חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת קידושין · דף מד:
ומ"ה ע"א תמן גרסינין. אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט אמרו לי' כו' וכו' עד שלהי הסוגיא ורבו הקושית והדיוקים בסוגיא זו. א'. הקשה הפ"י ז"ל על לישנא דקרנא דאמר אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט דהאי בבא דאם מיאון למה גט הוא שפת יתר לכאורה לפום מה דמשמע בסמוך דל"ש מיאון כלל אלא לאחר הגט משום חששא דקידושין דאחותה יע"ש. ב' ג'. קשיא בהא דאמרי' אפכוה ושדרוה לקמי דרב ופירש"י ז"ל דהפכו דקרנא אמר צריכה גט ומיאון ושמו"ל אמר דברים בגו ושלחו לי' לרב אם יודה לדברי שמואל משום דרב אוהבו של שמואל אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמר בשם שמואל דלכאורה אינו מובן איך יעלה על הדעת דמפני אהבתו של שמואל לא יפסוק רב חלילה הדין אמת לאמתו ועוד הקשו העולם דמאי הועילו חכמים בתקנתם במה דהפכוה דאכתי י"ל דהדין דין אמת כשמואל שאמרו משם קרנא דצריכה גט ומיאון ורב מפני אהבתו של שמואל יודה לדבריו דדברים בגו יעוין פ"י ז"ל. ד'. הקשה הג' מוה' מ"י ז"ל בן ההפלאה בחידושים המלוקטים על הא דקאמר ר"נ והוא ששדכו דמנא ידע זה. ה'. דאמאי לא אמר כן על שמואל רק על רב ו'. הקשה הג' מוה' צ"ה ז"ל בן ההפלאה על הא דפירש"י ז"ל על הא דאמר ר"נ והוא ששדכו וז"ל הא דאמר צריכה גט כששדיך כו' דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והו"ל קידושין למפרע עכ"ל דמנ"ל הא דהקידושין חיילי למפרע. ז'. דמפני מה לא פירוש כן מקודם בדברי רב אחא ברי' דרב איקא דקאמר דצריכה גט שמא נתרצה האב והתם הו"ל לרש"י ז"ל לפרש דהקידושין המה למפרע יע"ש. ח'. הקשה הפ"י ז"ל דאיך פירש"י ז"ל דהקידושין חיילי למפרע דהלא עיקר הטעם דחיילי הקידושין למפרע הוא מפני דכיון דנתרצה בשעת שמיעה אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דמעיקרא נמי ניחא לי' וזכת' לו בתורת זכיי' כשיטת האומרים דקטנה יש לה זכיי' מה"ת לזכות לאחרים והיינו לאבי' אלא דאין זו שיטת רש"י ז"ל כמש"כ בחידושי לגיטין בפ' התקבל עכ"ד יע"ש וכוונתו הוא לשיטת רש"י ז"ל בגיטין ס"ד דקטנה אינו יכולה לקבל את גיטה ולא נעשית שליח לאבי' יען דלא ס"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה שאני דבמידי דאיתא בדנפשי' יש לו זכיי' ושליחות כי התוס' הולכים לשיטתם דפסקו דזוכה לאחרים מדאורייתא וכמש"כ הרשב"א ז"ל. אמנם הרמב"ן ורש"י ז"ל לא ס"ל זאת הסברא או משו' דפסקו כשמואל וכר"ח או משום דס"ל דאפילו לרב אסי הא דזוכ' לאחרי' היינו מדרבנן אבל מה"ת אין לחלק בין מידי דאיתי בדנפשי' דלעולם אין קטנה נעשית שליח עכת"ד שם בגיטין בקיצור יע"ש אם כי י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דקטן יש לו זכיי' רק שהוא מדרבנן ולזאת אין קטנה יכולה לקבל גיטה מכל זאת מקודשת היא למפרע מה"ת לשיטת הב"י באה"ע סי' כ"ח שחולק על רי"ו ז"ל דס"ל דאם קידש' בחוב במעמד שלשתן שאינו מקודשת רק מדרבנן יען דהוא רק תקנתא דרבנן והב"י ז"ל חולק באמרו דכיון דתקנו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה המעות הו"ל כנתן לה הכסף ומקודשת היא מה"ת יע"ש וכפ' המהרש"ל ז"ל הובא בב"ש שם סק"ו יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דכיון דיש לה זכיי' מדרבנן וזכתה לאבי' כסף קידושי' שוב הוי מקודשת מה"ת ולק"מ. אמנם אכתי קשיא לרי"ו ז"ל (כי מפשטות הסוגיא משמע דמקודשת מה"ת יעוין בפ"י ז"ל בתוס' ד"ה אלא לאו) וגם אם נימי כי דעת רש"י ז"ל כרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דפסקו כשמואל (כמבואר ברמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיי' ומתנה ובטוש"ע חו"מ סי' רמ"ג יע"ש דאין לקטן זכיי' לאחרים כלל הדק"ל. ט'. יש מהדיוק בהא דקאמר עולא אפילו מיאון אינה צריכה דהאי אפילו אינו מובן דהלא מיאון לא בעי' רק מגזרה דרבנן שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה אולם גט דחיישי' לשמא נתרצה לרב ושמואל הוא מה"ת א"כ איך קאמר עולא אפילו מיאון אינה צריכ' דהלא חידושא יותר לאמור דאפי' גט אינה צריכה ולא חיישי' לשמא נתרצה. אולם מיאון אינה רבותא דכיון דלא בעי גט אין מקום למיאון וכנ"ל בקושיא הראשונה. יו"ד. יש לעיין באיזה סברא פליגי רב ושמואל ועולא דרב ושמואל חייש לשמא נתרצה ועולא לא חייש ודבריהם הקדושים טעמי בעי. טעמי דמר ודמר. יא' הקשו התוס' על פירש"י ז"ל שפירש על הא דקאמר הש"ס א"ד אמר עולא קטנה כו' מילתא באפי' נפשי' הוא מתני לה ולא אדרב ושמואל וסתמא קאמר לי' ול"ש שידכו ול"ש לא שידכו ע"כ וכתב התוס' וז"ל וקשה דאין זו סבר לומר שתהא חלוקה כ"כ דהא לעיל פריך הגמ' אע"ג דשידכו אלמא סבירא לגמרא שהדבר פשוט הוא דבשדכו צריך מיאון והכא ללשנא דא"ד אמרי' דל צריך עכ"ל. י"ב. הקשו הרשב"א ורא"ש ז"ל על שיטת בה"ג שהובא בתוס' לקמן ע"ב בד"ה בפירוש דקטנ' שהלך אבי' למדינת הים ועמדה אמה וקידשה דקידושי' הם קידושין מדרבנן דכמו דתקנו רבנן דיכול לקדשה אמה ואחי' במת האב ה"ה כשהלך אבי' למדינת הים דא"כ מאי הקשה הש"ס על עולא מכולן מתו או מיאנו וכו' דהיכי משכחת לה דבעי מיאון בחיי אבי'. וגם מהא דתניא ושווין שמוכרה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלעולא האי אלמנה היכי דמי ודחקי' לאוקמי אליבא דר"י בר"י ובקידושי יעוד לוקמי הש"ס בהלך אבי' למדה"י והלכה ונתקדשה יע"ש:
י"ג י"ד הקשו התוס' בד"ה אלא דקדשה ובד"ה אלא לאו דקידשה דהלא גם על רב ושמואל ק' דהם ס"ל דבעי' גט ומיאון ובמתני' לא קתני רק שמיאנו. וגם מגרושה לכהן הדיוט קשה לרב ושמואל דהיכי משכחת לה דאי מיירי בשדכו מי מצי מזבין לה הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ועכצ"ל דמיירי בלא שדכו וא"כ לא בעי אלא מיאון ולא הוי גרושה (יעוין בדבריהם הקדושים שצריכים ביאור כאשר האריכו המהרש"א ופ"י ז"ל יע"ש אם כי יש ליישב ע"פ מה דאמרי' לקמן ע"ב נתקדשה שלא לדעת אבי' וניסת שלא לדעת אבי' **(ואביה כאן)** רב הונא אמר אוכלת רב ירמי' בר אבא אמר אינו אוכלת אמר עולא הא דר"ה כחומץ לשינים וכעשן לעינים השתא ומה התם דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כש"כ נראין דברי תלמוד אמר רבא מ"ט דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ע"כ. ופירש"י ז"ל דמדראה דנתקדשה וניסת ושתק י"ל דהפקיר זכותו דבשלמא בנתקדשה וניסת שלא לדעתו איכא למימר בחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק יע"ש. והנה הקרבן נתנאל בפ"ק סי' כ"ה אות א' הביא קושית הריטב"א ז"ל על מש"כ הרא"ש ז"ל שם על מימרא דר"נ דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלו קידושיך דאותו זכות שיש לו בקידושי בתו יכול הוא לתנו להתקדש א"ע מדעתה דא"כ מצינו קטנ' מתקדשת ע"י עצמה בכה"ג והיכי קמתמי' לעיל אלמנה קרי' לי' דאלמא לא אפשר לשום קטנה שתקדש א"ע ותי' הק"נ דכיון דהפקיר לה זכותו שיש לה בה הוי כיתומה בחיי האב א"כ אין לו שוב רשות למוכרם עכ"ד יע"ש. אולם יש מקום לסברת הריטב"א ז"ל די"ל דלא הפקיר לה הזכות רק לקדש א"ע אבל לא הזכות שיש לו דיכול למוכרה ולפ"ז ה"נ י"ל דאף מדשתק הפקיר זכותו היינו דווקא בקידושין אבל לא במכירה וכשנתגרשה שוב יכול למוכרה ול"ש בזה לאמור אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות דהלא לא בגד בה שהיא לא קידשה (יעוין פי' תוס' ד"ה אלא לאו) ולזאת לא הי' יכול הש"ס להקשות על רב ושמואל מהא דתניא ושווין שמוכר אלמנ' לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט כי י"ל דמשכחת אלמנ' וגרושה בנתקדשה וניסת שלא לדעת אבי' ואבי' כאן דהקידושין הם קידושין וס"ל לרב ושמואל כר"ה דמפני דשתק כ"כ הפקיר זכותו לענין קידושין והוי שפיר אלמנ' וגרושה ומ"מ יכול למוכרה מפני שהוא לא קידשה ולא בגד בה. אבל על עולא דאמר על מימרא דר"ה דקשה כחומץ לשינים וכעשן לעינים וחולק עליו וא"א לתרץ דמשכחת בכה"ג שפיר הקשה הש"ס דהאי אלמנה וגרושה היכי משכחת לה וא"ש:
אמנם קושיא הראשונ' של התוס' מאו מיאנו דקשה גם לרב ושמואל קשיא. וגם קושיא השני' י"ל דהתוס' דקדקו בלשונם הזהב להקשות על רב ושמואל מה שלא עשו כן בקושיא הראשונה דלא הזכירו רק שם שמואל וכבר עמד על זה הגאון הרצ"ה ז"ל יע"ש. ולהאמור י"ל דהנה האבני מלואים באה"ע סי' ל"ז אות ו' כ' דר"ה אזיל לשיטתו דחופ' קונה ולכך ס"ל דמקודשת בנתקדשה וניסת שלא לדעת דנהי דהקידושין לא הי' מדעת אבי' ואינם מועילים מפני דעדיין לא הפקיר זכותו מ"מ אח"כ שראה שנכנסה לחופה א"כ הפקיר זכותו וניקנית בחופה יע"ש והנה ביבמות נ"ז לשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דרב ושמואל פליגי בחופה גרידא מוכח דס"ל דחופה קונה:
אמנם לפי' התוס' שם דפליגי בחופ' לאחר קידושין י"ל שפיר דס"ל כהלכה דחופה אינו קונה יע"ש אולם על רב יש הוכחה דס"ל דחופה אינו קונה דאל"כ ק' קושית המהר"ם ברבי ז"ל מסוגיא דריש מכילתן ג' ע"ב דמנינא למעוטי מאי וא"א לומר דאתי למעוטי חליפין דמהיכי תיתי לומר דחליפין קונה סלא רב לא ס"ל הגז"ש דקיחה קיחה יע"ש בחידושיי וא"כ מוכח דס"ל לרב דחופה אינו קונה (ואם כי שם בחידושיי תרצתי תלי"ת בכמה אנפין קושית המהר"ם ברבי ז"ל מ"מ התורה כפטיש יפוצץ סלע ותוס' דכאן לא ס"ל הני תירוצים ואם כי ביבמות שם לא הוכיחו מכח קושיא זו דרב ס"ל דחופה אינו קונה י"ל דהתם ס"ל דאין הכרח מזה ובעלי התוס' רבים המה כנודע) וא"כ ע"כ דס"ל לרב דבנתקדשה ונישאת שלא מדעת אבי' ואבי' כאן אינה מקודשת וא"א לאוקמי בכה"ג ולזאת דקדקו התוס' בלשונם הטהור להקשות קושיא זו גם על רב דלשיטתו בוודאי קשיא וגם על שמואל הקשו מכח סתמא דס"ל כהלכתא דחופה אינו קונה (וי"ל דלא ס"ל להתוס' דכאן הוכחת הרי"ט ז"ל ביבמות שם כי י"ל דס"ל לשמואל דחופה קונה מצד הסברא כיון שגומר ה"ה שקונה וכמש"כ לעיל בחידושיי ה' ע"א בפסק הר"ח ז"ל יע"ש ואין ראי' דס"ל דחופה אינו קונה רק מצד הסברא דסתמא ס"ל כהלכתא) ומיושב דקדוק הרצ"ה ז"ל וקושית התוס' במקומה עומדת ובפרט להסברא שפירש"י ז"ל דמדשתק כהודאה דמי וגם לס' הק"נ בוודאי דק' וכמובן:
ט"ו הקשו המפרשי' דלמה לעיל י"ח ע"ב וכאן הקשה הש"ס האי אלמנה היכי דמי ולא פריך מגרושה דג"כ קשיא היכי משכחת לה. ט"ז הקשו המפרשים ור"ן ז"ל על שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דגם אם נתרצה האב מ"מ אינו מקודשת דמנא להו הא יעוין ברא"ש וחי' רשב"א ז"ל ובטוש"ע סי' ל"ז. טוב קשה למאן דחייש לשמא נתרצה האב דלמה לא מוקמי אותה אחזקת פנוי' והנלע"ד בישוב כל זה בס"ד בהקד' איזהו הקדמות דהנה הג' מוה' צ"ה ז"ל שם כ' דלשיטת הרשב"א ז"ל בחי' דגם אם צווח אבי' כששמע מ"מ הוי ספק קידושין דחיישינין לשמא יתרצה וכל שמתרצה אח"כ מקודשת דהו"ל כמתנה ע"מ שירצה אבא ולפ"ז איכא תרי חששות חששא דשמא נתרצה. ושמא יתרצה וא"כ למה דקיי"ל באה"ע סי' קל"ב דהאומר לאשה ה"ז גיטך לכשאקדש אותך דלא מהני הגט דהו"ל דבר שלא בא לעולם לפ"ז לשיטת הרמ"ה ז"ל בטור אה"ע סי' ל"ז והריטב"א ז"ל דהקידושין לא חיילי למפרע רק מהזמן ששמע לפ"ז לא מהני הגט לחששא דשמא יתרצה אח"כ דהו"ל נתינת הגט קודם לקידושין:
אולם לחששא דשמא יתרצה מהני מיאון כי קיי"ל דבין היא בין אבי' יכולה לעכב כרב לקמן מ"ו אך דלחששא דשמא נתרצה לא מהני המיאון לפירוש רש"י ז"ל לקמן דלאחר הריצוי לא מהני העיכוב שלה אמנם לזה מהני הגט עכת"ד ודפח"ח יע"ש. ולפ"ז שפיר י"ל דבעי גט ומיאון. אמנם לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש ז"ל דחיילי הקידושין למפרע א"כ גם לחששא דשמא יתרצה אח"כ מהני גט כי אף אם יתרצה אח"כ חיילי הקידושין למפרע והוי קידושין קודם לגט ודי בגט בלחודא וגם לשיטת הרמב"ם ז"ל (הובא ב"י אה"ע סי' ל"ד) דס"ל דיכולה לעכב אף לאחר שנתרצה האב וכפי' הראשון של התוס' לקמן מ"ו יע"ש א"כ מיאון מועיל גם לנתרצה האב יען דיכולה לעכב גם לאחר הריצוי ודי במיאון בלחוד וכאמור:
והנה אי חיילי הקידושין למפרע או לא כבר כתב בשם הפ"י ז"ל דכיון דהטעם הוא משום דזכתה לו בתורת זכי' א"כ תלי בפלוגתא דרב יהודא ורב אסי עם שמואל ורב חסדא דלרב יהודא ור"א דיש לקטנה זכות שיכולה לזכות אחרים י"ל דחיילי הקידושין למפרע משא"כ לשמואל ורב חסדא דאין קטנה זוכה לאחרים א"כ לא חיילי הקידושין למפרע רק הקידושין חלין בשעת שמועה שנתרצה וא"כ י"ל דשמואל לשיטתו דס"ל דאין קטנה זוכה לאחרים וא"כ לא חיילי הקידושין למפרע ולא מסני הגט לחששא דיתרצה יען דהוי גט קודם קידושין לזאת בעי מיאון וס"ל ג"כ דמיאון אינו מועיל אם נתרצה מקודם וכנ"ל וע"כ ס"ל דבעי' גט ומיאון. וקרנא ס"ל כרב יהודא ור"א דקטן יכול לזכות לאחרים וא"כ הקידושין חיילי למפרע וס"ל דמיאון מועיל גם לאחר הריצוי לזאת ס"ל דסגי בגט או במיאון וכאמור:
והנה בשבת קכ"ח מקשי הש"ס על ר"ה דאמר מותר לטלטלו והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה יע"ש ובביצה מ' הרי דפשיטא לי' להש"ס דמסתמא לא פליג תלמיד על רבו וא"כ רב יהודא ורב אסי (יעוין ש"ס ב"ק פ' ריש ע"ב ובפירש"י ז"ל שם) דשניהם היו תלמידים של רב ומסתמא לא פליגי על רב רבם וכיון דחזי' דהם ס"ל דיש לקטן זכות לזכות לאחרים מסתמא ס"ל הכא גם לרב (ואם כי רב יהודא הי' ג"כ תלמיד שמואל יעוין הקדמת הרמב"ם ז"ל הלא זה מצינו להדיא דפליג עליו שמואל ואין למדין סתמא מהמבואר יעוין תוס' נדה י"ד ע"ב ד"ה מאי לאו בזקנותו) וא"כ לרב חיילי הקידושין למפרע שדי בגט בלחודא גם לחששא דשמא יתרצה וכנ"ל:
וחזיתיו לשו"ת בר ליוואי ח"א סי' ע"ד שהביא בשם המהרי"ט ז"ל דקטנה שנתקדשה ונסתפקו במספר שנותי' דכיון דמדרבנן אין לה חזקת פנוי' שוב איתרע חזקתה גם לדינא דאורייתא דלא מוקמי' אחזקתה יע"ש וא"כ לשיטת הבה"ג דבהלך אבי' למדה"י דינה כמת אבי' ותקנו לה רבנן נשואין לפ"ז אף אם לא נתרצה אבי' מ"מ מקודשת היא מדרבנן וצריכה מיאון (וגם לשיטת ר"י הברזילי ז"ל דבקידושין לחוד א"צ למאן מ"מ בקבלה היא עצמה הקידושין צריכה מיאון וכמבואר בב"י ובש"ע סי' קנ"ה בשם הרמב"ן ז"ל יע"ש) והרשב"א ז"ל פי' דהכא איירי בהלך אבי' למדינת הים (יעוין ר"נ ומרדכי וב"י ז"ל בסי' ל"ז ובחידושי פ"י ז"ל) יע"ש בחי' ולפ"ז י"ל דזה טעמו של רב ושמואל דחיישי' לשמא נתרצה יען דס"ל דגם בלא נתרצה מקודשת עכ"פ מדרבנן ואיתרע חזקתה (וכמש"כ המהרי"ט ז"ל) ולזאת אין יכולין לאוקמי' אחזקת פנוי' וחיישי' לשמא נתרצה אמנם עולא ס"ל כרב אחא וכהרא"ש ז"ל דלא תקנו רבנן נשואין רק במת אבי' אבל לא כשהלך אבי' למדה"י וא"כ אם לא נתרצ' אבי' אינה מקודשת כלל גם מדרבנן ולא אתרע חזקתה ולזאת לא חייש לשמא נתרצה יען דמוקמי' אותה אחזקת פנוי' ואם כי הר"ן ז"ל פירש דפליגי גם בהי' אבי' בעיר דבזה לכ"ע אין קידושי' כלום ומ"מ חיישי רב ושמואל לשמא נתרצה מיהו בהא י"ל דס"ל דמדשתק קרוב יותר לומר דניחא לי' דאל"כ לא הוי שתק וכסברת רב רמי' בר אבא לקמן וכמש"כ הפ"י ז"ל אמנם ס"ל דלאו וודאי הוא אך דיותר הדעת נוטה לומר דנתרצה והוי כרובא דנתרצה ולזאת לא מוקמי' אותה אחזקה דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והו"ל פלגא ופלגא וא"כ הוי ס' מקודשת אך דקשיא בהלך אבי' למדה"י ובזה י"ל כדאמרן דאיתרע חזקתה) ולפ"ז מבואר דרב ושמואל ס"ל כבה"ג ועולא ס"ל כר"א ורא"ש ז"ל:
והנה בכתובות ע"ד ע"ב. גרסי'. ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ע"כ ומבואר בר"ן ז"ל שם ובחי' רשב"א ז"ל במכילתן נ' דלהירושלמי גם אם נודע להבעל שיש לה נדרים מ"מ הוי קידושין מעליא אם חכם התיר לה הנדר ואם כי התוס' ורא"ש וטור ורי"ו ז"ל ועוד פוסקים חולקים וס"ל דאם נודע להבעל הנדרים קודם שהתיר לה חכם בטלים הקידושין מיד וכמבואר בטוש"ע סי' ל"ט סעי' ב' אולם זה פשוט דאם התנה הבעל ע"מ שאין עליו נדרים אם שנודע לה מקודם מ"מ אם התיר לו הנדר חיילי הקידושין למפרע דהרי היא אם התנה ע"מ שאין עליו מומין ונמצא בו מומין והלך אצל הרופא וריפא מ"מ מקודשת מטעמא דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלותא כמבואר שם בכתובות ובח"מ שם ס"ק י"א צידד די"ל דגם אם נודע לה קודם שריפא מ"מ הקידושין הם קידושין לב"ע יע"ש והאבני מלואים כ' שם דהעיקר כדבריו ויע"ש בב"ש ס"ק י"ז. ואם דבנדר מבואר שם בב"ש דגם בבעל אם נודע לה קודם שהתיר אינה מקודשת יע"ש מלתא בטעמא מ"מ לשיטת הרשב"א ור"ן ז"ל בוודאי דחיילי הקידושין למפרע ולפ"ז אם קדשה ע"מ שאין עליו נדר וגירשה ואח"כ נודע שהי' עלי' נדר א"כ הקידושין אינם קידושין והיא אינה גרושה אולם אם ישאל על הנדרים חיילי הקידושין למפרע והוי גרושה וכדאמרן:
והנה נודע כי מי שיש לו נטי' לצד מה אף אם יתכוון לדין אמת מכל זאת אינו יכול לעמוד על דעתו ומהאי טעמא אמר ר"פ בכתובות ק"ה לא לידון אינש דינא למאן דרחים לי' יע"ש ובפירש"י ז"ל בד"ה אין אדם רואה חובה לעצמו יע"ש וגם נודע טעמא דכחא דהיתירא עדיף יען כי אין להקל רק בראיות ברורות ומכרחת ואסור לאדם להיות גס הרוח להקל בלא טעם חזק ובדאורייתא על המיקל להביא ראי' וא"כ יש לו נטי' מה להחמיר אולם כך חייבה דת תוה"ק שיהי' האדם מיראי הוראה ויטה דעתו מקודם להחמיר עד שימצא טעם ברור וחזק להקל אז אסור גם להחמיר כנודע בשערים:
ועתה נבוא לפירוש הסוגיא בס"ד. אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט פי' דקרנא סבר דשמואל דקאמר דצריכה גט ומיאון הוא מטעמא דגט בעינן לחששא דשמא נתרצה דע"ז לא מהני מיאון לפירש"י ז"ל וכנ"ל ומיאון בעי' לחששא דשמא יתרצה אח"כ דע"ז לא מהני הגט מפני דהוי גט קודם לקידושין וכנ"ל אמנם קרנא ס"ל דהקידושין חיילי למפרע וא"כ גט מועיל גם לחששא דשמא יתרצה אח"כ וגם ס"ל דיכולה לעכב גם אחר הריצוי כשיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ מהני מיאון גם לחששא דשמא נתרצה לזאת שאל אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט הלא בחד מינייהו יצאנו ידי חובת תרי החששות דנתרצה ודיתרצה (וזה כדרך הגאון הרצ"ה ז"ל אולם בפנים חדשות) וכאמור ומיושב קושיא הא':
אפכוהו ושדרוהו לקמי' דרב יען דחששו כי ע"י דרחים לי' רב לשמואל ויש נטית הדעת להפך בזכותו וגם שמואל אמר להחמיר דצריכה גט ומיאון ואיכא חומרא דא"א ע"פ שני הדברים האלו יתקרב דעתו של רב לדינו של שמואל ולא חלילה דמפני אהבתו של שמואל ישנה את הדין אך דמפני האהבה. וצד החומרא יתקרב דעתו הקדושה לצד זה. ולזאת אפכוהו דקרנא מחמיר ואמר דצריכה גט ומיאון ושמואל אמר דברים בגו דלעומת נטית הדעת דרחים לי' לשמואל יש נטית הדעת לצד קרנא שהוא לחומרא (יעוין פ"י ז"ל) וכיון דיש נטית הדעת לכאן ולכאן שוב חוזר הדבר לקו המשוה (ובזה יש ליישב קצת קושית הפ"י ז"ל בד"ה אמר קרנא שכ' ואכתי יש לתמוה דהו"ל לשדורי קמי' דרב סתמא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' מאי וחליפא גברא למה להו ע"כ יע"ש ולהאמור מיושב קצת וכמובן) ולדון דין אמת לאמתו ומיושב הקושיא הב' והג':
אמר להו האלקים צריכה גט וצריכה מיאון כו' וקפריך הש"ס וטעמא מאי פי' דהלא רב ס"ל דיש לקטנה זכיי' לזכות לאחרים וא"כ ס"ל דחיילי הקידושין למפרע וכנ"ל ודי בגט בלחודא גם לחששא דשמא יתרצה וכנ"ל ולמה אמר דבעי גט ומיאון אמר רב אחא ברי' דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה פי' דלעולם אליבי' דרב דחיילי הקידושין למפרע גם לחששא דשמא יתרצה די בגט אולם הא דצריכה מיאון הוא מטעמא שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה (ובמיאון לחודא לא סגי כי ס"ל דעיכוב אחר ריצוי האב לא מהני וכשיטת רש"י ז"ל וכנ"ל) ועל זה קאמר ר"נ והוא ששדכו פי' מדאמרת טעמא דמיאון מפני גזירה ולא ניחא לך מטעמא דשמא יתרצה ועכצ"ל מפני דס"ל דהקידושין חיילי למפרע וקשיא קושית הפ"י ז"ל דאיך חיילי הקידושין למפרע הלא לא אמר לה צאי וקבלו קידושיך ודוקא באמר לה אזי יש כח ביד קטנה לקבל קידושי' אולם הכא לא אמר לה יע"ש אמנם המפרשים כתבו דבשדיך הוו כאלו אמר לה צאי וקבלו קידושיך (אם כי הפ"י ז"ל שם כ' דהרשב"א ז"ל כ"כ בשם הראב"ד ז"ל אבל בחי' הרשב"א ז"ל לא כ' אך דהראב"ד ז"ל פי' דמיירי בעמד האב ולא מיחה דהוו כאלו אמר צאי וקבלו קידושיך ועל זה סובבים והולכים קושית הרשב"א ז"ל אבל על סברת המפרשים דשידך הוי כאלו אמר וכו' לק"מ וכנראה להמעיין יע"ש וגם לקושית הפ"י ז"ל יש תשובה לפרושי דגם בלא שידך בעי' גט ומיאון אך דבשידך חיילי הקידושין למפרע וכמובן להמעיין ומבין) ולזאת אמר ר"נ דאימתי אמרי' דהקידושין חיילי למפרע ומיאון בעי' רק מטעמא דגזירה הוא רק בשדכו דהקידושי חיילי למפרע וכפירש"י ז"ל על דברי ר"נ דקאי אליבי' דרב דמסתמא ס"ל כרב יהודא ור"א תלמידיו דיש לקטנה זכיי' לזכות לאחרים וכנ"ל (ואם כי רש"י ז"ל ס"ל כר"ח ושמואל הלא פירושו סובב אליבי' דרב כאן) ומיושב לפירושא דא קושיא ד' ה' ו' ז' ח' וכמובן:
אמר עולא אפי' מיאון א"צ פי' דלא מבעיא דגט דעיקר החשש הוא מטעמא דשמא נתרצה בוודאי דלא חייש' אך אפי' מיאון די"ל דניחוש לשמא יתרצה דע"ז לא מהני גט (לדעת הסוברים דלא חיילי הקידושין למפרע) ומיאון מהני הוי אמינא דניחוש כי אם דלנתרצה לא חיישי' מ"מ חיישי' ליתרצה וכמש"כ התוס' לקמן בד"ה בפירוש דכמו דלשמא מת לא חיישי' לכ"ע ולשמא ימות תנאי הוא וקיי"ל כר"י דחיישי' ה"נ לשמא קידש לא חיישי' ולשמא יקדש חיישי' יע"ש והו"א גם הכא דלשמא נתרצה לא חיישי' אבל לשמא יתרצה חיישי' לזאת קמ"ל עולא דגם לשמא יתרצה לא חיישי' ואפילו מיאון א"צ ומיושב קושיא הט'
וע"ז קאמר הש"ס. אע"ג דשדכו ופירש"י ז"ל ומתמה הש"ס אפילו שידכו אמר עולא דאף מיאון אינה צריכה ומשני דמתני הא לא מתני הא מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני אדשמואל האי פירוש דפריש בה ר"נ והוא ששידכו ע"כ פי' דאם נימא דעולא קאי על ר"נ שאמר והוא ששדכו וא"כ הוו כאלו אמר לה צאי וקבלו קידושיך וחיילי הקידושין למפרע גם לשמואל דס"ל דאין לקטנה זכות לזכות לאחרים וכמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לעיל י"ט דכיון דזוכה לעצמה אף לשמואל וא"כ היא זכתה לעצמה הכסף קידושין ואם כי האב חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעורים שזכתה לו תורה מ"מ זכותה זכוי' או די"ל דידה כיד אבי' (ואם כי לעיל תרצתי קושית הפ"י ז"ל דרש"י ז"ל כ"כ לרב לרווחא דמלתא כתבתי ליישב לשיטת התוס' לעיל י"ט דגם בצאי וקבלו קדושיך הוא רק למ"ד דיש זכי' לקטן לזכות לאחרים וכן הוא שיטת הרא"ש ז"ל יע"ש וגם לרב יותר מוכרח דחיילי הקידושין למפרע וכנ"ל) יע"ש וכיון דחיילי הקידושין למפרע א"כ גם לחששא דיתרצה מהני גט ומיאון א"צ רק מטעם גזירה והדק"ל דאיך קאמר עולא אפילו מיאן א"צ דהלא הרבותא הוא דאפילו גט א"צ ואין חוששין לנתרצה. ויתרצה דאיכא חששא דאורייתא משא"כ מיאן אם אין גט גם למיאון אין מקום. ומשני הש"ס מאן דמתני הא לא מתני הא דמאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל לא מתני הפי' שפירש בה ר"נ והוא ששדכו ומיירי בלא שדכו ושפיר י"ל דבעי' מיאון לחששא דשמא יתרצ' לזאת קאמר עולא שפיר אפילו מיאון א"צ וכנ"ל איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אפילו מיאון א"צ ופירש"י ז"ל מילתא באפי נפשי' הוא כו' ול"ש שדכו ול"ש לא שדכו ע"כ פירוש דהנ"מ הוא בין לישנא קמא ללישנא דאיכא דאמרי דללישנא קמא לא מתני ר"נ אדרב ושמואל דמיירי בשדכו. וא"כ מיירי בתרווייהו בשדכו ובלא שדכו (והא דאיצטרכו לטעמא דמיאון מפני גזירה דזה הטעם סובב גם על שניהם משא"כ טעמא דשמא יתרצה הוא רק בלא שדכו וכנ"ל) ולזאת שפיר קאמר עולא אפילו מיאון א"צ דהוי רבותא בלא שדכו דגם מיאון לא בעי וכנ"ל ועכצ"ל דבשדכו ס"ל דבעי' גט מפני דחיישי' לנתרצה יען כי הם מיירי הן בשדכו והן בלא שדכו ומדהוא לא פליג רק על לא שדכו כהוראת לישנא דאפי' מיאון משמע דבשדכו מודה להו ואם כי אין דרך אמורא לסתום מ"מ כיון דרב ושמואל מיירי בשדכו ובלא שדכו (ומוכח דמיירי ג"כ בשדכו מדאיצטרכו לטעם גזירה וכנ"ל וגם מוכח למש"כ בן ההפלאה ז"ל דמדכ' להקדים גט ומיאון מוכח דמיירי בשדכו יע"ש אולם אם מיירי רק בשדכו ק' קושית הפ"י ז"ל דאמאי איצטרכו לטעמא דשמא נתרצה תיפוק לי' דבשדכו דהוי כאלו דאמר צאי וקבלו קידושיך הלא כבר אמר לה צאי וכו' יע"ש ועכצ"ל דרב ושמואל דברו בשניהם בשדכו ובלא שדכו עיין והבן) והוא לא פליג רק בלא שדכו מוכח דבשדכו מודה להם דצריכה גט ומיאון ואין זה סתימה. אמנם לל"ב דעולא לא קאי על רב ושמואל אך סתמא קאמר לה מלתא באפי נפשי' ומדסתם דבריו ולא חילק בין שדכו ללא שדכו מוכח דבכל גווני מיירי בשדכו ובלא שדכו וגם בשדכו לא בעי גט ומיאון ומיושב קושית התוס' שהקשו על פירש"י ז"ל דהרי מקודם קפריך הש"ס בפשיטות ואע"ג דשדכו דמשמע להו דבשדכו דבר פשוט דצריכא מיאון וללישנא דא"ד אמרי' דל"צ ולהאמור א"ש כי הא דהקשה הש"ס ואע"ג דשדכו הוא רק על לישנא דאפילו דקאמר עולא כי בשדכו לא הוי מיאון רבותא וכנ"ל ומיושב קושיא הט' וי"א:
אמנם אכתי טעמא בעי דאף דעולא סתמא אמר וע"ז סמך דנדע דמיירי בכל גווני מ"מ אמאי אחז הרבותא דאפי' מיאון א"צ דיש לטעות דקאי רק על לא שדכו (וכנ"ל מלישנא דאפי') וסמך על סתימתו דמורה על כל גווני אמאי לא אמר דאפילו גט א"צ דזה הוי רבותא בשדכו וממילא דידעי' דלא חיישי' לשמא נתרצה וגם ליתרצה לא חיישי' (ומלישנא דאפילו גט א"צ נלמד דמיאון בוודאי לא בעי') דאל"כ הי' בעי' גט דמועיל גם ליתרצה מפני דבשדכי חיילי הקידושין למפרע וכנ"ל. אולם עולא אתי לאשמעי' בלשונו הקדוש טעמו דס"ל דלא חיישי' לשמא נתרצה עפמש"כ טעמא דרב ושמואל דחיישי לשמא נתרצה ולא אוקמי אותה אחזקת פנוי' יען דס"ל דבהלך אבי' למדה"י תקנו לה רבנן נשואין ואף אם לא נתרצה האב מ"מ מקודשת מדרבנן ואיתרע חזקתה גם לדינא דאורייתא (וכמש"כ המהרי"ט ז"ל וכנ"ל) ולכך חיישי' לשמא נתרצה כי אין לה חזקת פנוי' וכיון דזה עיקר טעמא דרב ושמואל על זה השיב עולא לרב ושמואל דהוא ס"ל דאפילו מיאון א"צ יען דס"ל כרב אחא ורא"ש ז"ל דלא תקנו רבנן נשואין לה רק כשמת אבי' אבל לא בהלך אבי' למדה"י דאל"כ לא הי' אמר דא"צ מיאון דהלא עכ"פ בעי' מיאון מפני דתקנו לה רבנן נשואין עכצ"ל דס"ל לעולא דלא תקנו חכמי' לנשואין ולזאת ממילא לא חיישי' לשמא נתרצה מפני דיש לה חזקת פנוי' ומוקמינין אותה אחזקתה וא"ש טעם פלוגתתן ומיושב קושיא. היו"ד. וי"ז:
מתיב רב כהנא וכולן אם מתו או מיאנו כו' וקתני דבעי מיאון כו' מתיב ר"ה אין מוכרה כו' ושווין שמוכרה אלמנה כו' פי' דבשלמא על רב ושמואל לא קשיא כי י"ל דמיירי בהלך אבי' למדה"י וקדשה א"ע והיא מיאנה בהבעל היינו בהקידושין שקידשה א"ע דתקנו לה רבנן נשואין ואח"כ כשבא אבי' לא נתרצה בקידושין וגט לא בעי וסגי במיאון ולזאת לא קתני רק שמיאנו אמנם לעולא דביארתי תלי"ת דהוא ס"ל דלא תקנו רבנן נשואין לקטנה שהלך אבי' למדה"י שפיר הקשה הש"ס מהא דקתני או שמיאנו דאיך משכחת שתמאן בחיי' אבי' וגם מהא דקתני ושווין וכו' דהאי אלמנה היכי משכחת לה כיון דעולא ס"ל דאין קידושין לקטנה בהלך אבי' למדה"י ומיושב קושיא. הי"ב. וי"ג:
ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט האי אלמנה היכי דמי כו' פי' דבשלמא מגרושה לא קשיא די"ל דמשכחת כגון שקידשה אבי' לאחד ע"מ שאין עלי' נדרים ולא נודע אם יש עלי' נדרים או לאו ואח"כ גירשה ונודע שיש עלי' נדרים א"כ נעקרו הקידושין למפרע ולא הוי לשפחות אחר אישות מפני דלא הי' קידושין מעולם ואין כאן אישות כלל (אם כי יש מקום לומר דמ"מ בגד בה ואינו יכול למוכרה י"ל דהלא חזינין דלשפחות אחר שפחות יכול למוכרה (לאותו מ"ד) אם דמצד הסברא בגד יותר במכירתה לשפחות ממה שהשיאה מ"מ גזרה חכמתו יתברך שמו דלאחר אישות אין יכול למוכרה א"כ כיון דהוא חידוש י"ל דאין בו אלא חידושו דווקא בנתקדשה כדת לאפוקי אם נעקרו הקידושין והם כלא הי' וצ"ע) ויכול למוכרה אח"כ ומ"מ אשמעי' הברייתא דגרושה לכהן הדיוט חשוב ראוי ליעוד דאל"כ לא הי' יכול למוכרה לכהן הדיוט דלא יוכל לייעדה דשמא ילך הבעל וישאל על נדרי' וחיילי הקידושין למפרע והוי גרושה למפרע ולשיטת הרשב"א ור"ן ז"ל גם אם נשאל על הנדר אחר שנודע לה מ"מ חיילי הקידושין למפרע וכנ"ל והו"ל גרושה למפרע וקמ"ל הברייתא דאפ"ה חשוב ראוי ליעוד כיון דגרושה לכהן הדיוט ליכא אלא לאו ולזאת לא קפריך הש"ס מגרושה רק מאלמנה דא"א לאוקמי בכה"ג כי ממ"נ אם שאל על נדרי' הוי קידושין ממש ואינו יכול למוכר' ואי דלא נשאל ליכא קידושין כלל ואינו נחשבת לאלמנה וכיון דמגרושה לא קשיא מיושב קושית התוס' דהלא גם לרב ושמואל קשיא מגרושה (והם שפיר הקשו לשיטתם דפליגי על הרשב"א ז"ל וכנ"ל). ומיושב קושיא הי"ד. וט"ו:
ועל פי האמור י"ל בטעם פסק הרי"ף ורמב"ם ז"ל דס"ל דגם בנתרצה האב לא מהני די"ל דס"ל בהא כרב ושמואל דבקטנה שהלך אבי' למדה"י דתקנו לה רבנן נשואין וכדברי בה"ג שכל דבריו דברי קבלה וקשיא להו דא"כ אמאי לא חייש רבינא לשמא נתרצה הלא ליכא חזקת פנוי' לאוקמי אחזקת' דמ"מ מקודשת מדרבנן ואיתרע חזקתה לשיטת מהרי"ט ז"ל גם לדאורייתא וכנ"ל ועכצ"ל דס"ל לרבינא דגם אם נתרצה האב לא מהני וליכא למיחש לשמא נתרצה וכעין סעד לשיטתם מלישנא דסוגיא לקמן ע"ב. אמר רבינא אפילו למ"ד חיישי' שמא נתרצה האב כו' אמר לי' רבה בר שימי בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל ע"כ דיש מהדיוק בהא דקאמר רבה דלא סבר להא דרב ושמואל ולא קאמר דלא חייש לשמא נתרצה כלישנא דרבינא למ"ד כו' אלא דאם בנתרצה הוי קדושין מעליא גם בלא נתרצה הי' לנו לחוש כיון דאין לה חזקת פנוי'. אך דלא סבר להא דרב ושמואל דאם נתרצה הוי קידושין אך בגם בנתרצה האב אין ממש בהקידושין וליכא למיחש לנתרצה וכשיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. אמנם הרא"ש וטור ז"ל לשיטת' דס"ל דלא תקנו רבנן נשואין לקטנ' שהלך אבי' למדה"י (ומסתמא ס"ל לטור כדעת אביו ז"ל. וגם הביא דעתו באחרונה) וא"כ בלא נתרצה אבי' איני מקודשת כלל גם מדרבנן ויש לה חזקת פנוי' ולזאת ס"ל דבנתרצה הוי קידושין מעליא ומ"מ לא חיישי' לשמא נתרצה ולא בעי לא גט ולא מיאון מפני דמוקמי' אותה אחזקת פנוי'. ומיושב קושיא הט"ז וא"ש בס"ד: