יצא והכי נקטינין להלכה ולמעשה בס"ד: