חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת יומא · דף ז:
גמ' ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש ר"י אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה כו' ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון להם לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו וכו' אלא תמיד מרצה היא ולר"י נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כו' ע"כ מתבאר מהסוגיא דמקרא דתמיד מוכח כר"ש אך ר"י הסיב מלת תמיד לדרשה אחרת אבל ללמוד מכאן כר"י זה לא שמענו והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת המקדש ה' ח' כ' וז"ל ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ד' ע"כ הרי שפ' כר"י והביא הקרא דוהי' על מצחו תמיד והוא תמוה. וראיתי בספר כליל תפארת פ' תצוה להגאון הר"י מיאססי ז"ל ובהגהות הר"צ חיות ז"ל שתמהו ע"ז יע"ש ולענ"ד לק"מ ע"פ מה דמבואר בכללי הרמב"ם ז"ל בשם מהרי"ק ולח"מ ובאר שבע ומהר"י קורקס וכנה"ג ז"ל דדרכו של הרמב"ם ז"ל ליכתוב הדרשה היותר פשוטה (יעוין תוס' גיטין כ"ג ע"ב ד"ה ואינה מתגרשת בסה"ד) אע"ג דבגמ' אידחיי' לה ולפעמים מביא קרא שלא נזכר בגמ' כלל מאחר שהוא מבואר יותר יע"ש ולזאת הכא דנמצא מקור מקום דרשת הרמב"ם ז"ל בירושלמי בפרקין ה' ב' ופ"ב דחגיגה ה' ד' וז"ל ר' יוסי בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו ובא ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך ובא בתוך ביתו כו' ר' עוקבה בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וימים טובים. אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו ואית תניי תני אפי' בזויות מ"ד. הציץ מרצה על והי' על מצחו תמיד ומ"ד אפי' בזויות מן הדא דיוה"כ. מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לריב"ב מ"ד אפי' בזויות מסייע לר' עוקבה ע"כ הרי מבואר בירושלמי דיליף מקרא דוהי' על מצחו תמיד דדוקא בעודו על מצחו מרצה ואתיא מפשטא דקרא והי' על מצחו תמיד ע' בכל יום (כמו בתמיד דמנורה וקרבן תמיד יעוין שאג"א סי' מ') כדעת ריב"ב כדי שיהי' לרצון לפני ד' לרצות הרי דדוקא בעודו על מצחו מרצה וכיון דדרשה זו אתיא מפשטא דקרא לזאת הניח הרמב"ם ז"ל דרשת ושיטת הבבלי ותפס דרשת הירושלמי כיון דאין נ"מ לדינא בין דרשותיהם כי גם לדרשת הבבלי י"ל כי כה"ג צריך ללבוש בכל יום הציץ למ"ד דאינו מרצה רק בעודו על מצחו וכדעת ריב"ב דקאמר ה מהסברא בלא ילפותא דקרא וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל ולענ"ד זאת היא האמת בס"ד בישוב לשון הרמב"ם ז"ל:
שם גמ'. ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר רב הונא דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה ע"כ והנה מה נקרא היסח הדעת הלא כתוב הוא בתלמידי רבינו יונה ז"ל בפ"ג דברכות וז"ל ויש לשאול דאפי' שינת עראי האיך מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם. ובשעה שמתנמנ' נמצא שמסיח דעתו מהם ואומר מורי הרב נר"י דמתוך דברי הר"ם ז"ל למדנו תי' לדבר זה דוודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות הראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק באומנתו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש לא נקרא זה הס"ה דאלת"ה האיך יוכל האדם להניח תפילין כל היום וה"נ כשמתנמנם ליכא הס"ה דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי עכ"ל והרא"ש ז"ל שם הלך בשיטתו וכ"פ הטור סי' מ"ד יע"ש אמנם חזיתיה להשאג"א בסי' ל"ט שאג כארי לסתור שיטה זו והאריך למעניתו וז"ל אבל מ"מ פי' הר"י והרא"ש רחוק מפשט הסוגיא שהרי מתמיד דגבי ציץ ילפי' שלא יסיח דעתו מהם ומשמע שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו וגזירת התורה הוא ולא משום גזירה הוא שמא יבוא לידי קלות הראש וע"ק ל"ל דכ' רחמנא גבי ציץ תמיד לשלא יסיח דעתו מהם ואם לא קרי היסח הדעת אלא בעומד בקלות הראש הרי להרבה גדולים אסור להכה"ג להניח הציץ על מצחו אלא בשעת עבודה אטו כהן הדיוט שאין עליו ציץ שרי בקלות ראש בשעת עבודה ואפי' למ"ד דבבה"מ אפי' שלא בשעת עבודה שרי להניח ציץ עליו מ"מ ק' ל"ל דאסור קלות ראש משום ציץ שעל מצחו תיפוק לי' דבלא"ה אסור לנהוג קלות הראש בבה"מ מה"ת דכתיב וממקדשי תיראו וכדאמרי' בפ"ט דברכות ופ"ק דיבמות ואפי' למאי דפי' התוס' בפ"ג דקידושין שמותר לכה"ג להניח הציץ על מצחו אפי' במדינה לא מסתבר שבא הכ' להזהיר שלא ינהוג קלות הראש בציץ וכי בלא ציץ קלות ראש מי שרי הלא מיסר מורא שמים מעליו ועובר על פן תשכח את ד' אלקיך כמבואר בדחז"ל במדרש ותנן נמי במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לידי ערוה. ואפי' את"ל דאין איסור קלות הראש מה"ת אלא מדרבנן בלבד ל"ל למילף דתפי' אסורים בהס"ה של קלות הראש מק"ו מציץ תיפוק לי' דבלא"ה אסור בקלות הראש מדרבנן אפי' בלא תפילין שהרי האי ק"ו דיליף הס"ה בתפי' לאסור בק"ו מציץ אינו אלא מדרבנן דהא ק"ו פריכא הוא דמה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהן מחופים עור כמש"כ התוס' ביומא שם. ופי' דאינו ק"ו גמור אלא מדרבנן וה"ק נהי דאיכא חומרא בציץ טפי מתפי' כדפי' מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבת זה שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כ"ש ע"כ והרי קלות ראש בלא תפי' נמי אסור מדרבנן אלא ע"כ ש"מ דכל היסח הדעת אסור בתפי' דומיא דציץ ואסור להסיח דעתו ומחשבתו מהם בעודן עליו עכ"ל הזהב. וטרם שנראה ליישב ק' השאג"א. אבאר מקודם בס"ד איזה דרך ישכון אור שיטת הראשונים האחרים אם הם עומדים בשיטת תהר"י ורא"ש וטור ז"ל לעזרתם. או לנגדם
והנה התוס' בשבת מ"ט ע"א ד"ה שלא יישן בהן כ' וז"ל משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל שם וז"ל וטעמא דמלתא דאסור לישן בהן כדי שלא יסיח דעתו מהן וא"נ שלא יפיח בהן עכ"ל מבואר בדבריה הקדושים דספוקי מספקי להו אם שינה מקרי הט"ה או לאו כי לתי' הראשון של התוס' שהוא השני של הרשב"א ז"ל נראה דס"ל דשינה לא מקרי הס"ה ולזאת אצטרכו לטעמא דשמא יפות כהן ולולי זאת הי' מותר השינה גם בקבע. אבל לתי' השני של התוס' שהוא הראשון של הרשב"א ז"ל מתבאר דשינה מקרי הס"ה. אברא כי לכאורה יש מקום לומר דגם לתירוצא משום שלא יפיח ס"ל דשינה מקרי הס"ה. והא דאצטרכו לטעמא שמא יפיח הוא יען דהתוס' כ' שם בסוף דבור הקדום וז"ל ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפ' הישן סוכה כ"ו ע"א. דאסור לישן בתפי' בין שינת קבע בין שינת עראי ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל שם וז"ל רבא אמר שלא ישן בהן פי' אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סובר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי. וכדתניא בסוכה פ' הישן ומוקמינין לה התם דמנחי ארישא ע"כ ולכאורה תמוהים דבריהם דהרי בסוכה שם מבואר לפירש"י ז"ל דברייתא זו דאסור גם בשינת עראי מיירי דנקיט להו בידיו אבל במנחי ברישא שרי שינת עראי וכאן בשבת מיירי במנחי ברישא ואח"כ ראיתי גם בהגהות מלא הרועים שהרגיש בזה והניח בתימה אבל האמת הוא דתוס' ורשב"א ז"ל עומדים בשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין ה' ט"ו דלשיטתו פירושא דסוגיא הוא דברייתא דלא קבע ולא עראי מיירי במנחי ברישא וברייתא דגם קבע שרי מיירי דנקטי לי' בידיו ובכרוכין בידו כמבואר שם בכ"מ ומגדול עוז (ובב"י ודו"פ וב"ח בסי' מ"ד יע"ש) יע"ש ולזאת דס"ל לתוס' ורשב"א ז"ל במנחי ברישא בין קבע בין עראי אסור א"כ י"ל דבשינת קבע מודים המה דאסור משום הס"ה אך דמסופקים המה בשינת עראי אם הוי הס"ה או לאו. אמנם פשטות דבריהם מורים כי גם על שינת קבע אצטרכו לטעמא דשמא יפיח בהן וא"כ נראה דלפרוקא דא ס"ל דשינה לא הוי הס"ה. ולתי' השני ס"ל דהוי הס"ה ואין הכרעה ברורה בשיטתם:
אמנם התוספת ישינים כאן בד' ח' ד"ה תפילין כ' וז"ל וא"ת ל"ל טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן בשבת בפ' במה טומנין תיפוק לי' משום הס"ה דהכא וי"ל דהיינו נמי טעמא דהס"ה דהכא א"נ אומר הר' אלחנן דטעמא דהס"ה ל"ש אלא כשהוא ניעור (קושיתם צריך ביאור כי לא נזכר בשבת שם דטעמא דשלא ישן הוא שלא יפיח ובדפוס ווילנא הגי' אחד בגליון בדבריהם ונדחק לפרשם. ואולי יש לפרש כוונתם עפמש"כ התוס' בסוכה שם ד"ה אבל וז"ל והא דאמרי' פ' במה טומנין תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ואמר אביי שלא יפיח בהן ורבא אמר שלא ישן בהם לאו דשרי אביי לישן דהא אסר אביי גופי' הכא אלא קסבר אע"פ שאינו זהיר בשינה כאלישע מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופי' אינו אלא גזירה שמא יפיח ע"כ ולפ"ז מוכח משבת שם דטעמא דאסור לישן שינת קבע הוא מפני שמא יפיח בהן דאל"כ קשיא אמאי לא חייש אביי לשמא ישן וכמש"כ התוס' ולכוונה זאת רמזו התו"י לשם אבל גם זה דחוק ורחוק קצת וצ"ע) עכ"ל הרי מבואר כי פירוקא קמא הוא כשיטת השאג"א דשינה הוי הס"ה ושינת עראי דשרי צ"ל כמש"כ השאג"א סי' מ' דעד מהלך מאה אמה שיעורא דשינת עראי מותר להסיח דעתו ורק יותר מזה הוי שיעור היסח הדעת לאיסור יע"ש. אך דמחולקין המה בטעמיהם כי להתו"י הטעם דהס"ה הוא שלא יפיח בהן והיינו טעמא דגם שינה הוי הס"ר. אך להשאג"א הטעם מפני דצריך להיות דעתו בהתפילין ויותר משיעור זה הקפידו חז"ל (או התוה"ק) שלא להסיח דעתו מהם. אמנם שיטת רבינו אלחנן ז"ל בתירוצו הוא כשיטת תהר"י ורא"ש זל דשינה לא מקרי הס"ס כי א"צ להיות דעתו עליהם תמיד אך שלא יעמוד בשחוק וקלות ראש:
אבל ראה זה חדש מש"כ השט"מ בפ"ג דמנחות ל"ך ע"ב וז"ל והקשה הר"ר שמחה כיון דתפילין בעי כוונה איך יכול להתפלל או לקרוא ק"ש בהם דהא אינהו נמי בעי כוונה ותי' דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דא"א לקיים שניהם ביחד עכ"ל הרי מבואר שיטת רבינו שמחה ז"ל דאזהרת התורה היתה לכוון דעתו בהם ולא רק לשלול מהיפוך שלא יפנה לבו לדברים בטלים שאין צורך בהם וגם בדברים קדושים אינו מותר רק מכח העוסק במצוה פטור מן המצוה וגם לעסוק באמנתו יש להתיר מטעם זה דמצוה לפרנס א"ע ואת ב"ב או לרעות א"ע כדי שיוכל לעבוד את בוראו יתברך כדאמרי' בש"ס בב"מ ל' ע"ב והודעת להם זה בית חייהם ופירש"י ז"ל שם ללמוד להם אומנות להתפרנס בו (יעוין ר"ש ז"ל ריש פאה מש"כ בשם הירושלמי) אמנם מה דשרי לישן שינת עראי אין הדעת נותנת לומר דבשינה כדי הילוך ק' אמה שהוא חלק ס"ז מהשעה יהי' בזה שמירת גופו כ"כ להחשיבו לעוסק במצוה ולפטור אותו ממצוה דהס"ה. ועכצ"ל כמש"כ השאג"א דשיעור הס"ה הוא רק ביותר מהילוך מאה אמה אבל עד שיעור זה אין בו משום הס"ה. אך מה דהשאג"א החשיב זאת לתי' מספיק לקושיתו דאם כל הס"ה אסור תורתו ומלאכתו איך נעשית זה לדעתי העני' דבר שהוא נגד מושכל המעיין שכישים עיונו בתורת ד' לירד לעומקה של הלכה בכל חלק ס"ז מהשעה יפסיק את עיונו ולזכור התפילין שעל ראשו ודבר זה לענ"ד לא ניתן למאמר רק על מלאכי משרת וצריכין אנו לישובו של הר"ש ז"ל מפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם זה בלבד אינו מספיק כי באמת מקודם התפילין המה על ראשו ועוסק במצוה שלא להסיח דעתו מהם והי' לו לפטור מק"ש ותפלה או הלימוד לדעת הר"ש ז"ל אך בצירוף הישוב של השאג"א דעד חלק ס"ז מהשעה אין בו משום הס"ה א"כ בשעה שמתחיל לקרות בתורה או לקרות ק"ש ולהתפלל באותו רגע אין עליו מצות הס"ס ואח"כ כשמגיע הזמן דמקרי הס"ה נדחית מכח עוסק במצוה של ק"ש ותפלה (וכעין סברא זו הוא ג"כ ביבמות צ' ע"ב תוס' ד"ה כולהו יע"ש. ואל יקשה לך הלא בשעה שמתחיל להתפלל ולקרות ק"ש יודע שנדחה מצוה זו דהס"ה. דע כי גם בכה"ג שרי כמבואר בחי' הריטב"א ז"ל בסוכה כ"ה ע"א בד"ה ועוד למדני הכתוב יע"ש היטב) פטור ממצוה דהס"ה וא"ש הרי מבואר שיטת הר"ש ז"ל כשיטת השאג"א דצריך להיות דעתו עליהם בכל עת שיגיע עת יותר מחלק ס"ז מהשעה ולא מיבעיא דאסור להסיח דעתו לדברים בטלים אך גם לעיונים קדושים מיחשב הס"ה לגבי תפילין אך דשרי יען דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובזה חולק על השאגת ארי' דלדידי' צריך להפסיק בכל חלק ס"ז מהשעה ולר"ש ז"ל א"צ וכדאמרן:
אמנם הריטב"א ז"ל בחי' לסוכה שם כ' על הא דתנן ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע וז"ל ותמי' מלתא לי היכי לא חיישינן להס"ה ונאסר אפי' שינת עראי י"ל דלהס"ה לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים דבעי' שתהא כל מחשבתו בהם אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפילין מותר ומן הטעם הזה קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו אע"פ שאין דעתו עליה' בוודאי כנ"ל עכ"ל שיטתו מתבארת בדבריו הנעימים הוא דהס"ס לא הוי רק כשפונה לבו בדברים בטלים דבזה מורה כי מורא אלקי' לא עלה על ראשו כי כיון דשמא דמרא עליו אין לכור מחשבתו מחשבת הקודש לדברים בטלים שאן צורך להם כלל אבל לעסוק באומנתו או לישן לשמור גופו וכש"כ לתורה ולתפלה כיון דלצורך מעמיק מחשבתו בדבר האחר וכשהלך לו ההכרח והצורך לאיתנו הראשון חוזר לדבק מחשבתו בסם זה לא נחשב להס"ה ולענ"ד זאת השיטה מתחוורת כשמלה. וקרובה היא לשיטת תהר"י ורא"ש ז"ל:
ועתה נחזה את דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל אנה ילך רוח שיטתו כי תהר"י ורא"ש ז"ל יחסו שיטתם כי לקחו אותה מתוך דברי הרמב"ם (שהוא סתם ר"ם שהובא בתהר"י ז"ל) ז"ל ונהירנא כי בילדותי ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' א' שתמה מנין לו לתהר"י ז"ל ללמוד מדבריו שיטה זו. וגם השאג"א תמה (ומה שהוכיח שם מהא דפ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין ה' י"ג דמצטער פטור מן התפילין דלא ס"ל כתהר"י ורא"ש ז"ל הלא חזינן כי הטור פ' כתהר"י ורא"ש ז"ל ומ"מ פ' דמצטער פטור מן התפילין. ויש ליישב קושית השאג"א בקל ויעוין בש"ע הרב בעל התניא. ואין להאריך) על זה. אמנם באמת עדותו של אותו צדיק רבינו יונה ז"ל קיימת ומתבארת מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דהנה כ' שם בה' ט"ו וז"ל תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי כו' ע"כ ומדיהב טעמא דאסור לישן מפני דשמא יפיח ולא כ' דמעצמותה אסורה השינה מפני הס"ה עכצ"ל דס"ל דבשינה ליכא הס"ה כי א"ל דיהב טעמא להספיק גם לאסור שינת עראי דלית בי' משום הס"ה לדעת השאג"א יען שאינו רק חלק ס"ז מהשעה וכנ"ל. כי הלא ביאר שם בה' י"ד שכ' חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפי' רגע אחת שקדושתן גדולה מקדושת הציץ כו' עכ"ל הרי דס"ל דגם רגע אחת אסור בהס"ה וא"כ גם שינת עראי נוכל לאסור מטעם זה אמנם בזה יש מקום לומר כתירוצא קמא של התו"י דהס"ה ג"כ נאסר מטעמא דשמא יפיח אם כי דחוק מאוד כי המעיין בשכל היכר בדברי הרמב"ם ז"ל יראה דלא ס"ל דזה הוא טעמא דהס"ה אבל דבריו הקדושים באו מבוארין שם בה' כ"ה שכ' וז"ל קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשן של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיות עליו כל היום שמצותן כך הוא כו' עכ"ל הרי מבואר בדבריו הקדושים דע"י התפילין נשמר משחוק וקלות ראש שהיא שיחה בטילה כמבואר ברמב"ם ז"ל בפי"א מה' תפלה ה' ו' שכ' אין נוהגין בהן קלות הראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה הרי דשיחה בטלה נחשב לקלות ראש (יעוין ברכות ל"א אין עומדין להתפלל כו' ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפלה השמיט ולא מתוך דברים בטלים. ויעוין בטוש"ע סי' צ"ג וסי' קנ"א וצ"ע) ונשמר מזה וגם מלהרהר הרהורים רעים ח"ו כי באלו הדברים צריך ליזהר מפני המ"ה הרי מבואר כשמש בצהרים אמיתת עדותו של תהר"י ז"ל שלמדו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל דהס"ה לא הוי רק כשעומד בשחוק וקלות ראש וכאמור:
אמנם צריכין אנו ליישב קושית השאג"א על שיטתא דא שהיא דעת הרמב"ם ותהר"י ורא"ש וטור ז"ל. והנה יכילנא למימר כי השאג"א הוא אשר למדני והשכילני וכאשר למדני אני משיב מדבריו על דבריו כי מה שהרס את תירוצו מכח דברי התוס' דהאי ק"ו לאו ק"ו גמור הוא מפני דאית בי' פירכא הנה לשיטתו יצדק בזה להוכיח כי התוס' לא ס"ל כשיטתם אבל מכח זה לא ניתן לדחות את שיטתם כי הלא המה הגבורים אשר בכחם לחלוק על התוס' ובישוב קושית התוס' כבר העיד לנו המהרש"א ז"ל בח"א שם דכמה דוכתין איכא ק"ו ואע"ג דאית בי' שום פרכא (וגם בגוף ק' התוס' יש מקום לפלפל אך עתי בל אתי) וכן מטין דברי הריטב"א ז"ל בחי' כאן דק"ו גמור הוא יע"ש וא"כ בנין השאג"א מקוים הוא דקרא דתמיד לציץ שלא יסיח דעתו ממנו אצטרך למדינה דשחוק וקלות הראש מדרבנן וכשהציץ עליו מצווה ע"ז מה"ת ולזה אתי ג"כ הק"ו מדאורייתא לתפי'. ובזה יש ליישב קושית התו"י בד"ה אלא תמיד שהקשו לשיטת ר"ת ז"ל דבציץ יכול להניחו כל שעה מדכתיב והי' על מצחו תמיד כמבואר במכילתן לקמן ס"ט ע"א בתוס' ד"ה בגדי כהונה יע"ש א"כ מאי קאמר הש"ס לר' יהודא נמי הכתיב תמיד ומשני ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כו' דאמאי לא משני דאתי להתיר הנחת הציץ גם במדינה יע"ש ולפ"ז א"ש כי הש"ס משני דההיא תמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו דמזה מוכח ג"כ שמותר לילך עם הציץ גם במדינה כי במקדש לא בעי' להקרא שבלא"ה אסור שחוק וקלות הראש וכאמור ולזאת משני הש"ס תירוצא דא דשניהם יחד נלמדים מזה לאסור הס"ה ולהתיר הנחת הציץ במדינה וא"ש:
זה כתבתי לשיטת השאג"א. אבל לדעתי העני' נראה כי גם המה מודים שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו כנראה מפשטות הסוגיא וכמש"כ השאג"א שם. אך מש"כ. וגזירת התורה הוא ולא משום גזירה הוא שמא יבואו לידי קלות הראש לא ידענא מהיכן למד זה ולדעתי העני' נראה די"ל דהאמת כן הוא כי הלא מצינו דגם התורה עשתה סייג לדבריו (יעיון ט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א במש"כ ונראה דהרשב"א כו' יעוין פמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ס"ז יע"ש) ולזאת צוותה תורתינו הקדושה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו וחייב למשמש בו בכל שעה (וכמש"כ המאירי כאן יע"ש כדי שלא **(יבוא לידי שחוק)** וקלות ראש) ובזה קמה הסערה לדממה דהלא במקדש בלא"ה אסור מה"ת שחוק וקלות ראש כי מ"מ לא חייבו התורה לעשות סייג וגדר שלא יבוא לזה אבל כשהציץ הקודש על מצחו הוסיפה תוה"ק לעשות סייג שלא להסיח דעתו ממנו ולמשמש בו תמיד כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ומזה ילפי' ק"ו דחייב שלא להסיח דעתו ולמשמש בתפי' כל שעה כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ואף להתוס' דהק"ו אינו אלא מדרבנן ושחוק וקלות הראש ג"כ אסור מדרבנן אהני ק"ו לחייבו שלא להסיח דעתו ולמשמש בהן כ"ש כדי שלא יבוא לידי זה. אמנם כיון דעיקר חיוב המשמוש ושיהי' דעתו עליהם הוא רק משום סייג כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש ולכך בעוסק בצרכיו ועומד ביראה כיון שאין מפנה לבו לבטלה א"כ לא יבוא בלא"ה לידי שחוק וקלות ראש וכן בשינה לא איכפת לן מה דמסיח דעת מהן. ולפ"ז י"ל דגם הריטב"א ז"ל דס"ל דמפנה לבו לדברי' בטלים נחשב להס"ה זאת הוא מה דילפי' מק"ו לעשות סייג כדי שלא יבוא לשחוק וקלות הראש (כי מפנה לבו לדברים בטלים לענ"ד אינו בכלל קלות הראש כיון שאיני מוציא מכח אל הפועל) וגם תהר"י ורא"ש ז"ל מודים לזה וכולהו ס"ל דטעם הסייג הוא כדי לשמרו משחוק וקלות הרא"ש ולזאת במקום שמשומר בלא"ה שלא יבוא לשחוק וקלות ראש לא חייבתו תוה"ק עם הסייג וכאמור וא"ש:
ואם כנים אנחנו בזה צ"ל דמש"כ הב"ח בסי' מ"ד וז"ל מיהו ודאי דלא עביד איסורא אלא כשעומד בשחוק וקלות הראש אבל מצוה מן המובחר שיהי' דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהם למשוך בשיחה בטלה ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב אדם למשמש בהן כ"ש שלא יסיח דעתו מהן כדלעיל סי' כ"ח עכ"ל וכ"כ שם המג"א בסק"ב. זה רק בעוסק בצרכיו ועומד ביראה ואינו מפנה לבו לדברים בטלים אך דברים הצריכין שאז מעיקר הדין א"צ ליתן דעתו על התפילין כיון שבלא"ה לא יבוא לידי שחוק וקלות הראש דמ"מ למצוה מן המובחר צריך שלא להסיח דעתו מהן אבל להפנות לבו לדברים בטלים זה אסר מעיקר הדין כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וכדאמרן:
ועתה להלכה זו דבר ד' באתי הנלע"ד בהאי דינא דהס"ה והוא דנחלקת והי' לשלשה פרטים. הפן הא'. הוא כשעומד בשחוק וקלות ראש ובכלל זה שיחה בטלה. וגם כשיושב ומפנה לבו לבטלה (כמש"כ הריטב"א ז"ל ולדעתי העני' גם תהר"י ורא"ש ז"ל מודים לזה וכנ"ל) זה מקרי הס"ה לכ"ע וכנ"ל וכש"כ כשמהרהר מחשבות רעות ח"ו אך שיהי' דעתו צלולה במחשבות טהורות:
הפן הב'. בעוסק במלאכתו ואומנתו ומפנה לבו לדברים הנצרכים לו בזה להשאג"א צריך בכל חלק ס"ז משעה לפנות דעתו מעסקיו ולהיות דעתו על התפילין ואם עבר ע"ז הלא פגע באיסור הס"ה אמנם לדעת הרמב"ם ותהר"י ורא"ש ורבינו אלחנן וריטב"א וטור ז"ל בזה שרי וא"צ להיות דעתו על התפילין בכל רגע ואחר שיטתם נמשכו בעלי ש"ע והכי קיי"ל (יעוין בשע"ת בסי' כ"ח סק"א) כי כן הוא הסכמת הראשונים ואחרונים כמבואר. אך למצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו מהתפילין וכמש"כ הב"ח ומג"א ושאר אחרונים דגם בכה"ג צריך למשמש בכל עת בהם ולזכרם מפני קדושתן אבל מעיקר הדין א"צ יען שעיקר הסייג הוא שלא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וכשטרוד מחשבתו בדברים הכרחים אינו שליח שיבוא לידי קלות ראש כי גם דרך ארץ משכח עון וכן שינה לא הוי הס"ה וכאמור. אמנם כשעומד בבהכ"נ אם דבלא"ה אסור שחוק וקלות ראש למש"כ דזאת היא שהוסיפה תוה"ק גבי ציץ ואנו בתפי' מק"ו לעשות סייג וגדר שלא לבוא לזה א"כ גם בבה"כ מחויב שלא להסיח דעתו מהם ולמשמש בהם כ"ש. אם כי רבינו המג"א כ' בסי' מ"ד סק"ב וז"ל ונ"ל דלפמ"ש הטור א"כ בשעת תפלה א"צ למשמש דבלא"ה אסור בשחוק וקלות ראש עס"י קנ"א עכ"ל וכוונתו דלפ"ז גם כשעומד בבהכ"נ א"צ למשמש בהן ולזאת רמז לסי' קנ"א וכמש"כ המחצית ולדעתי העני' לפי האמור כשעומד בבהכ"נ מחויב מעיקר הדין למשמש ולא יסיח דעתו בהם כדי לעשות סייג וגדר שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש כמו כה"ג בציץ במקדש וכנ"ל אבל כשעומד ומתפלל אז מעיקר הדין פטור ולאו מטעמא דבלא"ה אסור אך מטעמא דמפנה דעתו לתפלה עי"ז ג"כ לא יבוא לידי שחוק וקלות הראש וגם הרב בש"ע שלו בסי' כ"ח לא התיר אלא בתפלה והשמיט בהכ"נ. אך שהתיר בתפלה מטעם המג"א ולענ"ד טעם אחר בדבר וכדאמרן:
הפן הג'. כשעוסק בת"ת או בק"ש ותפלה הנה להשאג"א גם בזה צריך בכל חלק ס"ז מהשעה להיות דעתו על התפי' אבל כבר נתבאר דלא קיי"ל כוותי' מעיקרא דדינא. אמנם למצוה הא"ר בסי' כ"ח סק"א העתיק לשון ש"ע האר"י ז"ל וז"ל ואין להסיח דעתו מן התפי' אפי' באמצע התפלה רק בהיותך עוסק בד"ת ובי"ח ברכות דעמידה אך אם תפרש מעט מחשבתך מן התורה צריך לחשוב תיכף ותזהר זה עכ"ל הקדוש והכי קבע הלכתא הר בש"ע שלו. אמנם הפמ"ג בסי' מ"ד שם כ' ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל מהתפי' אפי' בק"ש ותפלה עכ"ל מסתימת לשונו נראה דס"ל דגם בתפלת י"ח צריך למשמש ושלא יסיח דעתו מהם וסובב והולך לשיטתו שכ' בסי' כ"ח בא"א סק"א וז"ל ובמ"א שם דעומד בתפלה א"צ למשמש בהם. וא"י דוודאי איסורא דהס"ה ליכא אבל מצוה איכא ק"ו מציץ ולפסקי מהרי"א ז"ל אף בתפלה שלא יזיזו ממקומן עכ"ל הנה לקושיתו יש תשובה כי י"ל מש"כ הב"ח דלמצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו כלל מהתפי' כדי שלא ימשך בשיחה בטלה ומחשבות רעות זה רק בעוסק בצרכיו ובמלאכתו אם דשרי מעיקר הדין וכנ"ל מ"מ למצוה מן המובחר צריך לעשות משמרת למשמרת כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש משא"כ בק"ש ותפלה וההבדל מבואר דכיון דעוסק בשבחו של מקום ובקבלת עול מלכות שמים משמרתו יותר מטרדות האומנות שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש. כיון שאינו עוסק בדיבור חול כלל. ומצוה בעדנא דעסיק בי' מגנא ומצלא. ועוד דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכמש"כ הר"ש ז"ל ואם כי גם צרכיו למצוה יחשב מ"מ לא דמי כ"כ וכמובן) וכ"כ הא"ר שם בס"ק י"ט בשם השל"ה ז"ל כי בוודאי כ"ז שעוסק בדבר שבקדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפי' שגם הם דבר שבקדושה ע"כ יע"ש. ויש להעמיס זה בלשון הריטב"א ז"ל שמקודם כ' י"ל דלהס"ה לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים מבואר דדוקא בדברים בטלים אסור אבל בדברים של חול שהם נצרכים שרי ואח"כ כ'. אבל כל שאינו מפנה דעתו להדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפי' מותר ומן הטעם הזה הוי קורא בתורה ומתפלל ותפי' בראשו אע"פ שאין דעתו עליהם בוודאי א"כ נ' דגם לדברים של חול לא שרי וא"כ דבריו הקדושים סותרים זל"ז בתוך כ"ד ולהאמור א"ש כי עיקרא דאיסור הס"ה הוא רק בדברים בטלים וכנ"ל אבל אח"כ שכ' להתיר שא"צ להיות כלל דעתו עליהם כנראה מלשונו זה רק בדברים קדושים אבל בדברים של חול עכ"פ למצוה מן המובחר צריך שלא יסיח דעתו וכאמור:
אמנם טעמו של רבינו הקדוש האר"י ז"ל דמחלק בין ת"ת ותפלת י"ח לשאר תפלה ע"פ נגלה (ובנסתר לא זכיתי לעמוד בסוד ד' ואין אתי יודע עד מה) י"ל כי ס"ל דלמצוה הי' ראוי להיות דעתו בהתפי' גם בת"ת ותפלה אך דפטור מפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכש"כ במצוה מן המובחר וכמש"כ הר"ש ז"ל ולזאת בתפלת י"ח דצריך כוונה יתירה וכן בת"ת שצריך עיון עמוק ושמעתתא בעי צילותא עד מאוד כמעט שאינו יכול לקיים שתירץ יעוין תוס' סוכה שם וב"ק נ"ו ע"ב דלא אמרי' עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בא"א לקיים שתיהן יע"ש בסוכה בהג"א ור"ן ז"ל ובטוש"ע או"ח סי' ל"ח וסי' תר"מ חילוקי שיטות בזה) ולכך פטור משא"כ בשאר תפלה (ויש עוד לחלק בקל וכמובן) דא"צ כ"כ כוונה כתפלה של י"ח ות"ת ויכול לקיים שתיהן לזאת ירא שמים יוצא ידי שניהם:
אבל בק"ש ותפלה יש עוד טעמא דמררר"א ז"ל דצריך למשמש כדי שלא יזיזו ממקומו וכמש"כ הפמ"ג וי"ל הטעם ע"פ מה דאמרי' בברכות י"ד ע"ב אר"י הרוצה שיקבל עליו עמ"ש שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפי' ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה ומפני זה אנו מתירין ההפסק בהנחתן בין גאולה לתפלה כמבואר בטוש"ע סי' ס"ו ולזאת צריך למשמש בהם בשעת ק"ש ותפלה כדי שלא יזיזו ממקומן וימצא קרא ק"ש ותפלה בלא תפילין. ולפ"ז בת"ת א"צ למשמש בהן גם לשיטת הפמ"ג לטעמא דמהרא"י ז"ל:
ז' ע"ב ויש עוד מקום לומר דצריך ליזהר בזה יען דבסי' כ"ה ס' י"ב פסקי' דבנשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לחזור ולברך אך המג"א שם בס"ק כ"א כ' בשם השל"ה ז"ל דהא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן (יע"ש בפמ"ג ובש"ע בעל התרא) אמנם הא"ר בס"ק י"ט החזיק בפסק הש"ע (יע"ש לשון השל"ה ז"ל דנראה כי בכל דבר שבקדושה שעוסק בתפילין א"צ לחזור ולברך אבל למבואר באחרונים ובש"ע הרב ביותר דעיקר הטעם הוא יען שבתפלה שאינו מסיח דעתו מהם והוא מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן הוי לי' כמזיזין בעצמן ממקומן ע"מ להחזירן יע"ש א"כ בהמעמיק בלימודו כ"כ שאינו מרגיש בשעה שנשמטין ממקומן צריך לברך גם לדעתן וצ"ע) דצריך לברך והניח בצ"ע (יעוין בחיי אדם) א"כ כשישמטו ממקומן יבוא לידי ספק ברכה ולזאת נכון ליזהר מטעם זה שימשמש בהם כל שעה. אמנם לפ"ז כשלומד על אופן שאם ימצאם שנשמטין ממקומן יסירם מטל ראשו כדי שלא להכניס א"ע בספק ברכה (וכנלע"ד נכון יען דת"ת שאני מתפלה מטעם האמור לעיל) א"כ א"צ למשמש בהם כי אין לחוש לשני הטעמים וכאמור:
אמנם בכל זאת אם איני מעמיק כ"כ בלימודו טוב וישר שגם בת"ת לא יסיח דעתו מהתפי' וימשמש בהן כל שעה ובפרט כשמפריד מעט מחשבתו מתורתו שצריך לחשוב תיכף בהם וכמש"כ התנא האלקי האר"י ז"ל זאת הנלע"ד בס"ד בבירור מלכתא דא. והשי"ת יעזרני לכוון האמת ולהזהר בקדושת תפילין שגדולה היא עד מאד. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפילין שכל הרגיל וזהיר בהן מאריך ימים שנאמר ד' עליהם יחי' ומביאו לידי יראת שמים וענוה. וזה שנאמר ד' עוז לעמו יתן אלו תפילין שבראש כאמרם ז"ל בברכות ו' ע"א ולזאת ד' יברך את עמו בשלום יען שהתפי' מביאין לידי יראת שמים וענוה ומדת ענוה הוא יסוד ושורש השלום: