חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת חולין · דף מט.
גמ'. והלכתא לאחר שחיטה פריש יעיון ש"ך יו"ד סי' ל"א ס"ק ז' שתי' דלמה לא אמרי' כן בקרום המוח וז"ל ובדרישה ת"י דשאני התם דהטעם כו' וכן בקורקבן סי' מ"ט נמי כיון שקרומיו קשים ועבים לא חיישי' שמחיים נקבו משא"כ במוח ע"כ ולכאורה אינו מובן דאדרבה כיון שהקרומין עבים למה נאמר דניקב בזמן מיעוט לאחר שחיטה ולא נימא דניקב מחיים דאיכא זמן טובא. ונראה הפירוש כי התולע בזמן שיש חיות לבהמה שיש לו חמימות אינו מניח מקומו לחפוש מקומות אחרים דניחוש שעשה נקב בכוונה אך דיש לחוש שמא עשה נקב שלא בכוונה וזה שייך רק בקרום המוח וקרומי הריאה לולי דמרחפת יען דדקים המה משא"כ בקרומי הקורקבן דקשים ועבים אין לחוש לנקב מחיים שלא בכוונה וק"ל:
שם. בפירש"י ז"ל ד"ה כהנים. הקיבה נתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו ומשום ר' ישמעאל נקיט ליה עכ"ל ולכאורה אין ביאור לדבריו וכמש"כ המהר"ם שיף ז"ל ויעיון בלב אריה ונלע"ד דקשיא ליה ג"כ קושית התוס' דלמה נקיט הש"ס כהנים נהגו בו היתר. דהלא גם לישראלים מותר ולא ניחא ליה סברת התוס' יען דנתנה לכהנים כי הלא אם דרוב שחיטות לא היה במקדש יען שהיו רחוקים והי' בשר תאוה וא"כ רוב הקיבות לכהנים מ"מ לעולם ישנה אדם בלשון קצרה ולמה לא קאמר הש"ס סתם נהגו בו היתר. לזאת פירש"י ז"ל ומשום ר"י נקיט ליה דכיון דרצה לאשמעוי' מי הוא המתיר שהוא ר"י שהיה כהן וסימנך ישמעאל מסייע כהני לזאת נקיט הש"ס כהנים נהגו בו היתר וק"ל אח"כ ראיתי כי מבואר בח"ש יע"ש: