חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת נדה
דף ט.
גמ'. בעא מיניה האי סבא מר' יוחנן הגיע עת ווסתה בימי עבורה ולא בדקה מהו כו' א"ל תניתוה ר"מ אומר אם היתה במחבא כו' הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעי בדיקה. והנה בטור יו"ד סי' קפ"ד חילק בין הדביקים כי במעוברת פסק דגם לכתחלה אינו חוששת ובמחבא דווקא אם עבר הווסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה בלא בדיקה אבל לכתחלה צריכה בדיקה וכבר צווחו בזה דהלא בסוגיא משמע דשווים המה יע"ש בב"י וב"ח וט"ז וש"ך ואחרונים שהאריכו בזה וי"ל עוד עפמש"כ המג"א בסי' ג' ס"ק י"ד וז"ל אמרי' בגמ' היכא דבעית מותר לאחוז כיון דבעית לא אתי להרהורי והפוסקים השמיטוהו דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתיה להרהורי דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י) וצ"ע דביו"ד סי' קפ"ד סעי' ה' פ' דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרי' דלא בקיאי בהי ביעתותי ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא וצ"ל דווסתות דרבנן מקילין משא"כ הכא דעון חמור הוא עכ"ל ונודע דעת הנו"ב דאם כי ווסתות דרבנן לדידן מ"מ עונה הסמוך לווסת היא מה"ת ולכך שפיר פ' הטור גבי מחבא דלכתחלה חוששת כי החשש הוא דשמא תראה שהוא מה"ת לזאת לא סמכי' על בקיאתינו משא"כ לאחר שעבר הווסת שהוא רק חששא דרבנן לכך גם בלא בדיקה טהורה אבל במעוברת דלא שייך חששא זו לזאת גם לכתחלה אינו חוששת כמבואר בסוגיא וק"ל:
מאאמ"י הרב הגאון שליט"א
שם גמ'. הכא נמי דמים מסולקין ולא בעיא בדיקה מסוגיא זו הוציא בעל תורת השלמים בסי' ק"צ ס"ק ב' דהני נשים שהן בחזקת מסולקת דמים אפילו נפתח מקורה ולא מצאה כלום מ"מ טהורה יע"ש והקשה בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה כי בעל תה"ש סותר את עצמו למש"כ בסי' קצ"ב ס"ק ט' וז"ל ונראה לענין חשש חימוד דה"ה אם גרשם כשהיא מעוברת והחזירה ג"כ כשהיא מעוברת צריכה לישב שבעה נקיים דאף דמעוברת היא בחזקת מסולקת דמים מ"מ חיישי' שמא מחמת חימוד ראתה ע"כ נמצא דבחימוד דהוא רק חששא דרבנן חיישי' במעוברת מכש"כ בהרגשה שנפתח מקורה דהיא איסור דאורייתא דבוודאי יש לחוש וצריכה לישב שבעה נקיים וזה ק"ו שאין עליו תשובה יע"ש כי הניח בקושיא דברי התה"ש. וי"ל עפמש"כ הישיע"ק בסי' קצ"ב סק"ב לענין חששא דחימוד דלשיטת הרמב"ן ז"ל דדם חימוד בעצמו טמא לזאת גם קטנה צריכה לישב שבעה נקיים דקטנה נמי מחמדת דאף שלא הגיע זמנה לראות היינו ראיות עצמיות אבל מחמת חימוד רואות והאריך שם בנועם פלפולו כי בפלוגתת הרמב"ן ור"ן ז"ל אם דם חימוד טמא או לאו פליגי בזה רבינא ור' חנינא לענין קטנה במכילתן ס"ו ע"א יע"ש ולפ"ז א"ש דברי התה"ש כי ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דדם חימוד בעצמה טמא ואין אנו צריכין לומר דרואות גם דם עצמה לזאת שפיר פסק דגם בגרשה והחזירה כשהיא מעוברת מחויבת לספור שבעה נקיים דנהי שהיא בחזקת מסולקת דמים היינו דווקא מדם עצמותה אבל דם חימוד גם לה יש כי גם מעוברת מחמדת וכמש"כ הישיע"ק ז"ל אבל באשה שהרגישה שנפתח מקורה שצריכין אנו לומר שראתה דם נדה של עצמה בזה שפיר פסק סתה"ש דמעוברת ומניקת לא חיישי' משום דהיא בחזקת מסולקת דמים של עצמותה ובוודאי מה שהרגישה שנפתח מקורה היה במראה טהורה אשר גם המה באים מהמקור וכמש"כ הפוסקים בשם הרא"ה ז"ל וא"ש. ע"כ
דף יא.
גמ'. חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה לא בעי בדיקה הניחא לרשב"ל דאמר כו' אלא לר"י כו' לפמש"כ התוס' יוה"כ בחידושיו לריש יומא ד"ה מודה ר"ל. דבכ"מ דקאמר תלמודא בשלמא ל"פ או הניחא ל"פ אלא ל"פ קשיא דרך המעיינים לבקש איזהו דוחק לאותו אמורא דאתמר עליו הניחא. י"ל דבכאן הדוחק מדייחס הלכתא דא לעצמו ולא אמר ה' כמתני' כדרך האמוראין היכי דפסקו כתנא אבל לתירוצא אליביה דר"י גם דוחק זה אין כי אלו היה אומר ה' כמתני' הייתי סובר כי דווקא במעיין פתוח מיירי מתני' דתנא א"צ לפרש דבריו (ובפרט דא"ש להגהות הגליון בשם מהר"ש ז"ל וכמובן להמעיין) ולזאת אמר הלכתא דא משמיה דנפשיה דאין אשה קובעת להווסת בתוך ימי נדתה ואמורא צריך לפרש דבריו ולזאת נלמוד מסתימתו כי גם במעיין סתום ס"ל הכי וק"ל:
דף יד.
בפירש"י ז"ל אפרקיד פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידו מונחת לו על אברו ונתחמם ע"כ ואיצטרך לתרווייהו כי לטעם הראשון היה מותר בבית אפל או סגור וכמש"כ התוס' ולטעם השני היה שרי בכפות ידיו אבל ל"ב הטעמים בכל גווני אסור ומיושב קושית התוס' יע"ש:
דף יח.
תוס' שליא, הקשו לפירש"י ז"ל דרוב שליות יש להן וולד אבל מיעוט אין להן וולד. מש"ס חולין ע"ז דאמרי' שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה נימא סמוך מיעוטא דאין וולד לפלגא דיש שליא שלא יצאה מקצתה עם רוב הוולד והו"ל מחצה שיש רוב הוולד מיעוטא יע"ש ואולי י"ל מפני דתרי מיעוטין מקלקלין רובא. ואיכא כאן תרי מיעוטין שמא יצא רוב הוולד אשר למיעוט יחשב ומיעוט דשמא במקום נקב קשחיט ולכך אסורה וכעין זה בכו"פ סי' ט"ו יע"ש אבל גם דברי הכו"פ צ"ע.
דף יח:
תוס' ד"ה מיעוטא כמאן דליתא דמי כו' בסה"ד והא דר"מ דחייש למיעוטא אי הוי דאורייתא או דרבנן אין להאריך כאן. הנני להעתיק מש"כ לי אחי יקירי ורב חביבי חריף ושנון זית רענן יפה פרי תואר מהולל ומפואר כמר בן ציון יחי' נצח. הנה בחולין י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשים כ' וז"ל מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן כו' ע"כ ולכאורה נראה דלמש"כ התוס' שם בד' כ"ח בד"ה אתא כי ממסמס בסה"ד דיש לוושט בדיקה מבחוץ ופירושא דסוגיא שם בד' י"א הוא לר"מ דחייש למיעוטא הכי נמי דלא אכיל בישרא וכ"ת הכי נמי דלא אכיל בשרא רק ע"י בדיקה פסח וקדשים מאי איכא למימר דא"א להפריד העור ולבדוק משום דאין לך מום גדול מזה יע"ש ולפ"ז אזדי ליה הוכחת התוס' דר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן מדלא קמקשה הש"ס מבשר תאוה משום דיש לדחות דהא דהתורה התירה בשר תאוה הוא ע"י בדיקה דווקא וי"ל בקיום הוכחת התוס' עפמש"כ התוס' שם ע"ב בד"ה ליחוש דלמא במקום סייף נקב הוה דדוחק להעמיד הפסוק בהיה קרום המוח מגולה ה"נ דוחק לאוקמי קרא דבשר תאוה דווקא ע"י בדיקה מבחוץ ושפיר קמה הוכחת התוס' דר"מ גופא לא חייש למיעוטא רק מדרבנן וכדאמרן ועלה על רעיוני לעשות הוכחה משיטת הרמב"ם ז"ל דלר"מ חיישי' למיעוטא מה"ת והוא כי לשיטתו בפ"ב מה' שופר ה' ח' דהא דתנינן בר"ה כ"ט במקדש היו תוקעין גם ירושלים בכלל יע"ש במ"מ ובפיה"מ לרמב"ם ז"ל ולפ"ז בכללא דאין שבות במקדש נראה כי גם על ירושלים נאמר ועתה אם נימי דגם ר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן א"כ מאי קפריך הש"ס פסח וקדשים מאי איכא למימר הלא פסח וקדשים אינם נאכלים אלא בירושלים ובירושלים לא גזרינין שבות דרבנן ועכצ"ל כי לר"מ חיישי' למיעוטא מדאורייתא:
אבל יש לדחות לשיטת המהרש"א ז"ל בשבת מ"ב דאין שבות במקדש לא נאמר רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים יע"ש ולפ"ז א"ש קושית הש"ס מפסח וקדשים גם אם נימי דרק מדרבנן חייש ר"מ למיעוטא אולם להתפארת שמואל ואחרונים החולקים על המהרש"א ז"ל (יעיון בחי' לשבת מ"ב) נראה כי לשיטת הרמב"ם ז"ל צ"ל כי ר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא וק"ל:
ומדי דברי במס' חולין זכור אזכרנו מה דשאלני בני יקירי ואהוב כבר תליסר יניק וחכים כמר מנחם מענדל יחי' נצח על מש"כ התוס' שם ק"ד ע"ב ד"ה עוף וגבינה וז"ל והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואע"ג דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דלמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיי"ל הכי ע"כ וכ' הש"ך בסי' פ"ז סק"ד דגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא יוכל להיות דהתוס' סוברים דבשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן ואעפ"כ סוברים דאסור לאכול גבינה אחר בשר עוף אלא שהתוס' באו ליישב מנהג העולם יע"ש ושאלני דאיך רשאין להניח אח העולם במנהגן דסבורין בשר עוף בחלב דאורייתא הלא לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ממרים האומר בשר עוף בחלב מן התורה עובר על בל תוסיף וא"כ נכשלין בלאו דאורייתא ומחויבים להודיע להם כי אינו אלא מדרבנן ונאסר רק משום גזרה וי"ל דהתוס' ס"ל כמש"כ שם הראב"ד ז"ל בהשגות דדבר שב"ד אסרוהו אע"פ שיאמרו שהוא דבר תורה ממש אין זה נקרא מוסיף יען כי רבנן אסמכוהו אקרא ועשאוהו כשל תורה ממש וכמבואר שם בלחם משנה יע"ש וק"ל
ואגב אמרתי להזכיר גרגיר אחד מש"כ לי גיסי יקירי ורחומי האברך המופלא בתורה ויראה חריף ובקי מו"ה מנשה נ"י בהא דאמרי' בש"ס כתובות ק"א ע"ב. אתמר חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור כו' ומסקינין שם בסוגיא אמר רבא כתנאי דתנן ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים אמר לו למה אמר לו הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו ר' יוחנן כר' ישמעאל ור"ל כבן ננס יע"ש ותמהו על פסקי הרמב"ם ז"ל דבפי"א מה' מכירה ה' ט"ו פסק כר"י ובפ' כ"ו מה' מלוה ולוה פסק כבן ננס דערב היוצא אחר חיתום שטרות צריך קנין וכמש"כ שם המ"מ יע"ש בלחם משנה בה' מכירה ובה' מלוה שהאריך בישוב דבר זה ויסודו על מש"כ הר"ן ז"ל דלזאת הצריך הרמב"ם ז"ל גבי ערב קנין משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא בלא קנין ולא נתקררה דעתו הקדושה בישוב זה באמרו שם בה' מכירה וז"ל. ומ"מ כל זה אינו מספיק דוודאי האמת הוא דלפי דמיון הגמ' שדימה הך דהכא לערב דבערב אין קנין דאי הוה קנין אין דמיון ערב לחייב אני לך מנה בשטר עולה יפה דאפשר דאפילו ר"ל דאמר פטור התם מודה דחייב משום דאיכא קנין וצ"ע עכ"ל וי"ל בקיום ישוב הלח"מ עפ"י מה דאמרי' בש"ס בכורות מ"ח ע"א אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה הרי דבדין ערבות קאתינין לגבות מן הנכסים. וא"כ בבא לגבות גם מנכסי בני חורין הלא אינם משעובדים רק מדין ערבות וכיון דבערב בעי' קנין א"כ גם בבא להתחייב א"ע נבעי קנין וקשיא לכאורה על תירוצא של הלח"מ אך די"ל עפ"י מה דהעלה התומים בסי' מ"ט ס"ק י"ט דהא דאמרינין נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה הוא רק למ"ד דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ עיקר השעבוד על הלוה וכשאין לו לשלם אמרי' נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה אבל אי אמרי' שעבודא דאורייתא אז תומ"י כשהלוה לו או התחייב א"ע חל השעבוד על הנכסים ולא מטעם ערבות יע"ש באריכות ובמלא הרועים אות ש' ולפ"ז א"ש ישובו של הלח"מ בפסק הרמב"ם ז"ל דסובב לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל שעבודא דאורייתא וא"כ חל החיוב על הנכסים לא בתורת ערבות ולזאת דווקא בערב בעי קנין משום דהוי כאסמכתא וכמש"כ הר"ן ז"ל משא"כ בבא להתחייב א"ע וכמש"כ שה הלח"מ אבל בסוגיא דכתובות הלא בעל המאמר הוא רבא דאמר כתנאי והולך לשיטתו דאמר בבכורות שם נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה וס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמש"כ התומים שם (יע"ש ובמלא הרועים בכלל שעבודא דאורייתא אות ז' מש"כ בשם הרשב"א ז"ל) לזאת דימה הבא להתחייב א"ע לערב כי לשיטתו שווין המה ואם בערב בעי' קנין גם בזה בעי' קנין משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וא"ש:
אמנם עדיין איכא לעיונא כי יש לחלק בין ערבות של אדם אחר דהוי כאסמכתא לערבות של הנכסים אשר המתחייב בעצמם משעבדם דנראה דלא הוי כאסמכתא וצ"ע וק"ל:
שם ע"ב. תוס' ד"ה למעוטי. כ' וז"ל א"נ בהני שלשה נמי לא הוי רוב גמור ואשמעוי' ר"י דאפ"ה שורפין כו' ולפ"ז אפי' אשכחנא גבי אשה שום מתני' דשורפין על הרוב את התרומה הא דלא חשיב להר"י משום דהתם שמא הוא רוב חשוב ולא הוי שום חידוש ע"כ נראה לפרש דמעיקרא היה ס"ד דגמ' דהני ג' הוי רוב גמור ומ"מ אשמעוי' ר"י דשורפין התרומה אע"ג דאיכא חזקת טהרה אבל אח"כ דקאמר הש"ס אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה כו' שיטת הש"ס אזלי דר"י אשמעוי' דווקא באינו רוב גמור ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל יע"ש וצע"ק.
דף כג.
בפירש"י ז"ל בד"ה לידי גיחוך שחוק בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק. ור' זירא מחמיר טפי ע"כ. כוונת רש"י ליישב דלא תקשי איך עסק ר"י להביא לר"ז לידי שחוק כיון דאסור לזאת פירש דכיון דבש"ס ברכות לא אמרי' רק דאסור לאדם למלאות שחוק פיו בעוה"ז הרי דלא אסרו רק שחוק במילוי פה אבל לא אסר לגמרי שחוק ור"ז מחמיר טפי שלא לשחוק כלל ולזאת עסק ר"י להביא לר"ז לידי שחוק כדי לשמחו וזה פשוט בכוונת רש"י ז"ל ולא כתבתי זאת רק להוציא מהגהות הר"צ חיות ז"ל שכ' שדברי רש"י ז"ל אינם מובנים יע"ש ובאמת פשוטים המה וברורים ומבוארים.
דף כג:
גמ'. אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה ושטו אטום אמו טהורה. ת"ר המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידם ואיזה גוף חטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה ינטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד הארכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ר"י אומר משום ריב"י עד מקום טבורו בין ר"ז לר"י א"ב טרפה חי' מר סבר טרפה חי' ומר סבר טרפה אינו חי' בין ר"י לריב"י א"ב דר"א דאר"א ניטל ירך וחלל שלה נבלה ע"כ ויען כי אמרתי לבאר לי העני בדעת בס"ד אם מהני שהייה יב"ח לספק טרפה מן הבטן לזאת אמרתי להאריך קצת בביאור הסוגיא
והנה בפירושא דשמעתתא דא נחלקו אבות העולם והיה לשלשה ראשים כאשר יתבאר בס"ד ראש המורים רבינו הגדול רש"י ז"ל פי' וז"ל ושטו נקוב אמו טמאה. קסבר טרפה חי' ושטו אטום סתום עד הארכובה שנחתכו רגליה עד למעלה מן הארכובה שהיא טרפה וקסבר טרפה אינו חי' לנקביו ונקביו בכלל קסבר טרפה חיה הלכך עד לארכובה הוי ולד אבל עד לנקביו הוי נבלה כר"א כו' הלכך לא חי' כו' עד טבורו אבל עד נקביו לא דל"ל דר"א ואי משום טרפה קסבר טרפה חי'. בין ר"י לר"י א"ב דר"א ותרווייהו אית להו טרפה חי' עכ"ל מתבאר שיטתו מפירושו דאם יכול לחיות י"ב חודש נחשב לוולד ואם לאו אינו וולד זאת היא שיטה הראשונה שיטת רש"י ז"ל הראש השני יפנה בדרך אשר דרך בה התוס' רי"ד ז"ל בפירושו וז"ל בין ר"ז לר"י א"ב טרפה חי' פי' לקמן אמרי' תנא תנא קמיה דרב יכול המפלת ברית גוף שאינו חתוך תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדם זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו מי שראוי לברית נשמה יצא זה שאינו ראוי לברית נשמה אלמא לא בעי' חיות אלא שיוכל שיוכל להגיע עד היום השמיני וגם אטום (ט"ס שם אדם) אין לו חיות כלל ובהא פליגי ר"ז ור"י דר"ז דאמר עד לארכובה ס"ל דטרפה אינו חי' בגוף אטום כלל ולא חזיא לחיות עד יום השמיני הלכך אם נטל ממנו עד ארכובה גוף אטום הוי וזה כדי שינטל מן החי וימות שיעשה בו טרפה וטרפ' אינו חי' כ"א שנים עשר חודש ובגוף אטום אינה חי' כלל אפי' עד יום השמיני. ור"י דאמר עד נקביו ס"ל טרפה חי' בגוף אטום עד יום השמיני והלכך בעי' עד נקביו שכיוצא בו באדם הוי נבלה כדאמר ר"א ניטל ירך וחלל של' נבלה וזהו כדי שינטל מן החי וימות דאמר רבי שימות מיד. ובין ר"י לר"י א"ב דר"א דר"י אית ליה דר"א והלכך עד נקביו לא חי' כלל אף באדם בעלמא וכש"כ בגוף אטום ור"י לית דר"א ולא הוי נבלה עד שינטל עד מקום טבורו והשתא לא קשה מה דמשמע בפא"ט דר"י סבר דטרפה אינו חי' עכ"ל מתבאר שיטתו דמחלוקת ר"י ור"י תלי בדר"א וכפירש"י ז"ל. אך מחלוקת ר"ז ור"י אינו תלוי בטרפה חי' יב"ח או לאו אך דפליגי בגוף אטום אם יכול לחיות עד יום השמיני ולא כפירש"י ז"ל והיא שיטה השני'. הראש השלישי יפנה אל אורח הנשקף באור פני (רבינו) משה ז"ל בן רבינו נחמן ז"ל שם וז"ל אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה פירש"י ז"ל קסבר טרפה חי' וקשה להעמיד דברי הרב רבא שלא כהלכה ועוד אני תמ' וכי מפני שאין טרפה חי' יב"ח לטהר אמו של זה והלא הנפל שהוא כאבן ואינו יכול לחיות או שיצא מת ומחותך אמו טמאה וזה שיצא נקוב הושט וכלו לו חדשיו לא כ"ש ואפי' הוולד שנימוק בשליא אמו טמאה והאיך נטהרוה שאלו היה דבר שמתחלת בריאתו הוא א"ל שאינו ראוי לבריית נשמה וטהור אבל זה שמא עכשיו ניקב ומה בינו למחותך ויוצא אברים אברים לפיכך נ"ל שכל הנולד בטרפות וודאי אמו טמאה היא ואפילו הי' טרפותו בתחלת ברייתו שהרי ראוי לחיות י"ב חודש וכ"ש בטרפות ניקב ומחותך. והא דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לד"ה קאמר ולא בא אלא להשמיענו שושטו אטום אמו טהורה שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים והא דאמרי' קמיפלגי בטרפה חי' שהזקיק לרש"י ז"ל לטהר וולד טרפה. נ"ל שלא הקפיד אלא על לשון הברייתא שאמרו וכמה כדי שינטל מן החי וימות דקסבר האי תנא שכל שנברא אטום בלא חיתוך אברים עד מקום שאלו ינטל מן החי וימות אינו בכלל וולד ולא שיהא זה נקרא טרפה אלא זה אינו וולד הואיל ונברא אטום אבל נחלקו אלו האמוראין כמה הוא כדי שינטל מן החי וימות ופי' ר"ז עד לארכובה. ודקדקו ממנו שהוא סובר טרפה אינו חי' דהא קאמר דבכך החי מת לכשינטל ממנו ור"י אמר עד לנקובה שבכך נעשה נבלה אבל טרפה אינה מתה ר' יהושע דאמר עד טבורו קסבר בין זו בין זו חיות הנה כל זה אינו אלא בשיעור כדי שינטל מן החי אבל בוולד שניטל ממני לא נחלקו בדינו ולא אמרו כן אלא הוולד כשהוא אטום. ומה שפירש"י ז"ל אטום חסר אינו נראה אלא אטום כמשמעו שאין לו חיתוך אברים ואין לו חלק שבהן אלא כמין גולם אטום ודמיא להא דתניא לקמן בריית גוף שאינו חתוך כו' עכ"ל ולשיטתו ופירושו הסכים הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש ולשיטתם אינו תלוי כלל בדר"א או באם טרפה חי' או לאו אם נחשב לוולד או לאו. וכמבואר בדבריהם הקדושים ואלו המה השלשה ראשים:
והנה על שיטת ופירש"י ז"ל נטו יתר לירות חיצים ובלסטראות והרבו להקשות:
א'. הקשו הרמב"ן ורשב"א ז"ל דדחיקא להעמיד דברי רבא דטרפה חי' שהוא דלא כהלכתא אם כי י"ל דהלא מבואר בתמורה י"א ע"ב דרבא ס"ל טרפה חי' אם כי בבכורות ג' מבואר דרבא ס"ל טרפ' אינו חי' הלא התוס' שם הסכימו להגירסא דתמור' והגירסא דבכורות הפכו ואין מקום לקושית החכ"צ ז"ל בסי' ע"ז לרש"י ז"ל מסוגיא דבכורות דאדרבה יש לו סייעתא מסוגיא דתמורה. אבל כוונת הרמב"ן ורשב"א ז"ל בקושיתם נלע"ד דכיון דסוגיא דבכורות סותר לסוגיא דתמורה ס"ל דבחדא מינייהו גרסי' רבה ולא ס"ל כתוס' להפוך הגירסא ודעתם לגרוס בתמורה רבה כמש"כ התוס' בסנהדרין ע"ח ע"א כי היכי דרבא דהוא בתרא דאמוראין ליתי כהלכתא. וכן הוא בפי' רגמ"ה ז"ל דבבכורות שם גורס רבא ובתמורה כ' ותיובתא דכולהו דר"ח ורבה ור"ש מזה נראה דגרס שם רבה (אם כי מקודם שם איתא רבא אולי טעות הדפוס נפל) ואם כי אין מזה קושיא כ"כ לרש"י ז"ל אבל צדקו בטענתם דדחיקא להעמיד דברי רבא שלא כהלכתא:
ב'. הקשה החכ"צ ז"ל שם דלפירש"י ז"ל אתי דר"י ס"ל טרפה חי' ובחולין מ"ב ע"א סתם לן מתני' דטריפה אינו חי' ור"י ס"ל בכ"מ הלכה כסתם משנה וא"ל דר"י אמר כן משמיה דריב"י וליה לא ס"ל כוותיה וכ"כ המלוא הרועים באות ט' סק"ד בשם הג"ה בארוך מש"ך יו"ד סי' ק"ב מבעל מנחת אהרן יע"ש ז"א כי שללו החכ"צ שם באמרו דהי' לו להש"ס להקשות דר"י אדר"י ולתרץ באמת כן דהך דהכא משמיה דריב"י וליה לא ס"ל כן ויש עוד לחזק דברי החכ"צ ז"ל מדחזי' בירושלמי נדה ה' ב' בפרקין דאמר דר"י אמר משמיה דכולהו שיטתא דכל חדא וחדא ובש"ס דילן מייחס רק שיטת ריב"י לר"י ודחיקא טובא לעשות פלוגתא כזו בין הירושלמי לבבלי מזה נראה דכוונת הבבלי לאשמעוי' דר"י ס"ל כריב"י ולזאת אינו מייחס שם ר"י רק על שיטתא דא ולא באינך אם כי באמת אמר שיטת כל חדא וחדא כמבואר בירושלמי וא"כ קמה קושית החכ"צ ז"ל מדר"י אדר"י לפירש"י ז"ל:
ג'. הקשו מהא דאמר שמואל לקמן כ"ד ע"א דמפלת וולד שיש לה שני גבין ושני שדראות באשה הוי וולד ופירש"י ז"ל דס"ל דטרפה חי' א"כ מאי קמקש' הש"ס בחולין נ"ג ע"ב בשרקפא דס' דרוסות דאתיא ליה שמואל דאמר חנקינהו ושדינהו לנהרא דלישהינהו יב"ח יע"ש ומאי קושיא הלא שמואל לטעמיה דס"ל טרפה חי' יע"ש בחכ"צ ז"ל ואם כי הכו"פ בסי' ל"א סק"ה ו"ל סק"א ומלוא הרועים שם ס"ק ז"ח עמדו בזה ותי' לחלק בין אדם לבהמה דשאני אדם דאית ליה מזלא כשיטת ר"ת ז"ל בעירובין ז' חולין מ"ב ושאר דוכתי לענ"ד דז"א לשיטת רש"י ז"ל שפי' בחולין נ"ד דהא דאמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה קאי נמי על גלגלת ולא כר"ת ז"ל א"כ ס"ל דאין לחלק בין אדם לבהמה יע"ש וא"כ הדק"ל לשיטת רש"י ז"ל:
וחזיתי' למלוא הרועים שם שדעתו לאמור דכולהו ס"ל דטרפה אינה חי' אך דר"ז ס"ל דטרפה אינה חי' כלל גם מיעוטא ולכך גם בניטל עד ארכובה אינו ראוי לבריית נשמה ור"י ור"י ס"ל דטרפה חי' פי' דמיעוטא חיות הנה כשיטת מהרש"י ז"ל נמצא עיקר ראוי לבריית נשמה כיון שיש מהם חיין ולכך מטמא משום וולד. וכוונת רש"י ז"ל בפירושו דרבא ס"ל טרפה חי' ולכך ושטו נקוב אמו טמא' פי' דס"ל דמעוטא חיין עכת"ד הקדושים ובתחבושת זה עשה מרפא לכל הקושית יע"ש:
אמנם אנכי בעניי לא כן עמדי בפירושא דסוגיא. כי להרשב"א ז"ל דס"ל דלמ"ד טרפה אינה חי' היינו גם מיעוטא דמעוטא א"כ י"ל דמ"ד דס"ל טרפה חי' היינו מיעוטא חיין וכמש"כ הר"ן ז"ל בחי' לחולין מ"ב בישוב הקושיא שאיך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמוד עליו והוא קושית הרמב"ן ז"ל וז"ל י"ל שכבר שיהה מהן הרבה ולא הי' מתקיימת ואפ"ה מי שהי' אומר טרפה חי' מדרך קבלתו או מדרך חכמתו לא הי' חוזר בו שהי' יכול לומר במקרה מתה ולא שהחולי גרם לה או שהיה תולה ואומר אלו הי' טבעה חזק היתה מתקיימות עכ"ל דבריו באו מבוארין להמבין דגם למ"ד דטרפה חי' רק מיעוטא חיין מי שטבעו חזק וכמש"כ הישיע"ק בסי' נ"ז ס"ק י"א וכ"נ ג"כ מדכ' וראו הרב' שאין מתקיימות וכן מוכח מלשון הרמב"ן ז"ל שם בחידושיו (והא דלא סמכו להתיר ס' טרפה בשהייה יב"ח יעוין ישיע"ק שם טעם הדבר) יע"ש כי אין לפרש מש"כ אם הי' חזק היינו כשאר בהמות הי' חיין אך זה הי' חלש ביותר מלבד דמעצמותו מובן בפשט דבריו כי לא כן כוונתו הלא ק' דעדיין היו יכולין לעמוד על המבחן בבהמות דעלמא חזקות בטבען כיון דא"צ שיהי' חזקת טבען יותר מרוב בהמות:
אברא דצ"ע טובא בש"ס אם יכולין לפרש דלמ"ד טרפה חי' קאי רק על מיעוטא ולתי' הרמב"ן ז"ל שהוא תי' הא' של הר"ן ז"ל נראה להיפוך מדאיצטרך לתרץ כי מקרה היא ולא תי' דהאי דמתה מרובא היא אבל לתי' הב' מוכרח לומר כישיע"ק וכאמור אבל זה ברור כי לרש"ל ז"ל דגם למ"ד טרפה אינו חי' היינו רובא אבל מיעוטא חיין עכצ"ל דלמ"ד דטרפה חי' היינו מחצה על מחצה יכולין להחיות (וס"ל כתי' הראשון של הר"ן ז"ל שהוא תי' הרמב"ן ז"ל ואין מקום מכח קושיא זו לסתור שיטתו ולא כישע"ק ז"ל שם יע"ש) דזה לא נתן להאמר דמ"ד דס"ל חי' היינו מיעוטא ומ"ד דאינו חי' היינו מיעוטא דמיעוטא חיין אבל לא מיעוטא כי זה בטל מעצמותו לשכל הישר ולפ"ז דלרש"ל ז"ל פירושא דטרפה חי' בכל סוגיות הש"ס הוא דמחצה חיין ואם איתא דטרפה חי' דסוגיא זו פירושו מיעוטא חי' וטרפה אינו חי' גם מיעוטא לא הוי שתקן הש"ס לפרש במקום דאיכא לטעות ובפרט רש"י ז"ל לא הי' סתם את דבריו בכגון דא. וסתימתם הוא לעד נאמן כי פירושא דשמעתא הוא ככל סוגיית הש"ס ולא כפי' המלוא רועים וכדאמרן:
כ"ג ע"ב. ואשר אנכי בקוצר שכלי אחזה לי בס"ד בביאור שיטת רש"י ז"ל עפמש"כ האו"ה בסי' מ"ט כי טרפות מן הבטן יכול לחיות גם י"ב חודש והרנ"ש ז"ל במישרים סי' פ"ד סק"ג סייע שיטה זו מתשו' הרשב"א ז"ל וכמה אחרונים תפסו שיטה זו. אם כי היעיר אוזן במערכת ט' אות יו"ד כ' בשם הר"ש אלגאזי ז"ל להוכיח מקושית רש"י ז"ל בע"ז נ"א ע"א ותוס' שם ו' ע"א על הא דפריך הש"ס ודלמא נח גופא טרפה הוי הלא חי אח"כ כמה שנים ותי' דסוגיא אזלי למ"ד טרפה חי' ואמאי לא פירשו דגם למ"ד טרפה אינו חי' מ"מ קמקשה הש"ס ודלמא נח גופא טרפה הוי בטרפות הנולד עמו דיכול לחיות כמה שנים ולפיכך חי ומוכח דס"ל לרש"י ותוס' ז"ל דגם בטרפות הנולד עמו אינו יכול לחיות יב"ח למ"ד טרפה אינו חי' ומה שדחה ראיה זו הכנה"ג בג' אופנים שדי נרגא היעיר אוזן שם ותי' הא' של היעיר אוזן אין לו מקום אך בתוס' ע"ז שם אבל בתוס' זבחים קט"ז ע"א דגם שם הקשו קושיא זו אין מקום לתירוצו כלל יע"ש ומה שתי' דרש"י ז"ל עדיפא מיניה קמשני ואין צורך לחדש אוקמתות לענ"ד נראה כי בדבר זה דנ"מ לדינא אם מהני שהיית יב"ח לא הוי שתק רש"י ז"ל לפרש כן ולאשמעוי' זה כיון שלא היה צריך להאריך כלל ולא ליתן מקום לטעות בדבריו הקדושים היפוך הדין ומדלא עשה כן נראה דאמת הוא דרש"י ז"ל ס"ל דגם בטרפות מן הבטן אינו יכול לחיות למ"ד דטרפה אינו חי' אך זה רווח לי לומר דרש"י ז"ל ס"ל דטרפות מן הבטן מיעוטא חיין דהלא הרש"ל ז"ל ס"ל כן בכל הטרפות ונהי דנימי דרש"י ז"ל ס"ל כרשב"א ז"ל דגם מיעוטא אינם חיין מ"מ בבא מן הבטן דס"ל לרשב"א ז"ל דחי. עכ"פ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל דמיעוט חיין (ולדעתי גם הרשב"א ז"ל ס"ל כן כאשר יבואר בס"ד) אך דעפ"י רוב אינו חי (ולזאת לא משני בנח שבא הטרפות מבטן כיון שהרוב אינם חיין ולבאר דהוא היה מהמיעוט דחיין היה צריך להאריך אשר אין זה דרך רש"י ז"ל בפרט דאין נ"מ לדינא כי גם אם מיעוטא חיות הנה בטרפות מן הבטן מהני שהייה יב"ח בספק) ובהא נקיטנא סברת המלוא הרועים דאם מיעוטא חיין שפיר הוי ראוי לבריית נשמה כיון דיש מהן חיין ומיקרי וולד ושפיר פליגי ר"ז ור"י דלר"ז גם בטרפות מן הבטן אינו יכול לחיות יב"ח גם מיעוטא ור"י ור"י ס"ל טרפה חי' דווקא כאן כיון שהטרפות בא מהבטן ועכ"פ מיעוטא חיין (ולרשב"א ז"ל לתי' הב' של הרמב"ן ור"ן ז"ל בכ"מ טרפה חי' פירושו דמיעוט חיין וכנ"ל) וכן יש להעמיס בכוונת רש"י ז"ל בהא שפי' דרבא ס"ל טרפה חיה ולכך מטמא בוושטו נקוב היינו מיעוטא חיין כיון דטרפותו בא מן הבטן ואינו מטהר רק בוושט אטום. ועלה מרפא לכל הקושיות. אך קושיא השניה של הרמב"ן ז"ל במקומה עומדת וכבר יישבה הר"ן ז"ל בחי' יע"ש וא"ש שיטת רש"י ז"ל:
ואם כנים אנחנו בזה יש מקום ליישב בס"ד דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהא"ב ה' י"א שכ' וז"ל. נברא ושט שלו אטום או שהי' חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום כו' אינו וולד ואין אמו טמאה לידה ע"כ ותמה שם רבינו הכ"מ ז"ל וז"ל בפ' המפלת תניא כו' ויש לתמוה על רבינו שפ' עד מקום טבורו דבגמ' משמע דמ"ד הכי לית ליה טרפה אינו חי' וגם לית ליה ניטל הירך וחלל שלה נבלה ומש"ה לא סגי ליה בעד הארכובה או עד נקביו וכיון דקיי"ל דטרפה אינו חי' וגם קיי"ל דניטל הירך וחלל שלה נבלה וכ"כ רבינו בה' שחיטה הו"ל לפסוק עד הארכובה וצ"ע ומיהא הא לא קשיא לי אמאי פ' כר"י במקום ר"י רביה דשאני הכא דמשום ריב"י קאמר ליה וגרסי' בגמ' אמררבא כו' ושטו אטום כלומר סתום אמו טהורה פי' מטומאת לידה לפי שכיון שהושט סתום אינו ראוי לחיות וכל שנברא בענין שאינו ראוי לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה דלאו וולד הוא. ושטו נקוב כ' הרשב"א ז"ל דטעמא דטמאה מפני שהיה ראוי לבריית נשמה (אלא) שמא ניקב ושטו לאחר מכאן וכל שעיקרו ראוי לבריית נשמה אמו טמאה לידה:
ויש לתמוה על רבינו למה השמיט הא דושטו נקוב ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש דטעמא דרבא משום דסבר דטרפה חיה וכדפירש"י ז"ל וכיון דקיי"ל דטרפה אינו חי' לית הלכתא כרבא עכ"ל והתמיה מבוארת על רבינו הכ"מ דא"כ דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם בושטו נקוב אמו טהורה הו"ל לאשמעוי' רבותא זו ולא לכתוב דבושטו אטום טהורה דבזה גם רבא מודה ואם כי בב"י ז"ל בסי' קצ"ד ביו"ד תיקן זאת באמרו וז"ל ואין להקשות דמ"מ הו"ל לכתבו להודיענו דאמו טהורה לידה שכבר נודע שאין דרך הרמב"ם ז"ל ברוב המקומות לכתוב אלא הדינים הסדורים בתלמוד אליבא דהלכתא עכ"ל אבל החכ"צ ז"ל שם לא נחה דעתו בזה וכ' דדווקא דבר שאינו בהדיא בתלמוד אין דרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב אבל מלתא דאתמר בגמ' להדיא שהוא פוסק להיפוך מפני טעמו שיש לו צריך להביאו יע"ש ואני העני בדעת חסר בינה אנכי בדברי הכ"מ דהלא הרמב"ם ז"ל פ' דדווקא בנחסר עד טבורו אמו טהורה אבל עד נקביו וכש"כ עד לארכובה לוולד יחשב ואמו טמאה אף דהוי טרפה או נבלה ואיך יטהר בושטו נקוב כיון שהוא טרפה. ומה אעשה כי בעו"ה לא זכיתי להבין דברי רבינו הכ"מ ז"ל:
וראיתי לב"ח שם שתי' קושיא הראשונה של הב"י ז"ל דלמה פ' הרמב"ם ז"ל כריב"י וז"ל ול"נ שאין זו קושיא דאע"ג דקיי"ל בבהמה טרפה אינו חי' ניטל ירך וחלל שלה נבלה אדם דאית ליה מזל טרפה חי' וניטל ירך וחלל שלה אינה נבלה וכן פי' ר"ת רפא"ט בד"ה אמר ר"י עכ"ל לענ"ד נראה דכיון דהרמב"ם ז"ל פ' בפ"י מה"ש דבחסרון בגלגולת כסלע טרפה וחולק על ר"ת ז"ל א"כ ס"ל דהא דאמר ר"י א"ש וכן לטרפה קאי נמי על גלגולת כי גם באדם נטרף בחסר ממנו כסלע ולא ס"ל כר"ת ז"ל לחלק בין אדם לבהמה:
ואם כי יש לדחוק וליישב מ"מ כיון דבכ"מ הקשו התוס' על ר"ת ז"ל אם דנתיישב קושית התוס' מ"מ כיון דחזי' דלא ניחא להו סברא זו והרמב"ם ז"ל בעיקר הדין פוסק להיפוך מר"ת ז"ל מסתברא דלא ס"ל סברא זו ואם כי מכ"מ בפי"ג מה' גירושין ה' ט"ז הובא בב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ז לא נראה כן הלא כבר תמה הרח"ש ז"ל הובא בכנה"ג שם בחי' על ב"י ז"ל אות תקכ"ו יע"ש גם מה שתי' החכ"צ ז"ל שם וז"ל ומאי דאמר תו בגמ' דר"י סבר דטרפה חיה אינו מוכרח דאפשר דאף דס"ל טרפה אינו חי' מ"מ ס"ל דאמו טמאה לידה וכרבא אלא שהתלמוד לא חש לדקדק ולהאריך כיון דב"ר זכאי ע"כ הוצרך לומר דס"ל דטרפה אינו חי' קאמר נמי דר"י ס"ל דטרפה חיה כיון דאפשר דהכי ס"ל ובזה סברתו שאמו טמאה לידה יותר מכרחת אף דאינו מוכרח דהכי ס"ל ואשכח דכוותיה בתלמוד וגדולה מזו כ' ראב"ן ז"ל על האי דישב לו קוץ בוושט יע"ש עכ"ל לא זכיתי להבין דאיך א"ל דר"י ס"ל טרפה אינו חי' הלא מפרש כמה השיעור שינטל מן החי וימות ומשמע דווקא עד נקביו ואז ימות אבל לא לארכובה ולענ"ד אין ליישב דבריו רק לשיטת תוס' רי"ד ז"ל הנ"ל אך דנראה שלא ירד לשיטתא דא יע"ש:
אמנם לדבריי ניחא כי אם דבעלמא פ' הרמב"ם ז"ל דטרפה אינו חי' שאני הכא דהטרפות בא מן הבטן ומיעוטא חיין והא דקאמר הש"ס בין ר"י לר"י א"ב דאר"א ניטל ירך וחלל שלה נבלה לא מפרש כפירש"י ז"ל דר' יוחנן לית ליה דר"א מדלא קאמר הש"ס מר סבר כר"א ומר לא סבר כר"א אך דפליגי בדינא דר"א אם גם בנולד מן הבטן כך בלא ירך וחלל שלה אם יכול לחיות מיעוט או לאו (ובאופן זה מפרש גם הח"צ ז"ל שם הסוגיא וגם לתי' הב"ח מוכרח לומר כן וכמובן) דר"י ס"ל דגם מיעוטא אינם יכולין להחיות ור"י ס"ל דבנולד מן הבטן כך יכולין לחיות מיעוטא ולזאת שפיר פ' הרמב"ם ז"ל כריב"י דדווקא בנחסר עד טבורו לא הוי וולד אבל אם נחסר אף הירך וחלל שלה הוי וולד ומטמא את אמו וכש"כ בושטו נקוב דלא הוי רק טרפה ונולד כן מן הבטן דמיעוטא חיין דאמר טמאה ולכך השמיט הדין דושטו נקוב דמזה ממילא ידעי' דאמו טמאה וכמש"כ החכ"צ שם דכל מה שלא מנה בכלל אותן שאין אמו טמאה לידם ממילא אמו טמאה לידה יע"ש ובפרט דמוכח עוד מהא דפ' דדווקא ושטו אטום אמו טהורה וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל ולשיטת התוס' רי"ד ז"ל דמפרש דפליגי אי טרפה בנולד אטום אם יכול לחיות שמנה ימים או לאו (אם דבכ"מ הפי' דחי' יב"ח או לאו וכאן ח' ימים ומ"מ סתם הש"ס י"ל כמש"כ התוס' רי"ד להוכיח מסוגיא דלקמן דל"ב חיות אך עד יום השמיני ועל זה סמך הש"ס לסתום:
וגם לא דמיסתימת הש"ס לסתימת רש"י ז"ל ואין סתירה מכאן לדבריי שכ' נגד המלוא הרועים וכמובן) אבל בעלמא כולהו ס"ל טרפה אינו חי' וגם בהא דקאמר הש"ס בין ר"י לר"י א"ב דר"א יש לפרש דפליגי בדר"א אי יכול לחיות שמנה ימים או לאו אבל כולהו ס"ל כר"א עולה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל שפ' שדווקא אם חסר עד טבורו והרי הוא אטום (פי' שניכר שהוא אטום כגון בנקרם העור עליו וכמש"כ התוס') אז אין אמו טמאה לידה כיון שאינו יכול לחיות גם שמנה ימים משא"כ כשנחסר גם הירך וחלל שלה מ"מ יכול לחיות שמנה ימים והשמיט ושטו נקוב דאתיא בכש"כ וכנ"ל וא"ש:
ויש לרמז פי' התוס' רי"ד ז"ל ופירושי בדברי הש"ס דקאמר מר סבר טרפה חי' ומ"ס טרפה אינו חי' ולא קאמר דמ"ס כמ"ד דטרפה חי' ומס' כמ"ד טרפה אינו חי' כדאמרי' בתמורה שם שם (אם כי גם בבכורות שם הגירסא כמו כאן במקום דאיכא למידרש דרש"י) אך בא לרמז דבעלמא כולהו ס"ל כמ"ד דטרפה אינו חי' יב"ח וכאמור וזה בדרך רמז בעלמא:
ולשיטת הרמב"ן ורשב"א ז"ל בפירושא דסוגיא דאינו תלי כלל באם יכול לחיות או לאו דזה פשוט להם דאף באינו יכול לחיות יב"ח מפני דהיא טרפה מ"מ הוי וולד לטמא אמו ורבא לא אתי לאשמעוי' דושטו נקוב דאמו טמאה דזה פשוט אך דבא לאשמעוי' דושטו אטום אמו טהורה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל אך כשהוי אטום אז אינו וולד. ובאימתי הוי אטום בזה פליגי דר"ז ס"ל דעד ארכובה הוי אטום ור"י ס"ל דווקא עד נקביו הוי אטום ור"י מוסיף דדווקא עד טבורו הוי אטום והא דקאמר הש"ס דפליגי בטרפה חי' הוא יען דהם מפרשים מה דקאמר רבי כדי שינטל מן החי וימות ועכצ"ל דר"ז ס"ל טרפה אינו חי' ור"י ס"ל דחיה כיון שמפרשים השיעור דינטל מן החי וימות אבל באמת י"ל דאם דטרפה אינו חי' מ"מ לא הוי אטום אך כשנברא חסר עד טבורו (אם כי הרמב"ן ז"ל שם ס"ל דדווקא בנברא בלא חיתוך אברים פליגי הרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון שניכר שהוא אטום וכמש"כ התוס' כגון שנקרם העור עליו וכנ"ל גם בזה פליגי אם הוי אטום או לאו) ור"י בשם ריב"י דאמר עד טבורו יכול לסבור ג"כ דטריפה אינו חי' וגם כר"א ומ"מ אטום לא הוי רק כשנברא חסר עד טבורו ואם כי הש"ס קאמר דלא ס"ל הא דר"א הוא מפני דמפרש מאמר רבי כדי שינטל מן החי וימות וי"ל דהוכרח לרמב"ם ז"ל לפרש כן מדר"י ס"ל ג"כ כריב"י וכנ"ל והוא ס"ל בכ"מ כסתם מתני' וסתם מתני' הוא דטרפה אינו חיה וכנ"ל והא דאמר רבי כדי שינטל מן החי וימות י"ל דהוא ס"ל באמת דטרפה חי' וגם לא ס"ל כר"א ולזאת לשיטתו השיעור דכדי שינטל מן החי וימות הוא עד טבורו (והא דאיתא בחולין נ"ז ע"ב רבי אומר סימן לטרפה שלשים יום גרס הרמב"ם ז"ל ר"מ כגירסת התוס' בזבחים ס"ט ע"ב ד"ה אי טרפה יע"ש) אבל באמת אינו תלי כלל בזה אם חי' או לאו וכמש"כ הרמב"ן ורשב"א ז"ל ומיושב פסקי הרמב"ם ז"ל ולא סתרי הדדי וכמובן ובכל ראש אשר יפנה יצליח בפסקיו הבנוים על יסודי האמת וא"ש בעזהש"י.
ועתה נבוא לעמק יהושפט בס"ד אם מהני שהיי' יב"ח לס' טרפה הבא מן הבטן הנה לדבריי שיטת רש"י ז"ל דטרפות מן הבטן אך מיעוט יכולין לחיות. גם מקושית הרמב"ן ורשב"א ז"ל על פירש"י ז"ל דפי' דרבא דאמר ושטו נקוב אמו טמאה הוא מפני דס"ל דטרפה חי' דדחיקא מלתא להעמיד דברי רבא שלא כהלכתא יש ראיה ברורה דלא ירדו לחלק בין טרפות דמן הבטן לשאר טרפות כי לפום חילוקא דא לק"מ וכמובן. ומבואר עוד בלשונם הזהב שכ' דאם דטרפה אינו חי' מ"מ בושט נקוב מתחלת ברירתו אמו טמאה כיון שיכול לחיות יב"ח הרי דדוקא י"ב חודש יכול לחיות וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בית שביעי שער ששי אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה כו' וא"נ נקב מתחלתו והרי זה מתחלת תולדתו טרפה וטרפה אינו חיה מ"מ ראוי הוא לבריית נשמה וראוי להחיות פחות מעט משנים עשר חודש עכ"ל הרי מבואר דעת רמב"ן ורשב"א ז"ל דגם טרפות מן הבטן אינו יכול לחיות יב"ח אמנם עומד נגד זה מש"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' צ"ח וז"ל ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינו חיה אלא כך אמרו שכן קבל משה מסיני שהיתרת כנטול וכל שאלו ינטל אינו חי י"ב חודש אפי' מעתה שלא ניטל טרפה כאלו ניטל ואע"פ שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו וכן בחסר רגל אפי' חי' טרפה שאלו לא נולד' כן אלא שלמ' וניטל רגלה לא חיתה אף עכשיו טרפה עכ"ל פשטות דבריו הקדושים מורים כי ס"ל דטרפה מן הבטן יכול לחיות יב"ח וכמש"כ האחרונים וכדי שלא יסתרו דבריו שבתשובה לדברי ת"ה וחידושיו נלע"ד לפרש כוונתו הקדושה בתשובה דכלפי מש"כ מקודם שטרפ' אינו יכול לחיות יב"ח גם אחד מני אלף אך עפ"י נס ע"ז אמר שהיתרת או חסרה כיון שנולד כן מבטן אינו כן ויכול לחיות פי' מיעוטא חיין וכנ"ל ולזאת הקשו על פירש"י ז"ל כי לא ניחא להו סברת המלוא רועי' הנ"ל. ואם האמת אתי בכל זה מתבאר דטרפה הכא מן הבטן אך מיעוטא יכולין לחיות לדעת רש"י ורמב"ן ורשב"א ז"ל:
אחר שהעליתי את זאת ראיתי לאחד קדוש מדבר מגאון בעל לב"ש בשו"ת נאות דשא סי' י"ד שהאריך בזה והביא ג"כ הראיה מסוגיא זו ומדברי הרשב"א ז"ל בת"ה ותודה לד' כי כוונתי לדעתו הגדולה. אמנם בדבריו הנעימים יש לדקדק לפי קט שכלי והוא. מה שתמה שם על האו"ה הנ"ל מסוגיא דש"ס גופא י"ל דהאו"ה יסבור כפי' הרמב"ן ורשב"א ז"ל דאם הוי אטום או לאו אינו תלוי כלל באם טרפה חי' או לאו ולישנא דרבי דאמר כדי שינטל מן החי וימות זה שבת פלוגתתם אי טרפה חי' או לאו וכנ"ל וא"כ לא פליגי כלל באם טרפה חי' או לאו וכמובן:
מה שתירץ דלכך פ' הרמב"ם ז"ל עד טבורו אם דפ' דטרפה אינו חי' דשאני הכא דהוי טרפה מהבטן ומזה עש' סמוכין לדעת האו"ה ומה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הדין דושטו נקוב מפני דס"ל דושטו נקוב הוי נבלה מחיים ולכך אם דהוי טרפה מ"מ אינו חיי ולכך אמו טהורה עכת"ד יע"ש. תמוה לי מאוד דמה יענה בהא דפסק הרמב"ם ז"ל דניטל הירך הוי נבלה מחיים וב"מ פ' דדוקא עד טבורו אבל עד נקביו לא ועכצ"ל דס"ל דבבא מן הבטן גם נבלה מחיים יכול לחיות וכבר ביארתי תלי"ת דברי הרמב"ם ז"ל דא"ש לכל השיטות וכנ"ל:
מה שהקשה שם דאם איתא דס"ל לרמב"ם ז"ל דטרפ' הבא מן הבטן חי' ולכך אמו טמאה לידה א"כ אמאי לא פ' כשמואל בוולד שיש לו שני שדראות דאמו טמאה לידה וזאת התשובה העמיד לסתור תירוצו בדברי הרמב"ם ז"ל וזה עומד גם נגד ישובי בדברי הרמב"ם ז"ל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל ובאמת כי לפ"ד יותר יש להקשות מהא דפ' דושטו אטום אמו טהורה. אבל לענ"ד לק"מ כי כשנברא בוושט אטום או בשני שדראות כיון שנברא שלא כדרך החיים אין זה בכלל אדם כלל וכמש"כ הרמב"ן ז"ל וקים להו לחז"ל כי זה הוי אטום דאינו יכול לחיות לאחר יציאתן מן העולם ולש"ך ביו"ד סי' י"ג אינו יכול לחיות גם רגע אחת ולפר"ח שחולק שם עכ"פ ס"ל דיותר משמנה ימיר אינו יכול לחיות ואם כי התב"ש השיג עליו לקיים דברי הש"ך הלא יש סעד לפר"ח מחי' רמב"ן ורשב"א ז"ל שכתב כאן דלשיטת רש"י ז"ל עכ"צ לומר דגם לשמואל אינו יכול להתקיים כמו לרב והקשה ע"ז הרשב"א ז"ל וז"ל אלא מיהו לדידי ק"ל דאם איתא דלשמואל לא חיי להוי כגוף אטום דאינו ראוי לבריית נשמה ואינו ק' דהא ראוי הוא לבריית נשמה אלא שאינו מתקיי' באדם ל' יום ובבהמה ח' ימים עכ"ל כוונתו נלע"ד דבין רב ושמואל ס"ל דאינו יכול להתקיים באדם יותר מל' יום ובבהמה מח' ימים אך דרב ס"ל כיון דאינו יכול לחיות לא הוי ולד לטמא אמו (והא דאמר רב לקמן כ"ד ע"ב וסיים בה הכי ושיש לה שני גבין ושני שדראות יש לפרש דאם דחי שמנה מ"מ כיון דאינו חי ל' יום לא הוי וולד וצ"ע) ושמואל ס"ל דכיון דראוי עכ"פ לחיות קרוב לל' יום הוי וולד. וכ"נ מרמב"ם ז"ל בפ"א מהמ"א ה' ו' שכ' וז"ל בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות אסורה באכילה ע"כ מדכ' שילדה משמע דיכול לחיות קצת אחר לידה דאל"כ הוי נבלה ואם בלא"ה אסור מפני דהוי כמו נפל י"ל באמת דזה כוונתו במש"כ אסורה באכילה מטעמא דהוי כמו נפל ומש"כ אח"כ וזו היא השסועה שנאסרה בתורה היינו שנאסרה גם במעי אמו ומיושב תמיהת הכ"מ יע"ש ובפר"ח כנלע"ד:
הרי לנו מבואר דלכ"ע עכ"פ יותר מל' יום או אך שמנה ימים אינו יכול לחיות אך לשיטת ר"ת ורמב"ן ורשב"א ז"ל דווקא לרב ס"ל הכי ולרש"י ז"ל גם שמואל ס"ל הכי הרי דאינו תלי כלל בטרפה חי' או לאו כי גם למ"ד טרפה אינו חי' מ"מ יב"ח פחות קצת יכול לחיות וזה אינו יכול לחיות גם שמנה ימים כי בנברא בוושט אטום או בב' גבין וב' שדראות קים להו לחז"ל דאינו יכול להתקיים גם שמנה ימים כי גוף אטום שאני אם דידעתי כי עדיין לא גדרתי בגדר חזק נגד המתעקש ורוצה לילך בדרך תהפוכות אבל לענ"ד המעיין בדבריהם הקדושי' בחידושיהם בשכל זך וישר יראה כדברי ותשובה זו מספקת ג"כ למש"כ שם דגם בגמ' א"א לפרש כן כי למ"ד עד טבורו אם איתא דס"ל דבנולד מן הבטן טרפה חי' א"כ עד טבורו ג"כ יהי' טמאה לידה מאחר דמחלקים דנולדה מן הבטן חי' אך שהתורה אוסרתו א"כ אין בו רק טרפות ולא נבלות יע"ש כי כיון דזה הוי גוף אטום קים להו לחז"ל דאינו יכול לחיות גם שמנה ימים ולכך אמו טהורה וכן מורין להדיא דברי התוס' רי"ד ז"ל יע"ש:
זולת זה מה שנתקשה רבינו הלב"ש בפירושא דשמעתתא לשיטת הרשב"א ז"ל בתה"א גרם לו זה יען שעין קדשו לא ראה חי' רמב"ן ורשב"א ז"ל אבל כבר הבאתי דבריהם הקדושים ושיטתם בפירושא דסוגיא מתחוורת כשמלה וברה כחמה:
וז"ל האו"ה בסי' מ"ט. ואין להתיר אותם שנעשו קודם יב"ח מטעם בטרפה אינו חיה יב"ח דזה דווקא בטרפות אחר שאירע לה מחדש כגון דריסת הזאב או ריסוק אברים וכה"ג אבל מם שנולד עמה אנו רואין שאין מזיק לה בתחלתה והרי היא כבעל ה' רגלים שהיא חי' כמה שנים ואין טרפותה משו' שנוטה למות אלא שאסור' משום כל יתור כנטול דמי עכ"ל פשטות דבריו מורה לכאורה כי טרפות מן הבטן יכול לחיות כשאר בהמות. אבל מת"ח כלל ע"א וד"מ סי' פ"א נראה דגם האו"ה סבירא ליה דיתרת אינו חי' ובס' מהני שהייה יב"ח אך בוודאי טרפה אין להתיר החלב דקודם יב"ח ולא כמהרי"א ורש"ל ז"ל יע"ש:
ולזאת תאלצני ההכרח לפרש דבריו הקדושים דס"ל כרשב"א ז"ל דטרפה אינו יכול לחיות גם אחד מני אלף אך ע"פ נס וא"כ הי' מקום להתיר החלב דקודם יב"ח אם שרגיל לבוא מן הבטן כיון שיוכל לבוא גם אח"כ לאחר הלידה וכמש"כ המהר"א שטיין ז"ל הובא ברנ"ש ז"ל במשרים סי' פ"ד סק"ג ורש"ל ז"ל שם סק"ג אם כן בדין הי' לומר דזה מהמיעוט שנעש' הטרפות לאחר הלידה בתוך יב"ח מהשחיטה מלומר שנולד בטרפות וחי' ע"פ נס ע"ז כ' ואין להתיר אותם שנעשו קודם יב"ח מטעם דטרפה אינו חי' יב"ח פי' דאינו יכול לחיות יב"ח גם מיעוטא דמיעוטא דזה דווקא בטרפות אחר שאירע לה כו' פי' דדווקא בכה"ג טרפה אינו חיה כלל גם מיעוטא דמיעוטא אבל מה שנולד עמה אנו רואין שאין מזיק לה בחיותה ומיעוטא יכולין לחיות והרי הוא כבעל ה' רגלים שהיא חי' כמה שנים מיעוטא מהם ולכך אין להתיר החלב דקודם יב"ח כי מה עדיף רובא דטריפ' אינו חיין מרובא דרוב מן הבטן הם וכמש"כ הש"ד בסי' פ"א סק"ד ונאות דשא שם יע"ש ואם כי פירוש זה הוא בדוחק קצת אבל כדי שלא יסתרו דבריו בכאן למש"כ הת"ח וד"מ בשמו ניחא לפרש כן כנלע"ד:
המורם מן כל האמור דגם הרשב"א ז"ל ס"ל דטרפ' מן הבטן אך מיעוטא חיין ומהני שהיי' יב"ח לספק טרפה ולזה הסכים גם הנאות דשא שם והעל' עוד שכן דעת רש"י ותוס' וב"י ומהר"יא וד"מ ות"ח בשם רש"ל ואו"ה וש"ך ומהר"א שטיין וב"ה וצ"צ ופר"ח ותב"ש וכו"פ ופמ"ג ז"ל דעומדים כולם בשיטתא חדא דגם בטרפות מן הבטן אינם יכולים לחיות יב"ח (ודע כי זה פשוט לענ"ד דדווקא בנולד מתחלת ברייתו עם הטרפות בזה יש לחוש ולהסתפק אם יכול לחיות או לאו אבל כשנולד הטרפות לאחר שנתעבר האם עם הוולד אף שעדיין לא יצא מרחם אמו זה הוי כשאר טרפות הבאין לאחר לידה ומהני שהיי' יב"ח לכ"ע ומבואר עוד להדיא בחי' הרשב"א ז"ל בחולין נ"ח עמש"כ התוס' להקשות בהא דקיי"ל דוולד טרפה שרי מפני דעובר לאו ירך אמו ובעלמא אמרי' דעובר ירך אמו וז"ל ת"י בתוס' דלענין טרפות שאני שתלוי הדבר בחיות הבהמה כדקיי"ל דטרפה אינו חי' ועובר זה הרי יש לו חיות בפ"ע ומתקיים יותר מי"ב חודש ואע"פ שנשברה רגלו של ימין מה מזיק לעובר כו' ע"כ ואם איתא דזה נחשב לטרפות דבטן כיון שעדיין במעי אמו א"כ מה ראי' מהא דמתקיים יותר מיב"ח (אם נימי דהרשב"א ז"ל ס"ל דבטרפה מן הבטן לא מהני שהיי' יב"ח) ועכצ"ל כיון שנולד הטרפות אחר שנגמר הוולד במעי אמו הוי כטרפות דאתי לאחר לידה וכ"כ הישעי"ק בסי' ע"ט דבוולד שנדרסה אמו מהני שהיי' יב"ח וכמש"כ הפליתי שם יע"ש) יע"ש שדבריו כנים וברורים אך על ארבע' אשיבנו לענ"ד:
א'. מש"כ בשם הפר"ח לא הי' לפני עין קדשו הפר"ח כמש"כ שם והמעיין בדברי הפר"ח יראה דלא כן הוא. וז"ל בסי' נ"ז סק"נ ומש"כ הרשב"א ז"ל בתשו' הנזכרת שהיתרת היא חי' יב"ח אלא שטרפ' מטע' אחר שכך אמרו הלמ"מ שהיתרת כנטול דמי וכל שאלו ינטל אינה חי' יב"ח אפילו מעתה שלא ניטל טרפה כאלו נטל ואע"פ שהוא מרבה כחול ימים ע"כ ולפ"ז משמע דאף לספק יתרת לא מהני שהיי' ואפשר דלרווחא דמלתא כ' הרב כן ליתן טעם לאותו יותרת שחי י"ב חודש לסתו' פי החולקין אלא שיש לנו לחוש בדבר ולהחמיר בס' יתרת שהרי אנו רואין יתרת שלא בדרא דאונא דהויא טרפה ואפ"ה חי יותר מיב"ח ולכן כדי שלא להכחיש דברי חז"ל צ"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל וע"ל בסי' פ"א סעי' ב' עכ"ל הרי דחשש להחמיר בס' יתרת שלא מהני שהייה יב"ח. אברא דבסי' נ' סק"ד סמך להתיר בהני תרנגולים שיש בעצם גלגלותם חטוטרת ויש להם חסרון ניכר בעצם של חטוטרת בהפ"מ אם חי' יב"ח אף שהוי טרפות מתולדה. אך די"ל דכיון דבסי' פ"א לא חשש לזה רק מצד החומרא לזאת בסי' נ' במקום הפסד סמך עצמו ע"ז דהמיקל לא הפסיד או די"ל למש"כ הפמ"ג בסי' נ"ז ס"ק מ"ח די"ל דדווקא ביתרת דאינו חסר מבהמה כלום בזה אמרי' דיכול לחיות יב"ח משא"כ בנחסר מגופה אך דסתר זה מלשון הרשב"א ז"ל יע"ש וא"כ להפר"ח דלא חשש להחמיר מדברי הרשב"א ז"ל רק מדחזי' שיתרת בדרי דאוני חי' יב"ח לזה חשש להחמיר ולכך לא החמיר רק ביתרת ולא בחסר וכאמור וזה עיקר לענ"ד.
ב'. מש"כ מתב"ש מהא דסמך לבסוף להתיר הני תרנגולים בהפ"מ ביב"ח אם שהיא מתולדה נלע"ד דמשם ומכל האחרונים דסמכו בזה להתיר ביב"ח בעוף היבשה אין ראי' גמורה דשאני התם דכמה מגדולי הראשונים סוברים דאין לאסור בנפחתה הגלגלת וגם כמה מגדולי האחרוני' הסכימו דבריאתן כן הוא ואין לחוש כלל לזאת סמכו להתיר בהפ"מ אבל בס' טרפה מן הבטן דליכא צדדי היתר כהני להתיר אין ראיה מכאן להתיר ע"י שהיי' יב"ח בלחוד גם בהפ"מ וזה פשוט להמעיין:
ג'. מש"כ בשם הכו"פ. אברא כי בסי' פ"א סק"ד כ"כ וז"ל מעולם אפי' קודם יב"ח כיון שהוא וודאי טרפה אין היב"ח סימן והיינו בבירור שהוא טרפה אבל אם יש לתלות דהיא כשרה ויש מחלוקת ביותרת גופא אם מטריף או לאו לאחר יב"ח כשר דאמרי' מדחי יב"ח ש"מ דיותרת כשר כמש"כ לעיל בכמה דוכתי ע"כ:
אולם בסי' נ"ז סק"י כ' וז"ל וכן באמת מסתבר דעת מהרש"ל ז"ל ומ"מ יש להחמיר בס' הנולד ביותרת הואיל ונפיק מפי הרשב"א ז"ל דיתרת חי זמן רב דהיינו לענין יב"ח אבל לא לענין לידה דלא מצינו כן להדיא לרשב"א ז"ל (יעוין פמ"ג סי' כ"ט בהקדמתו בסופו שנסתפק ג"כ בזה אם לרשב"א ז"ל מוליד ג"כ וייחס ספק זה להכנה"ג ג"כ אך מדבריו בסי' נ"ז שם נראה שתפס העיקר דמוליד ג"כ כהכו"פ וזאת תהי' לתשובה לסיוע הכו"פ שם לרש"ל ז"ל מראב"ן ז"ל סי' רס"ג שכ' שוולד בהמה טרפה מותר שקבלה מזכר והו"ל זוז"ג ואיך משכחת לה לרשב"א ז"ל ועכצ"ל כהמרש"ל ז"ל דמיעוטא חיין ומולידין די"ל דגם לרשב"א ז"ל משכחת לה בוולד טרפה מיתרת דמוליד וגם לפירושי עכ"פ מיעוטא חיין ומולידין ואי דקשיא לפירושי דרק מיעוטא חיין קושית הכו"פ שם מסוגיא דתמורה יע"ש יעיון בסי' מ' סק"ג בכו"פ דמיושב בתירוצו לרש"ל ז"ל שם יע"ש גם י"ל דמשכחת דינא של הראב"ן ז"ל למש"כ הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ה בשם רש"ל ז"ל דבעי' לידה ועיבור אבל עיבור לחוד אינו מועיל וא"כ משכחת בשחט את הטרפה ומצא בה וולד חי בן ט' חדשים דזה יוכל להיות גם בטרפה ויש מציאות לדינו של הראב"ן ז"ל ז"ל גם לרשב"א ז"ל) הרי דחשש להחמיר בס' יתרת ע"י שהייה יב"ח וכדי שלא יסתרו דבריו זל"ז צ"ל שמש"כ בסי' פ"א להתיר הוא רק החלב כיון דרש"ל ומהרא"י ור"א שטיין ז"ל התירו גם בוודאי טרפה החלב דקודם יב"ח אם כי לא קיי"ל כן אך כרמ"א וב"ח וש"ך ז"ל וכהסכמות כל האחרונים מ"מ כיון שדעתו מעיקר הדין להתיר ס' יתרת בשהיי' אך דחשש להחמיר וכיון שיש לו סניף לצרף להתיר לא חשש להחמיר ואם כי פשטות דבריו סותר זה הפירוש אך הסתירה כמעט מכריח פירוש זה:
אמנם מש"כ בסי' ל' סק"ה להתיר האווזות בנקיבת הגלגולת מטעם דחזי' דחיין יב"ח וזה לעד שהוא מין כשרים בעופות שאינם נטרפים בנקיבת העצם גרידא ולא חשש כלל להאי דהוי טרפה מן הבטן עכצ"ל דס"ל לכו"פ ג"כ דדווקא ביתרת יש להחמיר כיון שאינו חסר מגוף כלום לאפוקי בחסר גם מבטן אמו אינו יכול לחיות יב"ח ומהני שהייה יב"ח וכנ"ל:
ד'. מש"כ בשם הפמ"ג. המעיין בדבריו הקדושים בסי' נ"ז יראה כי לא מכרעת דעתו הטהורה איך ס"ל ואדרבה בסי' פ"א סק"ה בש"ד חשש לדעת הרשב"א ז"ל דיותרת יכול לחיות ולא שרי בספק טרפה בשהיי' יב"ח ואולי כוונת הנאות דשא דנראה מהפמ"ג שדעתו מעיקר הדין נוטה להתיר אך דמצד החומרא חשש לדעת הרשב"א ז"ל וזה אמת כנראה להמעיין ולדינא אם כי ביארתי בעזרת הש"י כי י"ל דגם לרשב"א ז"ל בתשובה מהני שהיי' יב"ח לס' יתרת מ"מ כיון דהפר"ח וכו"פ ופמ"ג וישיע"ק ולב"ש בחידושי דינים ביי"ד ובסי' ל"ה ועוד כמה גדולי אחרונים חששו להחמיר לדעת הרשב"א ז"ל חלילה להקל בס' יתרת ע"י שהייה יב"ח אך בחלב דספק יתרת (ודווקא בספק בגוף הטרפות אבל לא בספק פלוגתא דרבוותאי כי בזה דעת רוב מגדולי האחרונים לחלוק על הש"ך בשם רש"ל ז"ל בסי' נ"ז וס"ל דלא מהני שהייה יב"ח בספק פלוגתא כנודע) אשר יש בזה צירוף דעת רש"ל ומהרא"י ור"א שטיין ז"ל וכנ"ל (יעיון לב"ש בסי' ל"ה ובחידושי דינים שם) וגם בחסר או ניטל אם דהיה כן מתחלת בריאתו מ"מ יען דלא יצא להחמיר מרבותינו האחרונים אך ביתרת כיון דנפק מפומא דרשב"א ז"ל וכנ"ל נלע"ד דיש לצדד להקל להתיר בזה ע"י שהיי' יב"ח כנלע"ד להלכה וצ"ע לי למעשה וד' בחסדו ינחינו בדרך האמת
דף כו:
גמ'. שמואל ותלמידי דרב ורב יהודה הוי יתבי כו' א"ל שמואל מאי אמר רב בשליא א"ל הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא שיילינהו שמואל לכל תלמידי דרב וא"ל הכי כו'. ופירש"י ז"ל בד"ה אלא בדבר של קיימא שכיוצא בו מתקיים אם היום חיה חדשיו כלו למעוטי שאם הפיל דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך אחד כו'. עכ"ל הרי מבואר מפירש"י ז"ל דגם בנפל תלינין את השליא אמנם התוס' רי"ד ורמב"ם ורמב"ן ורשב"א ור"ן ז"ל ושאר פוסקים חולקים על פירש"י ז"ל וס"ל דדוקא בוולד חי תלינין דאמרי' מבזע בזע ונפק אבל בנפל לא תלינין דהא א"א למבזע והקשו הראשונים על פירש"י ז"ל דמה הכריחו לפרש כפירושו וכבר האריך בזה הב"י ז"ל בסי' קצ"ד וד"ח כאן אות י"ג ושאר פוסקים ליישב פירושו יע"ש והנלע"ד בישוב פירש"י ז"ל עפ"י מה דמבואר בירושלמי כאן וז"ל שמואל שאל לתלמידי דרב מהו לתלות שלייא בנפלים אמרין ליה תולין שליא בוולד ותולין שליא בנפלים וקלסון שמואל כו' עכ"ל הרי לנו מבואר בירו שלמי כי תלמידי דרב אמרו בשמו דתולין גם בנפלים וא"כ אם נפרש אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא לשלול נפלים וע"ז קאמר הש"ס שיילינהו שמואל לכל תלמידי דרב ואמרי ליה הכי וא"כ יסתור עדותו של בבלי לירושלמי (והראשונים לא ראו את הירושלמי נדה וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' כאן דלא ראה אותו אך שמע הטעם שמבואר בירושלמי ויעיון חי' הרשב"א ז"ל) ולזאת הוכרח רש"י ז"ל לפרש דאין תולין בדבר שאין ראוי לבריאת נשמה אבל בנפלים תולין כמבואר בירושלמי בשם תלמידי דרב אבל לדינא י"ל דגם רש"י ז"ל מודה לשיטת הפוסקים ובדעת ר' חנן בשם שמואל בירושלמי דאין תולין בנפלים יע"ש אך בדברי תלמידי דרב הוכרח לפרש כן כדי שדברי הירושלמי ובבלי יהיו לאחרים כנלע"ד ברור ואמת בישוב פירוש רבינו רש"י ז"ל בעזהש"י וד' יאיר עיניי בתורתו הקדושה ואזכה ללמוד וללמד תורה לשמה במנוחה והרחבה כבקשת דוד מלכנו אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.