אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת קידושין › דף סא.

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת קידושין · דף סא.

דף ס:

במתני' ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וכתיב אם לא יעברו חלוצים ר' חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו ע"כ והנה רבו בסוגיא זו השיטות ואמרתי לבאר לי בעניי בעזהש"י את השיטות ומה שיש לפלפל בהם פלפלת כל שהו לפי קט שכלי וקוצר ידי בש"ס ופוסקים וזה החלי בעזרת יוצר ובוראי:

א. השטה הראשונה הוא דעת הבה"ג ושאלתות ורבינו משה גאון ור"ש בן חפני ורמב"ם ותוס' ורא"ש וריא"ז ועיטור ומאור וטור ז"ל ועוד פוסקי' ראשונים ואחרונים דקיימי בשיטתא חדא לפסוק כר"מ דלא אמרי' מכלל לאו הן ובעי' כל דיני התנאים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושאר דיני תנאים הן בדיני ממונות והן בגיטין וקידושין מה"ת וכל שחסר אחד מדיני התנאים התנאי בטל והמעשה קיים וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"א ה' י"ד יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא"צ אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון א"צ לכפול ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי אם שאר הד' דברים מתנאי ב"ג וב"ר למדו אותן חכמים אם יעברו בני גד כו' ואם לא יעברו דתנאי זה לא הי' לא בגיטין ולא בקידושין וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות עכ"ל ביאר את דעתו הקדושה בדחיית שיטה זו לחלק דת"כ והן קודם ללאו לא בעי' ותנאי קודם למעשה בעי' יען דכולם ילפי' מתנאי ב"ג וב"ר ואין להפריד בין הדביקים וכמבואר שם במגיד משנה אברא דהנמוקי יוסף בפ"ק דנדרים כ' וז"ל א"נ כדתניא רשב"ג אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול כו' הלכך הוי להו ב' כתובין הבאין ואין מלמדין ואע"ג דהני נמי התנאי קודם למעשה ואפ"ה מלמדין לא דמי דבכל הני אין קפידא אם התנאי קודם או לאו דגבי ממונא דוקא הוא דאיכא קפידא דכיון שהקדים מקנה ההקנאה קודם לתנאי אמרי' בלא שום תנאי רוצה להקנותה לו ותנאה לאו כלום הוא ולפי ילפי' כו' אבל תנאי כפול שייך בכולהו תנאין בין במידי דממונא בין בברכות וקללות ומדאשכחן דכפלי' בכל התנאין הוו להו ב' כתובין ואין מלמדין עכ"ל יע"ש וברמב"ן ז"ל שם ולשיטת הנ"י ז"ל דבברכה וקללה ל"ש דין תנאי קודם למעשה מיושב קושית התוס' לקמן ס"ב ד"ה הנקי וז"ל פי' בקונט' והכי כופל כו' דקאי חנקי אואת כי שטית דכתיב בתרי' וק' דא"כ הוי לי' מעשה קודם לתנאי ואנן אמרי' במתני' דר"מ בעי תנאי קודם למעשה עכ"ל ולהנ"י ז"ל דדוקא בממון אם הקדים המעשה לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל כי כוונתו הי' להקנות לו הקנין אף אם לא יקיים התנאי אבל בברכה וקללה לא בעי' תנאי קודם למעשה ולזאת גם גבי סוטה דהוי שבועה הוי התנאי תנאי אף בהקדים המעשה ומיושב גם קושית המהרש"א ז"ל על פירש"י דלפירושו על שבועה דאברהם הי' המעשה קודם לתנאי יע"ש ולהאמור א"ש כי בשבועה לא בעי' דין תנאי קודם למעשה מפני דלאו מידי דקנין הוא אמנם מקושית התוס' ומהרש"א ז"ל מבואר דס"ל דגם במידי דברכה וקללה ושבועה שייך דין תנאי קודם למעשה וזאת היא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ולכך שפיר אמר דאין לחלק כי לטעמא דשני כתובים וכו' גם תנאי קודם למעשה אין למילף ואם ילפי' להא עכצ"ל דלאו שני כתובים וכו' המה א"כ ילפי' כל דיני תנאים גם לת"כ והן קודם ללאו וכדאמרן:

ב'. ועפ"י האמור כי טעמא דשני כתובין כו' הוא תשובה לכל דיני תנאים יש מקום סמוכין להכריח פירש"י ז"ל במתני' דרחב"ג לא פליג על ר"מ רק על ת"כ והן קודם ללאו אשר באמת התוס' ור"ן ז"ל תמהו על פירושו יע"ש דהנה התוס' בגיטין ע"ו ע"א ד"ה והוי להו כ' הקשה הר' אלחנן בפרק האומר דפריך מקראי טובא לרחב"ג דלא בעי ת"כ לימא דהוי שני כתובין הבאין כאחד כו' ע"כ אך די"ל יען דבמתני' מבואר דרחב"ג השיב בסתירת ראיית ר"מ יען דאיצטריך הדבר לאומרו כו' ולא השיב דהוי שני כתובין מוכח דלא ס"ל הא ולזאת שפיר קפריך הש"ס מהני קראי דאיצטריך לכפול אמנם יש לדחות ולומר דניחא לי' לדחות ראיית ר"מ דמעיקרא דמלתא אינו ראי' ויען כי ר"מ לא מייתי רק ראי' זו לזאת השיב לו תשובה רק על ראייתו אבל אה"נ דאידך קראי ס"ל דהוי שני כתובין כו' והדק"ל אך דיש מקום לסתור זאת יען דבתשובתו סתר רק דין ת"כ והן קודם ללאו דכיון דלא בעי' ת"כ ה"ה דלא בעי' הן קודם ללאו וכמש"כ המהר"ם שי"ף ז"ל בגיטין ע"ה ע"ב יע"ש ואם איתא דס"ל דהוי שני כתובים כו' הי' לו להשיב זאת דהוא תשובה לכל דיני תנאים ומדשבק זאת מוכח דס"ל דלא הוי שני כתובים כו' ומיושב קושית ר"א ז"ל ויש סמך קצת לפירש"י ז"ל דלרחב"ג לא פליג בטעמו רק על תנאי כפול והן קודם ללאו וכמובן:

ג'. ונראה טעם פסק הרמב"ם ז"ל דלא הוי שני כתובים כו' עפ"י מה דאמרינן בגיטין ע"ו ת"ר הרי זה גיטך כו' רשב"ג אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול א"ד לר"מ קאמר לי' וא"ד לרבנן קאמר להו א"ד לר"מ כו' אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והוו להו שני כתובין הבאין כאחד כו' א"ד לרבנן קאמר להו והכי קאמר להו אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינין מינייהו ע"כ ופירש"י ז"ל בד"ה וא"ד. ויש לנו ללמוד מהן דכולהו צריכי כדמתרצי' להו בקידושין בהאומר לחבירו עכ"ל אם כי התוס' שם הקשו דהרי אדרבה בסוגיא דידן מסקי' לרחב"ג דכולהו צריכי לכפול ואין ללמוד מהן דבעי' תנאי כפול יע"ש נלע"ד בישוב פירש"י ז"ל עפמש"כ התוס' בכתובות נ"ו ד"ה הרי זה מקודשת ובתשו' הרא"ש ז"ל הובא בטור אה"ע סי' ל"ח דלר"מ מצד הסברא לא הי' מועיל שום תנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אך יען דגלי קרא בתנאי דב"ג וב"ר דתנאי מהני ע"כ אמרי' דמועיל וכיון דהוא חידוש אין לך בו אלא חידושו ולא מהני רק דומיא דב"ג וב"ר יע"ש ובחי' פני יהושע ז"ל כאן ולעיל מ"ט ע"ב בחי' על התוס' ד"ה דברים שבלב שביאר זאת באריכות דר"מ ס"ל דמן הסברא לא הי' מועיל שום תנאי ורחב"ג ס"ל דמצד הסברא הי' מועיל כל התנאים דלא גרע מגילוי דברים בעלמא דמהני לבטל התנאי וכמש"כ הרשב"ם ז"ל יע"ש ולפ"ז יש לפרש כוונת רש"י ז"ל דכיון דכולהו צריכין כדמתרצינין להו בקידושין ולא הוי שני כתובין הבאין כאחד לאמור דאתי לאשמעינן דלא בעי' בשאר דברים דיני דתנאים שוב שפיר למדינין דלא מהני שום תנאי אך דומיא דהני כיון דמצד הסברא לא הי' מועיל שום תנאי אך דגלי קרא דמהני ואין לך בו אלא חידושו וכדאמרי' בסברת ר"מ וא"ש פירש"י ז"ל וכיון דלסוגיא דידן לא הוי שני כתובין וכו' יען דכולהו צריכי לזאת פסק הרמב"ם ז"ל כא"ד בתרא דלא הוי שני כתובין כו' ואולי דקאי הרמב"ם ז"ל בשיטת הגאונים דבכ"מ קיי"ל כלישנא בתרא (יעוין יאיר אוזן אות ה') ולזאת פ' כא"ד בתרא וס"ל כסברת ר"מ דעיקר לימוד דמהני תנאי הוא רק מתנאי דב"ג וב"ר כי בל"ז לא הי' מועיל כלל וכנ"ל ולזאת בעי' דוקא דומיא דב"ג וב"ר וכאמור ויעוין ברמב"ם ז"ל פ' כ"ו מה' סנהדרין ה' ד' ובלחם משנה פ"ג מה' זכיי' ה' ח' מה שתמה על הרמב"ם ז"ל ולהאמור דס"ל לרמב"ם ז"ל כסוגיא דדין דלא מוכח היפוך קללה מברכה יש מקום ליישב דבריו יע"ש ובר"ן ז"ל בשלהי שבועות העדות וצ"ע ואין כאן מקומו להאריך:

ד' ועתה נחזה בס"ד במה דקשה מראיית הרמב"ן ז"ל בנדרים שם ובחי' לגיטין ור"ן ז"ל בסוגיא זו ובגיטין על שיטת הרמב"ם ז"ל דאין למילף לחצאין דתנאי קודם למעשה בעי' ות"כ והן קודם ללאו לא בעי' מהא דאמרי' ביבמות נ"ג ע"א רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי מר סבר בעי' ת"כ ומר סבר לא בעי' ת"כ ע"כ הרי לרבינא ס"ל לרבי' דת"כ בעי' ותנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח לא בעי' ולא כשיטת הרמב"ם ז"ל (אם כי לשיטת הכ"מ בדעת הרמב"ם ז"ל דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח מפני קושית הש"ס בכתובות ע"ד אין מקום לקושיא זו.

אמנם לשיטת המ"מ ולח"מ דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל להלכה דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח הקושיא במקומה עומדת ויעוין לקמן בדין תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח בביאור שיטת הרמב"ם ז"ל) דא"א למילף לחצאין והנלע"ד בישוב קושיא זו דהנה ז"ל הסוגיא בכתובות ע"ד ע"א. איתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר"י המקדש על תנאי ובעל דברי הכל א"צ הימנו גט איתבי' רב אחא ברי' דרב איקא בר אחתי' חליצה מוטעת כשרה איזו הוא חליצה מוטעת כו' וכו' אלא אמר ר"י כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחלי' לתנאי' ה"נ כיון דבעיל אחולי אחלי' לתנאי' א"ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' מתנאי ב"ג וב"ר תנאה דאפשר לקיומה ע"י שליח כי התם הוי תנאה תנאה. דלא אפשר לקיומי ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה כו' עכ"ל הגמרא ונלע"ד דאזדי לטעמייהו במה דפליגי בפ"ק דסנהדרין דלרב אחא בר יעקב כ"ע ס"ל יש אם למקרא ולרב אחא ברי' דרב איקא יש אם למסורת כמבואר שם ד' ע"א ע"ב יע"ש דהנה לכאורה יש להקשות לראב"י דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח מהא דאמרי' במכילתן מ"א ע"א שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנלן כו' דלמה לן קרא דהוא יכול לעשות שליח הלא מהא דדרשי' בגיטין כ"א ע"ב מספר כריתות דבעי' דבר הכורת בינו לבינה לאפוקי אם אמר הרי זה גיטך ע"מ שלא שלא תשתי יין לעולם אבל אם אמר הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין שלשים יום דהרי זה כריתות הוי הגט גט אם קיימה התנאי מוכח דתנאי מהני בגט וכן מוכח מהא דדרשי' שם פ"ב מואשה גרושה מאישה דאם גרשה על תנאי שתאסר מכל העולם ואינ' גרושה אלא מאשה אסורה לכהן אפילו לרבנן יע"ש הרי דמועיל תנאי בגט וכמש"כ הפני יהושע כאן בחידושיו:

ולפ"ז מוכח דהוא יכול לעשות שליח כי אין תנאי מועיל אלא בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח וא"כ קרא דהוא עושה שליח למה לי. (יעוין בחי' ליבמות ד' דלדעת רוב מפרשים מה דמוכח מהוכחה לא איצטרך עוד קרא לזה יע"ש ובחי' לקידושין ל"ד ע"א) אמנם י"ל עפמש"כ התוס' בשם הר"ח ז"ל וז"ל דתניא שלח מלמד שעושה שליח פירוש ושלחה מביתה אחרון הוה לי' למכתב ונתן בידה ולמה כ' שלח לומר שעושה שליח הוסיף ה' דכתיב שלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה הוסיף ו' עוד מלמד שהשליח עושה שליח ע"כ הרי לפירוש הר"ח ז"ל דרשי' מה' יתירה דהיא עושה שליח. ונלע"ד די"ל דלמ"ד דיש אם למקרא אין לדרוש הה' יתירה כי בקרי אינו נכרת הברת הה' ע"י כתובתה כי גם אם הי' נכתב הח' בקמץ הי' מפעיל הפעולה של הה' (יעוין יערות דבש בדרוש סיו' המשניות ותרא' סברא זאת) אמנם למ"ד יש אם למסורת יש לדרוש הה' כי בכתיבה ניכר יתרון הה' אם כי הכא לא מכחשי הדדי מ"מ גם בכה"ג מצינו פלוגתא דחייא בר רב ורב אסי לענין חתיכה אחת שנינו או ח' אחת משתי חתיכות דפליגי ביש אם למקרא או למסורת כמבואר בכריתות י"ז לטעמא דרבא שם יע"ש אם דהתם לא מכחשי המקרא והמסורת הדדי וכמש"כ התוס' בסנהדרין ד' פ"א ד"ה כולהו ס"ל יע"ש. ולפ"ז רב אחא בר יעקב לשיטתו דקאמר בסנהדרין שם. מי איכא דלית לי' יש אם למקרא והתניא בחלב אמו כו' דגם התם לא מכחשי הדדי וכמש"כ המהר"ם שי"ף ז"ל שם ומ"מ ס"ל לרב אחא בר יעקב רק דיש אם למקרא וא"כ ליכא הדרש דה' יתירה וכנ"ל אך תרי ריבוי דתיבת שלח והו' יתירה לזאת ס"ל שפיר דאין תנאי מועיל אך בדבר שאפשר לקיומו ע"י שליח ושפיר ידעי' דהבעל עושה שליח מהא דמהני תנאי בגיטין וכנ"ל וקרא דושלחה תיבת שלח דהוא מיותר אם אינו ענין לרבות שהוא יכול לעשות שליח כי לזה לא איצטרך וכנ"ל תנהו לרבות שהיא יכולה לעשות שליח. ומיתור ו' מרבינן דשליח עושה שליח (ולשיטת הרשב"א וטור ז"ל באה"ע קמ"א גם בשליח קבלה אם נתנה לו רשות לעשות שליח יכול לעשות שליח אחר יע"ש) אבל רב אחא ברי' דרב איקא לשיטתו שם בסנהדרין דקאמר. אמר קרא לא תבשל גדי דרך בישול אסרה תורה וס"ל יש אם למסורת כמבואר שם ונדרש גם הה' דושלחה ואיכא חדא דרשה דהוא יכול לעשות שליח וא"כ מוכח דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח כי אל"כ ק' ל"ל קרא דהוא יכול לעשות שליח וכנ"ל ולזאת קאמר רב אחא ברי' דרב איקא הטעם דאחולי אחלי לתנאי'. כי ס"ל דלא בעי תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח וכאמור וא"ש כל אחד לשיטתו ולפ"ז גם רבי דס"ל בכריתות כ"ב דגם על ח' אחת מחיוב אשם תלוי וס"ל יש אם למסורת (יעוין תוס' נדה ט"ו ד"ה שהתה) עכצ"ל דס"ל דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח ולזאת שפיר קאמר רבינא אליבי' דרבי כי אם דבעי' ת"כ מ"מ תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח מוכח דלא בעי'. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ"ח מה' שגגות דאך על ח' אחת משתי חתיכות חייב אשם תלוי וס"ל יש אם למקרא שפיר פסק דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומו ע"י שליח ומיושב קושית הקדמונים בדרך הפלפול:

ה' או יאמר בישוב קושיא זו ע"ד הפלפול. דהנה האבני מלואים באה"ע סי' ל"ח כ' בשם השטה מקובצת בכתובות שם וז"ל תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם שנעשה אותו תנאי דב"ג וב"ר ע"י שליח שהרי משה צוה ליהושע ולנשיאי העדה אם יעברו ב"ג וב"ר אתכם ונתתם אלמא אותו תנאי ע"י שליח נעשה וה"נ בעי כולה תנאי דעלמא דלהוי הכי דאפשר ע"י שליח כו' ומשמע לי דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דהכא מש"ה גמרי' תנאי דאפשר לקיומי ע"י שליח משום דאיכא לאקשויי בקרא דמשה הי' מדבר עם ב"ג וב"ר ולכך הוי לי' לסיומו עמה תנאי ולומר להם אם תעברו יתנו לכם ואם לא תעברו ותאחזו כו' ושוב הי' לו לצוות אל ראשי בני ישראל שיעשו כן אמאי איפסק וצוה את יהושע ולא גמר הענין עמהם וכדכתיב ויצו להם משה כו' ויאמר משה אליהם אם יעברו ונתתה להם וזה שכ' רש"י ז"ל ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את ארץ כנען שהי' שלוחו של משה כו' והלכך דמיא האי להך דתנאי כפול דמייתי לי' מיתורא ה"נ דאפשר לקיומי ע"י שליח יע"ש עכת"ד ומבואר דעיקר הוכחה הוא מדצוה משה רבינו ליהושע שיהי' שלוחו:

אמנם האבני מלואים שם הביא לשון השאלתות בפ' מטות וז"ל אע"ג דתנאי ב"ג וב"ר בהדי אליעזר ובהדי יהושע קא מתני ומשה הוא דהוי להן כשליח כיון דהוקשו ראשים לאבות כמאן דמתני בהדייהו דידהו דמי ע"כ הרי מבואר דעת השאלתות כי אליעזר ויהושע אינהו הי' בע"ד שהמה הי' העיקר בחלוקת הארץ אך כיון דהוקשו ראשים לאבות הוי לי' משה רבינו נמי בע"ד כמו אליעזר ויהושע ולא הי' ע"י שליח כלל יע"ש באבני מלואים. וא"כ אין לימוד לתנאי בדבר שאפשר לקיומו ע"י שליח אולם יש מקום הכרח דהי' ע"י שליח לשיטת הרמב"ם ז"ל דבמעשה קודם לתנאי דהמעשה קיים והתנאי בטל הוא רק בהקדים המעש' בפועל ממש והקשו עליו דהלא ילפי' אך מהא דלא אמר משה רבינו מקודם ונתתם כדי שלא יהי' מעשה קודם לתנאי. אם דלא הי' רק באמירה ותי' הא"מ שם דעיקר המעשה הי' השליחות ואם הי' אמר מקודם נתתם הוי נגמר השליחות מיד והוי מעשה קידם לתנאי כמעשה בפועל יע"ש ונראה דעתו בטעם פסק הרמב"ם ז"ל יען דבהקדים רק האמירה הרי את מקודשת ולא נתן לה הכסף לא נגמר המעשה כלל ואנן ילפי' דבעי' תנאי קודם למעשה מהא דלא הקדים משה רבינו ונתתם וגומר דבהקדים הוי נגמר מעשה השליחות משא"כ באמירה דקידושין דלא נגמר המעשה (ולטעם מהרי"ט ז"ל המובא לקמן באות מ"כ אין מקום לדברי הא"מ) באמירה. ולפ"ז מוכח דיהושע הי' שליח כמש"כ השט"מ. אולם יש לדחות הכרח זה ולומר דבהקדים ונתתם הוי כהקדים בפועל ממש יען דהנתינה של הארץ הי' מיד מפני דקנו אותו מיד והוי מעשה בפועל ממש. אך דא"א לומר כן לשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דבמעכשיו ובע"מ לא בעינא דיני תנאים (לבד מתנאי דאפשר לקיומ' ע"י שליח כאשר יבואר אי"ה באות חיים) ומדחזי' דמשה רבינו בעי כל דיני תנאים על כרחך צ"ל דלא החזיקו בו מיד ומוכח דהי' ע"י שליח וכנ"ל ולזאת נלמד דינא דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח וכמש"כ השט"מ:

אמנם רבינא שם דקאמר אליבי' דרבי דבעי' תנאי כפול בחליצה אע"ג דחליצה א"א להיות התנאי רק במעכשיו כי א"א שתחול החליצה לאחר זמן יען דס"ל דגם במעכשיו בעי' דיני תנאים וכמש"כ הא"מ שם וא"כ אין ראי' דיהושע הי' בתורת שליח כי י"ל דהי' מעשה ב"ד (ומסתבר טפי לומר דהי' מעב"ד כי כבר נדחק הפ"י ז"ל בכתובות ע"ד ובסוגיא דידן בחי' דאיך אפשר לומר שהי' ע"י שליח יע"ש והבן) והנתינה הי' תיכף שקנו איתו מיד וכנ"ל וגם במעכשיו בעי' לכל דיני תנאים וילפי' שפיר אליבי' דרבי לשאר דברים מתנאי דב"ג וב"ר ולא לדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח דיען שאין הכרח שהי' ע"י שליח טפי מסתבר לומר שהי' מעשה ב"ד וכמש"כ הפני יהושע ז"ל וא"ש וכמובן:

ו' ועוד בה שלישי' בישוב קושיא זו דהנה התוס' בכתובות שם ד"ה תנאי דאפשר לקיומי כ' וז"ל וא"ת ומה סברא יש כאן דלא גמרי' מהתם אלא לענין מה שהוא סברא דהא לא ילפי' מהתם דלא מהני תנאי אלא בנתינת קרקע ע"כ הרי דלא ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דהילפותא הוא מכח הכרח מדשינה משה רבינו ואמר ליהושע (וגם י"ל דהי' מעב"ד וכנ"ל אך דלמד"י לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כר"מ דמצד הסברא לא הי' מועיל שום תנאי אך דילפי' מתנאי דב"ג וב"ר דמהני ולזאת לא מהני רק דומיא דהתם ובגוונא דהמעשה אינו יכול לקיומי ע"י שליח דלא מוכח דמועיל מוקמי אותו אסברא דלא מהני וכמבואר לעיל באות ג' ולפ"ז למה דמבואר שם דרחב"ג ס"ל דמצד הסברא הי' כל התנאים מבטלים מעשה מפני דלא גרע מגילוי דברים בעלמא ולפ"ז א"א למילף דבעי' דבר שאפשר לקיומי ע"י שליח כיון דמצד הסברא מהני תנאי לבטל מעשה ומתנאי דב"ג וב"ר אין הכרח דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח ולפ"ז י"ל דקוטב תירוצו של רבינא אליבי' דרבי דאיכא תנאי בחליצה ות"כ בעי' יען דס"ל כרחב"ג דמצד הסברא הי' מועיל תנאי לבטל המעשה וכיון שאין יתור בקרא לאשמעי' דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח לשיטת התוס' מוקמי' אותו על הסברא דכל תנאי מהני ולזאת לא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח. אך ת"כ ואידך דמוכח מקרא בעי' אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"מ דמצד הסברא לא הי' מועיל שום תנאי לבטל מעשה והא דגילה לנו תוה"ק דמהני תנאי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דווקא דומיא דב"ג וב"ר ושפיר כ' הרמב"ם ז"ל דאין למילף לחצאין וכל תנאי שאינו כתנאי דב"ג וב"ר אינו תנאי ובנ"ל וא"ש:

ז'. ונראה כי גם התוס' ס"ל סברת הרמב"ם ז"ל דאין למילף לחצאין והוא ממש"כ לעיל מ"ט ע"ב בד"ה דברים שבלב וז"ל ורשב"ם פירוש גבי אתרוג כו' ואע"ג דבעי' ת"כ הני מילי באיסור כגון התקדש לי ע"מ כו' אבל בממון לא בעי' תנאי כפול ולא נהירא דהא כל תנאי ילפי' מב"ג וב"ר והתם דבר שבממון עכ"ל ואין לפרש כנראה מריהטת פשטות דבריהם הקדושים דקושיתם על חילוקו של הרשב"ם ז"ל הוא דאיך מחלק הרשב"ם ז"ל בין ממון לאיסורא הלא עיקר דין ת"כ ילפי' מב"ג וב"ר דהי' ממון. כי כבר תמה שם הפ"י ז"ל בחי' דהלא הרשב"ם ז"ל ביאר בעצמו טעמו דלא ילפי' מב"ג וב"ר לענין ת"כ ולא קיי"ל כר"מ ואך לרווחא דמלתא מחמירינין בגיטין וקידושין משום חומר א"א יע"ש באריכות אבל נראה בפשט דבריהם במה דדייקו וכ' דהא כל תנאי ילפי' מב"ג וב"ר כו' דהוראת מלת כל מורה את כוונת קושיתם דכיון דתנאי קודם למעשה ותנאי שאפשר לקיומי ע"י שליח ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר למה לא נילף גם לת"כ וזה שדייקו דהא כל תנאי ילפי' מב"ג וב"ר כו' פי' דשאר דיני תנאים ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר ואין לחלק ולומר דת"כ לא ילפי' כי אין למילף לחצאין ולפמש"כ הטעם דאין למילף לחצאין לעיל אות ו' קרובין דבריי לדברי הפ"י ז"ל יע"ש ותבין) והתם הי' בממון וא"כ גם בממון בעי' ת"כ וכר"מ וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ואם כי לשיטת התוס' אין ליישב הקושיא הנ"ל מיבמות בתירוץ המבואר באות ו' יען כי הם כ' בכתובות שם דתנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח בעי' לכ"ע מצד הסברא יע"ש וגם לתירוץ דבאות ה' ע"כ אין מקום לשיטתם דס"ל דגם באמירה אין להקדים המעשה לתנאי ובהקדים התנאי בטיל וכמש"כ המ"מ בפ"ו מה"א יע"ש לשיטתם בלא"ה לק"מ כי המה פירשו ביבמות ובכתובות שם דברי רבינא דקאמר דכ"ע ס"ל יש תנאי בחליצה הוא רק לזיקת יבמין אבל לשוק מותרת אליבא דכ"ע כי אין תנאי בחליצה יע"ש וקוטר הקושיא יסובב רק לפירש"י ז"ל דהני תנאי פליגי על הא דחליצה מוטעת כשרה וזה פשוט:

ח' ועתה נשים עין העיון בס"ד במה שהקשו עוד הרמב"ן ז"ל בחי' ור"ן אלפסי ז"ל בגיטין שם על פסק הרמב"ם ז"ל ודעימי' שפ' כר"מ וז"ל הר"ן ז"ל שם וראי' לדבר מדאמרי' בפ' האיש מקדש ד' נ' ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק ואמר רב אשי אמרי' לי' קום סליק וא"ד אי בעית סלקית והתם ליכא למימר שהתנה וכפל תנאו שאם יעלה יהי' מכר ואם לאו לא יהי' מכר דא"ה לא אמרי' לי' קום סליק כו' שאין בעל התנאי חייב לקיים תנאו אלא אדרבה כו' אלא וודאי בשלא התנה עסקי' אלא אמר סתם כדי לעלות לארץ ישראל אני מוכר ואפ"ה דווקא משום דאמרי' לי' עדיין אתה יכול לעשות הא לאו הכי תנאו קיים אע"פ שלא כפל תנאו כו' עכ"ל מלבד מה שתי' התוס' ורשב"א ור"ן ז"ל בעצמו לעיל במקומו דגילוי מלתא עדיפא יע"ש י"ל עוד דהנה מעובדי קמייתי דבסוגיא שם אין ראי' די"ל דמיירי בכפלי לתנאי ועיקר הראי' הוא מרב אשי דא"א לומר דמיירי בכפלי' וכמש"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל וי"ל עפמש"כ התוס' ישינים לקמן ס"ב ע"א ד"ה חנקי וז"ל פירש ר"ח דה"ק אם לא שכב וגו' תחת אישך כלומר תשאר תחת אישך ואת כי שטית וגו' מבלעדי אישך כלומר תלכו ממנו והוי תנאי קודם ואע"ג דהוי לאו קודם להן הא אמרי' מהכא פותחין בזכות תחלה ע"כ הרי דאי לאו תירוצא דא הוי ילפי' מסוטה דלא בעי' הן קודם ללאו ולא כר"מ. ובסנהדרין ל"ב ע"ב גרסי' היכי אמרי' כו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו אמרי' לי' אי לא קטלת לא תדחל רב אשי אמר כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עלי' תניא כוותי' דאביי ורבא רבי אומר אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית וגו' מכאן שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות ע"כ ופירש"י ז"ל בד"ה מיכן שפותחין ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אי לא קטלית לא תדחל כאביי ורבא עכ"ל ולפ"ז לרב אשי דלא ילפינן מסוטה דפותחין בזכות תחלה מוכח דלא בעי' הן קודם ללאו כי א"א לומר כתי' הר"ח ז"ל ומוכח דלית הלכתא כר"מ אך כרחב"ג ולזאת שפיר לא בעי רב אשי לשיטתו כפולת התנאי כיון דמוכח מסוטה דה' כרחב"ג. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפ' בפ"י מה' סנהדרין ה' ז' כאביי ורבא ושפיר י"ל כתי' הר"ח ז"ל דלזאת בא קדים בסוט' לאו להן ללמד דפותחין בזכות תחל' שפיר יש מקום לפסוק כר"מ וכאמור:

ט'. ואל תשיבני דלדבריי דהני עובדי קמייתי מיירי בכפל התנאי למה שתה הש"ס לפרושי כבר יישב זאת הרא"ש ז"ל בפ' מי שאחזו וז"ל ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו מגורשת ע"מ שתחזור לי את הנייר מגורשת מ"ש רישא מ"ש סיפא אמר אביי הא מני ר"מ הוא דאמר בעי' תנאי כפול והכא בדלא כפלי' לתנאה ורבא אמר משום דהוי מעשה קודם לתנאי ורב אדא בר אהבה אמר משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד בכולהו תנאי דמתני' לא דק לפרש אם נעשו כהלכתן וסמך ע"ז מאחר שהוצרך לדקדק על תנאי דהכא מכח קושיא דפריך מרישא לסיפא ופירש לך כל דיני תנאי מהכא איכא למילף בכל דוכתי דמדכר תנאי בגמ' שצריך שיעשה כמו שפירש כאן תדע דהא רבא קאמר בקידושין ו' ע"ב אתרוג זה נתן לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי ואם לא החזירו לא יצא ורבא בעי תנאי כפול בשמעתין וא"כ אמאי לא יצא אם לא החזירו הא לא כפלי' לתנאי אלא וודאי מיירי כשהתנה בדין התנאים אלא דלא נחית הגמ' לפרושי דדבר פשוט הוא בכ"מ שיזכיר תנאי בגמ' מיירי שנעשו בדין תנאים עכ"ל הרא"ש ז"ל והקרבן נתנאל שם באות ס' הקשה וז"ל וק' דעדיפא הו"ל לרבינו להוכיח דהא בשמעתין בעי רבא תנאי קודם למעשה (דזה אמר מבואר) ואמאי אמר רבא התם לא החזירהו לא יצא הא הקדים המעשה קודם לתנאי אתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו עכ"ל ובפשיטות יש ליישב קושית הק"נ דהרא"ש ז"ל רצה לעשות הוכחה שהוא לכ"ע לאפוקי מתנאי קודם למעשה יש לדחות עפמש"כ המהרי"ט ז"ל בחידושיו לקידושין על הרי"ף ז"ל בסוגיא דידן להוכיח דהברייתא דהרי זה גיטך ע"מ שתחזירי לי שמגורשת מיירי בנתן לה מקודם הגט יע"ש ולפ"ז י"ל דדוקא הכא דהי' מעשה בפועל מקודם ס"ל לרבא דמעשה קיים ותנאי בטל משא"כ באתרוג דלא הקדים המעשה רק באמירה שאמר מקודם אתרוג זה נתן לך במתנה לזאת התנאי קיים וכשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא בהקדים בפועל ממש לזאת הביא הרא"ש ז"ל מת"כ שאין לה דחי' ואתא שפיר בפשיטות:

י'. אמנם אכתי יש מקום לדייק במש"כ הרא"ש ז"ל דהתלמוד סמך בכ"מ על ברייתא זו דסתרי רישא לסיפא ועכצ"ל מפני דליכא דיני תנאים ומוכח דבעי' כל דיני תנאים הלא לפרוקא דאביי לא נשמע רק ת"כ ולרבא רק תנאי קודם למעשה ולרב אדא בר אהבה רק תנאי ומעשה בדבר אחד אם כי פשטות דברי הרא"ש ז"ל נראה דהתלמוד סמך על הסוגיא דפריש כל דיני תנאים ולא על הברייתא ולק"מ:

אבל ליישב גם קושית הק"נ נלע"ד בפי' דברי הרא"ש ז"ל בהקדם קושית הפ"י ז"ל במאי דקאמר רבא לאביי טעמא דלא כפלי' כו' הא כפלי' לא תיפוק לי' דהוי מעשה קודם לתנאי ומשני דטעמא מפני דהוי מעשה קודם לתנאי דהלא גם לדידי' קשה טעמא דהוי מעשה קודם לתנאי הא לא"ה לא תיפוק לי' דהא לא כפלי' יע"ש וקושיא זו תסובב על רב אדא בר אהבה ג"כ דקושיתו שהקשה על רבא יקשה גם לדידי' טעמא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד הא לא"ה לא תיפוק לי' דהא לא כפלי' או דהוי מעשה קודם לתנאי והנלע"ד בפירושא דסוגיא עפמש"כ הר"ן ז"ל בגיטין שם דת"כ טפי מסתבר לומר דבעי' יען דחזי' דמשה רבינו כפל לתנאו עם ב"ג וב"ר אבל מקדימת תנאי למעשה י"ל דמעשה שהי' כך הי' שהי' התנאי קודם אבל ה"ה בהקדים המעשה ג"כ התנאי קיים יע"ש ובחי' מהרי"ט ז"ל בסוגיא דידן אולם נגד תנאי ומעשה בדבר אחד יותר מסתבר לאמור דבעי' תנאי קודם למעשה יען דחזי' דמשה רבינו שינה דב"ג וב"ר אמרו מקודם המעשה קודם לתנאי והוא שינה ואמר התנאי מקודם מוכח מזה דבעי' תנאי קודם למעשה משא"כ בתנאי ומעשה בדבר אחד יותר יש לומר דמעשה שהי' כך הי' כיון שאין שום הוכחה לזה וכמבואר שם בר"ן ז"ל יע"ש ולפ"ז כך פירושא דסוגיא דלאביי דאמר טעמא דלא כפלי' לתנאי' דיש מקום לומר דבכפלי' בלחוד הוי סגי אם דמעשה קדים לתנאי כי ת"כ בעי' משא"כ תנאי קודם למעשה וכנ"ל ולזאת קפריך לי' רבא הלא באמת אנן בעי' גם תנאי קודם למעשה ומשני רבא דטעמא דברייתא מפני דהוי מעשה קודם לתנאי. ולא לאפוקי דת"כ לא איכפת לן כי אדרבה ת"כ נשמע מק"ו דאם תנאי קודם למעשה בעי' כש"כ ת"כ דאיכא יתור לזה (וא"ל דהלא יש גם סברא להיפוך דת"כ לא בעי' כי התם בב"ג וב"ר איצטרך לכפול וכשיטת רחב"ג משא"כ בתנאי קודם למעשה וכשיטת רש"י ז"ל כמבואר לעיל באות ב' כי דבריי אזדי למש"כ הר"ן ז"ל בגיטין שם וז"ל ומשמע דהיינו טעמא דר"מ מיתורא דכפילתא יליף נמי שאין לנו בתנאין אלא כמו שנכתב בתנאי דב"ג וב"ר ורבנן דס"ל דליכא יתורא לא גמרינן מינה מידי עכ"ל ולדבריו אם ת"כ לא בעי' ק"ו לתנאי קודם למעשה דלא בעי' והוא חולק על שיטת רש"י ז"ל וכיון דבעינין תנאי קודם למעשה פשיטא דת"כ בעי' וכנ"ל אבל מת"כ אין ללמוד לתנאי קודם למעשה כי י"ל דדוקא ת"כ בעי' דמוכח מיתורא דקרא משא"כ תנאי קודם למעשה וכאמור ויעוין לקמן באות ט"ז במוסגר) וכונת רבא הוא דכיון דברייתא סתם לן ולא קאמר טעמא דמגורשת כיון דאיכא תרי טעמי נקטי' תרווייהו וגם תנאי קודם למעשה בעי' וע"ז הקשה רב אדא בר אהבה דלשינוייא דאביי ורבא יש מקום לומר דדוקא ת"כ ותנאי קודם למעשה בעי' יען דלתנאי כפול יש יתור ולתנאי קודם למעשה איכא שינוי אבל תנאי ומעשה בדבר אחד די"ל דמעשה שהי' כך הי' לא בעי' וכנ"ל ובאמת בעי' גם זה ולזאת משני רב אדא בר אהבה דטעמא דברייתא הוא דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וידעי' ת"כ ותנאי קודם למעשה מק"ו וכנ"ל ושפיר כ' הרא"ש ז"ל דהתלמוד סמך על ברייתא זו יען כי לשינויי דרב אדא בר אהבה נשמע כל דיני תנאים (ומסתימת הברייתא דלא קאמר הטעם משמע דכוון לכולהו טעמי וכשינויי דרב אדא) ת"כ ותנאי קודם למעשה ותנאי ומעשה בדבר אחד ירמז לנו זאת הרא"ש ז"ל כי רבא סמך על ברייתא זו בכפילת התנאי אם כי הוא משני טעמא דמעשה קודם לתנאי יען דשינויא דאביי דת"כ נלמוד מק"ו מתירוצו וכן כולהו תנאים נשמעו משינויא דרב אדא ת"כ ותנאי קודם למעשה ותנאי ומעשה בדבר אחד ושפיר סמך התלמוד על ביאור ברייתא זאת ומיושב קושית הק"נ ופ"י ז"ל וא"ש פי' דברי הרא"ש ז"ל ולפ"ז שפיר י"ל דעובדי קמייתי מיירי בדכפלי' לתנאי' וסמך התלמוד על ברייתא דגיטין וכמש"כ הרא"ש ז"ל ואין מקום להקשות רק מרב אשי וכמו שכתב הרמב"ן ור"ן ז"ל ולזה יש ליישב כי לשיטתו סובב והולך וכנ"ל

י"א. ולשיטת הרא"ש ותוס' ועיטור ז"ל דגם בע"מ ובמעכשיו בעי' כל דיני תנאים וי"ל כי גם הבה"ג ורבינו משה גאון ורבינו שמואל בר חפני ז"ל ס"ל הכי יש עוד מקום בישוב קושית הרמב"ן ור"ן ז"ל מרב אשי. כי התוס' בגיטין שם ד"ה אלא אמר רבא כ' דגם אביי ורבא ס"ל דע"מ הוי כמעכשיו והיו יכולים לאוקמי הברייתא כרבי אך דרוצים לאוקמי הברייתא כרבנן דרבי יע"ש והקשה הק"נ שם באות ז' דלשיטתם דגם בע"מ בעי' כל דיני תנאים ולפ"ז גם לרב אשי צ"ל שאיירי שהתנה בדיני תנאים וא"כ מה חידש רב אשי בהא דאמר הא מני רבי הוא יע"ש וי"ל דיען דאחד מן הטעמים של הקדמונים שלא לפסוק כר"מ יען דיחידאה הוא לזאת חזרו אביי ורבא ורב אדא בר אהבה לאוקמי הברייתא כר"מ וכרבנן דרבי למען שלא יהי' ר"מ יחידאה כי גם סתמא דברייתא כוותי' למען דתיקום הלכתא כר"מ וע"ז אמר ר"א דהא מני רבי הוא ואין סיוע מכאן לר"מ ויחידאה הוא ולזאת לא בעי רב אשי כפילת התנאי כי לא פסק כר"מ משא"כ אנן דחזי' דאביי ורבא ורב אדא בר אהבה חזרו לאוקמי ברייתא כר"מ הרי דס"ל כר"מ שפיר פסקינין כוותייהו דרבים ובתראי נינהו דהלכתא כר"מ וא"ש:

י"ב הרי נתברר לנו בעזהש"י שיטה הראשונה מדעת הקדמונים לפסוק כר"מ ולאו יחידאה הוא כי לא"ד בתרא דגיטין ע"ו דרשב"ג לרבנן קאמר גם הוא ס"ל כר"מ וכמבואר לעיל באות ג' וגם אביי ורבא ורב אדא חזרו לאוקמי ברייתא כר"מ וגם שמואל ורבא תקנו בגט כר"מ וס"ל דמן הדין תקנו ולא מחומרא דא"א וזה כלל גדול דקיי"ל כאמוראי בתראי ולזאת באו כולם לעמק השוה כל הני רבוותאי הנ"ל לפסוק כר"מ הן בממון והן באיסורא דבעינין כל דיני תנאים וכאשר נתבאר בס"ד:

י"ג השיטה השני' היא שיטת הרי"ף ורמב"ן ור"ן וריטב"א ורשב"א ונימוקי יוסף ז"ל דכולם באו לעמק השוה דלית הלכתא כר"מ דס"ל דמה"ת בעי' ת"כ והן קודם ללאו הן בגיטין וקידושין והן בדיני ממונות אך דס"ל דהלכתא כרחב"ג דאין ראי' מתנאי דב"ג וב"ר כי התם איצטרך לכפול כמבואר בסוגיא ואין ראי' לת"כ והן קודם ללאו. אבל תנאי קודם למעשה ותנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח בעי' וטעם שיטתם היא דס"ל כי מצד הסברא הי' מועיל כל תנאי לבטל מעשה יען דלא גרע מגילוי מלתא בעלמא דמהני וכמבואר לעיל באות ג' בשם הפ"י ז"ל ולזאת מה דחזי לן מסברא דאיצטרך ילפי' ומה דלא חזי לן מסברא לא ילפי' וכמש"כ הר"ן אלפסי ז"ל כאן והרשב"ם ז"ל בב"ב קל"ו ע"ב יע"ש וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ז"ל בחידושיהם והרמב"ן ז"ל בפ"ק דנדרים כ' ב' טעמים דלית הלכתא כר"מ יען דלל"ק בגיטין הוי שני כתובין הבאין כאחד ועוד דיחיד ורבים ה' כרבים והלכה כרבנן יע"ש אברא דלכאורה נראה יותר כל"ב בגיטין כי מלבד דשיטת הגאונים לפסוק כל"ב הלא יש עוד סעד לל"ב מרבינא ביבמות נ"ג דלדידי' ס"ל לרבי דבעי' ת"כ ומסתמא אינו חולק על רשב"ג אביו ורבו כמבואר בשבת קכ"ח וביצה מ' (יעוין נדה י"ד ע"ב ובתוס' ד"ה מאי לאו בזקנותי יע"ש) דמסתמא ס"ל לתלמיד כרבו וזה סעד לל"ב דרשב"ג לר' מאיר קאמר ולא הוו שני כתובים וגם רשב"ג סבירא לי' כר' מאיר ולא יחלוק רבי בנו ותלמידו עליו. ולפ"ז כי רשב"ג ורבי ס"ל ג"כ כר"מ א"כ לאו יחידאה הוא וי"ל כי הרמב"ן ז"ל תיקן זאת בלשונו הזהב שכתב וקיי"ל כרבנן דסוגיין בעלמא ר"מ בת"כ יחידאה הוא ופליג עליו כו' וכונתו נלע"ד יען דחזי' דסוגיא דתלמודא בכ"מ דר"מ ס"ל דלא אמרינן מכלל לאו הן ורבנן פליגי עליו הרי דסתמא דתלמודא החשיב בר פלוגתי' דר"מ לרבים (אם כי בגיטין מ"ו בפלוגתא דהמוציא את אשתו משום איילונית דר' יהודא אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר לאוקמתא דרבא שם חכמים המה ר"מ דבעי' ת"כ ומיירי בלא כפלי' לתנאי' יע"ש אזלי' בתר רובא דרובא דסוגיות התלמוד דמייחס דעת החולקים על ר"מ לרבים) למען תיקום הלכתא כרחב"ג ובפרט דר"מ ור"י הלכה כר"י כמבואר בעירובין מ"ו ע"ב ואף אם נחשוב זאת לכלל לפסוק כל"ב דגיטין ע"ו הלא איכא כללא לנגד ד"ה כר"י נגד ר"מ וכיון דאיכא כללא נגד כללא שוב הדרינין לכללא קמייתא דיחיד ורבים (יעוין ט"ז יו"ד סי' ט"ו סק"א) ה' כרבים וקיי"ל כל"ק וכרבנן וכמש"כ הרמב"ן ז"ל:

י"ד. אמנם שאר הפוסקים ומפרשים לא כ' הטעם לפסוק כרחב"ג מפני דהוי שני כתובים הבאין כאחד יען דס"ל דגם במידי דברכה וקללה שייך דין תנאי קודם למעשה וכשיטת התוספת ומהרש"א ז"ל הובא לעיל באות א' ולפ"ז לטעמא דשני כתובים כו' גם תנאי קודם למעשה לא בעי' וכמבואר שם והמת ס"ל דתנאי קודם למעשה בעי' לזאת נאדו מטעם זה וס"ל דקיי"ל בהא כרחב"ג דאין ראי' לת"כ מב"ג וב"ר כי התם איצטריך לכפול וקיי"ל כרבנן דר"מ ומה שהוכיח לשיטה הראשונה לפסוק כר"מ יען דשמואל ורבא אתקין בגיטין כר"מ ובכ"מ קיי"ל כבתראי ס"ל לשיטה הזאת דלא תקנו רק מפני חומר א"א אבל מעיקרא דדינא קיימא לן כרחב"ג וכרבנן דר"מ דלא ילפי' לכל מילי מתנאי דב"ג וב"ר אך מה דחזי לן מצד הסברא וכמש"כ הר"ן ז"ל:

ט"ו. וראיתי בחי' מהרי"ט ז"ל על הרי"ף ז"ל בסוגיא זו שהקשה על סברא זו דמה דחזי לן ילפי' וז"ל וא"ת דב"פ אע"פ דהא דאמרי' המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כגון שאין לך עלי שאר כסות הקשה בתוס' האיך תהי' מקודשת והלא התנה בפירוש שאם יהי' עליו שאר וכסות שאינה מקודשת ואין כאן הפך מש"כ בתורה ואור"י דאם לאו דילפי' מתנאי דב"ג הוי אמינא בשום תנאי אינו מבטל המעשה ואפי' לא יתקיים המעשה קיים והשתא דילפי' מהתם דמהני אמרי' דוקא בשאינו מתנה עמש"כ בתורה דומיא דתנאי דב"ג וב"ר שלא התנו עמש"כ בתורה ולפ"ז שכ' הר"ן ז"ל אין זו ראי' דמעשה שהי' כך הי' אלא משמע מדברי התוס' דכיון דמהכא גמרינן חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו עכת"ק יע"ש וזה פשוט כי אין קושית המהרי"ט ז"ל מתוס' על הר"ן ז"ל והעומדים בשיטתו כי גברא אגברא קרמית ובאמת התוס' לשיטתם דפ' כר"מ דס"ל דמצד הסברא לא הי' מהני שום תנאי לבטל מעשה והר"ן ז"ל לשיטתו לפסוק כרבנן דמצד הסברא סי' מהני כל תנאי לבטל מעשה דלא גרע מגילוי מלתא בעלמא וכנ"ל אך קושית המהרי"ט ז"ל הוא דמה יענה הר"ן ז"ל ודעימי' לקושית התוס' דאמאי מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטיל ולקושיא זו יש שני תשובות. חדא כי כבר תי' הר"ת ז"ל שהובא בתי' שם ובחי' הרמב"ן ז"ל בב"ב דלכך תנאו בטיל מפני דהוי כמפליג בדברים יע"ש ובחי' פ"י ז"ל בכתובות שם דהוי כתנאי שא"א לקיימו דלכ"ע לא הוי תנאי חדא ועוד קאמינא דגם לשיטת התוס' דלא תירצו סברא זאת. הלא ביאר שם הפ"י ז"ל דעיקר קושית התוס' הוא רק לר"מ ולא לר"י ואם כי בהפלאה שם שדי נרגא בזה כבר תיקן זאת בשו"ת השיב משה חאה"ע סי' פ"ו ותוכן תירוצו הוא דכיון דבשאר וכסות התנאי שלא יתחייב לה יכול להתקיים ע"י שתפטרוה ותמחול הוי התנאי אפשר לקיומי עכ"פ ע"י מחילה ושפיר יש מקום לקושית התוס' אבל בעונה דלא אתייהב למחילה וכמש"כ הר"ן ז"ל הובא בט"ז ובאר הגולה בש"ע אה"ע בסי' ל"ח (יעוין מל"מ פ"ו מה"א) וא"כ א"א שלא יתחייב לה לק"מ למה תהא מקודשת כי תנאי שאפשר לקיימו בעי' לכ"ע ולזאת לר"י דמודה בעונה לק"מ עכת"ד בקצרה ויע"ש באריכות:

ולפ"ז דאין מקום לקושית התוס' אך לר"מ הלא כבר כתבנו דלר"מ מצד הסברא לא הי' מהני שום תנאי לבטל מעשה ותנאי דב"ג וב"ר חידוש הוא ושפיר תי' התוס' לשיטתו אבל ר"י לשיטתו דס"ל בגיטין מ"ו דלא בעי' ת"כ ובב"מ צ"ד מוכח דס"ל דגם תנאי קודם למעשה לא בעי' וא"כ ס"ל דמצד הסברא מהני כל תנאי וכנ"ל לזאת ס"ל דדוקא בעונה מקודשת מפני שהוי תנאי שא"א לקיומי דלכ"ע התנאי בטיל משא"כ בשאר וכסות וכנ"ל ואזדי ר"מ ור"י לשיטתם וכמובן ומיושב קושית המהרי"ט ז"ל על שיטה זו דס"ל דאך מה דחזי לך ילפי' כי אנן קיי"ל בהא כר"י ככללא דר"מ ור"י ה' כר"י וכמבואר בטוש"ע אה"ע סי' ל"ח וש"ט יע"ש

ט"ז עוד הקש' המהרי"ט ז"ל וז"ל ומיהו מה שהביא הר"ן ז"ל ואמר ותדע דהא איכא תנאי התם ביבמות דיליף תנאי כפול ולא יליף אפשר לקיומי ע"י שליח לדידן נמי דחזי לן ילפי' דלא חזי לן לא ילפי' ראי' זו אינו מכיר דטובא איכא בין ילפותא דכפילא לשאר מילי דכפילא ילפי' מדאיצט' משה רבינו ע"ה לכפול כו' אבל שאר מילי איכא למימר מעשה שהי' כך הי' כו' עכ"ל לענ"ד נראה דכוונת הר"ן ז"ל להוכיח דלא אמרי' דמצד הסברא לא הי' מועיל שום תנאי לולי דמצינו כן בתנאי דב"ג וב"ר דא"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ובעי' דווקא דומיא דהתם ואיך אמר רבינא דס"ל לרבי דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח ועכצ"ל דס"ל כרחב"ג דמצד הסברא הי' מהני כל תנאי לבטל מעשה אך מה דמסתברא לן ילפי' וכנ"ל ושפיר יש לנו לחלק בין מה דחזי לן מסברא למה דלא חזי לן ולק"מ על הר"ן ז"ל או יאמר בישוב קושיא זו וגם מה שהקשה עוד על סברת הר"ן ז"ל דאפשר שנלמד אחת ולא חברתה וז"ל מאי מתקיף רבא לאביי בפי' הברייתא מטעמא דלא כפלי' לתנאי ותיפוק משום דמעשה קודם לתנאי דלמא הא לא אמרי' שמעשה שהי' כך הי' אלמא ע"כ אי ילפי' לכולהו ילפי' ואין לחלק בין כפלי' לכולהו חמשה דברים ואין מקום לומר דחזי לן ילפי' דלא חזי לן לא ילפי' כו' עכ"ל ונלע"ד דהר"ן ז"ל יישב זה במלות קצרות שכ' בפ' מי שאחזו וז"ל ומשמע דהיינו טעמא דר"מ מיתורא דכפילא יליף נמי שאין לנו בתנאין אלא כמו שנכתב בתנאי דב"ג וב"ר ורבנן דס"ל דליכא יתורא לא גמרי' מינה מידי עכ"ל יע"ש הרי מבואר דעתו דלמאן דס"ל דאיכא יתורא בקרא לת"כ אתי ללמד ג"כ שאין לנו בתנאין אלא כמו שנכתב בתנאי דב"ג וב"ר ולפ"ז א"א לומר דטעמא דרבינא דבעי דווקא ת"כ מכח יתור שבקרא כי א"כ בעי' כל דיני תנאים ועכצ"ל דס"ל ג"כ כרחב"ג דליכא יתורא לת"כ אך מה דחזי לי' מסברא יליף ומה דלא חזי לי' לא יליף וגם רבא שפיר הקשה לאביי דאמר הא מני ר"מ הוא דבעי' ת"כ דמשמע מטעמא דר"מ מפני דאיכא יתורא דכפולת התנאי דכפל משה רבינו ע"ה וכיון דאיכא יתורא לת"כ א"כ יצא ללמד על כל דיני תנאים ושפיר קשה ותיפוק לי' דהוי מעשה קודם לתנאי (ומקושית המהרי"ט ז"ל נראה שיטתו כי אם דאיכא יתור לת"כ מ"מ שאר התנאים י"ל דלא בעי' ואם בעי' שאר תנאים ק"ו לת"כ דבעי' ואם לא בעי' ת"כ ק"ו לשאר דיני תנאים ולשיטתו אזדי דבריי שכתבתי לעיל באות יו"ד בפי' הסוגיא דגיטין שם יע"ש במוסגר) אמנם הר"ן ז"ל והעומדים בשיטה זו פסקו כרחב"ג דל"ב ת"כ מפני דאיצטרך לכפול וליכא יתורא לכפולא שפיר כתבו לשיטתם דמה דחזי מצד הסברא ילפי' ומה דלא חזי לא ילפי' ומיושב קושית המהרי"ט ז"ל בס"ד:

טו"ב. והנה דעת כל אלו הפוסקים הוא דתנאי קודם למעשה ותנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח בעי' לכ"ע אמנם הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ב דביצה כ' וז"ל ואפשר לומר כן אף בתנאי קודם למעשה ולדחות אותה סתם של אבא חלפתא איש כפר חנניא וכן ראיתי נוסחא בהלכות וצריך תלמוד עכ"ל וכן ראיתי באבני מלואים שכ' בשם הריטב"א ז"ל דגם תנאי קודם למעשה לא בעי' יע"ש ונראה דלזה כיון המ"מ בפ"ו מה"א ה' י"ד שכ' וז"ל ושיהי' דבר שאפשר לקיים בדווקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז"ל עכ"ל יע"ש בלחם משנה דמשמע דבתנאי קודם למעש' יש מחלוקת בזה כוונת המ"מ להרמב"ן ז"ל שכ' שמצא דלא בעי' גם תנאי קודם למעשה. ומה שלא מנה המ"מ גם תנאי שאפשר לקיומי ע"י שליח שהוא מוסכ' מכל הפוסקים אם כי להכ"מ בה"א שם ה' ב' דשיטת הרמב"ם ז"ל דלא בעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח ולפ"ז גם זה במחלוקת שנוי' ובזה הי' אפשר ליישב דברי הטור באה"ע סי' ל"ח שמנה הד' מיני תנאים ת"כ והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר שאפשר לקיומי ע"י שליח ואח"כ הביא דין תנאי בדבר שאפשר לקיימו ותמה הב"י ז"ל בתרתי חדא דלמה תני בכאן דין תנאי שאפשר לקיומו ע"י שליח דבקידושין לא בעי' לי' (יעוין עצמות יוסף בסוגיא זו ובכנה"ג שם אות ג' ובבית מאיר שם) ועוד דלמה לא תני ג"כ אצלם דין תנאי שאפשר לקיימו יע"ש ולהאמור י"ל דהטור כלל כל אלו ללמדנו דכל אלו במחלוקת שנוי לאפוקי תנאי בדבר שאפשר לקיימו דהוא מוסכם מכל הפוסקים ולזאת נשנית בפ"ע אמנם המגיד משנ' כ' שם דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דבעי' תנאי בדבר שאפשר לקיומו ע"י שליח וכן הוא שיטת הלח"מ כאשר יבואר אי"ה לקמן ולמה לא מנה המ"מ גם דין תנאי שאפשר לקיומי ע"י שליח שהוא אליבא דכ"ע ואולי יען כי המ"מ מסיק בכל דבר ותנאי בדבר שאפשר לקיומי י שליח לא בעי' בכל דבר כי בקידושי ביאה מהני תנאי אף שא"א לקיומי ע"י שליח כמבואר בכתובות מ"ד יען דאיתקשי הוויות להדדי כמבואר שם יע"ש:

ח"י ולפ"ז דתנאי שאפשר לקיימו הוא מוסכם מכ"ע וכמש"כ המ"מ צריכין לפרש מש"כ הטור שם וז"ל וי"א דלא בעי ת"כ ולא שאר דיני תנאים כו' וקאי ג"כ על תנאי שאפשר לקיימו ובפרט לגירסת הב"ח והדרישה דגרסי רק תנאי שאפשר לקיימו יע"ש דלאו דווקא על כל דיני תנאים אך על ת"כ והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה. אבל תנאי שאפשר לקיימו (ולמ"מ ולח"מ גם תנאי שאפשר לקיומו ע"י שליח) הוא מוסכם מכל הפוסקים וסמך על מה שסתם ופסק בסי' קמ"ג דבמגרשה ע"מ שתעלה לרקיע שא"א לקיימו דמגורשת דמשמע גם לקולא (וכן בסי' קס"ט ס' דחליצה מוטעת כשירה) אבל יש מקום עיון בלשון הש"ע שם סעי' ד' וי"א דלא בעי שיהי' בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא ע"כ וכאשר תמה שם הב"ש בסק"ו דהלא תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח בעי לכ"ע מיהו לקושית הב"ש י"ל דבתנאי קודם למעשה חשש הש"ע לדעת הרמב"ן בשם הלכות וריטב"א בשם י"א ז"ל דס"ל דלא בעי' תנאי קודם למעשה ובתנאי שאפשר לקיומי ע"י שליח אזיל המחבר לשיטתו בכ"מ דהרמב"ם ז"ל פליג על זה ולזאת פסק גם באלו דהוי ספיקא דדינא ומיושב קושית הב"ש:

אמנם הא קשיא דהרי המחבר חשיב מקודם בד' תנאים תנאי בדבר שאפשר לקיימו וזה הוא ש"ס ערוך בגיטין פ"ד דהלכה כיהודא בן תימא ואיפסקא הכי בלא שום חולק בש"ע סי' קמ"ג סעי' י"ב ונלע"ד לפרש דברי המחבר דיען דכ' מקודם שאם חסר אחד מכל דיני תנאים התנאי בטיל והקידושין קיימים ובעי' כל הד' דברים על זה כ' די"א דלא בעי שיהי' בתנאי ד' דברים אלו פי' כל הד' דברים ביחד אלא במקום דאתי מינייהו חומרא וכו' פירוש אבל לקולא גם בחסר אחד מן הד' תנאים התנאי קיים והיינו דווקא ת"כ או הן קודם ללא ואו גם תנאי קודם למעשה לא אמרי' דהתנאי בטל אבל בתנאי שאפשר לקיומי זה בעי' גם לקולא בפסקא דתלמודא וסתימת הש"ע בסי' קמ"ג כנלע"ד בפשט דברי הש"ע ופשוט:

י"ט וראיתי בשו"ת השיב משה סי' ע"ו שחקר במתנה עמש"כ בתור' שא"א לקיימו רק שסבר שזה מותר אם התנאי בטל או לאו והביא ראי' שהתנאי בטל מתירוצו דלכך לא קשה לר"י בעונה קושית התוס' יען דא"א לקיומו כי לא אתייהב למחילה וכנ"ל באות ט"ו אם דכ"ע לאו דיני גמירי ואינו יודע אם א"א למחול מ"מ נחשב לתנאי שא"א לקיימו יע"ש והוכחה זאת יש גם מתי' ר"ת ורמב"ן ז"ל שתי' דלזאת לר"מ בשאר וכסות התנאי בטל יען דכיוון דס"ל דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל א"כ הוי תנאי שא"א לקיימו יע"ש בשט"מ ובגליון התוס' אם דכ"ע לאו דיני גמירי ומוכח דאם שטעם בדין וסבר שזה מותר מ"מ הוי תנאי שא"א לקיימו וכמש"כ ההשיב משה. אמנם מש"כ שם דבשאר וכסות אם שא"א לקיימו שיקדש אותו ויהי' פטור משאר וכסות מ"מ יען דיכולה למחול הוי אפשר לקיימו. נראה דשיטת ר"ח ורמב"ן ז"ל דלא ס"ל הכי מדתי' לר"מ דס"ל דמתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל הוי תנאי שא"א לקיימו ולזאת התנאי בטל אם שהיא יכולה למחול מ"מ הוי תנאי שא"א לקיימו כיון שעכ"פ בלא מחילתה הוי התנאי שא"א לקיימו וגם אם נימי דהתוס' ס"ל כסברת ההשיב משה מ"מ עלה לנו כי סברא הזאת תליא בפלוגתא אשלי רברבי. ולשיטת ר"ת ורמב"ן ז"ל מתורץ פסק המחבר דבעונה התנאי בטל כי לתי' ההשיב משה שם דא"א לקיימו יען דעונה אינה יכולה למחול עדיין קשיא למש"כ הב"ש שם בסקי"א דגם עונה יכולה למחול יע"ש בתשובה ולהאמור א"ש כי ס"ל להב"ש כסברת ר"ת ורמב"ן ז"ל דאם דיכולה למחול מ"מ הוי תנאי שא"א לקיימו וכנ"ל א"ש להמעיין:

כ' השיטה השלישית הוא שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ג מה' זכיי' ה' ח' עמש"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ורבותיי הורו שאין צריך לכפול התנאי ולהקדים הן ללאו אלא בגיטין וקידושין בלבד ואין לדבר זה ראי' עכ"ל וכ' שם הראב"ד ז"ל וז"ל. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר אינו נותנו או מוכרו אלא א"כ יעשה לו כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עלי'. אבל גיטין וקידושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אלא א"כ חזקו בכפילו ובכל הענינים שנתפרשו בו כי כולם חזק התנאי הם. ובין תבין ונחלת ב"ג וב"ר שלא היתה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק לו לאדם מירושתו או ממקחו ע"כ ויש לדקדק טובא בדברי הראב"ד ז"ל. א. מה שהקשה המגיד משנה בפ"ו מה"א ה' י"ד דאכתי לא ביאר מפני מה בממון תנאי קודם למעשה בעי' וילפי' מתנאי דב"ג וב"ר ות"כ והן קודם ללאו לא ילפי' יע"ש. ב. יש להבין הסברא דלמה לא דמי חזקת ישראל בארץ גלעד לקרקע המוחזק מירושתו או ממקחו. ג. יש לדקדק למה שביק הראב"ד ז"ל טעם זה בה' אישות והמתין עד ה' מכירה דמאוחר לה"א. ד. יש מהדיוק של הלח"ם על לשון הרמב"ם ז"ל שכאן כתב שאין לדבר זה ראי' דמשמע די"ל כך אך שאין ראי' לדבר ובה"א דחה סברת שיטה זו בשתי ידים. ותי' הלח"מ דלשונו אינו מדוקדק וסמך עמש"כ בה"א לא נאמר על לשון הרמב"ם ז"ל אשר נאמר עלי' לשון צדיק כסף נבחר. ולשונו הזהב מזוקק שבעתים והנלע"ד בזה בעזהש"י בהקדם סברא אחת דבתנאי שאינו כפול כגון באמר אם תתני מאתים זוז שדי מכורה לך ולא כפל התנאי או שהקדים לאו להן כגון באמר אם לא תתני לי מאתים זוז לא תהא שדה מכורה לך ואם תתני מאתים זוז תהא שדי מכורה לך אף שנתן לו השדה ועשה מעשה מ"מ הוי מעשה גרועה כיון דמעיקרא לא עשה מעשה רק על תנאי זה אם יתן מאתים זוז שא"ל אם תתני מאתים זוז תהא שדה מכורה לך אף שלא כפלו מ"מ על תנאי זה נתן לו וכעין מש"כ הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה סק"ב דאם נתנ' אמתלא לדברי' קודם שעשה המעשה כגון באשה שבאתה לירושלים ואומרת בפני שני עדים שזה הילד אינה בנה רק שהיא תגלדתו ותחזיקנו בחזקת בנה בפני רבים דוודאי לא הי' סוקלין אותה אח"כ אם כא עלי' מפני שאין כאן חזקה כלל כיון שסתרה תחלה יע"ש וה"נ נהי דמעשה עכ"פ הוי מ"מ הוי מעשה גרועה כיון שלא עשה המעשה רק על תנאי. אבל בהקדים המעשה לתנאי באמר שדי זה מכורה לך ע"מ שתתנו לי מאתים זוז ונתן לו השדה זה הוי מעשה טובה ואלימתא יען שאמר מקודם שדי זה מכורה לך נקנית לו הקרקע בלא שום תנאי וכמש"כ המהרי"ט ז"ל בחי' ליישב שיטת רובו ככולו מן המפרשים ופוסקים והראב"ד ז"ל מכללם דגם בהקד' המעש' רק בדיבור מ"מ התנאי בטל דהלא קשה יבוא דיבור ויבטל דיבור ותי' דהדיבור של מעשה הוי כמעש' יען שאינו יכול לחזור יע"ש הרי דבהקדי' המעשה מקודם בדיבור גרידא הוי הדיבור כמו מעשה ממש ואז לא הי' שום תנאי ונהי דבלא מעשה אח"כ התנאי קיים לשיטת הראב"ד ז"ל כאשר יבואר יבמות מ"ב אבל בנתן לו אח"כ י"ל דהוי מעשה גמורה כיון שנקנית לו מקודם בלא שום תנאי ולענ"ד הוא סברא נכונה מעצמותה:

כ"א והנה בארץ גלעד גם לב"ג וב"ר הי' חלק ככל ישראל ובכל מקום שהי' מוחזק אז ביד ישראל לא נחשב לחזקה גמורה כי שמא הוא חלק של ב"ג וב"ר אך החזקה הי' כי לאחר מה שיפול בגורלם יהי' להם אז חזקה גמורה אבל קודם החלוקה הוי כחזקה שאינו מבוררת דלדעת כמה פוסקים לא הוי חזקה כלל וגם להחולקים מ"מ הוי חזקה גרוע כמבואר בתוס' ורא"ש ז"ל פ"ק דחולין ונדה ובטוש"ע יו"ד סי' פ"א יע"ש באחרונים ובפמ"ג. ולזאת בתנאי דב"ג וב"ר גם בלא ת"כ או הן קודם ללאו בלחוד. אם דהמעשה הוי מעשה גרועה וכנ"ל מ"מ הי' יכול לבוא ולאפוקי מחזקה גרועה ולכך איצטרך גם ת"כ והן קודם ללאו אבל אין ללמוד למי שהי' לו שדה המוחזק לו מירושתו או שקנאו שיש לו חזקה גמורה. ולזאת גם בלא כפל התנאי או שהקדים הלאו להן מ"מ כיון דהמעש' דנתינת השדה (או שאר דברים) הוי מעשה גרועה וכנ"ל לא אתי מעשה גרועה ומפיק מחזקה גמורה. אבל בהקדים מעשה לתנאי ומסר לו השדה דהוי מעשה גמורה וכנ"ל שפיר ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר כמו דהתם בלא כפילות התנאי הי' בא מעש' גרועה ומפיק מחזקת גרועה אף בלא קיום התנאי כן בהקדים מעשה לתנאי אתי מעשה גמורה ומפיק מחזקה גמורה גם בלא קיום התנאי ובגיטין וקידושין דאיכא חזקות גמורות כי בקדשה או גרשה על תנאי אתי לאפוקי מחזקת פנוי' או מחזקת א"א ואין למילף לת"כ והן קודם ללאו דהי' חזקה גרועה לזאת איצטרך הראב"ד ז"ל לטעם אחר יען דלרחק או לקרב אין תנאי מועיל עד שיחזק אותו בכל דיני תנאים דבדבר התלוי בדעתו בעינין כל חיזוק התנאי ולא ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר רק דזה הוי חיזוק התנאי וכמבואר בלשון הזהב של הראב"ד ז"ל:

כ"ב ולפ"ז להראב"ד ז"ל בגיטין וקידושין בעי' מה"ת ת"כ והן קודם ללאו. וא"כ אין לומר דהרמב"ם ז"ל בה"א אתי לאפוקי משיטת הראב"ד ז"ל כי כיון דלענין גיטין וקידושין דעתו כשיטת הרמב"ם ז"ל אין לו מקום בה"א אך בדיני ממונות ועכצ"ל דאתי לאפוקי משיטה השני' שהובא לעיל באות י"ג דס"ל דגם בגיטין וקידושין לא בעי' מה"ת תנאי כפול והן קודם ללאו אך מדרבנן מחומרא דח"א ולזאת דחה אותה שיטה בשתי ידים כי בגיטין וקידושין ל"ש לפלוגי בין ת"כ והן קודם ללאו לתנאי קודם למעשה יען דתלוי בקירוב ובריחוק הדעת וכמש"כ הראב"ד ז"ל ויש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל במש"כ ויש כו' שא"צ אדם לכפול תנאו אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון א"צ לכפול פי' וס"ל דגם בגיטין וקידושין לא בעי' רק מדרבנן מפני חומרא דא"א ע"ז כ' דאין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילות התנאי עם שאר הד' דברים מתנאי דב"ג וב"ר למדו כו' פי' וכיון דבעי' תנאי קודם למעשה א"כ ממילא דגם ת"כ בעי' כי בגיטין וקידושין ל"ש לפלוגי לסברת הראב"ד ז"ל והא דמסיק ותנאי זה לא הי' לא בגיטין ולא בקידושין יען דסובב לשיטתו דס"ל דגם בדיני ממונות בעי' כל דיני התנאים גם ת"כ ולא כשיטת הראב"ד ז"ל בזה. אך מש"כ ואין ראוי לסמוך על זה. הוא דחיית שיטתם דגם בגיטין וקידושין לא בעי' מה"ת ת"כ והן קודם ללאו זה דחה בשתי ידים וכנ"ל אבל בה' מכירה י"ל דשלל שיטת הראב"ד ז"ל דבגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים אך בדיני ממונות מחלק בין ת"כ והן קודם ללאו לתנאי קודם למעשה. על זה כתב ואין ראי' לדבר זה כי אם כי איכא סברת הראב"ד ז"ל בזה מ"מ גם ראי' ליכא ולזאת שתק הראב"ד ז"ל בה"א כי על שיטת הסוברים דגם בגיטין וקידושין לא בעי' ת"כ והן קודם ללאו מה"ת גם הוא חולק אך רמז ה' מכירה שבכאן נתן טעם לסברת הגאונים דאך בדיני ממונות לא בעי' ת"כ והן קודם ללאו. ומיושב כל הדקדוקים בס"ד:

כ"ג ואם כנים אנחנו בזה הלא יצא לנו ד' חילוקים לשיטת הראב"ד ז"ל דבממון ויש לה חזקה גמורה אז ת"כ והן קודם ללאו לא בעי'. אך תנאי קודם למעשה בעי' ובחזקה גרועה גם ת"כ והן קודם ללאו בעי ובגיטין וקידושין בעי' מן התורה כל דיני תנאים כן הוא שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות בה' זכיי' לביאורי בס"ד:

כ"ד אמנם יש עוד שיטה רביעית דעת הראב"ד ז"ל בפ"ב דביצה בהשגות על בעל המאיר ז"ל שכ' וז"ל גם י"ל על מתנה זו שאינה כחליצה ולא כנתינת הגט וקידושין לפי שאלו נתינתן הוא עשייתן אבל מסירת המנה לידו של זה כיון שעל תנאי מסר אינו אלא כפקדון דעלמא וכל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתי' וא"ת תנאי ב"ג וב"ר נמי הכי הוא הא לא דמי דאינהו זכיי' הוו להו בגווייהו ובתורת נחלה נחיתו לה ובחליפין היתה ובירידתן לנחלה נגמרה עשייתן וכן נראה לי בדרך היושר עכ"ל הטהור יע"ש הרי מבואר שיטתו שם דבממון גם תנאי קודם למעשה לא בעי' ובגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים ואולי מש"כ בה' זכיי' הוא לתת טעם לשיטת הגאונים אבל הוא ז"ל ס"ל דגם תנאי קודם למעש' לא בעי' בממון ולולי דברי רבותינו הראשונים ז"ל הי' מקום לומר בטעם תשובת רבינו הרי"ף ז"ל דבממון ל"ב דיני תנאים אך בגיטין וקידושין דהנה מה שהקשו מהא דמסקי' בשלהי שבועות העדות דבאיסורא דאית בי' ממונא או בממונא גרידא לא אמרי' מכלל לאו הן אך באיסורא גרידא אמרי' כבר תי' דהרי"ף ז"ל פסק כחכמים דבכ"מ אמרי' מכלל לאו הן מ"מ אינו ענין לדיני תנאים כי התם אינו בא הדיבור לבטל מעשה משא"כ כאן דאתי דיבור ומבטל מעשה לזאת בעינין דיני תנאים (יעוין חי' פני יהושע ז"ל כאן:

אמנם י"ל דס"ל כסברת רשב"ם ז"ל ושאר פוסקים דמצד הסברא הי' מהני תנאי אף דלא הוי רק דיבור בעלמא לבטל מעשה מפני דלא גרע מגילוי דעת דמהני. אך דהקרא גלי לן בתנאי דב"ג וב"ר דבעי' ת"כ והן קודם ללאו והוי חידוש. וחזיתי להתוס' כתובות מ"ו ע"ב ד"ה ממונא דאיסורא דאית בי' ממונא לא ילפי' מאיסורא דלית בי' ממונא יע"ש ולפ"ז י"ל דגם ממונא לא ילפי' מאיסורא דאית בי' ממונא ובפרט בכאן דהוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דומיא דב"ג וב"ר והפ"י ז"ל כ' כאן דבתנאי דב"ג וב"ר הוי איסורא ג"כ כי כמה מצוות תלוי' בחלוקת הארץ ולאחר ירושה וישיבה ואם לא קיימו הי' צריכין לעשות חלוקה אחרת בכל ארץ ישראל בעבר הירדן גופא והי' פטורין מאלו המצוות יע"ש ולזאת בגיטין וקידושין דהוי איסור דאית בי' ממונא ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר משא"כ בממונא גרידא כיון דהא דגלי קרא בתנאי דב"ג וב"ר חידושא הוא אין לך בו אלא חידושו ודווקא באיסורא דאית בי' ממונא בעי' דיני תנאים משא"כ בממון גרידא. ולפ"ז יהי' גם שיטת הרי"ף ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל דבגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים. אמנם דבריי בטלין נגד דעת רבותינו הקדמונים ז"ל אשר לא ס"ל כן בדעת הרי"ף ז"ל וכמבואר לעיל באות י"ג. אמנם שיטת הראב"ד ז"ל הלא מבואר הוא כי בגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים ובממון לא בעינין גם תנאי קודם למעשה זאת היא שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות על בעה"מ ז"ל:

כ"ה תורת העול' מן המדובר בקצר' שיטת הפוסקים הוא דעת שיטה הראשונה הבה"ג ושאלתות ורבינו משה גאון ורבינו שמואל ב"ר חפני ורמב"ם ותוס' ורא"ש וריא"ז ועיטור ומאור ז"ל ועוד פוסקי' קיימא בחדא שיטתא דקיי"ל כר"מ דבעינין כל דיני תנאים הן בגיטין וקידושין והן בדיני ממנות מה"ת וכל שחסר אחד מדיני תנאים התנאי בטל ומעשה קיים בין לקולא בין לחומרא וליכא לפלוגי מידי וכמבואר באריכות שיטתם מאות א' עד אות י"ג יע"ש:

השיטה השני' הלא המה הרי"ף ור"ש הזקן ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף ז"ל ועוד פוסקים דלא קיי"ל כר"מ ות"כ והן קודם ללאו לא בעי' כלל בממון וגם בגיטין וקידושין מה"ת לא בעי' אך מדרבנן מפני חומרא דא"א חששו להחמיר ולהצריך ת"כ והן קודם ללאו ודווקא לחומרא אבל לא היכי דיסתעף מזה קולא אך אזלי' הכי והכי לחומרא וכמבואר מאות י"ג עד אות טו"ב יע"ש:

אמנם תנאי קודם למעשה דעת גם שיטה זו דבעי' לבר הרמב"ן ז"ל במלחמות בביצה וריטב"א ז"ל בשם י"א דדעתם דגם תנאי קודם למעשה לא בעי' וכמבואר לעיל באות טו"ב יע"ש אבל תנאי שאפשר לקיומי ע"י שליח לכ"ע בעי' מה"ת הן בממון והן בגיטין (לבר מקידושין מפני דאיתקשי הוויות להדדי) לבד לפי' הכסף משנה בדעת הרמב"ם ז"ל וכמבואר שם באות טו"ב יע"ש ותנאי שאפשר לקיימו זה מוסכם לכ"ע בלא שום חולק בין בגיטין וקידושין ובין בממון וכמבואר באות ח"י יע"ש ובטעה שסבר שזה מותר ויכול להתקיים מ"מ כיון שאסור וא"א להתקיים נחשב כאי אפשר לקיימו והתנאי בטל וכמבואר לעיל באות י"ט בשם ההשיב משה ונראה שכן דעת ר"ת ורמב"ן ז"ל יע"ש ואם לפי מה שהתנ' א"א להתקיים רק דמצד אחר אפשר לקיימו דעת ההשיב משה בשם התוס' דהוי דינו כתנאי שאפשר להתקיים ולדעת ר"ת ורמב"ן ז"ל נראה להדיא דדינו כתנאי שא"א להתקיים והתנאי בטל ולפום ריהטא נראה דהוי ספיקא דדינא וכמבואר שם באות י"ט יע"ש:

השיטה השלישית הוא שיטת הראב"ד ז"ל בה' מכירה זכיי' דבגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים. ובממון ביש לו חזקה גמורה לא בעי' ת"כ והן קודם ללאו אך תנאי קודם למעשה בעי'. וביש לו חזקה גרועה אז גם ת"כ והן קודם ללאו בעי' וכמבואר מאות כ' עד אות כ"ד יע"ש:

השיטה הרביעית הוא ג"כ שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות בביצ' דבגיטין וקידושין בעי' מה"ת כל דיני תנאים ובממון לא בעינן גם תנאי קודם למעשה וכמבואר באות כ"ד יע"ש ולדינא יעוין בטוש"ע אה"ע סי' ל"ח וחו"מ סי' רמ"א. ועוד במקומות מפוזרים בש"ע יע"ש:

כ"ו ועתה אבאר לי בעניי בעזהש"י מה דאמרי' בשלהי שבועות העדות דבאיסורא גרידא ס"ל לר"מ דאמרי' מכלל לאו הן אשר יש בזה שלשה שיטות לענ"ד. הריטב"א ז"ל בפ"ק דנדרים על סוגיא דש"ס שם י"א ע"ב כ' שם וז"ל הא דאמרי' דאיסורא דלית בי' ממונא מודה ר"מ דאמרי' בי' מכלל הן אתה שומע לאו היינו היכא דהוי דרך אזהרה ושלא בדרך תנאי כההיא דאמרי' גבי שתויי יין שהן במיתה אפילו לר"מ כו' אבל היכא דהוי דרך תנאי לא אמר ר"מ מכלל הן אתה שומע לאו אפילו באיסור דלית בי' ממונא כדמוכח במס' קידושין דפרכינן בשלמא לר"מ היינו דכתיב הוא יתחטא בו לא יתחטא פי' דכפלי' לתנאי' דלא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו ואע"ג דהוי איסורא דלית בי' ממונא וכדפרישנא התם עכ"ל ולשיטתו מיושב קושית התוס' בשבועות שם ומפרשים ופוסקים מהא דאמרי' בנדרים י"א י"ג דלר"מ לא אמרי' מכלל הן אתה שומע לאו או להיפוך אם דהוי איסורא גרידא יע"ש ולשיטת הריטב"א ז"ל לק"מ כי שאני התם דהוי דרך תנאי וכל שהוי דרך תנאי גם באיסורא גרידא לא אמרי' מכלל הן לאו או להיפוך ומיושב ג"כ קושית הפ"י ז"ל בסוגיא דידן על הא דגרסי' בשבועות שם. והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן איפוך כי אחא ר"י תנא כדתנן כו' אלא קשיא כי לית לי' בממונא אבל באיסורא אית לי' הרי סוטה דאיסורא הוא ואמר תנחום בר חכינאי הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרי' כו' ע"כ והקשה הפ"י ז"ל דאמאי לא קפריך הש"ס מהא דאמר ר"מ גופא דבעי' ת"כ בגיטין וקידושין כי פלוגתתם הוא בזה וכמבואר בגיטין מ"ו ע"ו יע"ש וגיטין וקידושין איסורא גרידא הוא למאי דלא אסיק אדעתא דסוט' איסורא דאית בי' ממונא הוא וקס"ד דאיסורא גרידא הוא ה"ה גיטין וקידושין הוי איסורא גרידא עכ"ק יע"ש שהרחיב הקושיא במתק שפתיו לשיטת הריטב"א ז"ל לק"מ כי בגיטין וקידושין כיון דהוי דרך תנאי אף דנימי דהוי איסורא גרידא מ"מ לר"מ לא אמרי' מכלל לאו הן ולזאת לא הקשה הש"ס מגיטין וקידושין אך מסוטה שפיר הקשה לפי הקס"ד דהוי איסורא גרידא וגם לא הוי דרך תנאי רק בדרך אזהרה ומ"מ לחכינאי משמע דלא ס"ל לר"מ מכלל לאו הן וא"ש. ומיושב ג"כ מה שהקשיתי בחידושיי לחולין בד' ב' דהוכיח ר"מ מקרא דכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הא אם תדור יהי' בך חטא הלא לר"מ לא אמרי' מכלל לאו הן יע"ש בחי' ולריטב"א ז"ל לק"מ כי לשיטתו באיסורא גרידא ודרך אזהרה גם באיסור קל ס"ל לר"מ דאמרי' מכלל לאו הן ושפיר הוכיח ר"מ מקרא דטוב אשר לא תדור משתדור ותשלם וכאמור:

העולה מן המדובר כי שיטת הריטב"א ז"ל דגם באיסורא גרידא דס"ל לר"מ מכלל לאו הן ה"מ באזהרה אבל בדרך תנאי גם באיסורא גרידא ואיסור חמור מ"מ ס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל לאו הן או להיפוך ולזאת כ' בפ"ב דנדרים וז"ל גירסת רש"י ז"ל לא שבועה לא אוכל לך אסור ופי' דטעמא משום דאמרי' זה שלא יאכל לא יהי' בשבועה הא מה שאוכל יהא בשבועה וליתא דהא מתני' ר"מ הוא דלית לי' מכלל לאו הן. אבל הגירסא הנכונה כמו שכ' בה' רבינו ז"ל שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך ושבועה לא אוכל לך כו' עכ"ל יע"ש הרי דס"ל דבלא שבועה לא אוכל לך לר"מ אינו שבועה אף דהוי איסור חמור ולית בי' ממונא מ"מ ס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל לאו הן זאת היא שיטה הראשונה שיטת הריטב"א ז"ל:

כ"ז השיטה השני' היא שיטת רבינו יו"ט ז"ל שהובא בתוס' שבועות שם דדווקא באיסור חמור כגון בשתוי יין ופרועי הראש דהוי איסור מיתה או שבועה דכל העולם נזדעזע בשעה שאמר ד' לא תשא והוי איסור חמור בזה ס"ל לר"מ מכלל לאו הן או להיפוך. אבל בנדרים אם דהוי איסור גרידא מ"מ ס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל לאו הן כיון שהוי איסור קל יע"ש. אמנם לשיטתו הדרא קושית הפ"י ז"ל דלקס"ד דש"ס דלא לחלק בין איסורא גרידא לאיסורא דאית בי' ממונא אמאי לא קפריך הש"ס מגיטין וקדושין דלא ס"ל לר"מ מכלל הן כו' ובעי ת"כ. וגיטין וקידושין הוי איסור מיתה דאשת איש ובאיסור מיתה ס"ל לר"מ מכלל לאו כו' גם בדרך תנאי לשיטת רי"ט ז"ל וי"ל עפמש"כ הגהות מרדכי ז"ל בפ' מי שאחזו לפרש דברי הירושלמי וז"ל אמר ר"י ב"ר בון בכל אתר אומר משמעות לאו אתה שומע הן ובהא לית לי' אמר ר' מתתי' חומרא הוא בעריות והפ' כו' אר"י ב"ר בון בכל אתר אומר ממשמעות לאו אתה שומע הן כלומר באיסורא כדאמרי' בשבועות גבי יככה ויברכך כו' וכדתנן נמי אלו הן במיתה ושתויי יין וסתמא כר"מ והכא דהוי איסורא לית לי' דאי אית לי' קידושי שני גמורים הוי ומשני חומרא הוא באיסור ערוה מבאיסור אחר כו' בקידושין וגיטין דאיסור ערוה היא אם לא כפל מקודשת לחומרא ומשום חומרא הוא דבעי' ת"כ כו' עכ"ל יע"ש ובעיטור חלק ראשון בדיני התנאים דין השני אשר שמה מקור מקומו של הגה זו יע"ש הרי מבואר שיטתם דס"ל דגיטין וקידושין הוי איסורא גרידא (כי באיסורא דאית בי' ממונא ס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל לאו כו' כמו בסוטה) ולכאורה אינו מובן דהרי דמי ממש לסוטה דהוי איסורא דאית בי' ממונא יען דאיכא כתובה ושאר כסות ועונה וה"נ איכא גבי קידושין וי"ל עפמש"כ הפ"י ז"ל בסוגיא דידן וז"ל ותו קשיא לי' בשלמא לענין סוטה משני התם שפיר דמשום דאית בי' נמי ממונא מש"ה צריך לכפלו דאל"כ לא הי' יכול להפסיד כתובתה משא"כ לענין גיטין וקידושין דקאמר ר"מ דהיכא דלא כפלי' התנאי בטל והמעשה קיים לגמרי דבגיטין הוי גט גמור אע"פ שלא נתקיים כו' ומה טעם יש בזה להקל באיסור משום צד ממון שבה ומה חזית דאזלית בתר צד ממון ולא בתר צד איסור כו' עכ"ל יע"ש וי"ל דגם הגה"מ ובעה"ע ז"ל תפסו סברא זו דדווקא בסוטה צריך ת"כ כדי להפסידה כתובתה משא"כ בגיטין וקידושין מאי חזית דאזלת בתר צד ממון ולא בתר צד איסור וכמש"כ הפ"י ז"ל ופלוגתא דר"מ ורחב"ג לענין גיטין וקידושין דר"מ ס"ל דבעי' ת"כ הוא רק מפני חומר דא"א ולזאת לא הי' יכול הש"ס להקשות מגיטין וקידושין דס"ל לר"מ דבעי' ת"כ ולא ס"ל מכלל לאו הן כי זה הוא רק מחומרא דא"א וכמש"כ הירושלמי לפי' הג"מ ובעה"ע ז"ל ולא קפריך רק מסוטה ומיושב קושי הפ"י ז"ל וק"ל:

כ"ח. אמנם אכתי לא שקטה רוחי בזה דנימי דהא דבעי ר"מ ת"כ בגיטין וקידושין הוא רק מחומרא דא"א כיון דעיקר פלוגתא דר"מ ורחב"ג בגיטין וקידושין הוא וילפי' לה מקראי משמע מדינא ס"ל לר"מ דבעי' ת"כ וכנראה להמעיין וכדעת רוב הפוסקים ומפרשים. וגם לא יצאנו ידי חובת ביאור קושיא הנ"ל להבין חילוקא דבין סוטה לגיטין וקידושין לשיטת ר"ת ז"ל הובא ברא"ש ז"ל בפ"ק דנדרים דס"ל דלכך נדרים הוי איסורא דאית בי' ממונא יען דמתסר חפצא יע"ש ועכצ"ל דלא ס"ל סברת הפ"י ז"ל כי זה דמי ממש לגיטין וקידושין וכמובן והר"ת ז"ל מפרש ג"כ דברי הירושלמי כפי' הבעה"ע והגמ' וכמש"כ הרא"ש ז"ל בפרק יש נוחלין יע"ש ונלע"ד די"ל דהנה ארוסה לית לה שכו"ע אך כתובה במחלוקת שנוי' לרמב"ם וראב"ד ורמב"ן ז"ל לית לה בלא כתב לה ולרש"י ותוס' ורשב"א ור"ן ורא"ש וטור ז"ל ועוד פוסקים יש לה גם בלא כתב ה כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' נ"ה יע"ש ובירושלמי פ"ק דסנהדרין גרסי' וז"ל ר' מנא אומר בנערה המאורסה פליגי ר"מ אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה (פירוש אם טען פ"פ מצאתי להפסיד כתובתה וכפירש"י ז"ל בסנהדרין ח' יע"ש בסוגיא. ויע"ש במראה פנים ופני משה ז"ל כו' א"ל ר"י בר בון הן תניתוה כו' אבל בנערה המאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה עכ"ל ופי' הפני משה שם וז"ל אבל בנערה המאורס' כו' אם הדין הוא בתחל' בשביל כתובתה דכ"ע קסברי חיישי' ללעז ומקום שנסקלת אם יבא עדים אח"כ שם הוא מפסדת כתובתה ונימנת מתחלה בכ"ג עכ"ל הרי מבואר דס"ל לר"י בר בון דלכ"ע גם לר"מ מפסדת כתובתה בטענת פ"פ וכמבואר שם בפי' הפ"מ וכשיטת פירש"י ז"ל בתלמודא דידן בסנהדרין שם יע"ש:

אמנם סובב והולך על שיטה זו קושית רבינו פרץ ז"ל בתוס' שם ד"ה מוציא שם רע וז"ל דלר"מ דס"ל כתובה דאורייתא כמבואר בכתובות בפ' אע"פ אינו נאמן להפסיד כתובתה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח בפ"ק דכתובות י' דאמר ר"נ חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כו' עכ"ל יע"ש ונלע"ד די"ל עפמש"כ הר"ן ז"ל בסוגיא דפ"פ בש' הרמב"ן ז"ל להקשו' דהלא גם בלא חזק' דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וגם אם הי' כתובה דאורייתא מ"מ בדין הוא שהבעל יהי' נאמן להפסיד כתובתה כיון שיש לו חזקת ממון והיא רוצית להוציא ממנו וזה כלל גדול דהממע"ה יע"ש אך די"ל לשיטת ר' יוחנן שם בכתובות י"ג דבכנסה בחזקת בתולה נמצאת בעולה דיש לה כתובה מנה יע"ש וא"כ גם בא"כ שנתקדשה יתירה על ג' שנים ויום אחד מ"מ במנה וודאי נתחייב לה כשקידשה (אם כי התוס' שם כ' דלר"י באמת לא נאמן כבר תי' הפ"י ז"ל שם דגם לר"י מהימן יע"ש היטב בסוגיא ואכ"מ להאריך וא"כ עכשיו שטוען להפסיד כתובתה מכח דשמא זנתה תחתיו הוי כאינו יודע אם פרעתיך דחייב לשלם (ואם כי לדעת המל"מ בה' שאלה ופקדון ובה' מכירה בשם הרדב"ז ז"ל דבלא הוי לי' למידע אם פרע או לאו אינו מחויב לשלם הלא התומי"ם בחו"מ סי' ע"ה העלה דבמחלוקת הפוסקים שני' יע"ש ובנתיבות ויעוין בבית מאיר אה"ע סי' קע"ח דהעלה דהדין כן דגם בלא הוי לי' למידע אם פרע מ"מ חייב יע"ש) לדעת קצת פוסקים גם בלא הוי לי' למידע ולזאת איצטריך רנב"י לטעמא דכתובה דרבנן והם אמרו דצריך ליתן לה כתובה והם אמרו דנאמן להפסיד כתובתה והתקנה לא תתבטל ע"י החזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ובוודאי לא ישקר ולפ"ז י"ל דר"י ב"ר בון ס"ל דר"מ ס"ל דארוסה אין לה כתובה וא"כ לא נתחייב לה מקודם כלום רק עתה בשעת הנשואין חל החיוב וכיון דאיכא חששא דשמא זינתה הוי כאינו יודע אם נתחייבתי לך דפטור ולזאת גם אם כתובה דאורייתא מ"מ נאמן להפסיד כתובתה דשמא זינתה ברצון בעודה ארוסה ולא נתחייב לה כלל ומיושב קושית ר"פ ז"ל שיטת רש"י ז"ל בפירושו (ואם כי ר"ת ז"ל לא פי' כפירש"י ז"ל י"ל דזה דווקא בתלמודא דידן מפני הקושיות שהקשו שם בתוס' אבל בירושלמי דחזי' דר' מנא פירש כפירש"י ז"ל וכמש"כ הרשב"א ז"ל הובא במפ' שם יע"ש שפיר י"ל דגם ר"י ב"ר בון פירוש ג"כ כן וס"ל כר' מנא ובאמת כי קושית הר"פ ז"ל לא הקשה ר"ת ז"ל יע"ש בתוס' ועיין ותבין) א"ש:

כ"ט העולה מן המדובר כי ר"י בר בו"ן ס"ל דאין לארוסה כתובה בלא כתב לה לר"מ ולזאת שפיר מפרשים דברי הירושלמי שבעל המאמר הוא ר"י ב"ר בו"ן. דקידושין הוי איסורא גרידא ואך לחומרא בעי' ת"כ כי בארוסה דשכו"ע ליכא וגם לא מתחייב בכתובה לית שום דררא דממונא והירושלמי מיירי בקידושין בלבד דהוי ארוסה וגירושין מיירי בגרשה מן האירוסין משא"כ סוטה נחשב לאיסורא דאית בי' ממונא יען שאינו אלא בנשיאה דאיכא שוכ"ע וכתובה והא דפליגי ר"מ ורחב"ג בגיטין וקידושין דמשמע דמדינא בעי ר"מ ת"כ י"ל דמיירי בקידושין בשעת חופה (או בחופה קודם לקידושין דבקידושין הוי נשואה והחופה מהני לשיטת הרמב"ן ז"ל הובא בחידושי רשב"א ז"ל לעיל י' יע"ש ובמל"מ בפ"י מה"א ובב"ש סי' ס"ג ובאחרונים דהוי נשואה ואיכא שכו"ע וכתובה ולזאת בעי ר"מ מדינא ת"כ וא"ש:

ל' אמנם לפ"ז דר"מ בעי מדינא ת"כ הדרא קושית הפ"י ז"ל וכמובן וי"ל עפמש"כ לעיל באות כ' בשם הראב"ד ז"ל דבגיטין וקידושין כיון שהוא לרחק ולקרב ותלוי בדעתו בעי' חיזוק התנאי יותר ולזאת לא פריך הש"ס מגיטין וקידושין כי י"ל דאם דבאיסורא גרידא ס"ל לר"מ מכלל לאו הן מ"מ שאני גיטין וקידושין שהוא לרחק ולקרב ותלוי בדעתו לזאת בעי' ת"כ לחזק התנאי וכסברת הראב"ד ז"ל ולזאת קפריך הש"ס מסוטה דהוי איסורא לקס"ד ושבועה אינה תלוי בדעתו אך תלוי באם זנתה או לאו ומ"מ לא ס"ל מכלל לאו הן ומיושב קושית הפ"י ז"ל ולקושיתי מריש חולין אשר יש לה מקום לשיטת רבינו י"ט ז"ל דבאיסור קל אף באיסור גרידא ס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל הן כו' יעוין שם בחידושי לחולין מה שכתבתי בישוב קושיא זו. ונתבאר שיטת רי"ט ז"ל שיטה השני':

ל"א שיטה השלישית היא דעת התוס' ורש"י ור"ת ור"ן ורא"ש ונ"י ז"ל דבשבועה בלא שבועה לא אוכל לך כיון דהוי איסורא גרידא גם לר"מ מכלל לאו הן (ולזה גם רי"ט ז"ל מודה כמבואר בתוס' שם בשבועות) אם שהוי דרך תנאי ולא כריטב"א ז"ל וגם ס"ל דגם באיסור קל כיון שהוא איסור גרידא ס"ל לר"מ מכלל לאו הן ובנדר דמבואר בנדרים יא. יג. דס"ל לר"מ דלא אמרי' מכלל לאו הן אם שהוי איסורא גרידא כ' הר"ת ורמב"ן ורא"ש ור"ן ונ"י ז"ל הטעם דכיון דמיתסר חפצא עלי' הוי איסורא דאית בי' ממונא או יען דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם יע"ש בש"ס נדרי' ובמפרשי' ולשיטתם מיושב קושיתי מהא דהוכיח ר"מ מכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הא אם תדור יהי' בך חטא כי סברתם ל"ש רק באדם הנודר אבל הקרא דאתי להזהיר שלא לנדור דלא קאי רק על איסור הנד זה הוי אסורא גרידא וכמובן מסברא ושפיר אמרי' גם לר"מ מכלל וכו' ולק"מ ובישוב קושית הפ"י ז"ל י"ל לשיטתם (כי הרמב"ן ור"ן ונ"י ז"ל דלא פירשו דברי הרי"ף ז"ל כשיטת הראב"ד ז"ל מוכח דלא ס"ל הסברא דלרחק ולקרב בעי' חיזוק טפי וכמובן) דגם בקס"ד דש"ס ידע דגיטין וקידושין הוי איסורא דאית בי' ממונא ע"י הכתובה שהוא מה"ת לר"מ יעוין חידושיי לעיל כ"ז ע"ב. אך בסוטה הי' הקס"ד כיון דאמרי' שם בשבועות ל"ג ע"ב דעיקר לא אתי רק להשקותה ולא להפסיד כתובתה כמבואר שם בתוס' יע"ש הו"א דהוי רק כאיסורא גרידא ומשני לו התרצן דמ"מ עדיף מאיסורא גרידא. אבל בנדרים י"א דמיירי מנדרים דהוי איסורא דאית בי' ממונא לשיטתם הקשה הש"ס מגיטין וקידושין דאית בי' ממונא ודמי להדדי ומ"מ בעי ת"כ וא"ש שיטה השלישית דבאיסורא גרידא גם באיסור קל מ"מ אמרי' מכלל לאו כו' ואף דהוי דרך תנאי ולא כריטב"א ז"ל ולזאת בלא שבועה לא אוכל לך הוי שבועה גם לר"מ אם שהוי דרך תנאי (ונדרים שאני דאיסורא דאית בי' ממונא הוא וכנ"ל) והכי איפסקא ברמב"ם ז"ל פ"ד מה' שבועות ובטוש"ע יו"ד סי' רל"ז יע"ש ובסי' ר"ד ובב"י וכ"ח ופרישה שהאריכו יע"ש לדינא ונתבארו שלש השיטות בס"ד:

ל"ב ועתה אבאר לי העני בדעת בעזהש"י דין תנאי קודם למעשה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"א ה' ד' כ' וז"ל אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהא מקודשת כו' התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה כו' עכ"ל מבואר מדבריו הקדושים דהא דמעשה קודם לתנאי דהתנאי בטל והמעשה קיים הוא דווקא בהקדים המעשה בפועל אבל לא בשהקדים באמירה בעלמא וכמבואר במ"מ שם יע"ש. אמנם הר"ן ז"ל בסוגיא זו הקשה וז"ל אלא דלא נהירא דאי הכי היכי אמרי' בפ' מי שאחזו גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינין תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט בידה לא הוי מעשה קודם לתנאי כו' עכ"ל ולכאורה יש מקום להקשות עוד יותר דברי הרמב"ם ז"ל דידי' אדידי' שכ' בפ"ט מה' גירושין ה' כ' שיכתוב או יאמר אם מתי יהי' גט דמשמע דווקא הכי בעי' כדי שיהי' תנאי קודם למעשה אם שאינו אלא באמירה אך די"ל כמש"כ ממהרי"ט ז"ל בחי' כאן דיש חשש באם יהי' הגט מסודר בענין שיהי' מעשה קודם לתנאי וזמנין דיהב לה אח"כ אמר ונמצא מעשה קודם לתנאי ולכך סדר לסופרים לשון זה דבכל ענין לא מיפסל אף אם יאמר כך אחר נתינתו יע"ש ולזאת אין מקום קושיא מסתירת דברי הרמב"ם ז"ל אך דקשיא לי' לר"ן ז"ל מלישנא דש"ס דקאמר ולימא לא יהי' גט ואם לא מתיר ומשני דבעי' תנאי קודם למעשה דלישנא דגמ' מורה דאם יאמר כך הוי מעשה קודם לתנאי ולא יהי' גט וכנרא' להמעיין וא"כ מוכח דס"ל לשמואל דגם בהקדים המעשה באמירה מ"מ התנאי בטל וקשה על הרמב"ם ז"ל והלחם משנה שם הקשה עוד וז"ל ובהך פירוש דפירוש לרבינו בתנאי קודם למעשה איכא לאקשויי מההיא סוגיא דפ' מי שאחזו כו' דשם אמר מתקיף לה רבא טעמא דלא כפלי' לתנאי הא כפלי' לתנאי לא הוי גיטא מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' להו מתנאי דב"ג וב"ר מה התם תנאי קודם למעשה אף כל תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי וק' דהיכן ראה רבא בברייתא דמעשה קודם לתנאי לפירוש רבינו שאע"פ דמעשה קודם ר"ל ענין המעשה הא בברייתא לא אמרו אלא שאמר התנאי אבל לעולם שעשה מעשה אח"כ כו' עכ"ל יע"ש ולכאור' המה קושיות עצומות על הרמב"ם ז"ל:

ל"ג והנלע"ד בזה בהקדם עוד קושית האבני מלואים באה"ע סי' ל"ח על שיטת הרמב"ם ז"ל דהרי תנאי קודם למעשה ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר מדאמר משה רבינו ע"ה אם יעברו ונתתם ולא אמר מקודם ונתתם ולשיטת הרמב"ם ז"ל דבאמירה לא איכפת לן וא"כ התם דלא זכו בנחלה עד אחר עברו כי במעכשיו לשיטת הרמב"ם ז"ל לא בעיני' דיני תנאים ונחלת דב"ג וב"ר לא הי' במעכשיו ולא הי' שום מעשה כלל ולמה לא אמר ונתתם מקודם עכ"ק יע"ש ונראה בישוב קושית הא"מ עפמש"כ הפ"י ז"ל בחידושיו בסוגיא זו ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמעכשיו לא בעי' דיני תנאים הלא לשיטת הירושלמי החזיקו מיד בנחלת ב"ג וב"ר והוי כמעכשיו ומ"מ איצטריך לדיני תנאים ותי' דהרמב"ם ז"ל הולך לשיטתו בפ"ח מה' גירושין דגם בתנאי דאם דלכ"ע אינו מגורשת עד שנתקיים התנאי היינו כשנאבד או נשרף הגט קודם שקיים את התנאי דאינו מגורשת אבל לענין שתנשא לאחר דווקא לכתחלה לא תנשא. אבל אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא אם תקיים התנאי אח"כ יען כי גם באם מתחיל הקנין מיד רק אינו נגמר עד שנתקיים התנאי וכן נאמר בתנאי דב"ג וב"ר אם יעברו שתיכף החזיקו בארצם יען שהתחיל הקנין מיד ומ"מ בעי' כל דיני תנאים כיון שהנתינה אינו נגמר אלא לאחר שנתקיים התנאי ודווקא במעכשיו לא בעי' דיני תנאים יען שהקנין נגמר מיד וכמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בגיטין על הרי"ף ז"ל עכת"ד יע"ש ולפ"ז מיושב קושית הא"מ כי ס"ל באמת להרמב"ם ז"ל דתיכף החזיקו בארצם ולזאת לא הקדים ונתתם כי הי' מעשה בפועל ומ"מ בעי' כל דיני תנאים כיון שלא נגמר הקנין עד אחר קיום התנאי רק התחיל הקנין מיד כמו בתנאי דאם לשיטת הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה