חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת יומא · דף סה.
גמ' פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודא ר"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו הן לנדבה שאין חטאת צבור מתה כו' וכו' עד דמסקי' עלה בד' ס"ו ע"א. אלא אמר רבא גזירה משום תקלה דתניא אין מקדישין וכו' ואם הקדיש כו' בהמה תיעקר כו' תקלה דמאי אי תקלה דהקרבה אפי' כל רעיות נמי אי תקלה דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי לעולם תקלה דהקרבה והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו הך דבת הקרבה היא טריד בה. ותקלה עצמה תנאי הוא דתניא חדא פסח שלא קרב בראשון יקרב לשני בשני יקרב לשנה הבאה ותניא אידך לא יקרב מאי לאו בתקלה פליגי לא דכ"ע לא חיישי לתקלה והכא כו' עכ"ל הסוגיא. וחידש אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי הרב ה"ג שליט"א כי מסוגיא זו דקאמרה דהיכי דמסיח דעתו לא חיישי' לתקלה יש ללמוד. אם דקי"ל בטוש"ע יו"ד סי' נ"ז דאסור להשהות ס' טרפה י"ב חודש דחיישי' לתקלה אמנם בודאי טרפה כגון בטמא שילדה כמין טהורה שאסורה אם כי יש לה כל סימני טהרה. מותר להשהותה יען שיודע שאין לו היתר לעולם ומסיח דעתו מאכילתו לזאת לא חיישי' לתקלה. ורב אחד הקשה לו ע"ז מהא דאמרי' בפסחים כ' ע"ב בתרומה שנטמאת דלב"ש תשפוך הכל ולא יעשה זילוף מפני חשש תקלה אם דמסיח דעתו משתי' והיתה תשובת אאמ"ו שליט"א כי לפירש"י ז"ל לא פליגי כלל ב"ש וב"ה בתקלה. ואף לפי' התוס' מ"מ הלא לב"ה לא חיישי' לתקלה ותעשה זילוף. והלכתא כב"ה נגד ב"ש עכת"ד אאמ"ו שליט"א ופקד עלי העני בדעת לחוות דעתי העני' בזה. ושמרה נפשי פקודתו הטהורה לעיין בזה בקצורי. והנלע"ד בס"ד הוא דהנה בפלוגתא דב"ש וב"ה יש לנו שלשה שיטות הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ה' י"ב פ' כב"ש דתשפך הכל וכ' שם הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל הטעם יען דטעמא דב"ש הוא מפני חשש תקלה ואשכחן בכמה דוכתי בש"ס דחיישי' לתקלה לכך פ' כב"ש יע"ש אמנם המבי"ט ז"ל בח"ב סי' קצ"ח הוכיח מתוס' פ"ק דשבת דפ' כב"ה יע"ש וגם מסדר רב עמרם ז"ל דמנה ששה מקומות דפ' כב"ש הובא בתוס' סוכה ג' ע"א ושאר דוכתי ופלוגתא דא אינו מן המנין מוכח דפ' בהא כב"ה. וכן פ' הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק קט"ז ע"א אך שהעלה שם דבחדש דצריך להשהות זמן מרובה גם ב"ה חיישי לתקלה אך לשעה פליגי דב"ש חיישי לתקלה גם בהא וב"ה לא חיישי וקיי"ל כב"ה יע"ש. אבל הרמ"ה ז"ל ס"ל דגם בחדש לא חיישי ב"ה לתקלה אם שצריך להשהות זמן מרובה ופ' גם בחדש כב"ה הובא בשט"מ שם יע"ש הרי מבואר דתשו' אאמ"ו שליט"א אינו רק לשיטת הרמ"ה ז"ל. אבל לר"ע ותוס' ורשב"א ז"ל דלזמן מרובה חיישי' לתקלה גם במסיח דעתו ממנו ולרמב"ם ז"ל גם בזמן מיעוט חיישי' א"כ יש לכאורה סתירה לסברת אאמ"ו שליט"א:
אמנם באמת יש תשובה נכונה לזה. עפמש"כ התוס' לקמן ס"ו ע"א ד"ה ותקלה. שכ' וז"ל הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ"ק דפסחים בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי ע"כ ולכאורה אין ביאור לדבריהם הקדושים. אבל כוונתם נלע"ד עפמש"כ החתם סופר חיו"ד סי' ס"א לתרץ קושית הפר"ח בס"ס נ"ז על שיטת הרשב"א ז"ל דבחד לא חיישי' לתקלה מכמה סוגיות הש"ס דמבואר ההיפוך (המעין שם יראה דיש כמה סוגיות סותרין לכאורה גם לס' אאמ"ו שליט"א) וז"ל ולק"מ דלא מצינו חשש תקלה בכל המקומות שהביא אלא בדבר שאפשר להכשל בעינא כמו שהיא באכילה או בהנאה ומעילה וחיישי' שישכח לשעתו ויכשל אבל ס' טרפה דבעי' שישחוט ויתקן אדהכי והכי מידכר דכיר לא מצינו חשש תקלה לולי דאמרה שמואל בשרקפא. ואין לך בו אלא חידושו בהרבה אבל בחד לא ע"כ (יעוין בתוס' ביצה ג' ע"א ד"ה גזירה) ולפ"ז מוטעמים דברי התוס' בנופת צופים כי כאן בסוגיא אין ראי' מפלוגתא דב"ש וב"ה כי גם ב"ש דחיישי התם לתקלה י"ל דהכא לא חיישי לתקלה מפני דשאני שמן דיכול להכשל בעינא משא"כ בפר שצריך לעשות מעשה רכה להקריב לא חיישי' לתקלה. ובפסחים ל"ש פלוגתא דברייתות דכאן כי גם מ"ד דס"ל הכא דיקרב לשנה הבאה ולא חייש לתקלה י"ל דבשמן ויין חייש לתקלה מטעם האמור וא"ש ובזה עלה מרפא גם לדברי אאמ"ו שליט"א כי היכא דיכול להכשל בעינא גם היכא דמסיח דעתו ממנו חיישי' לתקלה אך בבהמה דעד שישחט ויתקן קרוב שידכר ולכך היכא דמסיח דעתו מאכילה איכא תרתי לטיבותא לא חיישי' לתקלה. ואין לזה סתירה מסוגיות הש"ס אשר הביאם הפר"ח שם כנראה להמעיין:
אברא כי סברת החתם סופר אינו מועיל רק להציל שיטת הרשב"א וב"י ז"ל דפ' כוותי' בסעי' כ' שלא יקשה עליהם מסוגיות הש"ס אבל מה שתמה שם בסי' נ"ט על הב"י דאמאי שביק שיטת הגה' מיי' וסמ"ק וכלבו ומרדכי בפ"ב דחולין בשם מהר"ף ז"ל דכולהו ס"ל דבשיהוי בשחיטה בכ"ש דאיכא למיחש לנקובת הוושט אסור להשהותו משום תקלה גם בעוף אחד והביאם בעצמו בסי' כ"ג בלי שום חולק. ואמאי סמך בכאן על הרשב"א ז"ל להקל. אין אנו יכולין להעלות מזור בסברא זו ולזאת הוכרח לתרץ עפמש"כ הפרי תואר בס"ק כ"ג דהרשב"א ז"ל לא היקל רק בס' דרוסה כיון דאיכא מ"ד דלא חייש לס' דרוסה ואם דאנן קיי"ל כשמואל לאיסור מ"מ אין להחמיר כ"כ שמא יכשל אפי' בחד יע"ש ולפ"ז בוודאי דרוסה דמהני ג"כ יב"ח כמבואר בש"ך ס"ק מ"ב. אסור להשהות אף חד גם לרשב"א ז"ל אבל ממש"כ הפרישה בס"ק מ"ח וז"ל כ' הרשב"א ז"ל אם רבים הן הנדרסין אסור להשהותן אע"ג דגמ' ערוכה הוא עובדא דאתא לקמי' דרב ושמואל דחנקונהו ושדינהו בנהרא י"ל דקמ"ל בשם הרשב"א ז"ל דאפי' ודאי דרוסה אסור לשהינהו ולא אמרי' דלא חוששין לרב ושמואל הנ"ל כ"א בס' דרוסה דיש לחוש שיקילו בו באריכות הזמן ע"כ מבואר דס"ל דרשב"א וטור ז"ל מיירי בוודאי דרוסה ומ"מ דווקא ברבים חיישי ולא בחד אם כי על הפרי תואר ז"ל אין זו קושיא כלל. כי אין מוכרח לפרש כן וכבר ישבו הב"ח באופן אחר יע"ש. ולענ"ד י"ל דהוא גופא אתי לאשמעוי' בשם הרשב"א ז"ל דדוקא לרבים חיישי' לתקלה ולא בחד דזה אינו מוכח בש"ס דבחד לא חיישי'. אך דלתי' החת"ס צ"ל דהפרישה חולק על הב"י ז"ל וכמובן:
אמנם לענ"ד י"ל בזה עפמש"כ המנחת יעקב בכלל ד' סק"ו ליישב קושית אביו שהקשה על מש"כ המהרי"א ז"ל דהמנהג שלא להשהות בשר עד אחר ג' ימים בלא מליחה דחיישי' שמא ישכח ויבשל הלא בזמן מיעוט לא חיישי' לתקלה כמבואר בד"מ וש"ך בסי' נ"ז ובט"ז סי' ש"ו ותי' וז"ל והשבתי דדוקא התם שהתרנגולת הוא רק ס' טרפה לכן לא חיישי' בזמן מיעוט לתקלה משום דהוי כמו ס"ס חדא שמא לא יבוא לידי תקלה כלל ולא ישחוט אותו ואת"ל שישחוט ויאכלנו מ"מ שמא אין כאן איסור כלל דהתרנגולת לא נטרפה משא"כ כאן דליכא רק חדא ספיקא דאם ישכח ויבשל יבוא לידי ודאי איסור לכן חיישי' לתקלה בזמן מיעוט ובבהמה ס' דרוסה כיון שצריך לשהות זמן מרובה דהיינו להשהות יב"ח אף דאיכא ס"ס בזמן מרובה כזה הוה כמו קריב לודאי שיבא לידי תקלה אסור להשהות (אם כי יש להרהר קצת בדבריו דהלא קיי"ל דם שבשלו דרבנן וא"כ הוי ס' דרבנן. יש ליישב ואכ"מ) וכ"כ בכלל ע"ג ס"ק ז' יע"ש אבל הרשב"א ז"ל דמתיר בחד י"ל דס"ל דבחד גם ביב"ח אינו קרוב לודאי שיאכל אותו אך דהוי ס' השקול ולכך מתיר מפני דהוי ס"ס אך ברבים בודאי יאכל אחד מהם וכמש"כ רש"י ז"ל בחולין נ"ז. איידי דהוי בהו טובא לא מצי לאזדהורי בהוא ואתי למיכל חד מינייהו עכ"ל. מלשונו הזהב נראה שבודאי יאכל אחד מהם וכ"נ מלשון הטור שכ'. שמתוך שהם רבים יבוא לידי מכשול לאכול אחד מהם ע"כ ולא כ' לשון שמא. אברא דהרשב"א ז"ל בחי' לחולין שם כ' וז"ל ולענין להשהות י"ב חודש אם הן רבים אסור שמא יבוא בהן לידי תקלה כו' ע"כ וכ"כ בתה"א ב"ש ש"ש ולישהינהו יב"ח אתיא בהו לידי תקלה כלומר שמא יכשל באחד מהן כיון שהי' הרבה עד כאן הרי שכ' לשון שמא. אבל לאחר הדיוק בלשונו שלא כ' שמא יבוא לאכול אחד מהם כלשון רש"י וטור ז"ל י"ל דכל כונתו על גוף המכשול ואף אם יאכל מ"מ עכ"פ ספיקא הוי אם טרפה או לאו ולזאת כ' לשון שמא על גוף המכשול. אבל רש"י וטור ז"ל דהזכירו האכילה לזה כ' לשון ודאי. ואף דנימא דהרשב"א ז"ל ס"ל דגם ברבים ספק הוי אך דקרוב לודאי הוי והוי כמו רובא לאיסורא כנראה מפשטות דבריו הקדושים. ובחד הוי ספק השקול ולזאת מתיר מפני דהוי כמו ס"ס וכנ"ל. אבל בשיטת הב"י ז"ל י"ל דס"ל דברבים הוי כודאי שיאכל אחד מהם וכנראה מלשון רש"י וטור ז"ל ובחד הוי רק קרוב לודאי שיאכלו וכמש"כ המ"י ומ"מ התיר בחד. וטעמא דהתירא י"ל דהנה אם כי על דברת הפני יהושע ז"ל בחי' לכתובות ט' ע"א ד"ה ואב"א שרצה לצדד בטענה מכרחת דבס"ס אם כי ספק אחד אינו שקול מ"מ הוי ס"ס מעליא התשובה מבוארת היא בשט"מ שם בשם הריב"ש ז"ל ובשמו יע"ש אבל על מש"כ הפ"י שם וז"ל וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס' אחד נמי מה"ת מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל היכא שהס' השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותרת לגמרי עכ"ל לא ראינו שם סתירה לסברא זו. וגם אין להשיב על זה מהא דקיי"ל דבעי' ס"ס השקולין כי אנן קיי"ל ס' מה"ת לחומרא כמבואר בש"ך בכללי ס"ס דין כ"ה יע"ש ובפמ"ג. ובשאר אחרונים ולענ"ד יש להביא סמוכין לסברת הפ"י ז"ל ממרן הכ"מ שכ' בפ"ט מהט"מ על מש"כ הרמב"ם ז"ל שם וז"ל בור כו' אבל אם הפילה שם אשה נפל ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה הואיל וחולדה ובורדלוס מצוין שם הרי ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן עכ"ל בה' י"א י"ב יע"ש והראב"ד ז"ל שם השיג דלטעם הרמב"ם ז"ל עכ"פ מדרבנן אסור ומסיק דהול"ל משום ס"ס וכ' שם הכ"מ בתי' השני (יעוין לעיל בחידושיי לפסחים ט' ע"ב) וז"ל ועי"ל דאפי' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא לא חשיב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמא הן מפילות ע"כ ולפ"ז דס' דרוח הפילה לא חשיב ס' השקול אך דרובא לאיסורא א"כ טעמא בעי אמאי באמת מותר ועכצ"ל דזה הוא דמסיק הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות הן מדברירן וכיון שהוא רק דרבנן ע"כ לא החמירו רק שס' אחד שקול אבל לא היכא דאיכא עוד ס' אחד אם שאיני שקול וא"ש ויש ראי' לסברת הפ"י ז"ל:
והנה הכפות תמרים בקונטרס הספיקות העיד שמרן הב"י צידד בתשובה לומר דגם הרי"ף ז"ל ס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא וא"כ י"ל דפ' כרי"ף ורמב"ם ז"ל כדרכו בקודש וכן פסקו כמה מגדולי האחרונים ולפ"ז מיושב פסקי הב"י ז"ל כי בדרוסה התיר בחד אם דלא הוי ס"ס גמור כי שמא לא יאכלנו לא הוי ס' השקול ורובא הוי לאיסורא דקרוב שיאכלנו מ"מ כיון דס"ל ס' מה"ת לקולא ע"כ מתיר אם דאין שני הספקות שקולין דכיון דחד מהם הוי ס' גמור לא איכפת לן אם כי הס' הב' אינו שקול וכנ"ל אבל בשיהוי בשחיטה דהס' הוא שמא ניקב הוושט דפ' הש"ע בסי' ל"ג כהרמב"ם ז"ל דהוי נבלה (ולתב"ש גם מחיים הוי נבלה אך שאינו מטמא מחיים יע"ש) וא"כ איכא חזקת איסור שאינו זבוח כנגדה (אם כי לשיטת החתם סופר בחיו"ד סי' כ"ה ושאר מקומות שציינם הפ"ת בסי' ל"ג סק"ג דלא אמרי' דס' בשחיטה הוי נגד החזקה רק בס' שאירע במעשה השחיטה משא"כ בס' שנולד מקודם בנקיבת הוושט כיון שמעשה השחיטה הי' כהוגן לא הוי ס' במקום חזקה. אין מקום לישוב זה ושפיר תמה החת"ס לשיטתו. אבל להכו"פ ופמ"ג ושאר אחרונים דגם בס' ניקב הוושט וכדומה הוי ס' במקום חזקה שפיר קאמינא) ובחזקה גם לדעת הרמב"ם ז"ל מה"ת לחומרא דסוקלין ושורפין על החזקה (קידושין פ') וא"כ בעי' שיהי' שני הספיקות שקולין ולכך הביא דבריהם בסי' כ"ג בלא שום חולק עליהם מטעם האמור:
אמנם הרמ"א ז"ל סובב והולך לשיטתו דפ' כגדולי האחרונים לראשונים וא"כ מסתמא גם כאן ס"ל כדעת רשב"א ור"ן ז"ל דספק מה"ת לחומרא דבתראי נינהו לגבי רי"ף ורמב"ם ז"ל בפרט למש"כ האחרונים להוכיח דגם רש"י ותוס' ז"ל ס"ל כן (והכי קיי"ל כנ"ל) לזאת שפיר למד משיהוי דשחיטה לכל ס' טרפה דאסור להשהות יב"ח גם בחד כי אין לחלק ביניהם לשיטתו וא"ש ע"ד הפלפול שיטת הב"י ורמ"א ז"ל:
העולה מן המדובר דבודאי איסור אף בחד גם לשיטת הרשב"א וב"י ז"ל אסור להשהות זמן רב יען דליכא ס"ס וכמובן ואין סמך להתיר אך ורק על סברא דמסיח דעתו מאכילה לא נחוש לתקלה. וצריכא היתירא דא בדיקה לאור האמת אם יש לסמוך על זה להלכה ולמעשה. והנה הרמב"ם ז"ל פ' בפ"ד דה' פסולי המקדשין ה' ב' כר"א ור"ש דגם פר ושעיר של יוה"כ שאבד והפריש אחרים תחתיהן דירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה רו. שאינו מסיח דעתו מהקרבה מ"מ לא חיישי' לתקלה וירעו וכסתם מתני' דמכילתן ס"ב ע"א (יעוין בפ"ה מה' עבודת יוה"כ ה' ט"ו) וטעמא בעי דהלא קיי"ל דגם בס' טרפה דאסור להשהות מפני חשש תקלה וכאן איכא וודאי איסור ואינו מסיח דעתו מהקרבה ולמה לא נחוש באמת לתקלה. ולכאורה יש לומר דשאני הקרבה במקדש דהוא מעשה גדולה עוד יותר משחיטה גרידא ויש עוד מקום לרמז סברא זו בהא דאמרי' בבכורות נ"ג ע"א. בפני הבית ושלא בפני הבית אי הכי אפי' האידנא נמי כו' אלא אמר רבא גזרה משום תקלה. ומנא תימרא דחיישי' לתקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזה"ז ואם הקדישו והעריך והחרים בהמה תעקר כו' ע"כ ויש לדקדק דאמאי לא קאמר הש"ס שם ותקלה עצמה תנאי הוא. כלשון הסוגיא דכאן ודפסחים שם. אבל לסברא האמורה א"ש כי הפלוגתא דגבי פסח ל"ש להתם די"ל דגם מאן דס"ל גבי פסח דיקרב לשנה הבאה ולא חייש לתקלה ס"ל דגבי מעשר בהמה דאיכא למיחש לגיזה ועבודה או שישחוט בלא מום כפירש"י ז"ל דכל זה נחשב למעשה זוטא לגבי הקרבה (וגבי פסח דהוי שה בת שנתו ל"ש כ"כ גיזה ועבודה לחוש לו) חיישי' לתקלה וגם הפלוגתא דב"ש וב"ה ל"ש התם די"ל דגם ב"ש דחיישי לתקלה גבי שמן ויין הוא רק מפני דיכול להכשל מהם בעינא משא"כ גבי מעשר בהמה דגם גיזה ועבודה ושחיטה חשיבא מעשה גדולה לגבי שתיית יין ושמן לא חיישי גם הם לתקלה. בפרט לדעת התוס' ורשב"א ז"ל דביין ושמן לזמן מרובה גם ב"ה חיישי לתקלה בוודאי ל"ש פלוגתתם לגבי מעשר בהמה שהוא לעולם. אך גם להרמ"ה ז"ל דגם לזמן מרוב' לא חיישי ב"ה לתקל' מ"מ א"ש וכדאמרן:
אמנם באמת בישוב דקדוק זה י"ל דאדרבה דגם ב"ה דלא חיישי לתקלה גס בחדש דצריכא שיהוי זמן רב הוא מטעמא דעכ"פ יוכל להנות ממנו בוודאי לאחר זמן בזילוף משא"כ במעשר בהמה דלעולם הוא אסור באכילה עד שיפול בו מום ואולי לא יפול בו מום לעולם עד מותו כדרך רוב הבהמות גם ב"ה חיישי לתקלה. ונראה לכאורה דזה עיקר כי לרמ"ה ז"ל ה' כב"ה דגם בחדש שרי בזילוף ולא חיישי' לתקלה ואולי גבי מעשר בהמה סוגיא ערוכה היא דחיישי' לתקלה וע"כ צריכין לחלק כן (ולפ"ז יש עוד סברא לומר דבודאי איסור דאסור לעולם יש לחוש יותר לתקלה אך אין הכרח לחילוק זה כי י"ל עוד להרמ"ה ז"ל דדוקא בדבר דלא שכיח כגון יין ושמן דתרומה שיטמא לא חיישי' לתקלה משא"כ גבי מע"ב והקדש דלולי גזירת חז"ל הי' דבר השכיח וצ"ע) ולסברא זו מחולק ג"כ מכאן הפלוגתא דגבי פסח. כי גם בפסח עכ"פ יש לו קצבה עד קרוב לשנה משא"כ במעשר שהוא לעולם. וכ"כ היפה עינים בסוף שקלים יע"ש ולית כאן רמיזא לסברא האמורה אך לכאורה יש עוד מקום לסייע סברא זו משינוי לשון הסוגיות דבכאן גרסי' אלא אמר רבא גזירה משום תקלה דתניא אין מקדישין כו' ובבכורות שם הוסיף הש"ס ומנא תימרא דחיישי' לתקלה כו' ודברי חז"ל המזוקקים שבעתים כראוי לדברי אלקים חיים טעמא בעי בשינוי לשונם הקדוש אבל לסברא הנ"ל א"ש כי מהחרים והקדיש בזה"ז דחיישי' לתקלה אין ראי' לפר ושעיר כי מעשה דהקרבה דפר ושעיר נחשב למעשה רבה לגבי גיזה ושחיטה דמעשר בהמה וכנ"ל וקוטב ראיית רבא מברייתא זו הוא רק דמשום חשש תקלה דרבנן דחינין לצער בע"ח ואמרי' דימותו כי חזי' להמרדכי בפ"ק דע"ז סי' תשצ"ט שכ' וז"ל נועל דלת בפניו כו' וצער בע"ח דרבנן הוא ואתי דרבנן דאמרי' אין מקדישין משום דחשו לתקלה ודחי צער בע"ח דרבנן עכ"ל ולדידן דקיי"ל צער בע"ח דאורייתא כרב יהודא בשבת קכ"ח כדאיפסקא הלכתא בטוש"ע או"ח סי' ש"ה (יע"ש במג"א ס"ק י"א וברמ"א ז"ל בחו"מ סי' ער"ב סעי' ט'. ויעוין ביעיר אוזן במערכת צ' אות ד' כי דעת המרדכי ז"ל יחידאה הוא וגם בפ"ב דב"מ כ' בעצמו להיפוך יע"ש) י"ל דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כדאמרי' ביבמות צ' ואם כי בשעה שכונסו לכיפה קעביד מעשה הלא אז לא עשה לו שום צער אך אח"כ במניעת המזון ואז הוי שוא"ת (יעוין שם ביבמות ע"ב תוס' ד"ה כולהו). ולזה הביא כאן רבא ראי' מן הברייתא דדחי' לצער בע"ח מפני חשש תקלה (אם כי מסתימת לשון רש"י ז"ל שפי' דתניא דחיישי' לתקלה משמע דרבא הביא ראי' דחיישי' לתקלה מ"מ ע"י שינוי לשון הסוגיות נלע"ד דיש לפרש לשונו דחיישי' לתקלה גם לזה דאמרי' שימותו אך שקיצר בלשונו הזהב כדרכו בקודש) אבל בבכורות מביא ראי' לעיקר הדבר אם חיישי' לתקלה דשחיטה או דגיזה ועבודה (כי באמת במע"ב אם עבר וקידש אינו מת וכמש"כ הרמב"ם ז"ל) מברייתא דאין מקדישין. ולזאת קאמר הש"ס שפיר ומנא תימרא דחיישי' לתקלה וא"ש אבל גם מכאן אין הכרח לסברא זו כי י"ל דהא דלא מייתי כאן הש"ס ראי' מהברייתא דחיישי' לתקלה הוא יען שאין לדמות גזירת חז"ל באין מקדישין ומחרימין שהוא דבר השכיח ורגיל להקדיש לכל העולם והי' באין לתקלה לזאת גזרו חז"ל משא"כ בפר ושעיר של יוה"כ שהוא דבר מקרית שיאבדו וימצאו אח"כ ובדבר שלא שכיח לא גזרו חז"ל מפני חשש תקלה לזאת לא הביא ראי' רק דמפני חשש תקלה יש כח לדחות לצער בע"ח וכנ"ל אבל בבכורות דגם מעשר בהמה הוא דבר השכיח שפיר מביא הש"ס ראי' מאין מקדישין לחוש לתקלה וכאמור:
ובזה יש תשובה ג"כ למה דלכאורה מבואר בפ"ז דשביעית דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים ומבואר שם הטעם בר"ש ז"ל משום חשש תקלה שלא יבוא לאכול מהם וכ"כ הב"י בסי' קי"ז בשם הרשב"א ז"ל יע"ש ובט"ז וש"ך ושאר פוסקים אם דהמה דברים אסורים ומסיח דעתו מהם מ"מ חיישי' לתקלה. וה"נ בנולד לו בהמה טרפה. אבל להאמור החילוק מבואר די"ל דשאני התם דחז"ל גזרו גזירה הכללית בדבר השכיח שלא לעשות סחורה בדברים האסורים כי לולי גזרתם (או להסוברים דמה"ת אסור מהאי טעמא) מפני גודל הרגילות התעסקות בהן הי' באין לידי תקלה אם דבדילי מינייהו אינשי משא"כ שיוולד לו בהמה טרפה כגון מכן פקועה הבא על בהמה דעלמא או טמאה שתלד ולד כדמות טהורה שהוא דבר דלא שכיח. וגם מסיח דעתו מאכילתו י"ל דאין לחוש לתקלה. אם כי הב"י ורמ"א ז"ל שם פסקו כהא"ח גם בנזדמנו לו דמותר למוכרם מיד מ"מ צריך למוכרם ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו הלא מבואר שם בלשון הא"ח דמשום חשש איסור סחורה בדברים אסורים הוא יע"ש ואנן קא מספקינין במייחד אותו בהמה אסורה למלאכה דלית כאן איסור סחורה בדברים אסורים כמבואר שם בש"ך סק"א יע"ש. מ"מ יען דדמי ממש לבהמה כשרה יש לחוש יותר לתקלה כי אין כאן שום היכירא ולא דמי לבהמה טמאה וכמובן אך דיש לסמוך על היתירא דמסיח דעתו מאכילתו לא נחוש לתקלה. כמו דלא חיישי' בכל רעיות דעלמא לתקלה דהקרבה יען דמסיח דעתו מהקרבתם אם כי גם בהם אין שום היכירא ע"ז קאמינא דהלא אנן פסקי' כר"א ור"ש דגם גבי פר ושעיר דאינו מסיח דעתו מהקרבה מ"מ לא חיישי' לתקלה ועכצ"ל יען דתקלה דהקרבה מעשה רבה הוא. וא"כ י"ל דזאת הוא עיקר הטעם גבי רעיות דעלמא ג"כ יען דמעשה רבה הוא יותר משחיטה דחולין אך לר"י בעי' להסחת הדעת ג"כ אבל לסמוך על מסיח דעתו בלחוד אין מכאן ראי' וכאמור.
אמנם מלבד דאין להכריח דעיקר הטעם דהקרבה מעשה רבה היא מכח פסקא דר"א ור"ש כי י"ל טעמם כמו שאמר לי אאמ"ר שליט"א וידי"נ הרב ה"ג מו"ה שבתי ני' דמסתמא פר ושעיר של יוה"כ גבי כהנים הם וכהנים זריזים הם ונזהרים ור"י ס"ל דמ"מ כיון דאינו מסיח דעתו מהם לא מהני זהירות וזריזות דידהו וחייש' לשמא ישכחו עכ"ד ואין לסתור דבריהם דלפ"ז איך קאמר הש"ס ע"ז ותקלה עצמה תנאי הוא כו' דמאי שייכא פלוגתא דגבי פסח להא הלא הפסח הוא אצל בעלים ישראלים ול"ש טעמא דגבי פר ושעיר שלא לחוש לתקלה. כי יש לפרש הסוגיא דכאן כפי' הסוגיא דפסחים שם דמקודם קאמר הש"ס שם דחיישי' לתקלה אך בשמן מתירין דרמי לי' בכלי מאוס ואח"כ קאמר שם הש"ס דתקלה עצמה דפשיטא לך דחיישי' פליגי בזה תנאי יע"ש ה"נ יש לפרש דכולהו חיישי' לתקלה אך דפליגי דבהקרבה דכהנים זריזים הם אם חיישי' או לאו קאמר הש"ס דתקלה עצמה דפשיטא לך דחיישי' פליגי בזה תנאי ומ"ד דס"ל יקרב בפסח הבאה מוסיף אדר"א ור"ש ולא חייש כלל לתקלה גם היכא דליכא הסברא דכהנים זריזים הם. וכאמור אך גם אם נימא כסברתי בלא הכרח מ"מ אינו מעלה ארוכה להא דקאמר הש"ס אי תקלה דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי כו' סרי מבואר דגם לתקלה דגיזה ועבודה לא חיישי' ועכצ"ל הטעם יען דמסיח דעתו ממנה לא חיישי' לתקלה אם כי אין בהם שום היכירא. וגיזה ועבודה פשיטא דלא הוי מעשה גדולה יותר משחיטה. וקמה וגם נצבה ראיית אאמ"ו שליט"א כי גם בבהמה אסורה בדמות כשרה דאין בה היכר ומיחדה למלאכתה אין לחוש לתקלה יען דמסיח דעתו מאכילתה. וכדאמרן אבל האמת נלע"ד בזה ולחלק בין הא דקיי"ל דאם החרים או הקדיש בהמה תיעקר אם דמסיח דעתו ממנו לשאר רעיות דעלמא לא חיישי' לתקלה דגיזה ועבודה מפני דמסיח דעתו מהם דהנה שיטת התוס' בע"ז י"ג ע"ב בד"ה נועל דגם בבכור אם רוצ' להכניסו לכיפה רשאי להכניסו וכ"כ בבכורות כ"ח ד"ה עד שכן הי' משמע יע"ש אמנם אנן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ש"ט כדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א דה' בכורות ה' י' והרא"ש בשם ר"ם ומרדכי בשם ר"י ז"ל שם בע"ז החולקים על זה. וטעמם כ' הרא"ש ז"ל שם בע"ז דשאני בכור מפני דהוא קדוש מאליו אסור לבזותו לאפוקי בהעריך והחרים דהוא הקדישו יע"ש ולפ"ז בהקדיש מעשר בהמה דאינו קדוש מאליו ג"כ ימות וכמובן. אמנם בה' פדיון בכור כ' וז"ל ויש ליתן טעם למה חלקו בין בכור בזה"ז למקדיש בזה"ז משום דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים אם הי' כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' אי נפל בי' מומא לא שרי בלא פדיון וכדפריק לי' מבעי' לי' להשליך הדמים לאבוד אם כונסו לכיפה אין כאן הפסד קדשים עכ"ל וכ"כ שם בפ' בתרא דבכורות בתוס' ד"ה ואי יע"ש ולפ"ז במקדיש מעשר בהמה בזה"ז רק לכתחלה חיישי חז"ל לתקלה שלא להקדיש אבל בדעבד אם הקדיש אם יכניסו לכיפה יהי' הפסד קדשים כי כשיפול בו מום יאכל במומו לזאת לא ימות וזה הוא טעם ושיטת הרמב"ם ז"ל שפ' בפ"ו מה' בכורות ה' ב' שאם הקדיש מעשר בהמה ה"ז יאכל במומו ולא פ' דימות כמו בהחרים והקדיש בפ' ח' מה' עירוכין ה' ח' מטעם האמור שלא יהי' הפסד קדשים. ונלע"ד דזאת הוא הטעם דלא חיישי' לתקלה דגיזה ועבודה ברעיות דעלמא וטעמא דר"א ור"ש בפר ושעיר דלא חיישי לתקלה דהקרבה. כי אם ניחוש לתקלה ע"כ דנימא דימותו א"כ יהי' הפסד קדשים וק"ו הוא ממעשר בהמה בזה"ז דעבר על תקנת חז"ל והקדיש מ"מ מפני הפסד קדשים אחז"ל דלא ימותו ולא חיישי לתקלה כש"כ הכא דלא עבר על תקנת חז"ל בוודאי דלא חיישי לתקלה כדי שלא יהי' הפסד קדשים אך ר' יהודא ס"ל דהיכי דאינו מסיח דעתו מהקרבה כיון שקרוב שיבוא לידי תקלה לא משגיחינין בהפסד קדשים לכך פ' גבי פר ושעיר דימותו. אבל במסיח דעתו מהקרבה לדידי'. ולר"א ור"ש גם באינו מסיח דעתו מהקרבה לא חיישי' לתקלה כדי שלא יהי' הפסד קדשים כנלע"ד ברור בס"ד:
ועתה זו תשובה ברורה די"ל דבבהמה דעלמא אסורה בדמות כשרה אסיר להשהותה גם במייחדה למלאכתו דאיכא למיחש לתקלה גם בזמן מיעוט אם דמסיח דעתו מאכילתו. כי האי סברא דהיסח הדעת לא מהני לר"י רק במקום דאיכא הפסד קדשים. אבל למקום דאין כאן רק הפסד ממון אין ראי' וכאמור:
ואין לומר דנהי דליכא ראי' להתיר הלא כ' הפרי תואר וחת"ס דמאי דלא אשכחן דחיישי' לא חיישי' כיון דאיכא סברא לחלק ביניהם ה"נ י"ל דכיון דלא אשכחן חשש תקלה רק בס' דרוסה אבל בוודאי איסור דלא מצינו חשש תקלה (ומאיסור סחורה בדברים האסורים כבר כתבתי מה שיש לחלק) ואיכא סברא דמסיח דעתו ממנו לא חיישי' ז"א דהם לא כ"כ רק ליישב שיטת הרשב"א וב"י ז"ל דבחד לא חיישי' לתקלה. וא"כ אנן דקיי"ל כרמ"א ז"ל דגם בחד חיישינן לתקלה אם דלא מצינו רק ברבים ויש סברא לחלק ביניהם לא אמרי' כן כיון שאין ראי' להתיר ה"נ בוודאי איסור אם שאין ראי' לאיסור הלא גם להתיר אין ראי'. וחמיר עוד יותר דהוי וודאי איסור וכנ"ל וזה פשוט:
סיומא דהך פיסקא דוולד שנולד מבהמה טמאה בכל סימני טהרה. או וולד הנולד מב"פ ובהמה דעלמא (ובזה יש עוד חשש תקלה לשיטת התב"ש בסי' י"ג דגם אם אותו וולד בא על בהמה אחרת אסור הוולד וכן עד סוף כל הדורות. א"כ יוכל לבא להכשל בהוולדות שלא ידע כלל מזה. והוא חששא גדולה) דאסורות ודומות לכשרות גם אם רוצה לייחדם למלאכה דלית בזה איסור סחורה בדברים אסורים כמבואר בש"ך ריש סי' קי"ז. מ"מ כיון דאין בהם שום היכירא וקרוב שיבא לידי מכשול אסור להשהותם וגם חד וכנ"ל ואין לסמוך על הסברא דמסיח דעתו מהם יען שאין לזה ראי' להתיר. וכשיכשל יבוא לידי ודאי איסור. וגם בזמן מיעוט אסור להשהותם לסברת המנחת יעקב ז"ל) לזאת חלילה להשהותם. וגם אאמ"ו עט"ר שליט"א הסכים עמדי וכנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד: