חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת חולין · דף נג.
גמ'. אמר רבה בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן אין חוששין שמא ארי דרסו מ"ט רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין וכל הדורס אין צפרנו נשמטת וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך אדרבה רוב שוורים מתחככין ומיעוטן אין מתחככין וכל המתחכך אין צפורן יושבת לו בגבו וזה הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימר ארי דרסו איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקיה הו"ל ספק דריסה ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה עכ"ל הסוגיא. נשאלתי בעופות שהיה במרתף עשוי מנסרים על הקרקע רחב הרבה וגם יש בתוכו עליה שהוא חצי מקורה וחצי אינו מקורה ובלילה שמעו את העופות מקרקרין (ולא שמעו קול דורס) ובבוקר מצאו שנחתך ראשו של עוף אחד ועוף אחד נחסר ולא נמצא כללי מה דינם של העופות הנשארים:
והשבתי בס"ד הלא נודע שיטת הט"ז בסי' נ"ז ס"ק ט"ז כדעת המ"ב דגם בהרג שניים או יותר אמרי' נח רוגזיה אך הש"ך שם בס"ק כ"ח הסכים להב"ח ות"ח דבהרג יותר מאחד כולן אסורין ואם כי הצ"צ ופר"ח הסכימו להט"ז מ"מ חששו לפסק הש"ך לאוסרם באכילה אמנם נלע"ד דזה דווקא בידעי' בוודאי שהי' ע"י דורס אבל היכא דאנו אוסרין מכח מצוי להחמיר כדקיי"ל בסעי' י"ג תולין במצוי בין להקל בין להחמיר אז בנמצא נהרגין שנים או יותר יש להתיר גם באכילה ומלתא בטעמא קאמינא בס"ד דהנה חזיתיה בספר דרכי תשובה ס"ק קצ"ח שכ' בשם הטוטו"ד מהד"ק סי' פ"ח וז"ל ואף דקיי"ל דתולין במצוי דמן הסתם היה דורס שם היינו לענין אותו הדבר בעצמו דאתיילד בו ריעותא כגון באווזא דממסמס קועיה דמא אבל לענין אחרים שהי' עם אותו הנדרס שלא ראינו בהם שום ריעותא כלל אין תולין במצוי להחמיר דלגבי אחרים הו"ל ס"ס שמא לא היה ע"י דורס כל ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס האחרים והאי ס"ס עדיף ממצוי וגם אף את"ל שצריכין לילך בתר המצוי גם לגבי האחרים הלא זה ג"כ מצוי הוא שהדורס יהרג הנדרס והכא לא ניכר בהם שום רושם ואיך תאמר לאסור האחרים מכח מצוי וא"כ הו"ל ממ"נ להתיר לזאת אין לחוש להשאר וכ' שכן הוא נוהג תמיד להכשיר בכה"ג הנשארים דכל דלא אתחזק דורס במקום ההוא אם לא ידעי' אם נעשה ע"י דורס או לאו הוא מכשיר עיי"ש עכ"ל וכ' שם דבשו"ת מהר"ם שיק ז"ל דחה זה בשתי ידים ובספר דע"ת כ' דדברי הטוטו"ד מסתברין וכל הספרים האלו אינם ת"י לעיין בהם ואחזה אנכי בעניי בס"ד הנה הטעם הראשון דהיתרא שכ' המהרש"ק ז"ל מכח ס"ס. הלא התשובה בצדה דלא הוי ס"ס שקול כי ספק הראשון דשמא לא היה ע"י דורס הוא מצוי להחמיר יותר ואנן קיי"ל דבעי' ס"ס השקולין אך דיש מקום ליישב עפמש"כ הפ"י ז"ל בחי' לכתובות ט' דלדעת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא אך מדרבנן לחומרא י"ל דלא החמירו רק בספק אחד אבל לא בשני ספיקות אם כי אינם שקולין יע"ש ובחידושיי ליומא ס"ה דהבאתי סמוכין לדברי הפ"י ז"ל והפמ"ג בסי' ל"ז במ"ז ס"ק י"ד כ' בשם המ"ב דהא דחיישי' לספק דריסה הוא רק מדרבנן יע"ש ולזאת שפיר הוי ס"ס אם כי אינם שקולין וכאמור:
אברא כי לכאורה נראה דרדב"ז ז"ל ס"ל דחיישי' לס"ד מה"ת ממש"כ בח"א סי' שע"ג וז"ל והוי יודע כי אפילו לדעת המחמירים יש תקנה לעדר להשהות אותו וזכרים שעברו עליהם יב"ח מותרין שכבר יצאו מספק טריפה דטרפה אינו חיה יב"ח והנקבות שנתעברו יצאו ג"כ מן הספק דטרפה לא מיעברא וזה ברור עכ"ל הובא בש"ד ס"ק כ"ח וביאר שם טעם הרדב"ז ז"ל יען דמה"ת בטילים הנדרסים ברובא ומדרבנן הוא דלא בטיל ובדרבנן לא חיישי' לתקלה (אם כי בפמ"ג שם דחה זה מהא דנר חנוכה בסי' תרע"ה דחיישי' גם בדרבנן לתקלה יש לחלק בין האי תקלה דיכול להכשל בעינא כמו שהוא באכילה או בהנאה כה"ג חיישי' גם בדרבנן משא"כ בשחיטה דבעוד שישחוט ויתקן אדהכי והכי מידכר דכיר י"ל דבדרבנן לא חיישי' בכה"ג לתקלה וכעין זה כתבתי לעיל בחידושיי ליומא ד' ס"ה בשם החתם סופר סי' ס"א יע"ש ומיושב שיטת החתם סופר בסי' ס"ה שפ' כרדב"ז ז"ל בסברתו שכ' בסי' ס"א יע"ש ובחידושיי שם) יע"ש וק' הלא האי חששא דתקלה מקור מקומו משרקפא דשמואל לקמן ע"ב דהוי ספק דריסות ואם איתא דגם למאן דחייש לספק דריסה הוא רק מדרבנן איך חייש שמואל לתקלה בדרבנן אלא וודאי דס"ל לרדב"ז ז"ל דחיישי' לס"ד מה"ת אבל יש לדחות ולומר דדווקא בוודאי דדבריהם ס"ל לרדב"ז ז"ל דלא חיישי' לתקלה אבל מה דאסור מספיקא דאורייתא אם דמה"ת לא חיישי' להאי ספיקא אך מדרבנן חיישי' לה חמור הוא (יעיון מל"מ פי"ח מהא"ב במש"כ ונ"ל כו' מ"מ יש להחמיר כו' דמבואר כעין סברא זו ובחידושיי לעיל שבת י"ג) וחיישי' לתקלה ואין הכרח בשיטת הרדב"ז ז"ל דיסבור דחיישי' לס"ד מה"ת וכדאמרן:
אמנם כבר הכריע הפמ"ג כדעת הלבוש דמה"ת חיישי' לס"ד וכן מוכח משאר פוסקים ואין להאריך בזה יען כי גם בשנצייר דבזמן מיעוט כגון תיכף כששמע הצעקה הלך לשם דגם אם היה דורס בוודאי לא דרס רק אחד או שנים ויש רוב כנגדם דמה"ת בטלים ואינם אסורים רק מדרבנן (יעיון שו"ת חת"ס סי' ס"ה אמנם יעיון בחי' הרשב"א ז"ל חולין נ"ג ע"ב ד"ה כי פליגא במש"כ אלא דקשיא ליה כו' יע"ש היטב ותבין וצ"ע) בוודאי. מ"מ צריך היתרא דא עיונא טובא אם כי זה אין קושיא דבנמצא אחד ממסמס קועיה דמא דגם עליו אנו דנין וליכא ביה אלא חדא ספיקא ומחזיקין איתו כמעט לוודאי איסור כיון דדורס מצוי יותר ואיך נוכל להקל אח"כ ולצרף אותו ספק לעשותו ס"ס הלא מטעם זה פ' הרמ"א ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' דאסור ע"י תערובות יען שכבר אסרנו הספק הראשון מה"ת יע"ש בש"ך ס"ק ס"ב ובש"ד שם דשאני התם דאנו רוצין להתיר גם הס' טרפה שהחזקנו אותו קודם לאיסור משא"כ הכא דהספק בעצמו אנו אוסרין באמת (יעיון ש"ך כללי ס"ס דין י"ט ובשעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ו' ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' נ') ולק"מ על הוראה של הטוטו"ד במהד"ת סי' רי"ז דמיירי שם בנמצא אחת מבעבע דם שגם עליו יש לדון ומכח ס"ס התיר הנשארים (ואם דהס"ס שם באופן אחר מ"מ הכל הולך למקום אחד וכמבואר להמעיין שם) יע"ש אבל לדינא אם דהראינו פנים מסבירות לסברא דאם ס' אחד אינו אסור אלא מדרבנן דלא נבעי ס"ס שקולין מ"מ לסמוך ע"ז למעשה צריכא לי עיונא טובא וכעת עתי בל אתי לברר את זה בעניי אין זה היתר ברור לי להורות להלכה ובפרט למעשה:
ועתה נשים את עין דעתינו בס"ד לעין המשפט בהסברא השני' שכ' המהרש"ק ז"ל שכיון דאין מצוי דידרוס ולא יהי' שום רושם וכיון דלא חזינין שום רושם בהנשארים מזה מוכח דלא דרס אותם והוי מצוי נגד מצוי ולהסביר דבריו הקדושים נראה דגם בכאן אזיל מכח ס"ס כי הס' הראשון דשמא ע"י דורס שכיח יותר לאיסור ומיעוט להיתר והס' השני דשמא לא דרס הנשארים שכיח יותר להיתר ומיעוט לאיסור ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא (יעוין לעיל בחידושיי לפסחים ט' ע"ב דיישבתי בסברא זאת שיטת הראב"ד ז"ל בפ"ט מהט"מ יע"ש ובזה יש ליישב הפסק של האחרונים להקל בספק דריסת הזאב מפני ס"ס דשמא לא נדרס. ואת"ל דנדרס שמא אין לזאב דריסה בגסה ופקפק בזה הפמ"ג במ"ז סק"ג יען דדריסה שכיח יותר לאיסור א"כ לא הוי ס"ס השקול והניח זה בצ"ע יע"ש. ולהאמור א"ש דכיון דבאמת רוב הפוסקי' ס"ל דאין לזאב דריסה בגסה וכן הוא הכרעת הב"י ורמ"א ז"ל אך דאנו חוששין לדעת המיעוט מהפוסקים דס"ל דיש לו דריסה וא"כ בס' זה איכא רוב להיתר ומיעוט לאיסור. ולזאת אם כי בס' השני איכא רוב לאיסור ומיעוט להיתר בצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא ומצאתי סעד לסברא זו בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' י"ט בסופו יע"ש וה"נ נאמר בנידון של הטוטו"ד דבצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא וכנ"ל:
אמנם לפום ריהטא נראה דיש סתירה לסברת המהרש"ק ז"ל דלחשיב זה לאינו מצוי שלא יהיה שום רושם בנדרס מסוגיא דידן דקאמר ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לס' דריסה ולסברת המהרש"ק ז"ל ק' מאי קאמר הש"ס דרב לטעמיה דאינו חושש לס' דריסה הלא התם בעל ארי ביניה' כיון שלא נמצא שום רושם בהם מצוי יותר להיתר ולזאת התיר רב משא"כ הכא בנמצא צפורן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי והוי ס' השקול. ומדחזי' דהש"ס מדמי להו להדדי מוכח לכאורה היפוך סברת המהרש"ק ז"ל ונלע"ד די"ל דהנה נודע דעת הרשב"א ז"ל דבלא ידעי' אי שתק או צווח ואי מקרקרין אינהו ואישתקי לא חיישי' לה ואיפסקא כוותיה במחבר סעי' י"ב והר"ן ז"ל חולק ואוסר והחמיר כוותיה הרמ"א ז"ל וביאר הפמ"ג פלוגתתם במ"ז ס"ק י"ד דהר"ן ז"ל ס"ל דספק אסור. והרשב"א ז"ל ס"ל בספק להתיר אך בהוא שותק ואינהו מקרקרין איכא הוכחה וקרוב לוודאי דדרס ומש"ה צווחין. והקשה דלפ"ז אמאי בנמצא צפורן תחיבה בגבו ועל ארי ביניהם אפילו שותקין כ' הרשב"א ז"ל דאסורין הלא אמרי' דאיכא למימר הכי והכי והוי ספק השקול ותי' דזה דווקא לרב אבל לשמואל שכיח הוא שהצפורן בא מהארי ולא מכותל. ומסיק בעצמו שזה דוחק יע"ש:
ועוד יש מהדיוק בחי' הרשב"א ז"ל לעיל ד' יו"ד ד"ה ולענין כל ס' בשחיטה במש"כ שם דגם בספק השקול לא מוקמי אחזקה (יעוין ש"ך סי' נ' סק"ג) כ' וז"ל והא דאמרי' לקמן ס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא ואמרי נמי ס' קניא ס' שונרא אימר תניא התם משום דלא שכיח דדרס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס ותדע דהא קיי"ל שם דחוששי לס"ד אלמא הכא דתלינין לקולא כגון בס' כלבא ס' שונרא טעמא דמלתא משום דמסתבר טפי למתליה להתירא עכ"ל. ונתקשה בזה ידיד נפשי הרב הגאון הר' שבתי ני' דהלא לרשב"א ז"ל טעמא דאסור באיהו שותק ואינהו מקרקרין מפני דאיכא הוכחה לאיסור וא"כ איך מייתי ראי' מהא דחוששין לס"ד דבספק השקול לא מוקמינין אחזקה והוא דיוק נכון. ונלע"ד די"ל לסברת המהרש"ק ז"ל דגם הרשב"א ס"ל דבס' השקול בדריס' אנו אוסרין אך דקשיא דהלא כיון דלא חזינין פצע ורושם מבחוץ א"כ מצוי יותר להיתר דאם איתא דדרס הי' נראה מבחוץ פצע או רושם ולזאת כיון דעי"ז נחשב כשכיח יותר להיתר לזאת הוכרח לומר דלעומת זה איכא הוכחה מהא דאיהו שתק ואינהו מקרקרין דדרס ושוב בא לעמק השוה להיות ס' השקול ולכך אסור:
אמנם באין אנו יודעין אם כך הי' אז שרי יען דשכיח להיתרא דלא חזינן שום רושם ולאיסור אין הוכחה כי הרשב"א ז"ל ס"ל כדעת ר"ת ז"ל דרוב אריות ראוין לדרוס אבל אין דורסין וזאת שרי ועלה ישוב לשני הקושית וכמובן ועוד זאת עלה מן המדובר להעלות ארוכה למאי דקשיא עוד בסוגיא דקאמר הש"ס ורב לטעמיה דהלא י"ל דגם שמואל דאוסר בס"ד מוד' הכא כי בס"ד ס"ל דחיישי' מדאיכא הוכח' לאיסור מדשתק איהו ואינהו מקרקרין לרשב"א ז"ל משא"כ בישב לו צפורן בגבו דאיכא למימר הכי והכי ומצאתי בראש יוסף שהקשה ג"כ כן יע"ש אבל להאמור א"ש הכל בס"ד. וכמובן להמבין ומעיין:
אמנם הר"ן ז"ל סבירא ליה כדעת רש"י ז"ל דרוב דורסים ממש ולזאת גם בלא ידעינן כיון דליכא הוכחה להיתר אסור מפני דרובא דדורסים מקלקל המצוי להיתר מדלא חזי' שום רוש' ולזאת אסור וזה ג"כ שיטת התוס' כאן מ"ג ויבמות ל' דדריסה שכיח יותר לאיסור מלהיתר כי האי רובא עדיף ממצוי או דס"ל כרשב"א ז"ל דהקרקור הוי כהוכחה לאיסור ואיכא תרתי לאיסורא ולזאת נחשב יותר שכיח לאיסור כנלע"ד ביאר פלוגתת הרשב"א ור"ן ז"ל ונתבאר כי לא זו דאין סתירה לסברת המהרש"ק ז"ל אף זו דהסוגיא מתפרש יפה ונתיישב כמה קושיות עפ"י סברת המהרש"ק ז"ל:
ואם כנים אנחנו בזה יצא לנו לד דינא כי בנמצא אחד מבעבע דם ומצוי להחמיר דחלילה להתיר את האחרים יען כי כיון שאחד מבעבע דם בוודאי לא נח רוגזיה כיון שלא הרגו אדרבה כש"כ שחמתו בערה בו וא"כ לא מיבעיא לדעת הר"ן דקיי"ל כוותי' שלא במקום הפ"מ דרוב אריות דורסין וא"כ איכא רוב נגד המצוי. אך גם לרשב"א ז"ל דס"ל דרוב ראוין לדרוס זה בלא ראינו שדרס אבל בראינו שדרס אחד מחם ולא נח רוגזיה וחמתו בערה בו ביותר גם לדידיה פשוט דיש כאן רובא דדרס ודחה את המצוי. אך יש מקום לקיים פסק של המהרש"ק ז"ל בנמצא אחד מהם מת דבזה נח רוגזיה אך גם הגאון המהרש"ק ז"ל הוא מדעת המחמירין כשיטת הצ"צ ושאר פוסקים דחיישי' לשמא לא מת בפני הדורס ולא נח רוגזיה וא"כ הוי ספק השקול דשמא נח רוגזי' או לאו שפיר יש מקום לצדד בהיתרא בהאי סברא דמצוי להיתר וכדאמרן:
אברא כי במהד"ת סי' רי"ז דהתיר את האחרים גם בנמצא אווזא מבעבע דם לקח לו אותו צדיק דרך אחר להיתר והוא דאם כי בש"ע איפסק כדעת הרשב"א ז"ל להחמיר במצוי לאיסור ולא הובא כלל דעה החולקת אבל כיון דהב"י ז"ל כ' שהרשב"א ז"ל בחי' כ' דמתוס' נראה להיפוך וכדעת הרא"ה ז"ל דגם במצוי יותר להחמיר לא תלינין בדורס והרשב"א ז"ל הניח זה בצ"ע וא"כ איכא ס"ס שמא כתוס' ורא"ה ז"ל ואת"ל כרשב"א ז"ל שמא לא דרס הנשארים עכת"ד יע"ש אבל אנכי בעניי אינני רואה שום מקו' להאי היתרא לסמוך על ס"ס זה כי מש"כ שהרשב"א ז"ל בעצמו הניח זה בצ"ע הלא בתה"א וקצר ב"ש שער שלישי החליט לאיסור ואליו שומעין נגד חידושיו (יעוין כללי פמ"ג) ומש"כ לעשות ס"ס מדעת התוס' ורא"ה ז"ל נגד הרשב"א ז"ל הלא הב"י ז"ל מסיק וז"ל וכדברי הרשב"א ור"ת ז"ל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכמדומה לי שהוא הסעד שכ' שמצא וגם סמ"ג כ' כדבריהם עכ"ל ויען שרבינו הב"י ז"ל לא הביא שם רק לשון הת"ה הק' לזאת כ' בדרך ספק שכיוון להרמב"ם ז"ל אבל בתה"א שם מבואר הוא וז"ל וכ"נ לי מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי הראב"ד ז"ל שכ' בתשובה עכ"ל הרי לנו דעת ר"ת ורמב"ם וראב"ד ורשב"א וסמ"ג ז"ל דקיימא בחדא שיטתא לחלוק על התוס' ורא"ה ז"ל ומאת לא הובא כלל דעתם בטוש"ע וא"כ לבד מה דנודע דעת כמה גדולי אחרונים דדיעה דלא מוזכרת בש"ע אין לעשות ממנה ספק פלוגתא (יעוין דרכי תשובה שם ס"ק ט"ו) אך גם להחולקי' על כלל זה ג"כ אין כאן ספק כיון דהוי דעת יחיד נגד רבים וגם בעלי הש"ע הכריעו כהרבים פשיטא דאין לעשות מזה ספק (יעוין רמ"א ז"ל חו"מ סי' כ"ה סעי' ב' ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות הוראות או"ה) ובפרט למש"כ דבנמצא אחד מבעבע דם הספק דשמא דרס לאחריני שכיח יותר לאיסור לכ"ע כיון שאנו רואין שהוא מן הדורסין וגם חמתו בערה בו ביותר. וא"כ שני הספיקות שכיחין לאיסור בספק הראשון ספיקא דפלוגתא רבים המה האוסרים וגם בס' השני דשמא דרס לאחריני שכיח לאסור ולית כאן ס"ס כנלע"ד ברור בס"ד:
סיומא דהך פיסקא כי לענ"ד אין לסמוך בזה כלל על פסק המהרש"ק ז"ל אך זאת נלע"ד להחזיק בפסק המהרש"ק ז"ל בנמצא אחד מת יען דמה דחוששין לדעת הצ"צ דשמא לא מת בפניו ולא נח רוגזיה אינו אלא ספק והוי ספק השקול. ולא ראינו דורס אך דאנו רוצין לאסור מכח מצוי להחמיר יש מקום להתיר ע"י סברת המהרש"ק ז"ל דלעומת זה אינו מצוי שלא יוכר שום רושם ואיכא ס"ס שמא לא ע"י דורס ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס אחריני ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא וכנ"ל:
וכן נלע"ד בנמצא קטיעי ראש שנים או יותר דגם לדעת האוסרין דחוששין שמא דרס עוד יותר יען דחזינין דלא נח רוגזיה בראשון מ"מ לא הוי לאיסור כי האם רובא דדורסין הוא שידרוס כולם או רובם רק דמידי ספיקא לא נפקא דשמא דרס עוד יותר די לחוש בידעי' בוודאי שהי' דורס אבל היכא דלא ידעי' רק אנו חוששין לאיסור מכח מצוי להחמיר יש להתיר הנשארים שאין בהם רושם כלל גם באכילה מכח האי ס"ס דשמא לא הי' ע"י דורס ושמא לא דרס רק אותן הנהרגין) וכבר כ' דהיכא דיש רק סניף עוד להתיר יש לסמוך על המ"ב וט"ז ופר"ח ועוד פוסקים המתירים וא"כ כש"כ בזה במצוי רק להחמיר דהראינו פנים כי גם האוסרין מודים להתיר) והוי ס"ס מעליא וכסברת המרש"ק ז"ל כנלע"ד להלכה בעזהש"י:
ועתה זו תשובה על שאלה הנ"ל דלא נרא' הדורס אך מצעקת העופות וגם מה שנמצא בבוקר עוף אחד קטוע ראשו ואחד חסר מזה נראה הדבר שהי' שם דורס ונכנס תחת סוג תולין במצוי (ואם יש עכברים גדולים יש בזה פלוגתת אחרונים אם לתלות בעכברים או לא) ומבואר בדעת קדושי' סק"ז דחסר לגמרי מסברא הוי כקטוע וא"כ הוי כנמצא שניהם קטועים ובמצוי רק להחמיר הלא העליתי להלכה להתיר את הנשארים גם בנמצא קטוע יותר מאחד וכנ"ל חדא ועוד קאמינא דגם בידענו וראינו שהי' שם דורס הלא מבואר בד"ק שם סק"ו דבחסר חד י"ל דברח וא"כ לא קטע הדורס רק אחד ובקטע אחד לכ"ע גם להצ"צ שרי הנשארים דבוודאי נח רוגזיה. ועוד בה שלישיה דהלא המרתף נחשב מקו' רחב לגבי עופות דיכולין להשמט אנה ואנה אם כי יש בזה דעות שונות יש אומרים דווקא באינו מקור' דיכולין לפרוח למעלה מן המחיצות ויש מחלקים בין אווזות לשאר עופות ויש עוד שרצו להחמיר יען כי עופות אין רואין בלילה. וגם בשיעור מקום רחב לגבי עופות יש בזה חלוקי דעות בין אחרונים הובאו בספר דרכי תשובה ס"ק ע"א יע"ש לא שמתי את לבי כעת לברר הנלע"ד בזה יען כי בנדון דידן שהי' גם עלי' ומקומות שיכלו העופות לברוח החוצה ובצירוף שני הטעמים הנ"ל ע"י שלש אלה פשיטא לי דבאחרים הנשארים אם אין בהם שום רושם ופצע דמותרין גם לאכילה כנלע"ד להלכ' ולמעשה בס"ד: