חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת סנהדרין
דף ד.
תוס' ד"ה כולהו ס"ל כ' וז"ל ובפ' דם שחיטה בחתיכה אחת ס' של חלב ס' של שומן אשם תלוי משום דמצות כתיב אלא היינו משום דקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינין לחייב אשני מצות דהיינו ב' חתיכות והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת ע"כ פירוש דבעי' המקרא ומסורת כי למקרא הוי אמינא דווקא על שתי חתיכות דאיקבע איסורא מחיוב אשם תלוי משא"כ בח' אחת ס' חלב ס' שומן ולזאת בעי' גם המסורה לחייב גם על ח' א' ואי למסורה הוי אמינא דבב' ח' דאיקבע איסורא הוי כמו וודאי אכל איסור ואינו מביא אשם תלוי שאינו בא אלא על הספק ולזאת בעי' תרווייהו ודרשי' המקרא ומסורת וק"ל:
שם בפירש"י ז"ל בד"ה בחלב אמו. יכול בחלב אמו (בצירי) אבל בחלב (בקמץ) מותר לבשל ע"כ להגהת הרש"ל ז"ל. אבל המהר"ם ז"ל הגיה וז"ל בחלב אמו. אבל בחלב אחר מותר לבשל. ורבים מתמיהין איך תלוי זה אי חלב בצירי או בקמץ ומה ענין שייכות יש להג"ה זו כאן ויען שראיתי לרבינו הגאון הפמ"ג בפתיחתו לגנת וורדים שפירוש כזה ע"ד הפלפול לזאת מלאני גם לבי לפרשה בדרך הפלפול. דהנה לקמן ע"ב אמרי' אלא אמר רב אחא ברי' דרב איקא אמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו דרך בישול אסרה תורה ופירש"י חלב צלול כמים ואיכא בישול אבל חלב אינו בישול אלא טגון אולם התוס' שם פי' וז"ל וי"מ דרך בישול אסרה תורה דבלא בישול שרי וע"י בישול אסור לאפוקי חלב דבלא"ה אסור ע"כ ונלע"ד פי' דברי הי"מ דר"א ברי' דר"א ס"ל כר' ישמעאל (דקיי"ל כוותי' יעוין פרי תואר יו"ד סי' פ"ז) דתלתא לא תבשל חד לאיסור אכילה וחד לאיסור בישול וחד לאיסור הנאה ואפיק אכילה בלשון בישול לומר לך שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול לאפוקי כבוש ומליחה דמותר מה"ת וא"כ א"א לומר דהתורה לא אסרה רק בחלב דא"כ בלא"ה חלב אסור מה"ת ומלא תבשל דקאי על אכילה משמע דבלא בישול שרי גם באכילה מן התורה.
ולפ"ז מיושב קושית התוס' שם מהא דאמרי' בחולין קי"ג קט"ו דאם אמרי' איסור חל על איסור ל"ב קרא לחלב ומתה יע"ש ולהאמור אתי שפיר דעיקר הדיוק הוא מהא דכתיב לא תבשל דמשמע דבלא בישול שרי אף באכילה ואיך אפשר לומר דהתורה לא אסרה רק בחלב אבל לקושטא דאמרינן בחלב שפיר אמרי' דחלב ומתה אם אחע"א לא בעי' קרא. והא דכתיב לא תבשל דמשמע דבלא בישול שרי גם באכילה קאי על בשר בחלב. אבל אה"נ דאיסור בב"ח חל גם על איסור חלב ומתה וא"ש:
אמנם לפ"ז איכא לעיונא בהא דאמר רב אחא בר יעקב מי איכא דלית לי' יש אם למקרא הלא לר' ישמעאל (דקיי"ל כוותי') מוכח דחלב בקמץ גם אם אמרי' יש אם למסורת וי"ל עפמש"כ החכ"צ בסי' פ"ו דאיסור דח"ש הוא מטע' אחשבי' כי מדאכלי' אחשבי' לאכילה. ולפ"ז העלו האחרונים דע"י תערובות ח"ש שרי מה"ת כי בתערובות ל"ש אחשבי' כמש"כ התוס' בעבודה זרה ס"ז בד"ה. ואידך לשיטת ר"י ז"ל דע"י תערובות גם לר"ש לא אמרי' כ"ש למכות יען דל"ש אחשבי' (יעוין תוס' נזיר ל"ח ופסחים מ"ד ד"ה כשהוא בעין ובמהרש"א ז"ל שם ויעוין בחי' ריטב"א ז"ל במכות י"ז ותבין ויעוין בספר הקובץ בפ"ה מה' יסה"ת יע"ש) וא"כ י"ל דהתורה אסרה לבשל חצי זית של בשר עם חצי זית של חלב ע"י תערובות דמה"ת מותר דל"ש אחשבי' וחזי לאיצטרופי בלחוד לא מהני לשיטת החכ"צ (יעוין כנ"פ יו"ד סי' ק"ט) ושרי מה"ת ומ"מ ע"י בישול בב"ח נאסר וכדאמרי' בחולין ושפיר אמרי' דבלא"ה חיה שרי באכילה וי"ל חלב בצירי. אמנם אם נימי בחלב אמו ולא בחלב שחיט' הלא מבואר בג"ו שם ובפתיחתו לה"ש בשורש השני דלשיטת התוס' בשבועות כ"ד דאיכא איסור עשה שאינו זבוח חל האיסור עשה גם על ח"ש ובראש יוסף בחולין ל"ג הוסיף דגם ריש לקיש מודה בזה דאסור מה"ת יע"ש) יע"ש ולא בעי' לטעמא דחזי לאיצטרופי וגם לאחשבי' וא"כ גם לחכ"צ אסור ח"ש גם ע"י תערובות והדק"ל איך אפשר לומר חלב בצירי הלא בלא"ה אסור מה"ת גם ח"ש ועל ידי תערובות לזה הגיה הר"ם ז"ל בפירש"י ז"ל כי רב אחא בר יעקב היה יכול לדרוש בחלב אמו ולא בחלב אחר. ואסור גם בחלב שחיטה ומשכחת דבלא"ה שרי באכילת מה"ת בח"ש ע"י תערובות וכדאמרן:
אם כי האחרונים כ' דבחלב כיון דכתיב קרא דכל חלב לאסור ח"ש לא בעינין לטעמא דחזי לאיצטרופי ולאחשביה נלע"ד דדבריהם אזדי רק למש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות דלכך בעי' לטעמא דחזי לאיצטרופי כי מקרא דכל חלב הו"א דווקא בחלב דאיסור כרת אסור ח"ש משא"כ בשאר איסורים. וע"י סברא זו דחזי לאצטרופי אנו לומדים איסורא לכל האיסורים דח"ש אסור מה"ת יע"ש ולפ"ז נראה דבחלב עצמו ל"ב לטעמא דחזי לאיצטרופי וא"כ גם לאחשביה ל"ב. אמנם התוס' שם ביומא ע"ד ד"ה כיון כ' דמקרא דכל חלב לחודא הו"א דעיקר קרא אתי לכוי. ולזאת בעי' לסברא דחזי לאיצטרופי כי עי"ז מסתבר לן דקרא אתי לאסור ח"ש ג"כ יע"ש הרי מבואר מדבריהם דגם בחלב בעי' לטעמא דחזי' לאיצטרופי וא"כ להחכ"צ בעי' גם לטעמא דאחשביה וא"ש דברי וכאמור:
וי"ל עוד עפמש"כ שם הג"ו להקשות דאיך אפשר לומר בחלב בצירי הלא אין איסור חל על איסור ואין לומר דגזה"כ הוא ז"א כי כיון דאיכא למימר דהתורה אסרה לבשל בחלב בקמץ ולא לסתור הכלל שבידינו דאין אחע"א (יעוין רמב"ם ז"ל פ"ט מהמ"א ה"ו דאיסור הנאה לא הוי איסור מוסיף וכדעת התוס' בחולין ק"א ד"ה איסור ויעוין ברמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"ג דכריתות ובספר המצות מצוה קפ"ז ובהג"ה מל"מ פי"ד מהמ"א ובירושלמי במראה פנים שלהי מכות ויעוין בר"ן ז"ל בחמש שיטות ד' קי"ג קט"ז דס"ל דהוי איסור מוסיף וכן הוא דעת הרשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם לחולין יע"ש. אם כי למש"כ הלח"מ שם הטעם דהרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו בסוף פ"ח מהמ"א דאין לוקין על איסור הנאה. ולכך לא הווי מוסיף א"כ לשיטת רש"י ז"ל דס"ל כתוס' ורמב"ן וריא"ז ז"ל דלוקין על איסורי הנאה יעוין מל"מ פ"ה מה' יסה"ת הוי איסור מוסיף:
אמנם יש עוד טעמים אחרים במה דאיסור הנאה לא הוי מוסיף ולפ"ש יש להשוות דעת רש"י ז"ל כרמב"ם ז"ל דאיסור הנאה לא הוי מוסיף) אמרי' כן וכעין זה כ' הרמב"ן וריטב"א ור"ן ז"ל הובא לעיל בחי' ליבמות ד' יע"ש. אבל י"ל דהתורה הקדושה אסרה לבשל בחלב של בן פקועה דשרי לר"י (ופסקו כן הרי"ף ורא"ש וטור ז"ל בסי' ס"ד יע"ש בטוש"ע). אמנם אם נימי בחלב אמו ולא בחלב שחיטה א"כ אין חלב של ב"פ בכלל מפני שאינו טעון שחיטה וכמש"כ השעה"מ בפ"ג מה"א מזבח ורי"ט אלגאזי ז"ל בריש ה' בכורות דמה"ט שרי לבשל בחלב של ב"פ מה"ת מפני דהוי כחלב שחיטה יע"ש והדק"ל. איך אפשר לומר בחלב בצירי הלא אין אחע"א לזה הגיה הר"ם ז"ל בחלב אמו ולא בחלב אחר ושפיר י"ל דהקרא מיירי בחלב של בן פקועה דשרי בלא"ה וכאמור:
וגם אם נאמר דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הר"ן וריטב"א ורשב"א ז"ל דאיסור בב"ח הוי איסור מוסיף ולק"מ מהא דאין אחע"א י"ל על דרך הנ"ל דכיון דמלא תבשל דקאי על אכילה דמשמע דבלא"ה שרי גם באכילה מוכח דא"א לומר בחלב בצירי. אך די"ל דמיירי בחלב של בן פקועה (יעוין שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' י"ד) ועכצ"ל בחלב אמו ולא בחלב אחר וכמובן:
אמנם באמת כבר הוכיח הנו"ב במהד"ת חיו"ד סי' ל"ו דמפירש"י ז"ל בחולין קי"ג ד"ה בחלב אמו שפירש ולא בחלב שחיטה דאמו משמע הראוי' להיות אם ולא משנשחטה מבואר דס"ל לרש"י ז"ל דבת פקועה דראויה להיות אם אין חלבה בכלל חלב שחיטה (יע"ש בשו"ת חת"ס סי' י"ד ובחי' לחולין יבואר אי"ה) ולפ"ז גם אם נימי בחלב אמו ולא בחלב שחיטה מ"מ חלב ב"פ בכלל וא"א לפרש כפירוש הנ"ל (יעוין בשו"ת משיבת נפש סי' נ"ח שדחה זה ולהמליץ בעד המתירים לאמור דדינו כחלב שחיטה ויש מקום לדברי. אבל להנו"ב וחת"ס א"א לומר כן) וי"ל עוד ע"פ מה דאמרי' שם בחולין קי"ג אמר שמואל גדי לרבות את החלב כו' ומסיק שם הש"ס דתלתא גדי המיותרין חד לרבות חלב ומת' וחד לרבות את השליל וחד למעוטי את הטמאה ופירש"י ז"ל בד"ה חד קרא וז"ל חד לחלב ומתה לאשמעי' שיהיה איסור חל על איסור ע"כ ואי נימא בחלב אמו בצירי קשה מאי איצטרך קרא דגדי לאשמעינין דאיסור חל על איסור חלב הלא מגופא דקרא נשמע (וא"ל הלא בלא"ה הוי איסור מוסיף וכנ"ל י"ל דהא גופא אתי לאשמעי' דהוי איסור מוסיף לאפוקי סברת תוס' ורמב"ם ז"ל ועוד י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כס' רמב"ם ותוס' ז"ל) אך די"ל דאיצטרך גדי לרבות דגם על איסור מתה חל איסור בב"ח כי בלא"ה הו"א דווקא על איסור חלב דהותר מכללו אצל חיה חל איסור בב"ח משא"כ על איסור מתה וכדמחלק שם בחולין ק"ג יע"ש:
אמנם אם נדרוש בחלב אמו ולא בחלב שחיטה וא"כ איכא איסור עשה שאינו זבוח דוזבחת ואכלת כמש"כ התוס' בשבועות כ"ח ומבואר שם בשבועות בתוס' ד' כ"ג דגם על איסור עשה אינו חל שבועה ואיסור. ומדחל איסור בב"ח מוכח דאיסור חל על איסור והדק"ל גדי למה לי (ודוחק לומר לאשמעי' דגם על איסור לאו דמתה חל כי לשיטת התוס' אין חילוק בין עשה ללאו לענין אחע"א) ולזאת איצטרך להגי' דבחלב בצירי אז דרשי' בחלב אמו ולא בחלב אחר ויש לאוקמי קרא בחלב שחיטה ושפיר איצטרך גדי לאשמעי' דגם על איסור מתה דלא הותר מכללו חל איסור בב"ח וכאמור וא"ש:
דף מא.
גמ' אמר רב חנן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לאמור לאוסר' על בעלה באנו כו' מ"ש נער' מאורסה דנקיט אפי' נשואה נמי אין אלא אפי' האי דלא יתבא תותי' יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ע"כ יעוין פירש"י ז"ל ויש לפרש עוד לשיטת חכמי נשואים שבברצלונה דלאפרושי מאיסורא מקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בעלי דין נינהו (יעוין נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב ובשו"ת רע"א ז"ל סי' ל"ט. והנה נודע הכלל כי אמורא צריך לפרש דבריו ומדסתם רב חנן משמע דבכל גווני אין נהרגין גם בהעידו שלא בפני הבעל ובכה"ג אין יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו יען שלא העידו בפניו ועכצ"ל כדעת חכמי הנשואים כי לאפרושי מאיסורא לא בעי' בפניו ולפ"ז א"ש פירושא דקאמר הש"ס אפי' האי דלא יתבא תותיה וא"כ אין כאן כעת אפרושי מאיסורא והוי אמינא דבעי' דווקא בפניו קמ"ל דמ"מ יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו כדי לאפרושי מאיסורא דאח"כ יען דלא חלקו וכעין מש"כ הרשב"א וריטב"א ונ"י ז"ל בשלהי יבמות דאין לחלק בין ארוסה לנשוא' דגם בארוסה נא בעי דו"ח אם דל"ש טעם דנשואה (ובנו"ב שם כ' בשם הרדב"ז ז"ל דאין לחלק גם להיפוך יע"ש) יע"ש וה"נ כיון דבעדות אשה לאוסרה על בעלה דהיא לאפרושי מאיסורא מקבלין עדות שלב"פ לשיטת חכמי הנשיאים לזאת לא חלקו וי"ל) עוד הטעם דאולי לא יהי' העדים כשיבוא הבעל והבן) בין ארוסה לנשואה וק"ל:
אמנם באמת רוב הפוסקי' הראשוני' ואחרוני' חולקים על שיטה זו אם כי הנו"ב שם הביאו סעד לשיטתם מהא דאמרי' בסוגיא ואלא אשה חביר' דקיי"ל דקטלינין לריב"י איך משכחת לה וק' הלא משכחת כשהעידו שלא בפני הבעל רק בפני' ואז בוודאי רק להורגה כי לאוסרה עליו הלא אינה נאסרת שלב"פ אלא ודאי דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות גם שלב"פ בע"ד יע"ש. אם כי להסוברים דגם בדיני נפשות בדעבד מהני קבלת עדות שלב"פ כמו דשרי בדיני ממונות באי אפשר לק"מ (והוא דעת הרשב"א ז"ל בתשו' בב"י ז"ל בחו"מ סי' שפ"ח וכמש"כ הנו"ב שם:
ודעת רמ"א ז"ל בתשו' סי' י"ב ומהרש"ל ז"ל בתשו' סי' ל"ג ופני' מאירות סי' ק"ד דלא מהני גם בדעבד והוא מחלוקת ישינה בין הקדמונים במאירי בב"ק קי"ב במש"כ שם מקצת מפרשים כו' יע"ש כי דיעה הראשונה הוא כרמ"א ז"ל וראיה אחת מינאי לשניהם והיש חולקים הוא כדעת הרשב"א ז"ל בתשו' שגם בד"נ מהני בדעבד ומחלק בין גמר דין לקבלת עדות יע"ש. אמנם בחי' הרשב"א ז"ל שם מבואר דס"ל דבד"נ גם בדעבד לא מהני ואין מקבלין שלב"פ גם באי אפשר ולא ידענא אם התשובה מוקדמת או מאוחרת וי"ל דס"ל לעיקר כמש"כ בחי' ובתשו' כ' רק לסניף דעת הסוברים דגם בד"נ מהני כי היה שם בלא"ה כמה סניפים יע"ש ובשו"ת רע"א ז"ל שם בסי' ל"ט:
ונתבאר כי השגת הנו"ב שם בסתירת היתר החמישי לשיטת הרמ"א ז"ל יען דהוכיח שגם בד"נ מקבלין שלב"פ בא"א לאו השגה היא כי מבואר דעת קדמוני' דקיימי בשיטת רמ"א ז"ל וכיון דמחלוקת ישינה היא נראה דהוי ספיקא דדינא. אך מש"כ הנו"ב שם להוכיח מב"י ז"ל דבד"מ רק מדרבנן בעי' בפניו יש סעד לדבריו מחי' הרשב"א ז"ל בב"ק שם וכמש"כ בשו"ת רע"א ז"ל שם. אך הוכיח שם מרא"ש ז"ל דגם בד"מ בעי' מה"ת קבלת עדות בפניו יע"ש) אבל להסוברים דגם בד"מ לא מהני כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' כ"ח וגם להסוברים דדיני אישות דמי לדיני נפשות וכמבואר בשו"ת רמ"א ז"ל וס"ל דבד"נ גם בדעבד לא מהני (יעוין ב"ק מ"ד ע"ב דבשור של יתומים כ"ע מודים דחייב מיתה דרביה קרא. ושאלני רב אחד איך מקבלין עדות שלב"פ דקטנים כשלב"פ דמי הלא הוי כד"נ וי"ל דגזירת הכתוב שאני ויש להסביר עוד דהלא יען דאמרי' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעל כך מיתת השור ואנו דנין גם על הבעלים לזאת דינו כדיני נפשות א"כ ביתומים דקיי"ל יתמי לאו בני כפרה נינהו ואין אנו דנין רק על השור ובפניו דנין וגומרין:
ויעוין ברמ"א ז"ל סי' ת"ח סעי' א' שכתב עמש"כ המחבר דאין הנזיקין משתלמין אלא בראיה ברורה וז"ל ואין מקבלין העדות אלא בפני בע"ד אפי' הי' הוא ועדיו חולים ע"כ הרי דס"ל דגם בנזיקין אין לקבל עדות שלב"פ בכל גווני. אם כי בפ"ת שם כ' בשם הג' רע"א ז"ל שתמה דהלא בנ"י ז"ל אינו מבואר רק לענין יעוד תורא אבל לא לשאר נזיקין וכן הקשה השאר המשפט בסי' כ"ח סק"ט יע"ש יש להביא ראיה לפסק הרמ"א ז"ל מש"ס ב"ק צ"א דקאמר כי לא דיינוהו ד"נ היכי דיינינהו לי' ד"מ בלא בעלים דקביל סהדי וברח. ושאלני הרב הנ"ל הלא בד"מ כ"ע מודים דהיכי שאין יכולין לבוא אח"כ דמקבלין שלב"פ בע"ד וכי גרע ברח מזה. ואם כי הרמב"ם ז"ל פי' דברח לא קאי על האדם רק על השור הלא רש"י וראב"ד ז"ל לא פי' כן יע"ש וביש"ש שם שהסכים לפירושם מזה נראה כרמ"א ז"ל דבמזיקין אין מקבלין עדות שלב"פ בכל גווני כמו בד"נ וצ"ע) הדק"ל:
וגם דקדוקי דלעיל בסתימת רב חנן ק' להחולקים על הנשיאים וי"ל בפשיטות דהאם עד נעשה דיין להיות בקי בכל דיני תורה לידע דקבלת עדות שלב"פ אינם יכולים לאוסרה עליו לזאת יכולים להצדיק נפשם ולומר כי לא זממו להורגה אך לאוסרה לבעלה יען כי סברו שגם שלב"פ מהני (וזה תשובה ג"כ לראיית הנו"ב שם בסתירת היתר הששי לדעת הר"ם ור"ת ושאלתות ז"ל נגד דעת ה"ג ורי"ף ורמב"ם וסמ"ג ור"י ורא"ה וב"י ז"ל ועוד פוסקים יע"ש ובסברא האמורה כי לאו כ"ע דיני גמירי גם ראיה זו נסתרה וכמובן יע"ש) ולזאת בכל גווני אמר ר"ח דעדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין וגם הש"ס שפיר קפריך באשה חבירה לריב"י איך קטלינין לה כי בכל גווני יכולין לומר לאוסרה לבעלה באנו גם שלב"פ לכ"ע כי טעו בזה וזה פשוט וברור:
דף נב.
גמ' וכדתניא היה ר"מ אומר מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון כו' אמר ר"א כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כהאי תנא ע"כ נשאלתי באיש כפרי זקן אחד אשר יש לו רח"ל בת שהמירה דתה ונשאת שם בכפר לעכו"ם ויש לה ממנו בנים ובנות והוא מתפלל לפרקים בשבתות וימים טובים והקהל ממאנים בו ע"י בתו המומרית ועי"ז נעשה מחלוקת גדול ביניהם וטענת הזקן הוא אם אסור הוא ע"פ התורה אז יטה אוזן קשבת לדבריהם והשבתי הלא כתוב הוא עלי ספר אליהו רבה סי' נ"ג ס"ק כ"ט וז"ל כ' כ"ג ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה אם אי אפשר באחר חשוב כדעבד וכשר מהר"י מברונא שכנה"ג וכ' עולת תמיד משמע דאפילו כבר נתקבל לש"ץ קבוע מסלקין אותו אי איכא אחר וכ"ש שאין למנותו לכתחלה ע"כ הרי מבואר דעת המהרי"ב ושכנה"ג וע"ת וא"ר ז"ל דבזנתה בתו מסלקין לש"ץ אם אפשר באחר והמירה דתה גרע יותר כמבואר בהגהות מרדכי בפ"ז דמכילתן סי' תשי"ז וז"ל את אבי' היא מחללת שאם הי' נוהגין בו קודש כו' פירש"י ז"ל וז"ל לפתוח ראשון ולברך ראשון אומר אני א"כ כהן שיש לו בת שהמירה דתה או רק זנתה כי אין לפתוח ראשון ולברך ראשון ואומר לי מורי קרובי דמצי לפרש הכי נוהגין בו חול דרשות הוא וכיון דרשות הוא יכול לפתוח ראשון ולברך ראשון עד כאן לשונו מלשון שכתב שהמירה דתה או רק זנתה מבואר דהמירה מחללת יותר את אבי' מזנתה (יעוין מג"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ב) אם כי על פסק המרדכי ורמ"א ז"ל שפ' כוותי' שם סעי' מ"א העידו השכנה"ג ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ב' דאין מנהג בזה"ז לפסול כהן משום זנות בתו או במימר דת רח"ל בין בתו או בנו יע"ש בבה"ט הלא חזי' להשכנה"ג בעצמו שהעיד כן מ"מ בש"ץ פסק דמסלקין אותו וההבדל ביניהם לענ"ד הוא. דהנה בגמרא הגירסא לר' ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש בי' מבעי לי' לכדתניא היה ר' מאיר אומר כו' ורש"י ז"ל פירש לעיל ב' ע"ב ד"ה הא מה אני מקיים את אביה ל"ל למכתביה כלל כו' והאי תנא לית ליה האי דרשה דלקמן שאם היה נוהגין בו קודש כו' א"נ אית לי' לכתוב כו' עכ"ל:
ואם כי ממש"כ בהגהות הר"י בכרך ז"ל להקשות דאיך אפשר לומר כפירושא קמא דהאי דרשה דאת אביה הוא רק לר' ישמעאל דס"ל דווקא ארוסה בשרפה ולא נשואה הלא ר"מ בעל מאמר זה ס"ל דנשואה בשריפה שלא כר"י כמבואר לעיל נ"א ע"א יע"ש אין להכריח מזה כפירוש א"נ די"ל דגירסתם היה כגירסת רבינו חננאל ז"ל דגריס ר' ירמיה בברייתא במקום ר"מ ולק"מ על פירושא קמא דפירש"י ז"ל:
אמנם כבר הוכיחו התוס' כפי' א"נ דכ"ע אית לה הך דרשה יע"ש ובר"ן אלפסי ד"ה נוהגין בו חול וגם הרי"ף ורא"ש ז"ל העתיקו ברייתא זו. ובמרדכי ס"פ החובל ורמ"א ז"ל בחו"מ סי' ת"כ פסקו כהאי תנא וכר"א יע"ש הרי לנו דברייתא זאת להלכה נשנית (וצע"ק על השמטת הרמב"ם וטור ז"ל ומה שציין בעין משפט באלפס על האי דינא ברמב"ם פ"ה מה' חובל ומזיק ובטור חו"מ שם. לא מצאתי רק בד"מ סי' ת"כ יע"ש וצ"ע) מכל זה הלא יסוד דינו של המרדכי ז"ל בנוי על פירש"י ז"ל שהביא (וברש"י ז"ל שלפנינו ליתא הך לישנא לפתוח ראשון ולברך ראשון מ"מ נאמן הוא עדותו של רבינו המרדכי ז"ל) דנוהגין בו חול לענין לפתוח ראשון ולברך ראשון ונלע"ד דלפרש כן דקרא דאת אביה היא מחללת אתי לזה להפקיע מן הכהן החיוב של וקדשתו אין לו מקום רק לדעת הסוברים דוקדשתו הוא מה"ת יעוין מג"א סי' ר"א סק"ד וגם המרדכי בעצמו בפ' הנזיקין בסי' ת"א בשם תשובת מהר"ם ז"ל ס"ל דהוא מה"ת אבל לדעת התוספת בפ"ז דחולין ד' פ"ז ורא"ש ומרדכי ז"ל (יעוין מהרי"ק ז"ל שורש ט' דמייחס שיטת המרדכי כדעת התוס') וטור (יעוין שבילי לקט סי' ל"ג שהעתיק תשו' הרב נטרונאי ז"ל שכתב ולקרות בכהן נמי דעבדו ליה רבנן מעלה מפני דרכי שלום בעלמא כו' יע"ש דמשמע דס"ל ג"כ דאינו אלא מדרבנן) ועוד פוסקים דס"ל דאינו אלא מדרבנן וקרא דוקדשתו אסמכתא בעלמא הוא א"כ א"א לומר דהקרא דאת אביה היא מחללת אתי לזה להפקיע ממנו החיוב של וקדשתו ולפ"ז כיון דלהפוסקים דאינו אלא מדרבנן לא נפקע ממנו החיוב של וקדשתו וגם להפוסקים דהוא מדאורייתא אינו אלא רשות וכמש"כ המרדכי ואם רוצין נוהגין בו קדושה לזאת נתפשט מנהג העולם שלא לבטלו מקדושתו כן עלה על רעיוני לפום ריהטא:
אמנם ראיתי כי ז"א דאין סברא לומר דאם החיוב של וקדשתו הוא מן התורה יפקע ממנו החיוב ואם הוא מדרבנן לא יפקע ממנו החיוב אשר יהיה דברי תורה קיל מדברי סופרים (אם דמצינו דעשו חיזוק לדברי חז"ל יותר מד"ת לא דמי להתם וכמובן) ואדרבה יש מקום לומר דלהפוסקים דוקדשתו הוא מה"ת ומחויבין מה"ת לקדשו גם בהמירה או זנתה בתו לא יפקע ממנו החיוב דלברך ראשון ולפתוח ראשון ופי' רש"י ז"ל לא קאי רק למאן דס"ל דאינו אלא מדרבנן דהנה מלשון המרדכי שכ' אומר אני א"כ כו' מבואר דזה דווקא לפירש"י ז"ל אבל לולי פירש"י ז"ל הייתי מפרש דנוהגין בו חול לשאר דברים אבל לא במה דמחויבין לקדשו וטל פי' רש"י ז"ל דפי' דקאי על לברך ראשון ולפתוח ראשון יש לדקדק בלישנא דברייתא שאם היה נוהגין בו קדושה כו' דלשון שאם מורה כי רשות הוא הלא מחויבין לקדשו ואיך נאמר ע"ז שאם (ובפסיקתא זוטרתא פ' אמור הגירסא רק שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול. ולא יותר כגירסת הש"ס ולפ"ז מלת שאם קאי רק על נוהגין בו קודש ויש עוד דיוק יותר על מלת שאם וכמובן) אך די"ל דכיון דהחיוב של וקדשתו אינו אלא מדרבנן והש"ס קאי על דרש הקרא ולדינא דאורייתא אין מחויבין לקדשו והוי רשות ולזאת שפיר נאמר שאם נוהגין גם על לפתוח ולברך ראשון כי לדינא דאורייתא גם זה תלוי במנהג ורצון.
אבל להפוסקים דמה"ת חייבין לקדשו בלברך ולפתוח ראשון א"א לפרש שאם היה נוהגין בו קדושה דקאי על לברך ולפתוח ראשון כי על זה לא נוכל לאמר שאם היה נוהגין דמשמע שתלוי ברצון וכנ"ל ועכצ"ל לשאר דברים ודלא כפירש"י ז"ל וזה מוכח ממרדכי דלולי פירש"י ז"ל לא נפקע ממנו החיוב של וקדשתו לענין לפתוח ולברך ראשון וכנ"ל כנלע"ד בדרך אפשר ולפ"ז דגם לפירש"י ז"ל אינו אלא רשות ורשאין לנהוג בו קדושה וכמש"כ המרדכי בשם מורו ז"ל וגם יש מקום לומר דלהפוסקים שהחיוב דוקדשתו הוא מה"ת מחויבין עוד לקדשו לענין לפתוח ראשון ולב ך ראשון וכנ"ל ולזאת נהגו שלא להעבירו מקדושתו אבל בש"ץ דלא שייך זה לזאת מסלקין אותו ביש אחר וא"ש פסק השכנה"ג גם שיטתו וכאמור:
ובפשיטות מבואר ההבדל בין ש"ץ לכהן דהלא יסוד טעם המנהג שלא לפסול כהן עי"ז כ' שם השבו"י ז"ל וז"ל. לכן נ"ל אף דרשות לעשות כן מ"מ לביישו ברבים בפניו במי שהוא מוחזק לכהן ולקרותו כל ימיו בראשון ועכשיו יקראו באמצע קרואים אין לך ביוש והלבנת פניו גדול מזה והמלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים וע"ז נאמר לא יומתו אבות על בנים אע"ג דאין לקדשו בקדושת כהונה היינו בשב ואל תעשה ולא להלבין פניו ברבים כו' עכ"ל יע"ש ועתה הלא מבואר לעין כל כי לא דמי הביוש דש"ץ לביוש דכהן חדא דבש"ץ הוא בשב ואל תעשה משא"כ בכהן דיקראו אותו באמצע שהוא בקום ועשה וכמש"כ הש"י ז"ל ועוד דקדושת כהונה הוא קדושה עצמיות משעת לידתו וכשמורידין אותו מזה שזכתה לו תוה"ק הבזיון גדול מנשוא משא"כ ש"ץ אשר המעלות הנצרכים לו מרובים המה וגם תלוי בדעת הצבור ועי"ז אין הביוש כ"כ גדול שעי"ז יתירו לו. ובפרט שנאמר הקריבהו נא לפחתך וגו' אשר גם זה לא שייך בכהן אך בש"ץ ומכל הלין טעמי נתפשט המנהג שלא לפסול לכהן ולהקפיד בש"ץ ביש אחר (והיכי דפרנסתו תלוי בזה וטפלי תלוי ביה בזה לא קאמינא) כן נראה לפי עניית דעתי פשוט בטעם השכנה"ג:
ועתה בנידון דידן הדין עם הצבור שממאנים באותו זקן אשר רוצה להתפלל רק מפני הכבוד וכיון שממאנים בו שוב אסור לו מדינא להתפלל כי מלבד בתו המומרית הלא אינו מרוצה לקהל ואם ירצה להתפלל בחזקת היד הלא הוא כאחד מן הפוחזים ואגלע בהתייהו בברא כרעא דאבוהו אשר בכגון דא גם בכהן אין להקרות ראשון וכמש"כ הש"י ז"ל שם וא"כ אסור מדינא להתפלל ע"י בתו המומרת. וגם מה שאינו מרוצה לקהל ושתים רעות יעשה אם יתפלל. אך בטוח אנכי כי אותו זקן יתן אל לבו וישמע לדבריי הנאמרים באמת ולא יבעיר בנצחונו אש המחלוקת ומוטב דיכסוף בהאי עלמא ויקבל עליו הבושה באהבה למען יצא מכלל ארור שזה וכו' לכלל ברוך כי עי"ז יסתעף השלום ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:
דף סב.
תוס' ד"ה ורבא כו' ובריש הגולין כו' התם גרס רבה כו' פי' ורבה ס"ל דאומר מותר מקרי מזיד אמנם במנחות מ"ט ע"א דאמרי' ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה אמר רבא (ולהש"ק ז"ל הגי' רבה) ומותבינין אשמעתין הכהנים שפגלו כו' א"ל אביי לעולם דידע כו' ובאומר מותר נראה דס"ל לרבה דאומר מותר מקרי שוגג וצ"ע