אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת כתובות

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת כתובות

מסכת יבמות

דף ט.

גמ'. אמר ר' אלעזר האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואמאי ס"ס הוא ס' תחתיו ס' אין תחתיו ואת"ל תחתיו ס' באונס ס' ברצון ל"צ בא"כ ואב"א בא"י וכגון דקביל בה אבוה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד. מאי קמ"ל תנינא וכו' מהו דתימא התם דוודאי קים לי' אבל הכא מיקם הוא דלא קים לי' קמ"ל. ומי אמר ר"א והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה כו' וכו' ע"כ וראיתי בספר דרכי יושר שהביא קושית השטה מקובצת שהקשה. דאמאי לא מקש' הש"ס כסדר דמעיקרא הו"ל לאקשויי מדידי' אדידי' ואח"כ הו"ל לאקשויי מאי קמ"ל כו' אבל עתה נראה דמעיקרא פשיטא לי' כר"א ובתר הכי פריך סתירה מר"א אר"א. ועוד הקשה בספר הנ"ל דמאי הקשה מר"א אר"א הלא גם לס"ד דאינו נאסרת רק בעדים (יעוין תוס' ד"ה ומי אמר) מ"מ נאמן לאוסרה מספיקא שמא הי' ערים בשעת זנות והלכו להם ואי דהוי ס"ס שמא לא בעדים ושמא תחתיו או באונס נוקי בא"כ ואיהי ג"כ פמ"ג דליכא רק חדא ספיקא דשמא שלא בעדים זנתה וס"ד לחומרא (ותירוצו דבספק זה אוקמי לה אחזקת היתר. ל"ש לשיטת הסוברים דמדרבנן לא מוקמי אחזקת היתר בס' השקול יעוין בש"ך יו"ד סי' נ' ס"ק ג' ובפמ"ג בפתיחתו לה' טריפות ופי' כאן בחי' בתוס' ד"ה ל"צ. ובק"א סי' כ"ז יע"ש) יע"ש ונלע"ד די"ל עפמש"כ בתשו' בישיע"ק חיו"ד סי' קי"א לבנו הגאון הרמ"ז ז"ל ליישב קושית השט"מ על הא דקאמר הש"ס מהו דתימא מיקם הוא דלא קים לי' קמ"ל דמאי בכך דלא קיים לי' הרי הוא טוען טענת ברי דקים לי' ושוי' אנפשיי חד"א ותי' הרמ"ז ז"ל עפמש"כ התוס' בד"ה ואב"א וז"ל ואכתי בא"כ ובקיבל אבי' קידושין פמ"ג לישראל איכא ס"ס דס' מ"ע ס' ד"א כו' וי"ל דאם איתא דמ"ע היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך ע"כ והקשה ההפלאה וכ"כ בשם הבני אהובה. דאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה דשמא ענ"ב ורוצה בכך שתאסור עצמה על בעלה כדקיי"ל בסוף נדרים למשנה אחרונה דא"כ לאסור עצמה באומרת טמאה אני לך. אבל י"ל דהיכא דמעיזה לא חששו לשמא ענ"ב דהרי מד נא באומרת לבעלה גרשתני נאמנת ולא חיישי' לשמא ענ"ב ודווקא באומרת טמאה אני לך דאין הבעל יודע להכחישה ומעיזה לשקר אז חששו לשמא ענ"ב. אמנם אם נימי דלא קים בפ"פ דמי ממש למש"כ התוס' במס' שבעות גבי שכיר דמשום דבעה"ב טרוד בפועלי' לכן אין בזה העזה להפועל. ה"נ אף דהוא טוען טענת ברי דקים לי' בפ"פ מ"מ כיון דאנן אמרי' דהדבר ספק הוא לו לא חשיב העזה. ושוב איכא ס"ס להתירה כקושית התוס' וכתירוצם מדלא טוענת כן א"א לומר כי יען שאינה מעיזה איכא למיחש לענ"ב. ולזאת מוכרח לומר דקים לי' בפ"פ ומיושב קושית השט"מ עכת"ד הרמ"ז ז"ל ולפ"ז מיושב קושית הדרכי יושר. כי אם נימי דר"א איירי בא"כ ובפמ"ג ולית כאן להס"ד רק חדא ספיקא שמא בעדים או לא אין מקום להקשות כי איכא עוד ס' דמ"ע והוי ס"ס ס' מ"ע ס' ד"א ואת"ל ד"א ס' של"ב כי לא הוי ס"ס המתהפך לחזור ולומר ס' בעדים ס' של"ב ואת"ל בעדי' ס' מ"ע כו' כי כשאמרנו ס' בעדים ע"כ תפסנו שהיתה ד"א כי מ"ע אין נ"מ אם הי' בעדים או לא ובכה"ג לא הוי ס"ס כמבואר בש"ך יו"ד בכלל ס"ס סי' ק"י אות י"ג י"ד ט"ו (אבל ס"ס של קושית התוס' יש להחשיבו לס"ס המתהפך כאשר יבואר אי"ה בסמוך) יע"ש וא"כ הדרא קושית השט"מ לדוכתי' דמאי קמ"ל הלא גם בלא קים לי' אסור מטעם שאחד"א ותי' הרמ"ז ז"ל ל"ש וכמובן ועכצ"ל דמיירי בא"כ בלחוד או בא"י פמ"ג דיש מקום לקושית התוס' דאיכא ס"ס ואם נימי דלא קים לי' הוי שרי מטעם ס"ס וכנ"ל ולזאת איצטרך ר"א לאשמעי' דקים לי'. וכיון דמוכרח דר"א לא איירי רק בא"כ בלחוד או בא"י פמ"ג שפיר ק' דר"א אדר"א ומיושב קושית הד"י. וגם קושית השט"מ מיושב. כי דווקא לאחר קושית הש"ס דמאי קמ"ל ותירוצא דקמ"ל דקים לי' דמוכח דלא מיירי ר"א בא"כ ופמ"ג ביחד. יש מקום להקשות דר"א אדר"א וכאמור וא"ש:

ולפ"ז יש ליישב פירש"י ז"ל בד"ה נאמן לאוסרה וז"ל ואע"פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפש' הוי מהימן לשויי' עליו חד"א אבל להפסיד' כתובתה לא מהימן ע"כ והקשו המפרשי' דמנא לי' לרש"י ז"ל שאין נאמן להפסיד כתובתה ובאמת בתוס' לקמן ע"ב ד"ה נאמן כ' להיפוך יע"ש במהרש"א ופ"י והפלאה ז"ל על פירש"י ז"ל כאן. אמנם להאמור י"ל ע"פ שיטת התוס' לקמן ס"ג ע"ב בד"ה. אבל דהיכי דמפסדת כתובתה לא חיישי' לשמא ענ"ב (אם כי הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה"א פ' דגם באשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון ומפסדת כתובתה ג"כ אינו נאמנת מפני דחיישי' לענ"ב כבר נתנו המפרשים טעמים לזה. ואכ"מ להאריך) יע"ש וא"כ אין מקום כלל לקושית ההפלאה דניחוש לשמא ענ"ב ולכך לא טענה מ"ע אני וכמש"כ הוא ז"ל בעצמו יע"ש וא"כ כל קושית הנ"ל שבו למקומם וכמובן ולזאת ליישב קושיות האלו הוכרח רש"י ז"ל לפרש דר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו בדווקא הוא אבל לא להפסיד כתובתה וא"ש פירושא דסוגיא וכאמור:

אברא כי הבית מאיר בסי' קט"ו הניח שיטת התוס' בצ"ע כי הלא עיקר החשש הוא שמא ענ"ב וא"כ גם האחר יכתוב לה כתובתה. יע"ש בכאן לק"מ דכיון דמיירי בטענת פ"פ וא"כ נשאה כשהוא בתולה ויש לה מאתים ומהשני לא יהי' לה אלא מנה וא"כ תפסיד מנה ובזה יש ליישב ע"ד הפלפול דברי הרי"ף ז"ל שכ' וז"ל אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דש"א חד"א והני מילי בא"כ פי' דליכא אלא חדא ספיקא ס' תחתיו ס' אינו תחתיו ולא מצית אמרת ואת"ל תחתיו ס' מ"ע ס' ד"א דמ"ע פתחה סתים א"נ בא"י והיא שקיבל אבי' קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דהוי לי' חדא ספיקא ס' באונס ס' ברצון וס' דאורייתא לחומרא כו' ע"כ והקשה הר"ן ז"ל דא"כ דלא תי' כתי' התוס' דמדלא טענה כן נחשב לספק. אך דמ"ע פתחה סתום א"כ מה יתרץ להא דקאמר הש"ס לקמן ע"ב לא בטען טענת דמים. הלא בטענת דמים איכא ס"ס יע"ש. עוד ראיתי בספר אחד מחדש ושמו נחלי דבש שדקדק דמה זה שהכניס הרי"ף ז"ל את הקושיא דס' דמ"ע בין הדביקם על א"כ ולא על א"י בפמ"ג דג"כ ק' דאיכא ס"ס וכמו שהקשה התוס' יע"ש שהחשיבו לדקדוק עצום. אמנם להנ"ל י"ל דגם הריף ז"ל ס"ל תי' התוס' מדלא טענה ולקושית ההפלאה דניחוש לשמא ענ"ב. אין לחוש יען דמפסדת כתובתה. ואם כי גם מהשני יהי' לה כתובה. הלא תפסיד מנה. אך בהא דתנן לקמן י"א בתולה אלמנה כו' מן הנשואין כתובתה מנה ואין להם טענת בתולים ומסיק הש"ס בד' י"ב דדווקא בקידש ובעל לאלתר אבל אם לא קידש ובעל לאלתר יש להם טענת בתולים ואין להם כתובה אלא מנה. בזה הלא לא תפסיד כלום כי גם מהשני יהי' לה מנה ושפיר י"ל כקושית התוס' דאיכא ס"ס וכמובן והנה המל"מ בפ"ג מה"א ה' י"א הביא פלוגתא דהתוס' ורש"י וריטב"א ז"ל ס"ל דפמ"ג לית לה חופה ורשב"א ז"ל ס"ל דיש לה חופ' והעל' שם דלהסוברים דחופה של נדה אינו קונה כלל אם דראוי' לביאה כשתטהר כש"כ בפמ"ג דאינו ראוי לביאה כלל דאין לה חופה יע"ש וא"כ להרי"ף ז"ל דמבואר לקמן בפ' אע"פ בר"ן ז"ל דשיטת הרי"ף כדעת הרמב"ם ז"ל דחופת נדה אינו קונה א"כ ס"ל כי פמ"ג אין לה חופה ולפ"ז מיושב דברי הרי"ף ז"ל כי בא"י פמ"ג דא"א להיות שתהי' אלמנ' מן הנשואין יען כי אין לה חופה. ולעולם יש לה מהראשון מאתים שפיר י"ל כתי' התוס' מדלא טענה כן אין להסתפק במ"ע וכנ"ל אבל בא"כ שאפשר להיות באלמנה מן הנשואין שפיר כ' הרי"ף ז"ל ולא מצית אמרת ואת"ל תחתיו ס' מ"ע ס' ד"א כו' ודקדק בלשונו הזהב שכ' ולא מצית אמרת כו' ולא כ' בדרך קושיא על ר"א כי לק"מ על ר"א די"ל דר"א לא מיירי בא"כ באלמנה מן הנשואין רק כ' הדין דליכא ס"ס ואף באלמנה מן הנשואין אסורה) כי בכאן א"א לומר כתי' התוס' מדלא טוענת כן יען דאינו מפסדת כלום כי גם מהשני יהי' לה מנה חיישי' לענ"ב וכנ"ל ותי' כי מ"ע פתח' סתום. ולכך אסור' גם בא"כ ובאלמנה מן הנשואין. אבל בא"י פמ"ג או בא"כ שאינה אלמנ' מן הנשואין בלא"ה לא הוי ס"ס וכתי' התוס' ומיושב קושית הר"ן ז"ל וכמובן וא"ש:

ובפשיטות י"ל בישוב לשון הרי"ף ז"ל ע"פ מה שראיתי בגאון צבי ז"ל בחי' שכתב וז"ל ובאשת ישראל אע"ג דאיכא ספיקא דשמא נאנסה ויש ספיקא דמ"ע לא קשיא כלל דקיי"ל בכל הש"ס דכל ס"ס שאינו חוזר לא הוי ס"ס כלל כו' אבל כי נעביד ס"ס באונס ומ"מ באשת ישראל לא יהי' חוזר כלל כו' דהא כי נימא תחלה ס' באונס ס' ברצון נבעלה ואת"ל ברצון שמא מ"ע היא הרי זה דבר שסותר א"ע כו' ולא הוי ס"ס כו' וא"ת הא מצינן לאקשוי האי קושיא גם בא"כ כו' י"ל דהכי פירושא ס' תחתיו נעשה פתחה פתוח ס' לא תחתיו ואת"ל תחתיו הרי שמא מ"ע היא והוי ס' חוזר שפיר ודו"ק עכ"ל ואין להקשות על דבריו דהלא גם בא"כ כשתאמר ס' תחתיו ס' אין תחתיו עכצ"ל דלא היתה מ"ע דבמ"ע ל"ש לפלוגי בין תחתיו לאין תחתיו ודמי לשו"ת מנחם עזרי' ז"ל שהובא בש"ך שם בכללי ס"ס ז"א כי נ"מ לענין כתובה דכנעשית מ"ע תחתיו יש לו מאתים ואם נעשה קודם שנתקדשה אין לה כלום למ"ד דפליגי במנה ולא כלום או רק מנה למ"ד דפליגי במאתים ומנה. וכיון דגם בס' מ"ע יש לנו נ"מ אם הי' תחתיו או לא שפיר הוי ס"ס החוזר. ועתה מבואר דקדוק לשון הרי"ף ז"ל שהקשה דלהוי ס"ס רק על א"כ דהוי ס"ס המתהפך משא"כ בא"י פמ"ג דלא הוי ס"ס החוזר וכמש"כ הגאון צבי ומיושב גם קושית הר"ן ז"ל כי בטענת דמים ג"כ י"ל דהתקנה דתנשא ברביעי היתה מפני א"י פמ"ג דלא הוי ס"ס כלל מפני שאינו מתהפך גם להרי"ף ז"ל:

אמנם הפ"י כ' להיפוך מהגאון צבי שכ' על קושית התוס' דאכתי איכא ס"ס ס' דמ"ע וכו' וז"ל מכאן נראה מבואר דלשיטת התוס' לא בעי' בס"ס שיהי' מתהפך דא"כ האי דמ"ע לא הוי ספק דכשאנו אומרים ספק זינתה תחתיו או אין תחתיו תו לא מצינו למימר את"ל תחתיו שמא מ"ע ואפ"ה הוי ס"ס אי לאו מדלא טענה כן עכ"ל ולענ"ד נראה דע"פ מש"כ הש"ך בכללי ס"ס לחלק דהיכי דהס' השני תלוי בראשון אז לא בעינן שיהי' מתהפך יע"ש א"כ י"ל דבא"י פמ"ג ג"כ הספק השני תלוי בראשון כי אם תתחיל לומר ס' באונס ס' ברצון על כרחך תחליט דבוודאי היתה ד"א כי במ"ע לא שייך שיהי' ברצון כי אטו בשופטני עסקינן שתעשה עצמה מ"ע ברצון (ולהוציא בתולי' בעצמה כדי שתתעבר בביאה ראשונה זה בוודאי לא ניתן להסתפק כי למה תעשה כן. ואף אחת מני אלף אין סברא שתעשה כן) ודמי לנמצא ס"ת ביד עכו"ם וא"י מי כתבו דלחד לישנא בגיטין מ"ה ע"ב קורין בו מטעם ס"ס שמא ישראל כתבו ושמא עכו"ם כתבו למכרו לישראל כמבואר שם בפירש"י ז"ל אם כי א"א להפכו ולומר שמא למכרו לישראל כ' ואת"ל לעכו"ם כתבו הרי הוא פסול יהי' מי שיהי' ועכצ"ל כמ"ש החוות דעת שם בבית הספק דיען דל"ש לומר לשם עכו"ם כ' עד שנאמר מקודם שעכו"ם כ' דבישראל ל"ש לומר זה. אם דאפשר שישראל כתב לשם עכו"ם מ"מ כיון דלאו בשופטני עסקי' שחל לה יעבור עבירה כזאת לכתוב ס"ת לשם עכו"ם לא בעי' שיהי' מתהפך. ה"נ אם דאפשר שתהי' מ"ע ברצון מ"מ כיון דלא שייך בדעת שלימה שתעשה כן (ולזנות ברצון יצרה אלבשה משא"כ כאן) לא בעי' שיהי' מתהפך כי הוי כס' השני תלי בראשון ולכך לא הוכיח הפ"י מהס"ס דבא"י פמ"ג דלא בעי' מתהפך (והגאון צבי י"ל דס"ל כנראה מהתי' לקמן ע"ב בד"ה אי למיתב דגם בס' השני תלוי בראשון בעי' שיהי' מתהפך וכן הוא דעת הט"ז ביו"ד סי' מ"ט סק"ג ועוד פוסקים דלא ס"ל חילוק הש"ך יע"ש ובנה"כ) כי הוי הספק השני תלוי בראשון ולזאת לא בעי' שיתהפך אך הוכיח מהס"ס דבא"כ כי דמי ממש לשאלת המ"ע ז"ל שאין הספק השני תלוי בראשון כי גם במ"ע יש להסתפק אם הי' תחתיו או לאו אך דאין נ"מ בזה ובכה"ג לא הוי מתהפך וכעובדא דשו"ת מ"ע ז"ל. אמנם למש"כ להעמיד דברי הגאון צבי כי במ"ע יש לנו נ"מ ג"כ אם הי' תחתיו או אין תחתיו לענין הכתובה והוי שפיר ס"ס החוזר וכנ"ל וגם בא"י פמ"ג לפי הכרעת הש"ך דבס' השני תלוי בראשון ל"ב שיתהפך הוי ס"ס שפיר א"כ אין מדברי תוס' אלו סתירה (יעוין בכו"פ בבית הספק מש"כ בזה מכח חזקת בתולה. ויעוין בההפלאה בד"ה וא"ת אכתי מש"כ דאיכא רוב גרוע דאינם מ"ע יע"ש והבן) למה דקיי"ל דבעי' ס"ס המתהפך וכאמור:

ולפ"ז דבא"י פמ"ג ג"כ הוי ס"ס מעליא א"כ הדק"ל דמאי זה שלא כ' הרי"ף ז"ל האי ס"ס רק על א"כ. אם כי יש מקום לומר עפמש"כ התוס' ד"ה ולא צריכא וז"ל וא"ת ונוקמוה בחזקת שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמוה אחזקת הגוף שהית' בתולה ע"כ ומכח דבריהם העלה הפ"י ז"ל דגם לשיטת רבינו יונה ז"ל והעומדים בשיטתו דס"ל דאינו נאמן רק במכחישתו או שותקת אבל אם אומרת אמת שפ"פ מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא הוא דווקא בא"י פמ"ג דהספק הוא שמא באונס דאיכא לאוקמה אחזקת כשרות דבוודאי הי' באונס ואיכא נמי ברי ושמא מהימנא. משא"כ בא"כ שהספק אם תחתיו י"ל דגם ר"י ז"ל מודה שאם טוענת שקודם שנתאסרה זינתה לא מהימנא דהכא ל"ש חזקת כשרות כי גם אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתב התוס' דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא יע"ש ובק"א ולפ"ז י"ל דגם הרי"ף ז"ל ס"ל הכי אבל בכאן קשיא הקושיא דהלא מ"מ איכא ס"ס כי בשלמא במכחישתו י"ל כתי' התוס' מדלא טוענת כן ולענ"ב לא חיישי' מפני דמעיזה וכנ"ל אבל בהיא טוענת שנאנסה מקודם י"ל שפיר דהא דלא טוענת מ"ע אני תחתיך דתשתרי (יעוין בפ"י בק"א) מפני דענ"ב כי אינה מעיזה ולזאת תי' הרי"ף ז"ל כי מ"ע פתחה סתום (ולק"מ נמי קושית הפ"י בק"א דתהא נאמנת במגו דמ"ע יע"ש) ולא הוי ס"ס כלל וא"ש אבל יותר נראה די"ל עפמש"כ הפ"י דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דס' מה"ת לקולא י"ל דלא החמירו חז"ל רק בס' אחד אבל לא בשני ספיקות אם כי אחד אינו שקול. וחזקתי את דבריו לעיל בחידושיי ליומא ס"ה ע"א יע"ש ושם כ' בשם סכ"ת דגם הרי"ף ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז י"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל כי מ"ע לא שכיח וגם אונסא לא שכיח ולכך בא"י פמ"ג דהס"ס הוא שמא באונס ושמא מ"ע דשניהם לא שכיחי לא הוי ס"ס כלל. אבל בא"כ דספק אחד ס' תחתיו ס' אינו תחתיו הוי ספק השקול שפיר קשיא לי' דאיכא ס"ס כי כיון דס' אחד שקיל אם כי ספק השני אינו שקול הוי ס"ס וכאמור וא"ש:

והנה ראיתי בהפלאה על פיר"שי ז"ל בד"ה האומר פ"פ מצאתי שהוכיח כי רש"י ז"ל לא ס"ל התי' של התוס' מדלא טוענת (אם כי למש"כ בפ"י דברי הרי"ף ז"ל דבא"י פמ"ג י"ל דלא הוי ס"ס וא"כ י"ל דמה שכ' רש"י ז"ל דהיא ממשפחת דורטקו קאי על א"י פמ"ג ובא"כ דאיכא ס"ס וצ"ל כתי' התוס' מיירי בנאבדה המפה. ואין כאן הוכחה דרש"י ז"ל לא ס"ל תי' התוס' יע"ש בהפלאה ותבין. אבל דחוק הוא) יע"ש ולפ"ז נסתר תירוצו הנ"ל בפירש"י ז"ל שפי' דר"א דווקא לאוסרה עליו אמר אבל לא להפסיד כתובתה דמנא ידע זאת. וי"ל דהנה הקשו המפרשים דלמה לא משני הש"ס על הקושיא דהא איכא ס"ס דמיירי בנתקדשה קודם יב"ח ומצא דם בתולים ואנן קיי"ל דנותנין לבתולה ד' לילות ביב"ח וכיון שמצא עכשיו דם בתולים ע"כ שזינתה תחתיו כי אם זנתה מקודם שנתקדשה הרי עברו יב"ח ומנין לה דם בתולים ולכך אסורה וי"ל עפמש"כ הפ"י ז"ל ליישב קושית הראשונים דלמה להו לר"נ ורבא הני טעמי דכתובה דרבנן וחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה הלא בלא הני טעמי יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ג"כ טענת ברי ותי' הפ"י ז"ל דאי לאו שהן אמרו והן אמרו הי' בדין שאשה נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה יע"ש ובתשו' הרמ"ז ז"ל שם כ' דכיון דהיכא דאיכא חזקה דמסייע לה מעיזה ומעיזה כש"כ היכי דנמצא דם בתולים דאיכא רובא דמסייע לה דפתח סתום מצא כי ע"פ הרוב אין להם דם בתולים ביב"ח לאחר שנבעלה וכמש"כ הב"ש בסי' ס"ח סק"ג בוודאי דמעיזה יע"ש ולפ"ז אפי' נימא דר"א לא ס"ל החזקה דרבא וגם ס"ל כתובה דאורייתא מ"מ בנמצא דם בתולים דליכא חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה בוודאי דנאמן להפסיד כתובתה יען דהוא מוחזק וטוען טענת ברי. ולבעלי הש"ס שמיע להו כי ר"א דווקא לאוסרה עליו קאמר דנאמן. אבל לא להפסיד כתובתה ולכך לא הי' יכול הש"ס לשנויי דמיירי בנתקדשה קודם יב"ח ומצא דם בתולים. כי בזה נאמן להפסיד כתובתה (ואל תתפלא לומר יציבא בארעא וכו' כי במצא דם בתולים דאיכא רובא דמסייע לה נאמן להפסיד כתובתה. ובלא מצא א"נ יעוין בהפלאה על פירש"י ז"ל בדבור זה. כעין זה. דבקים לי' א"נ להפסיד כתובתה. ואם נימי דלא קים לי' נאמן להפסידה יע"ש) ור"א דווקא לאוסרה עליו קאמר ומיושב קושית הראשונים ופירש"י ז"ל וכמובן:

ולפ"ז אין הכרח מפירש"י ז"ל שפי' דמיירי בנאבדה המפה או שהוא ממשפחת דורטקי דחולק על שיטת הסוברים דגם במצא דם יש לו טענת בתולים (יעוין ר"ן ז"ל וב"ח וב"ש שם ס"ק י"א) לאוסרה עליו כי י"ל דיען דס"ל דמוכרח לפרש מימרא דר"א דא"נ להפסיד כתובתה. לזאת א"א לומר דמיירי במצא דם בתולים כי א"כ נאמן להפסיד כתובתה וכאמור. ובישוב פירש"י ז"ל עלה על רעיוניי עוד לומר עפמש"כ הר"ן ז"ל בשלהי נדרים בסוגיא דטמא' אני לך דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך ולשויי' אנפשה חד"א יען דהיא משועבדת לבעלה ואינו יכולה להפקיע א"ע משעבוד בעלה יע"ש וכ' המפרשים דאם דמבואר בנדרים ט"ו ע"ב דגם הבעל משעבוד לה מ"מ נאמן בטענת פ"פ מטעם דשאחד"א יען דיש לו מגו דיכול להפקיע א"א משעבוד אשתו גם בלא אמירת פ"פ שהי' מגרשה בע"כ דאיש מוציא את אשתו גם שלא לרצונה. והנה מבואר בפירש"י ז"ל לקמן מ"ג ע"ב בד"ה כתובתה של אב דארוסה יש לה כתובה אם דלא כ' לה. ולפ"ז לית כאן מגו כי אם הי' מגרשה גם בעודה ארוסה היו צריך ליתן לה כתובה. משא"כ בטענת פ"פ והדק"ל דאיך נאמן בשאחד"א להפקיע א"ע משעבוד. ולזאת הוכרח רש"י ז"ל לפרש דגם באמירת פ"פ מצאתי א"נ להפסיד כתובתה. ולכך נאמן לאוסרה עליו מפני דיש לו מגו וא"ש. ואח"כ מצאתי בספר אחד ושמו שערי עזרה בשם גדול אחד הר' אברהם יעקב טייכר נ"י שקדמני בזה ושיטת התוס' דס"ל דנאמן גם להפסיד כתובתה אם כי ס"ל דארוסה יש לה כתובה י"ל כמש"כ הרב הנ"ל בשם גדול אחד דשאחד"א הוא מטעם נדר. ובאומרת טמאה אני לך דהוי כאומרת הנאת תשמישי עליך לא חל הנדר. אבל כאן באומר פ"פ מצאתי דהוי כאומר הנאת תשמישך עלי חל הנדר ואסורה לו אמנם י"ל דמוכרח לפרש כפירש"י ז"ל דהטעם הוא משום מגו ולא נאמן רק לאוסרה עליו ולא להפסיד כתובתה כדי שלא תקשה קושית השט"מ בהא דקמ"ל ר"א דקים לי' הלא גם בלא קים לי' שאחד"א וכנ"ל אבל להאמור א"ש כי אם נימא דלא קים לי' א"כ נאמן להפסיד כתובתה כי לית כאן חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וכמש"כ הפלאה וכנ"ל וכיון שנאמן להפסיד כתובתה שוב א"נ לאוסרה עליו כיון שאין כאן מגו לזאת קמ"ל דקים לי' וא"נ להפסיד כתובתה כי לא ס"ל לר"א החזקה דא"א טבו"מ. ולכך נאמן לאוסרה עליו. אבל התוס' לשיטתם דהקשו דאיכא ס"ס ס' דמ"ע ותי' מדלא טוענת ולפ"ז מיושב קושית השט"מ וכמש"כ לעיל בשם הרמ"ז ז"ל שפיר יכולין לפרש הסוגיא דנאמן לאוסרה וגם להפסיד כתובתה (אמנם רש"י ז"ל לשיטתו דמ"ע ל"ש ולא ס"ל התי' של התוס' יש הוכחה לפירושו ליישב קושית השט"מ ע"פ דרכו וכאמור. וא"ש שיטתם בשיטתם. כנלע"ד ע"ד הפלפול:

שם תוס' ד"ה לא צריכא בא"כ. וא"ת ונוקמוה אחזקה שהוא כשר' לכהונה ונימא דלאו תחתיו זנתה וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמוה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ע"כ והקשה הפ"י ז"ל וז"ל וקשיא לי הא איכא למימר נמי הרי בעולה לפניך כו' ולכאורה הי' נראה בזה דהתוס' קיימו בשיטת הרשב"א כו' דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף וה"נ חזקת היתר לא חשיבא כלל אלא דא"כ לא הי' מקשה הגמ' מידי מעיקרא והא ס"ס הוא ס' תחתיו ס' אין תחתיו ולמאי דפי' אין תחתיו לא הוי ס' כלל דאוקמה אחזקת הגוף אם לא שנאמר דס' התוס' דלגבי ס"ס לא מהני חזקת הגוף וזה לא יתכן כו' דע"כ ס' התוס' דלא אמרי ס"ס אפי' לגבי חזקת היתר דאל"כ אין מקום לקושיתם דנוקמי בחזקת היתר דהא איכא תרי ספיקי לאוסרה (פי' ס' תחתיו וס' שמא לפסול נבעלה) כו' עכ"ל יע"ש ובק"א. וי"ל עפמש"כ בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ו' שדווקא היכא דכל ספק סותר את החזקה אז לא מהני ס"ס במקום חזקה אבל היכא שדווקא ס' אחד סותר את החזקה והשני אינו סותר החזקה מהני ס"ס גם במקום חזקה יע"ש וה"נ הס"ס דאיסורא שניהם סותרים חזקת היתר ס"ל להתוס' דלא הוי ס"ס ושפיר הקשו דנוקמוה בחזקת היתר. אבל הס"ס דגמ' שהס' דאונס אינו סותר את חזקת הגוף שפיר הוי ס"ס וא"ש. אמנם מדחזי' להפ"י ז"ל דהקשה מוכח דלא ס"ל כסברת הנו"ב. ואדרבה דעת הפמ"ג בסי' ק"י במ"ז ס"ק ט"ו ושאר דוכתי הוא להיפוך דזה גרוע עוד יותר היכא דרק ס' אחד סותר החזקה דהוי כמאן דליתא יע"ש:

ולפמש"כ הפ"י ז"ל כאן בח"י ובק"א דאיכא מ חזקת בתולה חזקת היתר וגם הרי בעול' לפניך. אך דמ"מ אסורה מדרבנן דלא סמכי' מדרבנן אחדא חזקה היכי דאיתרע להקל יע"ש באריכות א"ש שיטת הרא"ה ז"ל דס"ל דס"ס אינו מועיל אלא ש"ס אחד מותר מה"ת והאי דפ"פ מ"ה אוקמוה אחזקת היתר. ובמ"ה השיג עליו דהלא איכא חזקת בתולה נגד חזקת היתר יע"ש ובפמ"ג סי' ק"י בש"ד ס"ק ס"ב דהוכרח ליישב שיטת הרא"ה ז"ל כי הגמ' לאו דווקא נקיט ס' תחתיו מקודם יע"ש. אבל להפ"י א"ש כי באמת גם ס' תחתיו אינו רק מדרבנן כמבואר בדבריו. וזה פשוט:

מאאמ"ו הרב הגאון שליט"א במס' כתובות

דף טו:

גמ'. מע"מ ישראל למאי נ"מ אמר ריש לקיש לנזקין היכי דמי כו' לא צריכא דנגחי' תורא דידי' לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו ארתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון. סנה בש"ע או"ח סי' ת"נ סעי' ז' פסקי' כי אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל בו חמץ וכ' המג"א בס"ק י"א בשם הטור דלהכי אסור משום שרוצה בקיומו של החמץ ע"י ד"א שלא יבקע הכלי ע"ש והקשה בספר חיי אדם בכלל קכ"ד אות ה' בחלק נשמת אדם על מה שאנו נוהגין למכור חמץ וכותבים בשטר מכירה והמדידה תהי' לאחר הפסח דא"כ קשה הא רוצה בקיומו של החמץ אע"פ שהנכרי חייב בגניבה ואבידה אפי' בדיניהם מ"מ אם נגנב או נאבד החמץ אפי' בד"ת פטור שהרי הישראל אינו יודע כמה יתבע מהעכו"ם ויטעון העכו"ם א"י אם נתחייבתי לך ויהי' פטור א"כ רוצה הישראל בקיומו של החמץ יע"ש ונלע"ד ללמד זכות על מנהגן של ישראל שהישראל אינו רוצה בקיומו של החמץ משום שאינו יכול לבוא לידי שום הפסד במה שיגנב החמץ אדרבה יוכל לצמוח לו טובה מזה והוא דהנ' ראיתי בשו"ת יד יוסף בסי' קי"ב שהביא בשם הגאון הצדיק מו"ה יוסף באב"ד זצ"ל שהעלה לפי דברי התומים דספק גזל אינו אסור כלל לישראל משום שכך הי' הלל"מ מסיני דהלאו של לא תגזול לא נאמר רק בוודאי גזל אבל ספק גזל מותר מן התורה והעל' הגאון הנ"ל דלפ"ז אם בן נח וישראל יש להם דין שיש בזה ספק גזל אף אם העכו"ם מוחזק מחיוב להחזיר לישראל דהנה המהר"י באסון ז"ל כ' שלפיכך אמרי' ספק ממונא קילא לנתבע ולא הוי כשאר ספיקא דאורייתא שהוא לחומרא משום דאף אם ניזל לחומרא להוציא מיד המוחזק אכתי איכא ספק איסור להמוציא דדלמא שייך הממון להמוחזק והוי גזל ביד המוציא להכי אמרי' היכא דקאים ממונא ליקום ולפ"ז מחיוב הנכרי להחזיר לישראל שלא יהי' בידו ספק גזל כי לנכרי ספק גזל אסור מה"ת כי לא נאמרה הלמ"מ לב"נ לי (יעוין רמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מלכים ה' י') כנודע אבל הישראל יכול להוציא כי לדידי' ספק גזל מותר מן התורה יע"ש ולפי הוצעה זו א"ש ולא ק' כלל הקושיא של החיי אדם כי הישראל אינו רוצה בקיומו של החמץ משום דאם נאבד או נגנב החמץ והנכרי יטעון א"י אם נתחייבתי לך כי א"י אם הי' החביות מלא יי"ש או לא הי' בו רק הין יי"ש וכדומה אזי מחיוב הנכרי להחדר לישראל מלא חביות יי"ש כי גם הישראל א"י כמה הי' בחביות אז בוודאי אנן נאמר לנכרי להחזיר לישראל ע"צ היותר כדי שיצא מהלאו של ספק לא תגזול משום דלב"נ לא נאמר הללמ"מ ולב"נ אף ספק גזל אסור וכנ"ל. אבל הישראל מותר לקבלו ממנו משום דלישראל ספק גזל מותר משום דכך הי' הללמ"מ וא"כ בוודאי אין הישראל רוצה בקיומו של חמץ (ואין רוצה רק בקיומו של החביות וזה לא איכפת לן כנראה ממג"א הנ"ל ועוד הלא בעל החביות מכיר בחביתו ויודע כמה הין הי' יכול לכנוס בחביות והנכרי מחיוב לשלם עבור חביות מלאה יי"ש משום ספק גזל כנ"ל) וא"כ לא יוכל לצמוח להישראל שום היזק אדרבה יוכל לצמוח לו טובה גדולה ואינו רוצה כלל בקיומו של חמץ ומנהג ישראל יסודתו בהררי קודש וא"ש וידיד נפשי מנוער הרב הגאון מו"ה אברהם מענדל שטיינבערג ני' אבד"ק סניאטין השיב לי כי היטב מאוד בעיניו אך דשדי נרגא בגוף דברי הרב הגאון הצדיק מהר' באב"ד ז"ל מסוגיא זו דקאמר ר"ל דאינו משלם אך פלגא ואידך פלגא אמר להו אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ואתן לכון ולדברי הגאון הנ"ל יתחייב בכל הנזק משום ספק גזל דדלמא נכרי הוא ואצלו אסור ספק גזל ואצל הישראל מותר ספק גזל וכנ"ל ולזאת דחה דברי הגאון הנ"ל אולם היטב אשר תירוץ כבוד בני יקירי אור עיני בעל המחבר ני' להצדיק הצדיק דמעיקרא והוא דהנה זה פשוט דלשיטת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ע"כ לא ס"ל דהלמ"מ שספק גזל מותר כי מאי איצטרך להלכתא גמירא לספק גזל שמותר הלא כל ספק מה"ת לקולא (ונ"מ שמדרבנן עכ"פ אסור) והנה מבואר בכו"פ בבית הספק שלו שהוכיח דס"ל שר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא יע"ש ולפ"ז א"ש דבעל המאמר דסוגיא דידן הוא ר"ל ושפיר קאמר דאינו משלם רק חצי נזק כי מה"ת מותר ספק גזל אף לנכרי בלא הללמ"מ ומדרבנן אף ישראל אסור ודברי הגאון מהר"י באב"ד ז"ל עולים שפיר לפי מה דקיי"ל שספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וכיון דהיסוד נתייסד א"כ גם הבניין קאים על מכונו להמליץ על מנהגן של ישראל כנלע"ד בס"ד:

אבל לדינא גוף דברי התומים ודברי הגאון מהר"י באב"ד ז"ל צריכא עיונא טובא אם יש לסמוך על זה למעשה. לזאת למעשה נשמע את עצת הגאון המהרש"ק ז"ל בהקדמתו לחבורו על סדר אגדה מעשה ידי יוצר הובא גם בשו"ת דברי משה לה"ג מו"ה משה תאומים ז"ל במהד"ת סי' צ"ח אות ה' יע"ש ובספר נזר ישראל בסי' ע"ב בנסחאות השט"מ באות ד' ותראה איך לנהוג בזה למעשה מפני חומרא דחמץ יע"ש:

ט"ו ע"ב במתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים כו' וראיתי בספר הנ"ל בשם גדול הנ"ל שהקש' על שיטת הר"ם ז"ל מנרבנה דבקטלית גם מן השני אין לה כתיבה (יעוין רא"ש ז"ל לקמן בפ' נער' שנתפתתה) א"כ בהאשה שנתארמלה דהיא טוענת בתולה הייתי והיורשים טוענים שמא אלמנה נשאך אבינו כפירש"י ז"ל מאי הכרעה היא העדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע הלא י"ל דלמא היתה אלמנה מן האירוסין ולכך יצאה בהינומא כיון שהיתה בתולה ומ"מ כעת שנתארמלה שנית לית לה כתובה לשיטת הר"ם ז"ל וכינה את הקושיא בשם חומר הנושא ולענ"ד לק"מ ע"פ מה דאמרי' לקמן בסוגיא. וכיון דרוב נשים בתולות נישאת כי לא אתי עדים מאי הוי אמר רבינא כו' אלא אמר רבינא רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא יעוין בהפלאה שהחזיק בשיטת המאור דקושית הש"ס וכיון דרוב נשים כו' אתי גם למה דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב יע"ש) ע"כ ולפ"ז לק"מ כי כיון דיש עדים שיצא' בהינומא וראש' פרוע א"כ ל"ש לומר הלא רוב הנשאת בתולה יש לה קול כי באמת יש כאן עדים וקול. ולזאת ליכא למיחש שמא היתה אלמנה מן האירוסין כי רוב (והר"ם ז"ל יסבור כפ"י ושיטת המאור) נשים בתולות נישאות ולא אלמנות בפרט מן האירוסין דהוי כמיעוטא דמעוטא. ולכך יש לה כתובה מאתים (אם כי באלמנה מן האירוסין אין כאן סתירת חזקת דגופא ול"ש סברת המאור. אבל כבר רמזתי לעיין בהפלאה. ושם בד"ה והנה מבואר כי גם בלא סברא זו ע"י רוב זה יש להוציא ממון גם לשמואל יע"ש ולק"מ וק"ל:

דף יח:

בתוס' ד"ה מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו כו' הא דלא הקשו גם על פסולי עדות היינו דלהימנו במגו כו' י"ל כי בשלמא בקטנים היינו או אנוסים מחמת ממון דגם בטענתם מעיזים הם כי המלוה יודע היו קטנים שהוא דבר הנרא' לעין שפיר ק' דליהמנו במגו דאנוסים היינו מחמת נפשות כי הוי מגו ממעיז למעיז משא"כ בפסולי עדות שהוא קרובים או משחקים בקוביא כפירש"י ז"ל דזה אפשר שיהי' קרובי הלוה או משחקים בקוביא והמלוה לא ידע מזה וא"כ הוי מגו דהעזה מטענה שאינו מעיז לטענה המעיז וס"ל להתוס' דמגו דהעזה לא אמרי' ויעוין בש"ך כללי מגו אות ו' ובהגהות הגאון רב"פ ז"ל שם:

דף ל.

בפירש"י ז"ל בד"ה בעולה לכ"ג. וז"ל שאין בה לאו דאלמנות כו' וא"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה אלא ר"א ולית הלכתא כוותי' ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כדרכה תו ליכא קנס ע"כ למה דמבואר בכללי רש"י ז"ל שכשרש"י ז"ל בעצמו אומר הקושיא מרגיש קושיא אחרת ובמה שיתרץ אותה קושיא יתורץ גם האחרת שהוא מבחוץ. נראה דכאן כיוון רש"י ז"ל לתרץ קושית התוס' בד"ה איכא בינייהו וז"ל פי' בקונט' בעולה שלא כדרכה וק' דפלוגתא דר"מ ור"א (בפ' הבא על יבמתו) היא אי כשרם לכ"ג והו"ל למימר ולר"מ דאמר כשרה לכ"ג מאי איכא למימר כו' יע"ש ולתי' רש"י ז"ל דלהכי לא פריך הש"ס אליבא דר"א יען שאין הלכתא כוותי' מתורץ גם קושית התוס' יען דאין ה' כר"מ כי רב ס"ל כר"ש ור"א כמבואר שם ביבמות והכי אפסקא ברמב"ם ז"ל פי"ז מהא"ב ה' י"ד (והא דפריך הש"ס מר"ע אם דלית הלכתא כוותי' כמבואר ביבמות מ"ט דהלכתא כשמעון התימני הוא מפני שר"ע הי' רבו של ר' שמעון בן מנסיא ודוחק לומר דרשב"מ פליג על ר"ע רבו וכמש"כ התוס') והמשך דברי רש"י ז"ל הוא כך וא"ת יש כאן לאו כו' ולית ה' כוותי' ולכך דלא פריך הש"ס ממאן דלית ה' כוותי' מצינין למימר דבבעולה שלא כדרכה איירי ולא כפי' הר"ח ז"ל. והא דלא מקשה הש"ס אליבי' דר"מ הוא מפני שאין ה' כוותי' וכאמור:

דף לא.

בתוס' ד"ה אבל לכתף. ואפי' הוי לכתף חייב הוי מצי למיפרך דליפלג בדידה בין עמד ללא עמד כלל ע"כ נראה כי למש"כ התוס' ישינים לקמן בד"ה מגרר ויוצא לכך לא בעי הגמ' לשנויי הכא מגרר ויצא איצטרכא מחמת דהוי ממש בדידה ל"ש לשנויי הכי יע"ש י"ל דאולי סי' לכתף חייב והחילוק הוא בין עמד ללא עמד. ולא הוי ממש בדידה כי הרישא מיירי בעמד וסיפא בלא עמד הי' יכול הש"ס לשנוי מגרר ויוצא איצטרך לי'. אך כיון דלכתף פטור ויש לחלק בעמידה גופא דהוי ממש בדידה שפיר פריך הש"ס וק"ל:

דף מ.

תוס' ד"ה כגון. אור"ת דלסימנא בעלמא נקט כו' אלא עיקר מלתא מכלאים בציצית וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ואור"י כו' נלע"ד כוונת קושיתם הוא כי אם דבכלאים בציצית גופא לק"מ כי גלי קרא שגם באפשר לקיים שניהם מ"מ העש' דוחה לל"ת אבל ק' כיון דעיקר הלימוד דעשה דוחה ל"ת הוא מכלאים בציצית א"כ נימי הכי בכ"מ דעשה דוחה ל"ת גם במקום שאפשר לקיים שניהם. ובאמת לא כן הוא ומיושב לפ"ז תמיהת הכ"מ בפ"ג מה' ציצית ה' ו' יע"ש:

דף ס.

ג"מ'. תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש מ"ט מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן ע"כ וכ' התוס' בד"ה ממעכן. והא דאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כו' אבל הכא לא נראה אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרו רבנן לאסור בח"ח ע"כ ומכאן סייע הש"ך שיטתו בסי' פ"ז סק"ו שחולק עמש"כ הרמ"א ז"ל שם וז"ל ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן וסיים שם וז"ל וכנלע"ד דהא אפי' במידי דרבנן חיישי' למ"ע בכמה דוכתי ומהם בש"ס פ' במה בהמה נ"ד ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחונגא פירש"י לשוק למכור והיינו מ"ע וכדאיתא פ' במה אשה סוף ד' ס"ד והוא מוסכם כו' אע"פ שאיסור מו"מ בשבת אינו אלא מדרבנן כו' וכן מוכח בהדיא בתוס' כתובות פ' אע"פ ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למ"ע והכי משמע בדוכתי טובי (ומהם בש"ס שבת י"ט ע"א. ת"ר כו' נותנן מזונות לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין כו' וכ' הרא"ש ז"ל בריש שבת וז"ל ומשמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם הי' עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור דנראה כנותן לו ע"מ להוציא ע"כ הרי דאם דאמירה לנכרי הוא רק משום שבות מ"מ בנראה רק כנותן לו ע"מ להוציא שהוא מ"ע ג"כ אסור וגם בנדרים ע"ז ע"א סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים לחכם אבל לא לשלשה הדיוטות משום דמיחזי כדן דינא. אם כי הא דאין דנין בשבת הוא רק מדרבנן מגזירה שמא יכתוב מ"מ מפני מ"ע שמחזי כדן דינא סבר ר"י לאסור וגם אביי דדחי לדברי ר"י הוא רק מפני דאיכא היכרא ואין לחוש. אבל אם הי' חשש דמ"ע דמיחזי כדן דינא הי' מודה לר"י יע"ש) עכ"ל ואין לתמוה על הש"ך דלמה הביא ראייתו מהתוס' הלא מגמ' גופא דקאמר ממעכן ברגלו בצנעה דמשמע בפרהסיא לא מפני שיחשדנו הרואי' דמתכוין לתקן הצינור אם כי לא הוי רק כלאחר יד שאינו אלא מדרבנן מ"מ חיישי' למ"ע כי מהגמ' יש לדחות ולומר כמש"כ הר"ן ז"ל בשבת פ' חבית ד"ה ממעכן וז"ל וא"ת הא דאמרי' הכא ממעכן בצנעה לימא פליגי אמאי דאמרי' שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור י"ל כו' אבל הכא הרואה שממעכו יחשוב שהוא מותר דמתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא שרי ואפשר (יעוין במחצית השקל סי' של"ו סק"ט) דלאו דווקא בצנעה דאי לא אפשר בצנעה אפי' בפרהסיא נמי שרינן מיהא כל היכא דמצי למיעבד בצנעה טפי מעלי עכ"ל ולפ"ז אין ראי' מכאן כי בא"א לעשות בצנעה גם בפרסהיא שרי אבל מהתוס' שכ' שדווקא בצנעה מותר אבל בפרהסיא אסור מפני מ"ע ש"מ שפיר שגם באיסור דרבנן חיישי' למ"ע אמנם הנחלת צבי שם תמה על הש"ך דהרי מדברי התוס' האלו יש סתירה לדבריו כי כיון כ' דבמ"ע דרבנן לא אמרינן שאסרו חז"ל גם בח"ח א"כ י"ל דזה טעם הרמ"א ז"ל שהתיר בבשר עוף יען שמבשל בביתו והוי בצנעה וכן תי' בהגהות הג' הר' משה טייטעלבוים ז"ל יע"ש ונלע"ד די"ל בשנדייק עוד קצת במה שהביא הש"ך שתי' ראיות אלו מש"ס שבת הנ"ל ומתוס' כתובות. הלא באמת מוכח כן מדוכתי טובא כאשר העיד הש"ך בעצמו. ואם כי אינו כי רוכלא דליחשב וליזל הלא הי' די לו בראי' חדא וגם במש"כ וכדאיתא פ' במה אשה ד' ס"ד הוא למותר קצת כי עיקר ראייתו הוא מד' נ"ד ושם בד' ס"ד פריך רק הש"ס על רב שס"ל שכ"מ שאסרו חז"ל מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור מפני מה מטייל עמו בחצר יע"ש אם כי דיוקי כל דהו יתחשבו. אבל יש מקום לרמז בכל זה כוונה מיוחדת והוא כי המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו הקשה על מש"כ התוס' שבמ"ע דרבנן מותר בצנעה א"כ מאי הקשה הש"ס שם בשבת ס"ד על רב מברייתא שפוקק לה זוג בצווארה ומטייל עמה בחצר דאינו חשש רק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא שהוא מו"מ שאינו רק מדרבנן. ומדחד' דפריך הש"ס משמע דגם במ"ע דרבנן אמר רב שאסור גם בח"ח יע"ש ותי' ההפלאה כאן וז"ל ונ' דמה שכ' התוס' הכא דבדרבנן לא גזרו בח"ח היינו דווקא במקום פסידא וכי היכא דהתירו עיקר השבות מטעם דפסידא ה"נ התירו בצנעה משום פסידא דווקא ולא חששו לדרב כו' ע"כ יע"ש ולפ"ז שפיר השיג הש"ך על הרמ"א ז"ל דמתיר גם לכתחלה שא"צ להניח שקדים בבשר עוף אם דאפשר (כי בדעבד גם בבשר בהמה שרי וכמש"כ הט"ז בסק"ד יע"ש) ובזה אין פסידא א"כ גם במ"ע דרבנן יש לאסור בחדרי חדרים וזה שמרומז בציוני המקומות של רבינו הש"ך. כי הביא משבת נ"ד ורמז גם לד' ס"ד דשם הקשה הש"ס על רב וכנ"ל והביא דברי התוס' דכאן שמכל אלו המקומות מוכח דבמ"ע דרבנן ג"כ חיישי' אף בח"ח היכי דליכא פסידא וכאמור. א"כ גם בביתו שהוא בצנעה צריך להניח שקדים אצל בשר עוף בחלב שקדים יען דליכא פסידא חייש' למ"ע וא"ש הכל ומיושב פסק הש"ך:

דף עז.

גמ'. אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין. ופירש"י ז"ל שם וז"ל דמדאורייתא לא מחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גבי לא נסיב אחריתי ע"כ הרי מבואר דליקח עוד אשה אחרת הוא מה"ת. והוא פשוט ולפ"ז צ"ע בהא דנראה מסתימת כל הפוסקים וטוש"ע באה"ע סי' קנ"ד שלא כ' דאם גם מהשני לא הי' לו בנים מחויב לישא שלישית משמע שאינו מחויב. וזה טעמא בעי אם כי למש"כ הברכי יוסף באה"ע סי' ט' בשם ראב"ן ז"ל דבשהתה עשר שנים דעלה קאמר ר"י ד"ה כרבי ביבמות ס"ד ע"ב בזה קיי"ל כוותי' לא משום ספיקא. ובשאר מילי קיי"ל כרשב"ג לבר מהיכא דאיכא סכנת נפשות (וכ"נ דעת הב"ש ממש"כ באה"ע שם ס"ק ל"ב ושם בסי' ט' ס"ק ד' יע"ש) יע"ש א"ש דכיון דבנשואין קיי"ל כרבי בלא שום ספיקא לזאת גם לקולא נקטי' כוותי' דבנשא גם השני' ולא ילדה הוחזק הוא שאינו מוליד וא"צ ליקח עוד שלישית. אמנם למה דמבואר בחי' הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ונ"י ז"ל שם דלחומרא קיי"ל כרבי בנשואין כמבואר להמעיין בדבריהם הקדושים. וגם הברכ"י שם הביאם וכן הוא הכרעת האחרונים הלא המה הבכור שור וכו"פ וברכ"י ומ"י וביאור הגר"א ז"ל ביו"ד סי' ק' דמספקא לן הלכתא כמאן ובדאורייתא קיי"ל לחומרא ובדרבנן להקל וא"כ כאן דהוא מה"ת הי' לנו בדין לילך לחומרא לפסוק כרשב"ג דלא הוחזק בעקר אך בתלתא זימני ולכאורה י"ל הטעם מפני דאיכא ס"ס שמא ה' כרבי דבתרי זימני הוי חזקה והוחזק הוא בעקר שאינו מולד ואת"ל דלא זכה להבנות מהם שמא גם מהשלישית לא יזכה (ובפרט למש"כ בהגהות עזר מקודש סי' א' דאיכא עוד ס' שמא תזדמן לו עקרה יע"ש שהאריך להסביר אותו ספק) וכיון דאיכא ס"ס לכך אינו מחויב (יעוין ש"ך כללי ס"ס אות ל"ה) ויותר נראה דכיון דהאי סברא דלא זכה להבנות ממנה הוא ע"צ הרחוק ולכך כל שיש הוכחה קצת לא תלינין בזו וכמבואר בב"ש שם ס"ק י"ד יע"ש (וכ"כ בשו"ת תועפת רא"ם חאה"ע סי' א' יע"ש) ולזאת די דחיישי' בפעם ראשונה ולא לחוש עוד גם בפעם שני כנלע"ד לפום ריהטא. וצ"ע לי בזה:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה