אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת מגלה

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת מגלה

מסכת תענית

דף כא.

גמ'. דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כראב"ע כו' והקשה הלח"מ בפ"א מה' מגלה עמש"כ המ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל דכל הלילה כשר לקריאת המגלה יצא מהא דכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה א"כ מה קאמר הש"ס דאתי לאתויי אכילת פסחים שהוא דלא כהלכתא לדעת הרמב"ם ז"ל שפ' בהק"פ כראב"ע ולא קאמר הש"ס דאתי לאתויי מקרא מגלה יע"ש אם כי למה שצידד הברכי יוסף בסי' תרפ"ז דלדעת האומרים בסי' נ"ח דיש תשלומין לק"ש גם לקריאת מגלה דלילה יש תשלומין ביום יע"ש לק"מ. כי במנחות ע"ב ע"א אמרי' דקתני לילה דומיא דיום מה יום בלילה לא אף לילה ביום לא ומקרא מגלה יש לו תשלומין ביום. אמנם לפי מה שהעלה שם וקיי"ל כן דאין תשלומין למקרא מגל' שפיר יש מקום להקשות וי"ל דיען דדבר שמצותו ביום כשר כל היום דאתי לאתויי סידור בזיכים כר"י לא אתיא כהלכתא דקיי"ל כרבנן החולקין מנחות צ"ט על ר"י לזאת משני הש"ס גם הכלל דלילה דאתי לאתויי כראב"ע שהוא דלא כהלכתא תרווייהו שווין אבל מקרא מגלה באמת הלכתא כן וכנראה מסתימת המשנה דדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה וק"ל:

דף כו.

גמ'. ביהכ"נ לוקחין תיבה אמר רשב"נ אר"י לא שנו אלא בהכ"נ של כפרים אבל בכה"נ של כרכים כיון דמעלמא אתי לי' לא מצי מזבני לי' דהוי לי' דרבים כו' הנה לבאר לי העני בדעת. קצת בסוגיא זו בהבדילא דבין כרכים לכפרים. אמרתי אשיחה באריכות קצת בשאלה שנשאלתי מעיר אחת ממדינת רוסיא. וזו תוארה הנה קנו בהכ"נ בעוד היתה העיר מצער ואנשי' מעט ולאחר עבור כמה שנים שנתגדל העיר ויצר להם מקום בכה"נ להתפלל. וגם מריבה נתהווה ביניהם זו"ז גרם להם להתפרד עד שרובם וטובים שבהם בנו להם בכה"נ גדולה ומידי יום ביומו עזבו הבע"ב ביהכ"נ הישינ' וקבעו מקומ' בביהכ"נ החדש' הגדולה. וקצתם עקרו דירתם משם עד שנשארו בביהכ"נ הישנה מעט מזעיר. מכל זאת דחקו את עצמם להחזיק בשלהם עד עת בא גזירת המלכות לסגור הבתי כנסיות אשר אין להם הורמנא הנקרא (טפערדעניא) וזה היתה עוד בשנת תרכ"ו ואז נסגרו שניהם יחד עד לאחר ההשתדלות של הבע"ב דביכה"נ החדשה בפזרון ממון רב שנפתח אך מפני שלא השיגו אז כתב הורמנא יש כח ביד מושל העיר לסגרו בכל עת שירצה וכן עשה כמה פעמים וסגרו על יום או ימים כדי להוציא ממון ישראל אבל בע"ב דביהכ"נ הישינה מפני עניים ומיעוטם התייאשו אז מלהשתדל לפתחה. ומאז מתפללים בביהכ"נ החדשה כי גדולה היא להחזיק כולם בריוח וכעת רצון כל אנשי העיר למכור בהכ"נ הישינה לבית דירה וחנות למען יהי' להם מעות להשתדל ולהשיג כתב הורמנא על ביהכ"נ החדשה. ולשאר הצטרכות העיר. זאת היא תואר השאלה ושאל הרב איך לעשות ע"פ דת התורה:

והנה הרב יצא לדון בדבר חדש דגם עיר קטנה כזו דין כרך יש לו וטעמא דכיון דלחומרא אנו חוששין ג"כ לטעם המפרשים חומרת הכרכים מפני דאחרים נתנו בבנינה (יעוין בפמ"ג במ"ז סי' קנ"ג סק"ו) ובכפרים פ' הרמ"א ז"ל שם סעי' ז' דאפילו בנו אותו משל אחרים מותר למכור. וההבדל ביניהם הוא דבכרכים כיון דיש לכל אדם עסק שמה לפעמים לזאת נתנו אדעתא שיהי' להם שם מקום להתפלל. וחשיבים כאנשי הכרכים משא"כ בבני הכפרים דהאחרים שנתנו לא נתנו רק אדעתא דבני הכפרים כיון שאין להם עסק בהם. ואין דעתם להתפלל שם אבל אם האחרים התפללו שם בפרט אם הלכו קצת מבע"ב דביהכ"נ אשר התפללו שמה ונתנו מעות לזה אין למכור בלא דעתם ודין כרכים לו ואין לו דין כפרים. אך בלא עקר דירתו גם אחד מהם עכת"ד השואל. ולענ"ד פשוט וברור דחדש זה אינו מה"ת והאמת מנגדו כי כבר אמורה עלי ספר שו"ת פני יהושיע סי' ד' לבאר איזה נקרא כרך וז"ל אבל כד מעיינת בה נראה להוכיח דלא מקרי כרך אלא עיר גדולה שבגדולות שהוא מקו' שווקים וירידי' שבאין לשם מכל הצדדי' תמיד אבל עיר גדולה שאינו מקום שווקים אע"פ שלפעמים באים לשם אורחים מעלמא אינה נקרא כרך ע"כ ולאחר שהאריך שם בראיות ברורות כראוי מוצקית מסיק וז"ל ולענ"ד עפמש"כ דכרך קרוי שרוב פעמים נמצאו בה עשרה בטלנים מעלמא לא נמצא הרבה קהלות במדינה שיהי' דין זה שייך כ"א בקהלה שיש בה הרבה יהודים בשנה ואורחים חונים שם כמעט חצי שנה או יותר דאז הקדישו לדעתם כיון שצריך להם לנוס בה עכ"ל (יע"ש שאחת מראיותיו הוא מר"ן ז"ל בריש מכילתן שפי' דכרך הוא עיר גדולה שבגדולות. ויש עוד סעד מריטב"א ז"ל שכתב ג"כ כן שם יע"ש) אברא כי בשו"ת משאת בנימין סי' ל"ג כ' וז"ל גם לא לכל מילי שם כרך שוה דלענין מקרא מגלה קרוי כרך המוקף חומה מימות יהושיע בן נון ולריב"ק המ"ח מימות אחשורש (יעוין פמ"ג ג' שם בא"א סק"י) ופ"ק דסנהדרין לענין עיר הנדחת תניא ואם יש בה יותר ממאה לא נקראת עיר אלא כרך דברי ר' יאשי' ר' יונתן אמר ממאה עד רובו של שבט וכן מתא מחסיא פ' בני העיר קרי לי' ר"א בשם כרך ובפ"ק דכתובות גבי מעבירין את המת מלפני הכלה אר"א כגון מתא מחסיא דמפקינין מכרך ומפקי' מכפר וש"מ דלאו לכל מילי בשוה קרוי כרך אלא כל דבר לפי עניינו הלכך בנ"ד אינו דומה לכל הני עכ"ל הרי דאין להשוות כרך לכרך. אמנם יש ליישב דברי רבינו הפ"י ז"ל דאין מדמין רק להיכי דמצינו ג"כ דמייחסין גדלות העיר לכרך משא"כ לשם כרך דמורה על מוקף חומה שאינו ענין כלל לשם חומה המורה על גדלותה. ודפרק קמא דסנהדרין. (וטענת המ"ב מפ"ק דכתובות גם הפ"י ז"ל שם הרגיש בזה וישבו בישוב נכון. וגם נכדו הפ"י ז"ל בחי' בפ"ב דמכילתן כוון לדעתו הגדולה יע"ש) הנה שם ט"ו ע"ב. לא נמצא כלל שם כרך וז"ל הג"מ דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מי' ועד ק' דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר מק' ועד רובו של שבט ע"כ ופירש"י ז"ל שם בד"ה מעשרה ועד מאה וז"ל בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והא להו צבור כו' ע"כ א"כ לא נזכר כלל שם כרך:

אמנם צדקה טענת המ"ב ז"ל למה דגרסי' בירושלמי שם פרק י' ה' ו' וז"ל עיר לא כפר עיר לא כרך והוא שתהא מחמשה ועד עשרה דברי ר"מ ר' יהודא אומר ממאה ועד רובו של שבט ע"כ אבל בישוב דעת הפ"י ז"ל י"ל דאנן קיי"ל כר"י יהודא ור"י וכפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' עכו"ם ה' ב' א"כ חזינין דלא נקרא כרך רק ברובו של שבט. וזה באמת כרך גדול כלשון הרמב"ם ז"ל שם שכ' וז"ל שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך גדול וכל פחות ממאה ככפר קטן ורובו של שבט כרך גדול (אם נימי שכך הי' גירסתו בירושלמי כדרכו בקודש שלא לשנות הלשון בוודאי דלק"מ על הפי' כי למדין כרך מכרך. ולא מכרך גדול) וכיון דיש לפנינו שם כרך שמורה על רובו של שבט ושם כרך שפירושו עיר גדולה שבגדולות נקטי' הכלל שבתלמוד תפסת מרובה לא תפסת תפסת מיעוט תפסת ועכ"פ לא נקרא כרך רק עיר גדולה שבגדולות ככרך דפ"ק דמגלה וא"ש דברי רבינו הפ"י ז"ל:

והנה לדינא גם המ"ב בא לעמק השוה עם הפ"י ז"ל (כמבואר בלשונו שהובא במג"א שם בס"ק י"ז ועוד יותר בתשו' שם יע"ש) דאין לו דין דכרכים רק היכי דבאין שם סוחרים תדיר לסחורה והם הקהילות הגדולות. ועתה האם יעלה על הדעת לומר שבעקר אחד דירתו מעירו דין כרך להעיר. כי א"כ אין לך עיר שבישראל שיהי' לו דין דכפרים כי לא ימלט שיעקור אחד דירתו מעירו ונפל דינא דכפרים בבירא. (ולומר להתנות עם בני העיר קודם עקירת דירתו לסלק רשותו זה לא שמענו ולא ראינו. ואין הדעת מקבלו. ולא אישתמיט חד מהפוסקים לומר זה) ובחנם נתלבטו הפוסקים להאריך ולבאר ההבדל שבין כפר לכרך. ובפרט שכ' דכרכים ל"ש ולסברת השואל אדרבה נהפוך הוא כי כפר לא ימצא רק אחד מני אלף שכל בני העיר יושבים במקומם ולא נד גם אחד מהם אלא ודאי פשוט וברור דזה לא איכפת לן ולא יצא עי"ז מכלל כפר וכדאמרן:

ונלע"ד טעמא דמלתא דהן אמת אם כי דעת רוב הפוסקים הרמב"ם והרשב"א בחי' ורא"ש ורי"ו ז"ל דגם במקום שלא נתנו אחרים דין כרכים לו שאין למוכרו מטעמא דהקדישוה ע"ד כל עולם וכ"נ דעת הגאון הר"ח ז"ל בפירושו כאן שכ' וז"ל ובהכנ"ס של טרסיים בירושלים שקנאה ראב"ע הם עשאוה לעצמן ולא מסרוה לרבים לפיכך מכרוה ע"כ הרי דכ' בטעם החומרא דכרכים מפני דמסרוה לרבים. ולזאת דעת האו"ז בסי' שפ"ה שהביאו הג"א בשם ראב"י ז"ל הביאם הב"י ז"ל דס"ל להתיר בכרכין היכי שלא נתנו אחרים בבנינה נדחית מהלכתא כמבואר בש"ע שם אבל חזי' להר"ן ז"ל שכ' שני הטעמים והריטב"א ז"ל בחי' שם כ' דשניהם נכונים. וי"ל דגם אלו הפוסקים ס"ל לחוש להחומרא שנולד מהטעם דאחרים נתנו בבנינה אך דס"ל דגם בל"ש טעם זה מ"מ אסור למכור (יעוין מג"א שם ס"ק ט"ז) ויפה כ' רבינו הפמ"ג לחוש לחומרת כל הטעמים אמנם ביאור הטעם ביארו כאן הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל בחידושיהם דחיישי' לשמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני העיר זו ולא לזט"ה משא"כ בני העיר דבזמן נתינתן הי' כפופין להם א"כ יש יכולת ביד בני העיר לעשות גם בלא הסכמתם כיון דבשעת הנתינה הי' כפופין והכל הולך אחר שעת נתינה כמבואר בלשון הפוסקים. וסברא זאת מצאתי בתשו' פ"י שם סי' ד' שהאריך להוכיח שם דברוב בני העיר וזט"ה סגי (יעוין בחי' רמב"ן ז"ל כ"ה ע"ב בד"ה וכן שכ' וז"ל ומסתברא במעמד רוב אנשי העיר ע"כ וריהטת לשונו מורה דלא בעי' ג"כ רוב מתוך כל וצ"ע בזה) וכ' שם וז"ל ואע"ג דקצת הפוסקים כ' דהא דאמרי' בגמ' דבכרכים לא מהני זט"ה במא"ה הוי הטעם דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא לי' משמע דאפי' אחד יכול לעכב ז"א דהתם הוי הטעם דאחד בסוף העולם אינו משעבוד לבני העיר ואין יכולין לכופו ומש"ה חלקו אינו מחול אבל בני העיר דכופין זה את זה אם רובן מסכימין הוי מיעוט כמאן דליתא דמי והוי ככולו. וכן מבואר בדברי הר"ן ז"ל פ' בני העיר שכ' די"מ דהיינו טעמא דבני כרכים לא מצי למיזבן שמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני העיר זו ולא לטובי העיר שבה. עכ"ל הרי כמ"ש ומוכח נמי דאחד איני יכול לעכב דאל"כ למה לי טעם דאין כפופין לעיר זו תיפוק לי' אפי' הוי כפופין הרי אחד מעכב ושמא הוא אינו מסכים דהא בני העיר הוי כפופין ואפ"ה אחד מעכב אלא ש"מ דאין דין זה יוצא מן הכלל דקיי"ל בכ"מ רובו ככולו. ופשוט הוא בעיני עכ"ל וזה פשוט לענ"ד דכיון דבשעת נתינתן הי' כפופין לא איכפת לן מה שהם כעת אינם כפופין כי הכל הולך אחר שעת נתינה:

ולכאורה יש סתירה לזה מדברי מרן הב"י ז"ל שם שכ' וז"ל כ' מהר"י בן חביב ז"ל אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. מצאתי כתוב בביאור. יש לעיין אם זה התנאי הוא בשעת הבנין למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפי' שהי' לדעת עצמם היו יכולים למוכרה. ואולי מפני שהוא כרך גדול יש לחוש שמא יחסר אחד מהם בשעת המכירה ולפיכך אין תיקון אלא בדעת היחיד ע"כ ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו כו' עכ"ל הרי דגם בחסר אחד אין כח למכור אמנם באמת במעט עיון יש תשובה לזה. והוא דהנה הב"י ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח כ' בשם תשו' הרשב"א ז"ל וז"ל שאין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כולם ולא מה שיסכימו מקצתם ואפי' היתה הולכת אחר הרוב אין ההסכמות אלא כשהיתה במעמד כולם כענין בדינין דעלמא עכ"ל וכ"כ בחו"מ סי' י"ג בשם הרשב"א ז"ל מתשו' אחרת יע"ש והאריך בזה הגט פשוט בכלל א' יע"ש (יעוין בבה"ט חו"מ סי' רל"א ס"ק כ"ז ופ"ת סק"ו) והברכי יוסף בחו"מ שם כ' בשם הרב פ"מ וז"ל ולענ"ד בכ"מ שאנו צריכין לדעת הרוב בעי' שיהי' רוב מתוך כולו. ומתשו' הרשד"ם דסי' ת"ו אין ראי' דכיון דהיחיד ההוא לא הי' בעיר בכה"ג לא בעי' רוב מתוך כולם אלא מתוך כל הנמצאים בעיר אבל אם אחד הלך מהעיר וראו הצבור לצורך שעה לתקן איזה תיקון או עריכה היעלה על הדעת שלא יוכלו רוב הקהל לתקן מפני אחד שהלך אך אם אותו היחיד הי' אחד מהפרנסים אף אם הלך מחוץ לעיר מעכב עכ"ל והברכ"י שם כ' עליו דמתשובת הרשד"ם ז"ל נראה דלא ס"ל חילוק זה יע"ש. וי"ל דזה הוא שיטת המ"כ דחיישי' לשמא יחסר אחד מיושבי העיר בשעת המכירה שלא יהי' אז בביתו ודעת המהר"י בן חביב ז"ל דכ' דיש קושיא עליו ס"ל כדעת הפ"מ דכשאינו בעיר לא איכפת לן או דס"ל כדעת הברכי יוסף שם דהא דבעי' רוב מתוך כולם אינו אלא במבוררים כממונים ופרנסים אשר בכל בדקי העיר הם ניעדים אבל לאיש שאיננו גדול אלא הוא יחידי מהיחידים לא איכפת לן יע"ש אבל פלוגתת המ"כ ומהרי"ח ז"ל הוא רק בזמן שהוא מיושבי העיר ובעוד ימים יחזור לביתו אבל בעקר דירתו כ"ע ס"ל דלא בעי' דעתו כלל אך אזלי' בתר הסכמת בני העיר ותדע דהכין הוא. דהרי הראשונים הנ"ל והרשב"א ז"ל מכללם כ' וז"ל ושמא יש אחד בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב לפי שבני העולם אינם כפופין לבני העיר הזו ולא לשטה"ע שבה עכ"ל והרשב"א ז"ל מרא דשמעתתא דבעי' רוב מתוך כל וא"כ מאי איצטריך לטעמא דאין בני העולם כפופין לבני העיר תיפוק לי' דאינו לפנינו אלא וודאי דבגווני שאינו מיושבי העיר כלל בוודאי לא בעי' דעתו אך מפני שמעולם לא הי' כפוף לזאת יכול לעכב בחלקו שיש לו משא"כ בעקר אחד דירתו או מיעוט מהם בוודאי יכולים בני העיר לעשות כל מה שירצו כיון שהי' כפופין בשעת נתינה לזאת אינם יכולים לעכב ומעמדם בתוך בני העיר לא בעי' כיון שכעת אינם מיושביו וכאמור:

זאת כתבתי גם לסברת השואל. אבל לענ"ד ברור בסברא דכמו דבכפרים כיון שאין באין שם תדיר אורחים אמרי' דאדעתא דבני הכפר נתנו ה"נ בבני הכפר עצמם בשעת נתינתן לא הי' דעתם רק שבעת ישיבתן יעשה הכל על דעתם ג"כ אבל כשיעקרו דירתם משם. ואין דרכם לבוא שמה בכל פעם לסחורה מפני שאינו כרך א"כ מאי איכפת להו בהנהגת בני העיר. ולזאת גם אם רוב בני העיר נאדו ממקומם לקבוע דירתם במקום אחר הקבועים במקומם המה ככל בני העיר ויכולים לעשות כל מה שירצו בהסכמתם וזה לענ"ד ברור אך לא הכנסתי א"ע כעת למצוא ראיות לזה (ולפום ריהטא נלע"ד כי אין זה צריך חיזוק כלל. כי חזק הוא מעצמותו אבל צ"ע עדיין) יען כי אין זה שייך לנידון דידן. דלא עקרו דירתם רק מיעוט בני העיר ובזה בודאי דלא יאמר ליתן עי"ז להעיר דין כרך מפני דבעי' הסכמתם כאשר ביררתי להלכה ולמעשה בס"ד

והנה בנידון שלפנינו גם אם הי' בכרך הי' יכולת ביד זט"ה במא"ה למכור כרצונם. וכמש"כ המג"א שם בס"ק י"ב בשם המבי"ט וז"ל שם בח"ג סי' קמ"ג. אבל מצד הדין אחר שיסכימו זט"ה או הקהל למכור יש להם רשות אפי' הי' ב"ה של עיירות שהי' מתפללין בו. כ"ש שאינם מתפללין בו וכיון שאינם מתפללין בו אפי' שהוא ביהכ"נ של כרכים יש להם רשות לזט"ה למכור עכ"ל וגם כאן דנסגר זה כמה שנים מהממשלה באונס ומתשו' מבי"ט שם נ' קצת דלא באונס נשכר לבית דירה ומ"מ התיר למכור כיון שאין מתפללין בו ק"ו כאן) דבודאי ניחא לכל העולם למוכרה יען שאין בכחם לפתחו. ודמי למש"כ המג"א שם בס"ק ל"ז בשם הר"ם מלובלין ז"ל וז"ל ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בהכ"נ כו' מטעם דכשבנאו כו' ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בהכ"נ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים כו' ולכן בודאי לכ"ע ניחא למוכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרווחא דמלתא ישארו מקום ארון הקודש פנוי (יע"ש בא"ר ס"ק י"ח שהגי' כמש"כ בתשו'. שהמקום שעומד עליו בהכ"נ דאנשים שהוא עיקר הקדושה ישאר פנוי יע"ש) ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל וה"נ ניחא לכל העולם למוכרו כיון שאין תקנה לפתחו מפני עניים ואדרבה זכות הוא להם שעי"ז יפתחו בה"כ הגדולה באופן שלא יהי' יכולת למושל העיר לסגרו וזכין לו לאדם שלא בפניו וכמש"כ המהר"ם ז"ל:

עוד זאת נפשוט מתשובת מהר"ם ז"ל לספיקו של השואל שנסתפק אם גם בכרכים כשיכולים למכור זט"ה במא"ה אם יש להם רשות למכור גם הד' דברים המבוארים בש"ע שם סעי' ט' ולהוציא הדמים לחולין (יעוין בתוס' כאן ד"ה כיון חומרת הכרכים ותבין הספק) כי באמת הם רצו לעשות מרחן שם ומעיקר הדין השיב דשרי אך מהיות טוב ולרוחא דמלתא צוה לעשות גן ירק דאינו מגונה כ"כ כמבואר בא"ר שם ופמ"ג בא"א שם ובס"ק כ"ב ובמחצית וגם זריעה דמי ג"כ להד' דברים דבעי' לזה זט"ה במא"ה כמבואר שם בשו"ת פ"י סי' ד' ופמ"ג בא"א שם ומ"מ התיר המהר"ם ז"ל אברא כי המחצית שם כ' וז"ל דהא מבואר דבכפר אם מכרו אנשי העיר לבד בלא זט"ה הלוקח יעשה בו מה שירצה חוץ מד' דברים משמע דאפילו זריעה הותרה לו ועכצ"ל דזריעה אינו מגונה כמרחץ וכל הד' דברים כו' עכ"ל אבל לענ"ד האמת להלכה כדעת הפ"י ופמ"ג. כאשר אבאר בס"ד. דהנה לקמן ע"ב גרסי' אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו זט"ה במא"ה אבל מכרו שט"ה במא"ה אפי' למישתי בי' שיכרא שפיר דמי רבינא הוה לי' ההיא תילא דבי כנישתא אתי לקמי' דר"א אמר לי' מהו למיזרעה אמר לי' זיל זבני' משט"ה במא"ה וזרעה ע"כ והקשו כל הראשונים דאמאי בעי זט"ה במא"ה. ונתפרדו בישוביהם. התוס' רי"ד ז"ל במהדו"ת מפרש מכח קושיא זו מימרא דרבא דקאי אשל כרכים דבזט"ה במא"ה יכולין למכור גם בשל כרכים ההיא תילא דרבינא כנסת דכרכים היא דלא מזדבן אלא בזט"ה במא"ה יע"ש אבל הוא דעה יחידאה ושיטה דחוי' אצל להקת כל המפרשים ופוסקים ראשונים. וגם התוס' רי"ד ז"ל בעצמו במהד"ק דחה פירוש זה יע"ש ותי' הרמב"ן (והר"ן ז"ל הביאו) ורשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם דאנשי העיר לא הי' צריכין לקנות אז ס"ת ותיבה ואי לא הוי מצי מפקי דמי לחולין לא הוי מזבני לי' ומש"ה יהב לי' עצה למיזבן מזט"ה במא"ה כי היכי דלזבני' לי' יע"ש ובריטב"א ז"ל שהוסיף עוד תי' מדעתו יע"ש ובשיטת רבינו יהודא בר ברכי' ז"ל תי' וז"ל כ' הרב ר' אברהם ז"ל נראה לי כי רבינא הי' חושש שמא יפשעו בדמים מלקנות בהם דבר שבקדושה ולפיכך אמר לו ר"א זבני' מזט"ה. ויש מי שרוצה לומר שאין מותר ללוקח להשתמש בו עד שיקנו בדמים דבר המקודש יותר ממנו ורבינא לא הי' יכול להמתין כ"כ עכ"ל ומדחזי' דחזרו כולם למצוא טעם הדבר דבעי רבינא זט"ה במא"ה נראה מבואר דס"ל דזריעה לא הוי תשמיש מגונה כהני ד' דברים המפורשים במתני' לקמן כ"ז ע"ב וזריעה מותר בלא זט"ה במא"ה הרי לנו דעת התוס' רי"ד ורמב"ן ורשב"א וריטב"א וריב"ב ז"ל דזריעה לא דמי להד' דברים כי אלו בדוקא נשתנו לגריעותא אבל בזריעה לא בעי' זט"ה במא"ה וכדעת המחצית השקל:

אמנם התוס' לקמן כ"ח ע"ב ד"ה בתי כנסיות כ' וז"ל וא"ת כיון דמהני תנאי לאותן שבבבל א"כ קשה מההיא דלעיל דרבינא כו' ואמאי איצטריך לעשות כן אחר שנחרב וי"ל משום דזרעה דזריעה הוי קלות ראש ועגמת נפש ומש"ה אסור אפי' בחרבנה ע"כ והרא"ש ז"ל בסי' ז' והאו"ז בסי' שפ"ח הלכו אחר תירוצא דא ונראה מזה דדמי לחד' דברים ומבואר הוא ברא"ש ז"ל סי' א' שכ' וז"ל אפי' למישתי' בהו שיכרא פירש"י ז"ל בדמים והדין עמו משום דבהכי איירי מתני' כדקתני לוקחין בדמיו. ומיהו ה"ה בביהכ"נ יכול הלוקח לעשות בו כל צורכו אפי' ארבעה דברים שאסרו חכמים דכולה מתני' איירי בשלא מכרו שט"ה במאב"ה. וכן ההוא תילא דבי כנישתא רצה לקנות לזורעו ואמר לי' ר"א שלא יוכל לזרוע בו אם לא יקנה אותה מזט"ה במב"ה אבל לאחר שקנה אותו יכול לזורעו וזריעה תשמיש של גנאי דהא בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין. ובחרבנם מותר להשתמש בהן כל תשמיש שאינו של גנאי כמו שנפרש לקמן עכ"ל ומדהביא ראי' להתיר הד' דברים בזט"ה ובמא"ה מזריעה. על כרחך דדמי להדדי וכ"כ רי"ו ז"ל חלק שמיני בנתיב ג' וז"ל וכשמוכרין ב"ה יכולין למוכרה שיעשה בה הלוקח כל דבר חוץ מד' דברים כו' ואם מכרו אלו הדברים זט"ה במא"ה ואפי' לשתות בהם שכר וכמו כן הלוקח יכול לעשות בו כל תשמיש שירצה ואפי' כל אלו הד' דברים שכ'. או לזרוע כי הזריעה הוא דבר מגונה כמו הד' דברים שכ' עכ"ל הרי מבואר דעת התוס' ואו"ז ורא"ש ורי"ו ז"ל דזריעה והד' דברים חד דינא אית להו. ואחדים המה:

גם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא בפירושא דמלתא דרבינא. וכמש"כ הר"ן ז"ל וז"ל אבל יש שגורסין במילתי' דרבא דלעיל אפי' למשתי' בי' שיכרא ולמישטח בי' פירי. ולפי גירסא זו משמע שבני העיר במא"ה יכולין לתת רשות ללוקח כו' וזהו שכ' הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' תפלה בני הכפר שמכר ביהכ"נ כו' ואם התנו זט"ה במא"ה שיהי' הלוקח רשאי לעשות בו כל אלו מותר ולפ"ז משמע דרבינא הכי קא מיבעיא לי' מה למיזרעה דנמצא שהוא מבטל שם של ביהכ"נ מעליו לגמרי ויתייאשו עוד להחזירו לעולם ואורי לי' ר"א דזט"ה במא"ה יכולין להתנות ולתת רשות בכך וזה שכ' הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל כלשון הזה. א"א אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו ואם אמר שיהי' יכולין להתנות עליו לזורעם והוא הי' תל חרב לא אמרינן לחלל הבית שהי' לתפלה להיות לבורסקי וכיוצא בו עכ"ל. ובדרך הר"ן ז"ל דרך הכ"מ שם וסילק בזה השגת הראב"ד ז"ל יען דהרמב"ם ז"ל למד דין זה ממימרא דרבא. יע"ש ויש ראי' ברורה לדבריהם הקדושים ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל זה כשלא מכרו אותו אנשי הכפר כולם בהסכמה. אבל אם מכרוהו זקני המקום כולם במעמד אנשי המקום כולם יכולים למכור ואפי' לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד ואין ה' כר"מ ולא כר"י ע"כ ובמתני' מיירי מהד' דברים דאסור וע"ז כ' הרמב"ם ז"ל דבזט"ה במא"ה מותר אפי' לעשות בו דירה לשתוי בתמידיות והוא דינא דרבא הרי דמשם נובע דינו. (ומתני' תני ושייר יעוין סוטה ט"ז ע"א ובתוס' שם) ועי"ז מפרש גם מימרא דרבינא דלזאת הוכרח לזט"ה במא"ה כדי להתיר לזריעה. וכמש"כ הר"ן וכ"מ ז"ל גם הראב"ד ז"ל תפס פירושא דא במימרא דרבינא אך דחילק שאין משם ראי' לביהכ"נ בבנינו עכ"פ חזי' לדעתו בקודש דלזריעה בעי' זט"ה במ"אה אברא כי שיטתו ספוקי מספקי לי' כי חזי' לריב"ב שהביא בשם ר' אברהם ז"ל שנראה שהוא הראב"ד ז"ל כי הוא רבינו אברהם ז"ל המפורסים בשער בת רבים (וריב"ב ז"ל הי' ב"א של הרז"ה ז"ל) שתי' דאיצטרך לזט"ה במא"ה מפני דחשש שלא יוציאו הדמים לחולין ולא מפני הזריעה. ויכול להיות דשיטתו הוא דלזריעה לא בעי' זט"ה במא"ה אך בהשגות השיב גם לשיטת הרמב"ם ז"ל ובזה מיושב השגת הכ"מ שם ב"ה ח"י על הראב"ד ז"ל בקושיא השלישית (והשגתו הראשונה שם בוודאי לא הי' כוונת רבינו הכ"מ ז"ל רק לסייע דעת הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפי' דרק על המותר מהני התנאי אבל לדידן דקיי"ל דלכל הדמים מהר התנאי גם אנו מוכרחין לישוב התוס' לקמן כ"ז ע"א ד"ה וכן במותריהן ולק"מ על הראב"ד ז"ל ומש"כ רבינו הכ"מ בהשגתו השני' וז"ל ועוד מ"ש דכי אמר רבא ההיא דלמישתא בי' שיכרא שפיר דמי ליכא מאן דפליג עליו וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותבי' אביי עכ"ל הזך. ולדעתי העני' י"ל דלא אותבי' אביי רק למאי דמשמע לי' מסתימת לשון הברייתא דבכל גוונא דהתנו איירי וא"כ בגבו והותירו מוכח ג"כ דבעי' תנאי אבל לאחר דשני לי' רבא דמיירי בזט"ה במא"ה ולא אותבי' אביי מידי י"ל דקיבל ממנו ישוב זה מפני דגם הוא ס"ל דבזט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לחולין וא"ש דברי הראב"ד ז"ל וק"ל להמעיין יע"ש) וז"ל ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אין ענין לההיא דרבינא דהו"ל תילא דבי כנישתא לההיא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי ע"כ ולמש"כ הריב"ב בשמו א"ש דשפיר שייכי הדדי הך עובדא לההיא דרבא דכיון דאמר רבא דבזט"ה ממא"ה מותר להוציא הדמים לחולין סמך לי' הש"ס המעשה דרבינא דלכך איצטרך זט"ה במא"ה כדי שלא יחוש לפשיעה בהמעות כי מותר להוציא המעות לחולין ומיושב שיטת הראב"ד ז"ל אך די"ל ג"כ כי ר' אברהם ז"ל שהביא הריב"ב ז"ל לאו הוא הראב"ד ז"ל בעל השגות (אם כי דחיקא לי טובא) או דחזר בהשגותי' להרמב"ם ז"ל מחידושיו או איפכא. ולזאת ספוקי מספקי לי' שיטת הראב"ד ז"ל בזריעה. איך רוח קדשו הולך העולה לנו מהמדובר כי דעת הרמב"ם ותוס' ואו"ז ורא"ש ורי"ו ז"ל דזריע' דמי לכל הד' דברים (גם במ"ב שם כ' וז"ל וכדאמרי' גבי האי תילא כו' זבני' מזט"ה במא"ה וזרעי' וכ' המחברים דמשום דזריעה תשמיש של גנאי הוא ודמי להני ד' דברים השנוים במשנתינו כו' ע"כ יע"ש) וכנ"ל וכיון דאיפסקא הלכתא בטוש"ע סי' קנ"א סעי' י"א כדעתם דזריעה תשמיש מגונה הוא א"כ מבואר דדמי לכל הד' דברים לדידן. ולא כמש"כ המחצית השקל והא דהתנה הש"ע דלא יעשה הלוקח רק אלו הד' דברים. דמשמע דבלעדם יעשה כל מה שירצה. ונראה דגם זריעה בכלל וכמש"כ המחצית י"ל יען דמיירי בביהכ"נ בבנינו ול"ש בו זריעה לכך לא אפיק רק אלו הד' דברים. אבל באמת גם זריעה דמי להם וכדמוכח ומבואר בסי' קנ"א וכאמור.

ונעל"ד עוד דמש"כ רבינו המג"א ז"ל שם וז"ל וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמש"כ סי' קנ"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ ע"כ ולפ"ז יולד לנו דין חד דלזריעה לחודא כגון גן ירק לא בעי' זט"ה במא"ה וגם בבתי כנסיות שבבבל מהני התנאי לחורבנה גם לזריעה בלי חרישה גמורה (יע"ש בפמ"ג) וכ"כ שם המחצית השקל. לדעתי העני' מלשון כל המקומות שהבאתי לעיל נראה דלזריעה לחודא ג"כ דינא הכי מדחזי' דלא אישתמיט חד מהפוסקים הראשונים להזכיר חרישה. וכיון דבש"ס ופוסקים מוזכר זריעה בלחודא מנין לנו לומר ולפרש רק ביש עם הזריעה חרישה. ומכח קושית המג"א על המהר"ם מלובלין ז"ל וודאי אין להוציא דין זה כי כבר תמהו שם הא"ר ופמ"ג על קושיתו. ובמחצית שם נדחק ליישב קושית רבינו המג"א ז"ל. ולענ"ד י"ל בטעם טוב בחירת המהר"ם מלובלין ז"ל לזריעה יותר ממרחץ כיון דלדעת כמה ראשונים אינו תשמיש מגונה וכנ"ל. ובפרט דחזינין להפ"י ז"ל בסי' ד' שכ' וז"ל מה שכ' שרוצין לעשות גן ירק ממקום בה"כ ובגמ' מוכח מההוא תילא דבי כנישתא דרבינא דבעינן לענין זריעה הסכמת זט"ה במא"ה ע"כ וכ' שם עוד אך מש"כ שרוב המנהיגים אין מסכימין לזה אסור לזרעה כמש"כ כל הפוסקים דבזריעה בעי' זט"ה במא"ה כו' וזה פשוט אי רוצין לעשות גן ירק מזה עכ"ל הרי דפשיטא לי' דגם לזריעה בעי' זט"ה במא"ה. וכיון דחזי' למהר"ם ז"ל שהתיר לעשות גן ירק (ומעיקר הדין כ' דמותר גם לבית המרחץ) אף דדמי להד' דברים הרי דגם בכרכים שרי למכור לכל הד' דברים היכי דמותר למכור וכ"נ מהמ"ב שם בזה ולענין ספק השני דאין חילוק בין כפר כרך היכי דשרי למכור יע"ש:

ועתה עלה לנו מכל זה להלכה דלא זאת דזריעה וחרישה דמי להד' דברים. אך גם זריעה בלחוד כגון לעשות גן ירק דמי להד' דברים ולא מהני תנאי לחורבנו בבתי כנסיות שבבבל. וגם למכור ביה"כ לזה בעי' זט"ה במא"ה וע"י זט"ה במ"ה שרי להד' דברים ולזריעה גם בכרך. כ"ז נלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד ומן האמור מובן כי בנידון הנ"ל שרי למכור ביה"כ הישינה כל בני העיר ופרנסי' לכל מה שירצו מכל אלו הטעמים הפשוטים והאמיתים הנאמרים להלכה ולמעשה בס"ד:

כ"ו ע"א. ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שא"צ לו כו'. נשאלתי מרב אחד באיש אחד שכ' לו ס"ת והניחו בבהכ"נ לקרות בו ברבים כנהוג. ומת האיש ההוא וקם בנו אחריו ורוצה למוכרו. אם יש כח ביד בנו למכרו או לאו. והנה דין זה פשוט ומבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ב' וז"ל. או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בביהכ"נ כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה ע"ז ובלבד שיהא מנהג קבוע ע"כ אם כי במהרי"ק ז"ל בשורש קס"א קרא תגר על מנהג זה וגמגם לאסור ולזאת הניח שם הש"ך בסק"ח דין זה בצ"ע יע"ש מלבד מה שהכריעו כן הרמ"א וב"ח ז"ל הלא חזי' להמג"א בס' קנ"ג ס"ק כ"ב וז"ל וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לב לבהכ"נ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן הן וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמש"כ ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ב' בהגה ע"כ הרי שהעיד לנו מנהג העולם כהכרעת הרמ"א ז"ל (יעוין מג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב) ובדברי מג"א ז"ל יש תשובה למה שהעיר המחנה אפריה ז"ל בה' צדקה סי' י"ב על מנהג זה. דהנה מה שהעיר שם מקודם משיטת הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' תפלה דס"ל דגם בזט"ה ובמא"ה אינם יכולים להפקיע קדושתייהו בכדי והדמים נתפסים בקדושה והא דאמרי' במכילתן אפי' למישתי' בי' שיכרא היינו בביה"כ יע"ש ז"א כי שיטת הרמב"ם ז"ל באמת יחיד הוא בדבר זה כי התוס' ותוס' רי"ד (מהד"ק וגם ממהד"ת אין ראי' דיחלוק כמבואר להמעיין) ורמב"ן ורשב"א וריטב"א בחידושיהם ורא"ש ור"ן ז"ל ועוד פוסקים כולם הסכימו לפירש"י ז"ל שגם הדמים יכולין להוציא לחולין גם למישתי בי' שיכרא יע"ש ומה שטען המחנה אפרים שם להכריע כי הרי"ף ז"ל יסבור כדעת הרמב"ם ז"ל יען שהרמב"ם ז"ל הי' מתלמידיו וקים לי' בשיטת רבו כעת שזכינו לאור פי' הר"ח ז"ל שפי' וז"ל אפ' למישתי בה שיכרא כלומר להוציא הדמין לחולין שפיר דמי הרשות בידו ע"כ וכיון שאנו רואין כי הר"ח ז"ל פי' כן להדיא א"כ יש לנו הוכחה להיפוך כי גם הרי"ף ז"ל ס"ל דיכולין להוציא גם הדמים לחולין כדי שלא יחלוק על הר"ח ז"ל רבו מובהק (יעוין שבת קכ"ח וביצה מ'). ובישוב קושית המח"א שם עכצ"ל כתי' ריטב"א ור"ן ז"ל יע"ש ואדרבה י"ל דכיון שחזי' שכן הוא דעת הר"ח ורי"ף (לשיטת ר"ן וריטב"א ז"ל) ז"ל כדי שלא יצטרך לומר שהרמב"ם ז"ל יחלוק על רבותיו ועל כל הפוסקים. הלא טוב יותר לאחוז באופן השני שכ' הריב"ש ז"ל בתשו' שהובא בב"י ז"ל שם לפרש גם דעת הרמב"ם ז"ל כדעת הפוסקים דזט"ק במא"ה יכולין להתנות בכל מה שירצו (יע"ש בד"מ) יע"ש והכי איפסקי הלכתא בטוש"ע שם ואין להאריך בזה וגם במה שהעיר שם מדברי הרמב"ן ז"ל יען שהוא ז"ל בעצמו שם חזר מזה באמרו שם. וז"ל אבל עדיין נראה לקיים המנהג משום דכיון שנהגו כך ה"ז כמי שהתנה מעיקרא ופירש שמקדיש אותם בתנאי שלכל זמן שיצטרך וירד מנכסיו שיצא לחולין וכיוצא לזו אמרי' בפ' המקבל גבי ר"מ הי' דורש לשון הדיוט כלומר שכל דבר שנהגו ההדיוטות לעשות שזה עשה בסתם ע"ד המנהג קעביד וכמו שפי' דמי עכ"ל אמנם גם ע"ז פקפק דתליא בפלוגתא דבר פדא ועולא אם קדושת דמים פקעה בכדי או לאו כמבואר בנדרים ל'. וגם הרמב"ם וראב"ד ז"ל פליגי בזה דלרמב"ם ז"ל קדושת דמים פקעה בכדי ולראב"ד ז"ל לא פקעה בכדי (יעוין שם במח"א מה שהוכיח מפירש"י ז"ל בעירובין ל"ו דג רש"י ז"ל ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל יעוין בריטב"א ז"ל שם בעירובין שכ' וז"ל ולא דק דהא קיי"ל במס' נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי ע"כ הרי שגם הריטב"א ז"ל הבין כוונת רש"י ז"ל כפי' המח"א ולא כמש"כ היד שאול בסי' רנ"ט במהד"ב סעי' ו' בפירש"י ז"ל בדרך פלפול יע"ש ומדחזי' דלא הקשה הריטב"א ז"ל ביתר שאת על פירש"י ז"ל דהלא רבא בעצמו בעל האיבעיא בעירובין שם קאמר בנדרים שם דקדושת דמים פקעה בכדי נראה מזה או כמש"כ הנדרי זרוזין בנדרים שם בד"ה ואמאי נפקא דרש"י ז"ל לא גרס אמר רבא ורב המנונא התווכח עם עולא עצמו יע"ש או די"ל דרש"י ז"ל מפרש כן לקושטא דמלתא לפי מה דס"ל דלא פקעה בכדי אם כי רבא בעצמו אינו סובר כן והריטב"א ז"ל הקשה עליו כי הוא ס"ל להלכה כעולא דקדושת דמים פקעה בכדי ויע"ש בנדרים בפירש"י ז"ל ויראה דדברי המח"א אזדי לפירושו ויש ליישב בזה מה שתמה היד שאול שם על המח"א יע"ש ואכ"מ להאריך) ועוד דגבי תשמישי קדושה כיון דאינהו גופייהו חזי לקדושה לאו קדושת דמים קחשיב אלא קדושת הגוף עכת"ד יע"ש. אם כי מה שסיים דנחשבים כקדושת הגוף זה לא נאמר רק בתשמישי קדושה דמיירי מזה כיון שמפקיע אותם מקדושתם כשמוכרם ולזאת יש מקום בזה לדון דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אבל גבי ס"ת הקדושת הגוף שבו לא נפקע כלל כי כל היכי דאיתא בקדושתי' קאי אמנם באמת אם גם קדושת דמים פקעה בכדי צ"ע טובא כי אם כי גם הריטב"א ז"ל ס"ל כעולא דקדושת דמים פקעה בכדי לעומת זה הרשב"א ונ"י ז"ל בנדרים שם ס"ל כראב"ד ז"ל דקדושת דמים ג"כ לא תפקע בכדי (יע"ש במאירי) והלכה כבר פדא גם לפירש"י ז"ל שם סליק עולא בתיובתא (יע"ש במפרשים אחרונים) יע"ש אם כי סמח"ח שם בשכלו הזך עשה הבדל בין זה להא דנדרים מכל זאת העלה דדין זה דתועיל תנאי בדבר שבקדושה דלפעמים יהי' קודש ולפעמים חול תליא בפלוגתא דרבוותאי יעוין שם בדבריו הנעימים:

דף כז.

אבל למש"כ רבינו המג"א דהוי כהתנה שלא תחול כלל קדושת רבים עליו א"כ לא באנו כלל לכל אלו הפקפוקים יען שלא חלה עליהם קדושת רבים כלל ולענ"ד י"ל דבס"ת גם המח"א מודה לסברת המג"א מתרי טעמא חדא מפני דאין שום הוכחה שהקדישו מהא שנתנו לביה"כ כי זה מקומו מפני קדושתו. ומכח האי טעמא היקל השארית יוסף גם במנהג שאינו קבוע כמבואר בש"ך שם סק"ו ובט"ז באו"ח שם ס"ק ט"ו יע"ש וגם לרש"ל ורמ"א וב"ח ז"ל שלא הקילו רק במנהג קבוע עכ"פ באיקבע המנהג אין שום הוכחה שהקדישו מהא שנתנו לביה"כ משא"כ בתשמושי קדושה ואם לא הקדישם לא הי' נותנים לביהכ"נ וכמש"כ שם הש"ך ועכצ"ל שהקדישם על תנאי ובזה מיירי המח"א שם ועוד דהלא נודע דעת התו"ח וב"י ועוד פוסקים דאם הקדיש הס"ת לרבים לא יצא ידי חובת מ"ע וגם הבני יונה שחולק מ"מ ס"ל דיותר טוב שלא להקדיש אותו וא"כ י"ל דהמח"א מודה לסברת המגן אברהם ז"ל שהוה כהתנה שלא תחול עליו קדושת רבים כלל. כנראה לפי ע"ד ברור בסברא שבס"ת שוין המה סמג"א ומח"א ז"ל:

והנה כיון שנתברר כי מנהג ישראל כדת של תורה היא שיש כח ביד האב למכור פשיטא דאותו כח הנחיל גם לבנו אחריו (יעוין מהרי"ק ז"ל שורש ע' ובש"ך שם סק"ו) כמבואר מסתימת הפוסקים שלא התנו שדוקא בהנחיל בפירוש לבנו הס"ת אז יש כח בידו למכרו מוכח שאין חילוק ובכל גווני קם בנו אחריו ומה שפקפק השואל דלדעת הפוסקים דבמכר את הס"ת לא קיים המ"ע א"כ לא ניחא לי' להאב שיוריש את הס"ת לבנו אחריו למען שלא יפקע ממנו המ"ע של כתיבת ס"ת. לאו כלום הוא כי גם אלו הפוסקים לא אמרו רק כשמכרו בחייו דס"ל דחיוב המ"ע הוא שיהי' עמו כל ימי חייו (ולקצת פוסקים הטעם כדי ללמוד בו כמבואר בטוש"ע סי' ע"ר) אבל שיחויב שגם לאחר מיתה יהי' שלו זה לא עלה על דעת שום פוסק כלל כי נאמר במתים חפשי ואמר ר' יוחנן בש"ס שבת ונדה כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות וזה פשוט וברור. ובזה יש ליישב בהא דאמרי' בש"ס ב"ב קנ"א. איבעיא להו ס"ת מהו כיון דלא מיזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דלמא כיון דמיזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא תיקו אם כי רש"ל וב"ח ז"ל שם מחקו גירסא זו. אבל הפירוש ההוא מבואר בתוס' ובשט"מ שם בשם תוספי הרא"ש ז"ל ורשב"ם ונ"י ז"ל שם פי' באופן אחר יע"ש והקשה הגאון מהרש"ק ז"ל בשו"ת סת"ם סי' ט"ו דלמה לא איתפרש טעם הספק דלא כיון שגם ס"ת יהי' בכלל כדי שלא יפקע ממנו המ"ע של כתיבת ס"ת כי לכתוב ס"ת אחרת טריחא לי' מלתא ומכח קושיא זו עשה הוכחה לדעת הפוסקים שגם במכר את הס"ת המ"ע במקומה עומדת יע"ש וצריכין ליישב קושיא זו לדעת הפוסקים הסוברים דבמכרו לא קיים המ"ע. ולהאמור נלע"ד די"ל דכיון דאם נימא הטעם דלא כיוון לס"ת כדי שלא יפקע ממנו המ"ע יולד לנו דין חדש דאם אמר שנכסיו יהי' לפלוני לאחר מיתה. גם ס"ת בכלל כי לאחר מיתתו לא נפקע ממנו המ"ע לך כל ימי חייו צריך להיות שלו ולזאת פירשו התוס' ותוכפי הרא"ש ורשב"ם ונ"י ז"ל טעם האיבעיא באופנים אחרים כדי שגם בכה"ג האיבעיא במקומה תעמוד אם ס"ת בכלל נכסי' או לא וכמובן וא"ש:

וזה כתבתי רק לרווחא דמלתא. וליישב קושית המהרש"ק ז"ל אבל גוף הדין א"צ לראי' כלל כמבואר מסתימת כל הפוסקים דבכל גווני יפה כח הבן ככח האב. ואדרבה יש עוד מקום לומר דיפה יותר לדעת היד הקטנה הביאו הפ"ת ביו"ד סי' רפ"ב דבכתב לו ס"ת לקיים המ"ע לכ"ע אין למכור והמתיר ביחיד (באו"ח שם סעי' י' וביו"ד שם סעי' ח"י יע"ש בטוש"ע) הוא רק בקנה לו ס"ת מן השוק (יעוין בשו"ת סת"ם שם שרצה להוליד עוד דין חדש דבכ' לו ס"ת ואין לו אחרת גם לישא אשה וללמוד תורה אסור למכור ולא הותר רק בירש מאבותיו או יש לו אחרת אך דפשט לו דלא"ה מש"ס ב"ב שם יע"ש ולפי' הרשב"ם ז"ל אין ראי' כמבואר להמעיין אך המהרש"ק ז"ל סובב והולך לשיטתו דס"ל דהגירסא שלפנינו כיון דלא מזדבן להו ס"ת כו' הוא גם לפירשב"ם ז"ל ומכח הרכבה זו שהרכיב פירשב"ם ז"ל עם גירסא זו. הוכיח שם בסי' י"ג דרשב"ם ז"ל ס"ל כהטור שגם שאר ספרים אסור למכור יע"ש אמנם באמת הרש"ל וב"ח ז"ל מחקו גירסא זו וקיימו הגירסא כמו שהוא ברי"ף ורא"ש ז"ל איבעיא להו ס"ת מהו תיקו. וכן הוכיח בשו"ת נו"ב מהד"ת חח"מ סי' קמ"ג יע"ש ובמחצית בסי' קנ"ג ס"ק כ"ב ובהג"ה מבנו בשו"ת שם. וכן מוכח מהשט"מ שהביא כגירסא שלפנינו בשם פירוש מתוספי הרא"ש ז"ל ולפ"ז אין שום הכרע להכריע דעת רשב"ם ז"ל כדעת הטור. ואדרבה חזי' להנ"י ז"ל שם שכ' לפרש כפי' הרשב"ם ז"ל ומ"מ כ' בשם הריטב"א ז"ל דבשאר ספרים שרי למכור יע"ש אמנם נראה באמת כמש"כ המהרש"ק ז"ל שלישא אשה וללמוד תורה שרי בכל גווני מסתימת כל הפוסקים וגם דינו של היד הקטנה צ"ע) יע"ש א"כ יפה כח הבן מכח האב כי הבן שלא כ' רק ירשו יכול למכרו למאן דמתיר ביחיד (יע"ש באו"ח ובפמ"ג בא"א ס"ק כ"ב) אמנם זה מעיקרא דדינא כי בנו קם אחריו לכל דבר ובאופן דשרי למכור לאביו גם ביד בנו למוכרו (רק בהקדישו לרבים בפירוש. אז אין ביד שניהם למוכרו). אבל אם יוכל להתפרנס אם כי בדוחק קצת מ"מ כיון דגם ביחיד יש אוסרין וביו"ד שם הובא שני הדיעות ולא הוכרע ביניהם וגם למתירין אין רואה סימן ברכה כמש"כ הא"ר שם בס"ק כ"ב יע"ש יבטח בד' ויחזיק בנחלת אבותיו להניח ברכה בתוך ביתו כ"ז נלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:

דף כז:

אר"י מאי קמ"ל כו' וכ' הרשב"א ז"ל וז"ל מסתברא לי דה"ה דהוה מצי ר"י למימר ועוד לא קאמר ואפי' בבהכ"נ אלא לעשותו בית המים קבוע אבל להשתין שם באקראי שרי דאלת"ה רבינא דזבין ההוא תלא וזרעי' נזהר הי' בכל עת שלא ישתינו שם אלא וודאי שרי אלא דחד מן תרי טעמי קאמר ע"כ אם כי רבינא זבני' בזט"ה במא"ה עכצ"ל דס"ל כראב"ד ז"ל דלא מהני לד' דברים וא"כ לדידן דקיי"ל דמהני ולכך בעי זט"ה במא"ה כי בלא"ה גם זריעה אסור וכנ"ל בחי' וא"כ אין ראי' וכמובן ולזאת צ"ע בזה להלכה לדידן:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה