חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת חולין
דף ב.
גמ'. והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר כו' ויש מדיוק דכיון דמייתי מקוד' הש"ס מדברי תור' למה איצטרך להביא עוד מדברי קבלה (יעוין תוס' ד"ה וכתיב) עוד יש להקשות לשיטת רבינו יו"ט ז"ל בשבועות ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה ה"ג דגם באיסור גרידא ס"ל לר"מ דלא שמעינין מכלל הן לאו. ומלאו הן ודווקא באיסור חמור שמעי' אבל לא באיסור קל כמבואר בנדרים י"ג יע"ש וא"כ נדר דהוי איסור קל איך הוכיח ר"מ מקרא דוכי תחדל וגו' הא אם תדור וחיה בך חטא וי"ל כעין סברת המ"מ בפ"ב מהמ"א להרמב"ם ז"ל דאם שאין עונשין מק"ו. אבל היכי שחיוב עשה מבואר אז ילפי' הלאו מק"ו ללקות עליו יעוין תוס' פסחים מ"א ע"א ד"ה א"ב) יע"ש ה"נ י"ל אם דר"מ לא דרש מהן לאו ומלאו הן. אבל היכי דגילה השי"ת ע"י הנביא האיסור אז שפיר דרשי' גם הקרא מלאו הן ומהן לאו למען יהי' דין תורה. וזה פי' הסוגיא והא כתיב וכי תחדל לנדור וגו' וכ"ת הלא לר"מ לא אמרי' מכלל לאו הן לזה מסיק הש"ס. וכתיב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ומבואר זה בדברי קבלה. ולזאת דרשי' גם הקרא מכלל לאו הן וכאמור
דף ח.
בפירש"י ז"ל ישראל מעליא הוא דאנוס הוא. צע"ק אמאי לא פי' רש"י ז"ל זאת לעיל ד' ע"ב:
דף ו.
גמ'. ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא כו' לכאורה יש לשאול דלמה איצטרך לגזירה הלא בלא"ה חייש ר"מ למיעוטא וי"ל כי בלא גזירה אם דחייש ר"מ למיעוטא מ"מ עוד גרע מספיקא ממש ולשיטת התוס' דמכילתן אינו אלא מדרבנן וא"כ בסתם יינם דאינו אלא מדרבנן היה שרי כיון דהוי ספק דרבנן (יעון יו"ד ק"ח ט"ז סק"ד דהקניה נחשבת לדעבד ולא הוי כעושה בידים יע"ש) לזאת גזר ויש כח בחז"ל לגזור ולאסור מה דעפ"י כללי הלכה היה שרי כמו דגזרו דאין קונין מחשוד גם דברים שיש בהם חשש איסור דרבנן כמבואר בע"ז ל"ט (יע"ש בחידושיי מש"כ בזה) יע"ש והא דלא גזר מקודם בעת שמצאו להם דמות יונה יען כי אולי לא הים העובדין רק מיעוטין. ואיכא רובא דהר גריזים ורובא דעלמא והוי מיעוטא דמיעוטא דלא חייש גם ר"מ (וכדאיצטרך הש"ס בע"ז ל"ו בגבינת אונייקי לאמור דרוב עגלים כו' ויעיון מרדכי ז"ל שלהי חולין) אבל לאחר שאמר האי סבא (דלי"מ הוא אליהו) דבעל נפש צריך לחוש ע"כ דבהר גריזים כולם עבדו ואיכא מיעוטא ואם דמעיקר הדין א"צ לחוש כי הוי ספיקא דרבנן וכנ"ל מ"מ יש מקום לבעל נפש להחמיר כי במיעוטא דמיעוטא דלכ"ע לא חיישי' אין שום סברא להחמיר גם לבעל נפש וכיון דידע ר"מ דאיכא מיעוטא לזאת גזר על רובא דעלמא אטו מיעוטא לשיטתו ויעיון בהגהות מלוא הרועים כנלע"ד לפום ריהטא:
דף ז:
גמ'. והתניא הלוקח כו' יעוין הגהות הרש"ש ז"ל שכ' וז"ל תמיהני על הכ"מ שציין לד"ז מהתוספתא ולא מהגמ'. ועיניו שם ראו הגמ' שלפנינו עכ"ל ותימה לתמיהתו דהרי בגמ' לא הובא רק דלא יתן לפני בהמתו ובהמת חבירו וזה באמת ציין הכ"מ מגמ' אך על מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בפי"ג מה' מעשר ה' ט"ו. ולא ימכרם לעכו"ם דלא מוזכר בגמ' לזה ציין הכ"מ את מקור מקומו בתוספתא ודברי הכ"מ ז"ל ברורים:
דף ח.
בפירש"י ז"ל חידוד שאני דמתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק וחתיכתו קודם להבלו אולי יש קצת סעד לשיטת המהרש"ל ז"ל דבדבר שהוא חד אינו מחזיק כ"כ חמימות גדול כדבר עב אבל יש לדחות וכמובן מעצמותו ויעיון ד"מ יו"ד סי' ק"ה סק"ד:
דף ח:
בפירש"י ז"ל ד"ה דוחקא דסכינא. וכיון דלא איפסקא הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינין לחומרא דקיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ומ"מ לכתחלה לא ישחוט דהא השוחט קאמר עכ"ל יעיון ראש יוסף ז"ל מה שפירש קישור לשון רש"י ז"ל אבל עדיין אינו מובן מלת ומ"מ דמורה כי ע"י הפסק דקולף הוי אמינא דגם לכתחלה ישחוט דצריך לאשמעוי' דמ"מ לא כו' ונלע"ד דאם היינו אומרים שהוא רק מדרבנן דהולכין אחר המיקל להקל מספיקא דדי בהדחה א"כ פשיטא דאין לשחוט לכתחלה על סמך שידיחנו אח"כ כי אין לעשות ספק דרבנן בידים לכתחלה אבל לאחר שפסק רש"י ז"ל דבש תורה הלך אחר המחמיר דיקלוף וא"כ הוי אמינא דמותר לשחוט לכתחלה ע"ס שיקלפנו אח"כ דזה שרי לכ"ע לזאת כ' רש"י ז"ל ומ"מ לכתחלה לא ישחוט על סמך שיקלפנו אח"כ. דהא השוחט קאמר וגם מאן דאמר קולף לא התיר רק בשוחט בדעבד אבל לא לכתחלה ע"ס שיקלפנו מטעמא דשמא ישכח וק"ל:
דף יא:
גמ'. דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא וכ"ת ה"נ פסח וקדשים מאי איכא למימר כו' ודקדק הכו"פ בבית הספק דלמה הקשה הש"ס דווקא לר"מ הלא גם ר"ע וסייעתו דקדמי לר"מ חיישי למיעוטא וכמבואר במכות ז' יע"ש ובבכורות כ' ולכולן קשיא איך אכלו בשר יע"ש וי"ל ע"פ דמבואר בנדה נ"ט ע"ב דבס"ס גם לר"מ שרי (כי בס"ס הוי כמיעוטא דמיעוטא יען דס"ס עדיף מרובא וכמש"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"א יעיון מל"מ פ"ד מה' בכורות וביו"ד סי' ק"י) וא"כ אפשר לאכול בשר של בהמה בן פקועה ע"י שחיטה דאיכא ס"ס. ספק שמא לא ניקב וושט אמו וניתר בשחיטת אמו ואת"ל שניקב וושט אמו שמא לא ניקב וושטו. אבל לר"מ דס"ל לקמן ע"ד דב"פ טעון שחיטה ולא ניתר בשחיטת אמו שפיר קפריך הש"ס איך אכל בשרא. אם כי פסח וקדשים א"א כה"ג כי בנמצא במעי אמו הוי מום לגבי קדשי כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ג מה' איסורי מזבח מ"מ כיון דהקושיא מאכילת בשר א"ש טפי לר"מ לזאת קפריך הש"ס אליביה וק"ל:
דף יד.
במתני' השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה. ואמר השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח"כ שחיטה שנייה הוא שיהא אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הרי הוא פסול עכ"ל הזהב ונודע קושית העולם מהא דקפריך הש"ס לקמן ט"ו ונוקמה במזיד ור"מ הרי דאף במזיד שחיטתו כשירה. ונלע"ד די"ל דהלא יש לאוקמי מתני' גם במזיד ומ"מ יהי' שחיטתו כשרה בעוף שהי' חצי קנה פגום ושחט השאר בשבת דבשחיטת משהו נגמר השחיטה ולא נעשה מומר מקודם ולזאת שחיטתו כשרה וכמש"כ האחרונים ובכו"פ ביו"ד סי' י"א יע"ש אבל י"ל דזה דווקא אם אמרי' בידי אדם אפשר לצמצם דאז יוכל לצמצם דיהיה חצי ממש ובהוספת כ"ש נגמר השחיטה אבל אם נימי דגם בידי אדם א"א לצמצם יש לחוש שמא הוא פחות מחצי וכשהתחיל לשחוט עדיין לא נגמר השחיטה עד ששחט רובו ובמשהו ששחט עד חציו נעשה מומר ושחיטתו פסולה עכ"פ מספק:
והנה מבואר בתוס' לקמן כ"ח ע"ב בד"ה לפי שא"א לצמצם בריש הדבור דרב ס"ל אפשר לצמצם בידי אדם יע"ש ולזאת בסוגיא דבעל המאמר שאמר שאסורה באכילה ליומא הוא רב וע"ז אמרי החבריא. דרב ס"ל דמתני' אתיא כר' יהודא וכפירש"י ז"ל ושפיר הקשה הש"ס ונוקמה במזיד ור"מ כי לשיטת רב דבידי אדם אפשר לצמצם יש לאוקמי בעוף ובחצי קנה פגום וכנ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ"ט מה' רוצח ה' ח' דפ' כחכמים דגם בידי אדם א"א לצמצם. וא"כ א"א לאוקמי במזיד ובחצי קנה פגום ועכצ"ל דמתני' מיירי בשוגג. ואולי יש לרמז זה בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול דלכאורה מיותר כי די במה שאמר מקודם.
אבל להאמור יש לפרש דבריו הקדושים. דשלל גם אם תרצה לצייר בעוף ובחצי קנה פגום מ"מ חיישי' לשמא היה משהו פחות מחציו ולזאת בשעה ששוחט אותו משהו מקצת הסימנים נעשה מומר קודם שיגמור השחיטה ובגמר השחיטה הוא פסול ולזאת א"א לאוקמי רק בשוגג וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל:
אמנם רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דגם במזיד שחיטתו כשרה מפני דבפעם אחד לא נעשה מומר או מפני שהיה בצנעה וכמש"כ התוס' בד"ה השוחט (יעיון בטוש"ע יו"ד בסי' ב' וסי' י"א וב"י ודו"פ וב"ח וט"ז וש"ך) וראיתי בישיע"ק בסי' י"א שרצה לחדש דבעוף יהי' שחיטתו פסולה מטעמא דהקשה הרשד"ם ז"ל ועוד פוסקים דהלא קיי"ל כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותי' המהריט"ץ ז"ל דלא אמרי' כן רק היכי שנתקן האיסור קצת בזה משא"כ הכא אם נימי דשחיטתו יהי' פסולה מ"מ איכא איסורא משום נטילת נשמה. אבל עדיין קשה לר"י דמקלקל בחבורה פטור א"כ אם נימי דלא מהני ניתקן האיסור קצת כי לא הוי מתקן מפני דשחיטתו פסולה רק מקלקל ומקלקל בחבורה פטור אך י"ל דמ"מ תיקן להוציאו מידי אבר מן החי והתירו לב"נ כדאמרי' בש"ס פסחים ולפ"ז בעוף דכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מלכים ה' י"א דב"נ אינו נהרג על אבמ"ה של עוף וכ' הלח"מ בפ"י ה' ט' דגם איסורא ליכא כי אזהרתן זו היא מיתתן יע"ש וא"כ ליכא תיקון לגבי אבמ"ה אך דמ"מ חייב מפני דמתקן להוציאו מידי טומאה דלא הוי נבילה ואף במקריב לע"א דמ"מ מטמא מ"מ אינו מטמא בגדים אבית הבלועה דזה טומאה חדשה בנבלת עוף טהור. ולפ"ז שפיר אמרי' בעוף כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובזה יתוקן האיסור קצת כיון דנימי דלא מהני והוי כלא נשחט והוי נבילה ומטמא בגדים בבית הבלועה הוי מקלקל גמור דלאבמ"ה ליכא תיקון בעוף. ולזאת י"ל דבעוף תהיה שחיטתו פסולה בשבת עכת"ד יע"ש:
והנה לכאורה י"ל דבשחיטה בשבת א"א לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדי שיתוקן האיסור קצת כי אדרבה יסתעף מזה איסור אחר. עפ"י מה דאמרי בשבת ע"ה. שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה. ומפרש שם הש"ס דלרב ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוה אינשי וליתי ליזבנו מיניה ונראה מפירש"י ז"ל שם שצובע בשר בית השחיטה והקשו מפוסקים הלא קיי"ל דאין צביעה באוכלין וכמבואר בטוש"ע או"ח סי' ש"כ יעיון בשו"ת חכם צבי סי' ל"ב ובפמ"ג בפתיחה כוללת לה' שבת. ובא"א בסי' ש"כ שם יע"ש וראיתי בשו"ת בר ליווא חאו"ח סי' ח' שתי' יען שבעודה מפרכסת לאו אוכלא חשיבא ושייך צובע בעודה מפרכסת שאז היא כחיה לכל דברי' ולאו אוכלא הוא יע"ש באריכות אמנם למש"כ התוס' בב"ק ט"ז ע"א ד"ה שחיטה שאינה ראויה דהיכא דשוחטה כראוי והשחיטה כתיקונה אז לא אמרי' מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה והוי אוכל גמור יע"ש היטב לפ"ז ליכא איסור צביעה דאין צביעה באוכלין ולזאת בשחט בשבת כיון דהשחיטה כשרה ליכא אלא איסור נטילת נשמה לשמואל ואיסור צביעה ליכא כי בשחיטה ראויה גם בעוד מפרכסת הוי כאוכל וא"כ א"א לומר כל מלתא וכו' למען יתוקן האיסור דנטילת נשמה בעוף דיהי' מקלקל כי א"כ יהי' שחיטה פסולה. דבעודה מפרכסת הוא כחיה ויהי' חיוב דצובע ומה לי חיוב דצובע ומה לי חיוב דנטילת נשמה. ולית כאן תיקון מידי ולזאת לא אמרי' כל מלתא וכו' וגם בעוף השחיטה כשירה וכמובן אמנם חזי' להרמב"ם ז"ל שפסק בפי"א מה' שבת כשמואל דאינו חייב אלא משום נטילת נשמה כמבואר שם במ"מ. ותמה שם הלח"מ דלמה לא פ' כרב הלא קיי"ל הלכתא כרב באיסורי. ותי' החכ"צ ופמ"ג יען דס"ל לרמב"ם ז"ל דאין צביעה באוכלין לזאת לא פ' כרב (ואי קשיא דכיון דה' כרב באיסורי א"כ יש לפסוק כרב ולפסוק דיש צביעה באוכלין יעיון בתוס' רי"ד ז"ל בשבת דדינא דצביעה באוכלין תליא בפלוגתא דרבה בר רב הונא עם רבא אי יש עיבוד באוכלין ומאן דס"ל אין עיבוד באוכלין ס"ל דאין צביעה באוכלין ולמ"ד דיש עיבוד באוכלין ס"ל ג"כ דצביעה באוכלין ולזאת הרמב"ם ז"ל דפ' בהלכה ה' שם דאין עיבוד באוכלין וכרבא דהלכתא כבתראי לזאת פסק גם הכא כשמואל דאין צביעה באוכלין וא"ש. אח"כ מצאתי בישיע"ק חאו"ח סי' ש"כ שתי' ג"כ כן יע"ש) יע"ש אם דלרמב"ם ז"ל בתחלת השחיטה נעשה מומר ושחיטתו אסורה ובעודה מפרכת היא כחיה ומ"מ ס"ל דאין צביעה אוכלין. ולא כסברת סבר ליווא ומש"כ הבר ליוואי דהרמב"ם ז"ל חזר בחיבורו ממש"כ בפי' המשנה ועיקר ראייתו הוא דהרי בתחלת השחיטה הוי מקלקל יע"ש ז"א כי מלבד דלדעת הב"ה גם באיסור דרבנן נעשה מומר. וא"כ גם במקלקל מ"מ איכא איסור דרבנן ושפיר נעשה מומר וכ"כ הישיע"ק שם בסק"ג יע"ש:
נלע"ד די"ל דכיון דתחלת השחיטה גורם התיקון כי בלא"ה לא היה יכול להכשיר את הבהמה בהשחיטה וא"כ זה הוי גורם לתיקון וכתיקון דמי וכעין סברא זו מצאתי בשו"ת שאגת אריה ז"ל סי' נ"ב יע"ש ובאמת בב"י וב"ח ושאר פוסקים מלבד הדרישה יע"ש) מבואר דשיטת הרמב"ם ז"ל בחיבור כמש"כ בפי' המשנה דבמזיד שחיטתו אסורה יע"ש הרי מוכח דלא כסברת הבר ליוואי וא"כ קמה סברת הישיע"ק דבעוף נימי דהשחיטה תהיה פסולה וכאמור:
אמנם לדינא מסתימת הש"ס והפוסקים מבואר דאין לחלק בין בהמה לעוף ובאחרונים בכו"פ ופמ"ג מבואר דאדרבה בעוף בחצי קנה פגום כשר לכ"ע גם לרמב"ם ז"ל וצ"ע בזה למה דפסק הרמב"ם ז"ל דבידי אדם א"א לצמצם וכמש"כ לעיל דאיכא למיחש שמא הוא פחות משהו. ותהי' שחיטה פסולה מספק לדעת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל) וקושית הישיע"ק דנימא כל מלתא וכו' כיון דיתוקן האיסור. הלא להראב"ד ז"ל בה' מלכים שם אבמ"ה של עוף נוהג גם בב"נ וגם להרמב"ם ז"ל כ' שם הכ"מ דמספקא ליה וא"כ לא יתוקן האיסור דתיקן להוציא מידי מבמ"ח. ובפרט דיש לנו שיטת הט"ז בחו"מ סי' ר"ח דבאיסור התלוי בזמן לא אמרי' כל מלתא וכו' יע"ש ובפמ"ג יו"ד סי' ט"ז בש"ד סק"ג שתי' כן בשם היד אליהו יע"ש ולשיטת הש"ך שם בחו"מ היכי דאפשר לעשות בהיתר לא אמרי' כל מלתא וכו' וכאשר תי' כאן הדגול מרבבה ורוב הפוסקים חולקים על הגהות מרדכי כמבואר שם בחו"מ וביו"ד סי' ר"ל יע"ש וגם לשיטת הב"ח והש"ך שם דהוי ספיקא דדינא הלא יש כאן ס"ס ספק שמא היכי דהאיסור תלוי בזמן או שיכול הדבר לעשות בהיתר לא אמרי' כל מלתא וכו' ואת"ל דאמרי' שמא אמ"ה נוהג גם בעוף לב"נ ולא נתקן האיסור ועי"ז לא אמרי' כל מלתא וכו' ואיכא ס"ס דדינא (דמועיל גם בשחיטה נגד חזקה. כי בשביל חזקה לא ישתנה הדין כמש"כ הכה"ג ותב"ש ופמ"ג יעון בחידושיי לגיטין ס"ג ובחי' ב"מ ק"ה) ובלא"ה שערי תירוצים לא ננעלו אבל הדין ברור כנראה מסתימת הש"ס והפוסקים דאין לחלק בין בהמה לעוף וגם בעוף השחיטה כשירה כנלע"ד פשוט להלכה ולמעשה בס"ד:
דף טז:
תוס' ד"ה תלוש בסה"ד. אבל קשה דהיכי מצי לאוקמי מתני' כר"ח הא פסול צפורן במחוברת כו' ולמאי דהוי בעי לאוקמי לעיל מתני' כר"ח לא קשיא דלא קיימא מסקנא הכי פירוש ובס"ד הוי אמינא דלזאת צפורן פסול מפני דחונקת. אבל למסקנא דפסול מטעם מחובר קשה. וכפי' המהר"ם ז"ל בגמ' יע"ש.
דף יט.
גמ'. והלכתא כרחב"א דקאי רב נחמן כוותי'. והקשה המהרש"א ז"ל דהלא בלא"ה כל עדות הלכתא הוא ול"ל דקאי ר"נ כוותי' ואולי לא נאמר כלל זה רק היכי דאין רבים פליגי משא"כ כאן דרבנן וריב"י פליגי עליו (יעוין חידושיי לבכורות ל"ט בכללא דמשנת ראב"י קב ונקי אם נאמר נגד רבים) ולזאת איצטרך לטעמא דר"נ קאי כוותי' דהוא בתרא וטעמא דר"נ הוא מפני דעדות הלכתא הוא ועומד נגד הכלל דיחיד ורבים ה' כרבים וזה שפירש"י ז"ל דכל עדות הלכתא הוא. וצ"ע בזה:
דף כה:
תוס'. ד"ה מכלל דכלי עצם מקבלי טומא' מדאורייתא קא בעי לאתויי דהא פשיטא דיש בהן טומאה דמתני' היא במס' כלים כו' וכלי עצם פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין. והקשה המהר"ם מלובלין ז"ל דמנ"ל להמקשן כאן מדאורייתא מקבלי טומאה דקאמר הכא מכלל דכלי עצים מקבלי טומאה ולא שאל זאת על מתני' דמס' כלים יע"ש. וכן הקשה המגיני שלמה בשבת פ"א יע"ש. ולכאורה י"ל עפמש"כ המהר"ם ז"ל דגם לר"נ דכלי עצים ככלי מתכות דמי מ"מ פשוטיהון טהורין כמבואר במתני' יען דטומאת כלי עצים נלמד מוכל מעשה עזים דברישא דקרא כתיב בגד ועור ואיתקש לבגד ועור ובגד ועור איתקש לשק וכפירש"י ז"ל בפ"ק דשבת. ולפ"ז מוכח מדאמר ר"נ כלי עצים ככלי מתכות דילפי' מקרא טומאת כלי עצים וכאמור. ולזאת קאמר הש"ס כאן מכלל דכלי עצים מקבלי טומאה מדאורייתא וכפי' התוס'. אבל יותר נראה דא"ש לשיטת רש"י ז"ל בשבת פ"א דפשוטי כלי עצים מקבלין טומאה מפני דכלי עצים ככלי מתכות וכדאמר ר"נ. וכתבו שם המגיני שלמה ופ"י ז"ל ליישב קושית התוס' ממתני' דכלים דמבואר דפשוטיהן טהורין כי מתני' מיירי' מדין תורה. ור"נ דאמר כלי עצים ככלי מתכות דמשמע דפשוטיהן טמאין הוא מדרבנן יע"ש. ולזאת שפיר שאל הש"ס רכא על ר"נ דאמר כלי עצים ככלי מתכות דמשמע דפשוטיהן טמאין לשיטת רש"י ז"ל ועכצ"ל דמתני' דכלים מיירי מדין תורה ומכל זאת קאמר במתני' דמקבליהן טמאין גם מה"ת ומוכח דטומאת כלי עצים הוא מה"ת. ולזאת קפריך הש"ס הכא מכלל וכו' דמנלן וכאמור וא"ש:
דף מב.
גמ'. אלא רמז לטרפ' שאינו חיה כו' ולמ"ד טרפ' חיה מנלן כו' ואידך האי זאת מאי עביד ליה כו' ואידך נמי כו' אלא טרפה חיה מנלן כו'. יעוין מהר"ם שיף ז"ל שהקשה לפירש"י ז"ל דקרי בי' זאת חיה בלא הא' דמשמע דאם קרינין בהא' מוכח דטרפה חיה א"כ מאי קפריך הש"ס ואידך נמי כו' הלא י"ל דהוא לא ס"ל דקרי ביה חיה יע"ש וי"ל עפמש"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל והא דאקשויי למ"ד טרפה חי' מנלן לאו דווקא שאינו צריך להביא לה ראי' מה"ת כו' וללישנא דאמרי' ואידך נמי מבעי לי' להכי אלא טרפה חיה מנ"ל משום דלא דחי בקרא קמא כלום ומשמע חיה אכול שאינו חיה לא תיכול קאמר כתיב קרא אחרינא דלאו כל חיה אכול ער"ל יע"ש. הרי לפירושו דהש"ס רצה לדחות למ"ד דטרפה אינו חי' להביא ראיה מכרחת להיפוך מהקרא ולזאת לא רצה הש"ס לדחות דהאי מ"ד ס"ל דקרינין החיה בהא' דמ"מ אין זה דחיה לאידך מ"ד דס"ל דקרינין בלא הא'. ולזאת הוכיח הש"ס מזאת דמיעוטא הוא. ועל זה סובב קושית הש"ס דאיך יש לך דחי' גמורה ממלת וזאת הלא מיבעי לי' לתדבר"י ואכתי לא דחה כלום וא"ש ויעוין בחי' הר"ן ז"ל וק"ל:
דף מב:
גמ'. והא איכא חרותא מרה מאן קתני לה ר"י בר"י אפיק מרה ועייל חרותא. הנה הטור בסי' ל"ה כתב הריאה שניקבה טרפה. ולדעת הדרישה ותב"ש ופמ"ג הכוונה להורות לנו דכל טרפות הריא' בכלל נקובה הוא וא"כ חרותא ג"כ טרפה מפני שסופ' להנקב. וא"כ לכאורה קשיא איך חשבינין אותו בפ"ע הלא בכלל נקובה הו דמנינין לכולהו כחדא כדמסקי' לקמן (יעוין תוס' ד"ה ואמר) וי"ל דהטור ס"ל כיון דלא שוו שעורייהו שכל הנקובות הם במשהו משא"כ בריאה שצמקה דבעי' כול' או רובא מן אונה שלימה (דלא קיי"ל כב"ח כמבואר ביו"ד סי' ל"ו). ולזאת מנינן אותו בלחודא וכמש"כ התוס' בד"ה הנך לענין חסרון דשדרה וחסרון דריאה (ומצאתי אח"כ סברא זאת בלב"ש סי' ל"ה סק"א אות כ"ח יע"ש מש"כ וצ"ע בדבריו):
ואם כי הרמב"ן ז"ל הוכיח מדלא מני חסרון הגלגולת דעכצ"ל דחסרון הגלגולת וחבסא כחד מני להו כיון דהם באבר אחד אף דלא שוו שעורייהו הטור לשיטתו בסי' ל' שהסכים לדעת העיטור ואביו הרא"ש ז"ל שהביא באחרונה דחסרון הגלגולת כשר ולק"מ קושית הרמב"ן ז"ל גם מה שהוכיח הרמב"ן ז"ל מהא דמנינין נחתכו רגליו וצומות הגידי' בחדא י"ל כי הטור ס"ל בפירושא דסוגיא כמש"כ המהר"ם שיף דאזלי לר"י דס"ל חסרון בפני' לא שמי' חסרון וחסיר' דמתני' קאי לר"ש וא"כ ליכא אלא י"ז. והטור לשיטתו בסי' ל"ו דהסכים להעיטור דגם אם נראה החסרון מבחוץ אם עור הריאה שלם כשר וא"כ ניחא ליה לפרש הסוגיא אליבא דהלכתא. ועכצ"ל דצומות הגידים משלים המנין וכמש"כ המהר"ם שי"ף ז"ל. וא"כ מוכח להיפוך דגם באבר אחד אם לא שוו שיעורייהו מנינין אותם לתרתי. ומה שהוכיח הרמב"ן ז"ל מהא דמונין פסוקת הגרגרת בחדא ואית ביה פיסול דעד כמה תחסר דשיעורי' בכאיסור י"ל כמש"כ הט"ז והש"ך בסי' ל"ד דהלא בנסדק לאורך לא חיישינן ועיקר הטריפות תלוי ברוחב מ"מ ביש כאיסר טריפה כי בזה קים להו לחז"ל דבכאיסר אז מותחין אותו לרוחב ומצרפין האורך לרוחב והוי כנסדק רוב הרוחב יע"ש. ולפ"ז הוי כחדא שיעורא וחדא טרפות ובתוס' ד"ה הנך בסופם תי' באופן אחר כעין זה יע"ש. וא"ש שיטת הטור:
ולשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ש דחסרון גלגולת טרפה ומוכח כסברת הרמב"ן ז"ל דבאבר אחד גם בלא שוו שעורייהו מנינין אותו כחדא. וא"א לומר כתי' הנ"ל הלא הוא ס"ל בפ"ח מה"ש דחרותא אינו בכלל נקובה אך בכלל חסרה וס"ל ג"כ כפי' המהר"ם שיף ז"ל דהסוגיא אזדי לר"י דחסרון בפנים לא שמי' חסרון וחסרה דמתני' אליבי' דר"ש ולדידן צומת הגידים משלים המנין (אם כי הרמב"ם ז"ל מטריף בח' ב"פ אם נראה מבחוץ מ"מ לא נמנה בפ"ע כי כיון דהוי חסרון הוי כש"כ מניקב וכמש"כ הלב"ש שם בסי' ל"ה אות ח' יע"ש) וליכא חסרה במנין הח"י טריפות ושפיר נמנה חרותא דהוא תחת סוג חסרה לשיטת הרמב"ם ז"ל:
ואין להקשות לשיטת הרמב"ם ז"ל דבאבר אחד גם בלא שוו שיעורייהו נמני' לאחד איך יוכל צומת הגידים להשלים המנין הלא כבר נמנה נחתכו רגליו ז"א כי לשיטתו בפ"ח מה"ש דבנחתך עצם אמצעי שלא במקום צוה"ג כשר כל"ב דרב לקמן ע"ו לזאת נמנה לשנים כי נחתכו רגליו הוי באבר ועצם אחר וניטל צ"ה הוי באבר ועצם אחר וטרפות אחרת כי נחתך שם כשר וכמש"כ הלב ארי' בחי' לתוס' ד"ה הנך יע"ש. אם כי מרמב"ן ז"ל דפסק ג"כ לקמן בחי' כל"ב דרב ומ"מ כ' דבנחתכו רגליו וצוה"ג כחדא נחשב מוכח דלא ס"ל סברת הלב ארי' אין זה קושיא אם הרמב"ם ז"ל יסבור כסברת הלב ארי' אשר הוא סברא טובה מעצמותה. אבל להטור שפיר כתבתי די"ל דהוכיח דבאבר אחד ג"כ בלא שוו שעורייהו מנינין אותו לתרתי מדצוה"ג משלי' המנין כי הוא פ' בסי' נ"ה כדעת אביו הרא"ש ז"ל דבנחתך עצם אמצעי טרפה והוי ממש כאבר אחד. וא"ש פלוגתת הרמב"ם והטור אם חרותא בכלל חסרה או נקובה כל אחד לשיטתו וכאמור וק"ל כן י"ל לפום ריהטא ובגוף הדין יעוין בכו"פ סי' ל"ו ובלב"ש בסי' ל"ה ובשו"ת נאות דשא סי' צ"ב ובאחרונים שהאריכו בזה:
דף מג.
גמ'. אמר עולא שמונה מיני טרפות כו' לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא כו' והרמב"ם ז"ל אם דמטריף לקותא דרכיש מכל זאת לא מנה אך שמונה. תי' הב"י ז"ל בסי' כ"ט וז"ל ולרמב"ם ז"ל אפשר לומר דלקתה הכוליא או הקטיב' בכלל חסירה או נטילה הם ואע"פ שחסרה או נטל' הכוליא כשרה איכא למימר דלא נפסלה אלא כו' ואע"פ דעולא מפיק מכלל ח' מיני טרפות הנזכרים לקתה הכוליא אנן כיון דקיי"ל דטרפה הוא ויכולין אנו להכניס טריפות זה כו' בחשבון זה דח' מיני טרפות נקטינין כעולא לענין שח' מיני טרפות הן ומכניסים בכללם טרפות אלו כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"י מה"ש מנה ע' טריפות בפרטן ע"כ. וכ' הד"מ וז"ל וא"צ להשיב עליו בדבר זה כי הוא נדחק מעצמו כ"א הי' נכנס בכלל חסרה או נטול' מנ"ל לבעל המסדר התלמוד לדקדק מדברי עולא שבא למעוטי דדילמא גם עולא הכניסן בכללן וס"ל נמי דלקותא טרפה ע"כ יע"ש ובדרישה וב"ח. וי"ל בישוב דברי הב"י ז"ל דס"ל כמש"כ הלח"מ שם דעולא בעצמו אמר כן וזה מדוקדק בלשונו הזהב שכ' ואע"ג דעולא מפיק דמשמע דעולא בעצמו מפיק לקותא דרכיש ויען דס"ל דכשרה ע"כ מפיק אותו וס"ל דאינו בכלל נטילה אבל אנן דקיי"ל דטרפה שפיר הוי בכלל נטילה ועוד י"ל אף אם הוא דברי התלמוד דכיון דיש סברא דאינו בכלל נטילה כאשר באמת הרשב"א ז"ל מנה אותו לחודא ולזאת שפיר הוכיח הש"ס מעולא דהי' אמורא וצריך לפרש דבריו ואם ס"ל דלקותא רכיש טרפה איך נתן מקום לטעות ולא מנה אותו בפירוש כיון דיש מקום לומר דאינו בכלל השמונה אבל הרמב"ם ז"ל הלא מנה הע' טרפות בפרטן בפ"י מה"ש כאשר סיים הב"י ז"ל ומבואר להדיא דלקותא דרכיש טרפה לזאת סתם ומנה סוגים הכוללים ח' מיני טריפות ואנן ידעי' דלקותא דרכיש בכלל כיון שמבואר בדבריו דטרפה וק"ל
שם גמ'. ואר"י בר"י הלכה כדברי האומר כזית ומי אמר ר"י הכי והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן כו' ופירש"י ז"ל דהלא סתמי דרישא וסיפא סתרי הדדי ומאי אולמי האי סתמא דסיפא מסתמא דרישא וליכא סברא לאלומי סתמא דסיפא וא"כ מספקא להו ולא הי' לקבוע הלכתא כחדא מינייהו. והקשה הרמב"ן ז"ל דהלא י"ל דאסתברא ליה סיפא דמתני' יען דחומרא הוא יע"ש בחידושיו. וי"ל דכיון דלפעמים יבוא לידי קולא כגון לענין שבועה דאינו חל על דברים האסורים ועוד לכמה דברים דלפרקים אתי לידי קולא כאשר כ' הפמ"ג בכמה מקומות א"כ לא היה לו לפסוק בהחלט דבעי' שיור כזית אך היה לו לפסוק דספיקא הוא ואנן נודע דבכ"מ ניזל לחומרא וק"ל.
שם גמ'. נקבו שניהם זה שלא כנגד זה כו' יעוין טיו"ד סי' ל"ג שכ' לחד גירסא וז"ל ואם ניקבו שניהם אפילו זה שלא כנגד זה טרפה הלכך בכ"מ שניקב טרפה ע"כ ותמה הב"י ז"ל על לשון הלכך וכו' שהרי הוא מש"כ בסמוך ניקב זה שלא כנגד זה טרפה יע"ש ואולי יש לקיים הגירסא ולפרש הלכך בכ"מ שניקב טרפה פי' דגם אם החיצון ניקב למעלה והפנימי למטה או להיפוך שא"א דמתרמי הדדי מ"מ טרפה מפני דלא פלוג רבנן ברוח אחד בין רחוק לקרוב וכמש"כ הרש"ל ז"ל בפרקין סי' ג' ובט"ז שם סק"ה יע"ש:
דף מג:
גמ'. אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ולעולא מ"ש מספק דריסה קסבר אין חוששין לס' דריסה כו' ונודע קושית הב"ח ותב"ש בסי' כ"ט ושאר מפרשים לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש דכיון דדריסה הוא בפירוש לכך החמירו בספיקן יותר משאר ז' טרפות דלפ"ז מאי קשיא מספק דריסה על קוץ הלא בס' דריסה החמירו יותר מבשאר טרפות ואולי י"ל בשליידק מלת ולעולא דקאמר הש"ס דנראה דדווקא לעולא קשיא. ולכאורה י"ל עפמש"כ הד"מ בסי' כ"ט דהרמב"ם ז"ל כולל לקותא דרכיש בדריסה כי א"א לומר דהיינו דריסה ממש כי זה הוא בפירוש בקרא ולאו הלמ"מ הוא אבל עולא מדלא כ' מקודם דריס' דמפורש להדיא בקרא עכצ"ל דהיינו דריסה ממש יע"ש. ולפ"ז טעמא בעי אמאי כלל עולא דריסה דמפורש להדיא בקרא באותם שהם הלמ"מ) יע"ש בדרישה) ויש מקום לומר דעולא בא לאשמעי' דלא נימי דדריסה חמיר יותר אך כולם שווים ולזאת שפיר הקשה הש"ס ולעולא בדווקא דאין חילוק בין דריסה לשאר טרפות. מ"ש מס' דריסה:
אמנם באמת הד"מ בעצמו שם מעיד שהוא תי' דחוק יע"ש. ולזאת י"ל בשנדייק בלשון הזהב של הרמב"ם ז"ל דמנה דריסה בתחלה ובמנין עולא הוא ששי. וי"ל עפ"י מה דמבואר בסנהדרין מ"ט דמאי דחמירו ליה נקיט בראשונה יע"ש. ולזאת כ' הרמב"ם ז"ל דריסה ברישא כיון דמצינו דהחמירו בו יותר בספיקן מבשאר ז' טרפות (אח"כ מצאתי במ"מ כ"י בדפוס ווארשא שכ' טעם זה ותלי"ת כי כוונתי לדעתו הקדושה) ומדחזי' דעולא לא הקדים אותו ברישא עכצ"ל דס"ל דשווין הם (יעוין ש"ס נדרים ג' ע"א ובדרישה סק"ג שם דאי לאו הלמ"מ לא הוי מוקמי' קרא דבשר בשדה טרפה על דריסה יע"ש. ואם כי מסמ"מ נראה טעם אחר על מנין עולא מ"מ יש מקום לדבריי וכמובן להמעיין). ולזאת מדייק הש"ס לפרוך ולעולא דס"ל דשווין המה מ"ש מס' דריסה. ומדיוק לשון ולעולא נראה דסתמא דתלמודא לא ס"ל הכי (וכה"ג מצינו בכמ' דוכתין) אך דיש לחלק בין ס' דריסה לשאר טרפות וכשיטת הרמב"ם ז"ל ומיושב דיוק לשון הש"ס וקושית הב"ח ותב"ש וק"ל:
מ"ג ע"ב. ודע כי הב"י ז"ל שם תמה על הרמב"ם ז"ל שלא מצא שום ספק טרפה שיהיו מותר והקשה הפ"ת בסי' כ"ט סק"ג דהלא הב"י בעצמו כ' בטעם פסק הרמב"ם ז"ל דעדפי פרשה שניה כח חוט השדרה ולא יותר משום דשאר מיני טרפות (ספיקותיהן מותרין. א"כ נמצא דס' טרפה מותרת והניח בצ"ע יע"ש ולק"מ כי ז"ל הב"י ז"ל בסי' ל"ב וז"ל הרמב"ם ז"ל בפר"ט מה"ש עד היכן חוט השדרה כו' עד סוף פרשה שניה כו' עכ"ל ובאמת שצריך לתת טעם לדבריו למה פ' להקל ואפשר לומר דלטעמיה אזיל שכ' בפ"ה מה"ש דשאר מיני טרפות חוץ מן הדריסה יש בהם ספיקות מותרים אבל ק' כו' וא"ת כיון כו' וי"ל דס"ל דהנך בעיי ליתנייהו אלא על מאי דאמר ר"י עד בין הפרשות אבל בתר דאר"י לרב דימי תא אגמרך הכי אמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה אינו יודע תו ליכא למבעי מידי דהא אמר שניה אינו יודע ומשמע דבפרשה שניה קאמר אינו יודע מדלא קאמר עד שניה אינו יודע עכ"ל הרי מבואר דלמאי דמסיק דהני בעיי לא קאי על מימרא דשמואל טעם הרמב"ם ז"ל שהיקל בפי פרשה שלישית לאו מפני דבז' טרפות יש ספיקות שמותרות ושפיר כ' שלא מצא שום ס' טרפה שיהי' מותר ודברי הב"י ז"ל נכונים:
דף מו:
בפירש"י ז"ל ד"ה דמטרשי לה. מקשין אותה כאבן כו' מדלא פירש כפי' הר"ן ז"ל דמטרשי וסותמים הנקב נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמים קרים אינם סותמים הנקבים ולפ"ז אין הדחה סותם נקבי הפליטה לאחר מליחה וכמבואר בט"ז יו"ד סי' ל"ו סק"ה דתלי זה בזה (יע"ש ובסי' ע"ב ט"ז ס"ק ט"ז) ואזיל לשיטתו דס"ל דלאחר שיעור מליחה הוי הציר רק מוהל כמבואר שיטת רש"י ז"ל בטוש"ע יו"ד סי' ס"ט וכיון שהמלח פולט כל הדם אין הוכחה שהדחה סותם נקבי הפליטה וכמש"כ החוות דעת בסי' ע' בביאורים ס"ק ו' יע"ש:
דף מז.
גמ'. וה"מ מגואי כו' יעיון ברמ"א ז"ל ביו"ד סי' ל"ה סעי' ה' לענין פיצול מקמא דאנו מטריפין ומבואר שם בש"ך ס"ק ל"ז דגם להמכשירין יתרת מקמא מ"מ טרפה בפיצול ולא כהמחב' דהשוה זה לזה יע"ש וראיתי למהרש"ק ז"ל בטוטו"ד מהד"ת סי' כ' שעשה סמוכין לדעת המחב' מלשון המ"כ שהובא בד"מ וז"ל קבלה מקמא אפילו ממלא הגומא טרפה כי אין הפיצול עומד כי נופל משם ע"כ וכ' המהרש"ק ז"ל דלשון אפילו מורה כהמחב' יע"ש ולענ"ד דלשון אפילו סובב והולך על מש"כ מקודם דמגבה כשר דווקא בממלא הגומא (יעיון ט"ז שם סקי"ב) וע"ז כ' אבל מקמא אפילו ממלא הגומא טרפה ואין שום ראיה להמחב' ואין לסמוך עליו כלל נגד דעת כל הפוסקים וגם המהרש"ק ז"ל שם לא סמך עליו יע"ש:
דף מז:
גמ'. אמר רפרם האי ריאה דדמי לאופתא טרפה א"ד בחזותא וא"ד בגישתא א"ד דנפיחה וא"ד דפחיזא וא"ד דשיעא דלית ליה חיתוכא דאונו והרי"ף ז"ל השמיט פחיזא בלחוד ועמד בזה המעדני יו"ט יע"ש ואולי הרי"ף ז"ל מפרש חזותא כמראה חריות של דקל וכפי' הרמב"ם ז"ל (יעיון בפ"ז ח' מה"ש ובכ"מ שם ובב"י סי' ל"ו ל"ח) וגישתא שקשה מישושה כעץ. ופחיזא היינו גישתא וכפירש"י ז"ל ולזאת השמיט פחיזא ונפיחה או שהוא לבנה כמראה הבקעת וכפירש"י ז"ל או שנמצאת גדולה ונפוחה כחריות של דקל וכפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה"ש וק"ל:
שם גמ' ירוקה כשרה מדר"נ אדומה כשרה מדר"נ הא דלא כלל אותם יחד ולאמור. ירוקה ואדומה כשרה מדר"נ י"ל לדעת הפוסקים דבאדומה אם יש מכה בדופן טרפה וצריכין לבדוק אחר זה כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' ל"ח משא"כ בירוקה. ולזאת חלקם הש"ס מפני דחלוקין בדיניהם וק"ל:
דף מט.
גמ'. והלכתא לאחר שחיטה פריש יעיון ש"ך יו"ד סי' ל"א ס"ק ז' שתי' דלמה לא אמרי' כן בקרום המוח וז"ל ובדרישה ת"י דשאני התם דהטעם כו' וכן בקורקבן סי' מ"ט נמי כיון שקרומיו קשים ועבים לא חיישי' שמחיים נקבו משא"כ במוח ע"כ ולכאורה אינו מובן דאדרבה כיון שהקרומין עבים למה נאמר דניקב בזמן מיעוט לאחר שחיטה ולא נימא דניקב מחיים דאיכא זמן טובא. ונראה הפירוש כי התולע בזמן שיש חיות לבהמה שיש לו חמימות אינו מניח מקומו לחפוש מקומות אחרים דניחוש שעשה נקב בכוונה אך דיש לחוש שמא עשה נקב שלא בכוונה וזה שייך רק בקרום המוח וקרומי הריאה לולי דמרחפת יען דדקים המה משא"כ בקרומי הקורקבן דקשים ועבים אין לחוש לנקב מחיים שלא בכוונה וק"ל:
שם. בפירש"י ז"ל ד"ה כהנים. הקיבה נתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו ומשום ר' ישמעאל נקיט ליה עכ"ל ולכאורה אין ביאור לדבריו וכמש"כ המהר"ם שיף ז"ל ויעיון בלב אריה ונלע"ד דקשיא ליה ג"כ קושית התוס' דלמה נקיט הש"ס כהנים נהגו בו היתר. דהלא גם לישראלים מותר ולא ניחא ליה סברת התוס' יען דנתנה לכהנים כי הלא אם דרוב שחיטות לא היה במקדש יען שהיו רחוקים והי' בשר תאוה וא"כ רוב הקיבות לכהנים מ"מ לעולם ישנה אדם בלשון קצרה ולמה לא קאמר הש"ס סתם נהגו בו היתר. לזאת פירש"י ז"ל ומשום ר"י נקיט ליה דכיון דרצה לאשמעוי' מי הוא המתיר שהוא ר"י שהיה כהן וסימנך ישמעאל מסייע כהני לזאת נקיט הש"ס כהנים נהגו בו היתר וק"ל אח"כ ראיתי כי מבואר בח"ש יע"ש:
דף מט:
תוס' ד"ה להביא חלב שע"ג הדקין. לא היה צריך למיכתב כו'. יעיון בהג"ה מל"מ פי"ג מה' שגגות דבחלב שע"ג הדקין וקבה אינו ענוש כרת כיון דאתיא מריבויא דכל יע"ש באריכות לפ"ז אין מקום לקושית התוס' וכמובן ומדהקשו נראה דלא ס"ל הכי וצ"ע לי כעת:
דף נא.
גמ'. אם אין שם מכה קורט דם מנין יעיון שו"ת צמח צדיק סי' מ"ט דה"ה סירכא הוי כקורט דם דנימי אם אין שם נקב סירכא זו מנין ולזאת הטריף בנמצא מחט בכרס תחוב כשיש סירכה כנגד יע"ש וראיתי בכו"פ סי' מ"א סק"ט שפקפק על זה מלשון הרמ"א ז"ל שכ' שם. ואם נסרך כו' יש לבדוק בכרס שבוודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכא זו כו' ע"כ ולשיטת הצ"צ בדיקה זו של הרמ"א ז"ל למה כיון שעל הרוב וקרוב לוודאי ימצא מחט וטרפה אלא עכצ"ל לבדוק אם לא נקב מעל"ע יע"ש ולענ"ד חין מכאן סתירה לשיטת הצ"צ כי גם הוא מודה דבנמצא מחט ולא היה תחוב כשר כמבואר שם בתשובה ולזאת צריכין הבדיקה אם ימצא תחוב או רק מחט כי זה לא כ' רמ"א ז"ל דוודאי שימצא מחט תחוב ולק"מ על הצ"צ ונלע"ד וק"ל:
דף נג.
גמ'. אמר רבה בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן אין חוששין שמא ארי דרסו מ"ט רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין וכל הדורס אין צפרנו נשמטת וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך אדרבה רוב שוורים מתחככין ומיעוטן אין מתחככין וכל המתחכך אין צפורן יושבת לו בגבו וזה הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימר ארי דרסו איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקיה הו"ל ספק דריסה ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה עכ"ל הסוגיא. נשאלתי בעופות שהיה במרתף עשוי מנסרים על הקרקע רחב הרבה וגם יש בתוכו עליה שהוא חצי מקורה וחצי אינו מקורה ובלילה שמעו את העופות מקרקרין (ולא שמעו קול דורס) ובבוקר מצאו שנחתך ראשו של עוף אחד ועוף אחד נחסר ולא נמצא כללי מה דינם של העופות הנשארים:
והשבתי בס"ד הלא נודע שיטת הט"ז בסי' נ"ז ס"ק ט"ז כדעת המ"ב דגם בהרג שניים או יותר אמרי' נח רוגזיה אך הש"ך שם בס"ק כ"ח הסכים להב"ח ות"ח דבהרג יותר מאחד כולן אסורין ואם כי הצ"צ ופר"ח הסכימו להט"ז מ"מ חששו לפסק הש"ך לאוסרם באכילה אמנם נלע"ד דזה דווקא בידעי' בוודאי שהי' ע"י דורס אבל היכא דאנו אוסרין מכח מצוי להחמיר כדקיי"ל בסעי' י"ג תולין במצוי בין להקל בין להחמיר אז בנמצא נהרגין שנים או יותר יש להתיר גם באכילה ומלתא בטעמא קאמינא בס"ד דהנה חזיתיה בספר דרכי תשובה ס"ק קצ"ח שכ' בשם הטוטו"ד מהד"ק סי' פ"ח וז"ל ואף דקיי"ל דתולין במצוי דמן הסתם היה דורס שם היינו לענין אותו הדבר בעצמו דאתיילד בו ריעותא כגון באווזא דממסמס קועיה דמא אבל לענין אחרים שהי' עם אותו הנדרס שלא ראינו בהם שום ריעותא כלל אין תולין במצוי להחמיר דלגבי אחרים הו"ל ס"ס שמא לא היה ע"י דורס כל ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס האחרים והאי ס"ס עדיף ממצוי וגם אף את"ל שצריכין לילך בתר המצוי גם לגבי האחרים הלא זה ג"כ מצוי הוא שהדורס יהרג הנדרס והכא לא ניכר בהם שום רושם ואיך תאמר לאסור האחרים מכח מצוי וא"כ הו"ל ממ"נ להתיר לזאת אין לחוש להשאר וכ' שכן הוא נוהג תמיד להכשיר בכה"ג הנשארים דכל דלא אתחזק דורס במקום ההוא אם לא ידעי' אם נעשה ע"י דורס או לאו הוא מכשיר עיי"ש עכ"ל וכ' שם דבשו"ת מהר"ם שיק ז"ל דחה זה בשתי ידים ובספר דע"ת כ' דדברי הטוטו"ד מסתברין וכל הספרים האלו אינם ת"י לעיין בהם ואחזה אנכי בעניי בס"ד הנה הטעם הראשון דהיתרא שכ' המהרש"ק ז"ל מכח ס"ס. הלא התשובה בצדה דלא הוי ס"ס שקול כי ספק הראשון דשמא לא היה ע"י דורס הוא מצוי להחמיר יותר ואנן קיי"ל דבעי' ס"ס השקולין אך דיש מקום ליישב עפמש"כ הפ"י ז"ל בחי' לכתובות ט' דלדעת הרמב"ם ז"ל דס' מה"ת לקולא אך מדרבנן לחומרא י"ל דלא החמירו רק בספק אחד אבל לא בשני ספיקות אם כי אינם שקולין יע"ש ובחידושיי ליומא ס"ה דהבאתי סמוכין לדברי הפ"י ז"ל והפמ"ג בסי' ל"ז במ"ז ס"ק י"ד כ' בשם המ"ב דהא דחיישי' לספק דריסה הוא רק מדרבנן יע"ש ולזאת שפיר הוי ס"ס אם כי אינם שקולין וכאמור:
אברא כי לכאורה נראה דרדב"ז ז"ל ס"ל דחיישי' לס"ד מה"ת ממש"כ בח"א סי' שע"ג וז"ל והוי יודע כי אפילו לדעת המחמירים יש תקנה לעדר להשהות אותו וזכרים שעברו עליהם יב"ח מותרין שכבר יצאו מספק טריפה דטרפה אינו חיה יב"ח והנקבות שנתעברו יצאו ג"כ מן הספק דטרפה לא מיעברא וזה ברור עכ"ל הובא בש"ד ס"ק כ"ח וביאר שם טעם הרדב"ז ז"ל יען דמה"ת בטילים הנדרסים ברובא ומדרבנן הוא דלא בטיל ובדרבנן לא חיישי' לתקלה (אם כי בפמ"ג שם דחה זה מהא דנר חנוכה בסי' תרע"ה דחיישי' גם בדרבנן לתקלה יש לחלק בין האי תקלה דיכול להכשל בעינא כמו שהוא באכילה או בהנאה כה"ג חיישי' גם בדרבנן משא"כ בשחיטה דבעוד שישחוט ויתקן אדהכי והכי מידכר דכיר י"ל דבדרבנן לא חיישי' בכה"ג לתקלה וכעין זה כתבתי לעיל בחידושיי ליומא ד' ס"ה בשם החתם סופר סי' ס"א יע"ש ומיושב שיטת החתם סופר בסי' ס"ה שפ' כרדב"ז ז"ל בסברתו שכ' בסי' ס"א יע"ש ובחידושיי שם) יע"ש וק' הלא האי חששא דתקלה מקור מקומו משרקפא דשמואל לקמן ע"ב דהוי ספק דריסות ואם איתא דגם למאן דחייש לספק דריסה הוא רק מדרבנן איך חייש שמואל לתקלה בדרבנן אלא וודאי דס"ל לרדב"ז ז"ל דחיישי' לס"ד מה"ת אבל יש לדחות ולומר דדווקא בוודאי דדבריהם ס"ל לרדב"ז ז"ל דלא חיישי' לתקלה אבל מה דאסור מספיקא דאורייתא אם דמה"ת לא חיישי' להאי ספיקא אך מדרבנן חיישי' לה חמור הוא (יעיון מל"מ פי"ח מהא"ב במש"כ ונ"ל כו' מ"מ יש להחמיר כו' דמבואר כעין סברא זו ובחידושיי לעיל שבת י"ג) וחיישי' לתקלה ואין הכרח בשיטת הרדב"ז ז"ל דיסבור דחיישי' לס"ד מה"ת וכדאמרן:
אמנם כבר הכריע הפמ"ג כדעת הלבוש דמה"ת חיישי' לס"ד וכן מוכח משאר פוסקים ואין להאריך בזה יען כי גם בשנצייר דבזמן מיעוט כגון תיכף כששמע הצעקה הלך לשם דגם אם היה דורס בוודאי לא דרס רק אחד או שנים ויש רוב כנגדם דמה"ת בטלים ואינם אסורים רק מדרבנן (יעיון שו"ת חת"ס סי' ס"ה אמנם יעיון בחי' הרשב"א ז"ל חולין נ"ג ע"ב ד"ה כי פליגא במש"כ אלא דקשיא ליה כו' יע"ש היטב ותבין וצ"ע) בוודאי. מ"מ צריך היתרא דא עיונא טובא אם כי זה אין קושיא דבנמצא אחד ממסמס קועיה דמא דגם עליו אנו דנין וליכא ביה אלא חדא ספיקא ומחזיקין איתו כמעט לוודאי איסור כיון דדורס מצוי יותר ואיך נוכל להקל אח"כ ולצרף אותו ספק לעשותו ס"ס הלא מטעם זה פ' הרמ"א ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' דאסור ע"י תערובות יען שכבר אסרנו הספק הראשון מה"ת יע"ש בש"ך ס"ק ס"ב ובש"ד שם דשאני התם דאנו רוצין להתיר גם הס' טרפה שהחזקנו אותו קודם לאיסור משא"כ הכא דהספק בעצמו אנו אוסרין באמת (יעיון ש"ך כללי ס"ס דין י"ט ובשעה"מ פ"י מה' מקואות כלל ו' ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' נ') ולק"מ על הוראה של הטוטו"ד במהד"ת סי' רי"ז דמיירי שם בנמצא אחת מבעבע דם שגם עליו יש לדון ומכח ס"ס התיר הנשארים (ואם דהס"ס שם באופן אחר מ"מ הכל הולך למקום אחד וכמבואר להמעיין שם) יע"ש אבל לדינא אם דהראינו פנים מסבירות לסברא דאם ס' אחד אינו אסור אלא מדרבנן דלא נבעי ס"ס שקולין מ"מ לסמוך ע"ז למעשה צריכא לי עיונא טובא וכעת עתי בל אתי לברר את זה בעניי אין זה היתר ברור לי להורות להלכה ובפרט למעשה:
ועתה נשים את עין דעתינו בס"ד לעין המשפט בהסברא השני' שכ' המהרש"ק ז"ל שכיון דאין מצוי דידרוס ולא יהי' שום רושם וכיון דלא חזינין שום רושם בהנשארים מזה מוכח דלא דרס אותם והוי מצוי נגד מצוי ולהסביר דבריו הקדושים נראה דגם בכאן אזיל מכח ס"ס כי הס' הראשון דשמא ע"י דורס שכיח יותר לאיסור ומיעוט להיתר והס' השני דשמא לא דרס הנשארים שכיח יותר להיתר ומיעוט לאיסור ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא (יעוין לעיל בחידושיי לפסחים ט' ע"ב דיישבתי בסברא זאת שיטת הראב"ד ז"ל בפ"ט מהט"מ יע"ש ובזה יש ליישב הפסק של האחרונים להקל בספק דריסת הזאב מפני ס"ס דשמא לא נדרס. ואת"ל דנדרס שמא אין לזאב דריסה בגסה ופקפק בזה הפמ"ג במ"ז סק"ג יען דדריסה שכיח יותר לאיסור א"כ לא הוי ס"ס השקול והניח זה בצ"ע יע"ש. ולהאמור א"ש דכיון דבאמת רוב הפוסקי' ס"ל דאין לזאב דריסה בגסה וכן הוא הכרעת הב"י ורמ"א ז"ל אך דאנו חוששין לדעת המיעוט מהפוסקים דס"ל דיש לו דריסה וא"כ בס' זה איכא רוב להיתר ומיעוט לאיסור. ולזאת אם כי בס' השני איכא רוב לאיסור ומיעוט להיתר בצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא ומצאתי סעד לסברא זו בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' י"ט בסופו יע"ש וה"נ נאמר בנידון של הטוטו"ד דבצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא וכנ"ל:
אמנם לפום ריהטא נראה דיש סתירה לסברת המהרש"ק ז"ל דלחשיב זה לאינו מצוי שלא יהיה שום רושם בנדרס מסוגיא דידן דקאמר ורב לטעמיה דאמר אין חוששין לס' דריסה ולסברת המהרש"ק ז"ל ק' מאי קאמר הש"ס דרב לטעמיה דאינו חושש לס' דריסה הלא התם בעל ארי ביניה' כיון שלא נמצא שום רושם בהם מצוי יותר להיתר ולזאת התיר רב משא"כ הכא בנמצא צפורן דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי והוי ס' השקול. ומדחזי' דהש"ס מדמי להו להדדי מוכח לכאורה היפוך סברת המהרש"ק ז"ל ונלע"ד די"ל דהנה נודע דעת הרשב"א ז"ל דבלא ידעי' אי שתק או צווח ואי מקרקרין אינהו ואישתקי לא חיישי' לה ואיפסקא כוותיה במחבר סעי' י"ב והר"ן ז"ל חולק ואוסר והחמיר כוותיה הרמ"א ז"ל וביאר הפמ"ג פלוגתתם במ"ז ס"ק י"ד דהר"ן ז"ל ס"ל דספק אסור. והרשב"א ז"ל ס"ל בספק להתיר אך בהוא שותק ואינהו מקרקרין איכא הוכחה וקרוב לוודאי דדרס ומש"ה צווחין. והקשה דלפ"ז אמאי בנמצא צפורן תחיבה בגבו ועל ארי ביניהם אפילו שותקין כ' הרשב"א ז"ל דאסורין הלא אמרי' דאיכא למימר הכי והכי והוי ספק השקול ותי' דזה דווקא לרב אבל לשמואל שכיח הוא שהצפורן בא מהארי ולא מכותל. ומסיק בעצמו שזה דוחק יע"ש:
ועוד יש מהדיוק בחי' הרשב"א ז"ל לעיל ד' יו"ד ד"ה ולענין כל ס' בשחיטה במש"כ שם דגם בספק השקול לא מוקמי אחזקה (יעוין ש"ך סי' נ' סק"ג) כ' וז"ל והא דאמרי' לקמן ס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא ואמרי נמי ס' קניא ס' שונרא אימר תניא התם משום דלא שכיח דדרס שונרא דהא מעשים בכל יום דשכיח שונרא בין התרנגולים ואינו דורס ותדע דהא קיי"ל שם דחוששי לס"ד אלמא הכא דתלינין לקולא כגון בס' כלבא ס' שונרא טעמא דמלתא משום דמסתבר טפי למתליה להתירא עכ"ל. ונתקשה בזה ידיד נפשי הרב הגאון הר' שבתי ני' דהלא לרשב"א ז"ל טעמא דאסור באיהו שותק ואינהו מקרקרין מפני דאיכא הוכחה לאיסור וא"כ איך מייתי ראי' מהא דחוששין לס"ד דבספק השקול לא מוקמינין אחזקה והוא דיוק נכון. ונלע"ד די"ל לסברת המהרש"ק ז"ל דגם הרשב"א ס"ל דבס' השקול בדריס' אנו אוסרין אך דקשיא דהלא כיון דלא חזינין פצע ורושם מבחוץ א"כ מצוי יותר להיתר דאם איתא דדרס הי' נראה מבחוץ פצע או רושם ולזאת כיון דעי"ז נחשב כשכיח יותר להיתר לזאת הוכרח לומר דלעומת זה איכא הוכחה מהא דאיהו שתק ואינהו מקרקרין דדרס ושוב בא לעמק השוה להיות ס' השקול ולכך אסור:
אמנם באין אנו יודעין אם כך הי' אז שרי יען דשכיח להיתרא דלא חזינן שום רושם ולאיסור אין הוכחה כי הרשב"א ז"ל ס"ל כדעת ר"ת ז"ל דרוב אריות ראוין לדרוס אבל אין דורסין וזאת שרי ועלה ישוב לשני הקושית וכמובן ועוד זאת עלה מן המדובר להעלות ארוכה למאי דקשיא עוד בסוגיא דקאמר הש"ס ורב לטעמיה דהלא י"ל דגם שמואל דאוסר בס"ד מוד' הכא כי בס"ד ס"ל דחיישי' מדאיכא הוכח' לאיסור מדשתק איהו ואינהו מקרקרין לרשב"א ז"ל משא"כ בישב לו צפורן בגבו דאיכא למימר הכי והכי ומצאתי בראש יוסף שהקשה ג"כ כן יע"ש אבל להאמור א"ש הכל בס"ד. וכמובן להמבין ומעיין:
אמנם הר"ן ז"ל סבירא ליה כדעת רש"י ז"ל דרוב דורסים ממש ולזאת גם בלא ידעינן כיון דליכא הוכחה להיתר אסור מפני דרובא דדורסים מקלקל המצוי להיתר מדלא חזי' שום רוש' ולזאת אסור וזה ג"כ שיטת התוס' כאן מ"ג ויבמות ל' דדריסה שכיח יותר לאיסור מלהיתר כי האי רובא עדיף ממצוי או דס"ל כרשב"א ז"ל דהקרקור הוי כהוכחה לאיסור ואיכא תרתי לאיסורא ולזאת נחשב יותר שכיח לאיסור כנלע"ד ביאר פלוגתת הרשב"א ור"ן ז"ל ונתבאר כי לא זו דאין סתירה לסברת המהרש"ק ז"ל אף זו דהסוגיא מתפרש יפה ונתיישב כמה קושיות עפ"י סברת המהרש"ק ז"ל:
ואם כנים אנחנו בזה יצא לנו לד דינא כי בנמצא אחד מבעבע דם ומצוי להחמיר דחלילה להתיר את האחרים יען כי כיון שאחד מבעבע דם בוודאי לא נח רוגזיה כיון שלא הרגו אדרבה כש"כ שחמתו בערה בו וא"כ לא מיבעיא לדעת הר"ן דקיי"ל כוותי' שלא במקום הפ"מ דרוב אריות דורסין וא"כ איכא רוב נגד המצוי. אך גם לרשב"א ז"ל דס"ל דרוב ראוין לדרוס זה בלא ראינו שדרס אבל בראינו שדרס אחד מחם ולא נח רוגזיה וחמתו בערה בו ביותר גם לדידיה פשוט דיש כאן רובא דדרס ודחה את המצוי. אך יש מקום לקיים פסק של המהרש"ק ז"ל בנמצא אחד מהם מת דבזה נח רוגזיה אך גם הגאון המהרש"ק ז"ל הוא מדעת המחמירין כשיטת הצ"צ ושאר פוסקים דחיישי' לשמא לא מת בפני הדורס ולא נח רוגזיה וא"כ הוי ספק השקול דשמא נח רוגזי' או לאו שפיר יש מקום לצדד בהיתרא בהאי סברא דמצוי להיתר וכדאמרן:
אברא כי במהד"ת סי' רי"ז דהתיר את האחרים גם בנמצא אווזא מבעבע דם לקח לו אותו צדיק דרך אחר להיתר והוא דאם כי בש"ע איפסק כדעת הרשב"א ז"ל להחמיר במצוי לאיסור ולא הובא כלל דעה החולקת אבל כיון דהב"י ז"ל כ' שהרשב"א ז"ל בחי' כ' דמתוס' נראה להיפוך וכדעת הרא"ה ז"ל דגם במצוי יותר להחמיר לא תלינין בדורס והרשב"א ז"ל הניח זה בצ"ע וא"כ איכא ס"ס שמא כתוס' ורא"ה ז"ל ואת"ל כרשב"א ז"ל שמא לא דרס הנשארים עכת"ד יע"ש אבל אנכי בעניי אינני רואה שום מקו' להאי היתרא לסמוך על ס"ס זה כי מש"כ שהרשב"א ז"ל בעצמו הניח זה בצ"ע הלא בתה"א וקצר ב"ש שער שלישי החליט לאיסור ואליו שומעין נגד חידושיו (יעוין כללי פמ"ג) ומש"כ לעשות ס"ס מדעת התוס' ורא"ה ז"ל נגד הרשב"א ז"ל הלא הב"י ז"ל מסיק וז"ל וכדברי הרשב"א ור"ת ז"ל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכמדומה לי שהוא הסעד שכ' שמצא וגם סמ"ג כ' כדבריהם עכ"ל ויען שרבינו הב"י ז"ל לא הביא שם רק לשון הת"ה הק' לזאת כ' בדרך ספק שכיוון להרמב"ם ז"ל אבל בתה"א שם מבואר הוא וז"ל וכ"נ לי מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי הראב"ד ז"ל שכ' בתשובה עכ"ל הרי לנו דעת ר"ת ורמב"ם וראב"ד ורשב"א וסמ"ג ז"ל דקיימא בחדא שיטתא לחלוק על התוס' ורא"ה ז"ל ומאת לא הובא כלל דעתם בטוש"ע וא"כ לבד מה דנודע דעת כמה גדולי אחרונים דדיעה דלא מוזכרת בש"ע אין לעשות ממנה ספק פלוגתא (יעוין דרכי תשובה שם ס"ק ט"ו) אך גם להחולקי' על כלל זה ג"כ אין כאן ספק כיון דהוי דעת יחיד נגד רבים וגם בעלי הש"ע הכריעו כהרבים פשיטא דאין לעשות מזה ספק (יעוין רמ"א ז"ל חו"מ סי' כ"ה סעי' ב' ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות הוראות או"ה) ובפרט למש"כ דבנמצא אחד מבעבע דם הספק דשמא דרס לאחריני שכיח יותר לאיסור לכ"ע כיון שאנו רואין שהוא מן הדורסין וגם חמתו בערה בו ביותר. וא"כ שני הספיקות שכיחין לאיסור בספק הראשון ספיקא דפלוגתא רבים המה האוסרים וגם בס' השני דשמא דרס לאחריני שכיח לאסור ולית כאן ס"ס כנלע"ד ברור בס"ד:
סיומא דהך פיסקא כי לענ"ד אין לסמוך בזה כלל על פסק המהרש"ק ז"ל אך זאת נלע"ד להחזיק בפסק המהרש"ק ז"ל בנמצא אחד מת יען דמה דחוששין לדעת הצ"צ דשמא לא מת בפניו ולא נח רוגזיה אינו אלא ספק והוי ספק השקול. ולא ראינו דורס אך דאנו רוצין לאסור מכח מצוי להחמיר יש מקום להתיר ע"י סברת המהרש"ק ז"ל דלעומת זה אינו מצוי שלא יוכר שום רושם ואיכא ס"ס שמא לא ע"י דורס ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס אחריני ובצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא וכנ"ל:
וכן נלע"ד בנמצא קטיעי ראש שנים או יותר דגם לדעת האוסרין דחוששין שמא דרס עוד יותר יען דחזינין דלא נח רוגזיה בראשון מ"מ לא הוי לאיסור כי האם רובא דדורסין הוא שידרוס כולם או רובם רק דמידי ספיקא לא נפקא דשמא דרס עוד יותר די לחוש בידעי' בוודאי שהי' דורס אבל היכא דלא ידעי' רק אנו חוששין לאיסור מכח מצוי להחמיר יש להתיר הנשארים שאין בהם רושם כלל גם באכילה מכח האי ס"ס דשמא לא הי' ע"י דורס ושמא לא דרס רק אותן הנהרגין) וכבר כ' דהיכא דיש רק סניף עוד להתיר יש לסמוך על המ"ב וט"ז ופר"ח ועוד פוסקים המתירים וא"כ כש"כ בזה במצוי רק להחמיר דהראינו פנים כי גם האוסרין מודים להתיר) והוי ס"ס מעליא וכסברת המרש"ק ז"ל כנלע"ד להלכה בעזהש"י:
ועתה זו תשובה על שאלה הנ"ל דלא נרא' הדורס אך מצעקת העופות וגם מה שנמצא בבוקר עוף אחד קטוע ראשו ואחד חסר מזה נראה הדבר שהי' שם דורס ונכנס תחת סוג תולין במצוי (ואם יש עכברים גדולים יש בזה פלוגתת אחרונים אם לתלות בעכברים או לא) ומבואר בדעת קדושי' סק"ז דחסר לגמרי מסברא הוי כקטוע וא"כ הוי כנמצא שניהם קטועים ובמצוי רק להחמיר הלא העליתי להלכה להתיר את הנשארים גם בנמצא קטוע יותר מאחד וכנ"ל חדא ועוד קאמינא דגם בידענו וראינו שהי' שם דורס הלא מבואר בד"ק שם סק"ו דבחסר חד י"ל דברח וא"כ לא קטע הדורס רק אחד ובקטע אחד לכ"ע גם להצ"צ שרי הנשארים דבוודאי נח רוגזיה. ועוד בה שלישיה דהלא המרתף נחשב מקו' רחב לגבי עופות דיכולין להשמט אנה ואנה אם כי יש בזה דעות שונות יש אומרים דווקא באינו מקור' דיכולין לפרוח למעלה מן המחיצות ויש מחלקים בין אווזות לשאר עופות ויש עוד שרצו להחמיר יען כי עופות אין רואין בלילה. וגם בשיעור מקום רחב לגבי עופות יש בזה חלוקי דעות בין אחרונים הובאו בספר דרכי תשובה ס"ק ע"א יע"ש לא שמתי את לבי כעת לברר הנלע"ד בזה יען כי בנדון דידן שהי' גם עלי' ומקומות שיכלו העופות לברוח החוצה ובצירוף שני הטעמים הנ"ל ע"י שלש אלה פשיטא לי דבאחרים הנשארים אם אין בהם שום רושם ופצע דמותרין גם לאכילה כנלע"ד להלכ' ולמעשה בס"ד:
דף נד.
במתני' ואלו כשרות בבהמה כו' ניטל לחי התחתון כו' הלא נודע פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה"ש דניטל לחי העליון טרפה והקשה עליו חכמי לוניל והטור בסי' ל"ג דמנא ידע זה ואי מהא דתני במתני' ניטל לחי התחתון כשר משמע הא אם ניטל לחי העליון טרפה י"ל דרבותא אשמעי' אע"פ שנראה כעיקור סימנים וכש"כ לחי העליון וז"ל תשובת הרמב"ם ז"ל שהשיב להם. מי תלה הסימנים בלחי התחתון עד שתחוש לעיקור כו' אבל לחי התחתון קבוע כו' ואם ניטל העליון אבד הכל כו' וביומה תתקרר הריאה והלב ותמות הבהמה ואין לך שאין כמוה חיה מזה ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דווקא בכשרות ולא העליון עכ"ל הובא בב"י וכ"מ שם יע"ש הרי מבואר מדבריו הקדושים כי לא סמך להטריף על מה שנודע לו מדרך הרפואה שא"א להחיות כי כבר כ' בפ"י מה"ש שאין להוסיף על הטרפות שמנו חז"ל אפילו נודע לו מדרך הרפואה שא"א להחיות אך כיון דבמתני' תני רק ניטל לחי התחתון בכשרות וא"א לומר דלרבותא אמרו כן אף שנראה כעיקור כי הסימנים אינם תלויה כלל בלחי התחתון. וכאשר השיב בתחלת התשובה ועכצ"ל כי לדיוקא חלל לחי התחתון דווקא בכשרות לאשמעוי' הא ניטל לחי העליון טרפה וזה שסיים בתשובתו. ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דווקא בכשרות ולא העליון דמוכח ממתני' דניטל לחי העליון טרפה וע"ז סמך עיקר יסודו כי מבואר ומוכח טרפות זה ממתני' וכ"ז פשוט ולא כ' זאת אך יען כי ראיתי בשו"ת דבר משה סי' פ"ב שרב אחד הקשה זאת על הרמב"ם ז"ל שמטריף נטילת לחי העליון מדרך הרפואה וסותר א"ע למש"כ בפ"י מה"ש והאריכו שם בישוב זה ולענ"ד במכ"ת כי לא עיילו בפשט תשובת הרמב"ם ז"ל ומש"כ הוא פשוט ואמת:
דף נד:
גמ'. אר"נ כסלע וכו'. יעיון ש"ע יו"ד סי' ל' סעי' כ'. נפחתה וחסר ממנו כסלע טרפה ואם נקבה נקבים שיש בהן חסרון אם בין כולם כסלע שהוא שליש טפח טרפה. ויש מהדיוק קצת אמאי לא קאמר מצטרפים כולם לסלע או. אם יש בכולם כסלע. ונראה דאשמעוי' בזה שאם יש בין כל הנקבים עם השלם שביניהם כסלע טרפה וזה פי' לשון בין כולם עם השלם שביניהם כסלע אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב וכמש"כ בב"י. והא דסמך על הרמז יען דסמך עצמו על הא דביאר בסי' ל"ד דמצטרף השלם שביניהם ומשם נלמוד לגלגולת שדינם שוה כמבואר בב"י יע"ש ובתב"ש סק"ה ובש"ד סק"ד יע"ש:
דף נז:
גמ' אר"ה סימן לטרפה יב"ח כו'. יעיון בהגהות רעק"א ז"ל ביו"ד סי' ל"א שכ' עמש"כ הט"ז שם בסק"ג דאם יש ריעותא בבהמה שמנענת בראשה שקורין בלשון אשכנז שווינדיל דיש לאסור עד שיתברר ההיתר בפתיחת הרא"ש. וכ' בהגהות שם וז"ל ואם חי אחר שנענע בראשו יב"ח י"ל דמותר בלא בדיקה ע"כ ולענ"ד נראה די"ל דכיון שכ' הב"ח וז"ל ומיהו כו' כגון שראו שהיא מסבבת את ראשה שזה רגילות הוא בבהמה כשיש לה מים במוח כו' ע"כ יע"ש הרי שלא כ' דהרגילות הוא בגווני דהמוח אינו מקיף המים. וא"כ י"ל דבהתחלת הנענוע היה רק מים בראש ולאח"כ נתגלה להקרום וא"כ אין ראיה מיב"ח וצריך לבדוק כנלע"ד לפום ריהטא וצ"ע לדינא:
דף פז.
גמ' הכא אפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא. יעיון בתב"ש בסי' י"ט ובפמ"ג שם במ"ז סק"ז דלכתחלה לא יכניס עצמו בספק ברכה ושלא להפסיק בשחיטת שור בין שחיטת עופות או חיות ובדעבד אי עביד הכי א"צ לברך על כיסוי שנית יע"ש ויש לעיין בגידם שאין לו אלא יד אחד וגם הפסיק בשחיטת שור בין חיות או עופות אי צריך לברך שנית על הכיסוי ולכאורה נראה כי צריך לברך לכ"ע כי טעם הר"ן ז"ל דשחיט בחדידא ומכסי בחד ידא ולכך לא הוי הפסק ל"ש כאן כיון שהוא גידם וטעם הרא"ש ז"ל ל"ש כאן מפני דשחט שור דא"צ כיסוי וא"כ לכ"ע הוי השחיטה הפסק וצריך לברך שנית. וצ"ע לי כעת לדינא:
וראיתי בפמ"ג שם. במ"ז סק"ד לענין שיחה דגם דיבור אחד הוי הפסק ולא מהני תכ"ד לשיטת התב"ש והוא ז"ל פקפק בזה. וגם הפ"מ שהובא בשערי תשובה סי' קס"ז סקי"א ס"ל כתב"ש וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' ר"ו סק"ד יע"ש ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דט"ז וש"ך ביו"ד סי' שכ"ח כי הט"ז שם בסק"א תמה על נוסח ברכת תרומה חלה דשמא חלה היא העיקר ולא תרומה וא"כ הוי מלת תרומה הפסק בין הברכה למלת חלה וכ' שם הש"ך בנה"כ וז"ל ולק"מ דא"א בענין אחר ועוד דזהו לא הוי הפסק כיון שהוא תוך כ"ד ע"כ הרי מבואר דעת הש"ך דגם בהפסק בשיחה לא איכפת לן בתוך כ"ד ושפיר עביד הפמ"ג שהניח זה בצ"ע יע"ש:
דף צח.
גמ'. ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר"י ח"ש אסור מה"ת. ופירש"י ז"ל בד"ה לא תזלזל וז"ל ועוד הא מדאורייתא אסור דח"ש אסור מה"ת (גי' השט"מ כדאמרי' ח"ש כו') וח"ש מנין ת"ל כל חלב בפרק בתרא דיומא עכ"ל ודקדקו האחרונים דלענין מה הביא הך ילפותא לכאן הלא יש עוד טעמים (יעיון ראש יוסף) וי"ל עפמש"כ בחידושיי לסנהדרין ד' בשם האחרונים דלשיטת החכ"צ דח"ש אסור מטעם אחשביה לפ"ז בתערובות דל"ש אחשביה אינו אסור מה"ת יע"ש וא"כ איך א"ל הא ח"ש אסור מה"ת הלא כאן היה ע"י תערובות לזאת פירש"י ז"ל דבחלב לא בעינין לשום טעם כיון דילפי' מקרא דכל חלב וכמש"כ בחידושיי שם יע"ש ובר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום משנה ג' שכ' וז"ל ומיהו בפג"ה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא משמע דאפילו ע"י תערובות נמי אסור ע"כ הרי כמש"כ ויש לעיין דלכאורה י"ל כי נהי דלאחר שנתערב מותר מה"ת מ"מ כיון כשהיה בפ"ע אסור מה"ת שפיר בעי' ששים ודמי למין במינו כלח בלח דמה"ת בטל ברוב מ"מ בעי' ששים לכ"ע וצ"ע ובישוב דקדוק הנ"ל י"ל עוד עפ"י מה דאמרי' בשבועות כ"ב ע"ב. בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא מדאורייתא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דלמא כיון שאמר שלא אוכל דעתיה אכזית וכ' שם התוס' בתי' השני דגם לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת קאי בעיא דר"א ופירושא דאהיתרא קא משתבע הוא להנות שלכדה"נ דליכא רק איסור דרבנן יע"ש ובד' כ"ג ע"ב שם כ' התוס' בד"ה דמוקי לה כי לר"ש דכ"ש למלקות ה"ה דמחייב אשלכדה"נ ותמה שם המהרש"א ז"ל הלא חזי' לר"י דח"ש אסור מה"ת ומ"מ שלכדה"נ מותר מה"ת ותי' הקרני ראם שם דלר"ש הטעם מפני דאחשביה ולזאת גם בשלכדה"נ חייב דאחשביה באכילתו אבל לר"י ח"ש אסור מפני דחזי לאיצטרופי וזה ל"ש בשלכדה"נ יע"ש ולפ"ז י"ל דכוונת רש"י ז"ל לשלול שלא תאמר דהא דאמר רב אשי לבריה והא ח"ש אסור מה"ת הוא מטעם אחשביה דלפ"ז גם בשלכדה"נ אסור וא"כ יקשה דר"א אדר"א מאי דקאמר בשבועות אי אהיתרא קא משתבע דהיינו שלא כדה"נ וכפי' התוס' אך טעמא דר"א הוא מקרא דכל חלב ולא מטעם אחשביה ולזאת בשלא כדה"נ שרי מה"ת גם לר"י וכמש"כ התוס'. אמנם מפירש"י ז"ל בשבועות שם ד"ה אהיתרא אשתבע שפי' וז"ל על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני ע"כ נראה דלא פי' כפי' התוס' דקאי אשלא כדה"נ (ודוחק לומר דרש"י ז"ל קאי הכא לפי' התוס' וחזר מפירושו) י"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שם בשבועות דגם על ח"ש אינו חל שבועה (יעיון ש"ך יו"ד סי' רל"ח סק"ו) וא"כ לפירושו קשיא דר"א אדר"א. אך די"ל עפמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות דלזאת בעי' לטעמא דחזי לאיצטרופי כי בלא"ה הוי אמינא דגזה"כ הוא דווקא בחלב אבל לא בשאר איסורים (וי"ל דווקא חלב דאיסור כרת) ולזאת בעי' לטעמא דחזי לאיצטרופי ללמוד לכל האיסורים (יעיון מל"מ פ"ח מה' חו"מ ה' ז') יע"ש ולפ"ז י"ל דר"א לא ס"ל טעמא דחזי לאיצטרופי אך דבחלב אסור מה"ת מגזה"כ וזה שפירש"י ז"ל וחלב מנין ת"ל כל חלב. דדווקא בחלב אבל לגבי נזיר שפיר קאמר ר"א בשבועות דח"ש הוי היתר כי לא ס"ל הסברא דחזי לאיצטרופי וק"ל כנלע"ד לפום ריהטא ע"ד הפלפול:
דף צח:
גמ' לא נצרכה אלא לטכ"ע כו' יעיון ט"ז וש"ך ביו"ד סי' צ"ח שהקשו על פסק המחבר שפ' טכ"ע מה"ת, דא"כ למה נאמן עכו"ם מסל"ת וכ שם הפמ"ג בש"ד סק"ב וז"ל כ' הש"ך דעל המחבר קשיא מס"א לס"ב ובכו"פ אות י"ב תירץ דטועם עכו"ם ואח"כ טועם ישראל דטעימה לא הוי אלא דרבנן כמש"כ הריב"ש ז"ל רפ"ח עכ"ל יע"ש מה שדחה זה הפמ"ג ולכאורה נראה כי בלא"ה שפיר הקשה הש"ך כי אנן קיי"ל כמג"א סי' קפ"ד סק"ז דבס' בירך בהמ"ז צריך לברך גם ברכת הטוב והמטיב כי היכי דלא לזלזלי בדרבנן ה"נ י"ל אם דקיי"ל כי מסל"ת נאמן באיסור דרבנן שאני הכא דאתה מצריך לטעימת ישראל מפני שאתה חושש דשמא שקר בפי העכו"ם א"כ איך אתה מתיר לטעום אותו וצ"ל דלאכילה דאורייתא אין אנו מאמינים לעכו"ם ולטעימה דרבנן נאמן זה לא ניתן להאמר כי היכי דלא לזלזלי בדרבנן דהוי שני הפכים בנושא אחד כמו גבי בהמ"ז. אולם יש לחלק ולומר דשאני בהמ"ז דבברכתו מורה כי עדיין לא בירך אבל בטעימת ישראל אין הפעולה מוכחת דלטעום לענין איסורא מכוון ואם כי כן כוונתו דברים שבלב אינם דברים ובכה"ג אולי לא הוי זלזול לדרבנן. ואין לומר כי מוכרח סברא זאת מהא דפסק הש"ך שם בסק"ח דבמינו וא"מ ונשפך וספק אם יש ששים דדווקא מינו מותר אבל א"מ אסור מפני דהוי ספיקא דאורייתא ומ"מ מתירין מינו כי לגביה הוי ספק דרבנן ולא חיישי' לזלזול שאני התם דהם דברים נפרדים וק"ל וצ"ע וראיתי בפמ"ג שם בש"ד סק"ח שכ' וז"ל וא"כ לכאורה קשיא טובא איך אמרי' רואין ומאן לימא לן שהחתיכה כשרה פלטה כ"כ כמו הנבלה וליכא רוב להיתרא במיחל הנפלט מן הנבלה ונהי דכשרה מותר דאי פלטה נבלה ונבלע בכשרה מ"ה מב"מ ברובא משא"כ להתיר א"מ ויש להעמיס זה ביש"ש כו' הביאו הט"ז דהוי ספיקא דאורייתא וכאמור עכ"ל ונראה לפ"ז דאם יש להסתפק שהיה ס' בא"מ בלחוד בלא צירוף מינו גם לרש"ל ז"ל מותר גם הא"מ כי איכא ס"ס בדאורייתא וס' אחד בדרבנן ספק שמא היה ס' בא"מ בלחוד את"ל שלא היה ס' שמא לא פלטה הנבלה יותר מהכשרה אך שניהם שווים פלטו ואיכא רובא דהיתרא במינו ומותר מה"ת והוי ס"ס בדאורייתא וס' אחד בדרבנן דמהני כמבואר בכלל ס"ס יע"ש וצ"ע:
דף ק.
גמ' ברי' שאני. יעיון חוות דעת יו"ד סי' ק' סק"ה דהקשה דנבלה ג"כ ליהוי בריה יען דאסורה מתחלת ברייתו משום עשה דאינו זבוחה יע"ש מה שתי' ומה שנתקשה הג' הרע"א ז"ל בהגהותיו שם ואולי י"ל דכיון דטעם החשיבות דבריה הוא מפני דלוקין על פ"ש א"כ י"ל דבעי' דיהי' נאסר בלאו דלוקין עלי' מתחלת ברייתו משא"כ בעשה דאין לוקין על עשה. אולם יעיון בש"ך שם סק"ב מה שפקפק בהא דביצת אפרוח הוי בריה ובכו"פ שם ובסי' פ"ו בדין ביצת עוף טהור שהתחיל להתר וקם ובסי' ס"ו וצ"ע לי כעת לפום ריהטא:
שם גמ'. שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה וכו'. יעיון ט"ז יו"ד סי' ק"א סק"ד לענין גבינה אם נחשב חהר"ל. ונלע"ד דנהי דאם יש לפנינו גבינה שספק אם הועמדה בחלב כשרה או בעור קיבה של נבלה ואין ששים כנגדה דהוי הגבינה חהר"ל ואינה בטלה יען שהספק הוא בדאורייתא אם אסורה הגבינה או לאו ובכה"ג לא אמרי' ס' חהר"ל לקולא וכמבואר בט"ז סי' ק' ובש"ך ק"א סק"ב. אבל כשאנו מסופקין אם הועמדה בחלב טרפה או בעור קיבה. אז בטלה הגבינה יען שבין כך ובין כך אסורה ואין אנו מסופקין רק אם הוי איסור מעצמו או לאו דנ"מ לענין חהר"ל הוי ספק בדרבנן (יעיון פמ"ג שם במ"ז סוף סק"ג) ולקולא נלע"ד לפום ריהטא וצ"ע לדינא:
דף קד.
גמ' הא עוף אסור מדאורייתא יש לפרש הוכחת הש"ס מלישנא דמתני' דקתני לבשל דמשמע דאסור לבשל ג"כ כי כולל שניהם יחד בישול ואכילה כלישנא דקרא כמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' ולהריטב"א ז"ל קאי רק על בישול (יעיון ראש יוסף) וכן מבואר בר"ן אלפסי ז"ל ואם איתא דבשר עוף אינו רק מדרבנן הלא כל מה שאיסורו רק מדרבנן מותר בבישול והנאה גם מדרבנן וכפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהמ"א ובטוש"ע יו"ד סי' פ"ז ובזה יש ליישב קושית התוס' וריטב"א ז"ל דאמאי נקיט עוף ולא חיה כי יש לדחות ולומר דטעם האיסור דבישול הוא מפני מ"ע (יעיון ט"ז שם סק"ו ובש"ד סק"ב) אמנם דעת הלבוש דבבשר עוף בחלב אינו שייך מ"ע בבישול כיון דמינכרי אבל בחיה נראה דגם הוא מודה יען דבשרה דומה לשל בהמה וכמש"כ הר"ן ז"ל בטעם פסק הרמב"ם. ז"ל דהחמיר בקינוח ונטילה בבשר חיה אחר גבינה ולא בעוף וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' פ"ט יע"ש בב"י ז"ל ולזאת מחיה אינו מוכח כי י"ל דאינו רק מדרבנן ומ"מ אסור לבשל מפני מ"ע אבל מעוף דל"ש מ"ע להלבוש שפיר הוכיח הש"ס ולשונויא דר"א דכל הבשר אסור לבשל מהן מד"ת ומהן מד"ס לשיטת הרש"ל וב"ח ז"ל דס"ל דגם בב"ח מדרבנן אסור גם בבישול והנאה א"ש בפשיטות כי גם ר"א יסבור כן ולדידן דקיי"ל דמותר בבישול והנאה י"ל דמפרש ר"א לבשל לאכול וכמש"כ המ"מ או דאסור לבשל מפני מ"ע וק"ל:
שם גמ' מנא תימרא דלא גזרי' גזירה לגזירה דתנן חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן כו' י"ל דהוי אמינא דבכאן לח הוי גזירה לגזירה יען דבב"ח שניהם היתר ולא בדילי אינשי מהם דקרוב לוודאי דיבוא לאכול ולא הוי גזירה לגזירה לזאת קמייתי הש"ס ראיה מחלת חו"ל דהוי לחם אשר על הלחם יחיה האדם ולא בדיל מיניה ומ"מ לא גזרינן כיון דהוי גזירה לגזירה יעוין ש"ך יו"ד סי' פ"ח סק"ב ובתוס' וחי' הריטב"א ז"ל:
דף קח.
גמ'. אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור כו'. יעוין פמ"ג יו"ד סי' צ"ב ס"ק י"ב במ"ז שכ' וז"ל ויש לתרץ כמש"כ כאן דוודאי אותה חתיכה נשארה באיסורה מה"ת ובפרט לדידן כו' ושאר החתיכות כיון שאין הספק בדרבנן אלא באיסור תורה כו' ויש לעיין לפמש"כ הש"ד בס"ק י"א בשם הכו"פ דספיקא הוי אם נסחט ממנו כל האיסור או לאו וא"כ על החתיכה בעצמה יש לדון מפני דאיכא ס"ס שמא לא היתה פ"א יחידה ואת"ל שהיתה שמא נסחט ממנו אח"כ כל האיסור ואם כי הפמ"ג שם בש"ד כ' דמשהו בוודאי נשאר ואסורה שוב מדרבנן מפני דאפשר לסוחטו אסור גם בשאר איסורין מ"מ איכא ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן וכמובן אברא דבעירה את התבשיל דאיכא לספוקי שמא נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי אין כאן על החתיכה רק חדא ספיקא כי אח"כ שהוא בכלי שני לקולא בוודאי לא אמרי' דיסחט האיסור מן החתיכה אבל בעומדת על האש עדיין דליכא לספוקי רק שמא הוציאה פ"א לחוץ לרוטב יש לדון דאיכא ס"ס וכאמור:
ולכאורה מהש"ך בס"ק י"ג נראה דלא הוי ס"ס כי לשיטתו בטעם פסק הרמ"א ז"ל מפני דמספקא ליה אם ה' כרש"י או כר"י ז"ל ולזאת בשאר איסורין לענין שאר הקדירה דחנ"נ אינו אלא מדרבנן ולזאת התיר אבל באות' חתיכה דהוי ספיקא דאורייתא אסורה כמבואר בחוו"ד סק"ט יע"ש. ולדבריי גם באותה חתיכה יהי' ס"ס שמא כר"י ז"ל ושמא נסחט ממנו האיסור אלא עכצ"ל דלא ס"ל לחש"ך סברא זאת אבל ליישב קושית הפמ"ג על הט"ז יש מקום לאמור כן כי רוח אחרת עמו בפסק הרמ"א ז"ל וא"כ י"ל דס"ל דגם לאות' חתיכ' איכא ס"ס. וגם מש"ך אין ראיה מכרחת להיפוך כי י"ל כמש"כ הפמ"ג במ"ז ס"ק י"ד בחקירתו אם באיסור דרבנן יש להתיר אותה חתיכה כי י"ל הא דמתירין שאר חתיכות בשאר איסורין לאו מטעם ספיקא בלחוד רק מפני דאיכא גם צירוף דעת הסוברין דלא אמרי' חנ"נ בשאר איסורין וא"כ ה"נ י"ל דזה טעם הש"ך (יעוין ש"ד ס"ק י"ב מש"כ ואין הכרע) וכ"נ מלשון הש"ך שכ' ולענין מ"ש בשאר איסורין דמ"מ יש להחמיר לאסור אותה חתיכה נ' שהוא סברת הרב עצמו דמספקא לי' כו' אלא דלענין שאר הקדירה לא רצה להחמיר כיון דבלא"ה י"א דלא אמרי' חנ"נ רק בב"ח עכ"ל ולשיטת החוו"ד גם בלא דעת הי"א חילוק אחר ביניהם. אבל לדבריי א"ש כי גם באותה חתיכה בעצמה איכא ס"ס בדאורייתא וס' אחד בדרבנן אלא דלא סמך הרמ"א ז"ל על האי ספיקא דשמא ה' כרש"י או כר"י ז"ל וכאמור ולפ"ז צ"ע בדינו של הט"ז בעומדת על האש עדיין וכנ"ל וגם בחתיכ' שמספקא לן אם נבלע בה איסור דאורייתא ולא נודע לן עד לאחר שנפל לקדירה ויש ששים אם יש להתיר גם אותה חתיכה מכח ס"ס וצ"ע לי כעת לפום ריהטא:
דף קח:
גמ'. חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא כו'. יעוין ש"ך יו"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ו שתמה מכאן על הא"ר שכ' דמצד החומרא אמרי' חנ"נ בלח דהלא מכאן מוכח דמעיקר הדין אמרי' חנ"נ וכ"ע מודו בזה וכמש"כ הרשב"א ז"ל בתה"א יע"ש. אולם עיין שם בהגהות רע"א ז"ל מש"כ ההבדל בין שיטת המרדכי לרשב"א ז"ל ותבין כי הרשב"א ז"ל שפיר כ' לשיטתו דהחלב שבבשר דינו כלח בלח כי כשיוצא עם המוהל נבלל עם החלב. אבל יש ליישב דברי האפי רברבי דס"ל כמרדכי כיון דכבר נ"ל בשעה שהיה בהחתיכה לכך שפיר קאמר הש"ס חלב נבלה הוא והא"ר מיירי בנתערב מתחלה לח בלח וק"ל וצע"ק:
דף קט:
גמ'. א"ל ר"א לשמעיה קרע לי ואנא איכול כו' וגירסת הרי"ף ז"ל הא קמ"ל דלא בעי' שתי וערב א"נ לקדירה וכ' הר"ן ז"ל ליישב את שיטת הרי"ף ז"ל דלצלי לא בעי' שום קריעה דאמאי לא הביא מימרא דר"נ וז"ל אפשר שסמך לו אמאי דאמרי' א"נ לקדירה שפירושו דלקדרה הוא דבעי' שתי וערב אבל לצלי לא בעי' ולא מידי עכ"ל וצע"ק דאיך מוכח ממה שאמר ר"א לשמעיה קרע לי ואנא איכול דדוקא לקדירה מהני קריעה. אבל לא לצלי הלא מה דמשני הש"ס א"נ לקדירה פירושו הוא דגם לקדירה בעי' קריעה וכמו שפי' הר"ן ז"ל במקומו ויעוין ב"י יו"ד סי' צ' וצע"ק:
דף קיא.
גמ'. דם דאורייתא. וכ' התוס' אם דקיי"ל דם שבישל אינו עובר עליו מ"מ תחלה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא ונלע"ד דזה ג"כ כוונת הב"ח בתשו' סי' כ"ב שהשיב נגד דעת בנו הגאון מוה' הערץ ז"ל דרצה לומר דגם בחצי עוף יש ס' נגד הדם שיש בחלל הלב וז"ל אך אין להקל כ"כ כמש"כ ואפילו בחצי עוף הא וודאי ליתא דלפעמים מתכנס דם ברבוי בחלל הלב ואין ס' בחצי עוף אלא יש לשער לפי אומד הדעת ואם יש ספק למורה יחמיר באיסור דאורייתא עכ"ל כוונתו באמרו יחמיר באיסור דאורייתא הוא ג"כ כמש"כ התוס':
וראיתי במנחת יעקב כלל כ"ז אות ט"ו שכ' וז"ל וכ"כ בהג"ה אשרי פכ"ה בשם ראבי"ה קבלתי שברור יש בעוף שלש פעמים ס' נגד דם הלב עכ"ל מלשון זה מבואר דגם בחצי עוף בוודאי יש ששים וכדעת בן הב"ח. אברא כי בהג"ה אשרי ראיתי שכ' וז"ל קבלתי שבברור יש בעוף שלם ששים כדם שבלב כו' ע"כ ואין לומר כי טעות הדפוס הוא במ"י שנתחלף בין שלם לשלש בפעם ראשונה ולזאת הוסיפו אח"כ מלת פעמים לתקן הלשון דשלש כי המהר"י מינץ ז"ל הביא זאת לחזק דבריו דגם בלא ראש ורגלים וכנפים יש ששים. ואם איתא דגירסתו היתה שלש א"כ הביא ראיה לסתור וע"כ דגירסתם כן היתה הרי מבואר דעת ראבי"ה ז"ל דגם בחצי עוף יש ששים נגד דם הלב לגירסת הר"י מינץ ומ"י ז"ל ולכאורה יש מקום לומר בטעמא של הב"ח שכ' ואם יש ספק למורה יחמיר באיסור דאורייתא דסובב והולך לשיטתו שכ' בסי' ס"ט וז"ל ולענין הלכה כו' ואין להתיר במסל"ת ודלא כמה שפי' הרב מרמ"ח בת"ח ובהגהות ש"ע ואפילו למהרי"א בת"ה דסומכין במילי דרבנן אמל"ת מ"מ הכא באיסור דם דאיסור דאורייתא אע"פ דדם שבשלו דרבנן שפיר הו"ל איסור דאורייתא דדווקא ביצה שנולדה ביו"ט דעלמא דלית ביה לתא דאורייתא כו' אבל לא באיסור דם וכיוצא בו כו' עכ"ל הרי דקרי ליה איסור דאורייתא מפני תחלתו והחמיר בו ולזאת החמיר גם בספק וכמש"כ הפמ"ג בפתיחתו לה' מליחה בשם הרא"ה ז"ל דלאו ככל ספקות הולכין להקל בדם שבשלו יען דקרוב לאיסור תורה ולפ"ז לדידן דפסקי' כרמ"א ז"ל דמסל"ת מהני כאשר הסכימו לזה בעלי הש"ע א"כ גם בספק יש להקל. וגם בחצי עוף יש להקל אולם חלילה להתיר בחצי עוף כי הוא נגד דעת בעלי הש"ע כמבואר שם בסי' ע"ב וביד אפרים:
אך זאת נלע"ד דאם יש בוודאי ששים בקדירה נגד הלב אך מכח איסור דבוק אנו באין לאסור ונאבד החצי עוף שאין בידנו לשער אם יש ששים זיתים והלב נמלח מקודם אז יש להתיר השאר וי"ל כי גם הב"ח מודה דהרי גם לשיטתו הוא ספק אך שהחמיר מפני דעיקרו מה"ת וא"כ באיסור דבוק בשאר איסורים שאינו אלא גזירה אטו בב"ח גם הוא מודה להתיר וכמש"כ הב"ח בסי' ע"ד וז"ל ואם הוא ספק אי אית ביה ס' או לאו אזי הטחול כולו אסור אבל הבשר שנמלח עמו סגי בקליפה במקום שמונח אצל הטחול ולא אמרי' בשאר איסורם חנ"נ אלא היכא דאיכא וודאי איסור לא בספק איסור כדכתיבנא בסוף סי' ע"ב ועוד דמה שאנו נוהגין לומר חנ"נ במליח' הוא ג"כ חומרא ולא נהגו חומרא זו אלא בוודאי איסור עכ"ל ואם דהוסיף טעמא דועוד דנראה דאין לסמוך על טעם הראשון להתיר הוא מטעמא שכ' הפמ"ג במ"ז שם דכיון דבטחול הוי איסור תור' אפשר כה"ג לא אמרי' ס' דרבנן להקל אח"כ ולזאת איצטרך לטעמא אחרינא יע"ש משא"כ הכא דאין אנו דנין רק על השאר כיון דנאבד החצי עוף יש להתיר מטעם זה בלחוד. וגם נלע"ד דגם בחצי עוף לפנינו אך שנחתך ממנו שלא נוכל לידע אם הי' ס' בחצי עוף יש להקל כיון דנגד העוף ג"כ לא הוי רק ס' דרבנן אך שהב"ח מחמיר יען דעיקרו מה"ת די לנו להחמיר ולאסור החצי אבל שאר הקדירה יש להתיר בהפסד מרובה. כל זה נלע"ד אך להלכה וצ"ע לי עדיין למעשה:
דף קיא:
גמ' ושמואל אמר מותר נ"ט בנ"ט הוא והא דרב כו' עביד ליה שייפא בצעא כו'. יעוין ר"ן אלפסי מש"כ בשם הרמב"ן ז"ל דמוכח מדבריו דגם טעם הראשון באוכל ושני בכלי הוי נ"ט בר נ"ט ולא כמש"כ הפמ"ג בסי' צ"ה במ"ז סק"א יע"ש. ואח"כ ראיתי בראש יוסף שהרגיש בזה. אך שכ' וז"ל אבל הם ז"ל כבר כ' תי אחרים ואין ראיה מהא דרב כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דאם דאין הכרח מהא דרב מ"מ כיון דחזי' דרשב"א ז"ל הביא בחי' תי' הרמב"ן ז"ל והונח לו וגם הריטב"א ור"ן ז"ל כ' שאין צריכין לתי' זה כי יש תי' אחר משמע דבגוף תירוצו הודו אך דאין צריכין לתי' זה יע"ש א"כ למה נאמר להחמיר נגד דעת הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל וצ"ע ויעוין בפמ"ג בש"ד בסי' צ"ד ס"ק כ"ב מה שתמה על הש"ך בסי' קכ"ב סק"א ויעוין באבן העוזר בסי' צ"ו ובחוו"ד שם מה שתי' דהוי נ"ט בר נ"ט נ"ט אחד לכלי ולד"ח שבולעת ממנה ונ"ט השני מחד"ח לקדירה יע"ש ונראה דהפמ"ג מיאן בזה יען דהולך לשיטתו דטעם אחד באוכל וב' בכלי לא נחשב לנ"ט בר נ"ט וכיון שאנו חושבין שטעם הכלי יצא כולו באוכל כט"א באוכל ולפ"ז יהי' ראיה מש"ך ואה"ע וחוו"ד להתיר בט"א באוכל וטעם ב' בכלי אבל יש לדחות וכמובן וצ"ע בזה:
דף קיב:
גמ'. אמר רב נחמן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין כו' והרא"ש ז"ל גורס אר"נ אמר שמואל ושאלני עלם אחד דא"כ איך מייתי הרא"ש ז"ל שיטת הרשב"ם ז"ל שגם העופות אסורין לפי שהדגים הנאסרים נעשים נבלה וחוזרין ואוסרין את העופות ופלפל בשיטתו דהלא שמואל קאמר לעיל ק"ח דאפשר לסוחטו מותר וא"כ גם חנ"נ לא ח"ל כדאמרי' התם אי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה אמאי נ"נ ויעוין בב"י ז"ל סי' ע' ופר"ח סק"ה שפירשו ישוב הרא"ש ז"ל לשיטת הרשב"ם ז"ל דקאי רק לדעת הסוברין חנ"נ בשאר איסורין יע"ש ובב"ח) וי"ל כי באמת על הרשב"ם ז"ל אין מקום קושיא כי י"ל דהוא מהגורסים ר"נ לחודא כגירסת הש"ס שלפנינו ועוד י"ל דאם דלשיטת רש"י ז"ל בשמעתתא דטפת חלב אפשר לסוחטו וחנ"נ המה דברים אחדי' וגם מרא"ש ז"ל שם נראה דאזיל בשיטתו (יעוין ריטב"א ז"ל שם) מ"מ כיון דלשיטת הרן ז"ל שם המה דברי' נפרדי' ואינם ענין אחד כי אפשר אף למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר מ"מ בעי' ס' נגד כל החתיכה יע"ש שהאריך בנועם אמרותיו א"כ אין מזה קושיא על שיטת הרשב"ם ז"ל אם ס"ל כסברת הר"ן ז"ל אך מקום השאלה הוא על הרא"ש ז"ל דנשא ונתן בדין זה של הרשב"ם ז"ל הלא לגירסתו ולשיטתו אין מקום להעמיס פירוש זה בלשון בעל המאמר ז"א שאלה כלל כי מקודם כ' הרא"ש ז"ל דיש ליישב קושית הרשב"ם ז"ל על פירש"י ז"ל ואין הכרח לפירושו ואח"כ פלפל בגוף סברת הרשב"ם ז"ל אם יש לחוש לה מעצמותה אם שאין לה ראיה וזה פשוט:
וראה זה חדש מש"כ הריטב"א ז"ל לעיל ק"ט בחי' וז"ל ונראין דברי האומרים דמאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר לא אמר אלא בבשר וחלב לפי שתערובתן אסרן וכיון שחזרו ונפרדו ונסחט טעם זה מזה חזרו להיתר ככלאי בגדים דעלמא אבל באיסור גמור שנתערב בהיתר ואסרו שאפילו נסחט ונפרד ממנו האוסרו יש כאן איסור לפנינו באותו שאסרו מיהת אין לדון בו שיהיה אותו שנתערב בו חוזר להתירו וכ"ש לדברי רש"י ז"ל עכ"ל ולפ"ז אתי שפיר שיטת הרשב"ם ז"ל גם לגירסת הרא"ש ז"ל אולם דברי הריטב"א ז"ל היא שיטה חדשה וצריכא עיונא: