חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת נדרים · דף נב.
במתני'. הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין כו' אם כי נדרים הוי דשיל"מ כמבואר לקמן נ"ט מ"מ בא"מ גם דשיל"מ בטיל כמבואר כאן בר"ן ז"ל ובשאר ראשונים ותמהו על הרי"ף ז"ל דנראה מדבריו בפ' גה"נ דס"ל דגם בא"מ דשיל"מ לא בטיל כמבואר ברמב"ן וריטב"א ונ"י ובחי' הרשב"א ז"ל וגם על הרמב"ם ז"ל שכ' בפט"ו מהמ"א ה' י"ב וז"ל יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שיל"מ חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנ"ט כמו שבארנו ע"כ תמה הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א משנה שלימה היא. וכוונתו למשנתינו ולמה תלה אותו בנראה לי. אם כי הרשב"א ז"ל בתשובה שהובא בכ"מ שם תי' דכיון שמר"א בביצה ל"ח נראה דס"ל שגם בא"מ לא בטיל (וכן תי' הרמב"ן ז"ל דברי הרי"ף ז"ל ובחי' רשב"א ז"ל כאן שדי נרגא בזה. וגם צ"ע דמה יענה הרי"ף ז"ל להך מתני' שהביאם בהלכותיו ודוחק לומר דס"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון דש"ס ערוך הוא דהוי דשיל"מ) רק שהרמב"ם ז"ל הכריע דכיון דמים ומלח צריכין לעיסה הוי כמב"מ ע"כ תלי זה בסברתו הטהורה לא זכיתי להבין בעניי דכיון דפ' כסתם מתני' דמכילתן איך שייך לומר ע"ז נראה לי. ונראה כי מפני זה כ' הכ"מ באמת דמהמשנה אינו מוכרח מפני די"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון שבא ע"י טורח וגם בירושלמי מבואר דממשנה אחרת מוכח דלא הוי דשיל"מ יע"ש אבל אכתי צ"ע לענ"ד יען דחזי' לש"ס דילן דמסיק דהוי דשיל"מ וכן פ' הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ה מה' נדרים. וכבר נתקשו בזה האחרונים ולדעתי העני' והשפלה נראה דס"ל לרי"ף ורמב"ם ז"ל כסברת התוס' שאנץ שהובא בשטה ב"מ נ"ג וז"ל וא"ת הרי טבל דשיל"מ ואמרי' בסוף ע"ז הטבל ויין נסך במינו במשהו שלב"מ בנ"ט וי"ל כיון דנתערב שלב"מ וליכא נ"ט אין שמו עליו ובטל אע"ג דיל"מ וכן אשכחן בפ' הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אה יש בו בנ"ט הרי זה אסור הא ליכא נ"ט מותר אע"ג דקונמות חשיב דשיל"מ בסוף הנודר מן הירוק ומיהו יש לדחות דלמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנ"ט כדקתני רישא סתם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא הי' דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין זה אסור טפי דנ"ט מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים ומיהו יש להביא ראי' מן הירושלמי דמס' שביעית פ"ג ארצות דקתני התם שהיו ר"ש אומר משום ר' יהושע כדשי"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור מב"מ כ"ש (השט"מ שם כ' בשם תוס' שאנץ ורא"ש ז"ל שמחקו תיבת כ"ש. גם הר"ש ז"ל בפ"ו דשביעית מחקו. והפני משה שם פי' וז"ל האי כ"ש לאו משהו קאמר אלא לפי מה שהיא תרומה וחלה באחד ומאה כו' ע"כ יע"ש) שלב"מ בנ"ט עכ"ל ולפי סברא זו עלה שפיר פסק הרי"ף ז"ל דפסק כר"א דדשיל"מ גם בא"מ לא בטיל וכמש"כ הרמב"ן ורשב"א ז"ל ומ"מ הביא מתני' דנדרים בהלכותיו להלכה מפני שלא הי' דעתו לאסור רק בנ"ט וכמש"כ התוס' שאנן. ולזאת לאחר שראה הרמב"ם ז"ל דעת רבו הרי"ף ז"ל שגם בא"מ דשיל"מ אינו בטל וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו'. וממשנתינו אין להכריע להיפוך כי נדרים שאני שלא הי' דעתו לאסור רק בנ"ט וכאמור אמנם דעתו הטהורה נתנה לו כי בא"מ כיון שאין שמו עליו גם בדשיל"מ בטל והא דר"א הוי כמב"מ וכנ"ל ולזאת תלה הדבר בנרא' לי והביא סעד לזה ממתני' דפ"ג דחלה דטבל בטל בא"מ אם שיכול לתקנו והוי דשיל"מ ומ"מ מבואר לא הוי מפני דיש לדחות דמתני' מיירי באין בעלים בעיר ואיכא טורח והוצאה דלא נחשב לדשיל"מ וכמש"כ התוס' בע"ז ע"ג ע"ב ולכך מחלק המשנה בין מב"מ לא"מ. ומ"מ ראי' הוי כי סתימת לשון המשנה מורה דמיירי בכל גווני אם שהבעלים בעיר דהוי דשיל"מ ומ"מ בא"מ בטל הרי דגם דשיל"מ בא"מ בטל וא"ש בפשיטות קרוב לאמת דברי הרמב"ם ז"ל: