חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת מנחות
דף כ:
תו"ס ד"ה. אדרבה. ותימה דלא חשיב פיגול דדם וקומץ לא מיחייב עלייהו משום פיגול כו'. ואולי י"ל דיען שהטעם שאינם מפגלים הוא מפני דשניהם מתירים את אחרים (ואין להם מתירים) א"כ נוכל להכניס אותם תחת מה דקאמר הש"ס שכן מתיר כמותה:
דף כא.
גמ'. אמר זעירי א"ר חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו כו' והנה ראיתי בחוות דעת סי' ע' סק"ד שכ' בשם האו"ה דספק כבוש מותר בדם מפני דהוי ספק דרבנן אולם הפמ"ג ובסי' ק"ה בש"ד סק"ב כ' וכ"מ באו"ה כלל ל' ד"א בשר בתוך דם כבוש אסור מה"ת ולכאורה דברי האו"ה יסתרו זל"ז אבל באמת אינו כן כי בכלל ו' דין כ' כ' עמש"כ בדין י"ט בדינא שנתערב בשר מלוח עם בשר שלא הודח ולא נמלח והושם עמו במים בהדחה קמייתא והבשר מלוח נאסר מן הדם בעין של בשר טפל שאין במים ששים נגדו כ' וז"ל ודווקא ששהה כבר שיעור מליחה דאל"כ יש לו עדיין תקנה ע"י הדחה ומליחה דאגב דפליט כו' דלא גרע מנפל לציר דהכא ג"כ דם דרבנן הוא אחר שנתערב במים דהיתירא דהא דלא קרי דם לאו בטעמא דנתבטל טעמא תלי מילתא אלא בראוי להקרב על גבי המזבח כדאיתא לעיל (וכשנתערב במים ג"כ אינו ראוי להקרבה ס"א) עכ"ל ומזה למד החו"ד דחתיכה שנכבשה במים אינו אלא מדרבנן כי עיקר האיסור הוא מפני סדם שיוצא מהחתיכה למים ואח"כ נבלע בהחתיכה כיון שאין ס' במים נגדה (יעיון יו"ד סי' ס"ט סעי' ט"ו ובט"ז וש"ך שם) וכיון שהדם נתערב במים שוב דינו כדם שנתבשל או נמלח שאינו אלא מדרבנן לדעת האו"ה:
אבל בכלל ל' ד"א כ' וז"ל והלכך היתר שנפל לתוך איסור ושהה בתוכו כשיעור כבישה בכל שאר איסור לבד מבב"ח כו' דהיינו דבר יבש בתוך דבר לח כגון בשר תפל שנפל לתוך דם או י"ל או במשקה אחר אפילו שאין איסור מגופו כו' ומשתהי בי' יום שלם אסור מה"ת דכבוש הרי הוא כמבושל דוודאי בולעין זמ"ז כדאיתא לקמן כ"ו עכ"ל הרי שלא כ' רק בבשר טפל שנכבש בתוך דם דהוי מה"ת כי באמת גם האו"ה סובר דכבוש אינו כמבושל ממש שיהי' הדם כנתבשל וכמש"כ הפמ"ג מפני דאינו רק מפליט ומבליע ומש"כ לעיל דהוא מדרבנן הוא רק מטעמא שנתערב הדם במים וכנ"ל אבל כאן דאין כאן רק דם או י"נ בלחוד ובלע ממנו ע"י כבישה שפיר כ' דאסור מה"ת ובאמת כי רבינו הפמ"ג פלפל רק אם יש בכח הכבישה לעשות הדם כדם שבשלו ובזה ראייתו מאו"ה קמה וגם נצבה כי דם כבוש הוא מה"ת. אבל בנידון שאלתו שם שנמצא נכבש חתיכת בשר בשאר משקין וס' שהה מעל"ע בזה נראה כי צדקו דברי החו"ד כי מאו"ה משמע דהוי ספיקא דרבנן ומטעם תערובות דם במשקין קאתינן עלה כנ"ל ורבינו הפמ"ג לא נחית כלל לזה יע"ש:
ומזה דעת לנבון ניקל כי מש"כ החו"ד בסי' ק"ה בביאורים סק"ה וז"ל ובדם ג"כ הוי ספק כבוש מותר שכבוש בדם ג"כ הוא רק מדרבנן כמש"כ בסי' ס"ט מאו"ה כלל ו' דין כ' ע"ש ע"כ וכ"כ בחידושים שם ובדם ג"כ ס' כבוש מותר אם לפרש כוונתו כנראה מפשטות דבריו דהיתר שנכבש בדם ספיקו מותר א"כ נצטרך לומר כי ז"א כי לזה אין ראיה מאו"ה אדרבה מבואר באו"ה להיפוך וכנ"ל אך צריכין לפרש כוונתי דחתיכה שיש בהדם ונכבשה וא"כ יש תערובות מים או שאר משקין ולכך אינו רק מדרבנן אם כי דחיקא לי לפרש כן דבריו אבל ההכרח ליישב דברי החו"ד אלציני לזה. ויהיה איך שיהיה בשיטת האו"ה האמת הוא כמש"כ בס"ד וכמבואר להמעיין. ואל יקשה לך ממש"כ האו"ה בכלל ל' שם א"ו במשקה אחר אפילו שאין איסורו מגופו הרי דאף דאינו נאסר מהמשקה מ"מ אסור מה"ת (אם כי זה פשוט דבגוונא דמבואר בזבחים ע"ח וברמב"ם ז"ל פ"ב מהפה"מ דהתערובות אינו פוסל את הדם מהקרבה א"כ הדם אסור מה"ת אבל זה לא יציור רק בנתערב דם במים ונפל המים לדם כי בנפל הדם למים או בכבישה קמא קמא בטיל כמבואר בר"ם ז"ל ה' כ"ב יע"ש ובחולין פ"ז ע"ב) ז"א כי אם לפרש כוונתו טל משקה המותרת למה לו להאריך כ"כ היה לו לומר או במשקה המותרת ואריכת לשונו. ושיטתו. שם בכלל כ' מורה באצבע כוונתו דהמשקה באמת אסורה אך אין איסורה מגופה כדם וי"ל רק דנאסר מדבר אחר וזה אוסרת את הבשר מה"ת כנלע"ד פשוט ואמת בשיטת האו"ה בס"ד אבל גוף הדין אם אינו אסור מה"ת בתערובות דם במשקין רק באופן דכשר להקריב צריך עיון טובא.
דף כג.
אמר ר"ח נבילה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבלה ושחוטה אינה בטילה בנבלה שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה ור"ח כו'. ופירש"י ז"ל דכיון שאפשר להיות כמוהו הוי מין במינו יעיון בסוגיא מכאן יש לכאורה סעד לסברת הר"ן ז"ל בנדרים נ"ב בטעמא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל יען דלמחר יהיה היתר הוי כמב"מ בעצם ההיתר ג"כ יע"ש ודמיא סברא זו לסברא דסוגיא זו וכמובן:
דף כד:
תוס' ד"ה ועשאו וילון טהור מן המדרס וכגון דעביד ביה שינוי מעשה כדאמר בפ' במה אשה נ"ח ע"ב דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה כו' ע"כ נראה דמסוגיא דשבת הוכיחו דבסדין מיירי בשינוי מעשה וכ"כ שם בשבת ד"ה ואע"פ שחברו וז"ל דהא דאמר בהקומץ רבה סדין שעשאו וילון טהור מן המדרס ולאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה והא דאמר בנגמר הדין כפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשתה שום שינוי כיון שנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה ע"כ ולכאורה תמוה דהלא בפ' הכרים במשנה שם מבואר דבעי' בסדין שינוי מעשה אך דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע מאימתי הוי שינוי מעשה. א"כ אמאי איצטרכו התוס' ללמוד מסוגיא דשבת דבעי' בסדין שינוי מעשה. אברא דהרדב"ז ז"ל כ' בתשובה חלק ג' ס' כ"ג וז"ל דקיי"ל טבעת אדם טמאה ושל בהמה טהורה וטבעת אדם שנטמאת ועשאה של בהמה לא יצאת מידי טומאתה ואלו גבי סדין שהיה טמא טומאת מדרס ועשאה אותו וילון טהור מטומאת מדרס ואע"פ שלא עשה בה שום מעשה תשובה דבר זה מבואר דסדין מעיקרא סדין והשתא וילון נשתנה שם העצם ופנים חדשות באו לכאן. אבל התם מעיקרא טבעת והשתא נמי טבעת מקריא ולא נשתנה אלא שם (ט"ס שם ולא) לווי עכ"ל והרי דכתב לקושטא דמלתא כי בסדין לא בעי' שינוי מעשה כבר קרא תמה עליו המל"מ בפכ"ג דכלים ה' י' וז"ל ולפי הנראה לא ראה מתני' דפרק כ' דכלים משנה ז' דמוכח גבי סדין נמי בעי' שינוי מעשה וכ"כ התוס' בפ"ד דחולין ופשוט עכ"ל יע"ש:
אמנם חובה עלינו ליישב דברי רבינו הרדב"ז ז"ל שלא נאמר שנעלם חלילה ממאורן של ישראל משנה שלימה וי"ל עפמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א דכלים ה' כ"ד וז"ל מינקת של מתכות שהיא כמו שפופרת שנטמא משיקבענה במקל או בדלת ויחברנה עם העץ תטהר לא נטמאת וקבעה במקל או בדלת הרי זו מקבלת טומאה במקומה שכל כלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל מקבלין טומאה כשהיה עד שישנה את מעשיהם לפיכך דף של נחתומין של מתכת שקבען כו' עכ"ל יע"ש בהשגות וכ"מ. וכ' הישע"ק בה' מקואות ס"ק כ"ג הטעם דכיון דהחיבור בקרקע דיועיל תליה בדעת אדם אם מבטל אותה לכך ולזאת אם היה כבר טמאה וחברה בקרקע הוא גומר במחשבתו לבטל שתהא מחוברת למען יפקע טומאתה אבל בטהורה לא מבטל לה בעת החיבור כי לא אסיק אדעתי' שתטמא יע"ש. והנה הר"ש ז"ל פירוש המשנה דפ"כ דכלים דמיירי בסדין טהור ועשאו וילון טהור מן המדרס מלקבל טומאה מכאן ולהבא יע"ש. ולפ"ז י"ל דדווקא בזה בעי' שינוי מעשה כי לא מבטל אותו כ"כ לוילון מפני דלא אסיק אדעתיה שתטמא. אבל בפכ"ז דמיירי בסדין טויא מקודם ועשאו וילון לטהר אותה מטומאת מדרש שיש לה לא בעי' שינוי מעשה כי בוודאי בטלי אותו לוילון. ולזאת אין ראי' ממשנה זו לזו. אבל מטבעת בהמה שבא מנוי אדם ונטמא מקודם ומ"מ אינו יוצאת מידי טומאת' שפיר קשיא על סדין לכך תירץ הרדב"ז ז"ל דשאני בסדין דאיכא שינוי השם (וגם הפ"י ז"ל בחי' לשבת שם תירץ כן יע"ש) וחילוקא איכא דבטהור שלא לקבל טומאה מכאן ולהבא בעי' שינוי מעשה ושינוי השם אינו מעלה ובטמא שיטהר אז מהני שינוי השם כנלע"ד ליישב דברי רבינו הרדב"ז ז"ל שלא יקשה עליו ממשנה שלימה:
אך אכתי צ"ע על הרדב"ז ז"ל הלא הר"ש ורמב"ם ורא"ש ורע"ב ותוס' ז"ל כולם כאחד באו לעמק השוה דגם בנטמא מקודם בעי' שינוי מעשה (וצ"ע לי ג"כ דברי הר"ש ז"ל בפכ"ח דכלים ה' ה' בפירושו קמא דכל המשנה מיירי בלא שינוי מעשה אך במה דשינה מזה לזה סגי דמ"ש מסדין דבעי' שינוי מעשה. ונראה דעיקר כפירושא בתרא שכ' שם דכל המשנה מיירי בשינוי מעשה. וזה דעת התוס' אך דבכפה דעתם דל"ב שינוי מעשה יען דנאסר בהנאה. ודיוקם הוא ממה דבכולה כתיב לשנא דעשי' ובכפ' כתיב ונתנו ולא כתיב ועשאו לספר ומשמע דמיירי בלא שינוי מעשה ובז' מסולק תמיהת הפ"י ז"ל שם לתי' התוס' דמה יענו לאחריני דשנויי שם במשנה דא"א לומר כתי' התוס' יע"ש. ויעוין סנהדרין שם) ולא הזכיר אותם הרדב"ז ז"ל וצ"ע:
אולם בישוב דברי התוס' א"א לומר כי מטעם זה לא למדו ממתני' דסדין יען דיש לחלק דשאני התם דמיירי בטהור שלא לקבל טומא' להבא. כי הלא הסוגיא דשבת ג"כ מיירי בהאי כמבואר שם. ועכצ"ל דס"ל שלא לחלק וא"כ הדק"ל הלא משנה שלימה הוא דבסדין בעי' שינוי מעשה ולמה להם ללמוד זה מסוגיא דשבת ואולי י"ל יען דהוי אמינא דמתני' דפכ"ז דכלים דכתיב סתמא ולא התנה בעשה בו שינוי מעשה חולק על מתני' דפ"כ דכלים והוי כמחלוקת ואח"כ סתם דהלכתא כסתם וכיון דאיכא שינוי השם לא בעי' שינוי מעשה והא דתנן בפכ"ה דכלים כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואינו עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה הוא רק לשלול דמחשבה אינו מועיל אבל שינוי השם יועיל ולז' התחכמו התוס' ולמדו מסוגיא דשבת דליכא מחשבה גרידא אך מעשה רבה שחברו בקרקע במסמרים ומ"מ לא מהני מטעמא דכל הכלים אינם עולים מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה הרי דשינוי מעשה לאו לשלול מחשבה גרידא אתי אך בדווקא קתני לה דבעינן שינוי מעשה בגופו א"כ אמעיט ג"כ שינוי השם וק"ל:
ואין להקשות דא"כ דשינו מעשה בדווקא הוא א"כ מאי תי' התוס' בכפה כיון שנאסר בהנאה הוי כשינוי מעשה הלא מ"מ ליכא שינוי מעשה ז"א דזיל בתר טעמא דבעי' שינוי מעשה בגופו הוא כדי להורות דבוודאי מבטל לה ואל יקח אותה למלאכת' הראשונה כיון ששינ' אותה בגופו (וממש"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ו דכלים בפי' המשנה וז"ל. אולם אם היתה טבעת אדם אשר היא מקבלת טומאה וחשב עלי' להחזירה לבהמה הנה זאת המחשבה בלתי מועילה עד שיעשה מעשה אם כשישוף אותם או שישנה את תמונתה עכ"ל נראה דבשיפה דהוא מעש' בגופו לא בעי' שינוי תמונת' הראשונ' וצ"ע) וא"כ היש לך גילוי דעת יותר מכפ' שכיון שנאסר בהנאה שוב א"א ליקח אותה לתשמיש הראשון וזה כוונת הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם שכ' וז"ל וההיא דכפ' נ"ל דנתנתו היינו שנתנו לגזברים דאיכא מעש' עכ"ל כי כיון שמסרו להם שוב אין בידו ליקח אותה לתשמיש הראשון ועי"ז הוי כמעשה וק"ל:
דף כט.
גמ' אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דר"י ניקב תוכו של הא' כשר יריכו פסול אר"ז כו' ניקב חודו של הא' כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול איגרא כו' איפסק לי' כרעיה דהא' דהעם בנוקבא אתא לקמיה דר"א א"ל אם נשתייר כו' ראמי כו' איפסקא ליה כרעא דוי"ו דויהרג בנוקבא אתא לקמיה דר"ז א"ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול ע"כ ונשאלתי בתפילין לאחר שנכתב ג' פרשיות נמצא נקודה קטנה באות ד' ולא נשתנה כלל צורת הד' כי הנקודה היתה קטנה מאוד מאוד. תשובה:
הנה רש"י ז"ל פירש וז"ל תוכו של הא'. רגל שבפנים יריכו. רגל הימנית לא' תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי. איפסקא ליה כרעא דהא' בתפילין. ויו' דויהרג. כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יוד. עכ"ל והרא"ש ז"ל אחר שהביא ב' הלשונות כ' וז"ל ופירוש ראשון נ"ל עיקר ואשמעוי' דאין שיעור לרגל הפנימי רק שנשאר בו בכל דהו דלפי' הב' ק' אמאי נקיט תוכו של הא' טפי מתוך כל שאר האותיות ע"כ וראיתי בביאור הגר"א ז"ל שכ' וז"ל אבל סה"ת כ' דלשון שני עיקר וקושיתו י"ל דנקט אגב שר"ל רגל הימיני ע"כ ולכאורה כוונתו בישוב קושית הרא"ש ז"ל דכיון דמצד הסברא הוי אמינא דבהא' דווקא ברגל הימיני בעי' כמלא אות קטנה אבל ברגל השמאלי די בנקודה קטנה וכמש"כ הב"ח בסי' ל"ב יע"ש לכך נקיט באות הא' לאשמעי' דדווקא תוכו שהוא חללו כשר אבל ביריכו בעי' שיעור כמלא אות קטנה והסתימות מורה לכלול בין ימין ובין שמאל דבעי' שיעור אות קטנה כן נראה לכאורה כוונתו. אמנם ז"א למש"כ הסה"ת ומרדכי שם לדחות לק' כי מה לי ימין ומה לי שמאל הרי מבואר דעתם ושיטתם כי אין סברא כלל לומר דבשמאל די בנקודה קטנה. והנלע"ד בישוב קושית הרא"ש ז"ל דהנה זה פשוט דאם דתלמודא דידן פליג על הירושלמי וס"ל דבפנים לא בעי' מוקף גויל וניקב בפנים גם כל תוכו כשר מ"מ לא מיקרי פנים רק במוקף משלשה דפנות כנראה מלשון הרמב"ם ז"ל וש"ע שס סעי' ט"ו וכ"כ הפמ"ג בא"א ס"ק כ"ב יע"ש ומאותיות המוקפות מג' צדדין אין אות שיהיה פתוח כהא' כי דופן שלישי אינו סתום לגמרי לזאת קמ"ל הש"ס דגם אות הא' נחשב תוכו כפנים וא"צ מוקף גויל (יעיון מרדכי בישוב קושית הרא"ש ז"ל וצ"ע בהבנת דבריו הקדושים) וניקב בתוכו כשר וא"ש בס"ד:
ורבינו הרי"ף ז"ל בעובדא קמא כ' דאיפסקא הא' דהעם בנוקבא ובעובדא בתרא כ' דאיפסקא וי"ו דויהרג ולא כ' בנוקבא ועמד בזה אבן העוזר באו"ח שם יע"ש וי"ל עפמש"כ הב"י ז"ל שם וז"ל כ' הר' מנחם המאירי ניקב יריכו והוא איזה רגל שבהא' נזכרו בו ב' תיקונים אחד נשתייר בו כמלא אות קטנה והב' כל דינוקא לא חכים ולח טיפש קוראו כתיקונו ונראין הדברים על ב' תיקונים אלו שעל שני מיני נקבים הם כי תחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבה כמלא אות קטנה ר"ל דקה כגון ואו או יו"ד כשרה שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר אח"כ דברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כ"כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינינו עכ"ל ואולי גם הנמוקי יוסף כוון לזה במה שפי' וז"ל מלא אות קטנה. אם נשתייר מן הוי"ו קצת כשיעור של אות דקה מאות דקה ע"כ הרי דפי' ג"כ כפי' המאירי דקטנה ר"ל דקה (יעיון בגירסת הב"ח שם דגרס דקה לפירושו) וכ"נ שפירש בעל התרומות הובא לשונו בביאור מהר"ם בנעט ז"ל על המרדכי וז"ל דרב אמר ניקב יריכו של הא' אם גוררו ונשתייר ירך קטן כשר ואם לאו פסול פי' אע"פ שאין גויל חלק סביב האות אלא גוף הירך עבה כ"כ שאם גורר ממנו וממעט עוביו יהי' גויל חלק סביב הנקב וגם נשתייר בירך מיעוט ברחבה כשר עכ"ל מלשונו משמע דניקב ונחסר מרוחב הירך וכפירוש המאירי ולפ"ז י"ל דגם הרי"ף ז"ל ס"ל כפי' זה וס"ל דגם אם ניקב לאחר שנכתב מ"מ בעי' מוקף גויל אך דס"ל דווקא מבחוץ ולא בפנים וכפי' הב' דרש"י ז"ל ולזאת באיפסקא כרעא דהא' כ' דאיפסקא בנוקבא ומיירי דאיפסק בנקב ברוחב הירך לצד פנים דלא בעי' בפנים מוקף גויל אבל באיפסק כרעא דוי"ו קשיא הלא אינו מוקף גויל ולזאת לא כתב בנוקבא בעובדא בתרא ואוקמוה דלא מיירי בניקב אלא דהסופר אפסקיה מפני שכ' במקום נקב ומסתמא כ' כדינא בהקפת גויל אך דהוכרח לכתוב כמין יו"ד וכמש"כ האה"ע שם יע"ש ובביאור מהר"ם בנעט ז"ל ולפ"ז גם הרי"ף ז"ל ס"ל כפי' ב' דרש"י ז"ל:
אמנם גם הרא"ש ז"ל כ' כגירסת הרי"ף ז"ל והוא הסכים לפי' הא'. וגם הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ס"ת ה' י"ט כ'. כתב כמש"כ הרי"ף ז"ל וכמבואר באבן העוזר שם וכבר הוכיח הב"י ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל דלאחר הכתיבה לא בעי' מוקף גויל גם מבחוץ וא"א לומר כתי' הנ"ל וגם הטור בסי' ל"ב כ' וז"ל ניקב רגל הפנימי של הא' כו' ואם נפסק אחד מהאותיות כו' ועמד שם הפרישה בס"ק י"ט במה דשינה טעמו דמקודם נקיט לשון נקב ואח"כ לשון נפסק יע"ש ובדרישה סק"ד. ולזאת נלע"ד ברור כי הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ז"ל לא גרסי בעובדא בתרא תיבת בנוקבא. ומעשה שהי' כך הי' ובגירסא זו דרך גם הטור ולזאת בדין דאם נפסק אחד מהאותיות שנובע מעובדא בתרא לא נקיט לשון נקב אך נפסק וזה פשוט ואמת:
והנה הדרכי משה שם בסק"ד כ' על פי' המאירי וז"ל ומדברי המרדכי דלעיל נראה שאין סובר חילוק זה שהרי חילק בין אותיות פשוטות שבהן נזכר תיקון של תינוק אבל בהא' וכיוצא בה יש לדון בדין אם נשתייר כמלא אות קטנה אבל דברי הטור מטין כדברי הר"ר מנחם שהרי הטור מחלק בין נקב הה"א לנפסק האותיות וזה משמע כדבריו דאל"כ לא היה לו לכתוב סתם ואם נפסק אחת מהאותיות אלא היה לו לפרש דבאותיות פשוטות מיירי עכ"ל והדריש' שם בסק"ד כ' וז"ל וכ' עליו בד"מ וז"ל ומדברי המרדכי דלעיל נראה שאין סובר כו' אבל דברי הטור מטין כדברי הר' מנחם מאירי שהרי הטור מחלק בין נקב הה"א לנפסק האותיות וזה משמע כדבריו עכ"ל נראה שהוקשה לו בדברי הטור מ"ש לעיל לשון נקב וכאן לשון הפסק ולהכי כ' דדבריו מטין כדברי הרר"מ מאירי. ואני אומר מזה אין ראיה וכמ"ש בפרישה דהכא והכא רבותא קמ"ל ואדרבה מדלא כ' נפסק הה"א אלא כ' נפסק אחד משאר אותיות משמע שהחילוק הוא בין הא' לאותיות פשוטות. ועוד נ"ל דבלא"ה ע"כ מהר"ם דלא כרבינו שהרי כ' ניקב רגל הא' בין ימיני בין שמאלי כשר וזה דלא כרבינו ודו"ק עכ"ל. ולפי מה שהבין הדרישה דהד"מ למד משינוי לשון הטור מנקב לנפסק. א"כ גם למש"כ לעיל בישוב לשון הטור נסתר ג"כ הראיה אולם דברי רבינו הד"מ ברורין לגירסתינו דהוכחת הד"מ הוא מדסתם הטור ולא פירש דבאותיות פשוטות מיירי. ולא כמש"כ הדרישה בשמו. וגם מה שהוכיח הדרישה מדכ' הטור נפסק אחד משאר אותיות משמע דמחלק בין הא' לאותיות פשוטות. בספרי הטור דלפנינו לא כ' רק ואם נפסק אחד מהאותיות ולא כ' משאר משמע דבכל האותיות מיירי וגם בהא' וכיוצא בה. ותשובה האחרונה של הדרישה נראה כוונתו דברוחב ליכא סברא לחלק בין רגל הימיני לרגל השמאלי וא"א לומר דרבינו הטור ס"ל כהמאירי כיון שפ' כאביו הרא"ש ז"ל לחלק בין ימיני לשמאלי אבל אין זה השג' על הד"מ כי הוא ס"ל בשיטת הטור דגם ברוחב י"ל דדווקא בימיני בעי' כמלא אות קטנה שהוא דקה אבל בשמאלי גם כחוט השערה ודק מאוד מאוד שם רגל עליו וא"ש דברי הד"מ ולפ"ז גם שיטת הטור כדעת המאירי ולעיל כ' שכן נראה דעת הסה"ת ונ"י וא"כ המאירי ובעה"ת ונ"י וטור קיימי בחדא שיטתא דגם באות הא' אם נפסק באמצע צריכין לראיית התינוק ואין שיעורו באות קטנה וכאמור:
ולפ"ז יש לפרש דברי המג"א שם בס"ק י"ח. וז"ל הש"ע שם סעי' ט"ז. נפסק אחד מהאותיות. הג"ה הפשוטות כגון ויו או זיין. או שנפסק רגל הא' וכיוצא בה. כו' ע"כ וכ' המג"א. רגל הא' וכיוצא בה כן הוא הגירסא הנכונה. (יע"ש בט"ז סק"ט והבינו הפמ"ג ומחצית ולב"ש ויד אפרים שמגיה רגל האחד ולזאת מחקו מלת או יע"ש ולהאמור דשיטת הד"מ להסכים דעת הטור לשיטת המאירי וכן הוא שיטת בעה"ת ונ"י ולפ"ז גם באות הא' אם נפסק באמצע צריכין לראיית התינוק ואין שיעורו באות קטנה וא"כ הפשט בדברי הרמ"א ז"ל הוא כפשוטו לשיטתו בד"מ. דמקודם כ' הפשוטות כגון ויו או זיין וזה כהמרדכי ואח"כ כ' או שנפסק רגל הא' וכיוצא בה וזה כשיטת המאירי וטור וזה כוונת המג"א שכ' רגל הא' כו' פי' אות הא' (ומובן מאליו כי הא דנרשם ברמ"א ז"ל אך המרדכי. אין מזה סתירה כ"כ לפירושי כנודע) ולשלול הגירסא של האחד וא"ש בפשיטות:
ועתה אין הכרח למש"כ היד אפרים שם דגם היכי דשיעורו באות קטנה בעי' גם לראיית התינוק ורצה להעמיס כן בדברי המג"א יע"ש ואדרבה מהפרישה בס"ק י"ט נראה דהיכי דשיעורו באות קטנה לא בעי' לראיית התינוק יע"ש וכן נתבאר מדברי אה"ע ומהרמ"ב ז"ל שכ' דבנשתייר אות קטנה כשר אף דאינו מוקף גויל כי יש לגררו אח"כ וכמש"כ בעה"ת ואם בעי' ראיית התינוק ק' לשיטתם הלא לאחר הגרירה לא יהי' התינוק קוראו כמו שקוראו עתה יע"ש ותבין:
אברא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' תפילין ה' כ' שכ' וז"ל אם נשתייר מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת ע"כ משמע דגם כשנשאר מלא אות קטנה בעי' לראיית התינוק שיקרא אותו כתיקונו אבל יש לדחות עפמש"כ בביאור המהרמ"ב ז"ל וז"ל. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל בה' י"ט שכ' וז"ל וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכים ולא סכיל יכול לקרותו פסול משמע להחמיר כו' דלשונו משמע דהיכי דמסופק לנו אם האות כשיעורו או לא באמת לא מהני תינוק דלא חכים כו' אלא דמיירי באות שנראה לנו שהוא כשיעורו ואפ"ה אינו כשר כא' שיהא ניכר לתינוק דלא חכים כדסיים הרמב"ם ז"ל לפיכך כו' עד שירוץ הקורא בו וא"כ תינוק דלא חכים הוא לחומרא ולא לקולא. מיהו בדברי הרא"ש ז"ל גבי כתב ד' כריש כ' ואם יש ספק מייתי תינוק דלא חכים כו' מבואר דמהני תינוק דלא חכים לקולא כשיש לנו ספק בשיעור וכ"מ סתימת לשון הפוסקים עכ"ל יע"ש ולפ"ז י"ל לשיטתו דראיית התינוק אינו אלא לחומרא וגם בנודע לנו שהוא כשיעורו מ"מ בעי' ראיית התינוק ולזאת גם בנשאר מלא אות קטנה בעי' ראיית התינוק אבל לדידן דגם בספק מהני ראיית התינוק לקולא ואז דווקא בעי' לראייתו אבל בנודע לנו שהוא כשיעורו לא בעי' ראיית התינוק לחומרא י"ל דה"ה אם נשתייר כמלא אות קטנה לא בעי' ראיית התינוק וכנראה מסתימת הש"ע והפוסקים וכאמור אמנם לדינא בנפסק רגל הא' באמצע ויש כאות קטנה אם בעי' לראיית התינוק גם היד אפרים הניח בצ"ע (וספר שו"ת ב"א אינו ת"י) ונראה כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל בעי' ומהרמ"ב ז"ל שם כ' דגם המרדכי ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל (יע"ש מש"כ בישוב קושית הב' על המרדכי ז"ל) ולשיטת המאירי ונ"י ובעה"ת דווקא בנחסר מהרוחב שיעורו כמלא אות קטנה אבל בנפסק באמצע לא מהני אות קטנה ובעי' ראיית התינוק ולדעת הד"מ גם הטור ס"ל הכי ולפירושי גם הרמ"א ז"ל ס"ל כן בוודאי דיש לחוש לשיטת הרמב"ם ומרדכי ובעה"ת ונ"י ומאירי וטור ורמ"א ז"ל בס"ת היכי דאפשר לתקוני להצריך גם לראיית התינוק אבל בתו"מ או שהוא בענין דיבוא שמות לידי גניזה צ"ע עדיין אם להצריך דווקא לראיית התינוק גם בנשאר מלא אות קטנה:
אולם זאת נלע"ד ברור דגם דנימי דאם נשתייר אות קטנה לא בעי' לראיית התינוק מ"מ לשיטת הרא"ש ז"ל דמכשיר דאם נשתייר ברגל השמאלי גם כל דהוי בוודאי דבזה בעי' לראיית התינוק כי זה אין סברא דפלוגתתם הוא אם יש צורת הא' בנקודה קטנה בצד השמאלי כי איך פליגי בדבר שיכולין לברר ע"י תינוקת של בית רבן. אך עיקר פלוגתתם הוא דלרא"ש ז"ל רגל הפנימי אין לו שיעור וגם בכל דהו שם רגל עליו. ולזאת אם התינוק קוראו הא' כשר כיון דאיכא שיעור. ולדעת רוב הפוסקים בכל דהו אין שם רגל עליו ולא מהני קריאת התינוק יען דאנו יודעין שאינו כתיקונו וכמש"כ המרדכי וריב"ש ומהרי"ק הובא שם בב"י ורמ"א. אבל גם לרא"ש ז"ל היכי דאיכא נקודה קטנה לא נחשיבו רק לרגל כתיקונו אבל לא נחשיב האות להא' (אם כי מלשון הב"ח שם נראה קצת היפוך זה. אבל לדעתי העני' לא מסתבר כלל לעשות פלוגתא גדול' כ"כ בין הפוסקים) אך אם התינוק קורא אותו כהלכתא כנלע"ד:
ולפ"ז היכי דנפל נקוד' קטנ' באות ד' אם נשתנה האות והתינוק קוראו הא' אז גם לחולקים על הרא"ש ז"ל פסול דנהי דאין עליו שם רגל מ"מ כיון דנשתנ' האות ואין התינוק קוראו כהלכתו פסול. אבל אם לא נשתנ' האות והתינוק קוראו כהלכתו אז כשר גם לרא"ש ז"ל כי נהי דהוי רגל לשיטתו מ"מ כיון שצורת האות לא נשתנה והתינוק קוראו ד' כשר. אבל אם נפל דיו כמלא אות קטנ' נלע"ד דגם אם אין התינוק קוראו הא' מ"מ פסול דהוי כמו שאנו יודעים שאינו כתיקונו דלא מהני קריאת התינוק ה"נ כיון דאיכא כמלא אות קטנה ואנו יודעים כי זה הוי הא' ותמונת הא' לו לא מהני קריאת התינוק וכאמור. ואם כנים אנחנו בזה א"כ בנידון דידן דנפל טפת דיו קטנה מאוד באות ד' ולא נשתנ' הד' כלל וליכא כמלא אות קטנ' והתינוק קוראו ד' כהלכתא כשר גם לשיטת הרא"ש ז"ל:
אמנם גם אם נאמר דלרא"ש ז"ל גם בטפה כל דהו הוי כמו שאנו יודעים בבירור שהוא הא' (וכנראה קצת מלשון הב"ח) ולא מהני קריאת התינוק מ"מ הלא נודע כי הרמב"ם וסה"ת ומרדכי ונ"י ומאירי והגה"מ באות ר' וסמ"ג (מדדחו שיטת הירושלמי דבעי' מוקף גויל גם בפנים מש"ס דילן דלא משמע כן. וזה רק לפירוש הב' דרש"י ז"ל וכמבואר שם בב"י ז"ל) הסכימו כולם דבה"א גם ברגל השמאלי אם לא נשתייר מלא אות קטנ' פסול וכן פסק הב"י ז"ל שם:
אם כי בש"ע שם סעי' ט"ו כ' וז"ל אם לאחר שנכתב כו' ניקב בתוך ההא' כו' כשר אפי' ניקב כל תוכו כו'. אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של הא' אפילו לא נשאר ממנו אלא כ"ש כש להרא"ש הג"ה. אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנ' והכי הלכתא. (ב"י) עכ"ל. ולכאורה נרא' כי דעת המחבר לפסוק כרא"ש ז"ל וכמש"כ הב"ח (ויע"ש בט"ז סק"ח) יע"ש אבל לדעתי העני' א"א לומר כן דכיון שהעלה בב"י וז"ל ומיהו לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותאי מקמי הרא"ש ז"ל ע"כ. וא"כ איך נאמר דבש"ע חזר לפסוק כרא"ש ז"ל לקולא כיחידאי נגד כל הני רבוותאי ובפרט בשל תורה. ועוד יש מהדיוק במה דשינה מלשון הטור שכ' י"א אפי' ניקב כל תוכו כשר ובש"ע השמיט תיבת י"א אך כתב סתמא דכשר אפילו ניקב כל תוכו. ועוד מה זה שסיים כשר לרא"ש ז"ל כיון דדעתו לפסוק כוותי' הי' לו לסתום דבריו למען לחשוב דעתו כרבים ולא לפרש דפסק כיחידאי. ועוד אמאי לא כ' הרמ"א ז"ל וי"א כדרכו בכ"מ שחולק על המחבר ולזאת נלע"ד ברור דגם המחבר פסק כהני רבוותאי גם הב"ח שם הניח בצ"ע כי לא הסכים דעתו הקדושה לפסוק כרא"ש ז"ל) ולזאת סתם מקודם דבריו דכשר אפי' בניקב כל תוכו דזה כפי' הב' דרש"י ז"ל. ואח"כ כ'. אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף וזה כפי' קמא. ולזה כ' ניקב רגל הפנימי כו' אפי' לא נשתייר אלא כ"ש כשר להרא"ש להורות בזה דלפירוש הרא"ש ז"ל יש לקיים דברי הירושלמי. ורמז בדבריו הקדושים דרק לרא"ש ז"ל כשר. וע"ז בא הרמ"א ז"ל לפרש דבריו הקדושים דרק להרא"ש ז"ל כשר אבל שאר פוסקים חולקים ומצריכים כמלא אות קטנה. והכי הלכתא וכמו שהעלה בב"י ואין כאן שום חזרה כנלע"ד בפי' דברי הש"ע בס"ד:
ולפ"ז בעיקרא דדינא דגם המחבר פסק כדעת רוב הפוסקים אך דנרא' מדהביא דעת הרא"ש ז"ל לחוש לשיטתו לחומרא וכמש"כ הט"ז בסק"ח. ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא על שני הפירושי' שזכרנו וכן נכון עכ"ל וכ"פ התניא בש"ע שלו סעי' י"ט דיש לחוש לפי' הרא"ש ז"ל ונכון להחמיר. וכיון דנתבאר דאין לחוש לפי' הרא"ש ז"ל מעיקר הדין. אך מצד החומרא נראה דרק לכתחלה יש לחוש לפי' הרא"ש ז"ל. אבל בדעבד היכי דליכא תקנה כדי שלא יבואו כמה שמות הקדושים לידי גניזה בוודאי דיש לסמוך על דעת רוב הפוסקים וכפסק הרמ"א ז"ל סיומא דהך פיסקא בנפל טפת דיו לתוך ד'. אם הטפה הוא כמלא אות קטנה אף שלא נשתנה צורת הד' כגון בגדולה שגם ע"י טפה כאות קטנה לא נשתנה צורתו והתינוק קורא ד' מ"מ אין לסמוך על קריאת התינוק ולהקל וכנ"ל. ואם הטפה קטנה פחות מכמלא אות קטנה אם נשתנה צורת הד' כגון שהיתה ד' קטנ' ע"י נקודה בעלמא נתהפך צורתה לאות הא' והתינוק קוראו הא' אז לכל הפוסקים פסול וכנ"ל.
אולם באיכא תרתי לטיבותא דהוא נקודה קטנה פחות מאות קטנה וגם צורת הד' לא נשתנה והתינוק קוראו כהלכתו לדעתי לכ"ע גם להרא"ש ז"ל כשר כיון שלא נשתנה צורות האות וכנ"ל. וגם אם נימי דלרא"ש ז"ל אינו כן מ"מ קיי"ל כרוב הפוסקים החולקים עליו ואך מצד החומרא יש לחוש רק לכתחלה אבל לא בדעבד היכי דליכא תקנה כגון בתפילין ומזוזות ולזאת בנידון דידן שנפל טפת דיו בתוך האות ד' לאחר שנכתבו ג' פרשיות הראשונות והטפה היתה קטנה מאוד ולא נשתנה כלל צורות הד' והתינוק קוראו כתיקונו הפרשיות הם כשרים ולא יבואו שמות הקדושים לידי גניזה וקיימו בכשרותן וקדושתן ללע"ד להלכה ולמעשה בס"ד.
דף לח.
תוס' ד"ה התכלת וא"ת ומנלן דבעי' ב' חוטין לבן וב' חוטין דתכלת דלמא אגדילי' הקפיד קרא אפי' חד מהאי וג' מהאי כו'. התקשרות הוא"ת הוא. דבשלמא אם ה אומרי' דתכלת או לבן לחוד סגי בב' חוטין וגדילי' דמשמע ד' קאי על תכלת ולבן שפיר משמע כיון דגדילים קאי על תרווייהו דבעי' שיהי' שווין. אבל למאי דמסקינן דד' חוטין בעי' לעולם וגדילים דפירושו ד' או תכלת או לבן או תכלת ולבן לזאת יש מקום לוא"ת מנלן דבעי' ב' מלבן וב' מתכלת ופשוט:
דף מ.
תוס' ד"ה סדין בציצית בו"ו מיהו תימה דהשתא כיון דלא אפשר נדחו עשה לל"ת יעוין בחידושיי לסוכה ז' ע"א מש"כ במוסגר ברמיזא בישוב קושית התוס' על פירש"י ז"ל יע"ש:
דף מג.
תוס' ד"ה ור"ש יעוין בחידושיי ליבמות די ע"א ובחידושיי לסוכה שם. ויעוין בתוס' יבמות ו' דלמ"ד דיליף דעשה דוחה ל"ת מעלמא מ"מ בעי' סמוכין להתיר כלאים בציצית לאשמעי' דגם עשה שאינו שו"ב כמו ציצית מ"מ דחי ל"ת יע"ש. ולפ"ז עכצ"ל דנשים פטורות מציצית ועל דרך שכ' בחי' ליבמות שם יע"ש:
דף מט.
ג"מ. בעא מיני' ר' חייא בר אבין מר"ח כו' אלא תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמ ידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהוו להו מקודש כו' ולא איפשטא. ותמ' המל"מ בפ"א מה' מגיל' ה' י"א על פסק הר"ן ז"ל דבעיירות המסופקות אם מוקפין חומה מיב"נ דכיון דעכ"פ צריך לקרות ביום אחד או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד שבא' המצו' לידו וא"כ גם כאן דמספקא לן איזהו מהם קודם הול"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהוא המצוה שבאה לידו תחלה יע"ש. עוד הקשה התי"ט מסוגיא זו עמש"כ הברטנורא בפרק י' בזבחים שדם עולה שהוא תדיר קודם לדם חטאת שהוא מקודש כי תדיר קודם וכ' התי"ט הטעם מפני שתדיר נפקא לן מקרא יתירא מעולת התמיד. אבל למקודש ליכא קרא מיותר. אך שתמה דא"כ אמאי לא איפשטא הך בעיא דתדיר קודם יע"ש וי"ל דחדא מתורצת בחברתה דיען דלתדיר יש מעל' דיש קרא מיותר לזה. ולמוספין יש מעלה דקדמי ואין מעבירין על המצות לזאת לא איפשטא כיון דלשניה' יש מעל' יתיר' משא"כ בדינו של הר"ן ז"ל דשווין המה שפיר אמרי' אין מעבירין על המצות ובדינו של הברטנורא דאין למקודש מעלה דקדים שפיר אמרי' דתדיר קדים דנלמד מקרא מיותר וא"ש. ואדרבה יש סעד לדברי הר"ן ז"ל מל"א דפירש"י ז"ל וז"ל מוספין הוו מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר עכ"ל הרי דיש מעליותא למוספין יען דקדמי. אך דהש"ס בעי אם עדיף ממעלות התמיד דתדיר. אבל בשווין פשיטא דצריך להקדים. וגם לפי' זה לק"מ על הברטנורא כי הוא מיירי במקודש מעצמותו. והש"ס מסופק במקודש מפני קדמותו וגם י"ל דנגד מעלת התדיר צריכין ב' מעלות דמוספין דקדמי וגם מקודש לעמוד נגד המעלות דתדיר. ולפ"ז מיושב קושית התוס' דלל"א אמאי נקיט הש"ס תמידין דלמחר הלא גם נגד תמידין של בין ערביים מקודש הוא מפני דקדים ולהאמור א"ש כי נגד תמידין של בין ערביים דקדיש קדושת היום כמוספין ולא נשאר למוספין רק המעלה דקדמי בזה מעלה דתדיר עדיף ולפ"ז שני הפירושים במלת מקודש דקדים וגם מקודש כפשוטו צריכין זה לזה וק"ל.
דף פז.
במתני'. שתי מדות של יבש הי' במקדש עשרון כו' ופ' הרמב"ם ז"ל בפ"א ה' כלי המקדש ה' ט"ז כחכמים דחד עשרון הוי ותמה הפמ"ג באו"ח במ"ז בסי' תנ"ו סק"א דהלא לקמן צ' ע"א סתם כר"מ וא"כ הוי מחלוקת ואח"כ סתם דה' כסתה יע"ש. וי"ל דכיון דכאן במתני' ביאר רק מה הי' משמש העשרון וחצי לרבנן ולא ביאר מה הי' משמש העשרון השנית לר"מ. לזאת ביאר תשמישו לקמן במתני' בד' צ' לר"מ ולא מפני דנראה לרבי לסתום כר"מ (יעוין ר"ן ז"ל נדרים ע' ע"ב ד"ה ואב"א כעין סברא זו) והא דנטר עד התם יען דמשם עד סוף פרקין נקטי המתני' כה"ג דכל וחוץ. לזאת גם זה פירוש התם שהוא בגוונא חדא ושפיר פ' הרמב"ם ז"ל כחכמים ככללא דאחרי רבים להטות כנלע"ד בטעם פסק הרמב"ם ז"ל: