אור ברסלב
חידושי בן יאיר מסכת בכורות › דף לט:

חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר

מסכת בכורות · דף לט:

דף ו:

גמ'. לימא שתנאי ומעוך וכתות ונתוק וכרות כולן בבצים דברי ר' יהודא ר"א ב"י אומר כולן בגיד ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בבצים נתוק וכרות בגיד אין בבצים לא כו' אלא הכא במומין שבגלוי קמיפלגי ר' יהודא סבר מעוך וכתות הוי מומא דמיכווצן נתוק וכרות הוי מומא דהא תליין ראב"י סבר מעוך וכתות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זמנין דמיכווצין נתוק וכרות לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו (ופי' רגמ"ה ז"ל וז"ל ונתוק וכרות בבצים לא הוי מומן שבגלוי דהא איתנהו לביצים ומעיקרא נמי זימנין דתליין אבל בגיד כו' עכ"ל הרי מבואר דטעמא דר"י הוא כטעמא דראב"י גם טעמא דר"י ור' יהודא במעוך וכתות דהוי מומא נראה דאחד הוא וכנראה להמעיין ומבין) עכ"ל הגמ' ונשאלתי אם הסירוס באופן שמהפכין הביצה הימנית לשמאלית ושמאלית לימנית ועי"ז נעקרו ממקומם ומונחים המה בכיס כנתוק וכרות אם הוי מום ולהתיר עי"ז הבכור בזה"ז. או לאו. וזאת תשובתי בס"ד:

הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ביאת המקדש ה' ח' פ' כר' יהודא ובפ"ב מה' בכורות ה' א' כ' כל המומים הקבועים הפוסלין את הקדשים ונפדים עליהן אם נפל אחד מהן בבכור הרי זה נשחט עליו בכ"מ (יעיון פ"ב מה' איסורי מזבח) ע"כ הרי מבואר פסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דנתוק וכרות הוי מום להתיר הבכור על ידו (מעיקר דינא דאורייתא) אמנם לענ"ד פסקא דא תליא באשלי רברבי כאשר אבאר בעזהש"י:

דהנה רבינו הכ"מ כ' שם בטעם פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל ופ' רבינו דלא כראב"י משום דר' יהודא ור' יוסי פליגי עליו (כבר כ' דשווין המה בטעמא ר"י ור"י ויעיון רמ"א ז"ל חו"מ סי' כ"ה סעי' ב' ובש"ך שם ובהנהגות הוראת או"ה ויעיון בחי' רעק"א ז"ל ביו"ד שם ובשו"ת השיב משה סי' פ"א) ובפלוגתא דר"י ור"י פסק כר' יהודא משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק וכרות בחד מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו עכ"ל ולטעם זה דלכך לא פ' הרמב"ם ז"ל כראב"י מפני דרבים פליגי עליו תליא בפלוגתת הפוסקים אם נאמר כלל זה דמשנת ראב"י קב ונקי נגד רבים או לא ורמז הכנה"ג בכללי הגמ' אות י"א והיעיר אוזן במערכת מ' אות ט' ויען דספרי אחרונים שציינם שם היעיר אוזן לא זכיתי לראותם הנני לצאת בעקבות הכנה"ג ולהטות קולמסי אל משכנות הרועים אשר הורה לי הכנה"ג אם אמצא לענ"ד הכרעה ברורה מהלכה לאחד מן הצדדים:

הנה הרי"ף ז"ל פ' בפ"ו דשבועות כראב"י דגם לבנו אינו מעיז מטעמא דמשנת ראב"י קב ונקי אם כי רבנן פליגי עליו כמבואר שם מ"ב ע"ב יע"ש אמנם הרשב"א ור"ן ז"ל שם הביאו פסק הגאונים דפסקו כרבנן וכ' בטעם פסקם וז"ל ואע"פ שאמרו משנת ראב"י קב ונקי היינו היכי דיחיד פליג עליו הא כי פליגי רבים לית הלכתא כוותיה אלא כדקיי"ל יחיד ורבים ה' כרבים עכ"ל אבל אין להכריח מכאן כי גם הרשב"א ור"ן ז"ל ס"ל ג"כ הכי כי י"ל דלא כ' רק טעם שיטת הגאונים אבל אינהו באמת ס"ל בהאי כללא כרי"ף ז"ל תדע דלאו הכרח הוא דהרי היעיר אוזן שם כ' וז"ל ורבינו בצלאל בכלליו כ"י כ' משם הרשב"א ז"ל בתורת הבית ה' עירובין ד"ה כראב"י אף נגד רבים עכ"ל וא"כ יהי' דברי הרשב"א ז"ל סותרין זל"ז (ולייחס חזרה באחד מהמקומות זה דוחק ולא ניתן להאמר רק באין דרך אחר) ועכצ"ל דלא כ' בחי' רק לשיטת הגאונים וא"כ ה"נ י"ל בדעת הר"ן ז"ל ואין לנו אך דעת הגאונים נגד דעת הרי"ף ז"ל:

והנה העיטור בחלק שני באות ח' מחכמ"ה בדיני מלוה על פה האריך לקבוע ה' כרבנן וכ' שם וז"ל ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי לאו כללא הוא דהא קיי"ל ר"י נימוקו עמו ולית הלכתא כוותיה בכולהו וה"נ ראב"י הוא ורובא מינייהו אשכח דמיפסק הלכתא כוותיה ואי בכל דוכתא ה' כוותיה אמאי איצטרך למיפסק. גרסי' בפ' ואלו קשרים קי"ג ע"א אר"י אר"י ה' כראב"י ואמר ה' מכלל דפליגי כו' ובנדרים בהשותפין מ"ו ע"ב אר"ה ה' כראב"י ובנדרים כ"ג ע"ב גרסי' פליגי רבנן עליה דראב"י או לא ואת"ל פליגי ה' כוותיה או לית ה' כוותיה ואסיק אמר ר"ה ה' כראב"י כו' ור"ה דאמר בנדרים ה' פליג עליו התם בעירובין ס"ב ואמר מנהג כראב"י ור"י אמר נהגו ובפ' הבא על יבמתו ס' ע"א א"ר ה' כראב"י ובגיטין נ"ב ע"ב באפטרופס שמינהו אבי יתומים פ' ה' כאבא שאול ולית לראב"י דפליג עליו ובכמה דוכתי איפסק ה' כראב"י ורי"ף גופיה בההיא דגרסי' כמאן אזלי הא דתניא לכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם כמאן כראב"י פ' כרבנן ובעירוכין גבי המשנה לענ"ד כיוון לד' י"ז ע"ב ויעיון רמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה' ט') פסקו רבוותא דלית ה' כראב"י ובפ' הדר ס"ב ע"ב אמר רב יהודא ה' כראב"י עכ"ל מש"כ העיטור דהא כללא דמשנת ראב"י קב ונקי לאו כללא הוא אין כוונתו גם היכא דפליג עם יחידאה ומה דאמרי' לעיל כ"ג ע"ב אלא אדראב"י משנת ראב"י קב ונקי. פי' ולא איצטרך רב לאשמעוי' דה' כוותיה וכפירש"י ז"ל הוא רק היכי דלית ליה בר פלוגתא יע"ש תוס' ד"ה אלא) מלבד שזה דוחק לאמור דכלל זה לא נאמר רק בכה"ג בלא"ה אין לעשות פלוגתא רחוקה כזו דלדעת כמה פוסקים גם נגד רבים נאמר כלל זה ולהעיטור גם נגד יחיד לא הוי כללא. אלא ברור דנגד יחיד גם העיטור ז"ל מודה דהכלל הוא כיתד שלא תמוט אך כל כוונתו הוא להוכיח דלא נאמר האי כללא בגוונא שלא נצא ממנו בשום פעם ואף היכי דרבים חולקים עליו לזה מביא ראיה מכל המקומות הנ"ל דאיצטרך הש"ס לאשמעוי' דה' כוותיה כי בלא"ה היינו הולכין אחר הרבים וזה טעם המקומות דמצינו דלית ה' כוותיה כנראה להמעיין דבכ"מ פליגי רבים עליו או סתם דנחשב כרבים (לבד מגיטין צ"ב אך שאני היכי דאתמר) ואולי גם בכללא דר"י נימוקו עמו ס"ל כדעת האומרים דלא נאמר כלל זה היכי דפליגי עם חביריו כאשר האריך היעיר אוזן במערכת ה' אות מ"ד מ"ה יע"ש ובאות מ"ב) ולזאת דימה והשווה אותם. הרי לנו דעת העיטור כשיטת הגאונים ז"ל דכללא דמשנת ראב"י קב ונקי לא נאמר נגד רבים:

וז"ל הריטב"א ז"ל בחי' לגיטין נ"א ע"ב בענין פלוגתא דראב"י ורבנן דשבועות. ולענין פלוגתא דראב"י ורבנן קיי"ל כראב"י דהא התם כו' והא קיי"ל דמשנת ראב"י קב ונקי וק"ל כוותיה ואפילו היכי דפליג בהדי רבים בין במשנה בין בברייתא וה"נ מוכח ביבמות פ' החולץ ואפילו במתני' דאמרי' התם אביי ס"ל כשמואל דאמר ה' כהלל ומוקי ראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא אלמא דהלכתא כוותיה לעולם ואע"ג דאשכחן דפסקי' דלא כראב"י כדאמר לקמן בפירקין גבי אפטרופוס כו' הא ל"ק דהיכא דאתמר אתמר והא דפסקי' לפעמים בהדיא כוותיה אע"ג דכבר ידוע הוא דה' כוותיה ובפ' המפקיד פרכי' כי הג' מדר"י אדר"י הא ל"ק דזה הוא מפני שלפעמים מסתבר טעמיה דאידך א"נ משום דתלמוד ידע דאיכא אמורא דפ' דלא כוותיה ולאשמעי' דלא כלום הוא פסק בהדיא כר"א כי היכי דפסקי' בכמה דוכתי ה' כחכמי ואע"ג דיחיד פליג עלייהו וטעמא כדאמרן מפי רבנו לר"י עכ"ל ונראין כי הן הן הדברים דברי אלקים חיים אשר יצאו מפה קדוש הרמב"ן ז"ל אשר העיד שם היעיר אוזן כי הרמב"ן ז"ל בחי' שבועות ישב על מבוכה זו ממקומות הסותרים לכלל זה ויישבם ונודע כי רבו של הריטב"א ז"ל הוא הרא"ה ז"ל תלמיד הרמב"ן ז"ל והלכו בשיטתו ושיחתו שיחת הקודש הרי דעת הרמב"ן ורא"ה וריטב"א ז"ל דכללא דמשנת ראב"י קב ונקי נאמר גם במקום שחולקים רבים עליו וכדעת הרי"ף ז"ל:

והנה הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה פ' ז' ס' באפרוח שלא נתפחתו עיניו כראב"י דאסור מפני דמשנת ראב"י קב ונקי ואף שרבנן פליגי עליו וכן הוא דעת התוס' שם ו' ע"א ד"ה אפרוח יע"ש הרי דס"ל דהאי כללא נאמר גם נגד רבים. אברא כי הרי"ף ז"ל פ' בפא"ט בחולין כרבנן אבל מטעם אחר כאשר כתב שם הר"ן ז"ל וז"ל אבל הר"א ז"ל פ' בכאן כרבנן דאע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא שאני משום דר"י קאי התם בפ"ק דביצה כרבנן דגרסי' התם אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר ורב ור"י ה' כר"י ומשמע דאפילו בו ביום מותר אע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכא איתא כדתניא כו' ואפ"ה שרי לר"י ורב נמי דאסור דווקא ביו"ט ומשום מוקצה וכדאיתא התם אך בחול לכ"ע שרי הלכך נקטי' דאפרוחי' שיצאו לאויר העולם שרי ואפי' שלא נתפתחו עיניהם עכ"ל וטעם זה כ' גם העיטור בחלק השני בחלק החמישי שם ורשב"א ז"ל בתה"א בית שני שער רביעי ובחי' לחולין שם יע"ש:

אברא כי לשיטת הרא"ש ז"ל בביצ' שם סי' ו' דהרי"ף ז"ל פ' כרב וגם רב ס"ל כראב"י וכפי' התוס' שם א"כ אזדי ליה טעם זה ולזאת הוכרח לטעם אחר שכ' שם בסי' ז' וז"ל והר"א ז"ל פ' כת"ק בפא"ט דיחיד ורבים ה' כרבים ויש שפוסקין כראב"י וכ"נ דמשנת ראב"י קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפ' הבא על יבמתו ס' ע"א עכ"ל ולכאורה תמיה דהלא הרי"ף ז"ל בשבועות פסק כראב"י גם נגד רבים וא"ל דשאני התם בשבועות דאוקמי מתני' כראב"י כי זה רק לרב אבל לשמואל שם לא אתי מתני' כראב"י וה' כשמואל בדיני וכמש"כ הבעל עיטור שם בדיני מלוה ועוד דחזיני' דהרי"ף ז"ל לא הביא טעם זה דסתם מתני' כוותיה דראב"י יע"ש אם לא שנאמר כי הרא"ש ז"ל ס"ל בדעת הרי"ף ז"ל דעיקר יסודו בשבועות הוא מפני שר"א שם בשבעות מ"ז ע"ב אזיל אליבי' דראב"י וכיון דסוגיא דשמעתתא אזדי אליביה לזאת פסק כראב"י אם כי דחיקא לי הא מלתא יען דחזינין שהרי"ף ז"ל כ' טעמא דמשנת ראב"י קב ונקי אך כעת אין תי' אחר בישוב דעת הרא"ש ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל:

אמנם באמת כבר תמהו על הרא"ש ז"ל איך תלה פלוגתא דרב ושמואל בפלוגתא דראב"י ורבנן (יעוין פמ"ג יו"ד סי' ט"ו במ"ז סק"א) וחזי' לראשוני' ז"ל דלא תפסי שיטה זו אך בחול כולהו ס"ל כרבנן וכנ"ל וכן מוכח מפסקי הרמב"ם ז"ל דבפ"ג מהמ"א פ' בחול כרבנן פ' ביו"ט כרב והכי קיי"ל בש"ע או"ח סי' תקי"ג וביו"ד סי' ט"ו א"כ יש טעם ברור בפסק הרי"ף ז"ל דפ' כרבנן באפרוח אבל בעלמא באמת ס"ל דמשנת ראב"י קב ונקי הוא גם נגד רבים וכנראה מרשב"א ור"ן וריטב"א ז"ל דכן הוא שיטתו וכנ"ל. ויצא לנו מזה דגם דעת התוס' ורא"ש (יעוין רא"ש ז"ל בנדרים סי' א' מש"כ בשם ר"ת ז"ל) ז"ל דהאי כללא הוי כיתד שלא תמוט נגד הרבים ולזאת הוכרחו לעיל כ"ג ליישב ממקומות שרמזם העיטור ז"ל וז"ל אע"פ שיש מקומות שפוסק הלכה כראב"י כדאשכחן בריש הדר עם הנכרי ורב גופיה בפ' הבא על יבמתו יש דלא מסתבר כוותיה לפיכך הוצרך לפסוק הלכה ע"כ וכ"כ הרא"ש ז"ל בפירושו בנדרים כ"ג יע"ש יען דס"ל דגם נגד רבים נאמר כלל זה וכדאמרן:

ומהכרעת הש"ע אין הכרע לאחד מן הצדדים כי מהא דקיי"ל בש"ע חו"מ סי' צ"ו וסי' ע"ה דבקטן אין נשבעין לו ובגדול הבא בטענת אביו נשבעין לו ולפי מה שתפס הב"י ז"ל שם בסי' צ"ו פי' הר"י ז"ל דבקטן גם ראב"י מודה לדרבנן אך בגדול פליגי (ולא כפי' הגאונים ז"ל דבגדול גם רבנן מודים ובקטן פליגי כמבואר שם ברשב"א ור"ן ז"ל) ובפ"ב מה' יו"ט נתבאר דפ' כראב"י וכ"כ שם בנתיבות סק"א אל כי רבנן חולקים עליו י"ל יען דלפירוש זה ר' אמי אתי כראב"י ובכ"מ קיי"ל כסוגיא דשמעתתא וכהכרעת אמוראים גם מהא דקיי"ל ביו"ד סי' ט"ו באפרוח שלא נתפתחו עיניו כרבנן נגד ראב"י אין ראיה להיפוך כי איכא טעמי אחריני וכנ"ל אך זה למדנו דבפלוגתא גדולה הוא בין אבירי הרועים מערכה מול מערכה דעת הגאונים והעיטור ז"ל דנגד רבים לא נאמר כלל זה ודעת הרי"ף ז"ל (לשיטת המפרשים לבד מהרא"ש ז"ל) ותוס' ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ורא"ש וריטב"א ז"ל כולם כאחד ס"ל לפסוק כהאי כללא גם היכי דחולק עם רבים:

והמרדכי ז"ל בפ"ק דר"ה סי' תש"ד פ' במבריך ומרכיב דאין ערלה נוהגת בהם אם מסוגיא דר"ה שם שהביא הברייתא דחייב הי' בדין לפסוק כן מ"מ כיון דבת"כ פוטר ולפירושו הת"כ אתיא כראב"י והברייתא אתיא כרבנן דכרם כולל גם מבריך ומרכיב לכך פ' כראב"י מפני דמשנתו קב ונקי יע"ש. אברא כי הרמב"ם ז"ל לא פסק כן בהחלט דפטור אך חילק בין הרככ' להברכ' כמבואר בפ"י דמעשר שני ה' י"ד ועשה פשר בין הסוגיא דר"ה לספרי כמבואר שם בכ"מ יע"ש ובר"ן אלפסי ז"ל בר"ה שם הרי דס"ל כי בכלל כרם יש מבריך ומרכיב ג"כ והולך לשיטתו דפ' בפ"ז דמלכים ה' ו' כרבנן דאחד הנוטע כרם ואחד המבריך ומרכיב יע"ש בכ"מ ובלח"מ הרי דפ' כרבנן נגד ראב"י שאני הכא כי סתם מתני' שם בפ' משוח מלחמה כרבנן ואמרי' בסנהדרי' כ"ז ע"א דגם הכלל דר' יוסי נימוקו עמו ור"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ היכי דסתם לן תנא כר"מ קיי"ל כר"מ והאריך בזה ביעיר אוזן שם במערכת ה' אות מ"ה יע"ש וא"כ ה"נ י"ל בכללא דמשנת ראב"י קב ונקי דסתם מתני' עדיפא מהאי כללא אבל נגד רבים י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת הריף ז"ל רבו דאמרי' ג"כ הכלל דמשנת ראב"י קב ונקי ושיטת המרדכי הלא מבואר כי גם נגד סתם משנה וכש"כ נגד רבים נאמר כלל זה גם התי"ט בפ"ב דכלאים משנה ט' כ' וז"ל ומ"ש הרב וה' כחכמים ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה עכ"ל הרי דבלא"ה היה בדין לפסוק כראב"י אם כי פליגי עליו חכמים:

ועתה נתבאר בס"ד דלשיטת הכ"מ בטעם פסק הרמב"ם ז"ל כר"י ולא כראב"י יען דר"י ור"י פליגי עליו אם כי לא רחוק דגם הרמב"ם ז"ל יסבור כדעת הגאונים ועיטור ז"ל דנגד רבים לא נאמר כלל זה אבל אנן דחזי' דעת הרי"ף ותוס' ורמב"ן ורא"ה ורשב"א וריטב"א ומרדכי ורא"ש ותי"ט ז"ל דגם נגד רבים נאמר כלל זה דמשנת ראב"י קב ונקי א"כ בוודאי לא נוכל לקבוע הלכתא כפסק הרמב"ם ז"ל נגד כל הני רבוותאי דרבים ממה ובתראי חשיבי להגאונים א"כ ברור דגם מעוך וכתות הוי ספיקא דדינא כדין כל פלוגתא דרבוותאי:

אמנם י"ל דלא היה כוונת רבינו הכ"מ דנגד רבים לא נאמר כלל זה אך דסובב והולך לשיטתו שכ' בפ"ב מה' בית הבחירה ה' י"ח וז"ל ופ' רבינו כרשב"י משום דמארי דגמ' הוא טפי מראב"י ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי אפשר דה"מ במשנה אבל לא בברייתא ע"כ אם כי היעיר אוזן שם במערכת מ' כ' בשם היד מלאכי וז"ל דדברי מרן בכ"מ פ"ב מה' בית הבחירה תלמוד טועה כתבן תדע דהא כבר יהיב טעמא למה שפ' הרמב"ם ז"ל כרשב"י ולא כראב"י משום דרשב"י מארי דג"מ טפי ומה מקום לחזור ולהרגיש ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי הלא כבר מילתיה אמורה דשאני רשב"י דהוא מארי דגמ' טפי מראב"י אלא וודאי דלאו דברי מרן נינהו ואיך שיהיה הלא טוב למסמי חדא מקמי כל אלין דוכתא דאייתינא שכ' להיפוך עכ"ל והתפיסה שתפס עליו היעיר אוזן שם באמרו וז"ל ותו ק"ק על הרב יד מלאכי דאישתמיטתי' שכ"כ מרן בפ"ה ד"ה מחוסרי כפרה ה' ט' דאע"ג דראב"י פליג בברייתא ואמר הכל הולך אחר הצפרים לא חש ליה כיון שלא נשנה במשנה עכ"ל הרי דגם הכא מרן אזיל לשיטתיה דפ"ב ד"ה בית הבחירה דמשנת ראב"י דווקא במשנה ולא בברייתא ואינם דברי תלמוד אלא דברי הרב בעצמו עכ"ל לענ"ד יש להציל הנתפס דשאני התם דחזי' דרבינו הקדוש הביא במשנה דעת ר"ש ור"י ומכל זאת לא הביא דעת ראב"י הוי כסתם דלא כוותיה כיוון דהשמיט דעתו משא"כ בפגימת מזבח דלא נזכר כלל פלוגתא זו במשנה אך בברייתא. ותדע דכן הוא כי בה' בית הבחירה כ' זה רק בדרך אפשר ואולי ב"ה מכ' נראה דפשיטא לי' דאין לחוש כיון שלא נשנ' במשנ' ועכצ"ל כדכתיבנא אבל לא מטעמא דלא נאמר כלל זה בברייתא ומיושב דברי היד מלאכי מהשגה זו וכאמור:

אבל זה אמת מש"כ שם היעיר אוזן (ואין להוכיח מדאיצטרך הכ"מ לטעמא דאינו נשנה במשנה ולא קאמר מפני דר"י ור"ש חולקים עליו דגם נגד רבים נאמר כלל זה כי י"ל יען דמחולקים בטעמיהם ושיטתיהם אינם נחשבים לרבים כאשר רמזתי לפלוגתא זו לעיל אך ראיתי ביעיר אוזן במערכת ה' אות מ"ב שנ"כ בשם הכנה"ג ומל"מ ופר"ח. אבל מהכ"מ בפ"ג מה' עבדים דין י"ד א"נ כן דנתן טעם לפסק הרמב"ם ז"ל בהענקה כר"י מפני דהו"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרווייהו בעי טפי מט"ו ולענין חמשים דאמר ר"ש הנ"ל ר"מ ור"י תרי לגבי ר"ש ובלא"ה היינו הולכין אחר הרבים ר"מ ור"ש אם כי מחולקים המה בשיטתיהם יע"ש ולפ"ז מוכח מהכ"מ דגם נגד רבים נאמר כללא דמשנת ראב"י קב ונקי. אם לא שנימי מש"כ בה' עבדים בטעם פסק הרמב"ם ז"ל הוא לרווחא דמלתא דקבע הלכתא כדעת רבים צ"ע) וז"ל ושותיה דמר לא גמירנא דטעם דר"ש הוא מאריה דג"מ טפי אינו מספיק לדחות כלל משנת ראב"י קב ונקי כו' אמור מעתה סלקי שפיר דברי מרן דאחר שכ' שפ' כרשב"י דהוא מארי דגמ' טפי הוקשה לו מה מהני נגד כלל משנת ראב"י קב ונקי ותי' דאינו בברייתא וכיון דדל מהכא כלל משנת ראב"י קב ונקי דלא נאמר אלא במשנה ולא בברייתא א"כ הדבר שקול ופ' כר"ש דהוא מארי דגמ' טפי זה כוונת מרן פשוטה לפניו עכ"ל ולאו תלמוד טועה כתבן אך יצאו מפה קדוש רבינו הכ"מ ז"ל בפרט לאחר שהראה לנו היעיר אוזן דברת העיטור שם בחלק שני ובחלק חמישי שכ' וז"ל ומסתברא לן דלא אמרי' קב ונקי אלא במשנה אבל בברייתא לא ע"כ והרשב"א ז"ל בתה"א בית שני שער רביעי כ' ג"כ כדברי העיטור וחס מלייחס שיטה זו לתלמוד טועה והיד מלאכי אולי היה ראה דבריהם אז בוודאי לא הי' כותב מה שכתב אם כי החכם צבי ז"ל בסי' י' טען על זה וז"ל הדבר מוכרע ממקומו שהרי שמעון בן עזאי שמצא כתוב במגלת סתרים משנת ראב"י קב ונקי היה הרבה קודם שסידר רבי את המשניות ואף שקודם רבי היה גם סדר משניות כו' אעפ"כ הדבר פשוט שרבי הוסיף וגרע וכיון שהרבה קודם לרבי אמרי' משנת ראב"י קב ונקי ע"כ לאו אמשניות שסידר רבי דווקא קאי וימים רבים קודם בוא כתב מעכ"ת נתקשיתי בדברי הכ"מ הללו עכ"ל:

לענ"ד י"ל בתשובת שאלה זו עפמש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ד דעירובין סי' ב' וז"ל ואע"ג דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי בהא לית הלכתא כוותיה כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרו במקומן במזיד ושמא זאת אינה מן המנין ק"ב כי כ' ר"ח ז"ל מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ותו לא עכ"ל ולפ"ז י"ל דאין הכוונה כי מתחלה נאמר כל זה אך על המשנה אך כיון דהני ק"ב דברים הם הלכות פסוקות בוודאי הביאם רבי במשנה והני דלא הביאם אינם מן המנין ועליהם לא נאמר הכלל אך הדבר שקול (וי"ל דכוונת ר"ח ז"ל במש"כ ותו לח שעל הנשארים אין לפסוק כוותיה מכח הכלל אך מטעמא אחרינא וצע"ק) גם הרדב"ז ז"ל בח"ב סי' מ"ט כ' גבי אפרוח וז"ל וחי משום דחדא מינייהו דראב"י הא לא אמרי' משנת ראב"י קב ונקי אלא במשנה ולא בברייתא עכ"ל וזה כמש"כ העיטור ורשב"א ז"ל גבי אפרוח (וצ"ע דבח"כ בישוב פסקי הרמב"ם ז"ל סי' פ"ט כ' וז"ל. אמנם ת"ק דברייתא ראב"י הוא וקיי"ל כוותיה ואפילו לדעת האומרים דלא אמרינין משנת ראב"י קב ונקי אלא במשנה לא בברייתא כיון שנשנו דבריו סתמא באידך ברייתא הלכתא היא וזה ברור עכ"ל והרי גם באפרוח סתמא דברייתא אתיא כראב"י וצ"ע לי העני בדעת) ולזאת גם בכאן כיון דהוא ברייתא והדבר שקול לזאת שפיר פ' הרמב"ם ז"ל דלא כראב"י יען דרבים פליגי עליו כטעם הכ"מ אבל במקום דנאמר הכלל י"ל דגם הכ"מ ס"ל כשיטת האומרים דגם נגד רבים נאמר כלל זה וכנ"ל:

ואם כנים אנחנו בכוונת רבינו הכ"מ ז"ל א"כ בוודאי לטעם זה אין לסמוך להלכה על פסק זה כי אם שכן הוא דעת העיטור ורשב"א ורדב"ז וכ"מ ז"ל מ"מ כבר העיד היעיר אוזן שם דרובם ככולם מן הגדולים קמאי ובתראי דקמאי ס"ל דכלל זה נאמר בין במשנה בין בברייתא יע"ש שהאריך בזה א"כ לשיטתם בדין הוא לפסוק כראב"י דגם מעוך וכתות לא הוי מום להתיר הבכור ולפדות קדשים על ידיהם ובאמת דעת שיטה זו הם רובא דרובא (ולזאת אין לעשות ס"ס שמא לא נאמר כלל זה בברייתא ושמא לא נאמר נגד רבים כי מלבד דהוי כעין ס"ס בשם אחד לא הוי ס"ס יען דלא הוי ס"ס השקול כי רוב פוסקים ס"ל דהכלל נאמר גם נגד רבים ורובא דרובא ס"ל דנאמר גם בברייתא) מראשונים ואחרונים כמבואר לעין כל מעיין והחוט המשולש לא במהרה ינתק בנידון דידן בנתוק וכרות דגם ר' יוסי ס"ל כראב"י וא"כ איכא תלתא לטיבותא משנת ראב"י קב ונקי ר' יוסי ור' יהודא ה' כר' יוסי (עירובין מ"ו) יען דנימוקו עמו גם ראב"י ור"י רבים המה לגבי ר"י. אם כי רבינו הכ"מ ז"ל כ' דטעם הרמב"ם ז"ל היה מפני דמסתבר טעמיה דר"י לכלול כולם בחדא מחתא וראיתי ביעיר אוזן שם במערכה ה' אות ב' שכ' וז"ל והרי זה דומה למ"ש מרן כמה דוכתי בכללים אחרים דפ' הרמב"ם ז"ל נגד הכלל משום דמסתבר טעמיה עכ"ל הרי דיסוד מונח הוא לרבינו הכ"מ דיש כח ביד הפוסקים לפסוק נגד הכלל מכח דמסתבר טעמיה דחד מכל זאת לא נתקרה דעתי בזה כי לבד מש"כ שם היעיר אוזן וז"ל הן אמת דיש להעיר לזה מדברי התוס' בפ' הנזיקין ד' ס' ע"ב שכ' בסמוך גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא דאמר ר"ה בר תחליפא השתא דלא אתמר ה' כמאן מאן דאלים גבר וכ' התוס' לחד שינויא דאע"ג דה' כשמואל בדיני הכא מסתברא טעמיה דרב אלמא הא דמסתבר טעמיה דוחה הכלל והו"ל כאילו לא אתמר ה' כמאן אבל לא מהני לפסוק כוותיה נגד כלל ה' כשמואל בדיני עכ"ל הרי דגם לאמורא ומסתבר טעמיה מ"מ לא קבע ה' כבר פלוגתי' וא"כ איך נאמר דפוסק יש בכחו לפסוק כבר פלוגתיה נגד הכלל (ומחי' הרשב"א וריטב"א ור"ן ז"ל בחידושיהם שם נראה קצת דרק להגמ' יש כח להכריע או להסתפק נגד הכלל יע"ש) אך גם אם נימי דגם להפוסקים כח זה בידם אבל לדחות שלשה כללים חזקים ומפורסמים כאלו אינו מתיישב דעתי העניה לומר זה על פוסק דדחה אותם מפני סברתו מכל זאת זחלתי לבוא אחרי המלך רבינו הכ"מ ז"ל עד שמצאתי לאחד קדוש מדבר הגר"א ז"ל בביאוריו לאה"ע סי' ה' ס"ק כ"ג שכ' וז"ל אזיל לשיטתו שפ' כר' יהודא בבכורות ל"ט ע"ב וקידושין כ"ה ע"ב דכולן אף בביצים ואע"ג דה' כר"י מחבירו וכ"ש שהוא מכריע משום דר' יוחנן דאמר להביא נותק כו' שבת קי"א ע"א ס"ל כר' יהודא וערש"י ותוס' שם מיהו תוס' בכורות שם ד"ה כולן כ' דאף לר"י סיפא לא תעשו אף בביצים מיהו הרמב"ם ז"ל ע"כ לא ס"ל כן דמש"ה פ' כר' יהודא עכ"ל הרי דלא הלך בעקבות רבינו הכ"מ ז"ל ונתן טעם אחר בפסק הרמב"ם ז"ל מפני דר' יוחנן ס"ל כר' יהודא וביד אמורא לפסוק גם נגד הכללים כנודע.

אמנם מבואר מדבריו הקדושים דלפירוש התוס' דאין ראיה מר"י א"כ בדין הוא דתיקום הלכתא כר"י או כראב"י וכנ"ל א"כ תליא בפלוגתא של התוס' והרמב"ם ז"ל ועתה אם כי נודע מגדולת הרמב"ם ז"ל (ואולי יש לצרף גם הראב"ד ז"ל מדלא השיג עליו) הלא גם בעלי התוס' רבים המה וגדולים מרבותינו הראשונים ז"ל ומי יוכל להכריע כפסק הרמב"ם ז"ל נגד דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל באיסור דאורייתא מכ"ש באיסור כרת דשחוטי חוץ ואיסור אכילתן החמור מאן ספין ומאן רקיע להקל בוודאי דאין לנו לצאת מהכלל דפלוגתא דרבוותאי בדאוריתא הולכין אחר המחמיר וכדאמרן:

והנה כל זה הוא בעיקרא דדינא דאורייתא אם הוי מום או לאו. אמנם בזמן הזה דליכא מומחין ואינו נשחט הבכור ע"י ג' בני הכנסת רק במומין מובהקין נלע"ד ברור דגם לרמב"ם ז"ל אין להתיר כי חזי' לרבינו הב"י ז"ל דפ' בסי' ש"ט כדעת הרמב"ם ז"ל דבזמן הזה אין להתיר מדרבנן כיון שליכא מומחין רק במומין מובהקין כגון נסמעת עינו ונקטעה ידו (יע"ש בביאורי הגר"א ז"ל סק"ח) וכיוצא בהן לזאת השמיט כל המומין שמנה הטור אך דהלכה רווחת בישראל כדעת הרמ"א ולבוש ז"ל שכ' דהסומך על דברי הטור הבנויין על דברי הרא"ש ז"ל לא הפסיד א"כ די לנו שאנו מתירין המומין שמנה רבינו הטור אבל להוסיף עליהם מי יוכל אם כי בד"מ סי' שי"ג הביא בשם האו"ז דסירוס הוי מום והובא שם בש"ך ס"ק ו' ופסק כן הגאון החתם סופר בסי' ש"ז מסתמא הם מיירי מהסירוס הנהוג ע"פ רוב דלוקחין הבצים מהכיס או שמנתקין את הביצים למעלה ומקשרין הכיס עד שעי"ז נדבקו בהכסלים ואינם יורדים לתוך הכיס כלל לעולם וזה נכנס תחת סוג אין לו ביצים שמנה הטור דזה הוי מום מובהק (ואליבא דכ"ע הוי מום) והוגד לי שכן דרך רוב המסרסין אבל בהסירוס שמהפכין ביצה הימנית לשמאלית ושמאלי' לימנית שעי"ז נעקרו ממקומ' ומונחים בכיס דזה לא נמנה בהמומין שמנה הטור כי נתוק וכרות לא מנה. שלדעת ראב"י ור' יוסי לא הוי מום כלל אך דהרמב"ם ז"ל פ' כר' יהודא אבל להחשיבו גם למום מובהק בוודאי זה לא ניתן להאמר ולזה הסכים עמדי ידידי הרב הג' מו"ה שבתי נ"י מטעמא דאמרן:

סיומא דהך פיסקא דבנידון דידן חין להתיר הבכור לשחטו מתרי טעמי. חדא מפני דהוי ספיקא דאורייתא אם הוי מום כלל או לאו וכנ"ל. חדא ועוד קאמינא דלח הוי מום מובהק להתיר עי"ז בזה"ז כנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:

תוכן העניינים

חידושי בן יאיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה