חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת נדה · דף יח:
תוס' ד"ה מיעוטא כמאן דליתא דמי כו' בסה"ד והא דר"מ דחייש למיעוטא אי הוי דאורייתא או דרבנן אין להאריך כאן. הנני להעתיק מש"כ לי אחי יקירי ורב חביבי חריף ושנון זית רענן יפה פרי תואר מהולל ומפואר כמר בן ציון יחי' נצח. הנה בחולין י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשים כ' וז"ל מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן כו' ע"כ ולכאורה נראה דלמש"כ התוס' שם בד' כ"ח בד"ה אתא כי ממסמס בסה"ד דיש לוושט בדיקה מבחוץ ופירושא דסוגיא שם בד' י"א הוא לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישרא וכ"ת הכי נמי דלא אכיל בשרא רק ע"י בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דא"א להפריד העור ולבדוק משום דאין לך מום גדול מזה יע"ש ולפ"ז אזדי ליה הוכחת התוס' דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן מדלא קמקשה הש"ס מבשר תאוה משום דיש לדחות דהא דהתורה התירה בשר תאוה הוא ע"י בדיקה דווקא וי"ל בקיום הוכחת התוס' עפמש"כ התוס' שם ע"ב בד"ה ליחוש דלמא במקום סייף נקב הוה דדוחק להעמיד הפסוק בהיה קרום המוח מגולה ה"נ דוחק לאוקמי קרא דבשר תאוה דווקא ע"י בדיקה מבחוץ ושפיר קמה הוכחת התוס' דר"מ גופא לא חייש למיעוטא רק מדרבנן וכדאמרן ועלה על רעיוני לעשות הוכחה משיטת הרמב"ם ז"ל דלר"מ חיישי' למיעוטא מה"ת והוא כי לשיטתו בפ"ב מה' שופר ה' ח' דהא דתנינן בר"ה כ"ט במקדש היו תוקעין גם ירושלים בכלל יע"ש במ"מ ובפיה"מ לרמב"ם ז"ל ולפ"ז בכללא דאין שבות במקדש נראה כי גם על ירושלים נאמר ועתה אם נימי דגם ר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן א"כ מאי קפריך הש"ס פסח וקדשים מאי איכא למימר הלא פסח וקדשים אינם נאכלים אלא בירושלים ובירושלים לא גזרינין שבות דרבנן ועכצ"ל כי לר"מ חיישי' למיעוטא מדאורייתא:
אבל יש לדחות לשיטת המהרש"א ז"ל בשבת מ"ב דאין שבות במקדש לא נאמר רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים יע"ש ולפ"ז א"ש קושית הש"ס מפסח וקדשים גם אם נימי דרק מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא אולם להתפארת שמואל ואחרונים החולקים על המהרש"א ז"ל (יעיון בחי' לשבת מ"ב) נראה כי לשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ל כי ר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וק"ל:
ומדי דברי במס' חולין זכור אזכרנו מה דשאלני בני יקירי ואהוב כבר תליסר יניק וחכים כמר מנחם מענדל יחי' נצח על מש"כ התוס' שם ק"ד ע"ב ד"ה עוף וגבינה וז"ל והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דלמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיי"ל הכי ע"כ וכ' הש"ך בסי' פ"ז סק"ד דגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא יוכל להיות דהתוס' סוברים דבשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן ואעפ"כ סוברים דאסור לאכול גבינה אחר בשר עוף אלא שהתוס' באו ליישב מנהג העולם יע"ש ושאלני דאיך רשאין להניח אח העולם במנהגן דסבורין בשר עוף בחלב דאורייתא הלא לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ממרים האומר בשר עוף בחלב מן התורה עובר על בל תוסיף וא"כ נכשלין בלאו דאורייתא ומחויבים להודיע להם כי אינו אלא מדרבנן ונאסר רק משום גזרה וי"ל דהתוס' ס"ל כמש"כ שם הראב"ד ז"ל בהשגות דדבר שב"ד אסרוהו אע"פ שיאמרו שהוא דבר תורה ממש אין זה נקרא מוסיף יען כי רבנן אסמכוהו אקרא ועשאוהו כשל תורה ממש וכמבואר שם בלחם משנה יע"ש וק"ל
ואגב אמרתי להזכיר גרגיר אחד מש"כ לי גיסי יקירי ורחומי האברך המופלא בתורה ויראה חריף ובקי מו"ה מנשה נ"י בהא דאמרי' בש"ס כתובות ק"א ע"ב. אתמר חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור כו' ומסקינין שם בסוגיא אמר רבא כתנאי דתנן ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים אמר לו למה אמר לו הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ר' יוחנן כר' ישמעאל ור"ל כבן ננס יע"ש ותמהו על פסקי הרמב"ם ז"ל דבפי"א מה' מכירה ה' ט"ו פסק כר"י ובפ' כ"ו מה' מלוה ולוה פסק כבן ננס דערב היוצא אחר חיתום שטרות צריך קנין וכמש"כ שם המ"מ יע"ש בלחם משנה בה' מכירה ובה' מלוה שהאריך בישוב דבר זה ויסודו על מש"כ הר"ן ז"ל דלזאת הצריך הרמב"ם ז"ל גבי ערב קנין משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא בלא קנין ולא נתקררה דעתו הקדושה בישוב זה באמרו שם בה' מכירה וז"ל. ומ"מ כל זה אינו מספיק דוודאי האמת הוא דלפי דמיון הגמ' שדימה הך דהכא לערב דבערב אין קנין דאי הוה קנין אין דמיון ערב לחייב אני לך מנה בשטר עולה יפה דאפשר דאפילו ר"ל דאמר פטור התם מודה דחייב משום דאיכא קנין וצ"ע עכ"ל וי"ל בקיום ישוב הלח"מ עפ"י מה דאמרי' בש"ס בכורות מ"ח ע"א אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה הרי דבדין ערבות קאתינין לגבות מן הנכסים. וא"כ בבא לגבות גם מנכסי בני חורין הלא אינם משעובדים רק מדין ערבות וכיון דבערב בעי' קנין א"כ גם בבא להתחייב א"ע נבעי קנין וקשיא לכאורה על תירוצא של הלח"מ אך די"ל עפ"י מה דהעלה התומים בסי' מ"ט ס"ק י"ט דהא דאמרינין נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה הוא רק למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ עיקר השעבוד על הלוה וכשאין לו לשלם אמרי' נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה אבל אי אמרי' שעבודא דאורייתא אז תומ"י כשהלוה לו או התחייב א"ע חל השעבוד על הנכסים ולא מטעם ערבות יע"ש באריכות ובמלא הרועים אות ש' ולפ"ז א"ש ישובו של הלח"מ בפסק הרמב"ם ז"ל דסובב לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל שעבודא דאורייתא וא"כ חל החיוב על הנכסים לא בתורת ערבות ולזאת דווקא בערב בעי קנין משום דהוי כאסמכתא וכמש"כ הר"ן ז"ל משא"כ בבא להתחייב א"ע וכמש"כ שה הלח"מ אבל בסוגיא דכתובות הלא בעל המאמר הוא רבא דאמר כתנאי והולך לשיטתו דאמר בבכורות שם נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמש"כ התומים שם (יע"ש ובמלא הרועים בכלל שעבודא דאורייתא אות ז' מש"כ בשם הרשב"א ז"ל) לזאת דימה הבא להתחייב א"ע לערב כי לשיטתו שווין המה ואם בערב בעי' קנין גם בזה בעי' קנין משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וא"ש:
אמנם עדיין איכא לעיונא כי יש לחלק בין ערבות של אדם אחר דהוי כאסמכתא לערבות של הנכסים אשר המתחייב בעצמם משעבדם דנראה דלא הוי כאסמכתא וצ"ע וק"ל:
שם ע"ב. תוס' ד"ה למעוטי. כ' וז"ל א"נ בהני שלשה נמי לא הוי רוב גמור ואשמעוי' ר"י דאפ"ה שורפין כו' ולפ"ז אפי' אשכחנא גבי אשה שום מתני' דשורפין על הרוב את התרומה הא דלא חשיב להר"י משום דהתם שמא הוא רוב חשוב ולא הוי שום חידוש ע"כ נראה לפרש דמעיקרא היה ס"ד דגמ' דהני ג' הוי רוב גמור ומ"מ אשמעוי' ר"י דשורפין התרומה אע"ג דאיכא חזקת טהרה אבל אח"כ דקאמר הש"ס אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה כו' שיטת הש"ס אזלי דר"י אשמעוי' דווקא באינו רוב גמור ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל יע"ש וצע"ק.