אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת עבודה זרה › דף יג:

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת עבודה זרה · דף יג:

דף יב.

גמ'. ורמינהו כו' רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור בע"מ נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכי דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי ע"כ ותמה הגאון ורע"א ז"ל וז"ל הא פלוגתא דר"מ וחכמים בבכור מתני ובכור אין לו פדיון ואין תמורתה קריבה וא"כ לא חזי לדמי וצע"ג ע"כ וכן הקשה הרי"ט אלגאזי ז"ל בפ"ה מה' בכורות ותי' דשאני בכור דיש בו שתי קדושות חדא להקרבה וחדא מפני שהוא בכלל מתנות כהונה וקדושה זו ישנה בו ולזאת סתר דברי התוספת בבכורות ל"ג ע"ב דמתבאר מדבריהם שם דגם בבכור בע"מ מעיקרו מותר להטיל מום עד כאן תוכן דבריו יעוין שם שהאריך בנועם אמרותיו:

ולענ"ד נראה לקיים דברי התוס' עפמש"כ התוס' במנחות נ"ו ע"ב ד"ה הכל שהקשו דאמאי במחמץ אחר מחמץ חייב הלא לא חזי לא לגופי' ולא לדמי ותי' וי"ל דבזמן הזה יש לפטור יותר ע"כ פי' כוונתם דדוקא בזה"ז ששום בהמה לא חזי לא לגופי ולא לדמי משא"כ בזמן שביהמ"ק קיים אם דבכור בע"מ או במחמץ אחר מחמץ אם דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי מ"מ שאר בע"מ עכ"פ חזי לדמי ומיושב קושית הרע"א ורי"ט ז"ל וגם סרה תמיהת הרש"ש ז"ל כאן ובתמורה על סברת התוס' שם כ"א ד"ה המטיל מום בתמורת בכור כו' שכתבו וז"ל בפ' כו' פליגי תנאי במטיל מום בבע"מ איכא למ"ד לוקה וכו' וסך בעיא דהכא לתרווייהו אפילו למ"ד התם דלוקה משום דחזי' להקרבה קודם המום אבל הני דלא חזי לעולם להקרבה לא לקי או ל"ש כו' עכ"ל דאמאי שבקי סברת הש"ס דהכא ולהאמור א"ש כי באמת גם גבי בכור לא חזי לא לגופי' ולא לדמי אך כיון דהיא בזמן שביהמ"ק קיים לזאת אסור להטיל מום מפני דשאר בע"מ עכ"פ חזי לדמי וא"כ במטיל מום בתמורת בכור ומעשר שפיר דמי להא כיון דהויא ג"כ בזמן שביהמ"ק קיים לזאת איצטרכו התוס' לסברא אחריתי וק"ל:

ל"ט ע"כ גמ'. ת"ר אין לוקחין ימ"ק מח"ג וכו' אלא מן המומחה כו'. נשאלתי אם יש היתר לקנות יין כשר ממי ששותה סתם יינם לסמוך עליו במה שאומר שהוא יין כשר. במקום חולה שאין בו סכנה:

הנה דין זה פשוט ומבואר בטוש"ע יו"ד סי' קי"ט דגם באיסור דרבנן אין לסמוך על חשוד עליו והרמ"א ז"ל הוסיף עוד. וז"ל וי"א אפי' מי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק כשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור כו' ע"כ והוא דעת הרמב"ם ז"ל הרי דבוודאי חשוד לאכול איסור דרבנן כ"ע מודים שאין לסמוך עליו גם בסתם יינם אם שאינם אלא מדרבנן ומקור דין זה העלה לנו הרב"י ז"ל שם וז"ל מ"ש אפי' אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו למד כן מדמאי שאע"פ שהוא ס' איסור תורה קיל טובא דרוב ע"ה מעשרין הן ועוד יש להביא ראי' ממה שאכתוב בסמוך ע"כ אם כי הישיע"ק פקפק בראי' זו דהלא י"ל דבאיסור דרבנן שרי גם בחשוד מפני דספיקא דרבנן לקולא ודמאי שאני דהוי דשיל"מ וס' דשיל"מ להחמיר מלבד מה שדחה שם בעצמו את זאת יע"ש:

י"ל עוד ע"פ מה דמבואר מסוגיא קמייתא דביצה דרק רב אשי ס"ל ס' דשיל"מ לחומרא אבל ר"פ ס"ל דגם ס' דשיל"מ לקולא ובחי' צל"ח שם הוכיח דגם ר"פ ור"ה ברי' דר"י ורבנן דבי ר"א במנחות ס"ח ע"ב ס"ל ג"כ הכי יע"ש וא"כ לכל הני מוכח ממשניות דדמאי מהא דע"ה אינו נאמן על הדמאי דגם באיסורי דרבנן חשוד אינו נאמן ואם כי אנן קיי"ל כר"א מ"מ דין זה דמוכח לשיטתם (וכן מוכח לדעת הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ"ב דפסחים דר"י דס"ל חמץ בפסח בס' ס"ל כחכמים דפליגי על ר"ש בדינא דדשיל"מ וס"ל דבטל. וכן כ' הריטב"א ז"ל בחידושיו לע"ז ע"ד דגם הרא"ה ז"ל ס"ל דאביי ורבא ס"ל הכי יע"ש ולעיל בחידושיי לביצה יו"ד וא"כ ס"ל דגם ס' דשיל"מ לקולא יעוין בסוגיא דביצה שם ד' ע"א. ובפירש"י ז"ל שם בד"ה אפי' בדרבנן ובמ"מ פ"א מה' יו"ט ה' כ' ולח"מ שם.

ובהגהות חכמת מנוח ובפר"ח יו"ד סי' ק"י ס"ק מ"ו ובשעה"מ פ"ב מה' יו"ט ה' ו' יע"ש אמת הוא כיון דאין חולק על זה וכה"ג אשכחן בדוכתי טובי וגם למש"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו ב"מ נ"ג בשם הראב"ד ז"ל (ומה שתמה עליו יעוין בחי' לקמן ע"ג) וה"ה בפ"ב מה' יו"ט ה' ו' בשם הרשב"א ז"ל לק"מ קושית הישיע"ק ויש בזה להאריך אבל אין מהצורך כי די מש"כ הוא עצמו שם ובמש"כ בישוב זה וכמובן:

ומה שכ' עוד הישיע"ק וז"ל ואמנם עדיין יש לפקפק דבדמאי יש לנו חזקה לומר שלא נעשה מעשה הפרשה כיון דחשוד הוא מהכ"ת נימי שהפריש ממנו תרומות מעשר ומעשר ויש לו עיקר בכל תורה דהרי אם לא הפריש הרי יש כאן איסור תורה ואף דבעלמא אמרי' בדמאי הקילו משום דרוב ע"ה מעשרין הן היינו בקונה מעמי הארצים והוא אומר שתקנו דיש בכאן ברי לסתור החזקה דמעיקרא אבל בקונה מן החשוד דברי דידיה כמאן דליתיה הדר שייך חזקה דמעיקרא שלא נעשה מעשה הפרשה אבל מאין הרגלים לשאר איסורי דרבנן עכ"ל את יסודו של אותו גאון דלכך דמאי דרבנן מפני הברי שלו ובחשוד דאין כאן ברי שוב הוי בחזקתו מעיקרא שלא הפריש לא הבנתי דהלא פשוט ומבואר הטעם בדוכתי טובי דלזאת דמאי מדרבנן יען דרוב ע"ה מעשרין הן ומה"ת אין לחוש כלל כי אחרי רבים להטות אך חז"ל חששו כאן למיעוט מטעמא שכתב התוס' בשבת י"ג ד"ה רבא מפני דהוי מיעוט המצוי יע"ש והא דלא כ' התוס' הטעם מפני דאיכא חזקת טבל ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וזה הוא רק מדרבנן לדידן י"ל דאזדי לשיטתם שכתב בבכורות כ' ע"א ד"ה ואב"א וז"ל וא"ת דבפ' הזהב גבי חמשה חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפי' לר"מ דקאמר עשו חיזוק לדבריהם ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זה חזקה דדלמא כר' אושעיא עבדה שהכניסם במוץ ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין (יעוין תוס' יבמות קי"ט ד"ה מחוורתא) ע"כ וא"כ ליכא למימר סמוך ולזאת הוכרחו לטעמא דמיעוט המצוי וכאמור:

ונלע"ד דלפי מה שנראה ומבואר מפרישה ביו"ד סי' שט"ז וש"ך שם סק"ב מה שכתב בשם מהרי"א ז"ל ומט"ז סי' צ"ח סק"ב ומהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ב (יעוין מלחמות פ"ב דקידושין גבי סבלונות ורי"ט אלגאזי ז"ל בפ"ג דבכורות ויעוין מג"א סי' תקט"ו ס"ק י"ג ויש בזה להאריך ואכ"מ) דהא דקיי"ל כרבינא בבכורות כ' דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא מה"ת לא הוי רובא יע"ש והג"ו בכלל ס"ב פקפק ע"ז מהא דקיי"ל דדמאי אינו אלא מדרבנן מפני דרוב ע"ה מעשרין הן אם דהוי רובא דתלי במעשה הרי דרק מדרבנן לא הוי רובא (יעוין ראש יוסף חולין י"א) יע"ש שנסתפק בדין זה (ואין לסתור את זה ממש"כ התוס' מפני דהוי מיעוט המצוי ולא נתנו הטעם מפני דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא דרבנן די"ל יען דהתוס' קאי לרבא שחולק על רבינא שם בבכורות ולזאת נתנו טעם המספיק גם לשיטתו:

אולם יעוין תוי"ט ריש דמאי שהביא ג"כ טעם זה וכאן ל"ש כ"כ ת"י זה וצע"ק) וא"כ צריכין ישוב להפוסקים הנ"ל דס"ל דמה"ת לא הוי רובא א"כ אמאי לא הוי דמאי רק מדרבנן. ועכצ"ל כי גם המה ס"ל כשיטת התוס' בבכורות דחזקת טבל לית כאן ואדרבה איכא חזקת כשרות וכיון דאיכא חזקה בהדי רובא אם דתלי במעשה הווי אזלי' בתר הרוב וכמש"כ הגנת ורדים דברוב וחזקה אם דתלי במעשה אזלי' בתר הרוב (יעוין פמ"ג או"ח סי' ה' סקי"א דכ' דבחזקה אלימתא אם דתלי במעשה אזלי' בתרה יע"ש דקאי לסברת הב"ח ומג"א דחזקה הוא ק"ו מרובא והבן) מה"ת וגם מדרבנן לולי דהוי מיעוט המצוי וא"ש הרי מוכח דגם כל הני פוסקים ס"ל דלית כאן חזקת טבל ואדרבה איכא חזקת כשרות וגם אם נימי כהישיע"ק דאית כאן חזקת טבל ואיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא הלא לדידן מה"ת לא אמרי' סמוך וא"כ מדינא דאורייתא שרי וכשאוכל ע"ה ממנו שרי גם הוא לאכול בלא אמירתו כלל ולית כאן רק איסור דרבנן ומ"מ לא מועיל אמירת ע"ה שפיר יש ללמוד מכאן לכל איסורי דרבנן שלא להאמין החשודים עליהם וכמש"כ הב"י ז"ל:

אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי ממש"כ רבינו הכ"מ ז"ל בפי"א מה' מעשר ה' י"ג ליישב טע' הרמב"ם ז"ל שנתן טעם דלכך בהוליכן לטוחן עכו"ם הם דמאי מפני דחיישי' שמא החליפן בחיטן של ע"ה וז"ל שם כ' הראב"ד ז"ל ואם מפני הספק הזה כו' טעמו לומר דהוי ס' שמא החליפן בחטים של ע"ה שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחיט' של ע"ה שמא אותו ע"ה עשר ותרם פירותיו. ואני אומר דמאחר דקיי"ל רוב ע"ה מעשרין הם ואפ"ה חיישו להו משמע דרבנן אחמרו בהו בהא למיחש אפילו למעוטא וה"ה דאחמרו בהו למיחש לס"ס עכ"ל הרי דבדמאי החמירו חז"ל לחוש גם בס"ס אם דבכ"מ שרי ולזאת י"ל דהחמירו גם שלא לסמוך על החשוד אם דהוי ספק דרבנן. אבל בשאר איסורי דרבנן י"ל דסמכינין גם על החשוד מכח ס' דרבנן להקל ונלע"ד די"ל דלזה סיים רבינו הב"י ז"ל. ועוד יש להביא ראיה ממה שאכתוב בסמוך והוא מסוגיא דידן דאין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא כו' וכמש"כ שם. ומהכא משמע נמי דאפילו חשוד באסורי' דרבנן אין לסמוך עליו בהן דהא חלב וגבינה איסורי דרבנן נינהו ואפ"ה אי לאו דאיהו לא אכיל איסורא הוה אסרי' להתארח אצלו או לאכול ממה ששיגר לו עכ"ל אך דעל ראיה זו יש לפקפק וכמש"כ הישיע"ק שם למש"כ הש"ך בכללי ס"ס בשם האו"ה דבגבינות של עכו"ם מחמירים גם בספק אם דאינם אסורים רק מדברי חז"ל יען דחז"ל עשו אותו כוודאי איסור תורה ה"ה לענין לקנות מישראל חשוד דהוא בכלל הגזירה כמו ס' אבל אין ללמוד מכאן לשאר איסורי דרבנן יע"ש בישיע"ק אם כי על רבינו הב"י ז"ל אין קושיא כלל כי י"ל דלא ס"ל כאו"ה וגם מתשו' ר"י ז"ל שהובא בב"י בסוף סי' קי"ח נראה שגם שמא לא העמיד בדבר האסור נחשב ג"כ לספק (יעוין פרי תואר שם ס"ק י"ט) יע"ש גם הפר"ח שם בדיני ס"ס אות י"ד חולק על האו"ה ומבואר עוד יותר בדבריו בסי' קי"ח ס"ק מ"ג (וצ"ע על מש"כ הפמ"ג שם בכללי ס"ס סי' י"ח יע"ש) שהחשיב גבינה לדבר שאין לו עיקר מה"ת כרשב"א ז"ל (יעוין חידושי בית מאיר בכללי ס"ס שם) יע"ש וא"כ אין להקשות על הב"י ז"ל דיחלוק על האו"ה:

אמנם לדידן דקיי"ל כפסק או"ה ות"ח וש"ך לאסור בגבינות בספק אם כן יש מקום להערה זו. אבל כבר יישבו שם הגאון הישיע"ק ז"ל למש"כ הרמב"ם ז"ל דלזאת לא בטיל עור הקיבה אם שהוא מיעוט כיון שהוא מעמיד ודעת רוב הפוסקים דהא דדבר המעמיד אינו בטל הוא רק מדרבנן ומ"מ אין קונין בסוריא א"כ מבואר דגם בחשוד על איסור דרבנן אין קונין ממנו עכת"ד יע"ש ואנכי העני מוסיף דגם להמג"א בסי' תמ"ב סק"ט בדעת הטור דדבר המעמיד מה"ת לא בטיל ג"כ א"ש ראיה זו לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל טכ"ע מדרבנן וכמש"כ בתשו' ר"י ז"ל הנ"ל וז"ל ועוד היה נראה לרבינו טוביה ז"ל דאפילו לשמואל דאמר שמעמידין אותה בעור קבת נבלה דאפילו את"ל דדבר המעמיד הוי כבית שאור דחימוצא קשה מ"מ אין שם אלא נ"ט ורש"י פסק דטעמא הוי מדרבנן והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואף לדברי ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא מזה נראה דגם הר"י ז"ל ס"ל דדבר המעמיד מה"ת לא בטיל וכמובן) כו' עכ"ל הרי דלדעת רש"י ורמב"ם ז"ל לית כאן רק איסור דרבנן ולזאת אם דלשיטתו דס"ל דגבי דמאי החמירו גם בס"ס שיש מקום לפקפק על הראיה מדמאי וכנ"ל הלא מוכח דין זה מהא שאין קונין גבינה בסוריא וכאמור ולראב"ד ז"ל דס"ל כדעת ר"ת ז"ל (יעוין ב"י יו"ד סי' צ"ח טכ"ע מה"ת ויש מקום לפקפק על הראיה מגבינה (למאן דס"ל דמעמיד מה"ת לא בטל וכאמור) הלא הוא ז"ל ס"ל דס"ס שרי גם בדמאי והראי' מדמאי בתוקפה. ושני הראיות שהביא רבינו הב"י ז"ל מספיקות לכל מר כדאית ליה כדאמרן בעזה"ש:

ובפרט למאי דקיי"ל דהא דמעמיד לא בטיל הוא רק מדרבנן. וגם למש"כ השעה"מ בפ"א מה' י"ט ה' כ' דלסברת הכ"מ אין מקום לקושית הט"ז וש"ך ביו"ד סוף סימן ט"ו יע"ש וא"כ מוכח מתשב"ץ וט"ז וש"ך ועוד כמה פוסקים דלא ס"ל סברת הכ"מ יע"ש ולפ"ז שני ראיות ברורות ואמיתיות כראוי מוצקות וכאמור:

והנה מבואר כי דין זה לקנות מחשוד על סתם יינם. יין שאומר עליו החשוד שהוא כשר הוא פשוט ומבואר בש"ס ופוסקים לאסור. אמנם לחולה שאין בו סכנה יש בזה מקום עיון. דהנה לכאורה י"ל דכיון דבאמת הוא ספיקא דרבנן והקלי' נחשב לדעבד כמבואר ביו"ד סי' ק"ח. אך כיון דמצינו לח ח"ל שגזרו שלא לקנות מחשודים גם הדברים שיש לחוש בהם לאיסור דרבנן א"כ כיון שלא היתירו אותו ספק הוי וודאי איסור דרבנן מכח גזירתם. ובפרט למש"כ המגלת אסתר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל במנין המצות דס"ל דכל דרבנן בכלל לאו דלא תסור הוא והשיג עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ ס' דרבנן הוי ס' תורה ואמאי הוא לקולא ותי' המג"א דכך התנו חז"ל כי ספיקם יהיה להקל יע"ש בספר מנין המצות שורש הראשון וא"כ בכאן לענין קניה מחשוד כיון שלא התירו ספיקם שוב הוי ספק תורה. ובזה יש ליישב דברי הראב"ד ז"ל בה' מעשר שם בהשגות שחולק על הרמב"ם ז"ל מפני דהוי ס"ס וכ' הטעם מפני דמספקא לן שמא החליפן בשלו ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן יע"ש וקשה דהלא מ"מ הוי ספיקא דרבנן ומה לי ס"ס בדאורייתא או ס' אחד בדרבנן וכן הקשה השעה"מ בה' יו"ט שם יע"ש מה שתי' ולהאמור י"ל דבס"ס לא ניחא ליה להראב"ד ז"ל כיון דגם באורייתא אזלי' בס"ס להקל ולמה ומכח מה החמירו כאן משא"כ בס' דרבנן כיון דלא התירו חז"ל אותו ספק יש לנו טעם נכון לאסור מפני דהוי ספק איסור תורה וכאמור:

אמנם מ"מ מה דחז"ל גזרו ואמרו על ספיקא דא שיהיה דינו כשל תורה דהולכין בספיקו להחמיר הוא לכאורה כדבר אשר אין לו (טעם שיצא מהכלל דבכ"מ ספיקו דרבנן לקולא והוי כעין חידוש אשר נוכל לומר אין לך בו אלא חידושו רק רק מה דמצינו דגזרו. אבל במקום חולה דבכמה מקומות מצינו שבמקום חולה לא גזרו. גם הכא נימי הכי דבמקום חולה לא גזרו ואין לזה סתירה מהא דמבואר בטוש"ע יו"ד סי' פ"א דבתינוק שפירוש שגמלוהו ג' ימים מעל"ע שאסור להחזירו אך ביש בו סכנה. אבל אם הוא חולה שאב"ס אסור להחזירו יע"ש ובש"ך ס"ק כ"א. אם אמנם כי ג"כ אינו אסור אך מגזירה דאתי לאחלופי בבהמ' טמאה הרי דגם מה שאסרו מפני גזירה גזרו גם בחולה שאין בו סכנה כי שאני התם דהגזירה של אחלופי בבהמה טמאה הוי גזירה אטו דאורייתא כעין כל גזירת חז"ל לזאת דינו ככל איסורי דבריהם דאסור לחולה שאב"ס באכילה משא"כ בגזירת הקניה שיצא מן הכלל דספיקא דרבנן להקל והוי כעין חידוש שפיר יש מקום לומר אין לך בו אלא חידושו ובמקום חולה לא אמרו כן עלה על רעיוני בהשקפ' הראשונה אולם אח"כ ראיתי כי גם בכאן יש ליתן טעם לגזרתם דגזרו אטו קניה מחשוד דברים שיש בהם חששא דאיסור תורה דזה אסור מעיקר הדין דספיקא דאורייתא ומה"ת לחומרא לרוב הפוסקים דקיי"ל כוותיהו כמבואר בש"ך יו"ד בכללי ס"ס וגם לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל דס' מה"ת לקולא מ"מ לעשות ספק בידים מס"ת לחומרא ובהולך לקנות אם דקיי"ל בסי' ק"ח לענין ריחא ונטל"פ דהקניה נחשב לדעבד לא נוכל ללמוד מזה להקל בספק איסור תורה ולאמור דלא הוי ס' מה"ת לחומרא כי שם בסי' ק"ח הוא רק מדרבנן ולכתחלה משא"כ בס' איסור תורה אם נימי דהוי כלכתחלה נלכד באיסור תורה וכמובן. ובפרט דכבר הוכחתי לעיל בחידושיי לשבת י"ג דס' דאורייתא אם כי אינו לחומרא רק מדרבנן מ"מ עשאו חז"ל כוודאי וגזרו אטו ספיקא זה ולא הוי כגזירה לגזירה כי ספק זה עדיפא מוודאי דבריהם יע"ש בחידושיי וה"נ גזרו חז"ל שלא לקנות מחשוד דברים שאין בהם חשש אך מאיסור דרבנן אטו קניה מחשוד דברים שיש בהם חשש איסור תורה דאסור מטעם ספק דאורייתא. ואין גזירה זו חידוש וא"כ יש ללמוד מדינא דירושלמי גבי תינוק דגזרו גם במקום חולה שאין בו סכנה וכנ"ל:

והנה לכאורה י"ל יען שכ' הר"ן ז"ל בפ"ב דפסחי' ובע"ז וז"ל ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה עכ"ל וכן העתיק לשון הרשב"א ז"ל החי' בסי' תס"ו (יעוין שו"ת רמ"א ז"ל סי' קכ"ד שהעתיק לשון הריב"ש ז"ל דנראה דפסיקא ליה מלתא לאסור יע"ש) יע"ש הרי דלא כ' רק בדרך אפשר אם דכבר הכריע רבינו הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' קנ"ה ספיקא דא להחמיר מ"מ יש לחלק ולומר דבתרי דרבנן שרי לחולה שאב"ס גם באכילה כיון דלא מצינו להדיא בדבריהם הקדושים להחמיר מנא לן לאסור גם בתרי דרבנן. ובדרבנן על המחמיר להביא ראי' ויש ללמוד עוד מק"ו דהלא באיסור תורה גם בשלא כדה"נ דאינו אלא מדרבנן מ"מ הוי עיקרו מה"ת (יעוין מל"מ פ"ה מה' יסודי התורה ד"ה וראיתי להתוס' וחמיר יותר מתרי דרבנן באכילה ומ"מ שרי ק"ו לתרי דרבנן (יעוין ר"ל ז"ל שם דהמחמירין באסורי הנאות דדבריהם הוא מטעם דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדה"נ מאיסור דרבנן כדה"נ יע"ש) דשרי לחולה שאב"ס גם באכילה ולפ"ז בנידן דידן דסתם יינם הוא רק מדרבנן וגם הקניה אינו אסור רק מדרבנן וא"כ הוי תרי דרבנן ושרי לחולה שאב"ס וכאמור:

אמנם חלילה לי להעמיד יסוד על סברתי כל זמן שלא מצאתי ראי' ברורה להתיר וגם לא ראינו לאסור אין ראיה לשפל ערך כמוני אשר אינני בקי בש"ס ופוסקים. אבל נלע"ד סברא ברורה להתיר בזה והא כי הלא חזי' דכל איסורי דרבנן שרי לחשאב"ס. אך באכילה ושתי' השוו אותם לאיסורי תורה. ובנידן דידן בלא גזירת חז"ל דאסרו לקנות היה שרי לקנות מטעם ס' דרבנן להקל ולא נחשב דאוכל או שותה איסור כי היתר גמור הוא רק כיון דחז"ל אסרו לקנות לזאת אסור וא"כ אנו דנין להתיר הקניה (ולא דמי לפ"ז לדינא דסי' פ"א וכמובן) וכיון שאינו רק מדרבנן שרי לחשאב"ס כמו שאר הנאות מדבריהם דשרי וכיון דאיסור הקניה פקע שוב אין כאן איסור שנצטרך להתיר בשתיה וזה לענ"ד ברור ואמת בס"ד:

ואם כי לענ"ד הסברא הזאת ברורה מעצמותה. יש עוד סעד לה בהקדים מה דגרסי' בש"ס ביצה ד' ע"א אושפיזיכניה דראב"א הוו ליה הנך ביצ' מיו"ט לשבת אתא לקמי' א"ל מאי לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר א"ל מאי דעתך רב ור"י ה' כר"י אפילו ר"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא והתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' ע"כ ונתקשיתי דלמה השיב דאין כאן אך איסור דרבנן הלא כיון דאסור לאכול ביו"ט א"כ ליכא למימר הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה וא"כ אסור מה"ת לטוות הביצה מיו"ט לשבת לרבה בפסחים מ"ו דמה"ת אין צרכי שבת נעשין ביו"ט אח"כ מצאתי בצל"ח שהקשה כן ויישב בטו"ט יע"ש. אבל לתירוצו יוכרח לומר דמאן דלית ליה הכנה דרבה גם הכנה דידים שרי מה"ת. אם כי לדעת הר"ן ז"ל הוא חמור מהכנה דממילא:

ולדעתי העני' אין להכריח את זאת מכח קושיא זו כי מלבד מה דפשיטא לי' להצל"ח דמה דאסור מדרבנן ל"ש הואיל ואסור גם מה"ת לא ס"ל הכי להשאג"א הובא בחידושי רעק"א זצ"ל במערכה ז' ובתשובותיו סי' ע"ה יע"ש י"ל עוד עפמש"כ הנ"י בפ' חרש וז"ל ומדאמרי' דאין ב"ד מצווין להפרישו באיסורא דאורייתא הוה משמע דבאיסורי דרבנן נחתי לי' דרגא ומאכילין אותו בידים וזו סברת הרשב"א ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כ' בסוף המ"א שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים ע"כ וא"כ לרשב"א ז"ל לק"מ דס"ל דאיסורא דרבנן שרי לקטן וא"כ חזי לקטן (יעוין תוס' פסחים מ"ו ע"א ד"ה עד שתאפה וברא"ש ז"ל שם ובש"ע או"ח סי' תנ"ז סעי' ב' בהג"ה) ואיכא הואיל וסברא זו כתבה גם הרע"א ז"ל בתשו' שם:

ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם איסור דרבנן אסור להאכיל בידים לקטן הלא הוא ז"ל ס"ל בפ"ו מה' יו"ט דמה"ת צרכי שבת נעשין ביו"ט ואינו אסור אלא מדברי סופרים ולזאת מהני ע"ת. ומבואר בב"י ז"ל בסי' תקכ"ז דשיטתו הוא דגם מאן דאית לים הואיל ס"ל הכי יע"ש וא"ש לכל מר כדאית לי' אמנם לדעת המג"א שם ששם הרמב"ם ז"ל ס"ל עיקר ההיתר מטעם הואיל וגם אנן קיי"ל כן ובסי' שמ"ג פסקי' כרמב"ם ז"ל דגם איסור דרבנן אסור להאכיל לקטן וא"כ הדק"ל וי"ל עפמש"כ התוס' בפסחים מ"ו ע"ב ד"ה רבה אמר וז"ל וא"ת אי אמרי' הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרי' הואיל ע"כ וחידש הגאון הרע"א ז"ל בחידושיו הנ"ל דלפ"ז י"ל באיסור דרבנן הואיל דמקלעי לי' חשאב"ס דזה שכיח אך דדחה זה יען דקיי"ל שגם איסור דרבנן אסור לחולה שאב"ס יע"ש ולפ"ז לפי מה דנסתפק הגאון בתשובותיו שם דאיסור מוקצה דהזמן גורם האיסור יהי' מותר לחשאב"ס כמו שמותר לדיעה השלישית בסי' שכ"ח דקיי"ל כוותה לחלל שבת באיסור דרבנן ע"י שינוי לחשאב"ס יע"ש שהאריך בזה וגם הפ"ת ביו"ד שם סי' קנ"ה הביאו יע"ש:

ולפ"ז אם נימי דאיסור מוקצה שרי לחשאב"ס מיושב קושית הצל"ח כי הואיל דשרי האי ביצה לחשאב"ס ואי מקלעי לי' חזי ליה השתא נמי חזי ליה וא"ש אח"כ מצאתי בישיע"ק חא"ח סי' ש"ט בתשובה אחת שהסתפק ג"כ באיסור מוקצה אם שרי לחשאב"ס והעלה להתיר מכח מש"כ המג"א בסי' כ"ח ס"ק ט"ו בשם האו"ה דמותר להאכיל מוקצה בידים לקטן בא"א בענין אחר בחשאב"ס ויישב בזה קושית הצל"ח יע"ש:

אברא כי לענ"ד נראה דאם דלסברא דהואיל דמקלעי חשאב"ס יש להביא סעד מש"ס שבת קל"ד דאמרי' מ"ש כמון ביו"ט דחזי לקדירה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה כו' ופירש"י ז"ל חזי לחולה שאין בו סכנה וכ' הרש"ש ז"ל בהגהותיו שם וז"ל נ"ל דמטעם דהואיל קאתי עלה פלוגתא רבה ור"ח בזה וכן לשון הרמב"ם בספ"ב מה' מילה הואיל וראוי לקדירה וכ"ה לשון הטוש"ע ואין סתירה ממש"כ התוס' בסה"ע (פסחים מ"ו) דדוקא חולה שיב"ס ל"ש עכ"ל הרי מבואר לפירוש זה דאמרי' הואיל דחזי לחשאב"ס וכסברת הגאונים הרע"א וישיע"ק ז"ל מכל זאת נראין הדברים כמש"כ החתם סופר בשו"ת חא"ח סי' ע"ט לדחות סברת חמיו הגאון וז"ל ולא הודיתי לו נהי חשאב"ס שכיח אבל לא שכיח שאותו חולה יהי' צריך (לאותו דבר) בשלמא התוס' בהס"ד הקשו דיתבטלו כל מלאכות שבת דמי יודע מה שיצטרך החולה אפילו ללבן סכין לחתוך מן הארכובה ולמעלה וכו' אך משתירצו דבעי' שכיח א"כ אפילו איכא חולי בפנינו לא שכיח שיצטרך למלאכה זו בפרטית עכ"ל וב"ה כי קיימתי את זאת מסברא דנפשאי דבשלמא בחולה שיב"ס דכל איסורי תורה שרי לי' (לבד מהידועים לאסור גם בפ"נ) ומותר לחלל שבת ולהט"ז בסי' שכ"ח סק"ה גם אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא שום איחור כלל מ"מ נעשה ע"י גדולי ישראל ואף לרמ"א ז"ל שם אם יש קצת איחור אין להמתין שפיר י"ל הואיל לולי דלא שכיח חשיב"ס וכמש"כ התוס' אבל בחשאב"ס אף אם שרי לו מוקצה זה רק בא"א בענין אחר אבל באפשר ע"י היתר אסור אם כי צריך שהייה יען שאין בו סכנה ואם כי חשאב"ס שכיח קצת מ"מ זה לא שכיח שלא יהי' באפשרות רק באיסור ולא בהיתר וכגון במאי דעסקינין בישוב קושית הצל"ח האם לא שכיח רק ביצה שנולדה ביו"ט ביצי דהיתירא רבים המה ושכיחי יותר וזאת היא סברא נוספת על סברת החת"ס והרווחתי בזה כי לסברת החת"ס דלא ידעי' אם יצטרך אותו חולה לזה יש לכאורה סתירה מש"ס שבת הנ"ל כי גם שם לא ידעי' אם יצטרך אותו חולה לטרוף לו יין ושמן משא"כ לסברתי דלא שכיח בחשאב"ס שלא יהי' אפשר אך בדרך איסור. א"כ יש לחלק ולומר דשאני התם כי אם יצטרך ליין ושמן א"א אך ע"י טירוף כי לא שכיח שיהיה מעורבין ביחד (והחת"ס בנידון דידי' לא היה יכול להשתמש בסברתי וכמבואר להמעיין שם יע"ש) אבל בישוב קושית הצל"ח בוודאי דלא שכיח שלא יהי' אפשר אך ע"י ביצה שנולדה ביום טוב וזה לפי עניית דעתי ברור בסברא:

אמנם בגוף הדין הלא חזינין דעת הגאונים הרע"א וישיע"ק ז"ל להתיר מוקצה לחשאב"ס אם כי לכאורה יש סתירה לזה מפירש"י ז"ל שבת קמ"א ע"ב ד"ה בתינוק שיש לו געגועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי ע"כ הרי באיכא חשש סכנת חולי מ"מ לא התירו בדינר כיון דהוי טלטול מוקצה ממש הרי דגם טלטול מוקצה ממש אסור במקום חולה שאב"ס ואולי כיון דהוא דבר השכיח בכל שבת וכל אדם יאמר כי בנו יש לו געגועין לזה החמירו חז"ל בזה יותר כיון שאין חשש סכנת נפש. וחפשתי ומצאתי בפמ"ג בסי' ש"ט בא"א סק"א שהעיר בזה. וכ' צ"ל כאן גזרו טפי ולא ביאר הטעם ואולי הטעם כמו שכתבתי יע"ש

וחזיתיה לרבינו הפמ"ג שם בסי' שכ"ח בא"א ס"ק ט"ו שכ' וז"ל וב' דשרי להאכילו איסור דרבנן בידים כחולה שאין בו סכנה ואע"ג דגדול אסור לאכול כבסי' קנ"ה בי"ד בקטן הקילו עס"י שמ"ג כו' ע"כ ולפ"ז נסתר ראיית הישיע"ק להתיר מוקצה לחולה שאב"ס אבל דברי רבינו הפמ"ג תמוהים כי הלא מבואר להדיא ביו"ד סי' פ"א בש"ך דגם לקטן אסור איסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה ומוכח כן מהירושלמי שמובא בב"י שם (וצ"ע לי במש"כ הב"י ז"ל שם וז"ל. והרי"ף כ' ירושלמי זה אלא שלא סיים בו לחלק בין של סכנה לאינו של סכנה וכן עשה הרמב"ם בפ"ג מהמ"א ונראה שהטעם הוא מפני שהוא דבר פשוט דכשיש סכנה מחזירין דהא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש עכ"ל דהלא מה דנשמע מזה דגם לקטן אסור איסור דרבנן גם במקום חולה כשאין בו סכנה כגון דא צריך להשמיענו והיה להם להביא עי"ז דברי הירושלמי. וצע"ק) יע"ש וצריך עיון על רבינו הפמ"ג שלא העיר כל בזה:

ועתה אנן דיש לפנינו שלחן ערוך פרוש ומבואר דבאין סכנה אסור להחזיר התינוק מפני דאיסור דרבנן אסור לחשאב"ס גם בקטן כמבואר בפוסקים א"כ פסק האו"ה ומג"א ואחרונים טעמא בעי במה דהתירו מוקצה לתינוק בחשאב"ס (ולומר כיון דיש שניהם יחד קטן ומוקצה דהזמן גורם האיסור אין לזה שום טעם וכמובן) ואין לומר כדאמרי' בש"ס יומא ע"ח ע"ב הנך דרבותייהו הוא לא גזרו בהו רבנן ה"נ כיון דאין לו לאכול לא גזרו כי שאני יוה"כ דתמיד הוא כן משא"כ דבר דלא שכיח לא יצא מן הכלל דשאר איסורי דרבנן שאסור לחשאב"ס ועכצ"ל הטעם דמוקצה כיון דהזמן גורם האיסור שוה לשאר שבותי שבת דמתירין לחשאב"ס וכסברת הגאון הרע"א ז"ל וא"כ מוכח דגם לגדול שרי מוקצה לחולה שאין בו סכנה וכפסק הישיע"ק

וז"ל האו"ה בדיני פקוח נפש אות כ"ט ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו השיב השר מקוצי שמותר לאם להאכילו אפילו בתבשיל חלב שחלבו ובשלו עכו"ם בשבת דהוי חולה שיש בו סכנה בשבת שאין רוצה לאכול ע"י אחר ע"כ ונראה מאחר שאין במאכילו אלא משום מוקצה ח"ה אפילו לחולי שאין בו סכנה ולרווחא דמלתא נקיט לה עכ"ל סתימת לשונו הטהור מורה באצבע כי לכל חולה שאב"ס שרי איסור מוקצה ולפ"ז לק"מ מה שהעיר הפמ"ג א"א שם סק"מ יע"ש (וכדעת הר' עקיבא איגר וישיע"ק ז"ל.

אמנם לכאורה הלא עומד לנגדינו רבינו הרא"ה ז"ל הובא בנשמת אדם כלל וסי' ס"ט דכתב לאסור גם במוקצה לחשאב"ס. אבל לאחר העיון נראה כי אדרבה משם מוכח להתיר לדידן דז' בבית שלישי שער שביעי ד"ה והשתא. וכן הדין במוקצה דאסור וודאי בחולה שאב"ס ואע"ג דשרינין לגונח לינק חלב בשבת לאו מוקצה הוא דהאי בהמה לא אתקצאי אלא מחמת איסור שחיטה ובכל מה דאפשר לאיתהנויי בלא איסור שחיטה שרי תדע דהא קיי"ל דמותר לחלוב בשבת בתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולא אסרינין משום מוקצה ולא דמי לביצה שנולדה בשבת דאסורה משום מוקצה דהתם בשבת כו' הרי דדחי הראיה מגונח דשרי (ובראי' זו העירו גם הפמ"ג ורע"א ז"ל) יען שאין החלב מוקצה ועיקר ראייתו מהא דשרי לחלוב בשבת לתוך אוכלין ומפרש הא דאר"ח בפ' חבית חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה. דלקדירה שרי גם בשבת וכדעת הרז"ה ז"ל בריש ביצה ועוד פוסקים. אבל הרי"ף וראב"ד ז"ל ורוב הפוסקים הראשונים חולקים על זה וקיי"ל כוותייהו לאסור כדמוכח מסתימת לשון הש"ע או"ח סי' ש"ה ומבואר שם במג"א סקי"ב יע"ש ונהי דאין מכאן ראי' לאסור ולאמור דיש על חלב שם מוקצה כי י"ל דהא דאסור בשבת הוא מטעם בורר פסולת מתוך אוכל והיא מלאכת שבת כמבואר שם בשבת בר"ן ובמלחמות יעוין שם אבל גם ראיה שאין על חלב שם מוקצה אין ראיה וכמובן:

ועתה אם כי הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל בחידושיהם לשבת שם הביאו סברת הרמב"ן ז"ל דאין על החלב שם מוקצה אבל בתירוצם הראשון שם תירצו דר"ח קאי אליבי' דשמואל דלא ס"ל מוקצה ונולד וכן תי' התוס' רי"ד ז"ל שם יע"ש ולפ"ז דיש על חלב שם מוקצה א"כ יש ראיה להתיר מוקצה לחשאב"ס מהא דגונח (ובפרט למש"כ התוס' בשבת מ"ו ד"ה דנפטא דרב יוסף ס"ל לאסור מוקצה ור"י אמר בכתובות ס' דהלכה כר' מרוניס יע"ש אבל הריטב"א ור"ן ז"ל שם בחידושיהם כ' להיפוך דר"י ל"ל מוקצה יע"ש

ואף אם נאמר כסברת הרמב"ן ורא"ה ז"ל דאין על חלב שם מוקצה אבל בעומדת לחליבה כבר הוכחתי לעיל בחידושי לריש ביצה בס"ד בראיות ברורות מש"ס ופוסקים דהחלב הוי נולד וכאשר הראיתי מבואר באו"ז ועיטור וכדעת היש"ש וחוט השני וא"ר והרב בעל התניא ושאר פוסקים וכיון שאנו מתירים בגונח גם בבהמה העומדת לחליבה וכמש"כ הפמ"ג בא"א שם סק"מ א"כ מוכח (כאשר העיד לנו הרא"ה ז"ל דמוכח כן מכאן ודחייתו לראי' זו אין מקום לדידן וכאמור דאיסור מוקצה שרי לחשאב"ס וכדאמרן:

ולזאת נלע"ד כיון דכל האחרונים החזיקו בפסק האו"ה ומג"א להתיר לקטן מוקצה בחולה שאב"ס ומסי' פ"א מוכח דאין חילוק בין קטן לגדול וגם מגונח מוכח כן קאים הלכתא כסברת הגאון רע"א והכרעת הישוע"ק ז"ל להתיר מוקצה לחולה שאין בו סכנה גם באכילה כן נראה לפי ע"ד להלכה בס"ד:

ועתה לאחר שנתברר בעזהש"י להלכה דאיסור מוקצה שרי לחשאב"ס (ולא כחיי אדם) אם כי הוא איסור אכילה מ"מ אנו משגיחין על מסבב האיסור דהוא שבות דשבת וכיון שהותרו השבותין לגבי חשאב"ס שוב הותר גם איסור מוקצה המסובב ממנו והן הן הדברים אשר נאמר ג"כ בנידון דידן דכיון דגזירת חז"ל על הקני' דהוי כשאר איסורי דבריהם שאינם באכילה ושתי' נפקע בחשאב"ס שוב אין אנו דנין על האכילה ושתי' (ובפרט לענין לקנות יין מחשוד דיש הצירוף שצירוף רבינו המג"א שם בסי' שכ"ח סק"ט את תשובת הרמ"א ז"ל בסי' קכ"ד שהתיר גם בשתי' בסתם יינם לחשאב"ס אם כי לא קיי"ל כן אך כמבואר ביו"ד סי' קנ"ה לאסור אבל צירוף מיהו הוה ומש"כ הנשמת אדם כי תשובה זו אינו מרמ"א ז"ל ולזאת בדפוס אמשטרדם נשמטה אם כי נראה כי גם לפני הנתיב חיים היה תשובת הרמ"א ז"ל מאמשטרדם ולזאת הגיה במג"א יען כי לא מצאה בתשו' רמ"א ז"ל. אולם מהשמטה זו אין שום ראיה דלאו מפי הרמ"א ז"ל יצאה תשובה זו כי המעיין בתשובה יראה איך היה קשה לרבינו הרמ"א ז"ל לכתבה למען לא ימצאו חלילה פריצי הדור אשר דרכם באפילה ובאורחי עקלקלות למצוא מקום לזלזל בסתם יינם חלילה ושם מבואר לעין המבין טעמו ונימוקו מה ראה על ככה לכותב' וזאת הית' כוונת הגאונים ז"ל שציוו להשמיט אותה. ואדרבה אם היה מקום לומר דתשובה גנובה היא היה להם להמסכימים לכתוב זאת ולבאר וראיית הנשמת אדם מדלא חתם שמיה דמרי עליו על התשובה יש עוד כמה תשובות אשר לא חתם עליהם רבינו הרמ"א ז"ל סוף דבר כי אין שום הכרח וגילוי דלאו מרבינו הרמ"א ז"ל יצאה ובפרט דחזי' לרבינו המג"א שיחס' אליו והפמ"ג שם במ"ז סק"ו חקר בזה לענין ברכ' יע"ש ובא"א ס"ק י"א ועוד כמה אחרונים אשר הביאו תשו' זו ולזאת אם כי נדחית מהלכה ואין לנו אך פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד שם לאסור גם סתם יינם בשתיה לחשאב"ס. אבל צירוף כל דהו מיהו הוי) ושרי בחשאב"ס ככל איסור דדבריהם דמותרים בלבד באכילה דאסור. ולזאת נלע"ד דמלבד הסברא דלעיל דהוי תרי דרבנן אשר עדיין אין לי ראיה ברורה לא לאסור ולא להיתר. אך ע"י הסברא הזאת דאנו דנין על גזירת חז"ל על איסור הקניה המסבב האיסור דמי ממש למוקצה (וגם הנשמת אדם דמחמיר במוקצה י"ל דמודה לזה כי יש לחלק וכמובן להמבין) וכיון שבררנו בעזהש"י דמוקצה שרי לחשבא"ס וכדעת הגאונים הרע"א וישיע"ק ז"ל ה"נ שרי לקנות מחשוד דברים שאין בהם אך חשש איסור דרבנן והוא אומר דמותרים המה יש לסמוך עליו עבור חולה שאין בו סכנה באי אפשר בענין אחר (כי באפשר בענין אחר פשיטא דאסור בחולה שאב"ס) לקנות ממנו כנלע"ד להלכה בעזהש"י:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה