חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת עירובין
דף ב:
בתוס' ד"ה ואב"א. וז"ל וא"ת מאי פריך שאני פתח החצר דהוה לי' צורת הפתח דהכלונסות היו על גבי ווי העמודים שהקלעי' תלויים בהן וי"ל דאמר לקמן דצוה"פ שעשאה מה"צ לא עשה ולא כלום ועוד כו' ע"כ וכ"כ בזבחים נ"ט ע"ב בד"ה ואומר וז"ל ועוד י"ל דשער החצר לא הו"ל צוה"פ שהכלונסות הי' על הווין שקביעין בעמודין מבחוץ ואמרי' התם בפ"ק צוה"פ שעשאה מה"צ לא עשה כלום עכ"ל מכאן סתירה מבוארת למש"כ הגאון הרי"ש ז"ל בשו"ת שואל ומשיב סי' פ"ח וז"ל וגם לא הוה צוה"פ שעשאה מן הצד דלענין הטעליגראף נעשה כהלכתו ושאני צוה"פ שעשאו מה"צ דעשאו לשם צוה"פ ואמרינן דלא עבדי אינשי בכה"ג משא"כ כאן כו' כו' ואף דצוה"פ שעשאו מה"צ לא מועיל היינו משום שעשה מעשה להיפך ועשה מה"צ גלי דעתי' דלא עשאו לשם צוה"פ אבל כל דנעשה מאליו או לסבה אחרת כנ"ד דהטעליגראף נעשה לסבה אחרת פשיטא דאינו פסול עכ"ל הרי מבואר מהתוס' היפוך דבריו (מלבד שלענ"ד גם סברתו לא מסתברא כלל) כי הלא הכלונסות כוונת הנחתן הי' בעבור תליית הקלעים על גביהן ומכל זאת כ' התוס' כיון שהוא מה"צ לא נחשב לצוה"פ הרי דבכל גווני לא מהני צוה"פ מן הצד. ועוד ראי' ברורה לענ"ד מהא דאמרי' לקמן י"א ע"א מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים ואמר ר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ר' יוחנן אמר לכלאים התירו לו לענין שבת לא התירו לו במאי עסקי' אילימא מן הצד והאמר ר"ח צוה"פ שעשאה מה"צ לא עשה ולא כלום אלא על גבן וכו' לא לעולם בעשר ומן הצד ובדרב חסדא קא מיפלגי ע"כ ועתה אם איתא כסברת הגאון הנ"ל א"כ אמאי ס"ל לר"י דלענין שבת לא התירו הלא צוה"פ נעשה לכלאים דמהני גבי' צוה"פ מה"צ ונעשה כהלכתו. ובכגון דא לסברתו מהני גם לשבת ומדחזי' דלא"ה הוא אך דס"ל לר"י דלא התירו לענין שבת מוכח דגם אם נעשה צוה"פ לסבה אחרת דלתכלית עשייתו נעשה כהלכתו מ"מ לא מהני לשבת ומכח שני ראיות ברורות אלו נלע"ד דאין לסמוך (גם שמעתי וראיתי בספרי גדולי זמנינו שחלקו עליו) כלל וכלל על היתר זה אך בעי' על גביהן ממש גם בנעשה לסבה אחרת כנלע"ד פשוט וברור להלכה ולמעשה בס"ד:
דף עט:
גמ'. במאי עסקינן אילימא בסמוכה ל"ל חוליא יו"ד אמר ר"ה במופלגת מן הכותל ארבעה וטעמא דאיכא חוליא עשרה הא ליכא חוליא עשרה קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך רה"ר ע"כ ופי' רבינו חננאל ז"ל וז"ל בור ברה"ר וחולייתו כו' אמרו אי בסמוכה אפי בפחות מיו"ד טפחים כרמלית הוא ושרי ואוקימנא בבור המופלג מן הכותל ד' טפחים אם אין בחוליתו יו"ד טפחים הרי האויר דבינו ובינו עד הכותל רה"ר נמצא מטלטל המים מן הבור שהוא רה"י לבית שהיא רה"י דרך חולייתו על ד' טפחים שהן רה"ר אבל אם חולייתו גבוה יו"ד טפחים נמצא המים כשעולין מן הבור) מפי החוליא למעלה מיו"ד טפחים שהוא רה"י לרה"י עכ"ל ומה מתוק לחיך אוכל יטעום פירושו היפה אף נעים דבזה יתיישב מה שיש מהדיוק קצת בהסוגיא דקאמר. וטעמא דאיכא חוליא עשרה הא ליכא חוליא עשרה קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך רה"ר דנראה דלתירוצא דמופלגת נולד לנו טעם זה אבל לס"ד דסמוכה יש מקום לטעם אחר ומי זה ואי זה הוא הטעם שיספיק לאסור גם בסמוכה אבל לפירושו א"ש. דכיון דגם בסמוכה הוי כרמלית א"כ נהי דלית מקום לאסור מטעם גזירה יען דהוי גזירה לגזירה. אמנם יש מקום לאסור אליבא דר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא אך מפני דלא ניחא לאוקמי סתמא דמתני' כיחידאה כיון דחכמים פליגי עליו בריש הזורק ולזאת הקשה המקשן ל"ל חוליא כי לחכמים בלא"ה שרי ומשני הש"ס דמתני' מיירי במופלגת מן הכותל ד' טפחים ואתיא כחכמים ג"כ וטעמא דאיסורא הוא מפני דאם ליכא חוליא עשרה קא מטלטל מרה"י לרה"י דרך רה"ר וגזרינן שמא יוציא מרה"י לרה"ר וחדא גזירה הוא וכאמור הרי שמענו מרוחו של אותו גאון פי שנים חדא דבפחות מד' לכותל כרמלית הוי ולא מקום פטור. ועוד דמרה"י לרה"י דרך אויר כרמלית מותר להוציא יען דהוי גזירה לגזירה ואינו אסור רק דרך אויר רה"ר דליכא רק חדא גזירה והרי לנו סעד גדול למש"כ הפמ"ג בסי' שנ"ד במ"ז סק"א וז"ל ומ"ש הלבוש או דרך רה"ר או כרמלית הוא מ"ש הב"י בשם הריטב"א ז"ל בקרן זויות לרה"ר. ובגמ' משמע דווקא דרך אויר רה"ר דגזור אטו יוציא מרה"ר לרה"י לא דרך כרמלית דהוי גזירה לגזירה וקלוטה לא כמו שהונחה דמיא. ולפ"ז למ"ד עתה לית רה"ר או שיש כרמלית מפסיק בין הבור לרה"י צ"ע בזה ע"כ והרי מפורש יוצא כן מפי הגאון הר"ח ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל בחי'. והא דתנן בור ברה"ר כו' אמרינן עלה בש"ס במאי עסקינין אילימא בסמוכה כלומר שאין מן הבור עד הכותל ד' טפחים ל"ל חוליתא גבוה יוד טפחים פי' דמשמע דלהכי קתני חוליתא גבוה עשרה טפחים משום דכי נפיק דלי מן הבור שהוא רה"י להעלות אל החלון עובר למעלה באויר רה"ר שהוא מקום פטור ואולי לא היתה החוליא גבוה יו"ד הי' עיבר דרך אויר רה"ר ולהכי פרכי' דאפי' אינה גבוה כיון שהפסק שבין הבור והכותל אין בו ד' לא חזי' לתשמיש בני רה"ר וכיון דכן ואין בו ד' הו"ל מקום פטור ואע"ג דמשמע במס' שבת דתל ברה"ר שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' וכדאיתא בפ"ק דשבת שאני הכא שכל הפסק פחות מד' בין בור לכותל לא דרסי לי' רבים כלל וכיון שכן אע"פ שהוא סמוך לרה"ר מקום פטור הוא בכ"מ שאין בו ד' אע"פ שאינו (כצ"ל וט"ס שם שהוא) גבוה שלשה אבל. בתוס' פירשו ל"ל חוליא עשרה בלא"ה נמי משכחת לה כשהגבי' ההפסק שבין הבור והכותל ג' טפחים ואין בו ד'. והפי' הזה נ"ל שהוא דחוק בלשון הש"ס וא"צ לכך וכדרך שפרשתי' מפרש אותה רש"י ז"ל. אמר ר"ה במופלגת מן הכותל ד' טפחים פי' דהשתא לא הויא מקו' פטור אלא או רה"ר או כרמלית בקרן זוית הסמוכה לרה"ר עכ"ל הזהב:
והנה הריטב"א ז"ל הוא לנו לעד נאמן דגם התוס' ס"ל כהר"ח ז"ל דפחות מד' לא הוי מקום פטור. אמנם נראה מדבריהם שכ' דבלא הגבי' ג' כי גם דרך כרמלית אסור להוציא. כי דחיקא לי טובא לומר דשלש שיטות בזה דהריטב"א ז"ל ס"ל דהוי מקום פטור ולר"ח ז"ל הוי כרמלית ולתוס' הוי רה"ר. דלא ניתן להרחיק דעת הפוסקים מקצה אל הקצה בלא הכרח ולמעט בפלוגתא עדיפא אבל אין ראי' מכרחת כי התוס' חולקים על הר"ח ז"ל וס"ל דגם דרך כרמלית אסור להוציא. די"ל עפמש"כ הריטב"א ז"ל וז"ל וא"ת ואפי' במופלגת ל"ל גבוה עשרה דהא כיון דאגדו בידו כי מייתי לה מרה"י לרה"ר נמי שפי' שבות ליכא וכדאיתא בסוף פרקין ויש מרבותיי שהי' מתרצין דסוגיין כולה אליבא דר"ע דאמר קלוטה באויר כמו שהונחה דמיא ואין זה מחוור בעיני דתהוי כל האי שקלא וטריא דלא כהלכתא וגם הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל קבעוה להלכה ונ"ל כו' ע"כ. ובזה יצא לאור שיטת הרשב"א ז"ל בעבודת הקודש הובא בא"ר סק"ג וז"ל ואפי' ברחוק ד' נ"ל שמותר לפי שמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר ואוגדו בידו ולא נח אפי' משום שבות אין בו אבל כל המחברים אסרו להם שומעין ע"כ וקרא שם תמה ע"ז הא"ר וז"ל וצ"ע הא בש"ס, שם מפורשת לאסור והריטב"א שהביא בי' לא עלה על דעתו להתיר לדינא אלא מיקשי קושיא ע"ש ואפשר דס"ל דר"י פליג אתי' ראשון ודו"ק עכ"ל והאמת עד לעצמו דלישנא דר"י דאמר אפי' בסמוכה מורה שאין מוכרח לאוקמי במופלגת אבל בגוף הדין גם הוא מודה דמופלגת אסור וכ"כ בא"ז ה' עירובין סי' ר"ה וז"ל והלכתא כשינויא דר"ה כו' ור"י לא פליג אהלכתא דר"ה ע"כ והוא פשוט. וגם הא"ר רק לחומר הנושא אמר זאת בדרך אפשר ולא החליטו יען שראה בחולשת דבר זה. אבל ברור ואמת הוא כי גם הרשב"א ז"ל מכח קושית הריטב"א ז"ל פי' הסוגיא דאזדי רק לר"ע דס"ל קלוטה כמו שהונחה דמיא וכדעת רבותיו של הריטב"א ז"ל ולזאת דחאה מהלכה לדידן דקיי"ל כחכמים דר"ע אך מפני שראה שכל הפוסקים קבעוה להלכה חזר מפירושו וכטענת הריטב"א ז"ל (והא"ר לא הי' לפניו חי' הריטב"א ז"ל אך הביא לשונו שהובא בב"י. ושם נשמט מש"כ בשם רבותיו ולזאת הוכרח לכנוס בפרצה דחוקה) ולפ"ז י"ל דכיון דרבותיו של הריטב"א ז"ל מקצתם פי' הסוגיא אליבא דר"ע וגם הרשב"א ז"ל לולי דברת כל הפוסקים שמתנבאים בסגנון אחר לבו לב הארי אמר לו לפרשה כן וא"כ לא רחוק הוא לומר דגם התוס' דרכו בשישתא דא ולזאת גם בכרמלית אסור יען דקלוטה כמו שהונחה דמיא והוי כמוציא מרה"י לכרמלית ומכרמלית לרה"י. ולפירושא דא לדידן דקיי"ל כחכמים גם בדרך רה"ר מותר וכמש"כ הרשב"א ז"ל. ועתה נהי דאנן בדידן כשיטת רובא ככולא מן הפוסקים ראשונים ואחרונים לאסור ברה"ר באין גבוה יוד אם דקיי"ל כחכמים מטעם גזירה א"כ בכרמלית דהוי גזירה לגזירה יוכל להיות דגם התוס' מודים לס' הר"ח ז"ל כי נכונה היא מעצמותה לבד מה שנאמר כי כל דבריו הן דברי קבלה:
ולדעתי העני' נראה דיש סעד לשיטת הר"ח ותוס' ז"ל דפחות מד' הוי כרמלית ולא מקום פטור מירושלמי פ"ק דשבת ה' א'. דגרסינן תמן בפיסקא דהעני חייב ובע"ה פטור וז"ל רב יהודא בשם שמואל והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע א"ר זעירא ברחוק מן הכותל ד' אבל אם אינו רחוק מן הכותל ארבעה כרמלית הוא. ר' אליעזר בשם ר"ש כרסנה כשהי' פניו הפוכות לפלטיא אבל אם הי' פניו הפוכות לכותל כרמלית היא ע"כ הרי מבואר (שים עינך שם ותראה כי הירושלמי הזה נתחלק והי' לשלשה ראשים. הק"א ופ"מ פירשו כדרכיהם ודין זה יוצא גם לפירושיהם ובפרט לפי' הגליון הש"ס השלישי שביניהם דבר זה בולט בבליטה גמורה ולולי שדעת קטן כמוני אינו מכריע הייתי אומר שהמעיין בדבריהם יבחר בפירושו מפירושי שניהם) דבאינו רחוק מהכותל ארבע' כרמלית היא ולא מקום פטור:
ולכאורה יהי' מכאן תיובתא על הריטב"א ורבינו יהונתן ז"ל דס"ל ג"כ דפחות מד' הוי מקום פטור. ונרא' דיש ליישב ולחלק ולומר דהבור מעכב יותר הליכת בני אדם מעמידת אדם אם כי מידי חשש נפילה יצאנו גם בחוליא פחות מעשרה. וזאת היראה אינו מונעת רגלי בני אדם משם אבל הבדלה אחרת ביניהם כי אם המקום דחוק מצד עמידת האדם שם. זאת אינו עומדת עלי דרך ההליכה כ"כ כי יכול ההולך להניע קצת האדם ממקום עמידתו. אבל לא כן הוא בבור. אמנם זאת לא נאמר רק להסיר סתירת הירושלמי נגד שיטת רבותינו הריטב"א ורבינו יהונתן ז"ל אבל פשטות הירושלמי יורה כשיטת ר"ח ותוס' ז"ל דפחות מד' לא הוי מקום פטור רק כרמלית וכאמור:
ועתה אחר הדברים האלה נראה לדעתי העני' אם כי רבינו יהונתן וריטב"א ז"ל פסקו דהוי מקום פטור ובעקבותם יצאו רבותינו אשר מפיהם אנו חיין הלא המה הב"י וט"ז ומג"א ולבוש וא"ר והרב בש"ע שלו ז"ל כל זה הי' רק מפני שלא ראו חולק עליהם רק התוס' שהביא הריטב"א ז"ל א"כ בדין הוא דתיקום הלכתא כוותייהו מכמה טעמי חדא מפני דרבים הם נגד התוס' (ואולי התוס' שהובא הוא מיחידאה ולא כתוס' שלפנינו) ועוד דאחרונים המה נגד התוס' והריטב"א ז"ל הביא שיטתם ודחה אותם ויש בכחם לחלוק על התוס' בסברתם. ועוד בה שלישי' מפני הדחק והלחץ שיש בפי' הסוגיא לפי' התוס' כמבואר בחי' הריטב"א ז"ל דלזאת נאיד מפירושא דא. והוכרח לשיטתא אחריתא. אמנם עתה דחזי' דגם הגאון ר"ח ז"ל קאים בשיטת התוס' דלא הוי מקום פטור. א"כ הוי מערכה מול מערכה. שנים נגד שנים. וגם פירושו מתפרש בסוגיא כמין חומר. ולא נשאר לנו לומר רק מפני דבתראי המה. ועוד דבדרבנן הולכין אחר המיקל. ולכל חדא יש תשובה דמדחזי' להריטב"א ז"ל דלא הביא כלל פירוש הר"ח ז"ל נראה דלא ראה את פירושו ושיטתו בסוגיא דא כי לא יצויר שיניח את פי' הגאון מלהביאה. והלא כתוב הוא בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' בהג"ה דבכגון דא לא נאמר הלכתא כבתראי אדרבא הלכתא כקמאי. ועל הטענה דבדרבנן הולכין אחר המיקל הלא זה כלל גדול דאין לחלוק על גאון. ולראב"ד ז"ל ננעל דלת לגמרי וגם לרא"ש ז"ל אין לפתוח המנעל אך בראיות ברורות ומוכרחות כמסמורות נטועות מש"ס בבלי וירושלמי אבל לא בסברא בעלמא. ובנידון דידן חזי' להריטב"א ז"ל דלא הביא ראי' לדין זה דבין בור לכותל פחות מד' הוי מקום פטור אך ע"י פירושו בסוגיא נולד דין זה ועי"ז הוכרח לחדש סברא ולחלקו משאר מקומות. וא"כ דלפי' הר"ח ז"ל לא זאת דראי' ליכא דהוי מקום פטור אך מבואר ההיפוך דהוי כרמלית. וכיון דליכא ראי' לשום אחד מהצדדים והסוגיא מתפרשת בשני פנים למה ואיך נדחה דברי ר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה וגם התוס' ס"ל כוותי'. מפני הריטב"א ור"י ז"ל. ובפרט דפשטות הירושלמי מסייע לי'. פוק חזי להש"ך בחו"מ סי' מ"ב סק"א שהחזיק בשיטת הר"ח ז"ל נגד הרי"ף ורמב"ם ותוס' ורא"ש ורשב"א ורי"ו וטוש"ע ז"ל ועוד כמה גדולים אם שהביאו שיטת הר"ח ז"ל ודחו אותה אך שהוא ז"ל יישב הקושיות שהקשו עליו וכל חילי' דילי' הוא יען שק' לחלוק על גאון וכש"כ על ר"ח שכל דבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס וכ"כ בסי' מ"ג ס"ק מ"ז יע"ש אם כי לא מלאו לבו שם להחליט כוותי'. הדין נותן כן שם יען שרובם ככולם מן הראשונים הביאו אותו וחולקים עליו מכח קושיות חזקות ולא נוכל לסמוך על דעתינו לסלק הקושיות ולחלוק על כולם משא"כ בנידון דידן (גם מצאתי לאחד מגדולי אחרונים דנראה שהחזיק בשיטת הר"ח ז"ל אם שנראה כי לא ראה אותו. והוא הגר"א ז"ל בביאוריו בסי' שמ"ה אות ח' ובסי' שנ"ד אות א' שכ' להוכיח מסוגיא דידן דר"ה הוי עד ד' טפחים ולשיטת ופי' הריטב"א ז"ל לא מוכח מידי וכמש"כ להדיא בחי' דביותר מד' אם דהוי כרמלית מ"מ אסור וכנ"ל ועכצ"ל דאזיל בפי' ושיטת הר"ח ז"ל ושפיר מוכח דביותר מד' הוי רה"ר וכמובן) דכל זה ליתא וכדאמרן ולזאת נראה לדעתי העני' והשפלה כי יש לחוש לחומרא לדעת רבינו חננאל ותוס' ז"ל דגם פחות מד' בין בור לכותל לא הוי מקום פטור אך הוי כרמלית ואם אמנם כי עפר ואפר אנכי תחת כפות רגלי רבותינו הנ"ל אבל לא מדעתי דעת קטן כתבתי זאת אך יען שכעת נתגלה פי' הגאון רבינו חננאל ז"ל אשר לא ראו אותו עין קדשם ולזאת יש לי רשות לומר כי אולי ראו אותו גם הסכמת קדשם הי' להכריע כשיטתו כנלע"ד להלכה בס"ד:
ואם כנים אנחנו בזה דפחות מד' הוי כרמלית א"כ אין בידינו לפרש הסוגיא כפי' הריטב"א ז"ל אך כפי' הר"ח ז"ל או כפי' התוס' ומדחזי' להריטב"א ז"ל שהעיד על פי' התוס' כי דחוק הוא בסוגיא בודאי צריכין להטות אוזן קשבת לפי' הגאון הר"ח ז"ל בפירושו. וא"כ מוכח דבכרמלית שרי מפני דהוי גזירה לגזירה ולא גזרי' לה וכנטיית דעת הפמ"ג ולענ"ד גם דקדוק לשון רש"י ז"ל מורה לזה באמרו בד"ה למה לי חוליא עשרה וז"ל בור גופי' רה"י ועמוקה עשרה והרי אין רה"ר מפסקת בינתיים ע"כ ואם איתא דס"ל כס' הריטב"א ז"ל דעיקר ההיתר הוא מפני דהוי מקום פטור הול"ל והרי מקום פטור מפסקת בנתיים. ועל לשונו נאמר לשון צדיק כסף נבחר ואיך נתן מקום לטעות בדבריו הקדושים במקום שלא הי' צריך להאריך כלל ואם תרצה לדייק מפי' רבינו יהונתן ז"ל שכ' בטעם ההיתר באינו רחוק ד' מפני דהוי מקום פטור. ונ' דאולי הי' כרמלית הי' אסור תשובתך בצדך שכ' בטעם האיסור ברחוק ד' יען דהוי רה"ר א"כ דוק מכאן איפכא שאולי לא הי' רה"ר אף אם הי' כרמלית הי' שרי. ועכצ"ל דקושטא קאמר דהוי רה"ר ולא לדיוקא. א"כ י"ל ג"כ דקושטא קאמר דהוי מקום פטור לשיטתו אבל לא לדיוקא אין ראי' לאחד מהצדדים. אבל מלשון רש"י ז"ל יש הוכחה דבכרמלית שרי וכאמור. אם כי רבינו הב"י ז"ל הפיס לשון רש"י ז"ל לכונה אחרת שכ' והרי אין רה"ר מפסקת בנתיים כלומר דכיון שבין הבור והכותל אין בו ד' לא חזו לתשמיש בני רה"ר וא"כ הו"ל מקום פטור ע"כ נלענ"ד דכדי להשוות דעת רש"י ז"ל כשיטת הריטב"א ורבינו יהונתן ז"ל ושלא להרבות בפלוגתא דחק עצמו לפרש כן אבל אולי הי' נגד עין קדשו פי' הר"ח ז"ל בוודאי דלא הי' מוציא דברי רש"י ז"ל מפשוטן דמשמע דרק רה"ר לא הוי אבל כרמלית הוי. גם באו"ז סי' ר"ה וברי"ו ז"ל ני"ב חי"ז תלו האיסור וההיתר רק באם הוי רה"ר או לאו ולא במקום פטור משמע דכולהו ס"ל דבכרמלית שרי וכדעת הר"ח ז"ל יע"ש
והנה חזי' כי רבינו הב"י ז"ל בש"ע לא קבע להלכה לאסור גם בכרמלית וי"ל דיען דנוכל לפרש כפי' הריטב"א ז"ל ומ"מ יהי' מותר בכרמלית ובסמוכה פחות מד' דשרי הוא יען שהוא מקום פטור. לא מצד שאנו מוכרחין לזה אך יען שהאמת כן הוא לשיטתם וכנ"ל וברחוק ד' אסור מפני דהוי רה"ר וכדעת הר"י ז"ל וגם הריטב"א ז"ל ספוקי מספקי לי' אם הוי רה"ר או כרמלית וכיון שהוא גזירה לגזירה לזאת לא רצה להחמיר ולא פ' לא לאיסור ולא להיתר. וכיון שבפי' הר"ח ז"ל מבואר להיתר וכ"מ לשון הפוסקים. א"כ יש מקום להקל וליפסוק כר"ח ז"ל ולא כריטב"א ז"ל אמנם מדחזי' לרמ"א ז"ל דבסי' שמ"ו פ' דבזמנינו אנו דנין אותם ככרמלית ומכל זאת שתק להמחבר דברחוק ד' אסור מבואר דס"ל גם בכרמלית לאסור וכ"נ דעת הב"י בספרו הארוך והט"ז שם בס"ק ב' והכי פסקו הלבוש וגם הרב בעל התניא בש"ע שלו מי ירים ראש להקל נגד דעת רבותינו הב"י ורמ"א ולבוש וט"ז ובעל התניא בש"ע שלו ז"ל (גם הפמ"ג הניח בצ"ע ולא מלאו לבו להקל) ולהם שומעין להחמיר לאסור גם בכרמלית (אך בפחות מד' שרי כמבואר בסוגיא. לכל מר מטעמי' וממ"נ וכמובן) ולא שרי רק במקום פטור כנלע"ד בס"ד: