חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת נדרים
דף ב.
במתני'. כל כינויי כו' ושבועות כשבועות וכ' הר"ן ז"ל דבכאן איירי בלא הזכרת השם. אך דהראב"ד ז"ל ס"ל דלמלקות בעי' הזכרת השם. ורק לענין איסורא בלא שם נמי איתא יע"ש ולפ"ז יש ליישב שינוי הסוגיות דבמכלתין לקמן ג' ע"א. אמרי' וליפתח הדין ברישא מיפתח פתח בכינויין דאורייתא ברישא והדר מפרש ידות דאתיין לי' מדרשא כו' ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות כו' ובריש מיר קאמר הש"ס וליפתח בהון ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא. דלפ"ז לא ק' גם לר"ל כמבואר שם בפירא"ש ז"ל וא"כ אמאי לא קא משני גם הכא הש"ס דהתנא מתחיל בעיקר הקרבן דלפ"ז לא הי' צריך לפירוקא דחסורי מחסרא שהוא על צד הדחק כמש"כ הר"ן ז"ל (יעוין תוס' רי"ד בנזיר ובפירש"י ז"ל שם דנראה מדבריהם דהש"ס דהתם קיצר אבל גם התם יש מקום לשקלא וטריא דסוגיא דהכא. אמנם בפי' הרא"ש ז"ל שם מבואר ההיפוך יע"ש) אבל להראב"ד ז"ל א"ש דכאן כיון דתני גם כינויו שבועות דמיירי בלא הזכרת השם דליכא חיוב מלקות וכש"כ קרבן דליתא (יעוין תוס' ג' ע"א ד"ה אלא) לכך לא הי' יכול לשנויי דפתח בעיקר קרבן. אך דפתח בדאורייתא כי דאורייתא הוא גם כינויי שבועות. אבל התם בנזיר דיכול לשנויי הכי משני שפיר כדי שלא לבוא לישוב הדחוק דחיסורי מחסרא וא"ש:
דף ו:
בר"ן ז"ל בד"ה מגו. כ' וז"ל וא"ת ומאי קא מספקא לי' בקידושין מ"ש מגיטין דלכ"ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח י"ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה דהיינו נתינת הגט לידה הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מקרי משא"כ בבעיין דלחדא הוא דיהב שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' ונלע"ד דאין לומר כי ישובם סובב והולך על הא דלא בעי' בגט מינאי לרבנן ולר"י מטעמא אחריני אליבא דאביי דא"כ מה זה ראי' ממעשה הגט. האם כי במגרש את אשת חבירו לא בעי גט ומנין מוכח שלאשתו מגרש. אלא דזה לא קשיא להו כי חזקה דאין אדם מגרש אשת חבירו אך מודין קשיא להו דלרבנן לא בעי וגם לר"י טעמא אחרינא איכא לאביי לפי הנראה מסוגיא דידן (יעוין חי' הרשב"א ז"ל וריטב"א ז"ל בהלכות ור"ן ז"ל לעיל בסוגיא) דזה לא הוי יד מוכיח כמינאי כמבואר בר"ן ז"ל וע"ז שפיר תירצו דלזה מוכיח מעשה הגט דלאו בדיבורא קא מגרש לה מדעשה מעשה ויהב לה גט ולפ"ז לק"מ מה שהקשו האחרונים על תירוצם דלפ"ז איך הוכיח הש"ס מר"פ דס"ל דיש יד לקידושין הלא התם יהב לה ואיכא נתינת מעשה (יעוין בהגהות על הגליון ונדרי זרוזין) כי חששא דהתם הוא מפני דלא אמר לי' ונוכל לומר דלחבירו מקדשה וע"ז אינו מעיד המעשה של הנתינה (יעוין תוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה ואמאי ובקידושין ה' ע"ב ד"ה הכא דבלא אמר לי' גם מידים שאינו מוכיחות גרע יע"ש) וכאמור וא"ש:
דף י:
במתני' כאימרא כו' כ' הריטב"א ז"ל וז"ל והא דאסרי' באומר כאימרא כו' לא תיקשי לך למאי דקיי"ל כו' דליכא התפסה בנדר ושבועה דהתם הוא באמר זה כזה אבל הכא מיירי בנזכר שם איסור בככר זה שאומר ככר זה אסור עלי כאימרא והוי נדר גמור כו' ע"כ ולפ"ז מוכח דדווקא באומר כאימרא שהוא דבר הנדור אסור אבל אם סיים בדבר האסור אם שאמר מקודם ככר זה אסור עלי מ"מ שרי. ויש סעד לדעת המחנ' אפרים בה' נדרים סי' י"א ויעוין ביו"ד סי' ר"ה בכנה"ג ובפ"ת סק"א ובחי' רעק"א ז"ל שהוא מחלוקת הפוסקים:
דף יד.
גמ'. רבא אמר הא בת"ח הא בעם הארץ כו' יעוין בש"ך יו"ד סי' ר"ה סק"ד שהחזיק בדעת הי"א שהביא הרמ"א ז"ל שדווקא באוסר אשתו צריך שאלה ע"ה אבל לא בשאר נדרים וז"ל ודברי הרב נראין עיקר לפי שסוגית הש"ס מוכחת כן וכ"ד הרא"ש ור"ן ורי"ו ז"ל ע"כ גם הרמב"ן ז"ל בהלכותיו כאן (יעוין כ"מ פ"ב מה"נ ה' י"ג מה שתמה על הרמב"ם ז"ל וכיון לדעת קדשו של הרמב"ן ז"ל שכ' ג"כ כן יע"ש) וריטב"א ונ"י ז"ל פסקו כן וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' (ונראה שמה שהביא הבאר הגולה שם תשו' הרשב"א ז"ל היפוך זה והוא בח"ג סי' שי"ד הובא בב"י. חזר ממש"כ בחידושיו) וכ"כ התוס' רי"ד ז"ל יע"ש וגם המאירי פי' כן הסוגיא וכ' בסופו וז"ל וגדולי המחברים (והוא הרמב"ם ז"ל) השוו בהם את המד' וכ' שאף בראשונה צריך שאלה לע"ה ואף גדולי המגהים (הראב"ד ז"ל) מחלו להם בה. והדברי מתמיהים ע"כ וכיון דחזי' לרמב"ן ותוס' ריד ומאירי וריטב"א ונ"י ז"ל דפ' כדעת הי"א נתחזק פסק הש"ך:
דף טז.
במתני' חומר בנדרים מבשבועות כו' יעוין ריטב"א ז"ל שפסק דנדרים חלים על דברים האסורים וגם הנ"י כ' שהאחרונים הסכימו לדעת הרמב"ן ז"ל שחולק על הרז"ה ז"ל הרי לנו דעת הרמב"ן וריטב"א ונ"י ז"ל ועוד ראשונים שהעיד לנו הנ"י שעומדים בשיטתא דא והוא כדעת הי"א בסי' רט"ו סעי' ו' וסעד לפסק הב"ח יע"ש בש"ך ס"ק י"ב:
דף כא.
גמ'. אמר לי' רבינא לר"א אמר לו טפי מסלע והלה אמר בציר משקל נידרא הוי או זירוזין הוי כו'. יעוין בר"ן ז"ל שפי' ב' פירושי' ובט"ז סי' רל"ב סק"ה הוכיח מהטוש"ע דס"ל כפי' הראשון כי במעט יותר מסלע ופחות משקל לא מיקרי הרחקה כולי האי דנוכל לפרש כפי' השני יע"ש ובאמת כי כ"נ מלשון הר"ן ונ"י ז"ל דדווקא כשהם מרוחקים שלשה דינרין אז יש לפרש כן. אמנם בחי' הרשב"א ז"ל נראה דגם ביותר פרוטה ופחות פרוטה יש מקום לפירוש זה לקרות אותו הרחקה יע"ש וכ"נ מריטב"א ז"ל שגם הוא פי' כן ומסיק וז"ל ולא איפשטא ולחומרא כל דמרחקי טפי מכדי שקל עד סלע וכיוצא בו בעי שאלה ע"כ הרי דגם לפי' זה בעי' דווקא הרחקה משקל עד סלע וכדעת הרא"ש ז"ל בפירושו וגם רי"ו ז"ל בני"ד ח"ג כ' וז"ל ואם אמר מוכר יותר מסלע ואמר לוקח פחות משקל בעיא ולא איפשטא ואזלי לחומרא והרי נדר גמור כיון שהם רחוקים כ"כ זה מזה ע"כ הרי אם דס"ל הטע' מפני הרחקה מ"מ לא התנה דבעי' דווקא כדינר יותר מסלע או פחות משקל וכדעת רבו הרא"ש ז"ל וכיון שדעת רשב"א וריטב"א ורא"ש ורי"ו ז"ל דכל שהוא יותר אף כל דהו מהחצי מקרי הרחקה א"כ יש לפרש גם דברי הש"ע כפי' השני. וזה סעד להפרישה שפי' כן דברי הטור יע"ש והטעם נראה כי אין בנדרי זרוזין אלא מה שמנו חכמים. וראיתי בביאור הגר"א ז"ל שם בסק"ט דציין על דברי הרמ"א ז"ל ואין למדין כו' כנ"ל שגמ' נסתפק בטפי מעט מסלע כו' ע"כ וזה כדברי וכמובן:
ויעוין בש"ך שם סק"ה מש"כ לפרש הבעיא ודינו דמסיק מפירושו. נראה דכן הוא ג"כ לפי' הא' של הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בחי' הקשה על פי' זה מהא דקא מייתי עלה קונם לביתך שאני נכנס שאינה על דרך זו. ולזאת נאיד מפירושא דא. קושיתו סובב והולך גם על פי' הש"ך ונלע"ד דגם מה שפי' הר"ן ז"ל בד"ה שלא נתכוון כו' אלמא אע"ג דנחית לדיוקא כו' דתיקן בזה קושית הרשב"א ז"ל לא יעלה ארוכה לקושיא זו לפי' הש"ך וכנראה להמעיין. ואולי דזה הי' טעם רבותינו הראשונים ז"ל שלא פירשו כפי' הש"ך וצ"ע:
דף כה.
גמ'. אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד כו' ולתני טריף כו' יעוין בט"ז שם סק"ח דדי באמירת נחש בלחוד. ובהגהות הגרע"א ז"ל שם מה שהקשה עלי' מכאן ולדרכו יש להקשות על הט"ז גם מהירושלמי שהובא בריטב"א ונ"י ז"ל דהקשה וליתני קטן וכמובן להמעיין. גם מש"כ שם הט"ז ולפ"ז אפי' אם לא ראה שום נחש מותר. ובהגהות שם הוכיח מתוס' ורשב"א ורא"ש ז"ל דבעי' דווקא שראה נחש משונה. הלא מבואר כן גם בנ"י שכ' וז"ל ומ"מ דבר פשוט הוא כי אין אלו ואלו מותרין אלא כשראה דבר משונה והוסיף להפליג עליו כדרך בני אדם כגון שראה עם רב או נחש גדול והוא הפליג ביותר אבל אם לא ראה דבר משונה ואפ"ה אמר כן נדרי' קיימין שאין אלו נדרי הפלגה אלא דברי שקר כ"ד הריטב"א ודעת רבותיו ז"ל ע"כ ויעוין במאירי:
דף כז.
מתני'. נדרי אונסין כו' יעוין ברמ"א ז"ל שם סעי' י"ב במש"כ ואם אירע לו אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס ויעוין בהגהות הגר"א ז"ל שם. ובאחרונים שהביאו פלוגתא דמהרש"ך ומהרשד"ם ז"ל ושאר פוסקים באם בשעת שבועה אנסו הפסד ממון. ועיין בריטב"א ז"ל במתני' בד"ה ולמדנו ממשנתנו מש"כ בזה וצ"ע. גם עיין במש"כ בד"ה ואי קשיא לך הא דאמרי' לקמן כו' דיש מקום ליישב תמיהת הגרע"א ז"ל שם ד"ה נדרי אונסים על הריב"ש ז"ל יע"ש:
דף כז:
גמ'. דלמא אונס דמגליא שאני ומעברא מיגלי אונסא. ופי' הר"ן ז"ל דהוי מצי לשנויי דאין אונס בגיטין אלא דמשני לפי סברת המקשן דיש טענת אונס בגיטין יע"ש וי"ל עוד כי אגב אשמעי' הש"ס הא גופא דפסיקת המעברא הוי אונסא דשכיח וגם בנדר לא נחשב אונס וכמש"כ הש"ך שם בסק"כ (מש"כ שם דגם אונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס כ"כ גם הריטב"א ונ"י ז"ל יע"ש) דבאונסא דשכיח אם לא התנה אסור והוכיח כן מכאן יע"ש:
דף מה:
במתני' השותפין שנדרו הנאה זמ"ז אסורין לכנוס לחצר כו' יעוין בט"ז בסי' רכ"ו סק"א מה שפלפל בזה (מש"כ שם גם הרא"ש בשם הר"ש ב"ר אברהם צרפתי והוא הרשב"א ז"ל ע"כ הר"ש שהביא הרא"ש ז"ל הוא הר"ש מן ההר כמבואר בנ"י ובחי' הרשב"א ז"ל) אבל גם בנ"י כאן נראה מבואר דס"ל דגם אחר אינו שרי רק באין בו דין חלוקה וגם לצורך השותף יע"ש ובריטב"א ז"ל וכפסק הש"ך שם יע"ש:
דף מו.
במתני'. ושניהם אסורים להעמיד ריחיים כו' יעוין בש"ך שם סק"ח מש"כ. א"כ אפי' לא קפדי מהני לי' מחמת שלא עיכב אסור. כ"כ גם הריטב"א ומאירי ונ"י ז"ל יע"ש. גם מש"כ שם הש"ך דלטעם התוס' אסור לשטוח גם פירות. כ"כ גם המאירי ונראה שם דלכ"ע אסור תשמיש שהוא בכל החצר כיון שלא נעשה לזה ויכול לעכב עליו יע"ש גם מש"כ עוד הש"ך שם בסק"י בדין כפיה ואפי' באין בו דין חלוקה כו' כ"כ גם רשב"א וריטב"א ומאירי ונ"י ז"ל ובחי' רשב"א ומאירי ז"ל כ' שכן משמע בירושלמי יע"ש:
שם קונם לביתך שאני נכנס כו' קונם בית זה כו' יעוין ש"ע סי' רט"ז סעי' ו' ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו. הנה כדיעה זו ס"ל גם לריטב"א ונ"י ז"ל (וצ"ע בפי' הריטב"א ז"ל איך פי' הירושלמי לשיטתו ויעוין ב"י) ורמב"ן ורשב"א ז"ל שהעתיק לשון הירושלמי ממש נראה קצת דגם הם ס"ל דהירושלמי בעצמו פשט דזה דווקא דאל"כ הי' צריכים לבאר דעתם בזה כאשר עשה הרא"ש ז"ל בפירושו שכ' דתלוי בפלוגתא דתפוס לשון ראשון. ולכאורה יש לעשות כאן ס"ס שמא הפי' בירושלמי כריטב"א ור"ן ונ"י ז"ל דס"ל דאזלי' רק בתר לשון זה. ואת"ל כפי' הרא"ש ז"ל דלא איפשטא דלמא קיי"ל באמת כמ"ד דתפוס לשון בתרא. אבל הוא כעין ס"ס בשם אחד וגם מסתימת הש"ע שהובא דיעה הראשונה בסתם נראה דפסק כן וצ"ע:
דף מז.
גמ'. בעי אבימי כו' יעוין ש"ך שם ס"ק י"ט מש"כ בשם הב"ח והוא מבואר גם בנ"י כאן בשם הריטב"א ז"ל יע"ש:
דף נא:
במתני'. הנודר מן החלב מותר בקום כו' יעוין ש"ך בסי' רי"ז ס"ק י"ז ובחי' הרשב"א ז"ל כ' כר"ן ז"ל. אמנם במאירי כ' כדעת הש"ך:
דף נב.
במתני'. הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין כו' אם כי נדרים הוי דשיל"מ כמבואר לקמן נ"ט מ"מ בא"מ גם דשיל"מ בטיל כמבואר כאן בר"ן ז"ל ובשאר ראשונים ותמהו על הרי"ף ז"ל דנראה מדבריו בפ' גה"נ דס"ל דגם בא"מ דשיל"מ לא בטיל כמבואר ברמב"ן וריטב"א ונ"י ובחי' הרשב"א ז"ל וגם על הרמב"ם ז"ל שכ' בפט"ו מהמ"א ה' י"ב וז"ל יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שיל"מ חמור מטבל שהרי אפשר לתקנו ואעפ"כ שלא במינו בנ"ט כמו שבארנו ע"כ תמה הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א משנה שלימה היא. וכוונתו למשנתינו ולמה תלה אותו בנראה לי. אם כי הרשב"א ז"ל בתשובה שהובא בכ"מ שם תי' דכיון שמר"א בביצה ל"ח נראה דס"ל שגם בא"מ לא בטיל (וכן תי' הרמב"ן ז"ל דברי הרי"ף ז"ל ובחי' רשב"א ז"ל כאן שדי נרגא בזה. וגם צ"ע דמה יענה הרי"ף ז"ל להך מתני' שהביאם בהלכותיו ודוחק לומר דס"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון דש"ס ערוך הוא דהוי דשיל"מ) רק שהרמב"ם ז"ל הכריע דכיון דמים ומלח צריכין לעיסה הוי כמב"מ ע"כ תלי זה בסברתו הטהורה לא זכיתי להבין בעניי דכיון דפ' כסתם מתני' דמכילתן איך שייך לומר ע"ז נראה לי. ונראה כי מפני זה כ' הכ"מ באמת דמהמשנה אינו מוכרח מפני די"ל דנדרים לא הוי דשיל"מ כיון שבא ע"י טורח וגם בירושלמי מבואר דממשנה אחרת מוכח דלא הוי דשיל"מ יע"ש אבל אכתי צ"ע לענ"ד יען דחזי' לש"ס דילן דמסיק דהוי דשיל"מ וכן פ' הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ה מה' נדרים. וכבר נתקשו בזה האחרונים ולדעתי העני' והשפלה נראה דס"ל לרי"ף ורמב"ם ז"ל כסברת התוס' שאנץ שהובא בשטה ב"מ נ"ג וז"ל וא"ת הרי טבל דשיל"מ ואמרי' בסוף ע"ז הטבל ויין נסך במינו במשהו שלב"מ בנ"ט וי"ל כיון דנתערב שלב"מ וליכא נ"ט אין שמו עליו ובטל אע"ג דיל"מ וכן אשכחן בפ' הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אה יש בו בנ"ט הרי זה אסור הא ליכא נ"ט מותר אע"ג דקונמות חשיב דשיל"מ בסוף הנודר מן הירוק ומיהו יש לדחות דלמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנ"ט כדקתני רישא סתם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא הי' דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין זה אסור טפי דנ"ט מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים ומיהו יש להביא ראי' מן הירושלמי דמס' שביעית פ"ג ארצות דקתני התם שהיו ר"ש אומר משום ר' יהושע כדשי"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור מב"מ כ"ש (השט"מ שם כ' בשם תוס' שאנץ ורא"ש ז"ל שמחקו תיבת כ"ש. גם הר"ש ז"ל בפ"ו דשביעית מחקו. והפני משה שם פי' וז"ל האי כ"ש לאו משהו קאמר אלא לפי מה שהיא תרומה וחלה באחד ומאה כו' ע"כ יע"ש) שלב"מ בנ"ט עכ"ל ולפי סברא זו עלה שפיר פסק הרי"ף ז"ל דפסק כר"א דדשיל"מ גם בא"מ לא בטיל וכמש"כ הרמב"ן ורשב"א ז"ל ומ"מ הביא מתני' דנדרים בהלכותיו להלכה מפני שלא הי' דעתו לאסור רק בנ"ט וכמש"כ התוס' שאנן. ולזאת לאחר שראה הרמב"ם ז"ל דעת רבו הרי"ף ז"ל שגם בא"מ דשיל"מ אינו בטל וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו'. וממשנתינו אין להכריע להיפוך כי נדרים שאני שלא הי' דעתו לאסור רק בנ"ט וכאמור אמנם דעתו הטהורה נתנה לו כי בא"מ כיון שאין שמו עליו גם בדשיל"מ בטל והא דר"א הוי כמב"מ וכנ"ל ולזאת תלה הדבר בנרא' לי והביא סעד לזה ממתני' דפ"ג דחלה דטבל בטל בא"מ אם שיכול לתקנו והוי דשיל"מ ומ"מ מבואר לא הוי מפני דיש לדחות דמתני' מיירי באין בעלים בעיר ואיכא טורח והוצאה דלא נחשב לדשיל"מ וכמש"כ התוס' בע"ז ע"ג ע"ב ולכך מחלק המשנה בין מב"מ לא"מ. ומ"מ ראי' הוי כי סתימת לשון המשנה מורה דמיירי בכל גווני אם שהבעלים בעיר דהוי דשיל"מ ומ"מ בא"מ בטל הרי דגם דשיל"מ בא"מ בטל וא"ש בפשיטות קרוב לאמת דברי הרמב"ם ז"ל:
דף נג.
הנודר מן היין כו' יעוין בש"ע סי' רי"ז סעי' ט"ו ויש מי שאוסר בקונדיטון. אם כי בב"י מיחס שיטה זו רק להרא"ש ז"ל הלא כעת נתגלה כי גם הרמב"ן וריטב"א ונ"י ז"ל ס"ל הכי וכ"ד המאירי בחי' יעוין שם ונראה דלפ"ז תיקום הלכתא הכי וכפסק הב"ח יע"ש:
דף נג:
מתני'. מן המקפה אסור בשום כו' יעוין בר"ן ותוס' ורא"ש ז"ל דנראה כמש"כ הט"ז שם בסקי"א דגם בשום בפ"ע אסור וכ"כ הנ"י בהדיא. אמנם הריטב"א ז"ל כ' להיפוך ויעוין בלשון פירש"י ומאירי ז"ל וצ"ע. גם הר"ן ונ"י ז"ל מחולקים בטעם הדבר שנאסר בשום ונ"מ בדבר שאינו יכול להקרא בשם מקפה יען שאינו נקפה אך שנותנים אותו תמיד במקפה כי לטעם הר"ן ז"ל שרי ולנ"י ז"ל אסור כמבואר להמעיין וצ"ע:
דף נה.
גמ'. שלחה רבא לקמי' דר"י עללתא היכי מקריא כו' ביו"ד שם סעי' י"ח איפסקא הלכתא דנודר מן העללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים. והוא דעת הרא"ש ורי"ו וטור ז"ל ובהגהות רע"א ז"ל שם הניח בצ"ע דלמ' היקל הש"ע בדאורייתא נגד דעת הר"ן ז"ל (יעוין מאירי שהביא ב' דיעות בזה ודעת המחמירין בסוף) יע"ש וגם בקרבן נתנאל סק"ה פ' להחמיר כדעת הרשב"א ור"ן ז"ל יע"ש. ועתה כי נתגלה כי גם הרמב"ן וריטב"א ונ"י ז"ל ס"ל הכי דאזלי' לחומרא בנדרים כמבואר בדבריהם בוודאי דאין לנו להקל בדאורייתא נגד דעת רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ונ"י ז"ל וצ"ע:
דף ס.
במתני'. אינו אסור אלא עד שתחשך וכ' הנ"י ז"ל וז"ל אבל ביה"ש אסור דספיקא הוא ובכל דאורייתא נותנין אותו לחומרא ע"כ נראה מלשונו דאלו הי' מדרבנן הי' שרי ביה"ש ויעוין מג"א ריש סימן תרס"ב ובפמ"ג שם ובסי' שמ"ב במג"א שלא כ"כ יע"ש:
דף סד.
מתני'. פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד כו' יעוין בט"ז סי' רכ"ח ס"ק י"ז ובריטב"א ונ"י ז"ל שתי' ג"כ כתי' התוס' ולמש"כ הנ"י יש ליישב קושית הט"ז ובריטב"א ז"ל נראה הטעם כיון דתלי רק בפסוק אחד ופ' א' ור"ע חזי להכי יע"ש וצ"ע:
מאאמ"ו הרב הגאון שליט"א.
דף ע:
במתני'. בראשונה הי' אומרים כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר כו'. הנה בש"ע אהע"ז ס' י"ז סעי' ב' הביא הרמ"א ז"ל מחלוקת הפוסקי' בהא דאמר רב המנונא בנדרים ד' צ"א ע"א ובכמה מקומות בש"ס דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה דהר"ן ז"ל בשם י"א כתב דאשה שאמרה לבעלה גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר ואינה נאמנת רק שיהי' קידושין תופסין בה וצריכה גט מאחר והרמב"ם ז"ל פסק שלכל דבר נאמנת אף להנשא לאחר ע"ש ועמדו על המחקר הרב הגאון בעל ידי משה ועוד שאר אחרונים באיזה סברא פליגו הני רבוותאי ז"ל ולע"ד דבזה פליגו דבשלהי' נדרים תנינן בראשונה הי' אומרים שלש נשים יוצאת ונטלת כתובה ואלו הן האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אש' נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' כו' והביא הר"ן ז"ל שני סברות סברא הראשונה סוברת דמשנה ראשונה היא מן הדין רק שחכמים ראו קלקול הדורות לכך תקנו שאין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך וסברא שני' סוברת דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא וודאי אין אשה נאמנת יען שהיא משועבדת לו אלא משום הא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקנו במשנה ראשונה דנאמנת כו' ומכי חזי רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא ענ"ב אוקמי' אדינא ע"כ ע"ש היוצא לנו מזה דלסברא הראשונה המשנה הראשונה היא מן הדין ומשנה אחרונה היא תקנה ולסברא שני' המשנה ראשונה היא תקנה ומשנה אחרונה הוא מן הדין והנה המהר"י בן לב הקשה דלמה לא תהא אשה נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דגרשתני ותמה עליו המהרי"ט דהלא הוי מגו דהעזה דאם אמרה טמאה אני לך אין הבעל יודע אם האמת אתה אם לאו משא"כ אם תאמר גרשתני הבעל יודע שמשקרה ומגו דהעזה לא אמרינן ולכאורה דברי המהר"י בן לב תמוהים מאוד. אמנם לפע"ד נראה דלבו של מהר"י בן לב כלב ארי' אשר מפני כל לא ישוב ושפתו ברור מללו והוא לפי מה שכתב הסמ"ע בחו"מ בסי' צ"ג ס"ק ט' והש"ך שם בס"ק ד' דבתקנות חכמים אמרינין אף מגו דהעזה כדי לאוקמי' אדינא וא"כ לפ"ז שפיר הקשה המהר"י בן לב שתהא נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דגרשתני וכ"ת דהוי מגו דהעזה ז"א משום דמדינא נאמנת כמשנה ראשונה רק מתקנת חכמים אינה נאמנת ובתקנה אמרינין אף מגו דהעזה כדי לאוקמי' אדינא ול"ק קושית המהרי"ט ודברי מהר"י ב"ל ברורים. אולם אם נאמר כסברת הר"ן בשם י"א שמביא הרמ"א הנ"ל דאשה שאמרה לבעלה גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר ממילא לא קשה קושית המהר"י ב"ל הנ"ל משום דעיקר החשש שמא עיני' נתנה באחר וא"כ אין זה מגו שאם תאמר גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר וכל כוונתה כדי להנשא לאחר למי שנתנה בו עיני' וא"כ ממילא לא קשה קושית מהר"י ב"ל כמובן אולם אם נאמר כסברא השני' מביא הר"ן בנדרים שמשנה ראשונה היא התקנה ומשנה אחרונה היא מן הדין א"כ שפיר יוכל להיות שאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אף להנשא לאחר וקושית מהר"י בן לב לא קשה משום דהוי מגו דהעזה וכמו שהקשה המהרי"ט ז"ל ותירוצו לא שייך משום דלאותה הדעה השני' הוי משנה אחרונה מן הדין ומגו דהעזה לאפוקי מן הדין לא אמרינן כמובן ולפ"ז י"ל דבהא פליגו שני הסברות שמביא הרמ"א הנ"ל שהי"א שמביא הר"ן ז"ל שסוברים שאשה שאמרה לבעלה גרשתני אינו נאמנת להנשא לאחר ס"ל כסברא הראשונה של הר"ן ז"ל שמשנה ראשונה הוא מן הדין ומשנה אחרונה היא התקנה וא"כ קשה קושית מהר"י ב"ל ז"ל הנ"ל שתהא נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דגרשתני ותירוץ של המהרי"ט ז"ל דהוי מגו דהעזה לא שייך משום דבמקום תקנה אמרינן אף מגו דהעזה וכנ"ל וע"כ דאשה שאמרה לבעלה גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר ולא הוי מגו משום שאינה רוצת לטעון גרשתני משום שכל כוונתה שתנשא לאחר ולכך סוברים הי"א שמביא הר"ן ז"ל דאשה שאומרת לבעלה גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר משום דאל"כ קשה קושית מהר"י ב"ל הנ"ל כמובן משא"כ הסברא השני' שהוא הרמב"ם ז"ל ס"ל כסברא השני' שמביא הר"ן ז"ל דמשנה ראשונה היא מן התקנה ומשנה אחרונה הוא מן הדין וא"כ ממילא דלא קשה קושית מהר"י ב"ל כתירוצו של מהרי"ט משום דהוי מגו דהעזה במקום הדין כנ"ל לכך יכולים לסבור דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אף להנשא לאחר כמשמעות הש"ס בכ"מ וזה נכון מאוד ודוק היטב. אולם בעיקר קושית מהר"י ב"ל ז"ל י"ל ע"פ מה שכתב הרא"ש בשלהי נדרים דלהכי אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הוא מטעם לפי שאין אשה מקלקלת את עצמ' להיות באיסור אשת איש כל ימי' ולפ"ז ממילא לא קשה קושית מהר"י ב"ל ז"ל שתהא נאמנת לומר טמאה אני לך במגו דגרשתני משום שאין זה מגו שאם תאמר גרשתני תהא באיסור א"א כל ימי' משא"כ אם תאמר טמאה אני לך שיתן לה בעלה גט ולא תהא באיסור א"א כל ימי' וז"ל (אם לא שנאמר שקושיתו לשיטות הרמב"ם ז"ל שלא ס"ל טעמו של הרא"ש ז"ל) אולם אי קשיא הא קשיא לי לפי מה שכתב הר"ן בסוגיא דטמאה אני לך שאם אומרת לבעלה שאינה יכול לבוא עלי' נאמנת מפני שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה משום דבהא גם בעלה יודע אם בא עלי' אם לאו ע"ש וא"כ קשה שתהא נאמנת לומר טמאה אני לך במיגו שאינו יכול לבוא עלי' וכ"ת דהוי מגו דהעזה דכבר כתבתי דבמקום תקנה אמרינין אף מגו דהעזה ולסברא הראשונה של הר"ן ז"ל הוי משנה אחרונה תקנה וכנ"ל ותירוצי לא שייך כאן כמובן ולכאורה הוא קושיא ואמרתי לתרץ דהנה רבינו הגדול מהר"י זצ"ל בספרו בני אהובה הקשה לפי טעם הרא"ש דלהכי נאמנת לומר גרשתני מפני שחזקה שלא תהא מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימי' א"כ למה אמרו במשנה אחרונה שהאומרת טמאה אני לך שאינו נאמנ' מפני שחיישינין לשמא ענ"ב הוי להו לתקן שיגרש אות' על תנאי אם האמת כדברי' תהא מגורש' ואם לאו לא תהא מגורשת ואף היא שלא תהא באיסור א"א כל ימי' תודה על האמת ואם אז ג"כ תעמוד בדברי' הרי היא באמת מותרת להנשא לאחר כמו בטוענת גרשתני והוא קושיא עצומה ולע"ד נראה לתרץ קושית רבינו זצ"ל ע"פ מה שראיתי במפורשים שמביאים בשם הכנה"ג בספרו דיני דחיי (אינו תי') שדווקא בשתי חזקות כגון חזקה שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וחזקה שלא תהא באיסור א"א כל ימי' אז נאמנת לשיטות הרל"ש ז"ל אבל חדא לא מהני ע"ש שהאריך בראיות ברירות (כך כתבו המפרשים) ולפ"ז ממילא לא קשה קושית רבינו זצ"ל שיתן לה גט על תנאי וכנ"ל מפני שבאומרת טמאה אני לך ליכא חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה כי הוא אינה יודע אם האמת אתה אם לא כדאיתא בגמרא וליכא רק חזקה אחת שלא תהא באיסור אשת איש כל ימי' וחזקה אחת לא מהני אף לשיטת הרא"ש ז"ל וז"ב לפע"ד ולפ"ז לא קשה מה שהקשיתי שתהא נאמנת במגו שאינו יכול לבוא עלי' ז"א כי אם תאמר כך יהי' חזקה שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה כי בזה גם הבעל יודע ויתן לה גט על תנאי ויהי' ג"כ חזקה שאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימי' וא"כ בוודאי לא תאמר כך ואין זה מגו ודוק כי זה נכון בעזהי"ת:
ע"כ
דף צ:
במתני'. בראשונה הי' אומרים כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומקלקלת על בעל' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' כו' והקשה הר"ן ז"ל כיון דמה"ת נאמנת והיא אסורה על בעלה איך יכולים חז"ל להפקיע איסור מה"ת בקום ועשה. ותי' בתי' הראשון כי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי' רבנן לקידושין מיני'. וראיתי בשו"ת השיב משה סי' ע"ח שהקשה דא"כ אמאי לא אשתמיט בשום מקום במשנה או בגמ' למימר דיבעלה לשם קידושין יע"ש וי"ל דהנה הסכימו הח"מ וב"ש באה"ע סי' כ"ד דדווקא במופקרת לכל אז לוקין משום לא תהי' קדשה אבל בפלגש שמיוחדת לו בלא כתובה וקידושין גם להאוסרים אינו רק מדרבנן (יעוין ברמב"ם וראב"ד ז"ל בריש ה' אישות ובפ"ט מה' מלכים. ובטוש"ע שם ובנושאי כליהם) יע"ש וראיתי בקנאת סופרים להג' מהרש"ק ז"ל סי' מ"ג שכ' דלמש"כ השט"מ בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרי' אפקעי' רבנן לקידושין מיני' מ"מ הוי קידושין דרבנן. ה"ה כאן דווקא קידושי תורה עקרו אבל קידושי דרבנן עדיין נשארו יע"ש ולפ"ז לק"מ כי ממ"נ א"צ לקדשה עוד הפעם כי מה"ת אם דלית כאן קידושין הלא מס"ת מיוחדת מותר. ואי דאסור מדרבנן הלא מדרבנן איכא קידושין (והא דאינו אסורה עלי' י"ל דכיון דליכא רק קידושין דרבנן הם אמרו דמקודשת והם אמרו מפני תיקון העולם בכה"ג דאינו נאמנת) וכאמור וא"ש ובזה יש ליישב ג"כ קושית המפרשים שהקשו על תי' הר"ן ז"ל דאפקעי' רבנן וכו' דא"כ למה אמרי' דלאחר שמת בעלה אינו אוכלת בתרומה כיון דליכא חשש לעז על בני'. הלא כיון דאפקעי' וכו' היתה פנוי' כשזינתה ואמאי אסורה בתרומה (יעוין שו"ת גאוני בתראי סי' ס"ג) לאחר מותו ולהאמור א"ש דכיון דאכתי איכא קידושין דרבנן רק הם שבכחם להתיר מה שאסור מדבריהם מפני תיקון העולם של ענ"ב. וגם בתרומה שלא תוציא לעז על בני' התירו ג"כ אבל לאחר מותו דאין שום תיקון העמידוה על עיקרא דדינא מדבריהם דמדרבנן היתה א"א ולכך אסורה בתרומה וק"ל:
והנה הר"ן ז"ל תי' עוד דמדינא אינו נאמנת יען דשאחד"א במקום שעבודא לא מהני והיא משועבדת לבעלה. ומזה מוכח דס"ל לר"ן ז"ל דשאחד' לאו מטעם נדר וכמש"כ בשו"ת נו"ב מה"ת באה"ע סי' כ"ג. כי אם נימי דהוא מטעם נדר וכנראה ממהרי"ט ז"ל. א"כ מה"ת נאמנות כי קונמות מה"ת מפקיע גם משעבודא וכמש"כ הר"ן ז"ל לעיל ט"ו ע"ב ותוס' כתובות נ"ט (יעוין מחנה אפרים בה' נדרים סי' כ"א דהרמב"ם ז"ל חולק עליהם) ד"ה דקונמות יע"ש והדק"ל. ועכצ"ל כי שאחד"א לאו מטעם נדר אך מטעם דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים. ובמקום שעבודא לא מהימן להפקיע א"ע משעבודו וראיתי בישיע"ק ביו"ד סי' קפ"ה שהקשה דהלא בברי ושמא מהני גם במקום שעבודא כמו במלוה בשטר דהלוה משעבוד ומ"מ אם הלוה טוען ברי והמלוה שמא הלוה נאמן. וה"נ היא טוענת ברי והוא אינו יודע אם זינתה או לאו ותי' דהברי הוא ברי גרוע כי זנות לא שכיח. וגם אונסא ל"ש יע"ש. אמנם למש"כ התוס' בריש כתובות ובגיטין י"ז דזנות שלא בעדים והתראה שכיח וכאן החשש הוא דשמא זינתה שלא בעדים והתראה. ואין מקום לתי' הראשון מפני דזנות ל"ש וגם מש"כ דאונסא ל"ש למש"כ התוס' בסוגיא דפ"פ דמה"ת האי רובא דברצון לאו רובא הוא ורק מדרבנן הוא א"כ אכתי מה"ת הוי ברי טובה. אבל זה יש ליישב עפמש"כ הפ"י שם הטעם דאונסא ל"ש הוא רק מדרבנן כי נהי דרובא ברצון מפני הסברא דאונסא קלא אית לי' הלא לעומת זה איכא רובא דרוב נשים בחזקת צדקת יע"ש. וזה הוא דווקא שלא לימא דזינתה ברצון אבל הכא דאמרה דנאנסה א"כ שפיר אמרי' דשקר בפי' יען כי אונסא ל"ש וגם מה"ת הוי ברי גרוע וא"ש. ולענ"ד י"ל דמפני דיש לה חזקת היתר לבעלה לזאת הוי הברי שלה גרוע (יעוין ברא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ מש"כ בשם רבינו יונה ז"ל) ובזה יש לתרץ גם קושית המהר"י בן לב ז"ל דלמה אינו נאמנת באומר טמאה אני לך במגו דגרשתני (אם כי במהרי"ט ז"ל תמה ע"ז דהלא הוי מגו דהעזה כבר נאמר בזה תירוצים ולהעמיד קושית המהר"י בן לב ז"ל וכמש"כ גם בחי' אאמ"ו הרב הג' שליט"א כנ"ל ויעוין בש"ך כללי מגו אות ו' דהאי דינא במחלוקת שנוי' יע"ש) אם כי לדעת הראב"ד ז"ל דגם בגרשתני אינו נאמנת להנשא לאחר לק"מ כי כל החשש הוא משום ענ"ב ורוצה להנשא לאחר ולזאת לא תועיל לה טענת גירשתני ואין כאן מגו וכמש"כ אאמ"ו שליט"א אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"א (יעוין בש"ע אה"ע סי' י"ז סעי' ב') דבגרשתני נאמנת לינשא לאחר וליטול כתובה ג"כ שפיר יש מקום להקשות. אבל להאמור דיש כאן חזקת היתר י"ל דאף דבש"ס יבמות קי"ד וב"ב הוי בעיא דלא איפשטא אי מהני מגו במקום חזקה או לאו. הלא כ' הש"ך בסי' פ"ב סק"ג בשם הנ"י שאין כל החזקות שוות ובחזקה טובה פשיטא לן דלא אמרי' מגו במקום חזקה יע"ש ובכללי מגו אות יו"ד. א"כ גם בחזקת היתר י"ל דהוי חזקה טובה ולזאת אינו נאמנת במגו דגרשתני נגד החזקה. אמנם הר"ן ז"ל שכ' בקידושין ס"ד על מה דתנינן התם. קדשתי את בתי כו' נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה איני נאמן כו' וז"ל וא"ת ולהימני' כי אמר נשבת במגו דאי בעי אמר קדשתי' בביאה לפסול כו' ואכתי ק' ניהמני' בשבוי' מגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתי' דנאמן כו' ע"כ יע"ש וחזי' דלא תי' מפני דהוי מגו במקום חזקה חזקת כשרות דידה והוא מטעמא כי אם נימי דזה טעמא דמתני' א"כ אמאי לא פשט הש"ס מכאן דמגו במקום חזקה לא מהני ולזאת הוכרח לתי' אחר על קושיתו. הרי מוכח שיטתו או דלא ס"ל סברת הנ"י או דס"ל גם חזקת היתר לא הוי חזקה טובה כ"כ דנמי בפשיטות דלא מהני מגו במקום חזקה זו. והדרא קושית המהר"י בן לב ז"ל לדוכתא. אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דנראה מד"מ והג"ה באה"ע ז"ל דמסכים לשיטת הראב"ד ז"ל וכן מטין דבריו בפ' התקבל יע"ש ומעיקרא לק"מ וכנ"ל ולרמב"ם ז"ל שפיר י"ל דס"ל כנ"י וס"ל דחזקת היתר הוי חזקה טובה דפשיטא הוא דלא מהני מגו נגדה. ומיושב גם קושית הר"ן ז"ל בקידושין שם וכמובן וא"ש: