אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת זבחים

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת זבחים

מסכת שבועות

ב"ה ע"ב גמ' תנן התם נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כו' מה"מ דאמר ר"י משום ר"י בר אבא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הווייתן ע"י טהרה תהא ע"כ והנה מקור מקומו טהור דהווייה ע"י טהרה מבואר עוד בפ"ה דמקואות מ' ה' וז"ל הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים ונוטפין שעשאן זוחלין סומך אפילו מקל אפי' קנה אפילו זב וזבה יורד וטובל דברי ר' יהודא ר"י אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ע"כ ונודע שיטת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בפירושיהם שם ובעדיות דמשנה זו מיירי לענין טהרת זבים ומצורעין דבעינן מים חיים אבל למקוה לא בעינן הויה ע"י טהרה. ויש לעיין בהא דמעיין מטהר בזוחלין אם בעי' ג"כ הויה ע"י טהרה לשיטתם יען שלא בא מבואר בדבריהם הקדושים ונלע"ד דיש ללמוד זה מפי' המשנה לרמב"ם ז"ל שם שכ' וז"ל ואמרו אפילו זבה אין כונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב וכבר התבאר בראש מגילה שהזבה לא תצטרך מים חיים אלא מי מקום יספיקו אליה ואולם השמיעני ר' יהודא שלא לכוונת טומאת וטהרה בלבד נשים זה ההכשר אלא אפילו לענין איסור לפי שהזבה אשר היא ערוה עד שתטהר תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה ע"כ והנה אין לומר דמיירי במים נקוים ועומדים כי זה פשוט דכשר אף לר' יוסי גם לשיטת הר"ש דגם העמדת הזחילה בעי' ע"י טהרה לר"י הוא מטעמא דבלא זה היה עליהם דין זוחלין דפוסלין במקוה והעמדת הזחילה גורם ההכשר מה שאין כן הכא דבלא סמיכת המקל וקנה היה מטהרים באשבורן כדין נוטפין לא איכפת לן בהא דהוי דבר המקבל טומאה אך כוונת הרמב"ם ז"ל דר' יהודא אשמעי' דגם זבה תטהר בזחילה כי דינו כמעיין לכל דבר וזה דווקא לר' יהודא כאמרו. השמיעני ר' יהודא אבל לר' יוסי גם בזה בעי' הוייה ע"י טהרה הרי מבואר דגם לרמב"ם ז"ל לר' יוסי דקיי"ל כוותיה לכל מילי דמעיין גם לטבילת שאר טמאים שיטהרו בזוחלין בעינן הווייה ע"י טהרה:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ל"א סי' ז' וע"ק לי על שפי' רבינו יצחק הזקן דכולו שאוב כשר מה"ת והאריך בראיות בפסחים י"ז וכולו שאוב אין הוויתו ע"י טהרה עד שלמדתי מקואות וראיתי שרבינו שמשון ז"ל הקשה זו הקושיא ופי' דכולו שאוב מדאורייתא ודחה ראיותיו של ר"י ז"ל ותמה הוא בעיני איך לא העלה ר"י ז"ל על לבו משנה דפרה פ"ו וגמ' דפ"ב דזבחים כ"ה. וגם הרמב"ם ז"ל כ' דכולו שאוב מדרבנן וכן פי' רבינו שמואל בב"ב ס"ו (לדעתי ט"ס הוא כי רשב"ם ז"ל כ' שם להיפוך וכאשר העיד גם הרא"ש ז"ל בשמו בפרק מרובה ובנדה בה' מקואות ואולי צ"ל הרשב"א ז"ל או דמקומו לאחר מש"כ ודחה ראיותיו של ר"י צ"ל וכפ' ר"ש וכ"נ יע"ש):

ומתוך אלו הקושיות עלה בלבי (לולי) דמסתפינא להקל לפרש ההיא דרשה דהוויתו ע"י טהרה לא קאי רק אמעיין אבל לא אבור ומקוה מים לפי שהם כשרים בידי אדם אבל במקום שצריך מעיין כגון טבילת זב ומי חטאת והזיית מצורע דמצותו דבעי' בהו מים חיים צריך שתהא הווייתן ע"י טהרה וההיא דנוטפין שעשאן זוחלין כו' אגב זב תני זבה דזבה לא בעיא מים חיים ור' יוסי קאמר דכל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו להכשיר לטבילת זב עכ"ל:

ולכאורה טעמא בעי אמאי השמיט תירוץ השני של הרמב"ם ז"ל בהא דתני זבה במתני' ובפי' הרא"ש ז"ל במשנה העתיק גם שניהם ואולי מפני קושית החתם סופר בסי' קצ"ט שכ' וז"ל ומש"כ ומשום שהוא איסור לא ידעתי מה תועלת בזה אטו טומאת שאר טמאים לית בהו איסור כרת לכנס למקדש וכדומה אדרבה בכל דוכתא מקילין לבעלה טפי ואמרי' בעלה חולין הוא עכ"ל אם כי לענ"ד י"ל דהוי אמינא כיון דר' יהודה מודה ג"כ למתני' דפ"ו דפרה דבעי' הוי' ע"י טהרה אך בטומאה דרבנן ס"ל דלא גזרו כ"כ בטומאה מדבריהם לפסול גם המים חיים א"כ יש מקום לומר דלענין טהרת אשה לבעלה לטהר בזחילה במעין בעי' הוי' ע"י טהרה גם מטומאה מדבריהם ולא פליג בזה על ר' יוסי ואך לטומאה וטהרה טעמו דלא גזרו חז"ל כדי שלא לשרוף קדשים כדמצינו כה"ג בכמה דוכתי בש"ס לזאת אשמעינן דבכ"מ ס"ל לר"י דלא איכפת בהויי' ע"י טומאה מדבריהם:

אבל הרא"ש ז"ל בתשובה לא נח דעתי' בסברא זו לזה אחז הצדיק דרכו בתירוץ אחד דאגב זב נקיט זבה ולפ"ז מתני' לא מיירי כלל מטבילת שאר טמאים לטהרם בזחילה ממעיין אך מהני דבעי' בהו מים חיים לזאת גם הוא נקיט הני דבעי' בהו מים חיים אבל אה"נ דלכל מילי דמעיין בעי' הוייה ע"י טהרה כמבואר להדיא מטעמו שכ' דלכך במקוה לא בעי' הויי' ע"י טהרה מפני דכשר בידי אדם וא"כ לטהר בזחילה דבעי' דווקא מעיין בידי שמים בעי' הוייה ע"י טהרה וכמש"כ אבל במקום שצריך מעיין ולא כתב אבל במקום שצריך מים חיים כי לכל מילי דמעיין בעינין הוייה על ידי טהרה ודו"ק:

אברא כי רבינו הגדול הב"י ז"ל כ' בסי' ר"א וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ו מה' מקואות כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כו' וכ"כ גם בפי' המשנה ולא חילק בו בין אם הוא מחובר לקרקע לאם אינו מחובר כו' משמע שסובר שאע"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קיבול כשר וטעמו מפני שהוא מפרש מתני' דנוטפין שעשאן זוחלין דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה כו' ולא איירי לענין הווייתו ע"י טהרה דלא בעי' הוייתו על ידי טהרה אלא לזב ומצורע וקידוש מי חטאת דבעינן בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעי' מים חיים אפילו הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה כשר והוא שלא יהי' בית קיבול כו' ויש הוכחה לדעתו מדקתני במס' פרה האי דנתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחביות פסולים כו' ולא קתני לה במס' מקואות ע"כ:

ולכאורה נראה מריהטת לשונו הקדוש דדווקא היכי דבעי' מים חיים בעי' הויי' ע"י טהרה לדעת הרמב"ם ז"ל אבל מראיית הרא"ש וב"י ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שהוא ממה שבאו דבריו בפ"ו דמקואות סתומים ולא יצאו לחלק והתם לא מיירי רק במקוה כמבואר שם ואין ראיה משם דגם לענין טהרת זוחלין במעיין דלא בעי הוייה ע"י טהרה ולמה לנו להרבות במחלוקת הלא זה כלל גדול בכל מה דאפשר למעט במחלוקת עדיפא ועתה דאנו רואין דעת הרא"ם ז"ל בפ"ב דשבועות סי' תשמ"ו שגם הוא השוה דעתו לדעת קדושים הראב"ד ורמב"ם ז"ל דמקוה לא בעי' הויי' ע"י טהרה ובמעיין באו דבריו מבוארים דבעי' הווייה על ידי טהרה לטהר בזוחלין למה נאמר דרמב"ם ז"ל חולק גם עליו הלא טוב לנו לחבר את האהל לאחד ואיש אל אחיו יחדיו ידובקו בשיטתא חדא:

ומה מאוד מתוק לחיך טענת הרא"ם ז"ל שכ' שם וז"ל ואין חילוק בין חיות מי חטאת לחיות דמעיין דהא מקרא דכתיב גבי מעיין מביא ראיה עכ"ל דבאמת כבר תמה התיו"ט במקואות שם במשנה דדוחק לומר דקרא דיהיה טהור קאי אך אמעיין ולא אבור ומקוה דסמיך ליהיה טהור יע"ש. אך לקושיא זו נלע"ד די"ל ע"פ מה דדרשי' בת"כ פ' שמיני פ' ט' וז"ל מנין אם טמא יטהרנו ת"ל מקוה ומעיין יהיה טהור אין לי אלא מעיין את המקוה מנין מקוה את המקוה מקוה את הבור בור את הבור בור את המקוה מנין ת"ל מעיין יהיה טהור בור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור אי מהמעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן ע"כ הרי דדרש הת"כ הדרשה דיחיה טהור על כל חדא וחדא (ואולי מטעמא דחת"ס שם דמוכח מדכ' יהיה טהור בלשון יחיד יע"ש) והנה בבור ומקוה מים שפיר נדרש היהי' טהור כי בור יהיה טהור ממעיין או ממקוה וגם במקוה יהיה טהור ממעיין או מבור אבל במעיין א"א לומר יהיה טהור ממקוה או מבור כי מעיין מטהר בכל שהו והרמב"ם וראב"ד ז"ל לשיטתם דס"ל דגם לאדם מטהר בכ"ש וא"כ נשאר היהי' טהור במעיין בלא דרשה לזה דרשינין במעיין דווקא יהיה טהור הווייתו ע"י טהרה וא"ש בס"ד.

אבל לחלק גם תיבת מעיין ונימי דיהי' טהור לא קאי אכל מילי דמעיין אך אמים חיים זה לא מסתברא כלל דמידי מים חיים כתיב הלא מעיין כתיב וכטענת הרא"ם ז"ל:

וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ט דמקואות ה' י"ג המים הזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין לכל דבר והמנטפין מן המעיין אע"פ שהם טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרים אלא במ' סאה עומדין ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת היה הזוחלין מן המעיין מתערבים עם הנוטפין ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפין הרי הכל כמעיין לכל דבר ואם רבו על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרים בזוחלין אלא באשבורן לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן עכ"ל הרי דמיירי בהלכה זו משניהם מהיכי דבעי' מים חיים ולטהר בזחילה דזוחלין כשר לתרווייהו ונוטפין פסול לשניהם ועל זה סובב והולך בה' י"ד שכ' נוטפין שעשאן זוחלין כגון שסמך למקום המנטף טבלה של חרס חלקה והרי המים נזחלים ויורדין עליהן הר' הן כשרים פירוש דכשר לשניהם לטהר בזוחלין ולהני דבעי מים חיים וכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מד"ס אין מזחילין בו פי' דפסול לתרווייהו כי תיבת כשרים כולל גם שניהם יחד כמבואר בפירושא דמתני' דתנינין הזוחלין כמעיין וכשר לשניהם ונוטפין כמקוה ופסול לכל מילי דמעיין העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים לשניהם כמבואר שם בפי' הרא"ש ז"ל במשנה וברמב"ם ז"ל כאי שכ' בדין זה הרי' הכל כמעיין לכל דבר דבר כי כשרים כולל להכשיר לכל מילי דמעיין והארכתי בזה יען שראיתי להחת"ס שם שכ' וז"ל מ"ד ה"ה כשרים ולא כ' הרי הן כזוחלין ומינה נדייק שאם הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה אינו כזוחלין ומטהר באשבורן ומה ענין הכשר ופסול לכאן זה הכשרו בזחילה וזה הכשרו באשבורן אע"כ לא מיירי אלא מהכשר מים לזב שאם אינם כמעיין פסולים לגמרי אבל לשארי טבילות כשרים לסמוך ע"י דבר המקבל טומאה עכ"ל ואנכי בעניי אומר לא כן אבי רבן של ישראל כי אין מזה שום הוכחה להכריח כן ואדרבה נראין הדברים דלכל מילי דמעיין בעי' גם לרמב"ם ז"ל הווייה ע"י טהרה וכדאמרן אם כי גם בשו"ת חכמת שלמה נראה דאזיל בשיטת החתם סופר אבל גם לי יש סעד מאחרונים הלא המה הישיע"ק בה' מקואות ס"ק ל"ב שכ' דלרמב"ם ז"ל פליגי ר"י ור"י לענין טהרת זוחלין וכ"כ בגליון מהרש"א ז"ל בש"ע סעי' מ"ח דהוכיח כן בתשובה דגם לרמב"ם ז"ל לכל מילי דמעיין בעי הווייה ע"י טהרה אך שכ' דלפ"ז נסתר ההוכחה שעשה הב"י לדעת הרמב"ם ז"ל יע"ש ולענ"ד י"ל דהוכחה במקומה עומדת כי אם איתא דגם במקוה בעי' הווייה ע"י טהרה היה צריך התנא לשנות במקואות דינא דנתן ידו כו' והוי ידעי' הדין בפרה מק"ו כיון דבעי' מים חיים ועכצ"ל דדווקא למילי דמעיין בעי' הווייה ע"י טהרה וזה רמוז גם במקואות בהא דתני. אם עשה מהנוטפין זוחלין כשר לזב דהוי מים חיים. ולזבה לטהר בזוחלין וכנ"ל גם ע"י דבר המקבל טומאה מד' ס' לר"י ור' יוסי חולק ע"ז וס"ל דלכל מילי דמעיין בעי' הווייה ע"י טהרה גמורה גם מדרבנן וכנ"ל:

העולה מן המדובר דשיטת הרמב"ם וראב"ד ז"ל כדעת הרא"ם ז"ל דלכל מילי דמעין בעי' הווייה ע"י טהרה אבל לטהרת מקוה לא בעי' הווייה ע"י טהרה ואזדי לשיטתם דס"ל דכולו שאוב מדרבנן גם בכלים המקבלים טומאה (אך במילא בכתף לדעת הראב"ד ז"ל הוא מה"ת) ועכצ"ל דבמקוה לא בעי' הוייה ע"י טהרה וכמש"כ בתשובת הרא"ש ז"ל:

אמנם עדיין לא נתיישב שיטת הרמב"ן ורשב"א ז"ל דס"ל ג"כ דכולו שאוב מדרבנן כמבואר בחידושיהם יבמות פ"ב ובב"י שם וס"ל דגם במקוה בעי' הוייה ע"י טהרה וא"כ קושית הר"ש ורא"ש ז"ל קמה וגם נצבה ולפום ריהטא אין ישוב לקושיא זו אך דנימי דגם לרמב"ן ורשב"א ז"ל עיקר דרשה דיהי' טהור קאי רק על מעיין ובמקוה הוא רק אסמכתא ואינו אך מדרבנן כמו כולו שאוב (יעיון תשו' הרשב"א ז"ל סי' רכ"ח וי"ל דמה שהביא שם הדרשה דיהיה טהור קאי אך אמתני' דמס' פרה ואולי דלכך תני דין זה אך במס' פרה כי שם הוא מה"ת משא"כ במקוה דאינו רק מדרבנן לזאת בא שם בקצרה לרמז לנו זאת וכ"ז בדרך אפשר וקצת דוחק) ואל יקשה לך מדינא דממשיך ממעין או ממקוה דרמב"ן ורשב"א ז"ל מחמרי יותר מרא"ש ז"ל כמבואר בטוש"ע שם סעי' מ"ט הלא לדידהו אינו אלא מדרבנן ולרא"ש ז"ל הוא מה"ת כי לפעמים מצינו דבדרבנן עשו חיזוק יותר. ולפ"ז היה מקום לפרש כוונת רבינו הב"י ז"ל שכ' וז"ל ומ"מ כיון שהרא"ש ז"ל כ' שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כ' בתשו' שגדולים החמירו לפסול וגם ר"ש פי' דמזחיל ע"ג דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים אין להקל בדבר אלא נקטי' כדברי הרא"ש ז"ל הלכה למעשה עכ"ל ולכאורה טעמא בעי אמאי שביק דעת הרמב"ן ורשב"א ז"ל שגם הם עומדים בשיטתא דא ולזאת יש להחמיר ולהאמור א"ש כי לשיטתם הי' הדעת נוטה להקל כיון שפירוש הראב"ד ורמב"ם ז"ל מתפרש במשנה כמין חומר ופלוגתתם הוא רק בדרבנן ובדרבנן הולכין אחר המיקל אך מפני שיטת הר"ש ורא"ש ז"ל דס"ל דמה"ת בעי' הוייה ע"י טהרה גם במקוה ובשל תורה הולכין אחר המחמיר לזאת הכריע כדקיי"ל דגם במקוה בע"י הוייה ע"י טהרה:

ואם כנים אנחנו בסברא זו דבדרבנן היה דעת הב"י להקל כראב"ד ורמב"ם ז"ל אך מפני דעת הר"ש ורא"ש ז"ל דהוי חשש תורה לזאת הלך להחמיר יש ליישב קושית המע"מ שהובא בש"ך ס"ק ק"ד בסתירת דברי הש"ע דבסעי' י"ד העתיק לשון הרמב"ם ז"ל דבדבר המקבל טומאה מד"ס ג"כ אין מזחילין בו ובסעי' מ"ח התיר בהניח דף אם דפשוטי כל עץ מקבלין טומאה מד"ס לרמב"ם ז"ל יע"ש אם כי החת"ס שם ובסי' רי"ח שפך סוללה על המע"מ וש"ך וז"ל בסי' רי"ח. וצ"ע אלחם חמודות וש"ך ס"ק ק"ד שהקשו סתירת הש"ע מסעי' מ"ח לסעי' נ"ד ותמיה לתמיהתם הא זה תליא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמפרש מתני' שלא יזחילו ע"י טומאה א"כ זב אמים חיים קאי ופלוגתתם בפשוטי כלי עץ וקיי"ל כר"י להחמיר אך להר"ש פלוגתתם במי גשמים ולא במים חיים והזב הוא המהוה ואין פלוגתתם בפשוטי כלי עץ ולכ"ע במקל בלא סיעת אדם כשר וא"כ נהי דהמחבר פסק להחמיר כב' הפירושים כמש"כ הב"י בכוונת הטור מ"מ מי גשמים ע"י פשוטי כלי עץ כשר ממ"נ לרמב"ם מי גשמים כשר אפילו ע"י טמא ממש ולהר"ש פשוטי כלי עץ אינם מעכבים כלל ומאי ק' להו לרבותינו וצ"ע עכ"ל ולענ"ד נראה דהא דהרא"ש ז"ל מפרש כן מתני' לאו מפני דלפירושו מוכרח לפרש כן אך יען דאזיל לשיטתו בפ"ב דכלים דס"ל דפשוטי כלי עץ אינם מקבלין טומאה גם מדרבנן לזאת הוכרח לפרש דהרבותא דמקל וקנה הוא שראוין לקבל טומאה כשיעשה להם בית קיבול ועיקר פלוגתתם הוא מפני דזב וזבה אוחזין בהן אבל גם לרמב"ם ותוס' בב"ב ס"ו ורשב"א ז"ל שם בשטה מקובצת שפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מד"ס יש לפרש ג"כ המשנה כפי' הרא"ש ז"ל ונאמר בפרושו דר"י אשמעוי' דאפילו מקל או קנה שמקבלין טומאה מד"ס. ועוד זאת כי זב וזבה אוחזין בו דטומאתן מה"ת דאיכא תרתי לריעותא מ"מ כשר כיון שעיקר זחילת המים אינו הולך רק על דבר המקבל טומאה מדברי סופרים והזב וזבה הלא המה אוחזין בלבד ור' יוסי פליג ואמר כל דבר המקבל טומאה אף מד"ס אין מזחילין בו וא"כ צדקו המע"מ וש"ך בקושיתם דכיון דפסק בסעי' נ"ד דגם בדבר שמקבל טומאה מד"ס אין מזחילין בו וא"כ פסק כרמב"ם ותוס' ורשב"א ז"ל דפשוטי כלי עץ מקבלין טומא' מד"ס א"כ אמאי התיר בסעי' מ"ח בדף. אמנם להאמור י"ל דכיון דגם לרא"ש ז"ל נראה לו פירוש הרמב"ם ז"ל וקלסיה אך למעשה לא רצה להקל באיסור כרת ולכך במקבל טומאה מד"ס דמה"ת הוי הוייה ע"י טהרה אך דמדרבנן לא הוי הוייה ע"י טהרה בזה סמך על הראב"ד ורמב"ם ז"ל להתיר וכנ"ל (ואין מזחילין בו דבסעי' נ"ד פירושו לטהר בזוחלין וכמש"כ הש"ך) אבל כל זה אך לפלפולא אבל לדינא חלילה וחלילה להקל כי לדבריי דעיקר טעם הב"י ז"ל הוא מפני דסמך על ראב"ד ורמב"ם ז"ל בוודאי דצריכין לחוש לשיטת רמב"ן ור"ש ורשב"א ורא"ש ז"ל כיון דיש לפרש המשנה גם לשיטתם דבפשוטו כלי עץ ג"כ אסור וכאמור וכן העלה החתם סופר שם בסי' קצ"ט יע"ש והכי קיי"ל להלכה דגם ע"י כלים המקבלים טומאה מד"ס כגון פשוטי כלי עץ וכדומה ג"כ אסור כדי שיהיה הוייה ע"י טהרה גמורה:

דף עד.

גמ'. איתבי' רבא לרב נחמן אפי' אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא הך דמית איסור מית כו' והקשו הפוסקים על פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"י סעי' ז' דבדבר חשוב שנתערב באחרים ונפל אחד מהם לים דגם שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולן דלפ"ז מאי הקשה הש"ס על רב הלא אכילת מזבח כאכילת אדם וכיון דנימא דיקרבו הוי כאכילת אדם אחד יע"ש בש"ע וי"ל דהנה הטעם דאסור לאדם אחד לאכול את כולן הוא יען דההיתר הוא מטעם ס"ס וכמש"כ הרא"ש ז"ל ספק דלמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור אבל אם אדם אחד אוכל את כולן תו ליכא ס"ס וכמבואר שם בש"ך ס"ק מ"ח יע"ש אמנם התוס' כאן ד"ה ונפלה כ' הטעם יען דמה"ת חד בתרי בטיל ואך מדרבנן אסור ובדרבנן תולין לומר שהאיסור נפל לים. ולפ"ז דאין ההיתר מכח ס"ס שרי לאכול הנשארים גם אדם אחד. אמנם הפוסקים הוצרכו לטעם ס"ס וכמש"כ הישוע"ק שם בסי' ק"י בד"ה או נפל דכיון דרובא דהיתירא נימא לחומרא כל דפריש מרובא פריש ומן ההיתר נפל ואיסורא ברובא איתא ולזאת אצטרכו הפוסקים לטעמא דס"ס יע"ש ונלע"ד די"ל לפ"ז באם נתערב טרפה ומת אחד מהם ועבר על התערובות י"ב חודש דאז יש לתלות שפיר דאיסורא מית מטעמא דתוס' דכיון דמה"ת חד בתרי בטיל ואך מדרבנן אסור ובדרבנן תולין לומר שאיסורא מת ואין לומר דהלא איכא רובא דהיתירא וכמש"כ הישיע"ק ומהיתר מת כי לעומת זה איכא רובא דרוב טרפות אין חיות יב"ח למאי דקיי"ל כמ"ד טרפה אינה חיה וא"כ למה נאמר דמהיתירא מת והטרפה חיה ויצא מהרוב דטרפה אינה חיה יב"ח והוי רובא נגד רובא. ושוב הדרינין לכללא דספיקא דרבנן להקל ותולין בדרבנן (ואין לומר דרובא דהיתרא עדיף יען דהוא רובא דאיתא קמן דגם ר"מ מודה כי לעומת זה איכא עדיפות לרובא דטרפה אינ' חיה דאך מיעוטא דמיעוטא חיין כנודע) דהך דאיסורא מית ולפ"ז שרי גם לאדם אחד ולזאת שפיר הקשה הש"ס ממתני' דאחד בריבוא ימותו כולן אם כי מזבח הוי כאכילת אדם אחד יען כי תני במתני' גם טרפה שנתערבה ומ"מ קתני דימותו כולן דמשמע דגם יב"ח לא מהני גם במת אחד מהם. ובזה בדינא דיועיל גם לאדם אחד וכאמור ואין לדחות דהלא הש"ס קפריך מימותו כולן דקאי על רישא דמתני' דלא מיירי בטריפה שנתערבה רק בסיפא דמיירי בירעו עד שיסתאבו ז"א כי באמת מלישנא דמתני' דקתני ימותו כולן משמע שדווקא כולן אבל אם מת אחד מהם אין תקנה להנשארים אפי' להקריב אותן חוץ מאחד מהם דבכה"ג איכא ס"ס וא"כ שפיר קמקשה המקשן גם מרישא דמתני' אך שיש לדחוק ולדחות דהא דקתני ימותו כולן לאפוקי שאם מת אחד מהם אין למנשארים תקנה שיקרבו כולם:

אבל אין זה דחיה עצומה כי פשטא דמתני' לא משמע הכי אך דחיה בעלמא הוי ובכה"ג דרך המקשן לעשות הפירכא מראש המשנה ולסמוך על סופא דמתני' וכמש"כ במבוא התלמוד בקיצור כללי הש"ס יע"ש וק"ל ולפ"ז יולד לנו דין חדש דאם נתערב טרפה בשאר בע"ח ועבר על התערובות יב"ח ומת אחד מהן אזי יהיה שרי כל התערובות גם לאדם אחד לאוכלן שתים שתים אבל צריך עיון לי לדינא כי כל מה שכתבתי לא כתבתי רק לפלפולא ולפום ריהטא אבל לדינא צ"ע:

דף עד:

גמ'. האי טרפה היכי דמי כו' כר"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מעל"ע הלכה אינה צריכה בדיקה כו' והקשה בהגהות דגול מרבבה ביו"ד סי' ל"ב עמש"כ הב"י בשם הר"ן ז"ל דאיכא מ"ד דבהכה לרוחב השדרה דחוששין שמא נפסק החוט בכה"ג אפי' בהלכה בעי' ג"כ בדיקה בחוט השדרה דלשיטה זו קשה דנוקמי הש"ס בכה"ג דבזה אפי' בהלכה צריכה בדיקה יע"ש וגם הכו"פ בסי' נ"ח הקשה כן יע"ש וי"ל בפשיטות ע"פ מש"כ המטה יהונתן שם לתרץ קושית רש"י ז"ל דאמאי ירעו עד שיסתאבו נשחטה אחר הליכה ונבדקה אם נמצא בה ריסוק אברים היינו האי שנתערב והשאר יקריבו ותי' לדעת הרמב"ם ז"ל שריסוק אברים שייך גם באברים שאם נטלו כשר א"כ י"ל שנתערב בזבחים שכולם ניכר בהם איזה ריסוק באברים שניטלו כשר בהם וכיון שלא ראינו שנפלה אין אנו חוששין כלל והשתא דנתערב האי נפילה כולם נכנסו תחת הספק ולבדיקה א"א דהא בכולם ניכר איזה ריסוק עכ"ד יע"ש ולפ"ז א"א לאוקמי שנתערב בהמה שהכו אותה על שדרה שלא מהני הילוך דא"כ קשיא קושית רש"י ז"ל נשחטה ונבדקה ואם ימצא נפסק החוט היינו האי שנתערב והשאר יקריבו. וא"א לומר שנתערב בזבחים שכולם הכו אותם על השדרה במקל דא"כ כולם טריפות בלא בדיקה ולזאת לא מוקמי הש"ס בכה"ג וק"ל:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה