חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת פסחים · דף ד:
גמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לי' כו' ופירש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה ע"כ והתוס' ור"ן ז"ל חולקים וס"ל דביטול הוא מטעם הפקר ולא מתשביתו ומבואר במפרשים דלשיטתם בביטול בלב אינו מקיים העשה דתשביתו רק הביטול מועיל שלא יעבור ב"י וב"י ולרש"י ז"ל בביטול מקיים גם העשה דתשביתו יען דזאת היא פירושו של תשביתו. ויש להסביר פלוגתתם ע"ס מה דפליגי הפוסקים אם המ"ע דתשביתו הוי מ"ע בפ"ע או בא רק לתקן הלאו דב"י וב"י (יעוין ישיע"ק או"ח סי' תל"א תל"ד) וי"ל דזה תלי בפלוגתא אם יעבור בב"י וב"י מחצות או לאו דלהפוסקים דס"ל דמחצות היום עובר על הלאו דב"י וב"י י"ל דהעשה דתשביתו הוי תיקון הלאו כי שניהם באים בזמן אחד. משא"כ אם נימי דהלאו זמנו מבערב אם איתא דהמ"ע דתשביתו היא רק לתקן הלאו לא הי' קדים חיובו מחצות כי הי' די שיהי' סמוך לערב. ועכצ"ל דמ"ע בפ"ע הוא ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו שכ' בב"ק כ"ט ע"ב דמשש שעות ולמעלה עובר בב"י וב"י א"כ י"ל דהעשה היא תיקון הלאו (יעוין ב"ח סי' תל"ו) ולזאת שפיר יליף הביטל מתשביתו דכיון דעיקר המצוה דתשביתו הוא רק לתקן הלאו וא"כ בביטול דהוי הפקר (וי"ל דגם רש"י ז"ל ס"ל דבטול מטעם הפקר יעוין צל"ח ריש מכילתן ובמהרי"ק ז"ל ש' קמ"ב) ואינו שלו לעבור בב"י וב"י שפיר קיים גם המ"ע דתשביתו. אבל התוס' ור"ן ז"ל ס"ל כדעת רוב הפוסקים (יעוין בהשגות הראב"ד ז"ל בפ"ג מ"ה חו"מ ובמ"מ שם ובח"י סי' תמ"ג) דהלאו דב"י וב"י הוא רק מבערב וא"כ העשה דתשביתו אינו תיקון הלאו בלבד רק מצוה בפ"ע ולזאת בביטול לא הועיל רק שהוי הפקר וקיים שלא לעבור ב"י וב"י אבל לא העשה דתשביתו וכאמור ובזה יש ליישב בדרך פלפול שיטת רש"י ז"ל מה דקשה עליו מהספרי שהביא הר"ן ז"ל דדרש לא יראה לך בטל בלבך דנראה מזה דהביטול אינו מועיל רק לתקן הלאו ולא לקיים המ"ע דתשביתו וכמש"כ הר"ן ז"ל יע"ש. דהנה נודע מש"כ הר"ן ז"ל דלכך מהני ביטול בלב אם דדברים שבלב אינם דברים והפקר בלב לא מהני מ"מ כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אך דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור בב"י וב"י ולזאת בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' מועיל יע"ש והקשה הישיע"ק בסי' תל"א דהלא אי לאו הלאו דב"י וב"י הי' מותר להשהותו עד אחר הפסח להנות ממנו ומבואר לקמן כ"ט דהקדש כיון דיכול להשהותו עד אחר הפסח נחשב שלו יען דגורם לממון כממון דמיא וא"כ אע"ג דלאחר שנכתב הלאו דב"י וב"י הוי אינו שלו מ"מ התורה כדין אסרה להשהות כי לולי זאת הלאו הי' שלו. ותי' שם שלשה תירוצים והנה שני התירוצים דהחידוש הוא דבכ"מ גורם לממון נאד כממון דמי וכאן גלי קרא דכממון דמי או דהש"ס קאי לר"י דגם לאח"ז אסור בהנאה אין להם מקום לר"ש דס"ל בכ"מ גורם לממון כממון דמי כמבואר בב"ק ע"א. וגם ס"ל דלאחר זמן מותר בהנאה כמבואר לקמן כ"ח ועכצ"ל כתירוצו הראשון דכיון דאיכא עשה דתשביתו א"כ גם בלא הלאו דב"י וב"י לא הי' יכול להשהותו ושפיר הוי חידוש מה שאסרה התורה בב"י וב"י יע"ש ולפ"ז ע"כ דס"ל לר"ש דהעשה דתשביתו אינו תיקן הלאו דב"י וב"י כי א"א לומר דיתחייב בעשה ולא בלאו וכמש"כ הישיע"ק שם ולכך ס"ל דבביטול שהוא מטעם הפקר מקיים רק הלאו ולא העשה וכנ"ל אבל רש"י ז"ל שפיר קאמר לדידן דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"כ אינו מוכרח דהעשה אינו תיקון הלאו ושפיר י"ל דהעשה הוי תיקן הלאו ולזאת בביטול קיים גם העשה דתשביתו וכאמור: