אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת ברכות › דף יג.

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת ברכות · דף יג.

דף יא.

במתני'. הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא ואמרי' עלה בגמ' ש"מ מצוות צריכות כוונה כו' וראתה עיני במלחמות בפ"ג דר"ה שהוכיח מסוגיא זו דלית תרי גווני כוונה גבי ק"ש אך הא דקיי"ל דבעי' כונה גבי ק"ש לכל מר כדאית לי' הוא מפני דס"ל מצוות צריכות כוונה יע"ש אמנם הטורי אבן בר"ה שם נטה יתר לירות חצים על שיטה זו ולדחותה. והנלע"ד ליישב דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בדרך פשוט ולהשיב על כל קושיותיו ואבוא באותות, בס"ד:

י"ג. א) דהלא רבא פסק כר"מ דפסוק ראשון בעי כוונה וס"ל בר"ה שם דלצאת לא בעי כוונה. ולי העני תימה על תמיהתו דהלא הרמב"ן ז"ל שם בר"ה כ' דלא מכרעה דרבא הכי ס"ל אלא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל כן יע"ש ובלח"מ בה' שופר:

ב) מסוגיא דפ"ג דסוכה מ"ב ע"א דגרסינן שם הא מדאגבהי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו הב"ע כגון שהוציאו בכלי כו' ומזה מוכח דס"ל לרבא מאצ"כ כי בלעדי זה לא הי' צריך לשינוי דא דכיון שלא כיוון לצאת לא יצא. נ"ל כי לא פעם אחת ושתים מצינו בסוגיות הש"ס דהמתרץ לא תירץ רק לסברת המקשן אך רגיל ושגור הוא גם במפורשים ופוסקים. וא"כ גם סוגיא זו נוכל לפרש בסגנון זה. ואולי הרמב"ן ז"ל עשה הוכחה לפירוש זה מכח קושיית התוס' שם בד"ה אמר אביי כי לפי פי' זה גם תמיהתם שם מיושב יע"ש:

ג) דלפירוש הרמב"ן ז"ל דאם כיון לבו דמתני' מיירי בכוונת הלב דפליגי בזה תנאי ולא בכוונה לצאת איך פסק ותני במתני' אם כיוון לנו בסתם דמשמע דקאי אסתם ק"ש שהן ג' פרשיות יע"ש. נ"ל כמש"כ הפר"ח בסי' ס"ז דסתם ק"ש הוא פסוק ראשון כדאמר בפ' לולב הגזול יע"ש ובשאג"א סי' ב'. וה"נ במאי דקאמר תנא דמתני' והגי' זמן המקרא קאי על סתם ק"ש דהוא פסוק ראשון שהוא מה"ת ועל זה התנה דרק אם כיוון לבו יצא:

ד' ה') איך נוכל לומר דכוונת הלב מכוונה לצאת מיירי הלא למד מצ"כ גם מצוה דרבנן בעי כונה א"כ מ"ט דמ"ד דרק בפרק אחד או פסוק אחד לחוד צריך כונה. ועוד איך מביא הרמב"ן ז"ל ראי' דעיקר ק"ש הוא פסוק ראשון מק"ש של ר"י הנשיא ומאם נאנס בשינה מכאן ואילך יצא הלא הרא"ש ז"ל נתן טעם מפני דרבי למד עם אחרים. ובנאנס בשינה מיירי בקורא רק שקרא כשהוא מנמנם יע"ש. נ"ל דהנה באמת המג"א בסי' ס' סק"ג הביא בשם כמה פוסקים דבמצוה דרבנן לכ"ע לא בעי' כונה (יעוין ב"ח באו"ח סי' תע"ה ופר"ח שם. אבל דעת הפוסקים שהביא המג"א נראה דעתם דלאו מפני ספיקא כתב כן וכ"נ שם מהפמ"ג מקושיתו ממתניתי' דבעי' כוונה במגילה וכמובן וכ"נ מהמחצית שם סק"ד יע"ש) ולענ"ד נראה דמש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק סי' י"ד וז"ל והקשה הראב"ד ז"ל על גירסא זו ועל פירוש זה שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כונה אפילו בלא שום כוונת הברכה עולה לו כ"ש שהוא מתכוין לשום ברכה שבעולם ע"כ הוא ג"כ יען שברכות הם מדרבנן וס"ל לראב"ד ז"ל דבדרבנן לכ"ע ל"ב כוונה (יעוין בתפארת שמואל) גם למ"ד מצ"כ (ומה שתי' הרא"ש ז"ל דבעוקר הכונה לברכה אחרת גרע טפי נ"מ עפמש"כ הב"ח בסי' תע"ה בשיטת הרא"ש ז"ל דבמצוה דרבנן ל"ב כוונה מפני כי ספיקא דרבנן לקולא יע"ש וא"כ בוודאי בברכות לדעת הרא"ש ז"ל לא מעכב הכוונה לחזור ולברך דכיון דספוקי מספקי לי' אם מצות צ"כ או לאו א"כ ספק ברכות להקל אבל בעוקר הכוונה לדבר אחר גרע טפי ובודאי צריך לחזור ומיושב תמיהת המעי"ט בסקג"ד יע"ש) וא"כ נוכל לומר כי גם הרמב"ן ז"ל ס"ל הכי וזה כוונת הוכחת הרמב"ן ז"ל מק"ש דר"י הנשיא דרק פסוק ראשון הוא מה"ת והוא עיקר ק"ש ולזאת לא קרא יותר. וזה הוא הטעם דרק פסוק ראשון שהוא מה"ת אסור לקרות כשהוא מתנמנם משא"כ שאר ק"ש שהוא מדרבנן (יעוין פר"ח בסי' ס"ז שכן הוא דיעה ראשונה) ולזאת דוקא פסוק ראשון בעי כונה יען שהוא מה"ת (וכמש"כ הטעם הפמ"ג ומחצית שם בסי' ס' ונראה דזה כוונת הרשב"א ז"ל שהובא בב"י בסי' ס"ג וז"ל כ' הרשב"א ז"ל בפ' הי' קורא שלכ"ע פסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד כו' וכו' אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהי' לבבו פונה לדברים אחרים וזו הוא שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלוי' במצות צ"כ או אצ"כ מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות עכ"ל פתח בתרתי וסיים בחדא דהביא רק ראי' מברכת התפלה מפני דבק"ש נ"ל דהחילוק הוא יען דפסוק ראשון הוא מה"ת והשאר מדרבנן ויש לדחות הראי' ולזאת שכל הרשב"א ז"ל את קולמסו והביא רק ראי' מתפלה דכולה מדרבנן ועכצ"ל דבסידור שבחים בעי' כוונה אחרת לכ"ע וה"נ בק"ש כיון דהוא קבלת עול מלכות שמים) משא"כ השאר שאינו רק מדרבנן. ובדרבנן לב"כ וכאמור:

אך דלכאורה קשיא דנראה דעת הרמב"ן ז"ל שם ובפ' ערבי פסחים דגם במרור דרבנן בעי' כוונה יע"ש ונ"ל ע"פ מה שחידש הגאון מהרש"ק ז"ל בספר החיים סי' תרע"ד דבנס חנוכה אם שהוא מדרבנן מ"מ בעי' כונה כיוון דנתקן נגד נר מנורה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (וגם בפמ"ג בסי' ס' כ' דבאסמכתא בעי' כוונה) יע"ש ה"נ י"ל דשאני מרור דבזמן המקדש הי' מה"ת ובמהרה כשיבנה המקדש בעהש"י יחזור לאיתנו הראשון ולזאת עדיפא מק"ש מה שהוא רק דרבנן שלא הי' ולא יהי' מה"ת:

ו) כ' וז"ל ועק"ל אי בכוונה לצאת מיירי התם הא אמרי' התם אמר ר"י עד על לבבך בעמידה ר"י אומר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ה' דכל הפרשה כולה בעי' כוונה וכי כוונה זו כוונה לצאת הוא מאי ואזדא כו' וכי משום דצ"כ לצאת צריך עמידה הא וודאי אין ענין זה לזה ועוד אטו למ"ד מצ"כ יהי' כל המצוות צריכות עמידה הא וודאי לא שמענו עכ"ל נ"ל דסברת הרמב"ן ז"ל הוא דבאמת דבק"ש דאיכא קבלת עול מלכות שמים צריך כוונה טפי ולכך בעי עמידה וכמש"כ הט"א שם יע"ש וס"ל דמה דהוי דאורייתא בזה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בתוקף ולזאת כל מ"ד דס"ל דע"כ בעי כוונה לצאת א'"כ ס"ל דע"כ הוא מה"ת וכנ"ל ולכך בעי עמידה (יעוין פר"ח שם) בזה מפני שצריך לקבל עליו בזה באימה ויראה עול מלכות שמים כנלע"ד בישוב שיטת הרמב"ן ז"ל בדרך פשוט.

אמנם לדינא קיי"ל כדעת הרשב"א ז"ל ושאר מפרשים דכולם כאחד באו לעמק השוה דהכונה בפסוק ראשון הוא כוונת הענין לקבל עליו עמ"ש לבד מהכוונה לצאת וגם למ"ד מאצ"כ כוונה זו בעי כמבואר בסי' ס' יע"ש וראיתי בלחם משנה בה' שופר שהוכיח דהרמב"ם ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל מהא דפ' בפ"ב דק"ש דפסוק ראשון בלבד בעי כוונה ובה' שופר פ' דבתקי"ש בעי כוונה לצאת ובין לחילוק הר"ן ז"ל דבמצה יען שנהנה לזאת לא בעי כוונה משא"כ בתקי"ש ובין לחילוק המ"מ דבשופר בעי כוונה מפני דאינו עושה מעשה כי עיקר המצוה היא השמיעה (ובדברי המ"מ מיושב מה שהקשה הפ"י כאן והכפות תמרים וטורי אבן בר"ה כ"ח על שיטת תהר"י ז"ל דס"ל דבדבר מצוה שאינו תלוי במעשה רק באמירה לכ"ע בעי' כוונה (יעוין בדבריהם בפ"ק גבי פתח בדחמרא) דא"כ איך פריך הש"ס בר"פ שם וכאן על רבא דאמר התוקע לשיר יצא ממתני' דאם כיוון לבו דווקא יצא יע"ש ולדברת המ"מ א"ש כי גם תקי"ש דמי למצוה דאמירה יען שעיקר המצוה הוא השמיעה. ורק רבא ס"ל דאין חילוק בין מצוה דמעשה למצוה דאמירה משא"כ סתמא דש"ס כמבואר שם במ"מ יע"ש ובלח"מ שם ובפר"ח או"ח סי' תע"ה שהוכיחו חילוק זה מסוגיא דפסחים קט"ו וכמש"כ שם התוס' בד"ה מתקיף וז"ל והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכווין משום דלגבי אכילה לא בעי' כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה כו' עכ"ל אם כי המהרש"א ז"ל שם כ' וז"ל צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ע"כ אבל לדברי המ"מ דרק רבא ס"ל דאין לחלק בין שמיעה שאינו מעשה לאכילה. אבל הסוגיא לא ס"ל כותי' עולים דברי התוס' כהוגן בלא שום פקפוק ולזאת שפיר פריך הש"ס על רבא מהי' קורא בתורה וכו' אם כיוון לבו יצא. לשיטתו דס"ל דאין חילוק בין מעשה לאינו מעשה. ולכך ס"ל דגם בתוקע לשיר יצא. אבל תהר"י ז"ל שפיר כ' לפום סוגיא דהתם ופסחים שיש חילוק בין מעשה לאמירה וא"ש וזה אמת בס"ד) משא"כ במצה מתבאר דבק"ש בעי' כוונה וע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דהכוונה דפסוק ראשון הוא באמת הכונה לצאת יע"ש אמנם לענ"ד י"ל דהנה היום תרועה בר"ה שם הקשה וז"ל גם במה שתי' בגמ' מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא קאכיל כו' לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצ"כ אלא דשאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן למה לי' לסיים אבל הכא זכרון תרועה כתיב ת"ל משום דכל המצות צ"כ. דמצות צ"כ. ותו קשיא היכא ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקי"ש והלא כי היכי דבמצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתוקע לשיר תקע ונהנה ומש"ה יצא אבל שאר מצות דאינו נהנה כנטילת לולב לימא דב"כ וצ"ע עכ"ל ולכאורה קושיות המה. ולדעתי העני' נראה דיש לפרש עפמש"כ הדרישה באו"ח סי' תע"ה וז"ל ואע"ג דרבינו פ' בסי' תקפ"ט אהא דאר"ז לשמעי' איכוון ותקע לי' כו' שאני תקיעה דכתיב גבה זכרון תרועה דבעי' שיהי' זכרון ומחשבה וכוונה לצאת בה ובזה תי' הר"ן ז"ל בס"פ כו' דברי הרמב"ם ז"ל כו' וגם בגמ' עשה צריכותא ממצה ושופר כו' היינו ממה שנאמר גבי שופר זכרון תרועה ע"כ מבואר בדבריו הקדושים הטעם דבעי' בשופר כוונה טפי משאר מצות משום דכתיב זכרון דמשמע שיהי' זכרון וכוונה ומחשבה ובזה יש לפרש הסוגיא מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכיל. פי' דעיקר המצוה היא אכילה והא קאכיל אבל הכא ז"ת כתיב דמשמע דבעי' כוונה ומחשבה כו' קמ"ל דאפ"ה יצא ופי' זה מעלה ארוכה לשני הקושיות (וצ"ע דמהדרישה נראה שגם הר"ן ז"ל ס"ל הטעם מפני דכתיב זכרון תרועה. ומר"ן ז"ל משמע הטעם מפני דלא נהנה יע"ש) וכמובן:

ולפי פירוש זה יולד לנו טעם אחר בפסק הרמב"ם דפסק גבי שופר דבעי' כוונה מפני דכתיב זכרון תרועה ללמד דבעי' כוונה ומחשבה כסברת הפרישה. אבל בשאר מצות לב"כ ולזאת בא ל מצה בל"כ יצא. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם ז"ל כדעת הרשב"א ז"ל דהכוונה בפסוק הראשון הוא כוונת הענין וזה כוונתו בה' ק"ש שם אבל כוונה לצאת ל"ב ושופר שאני מפני דכתיב זכרון תרועה וכנ"ל ואתי שיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ כהלכתא. ודע כי חילוקו של המ"מ לחלק בין עשי' לשמיעה הנבנה על יסוד שיטת תהר"י ז"ל שחילקו בין עשי' לאמירה נראה שלא הסכימו לזה הרמב"ן ורז"ה ור"ן ורא"ש ז"ל מדהכריעו דעת הרי"ף ז"ל דפ' דמצ"כ מהא דהביא מימרא דר"ז דאמר לשמעי' התכוין ותקע לי הרי דס"ל דאין חילוק דאל"כ אין שום הוכחה וכמובן ותר"י ז"ל שגם המה כ' דרי"ף ז"ל פ' דמצ"כ עכצ"ל דראייתם בפסק הרי"ף ז"ל הוא מהא דהביא בפ' ערבי פסחים מימרא דר"י שאע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ומבואר שם בסוגיא דממצוה מוכח דמצות צריכות כוונה יע"ש.

ואי קשיא לך על מש"כ דלתר"י ז"ל דמחלקים בין אמירה לעשי' הא דהוכיח הש"ס ממתני' דאם כוון לבו דמצ"כ הוא רק להקשות על רבא דלדידי' אין חילוק אבל אין להוכיח מכאן לדידן דמצ"כ וכנ"ל הלא תר"י ז"ל פי' במשנתינו וז"ל בגמ' פריך שמעי' מינה דמצ"כ כלומר מדקתני אם כוון לבו שמעי' דמאי דלא איפשטא לן בכולא תלמודא בהדיא אי צ"כ אי לא דפשטי' לי' מהכא דצ"כ שהרי אומר שלא יצא אלא בשכוון לבו כו' ע"כ ודוחק לומר דפי' פירושא דא אליבא דרשב"ם ז"ל שהביאו בפ"ק דלא ס"ל לחלק בין אמירה לעשי'. נ"ל דאה"נ דהי' יכול הש"ס לדחות ולחלק בין אמירה לעשי'. אך דעדיפא מיני' משני. דאין לפשוט מכאן גם למצוה דאמירה דב"כ או דמשני גם לסברת הפשטן. אבל תהר"י ז"ל תפסו להלכה כנראה מסוגיא דר"ה ופסחים שם וכנ"ל וק"ל:

שם במתני'. אמר ריב"ק למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ וכו' פירושו דתיבת אלא לגירסת הס"א נראה דכיוון דאיכא טעמא מפני דקדמה בתורה אך דא"א לומר כן דא"כ למה קדמה לפ' ציצית וכמש"כ התוס' לזה קאמר המתני' דאין הטעם מפני שקדמה בתורה אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה