חידושי בן יאיר· רבי חיים מרדכי רולר
מסכת בבא מציעא
דף ה:
גמ' ונימא שכולה שני ומי יהבינן לי' כולה כו. מסוגיא זו תמה התומים בסו' ע"ב ס"ק מ"ה עמש"כ הט"ז שם לפרש דברי המחבר בסעי' כ"ח. ואם רצה להפך שבועתם כו' וז"ל הט"ז. אבל אצ"ל שהלוה חייב לו דינר אחר דהא לא תועיל שבועתו בזה דהלוה לא יתן לו וא"כ כשאומר הלוה השבע אתה בפי' גם על זה שאני חייב לך אותו דינר ואני לא אשבע כלל לפטור עצמי זהו ההיפך ע"כ ותמה התומים דאיך כ' זה כאלו עינה מלבו ולא סייע מגמ' זו דכמעט מבואר דעל מה דלא יהבינין לי' אינו נשבע יע"ש בתומים. וי"ל אם כי לפירש"י ז"ל הטעם דלא יכול לשבע על כולה שלי מפני זילותא דבי דינא שייך האי טעמא גם בדברי הט"ז דשניהם לא יוכלו לשבע דחייב להם כיון דלא יטלו אחד מחבירו ואיכא זילותא דבי דינא:
אמנם השט"מ פירש בשם הריצב"א ז"ל כי אם דקיי"ל כרבנן דבן ננס הוא רק בא"א בענין אחר כהאי דחנוני וכדומה משא"כ הכא דלא יהבינין לי' כולה ויש מקום לתקן דאפשר שלא יהי' שבועת שוא מתקנינין גם לרבנן יע"ש לפ"ז י"ל דבדינא של הט"ז דגם בלא **(ישבע דחייב לו דינר)** אם זה נשבע דממושכן וזה נשבע דמכרו איכא שבועת שוא וסמכי' על רבנן א"כ מה לי אם נשבע עוד דחייב לו כיון דבלא"ה יש שבועת שוא ואין ראי' מסוגיא זו. לזאת קאמר הט"ז מדעתי' דנפשי' דמ"מ מה דאפשר למעוטי בשוא ולתקן מתקנינן גם לרבנן וכמובן וא"ש. אך עדיין צע"ק דאמאי לא סייע הט"ז מפירש"י ז"ל:
דף נג.
גמ'. ואם איתא לדחזקי' ליעבד לי' לדחזקי' כו' וכ' השטה מקובצת וז"ל פירש"י ז"ל כו' ואינו מחוור כו' לפי פר"ת ז"ל כו' וכו' ונ"מ לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינין לה דשיל"מ אע"פ שיש לו היתר בהגעלה ע"כ פי' כיון שיש טורח בהגעלה יע"ש והקשה הכו"פ בסי' ק"ב לשיטת הרמ"א ז"ל בהבנת שיטת ר"ת ז"ל שהובא בטור או"ח בסי' תקי"ג וביו"ד סי' ק"ב דטעמא לא הוי דשיל"מ וכדעת הגהות אשרי בפ' השוכר וז"ל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ודוקא מב"מ אבל בשא"מ בטל ודוקא שיש ממשות איסור אבל אין בו ממשות איסור שנימוח בטל ואפילו מב"מ ויש לו מתירין מהרי"ח ז"ל ע"כ דלפ"ז דס"ל לר"ת ז"ל דבטעמא בטל גם בדשיל"מ א"כ אמאי איצטריך לטעמא דבטל קערה של איסור מפני דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו הלא בלא"ה טעמא בטל גם בדשיל"מ. וקשיא דברי ר"ת ז"ל אהדדי והניח בצ"ע יע"ש ונלע"ד בישוב קושיא זו בהקדם להסביר טעם דין זה דבדבר הנימוח לא הוי דשיל"מ כי ר"ת ומהרי"ח ז"ל ס"ל הטעם דדשיל"מ אינו בטל הוא מפני דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול ומ"מ בא"מ בטל מטעמא שכ' התוס' שאנץ דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נ"ט אין שמו עליו ובטל וכ"כ הרא"ש ז"ל בתוספותיו הובא בשט"מ כאן וגם הריטב"א ז"ל בחי' כאן כתב טעם זה ומזה נראה כי דברי אלקים חיים הי' בפי רבינו משה ז"ל שכ' בת"ח כלל מ' טעם זה מדעתו הקדושה דלכך בא"מ בטל דשיל"מ מפני דאין שמו עליו והט"ז בסי' ק"א תמה עליו דאמאי לא הביא טעם הר"ן ז"ל שהוא יותר נכון יע"ש ואנן חזי' דטעם הת"ח יצא מפי רבותינו הראשונים התוס' שאנץ וריטב"א ורא"ש ז"ל. וגם לכל האומרים הטעם דעד שתאכלנו כו' מוכרחים לחילוק זה (והאחרונים העלו דגם הר"ן ז"ל ס"ל טעם זה דעד שתאכלנו כו' וא"כ גם הוא מוכרח לחילוק זה והא דאיצטרך לטעמו כבר נאמר בזה תירוצים רבים בספרי אחרונים עיין עליהם. ולא עת האסף להאריך) וכמובן וא"כ מבואר מכל זה כי תורת משה אמת ודבריו ז"ל נאמרו בהשכל ודעת כי במב"מ כיון דאנו מרגישין הטעם של איסור מפני דהוי כטעם ההיתר אך דמותר מכח ביטול אמרי' שפיר עד שתאכלנו כו' משא"כ בא"מ כיון דאין אנו מרגישין טעם האיסור כלל הוי כמו שאינו ולכך בטל וכאמור:
והנה בהבנת הטעם דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול נלע"ד דזה לשיטת הרשב"א ז"ל בטור יו"ד סי' ק"ט דאין האיסור נתהפך להיתר ברוב אך דמותר מכח רובא ואחרי רבים להטות והוי דינו כדקיי"ל בכ"מ דלא אזלי' בתר רובא היכא דאיכא לברורי בטורח קל (אח"כ מצאתי סברא זו בסדורו של שבת בשו"ת שם סי' ג' וכ"כ בשם הצ"צ יע"ש) כמבואר בפ"ק דפסחים (יעוין ש"ע יו"ד סי' א') וה"נ כיון שיכול להניחו עד למחר לא אזלי' בתר רובא דהוי כאיכא לברורי אם דבחוות דעת סי' ק"ב סק"ג כ' וז"ל ואין להקשות הא אפשר לברר ע"י טעימת קפילא כו' ז"א דהא כ' הרא"ש ז"ל בסוף ע"ז גבי סתם כלים אינן ב"י דא"צ להטעימו לקפילא כיון דאיכא ס"ס ע"ש והרשב"א ז"ל כ' בטעם היתר הס"ס דהוא משום רוב וא"כ מכ"ש בביטול ברוב דאין מטריחין אותו להטעימו לקפילא כו' ע"כ יע"ש ובס"ס ק"א כ' ג"כ כן והביא עוד ראי' מי"ח טריפות דאין בודקין יע"ש ראייתו מי"ח טריפות יש לדחות דהתם לא הוי טורח קל. וגם מש"כ מכש"כ בביטול ברוב לאו הכרח הוא דרובא דאיתא קמן יהי' עדיף מס"ס. כי אם דמצינו דברובא דאיתא קמן גם ר"מ לא חייש הלא גם בס"ס לא חייש למעוטי כמבואר במס' נדה בריש האשה לר"י יע"ש ואם כי החוו"ד בסי' ס"ג הוכיח דברובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דליתא דמי ולא חזי כלל לאצטרופי אין כן דעת גדולי האחרונים:
וגם רבינו הפמ"ג נראה דעתו שם כדעת הפר"ח דאם אפשר לברורי מבררינין יע"ש בסי' ק"ב היפוך שיטת החוו"ד. וגם החוו"ד לא כ' רק דאין מטריחין אותו להטעימו כו' אבל בדשיל"מ דאפשר להניחו עד למחר בלא טורח גם הוא מודה דמחויבין לברר. ואם באמת מתקלקל ואיכא הפסד או טורח אז אזלינן בתר רובא ובטל דסמכי' ארובא במקום דאיכא טורח וכדאמרן:
והנה בש"ע או"ח סי' תמ"ז הכריע הרמ"א כדעת התה"ד דבנתערב קודם הפסח ביבש ביבש אמרי' חוזר וניעור משא"כ בלח בלח אינו חוזר וניעור בפסח. וביאר הברוך טעם בדיני דשיל"מ טעם הדבר דבלח בלח שא"א להפריד האיסור מן התערובות נתבטל לגמרי ונתהפך האיסור להיות היתר. ואין מה שיהי' חוזר וניעור כיון שכולו היתר שא"כ ביבש ביבש דהאיסור עומד בפ"ע ואם מכירו נשאר באיסורו וצריך להסירו ולא אמרי' דנתהפך להיות היתר (צריך עיון דהלא בסי' ק"ט הכריע הרמ"א ז"ל במקום הפ"מ כדעת הרא"ש ז"ל דגם ביבש נתהפך להיתר. ואולי חומרא דחמץ שאני. ועוד יש ליישב) אך דגזה"כ הוא שיהי' מותר ע"י ביטול ברוב ולזאת חוזר וניעור בפסח והעיד שכן מורה לשון הלבוש יע"ש ולפ"ז י"ל דזאת היא טעמם של ר"ת ומהרי"ח ז"ל דס"ל דבנימוח האיסור בטל גם דשיל"מ כי אם לא נימוח ואיכא ממשו של איסור שלא נתהפך להיתר אך דהיתרו מכח רובא לזאת בדשיל"מ דאפשר לאכלו בהיתר לא סמכי' ארובא. משא"כ כשנימוח האיסור וכל התערובות הוי לח בלח ונתהפך האיסור להיתר א"א לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול כי לאו מכח ביטול שהוא מטעם רובא קאתינין עלה אך מפני שנתהפך גם האיסור להיתר ואין כאן גם מיעוט איסור ולכך בטל גם בדשיל"מ כנלע"ד טעם שיטת ר"ת ומהרי"ח ז"ל:
ולפ"ז סרה קושית הכנ"פ מסתירת דברי רבינו תם ז"ל כי בכלים הבלועים מאיסור דנתערבו דתערובות זה הוי כיבש ביבש מפני שיכול להפריד האיסור וההיתר הוא מטעם ביטול ורובא שפיר הוי דשיל"מ לאמור בו הטעם דעד שתאכלנו כו' כדין יבש ביבש (יעוין מג"א סי' תמ"ז סק"מ ותנא ס"ק ל"ז) ולזאת איצטרך ר"ת ז"ל לטעמא דצריך להוציא עלי' הוצאות להגעילו ולכך בטל וא"ש בעזהש"י:
ולפ"ז עלה לנו לדינא כי גם לרמ"א ז"ל דס"ל דטעמא בטל בדשיל"מ מ"מ כלי אינו בטל עד שיהי' אב"י וכדעת השו"ת פני ארי' שהובא בפ"ת שם סק"ז (ולא ראיתי את גוף הספר לראות טעמו) יע"ש כנלע"ד ברור להלכה בס"ד:
דף קה:
במתני' המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו כו' נשאלתי מרב אחד בדין אחד שעשה שותפות עם עכו"ם לשכור את הפרודוקטין של כפר אחד ויען שגזירת המלכות על ישראל שלא לשכור את זאת ולכך העכו"ם הוא השוכר והמשכיר והשכירו את חנות הכפר לישראל אחד בעד אלף פר' לשנה בשני פעמים ולשלם בעד חצי שנה חמש מאות פר' וישב שם ארבעה חדשים ואח"כ גרשו משם בכל הגליל כל הישראלים שישבו בהכפרים ותובע השוכר מן היהודי שותפו של המשכיר להחזיר לו מה ששילם בעד השני חדשים והנתבע טוען לאו בעל דברים דידי את לך אל העכו"ם שהשכיר לך והתובע טוען הלא גם אתה שותף עמו ואני תובע ממך רק החלק שלך שלקחת בעד השני חדשים וע"ז משיב עוד הנתבע על עיקר תביעתו שאינו חייב להחזיר לו כלום יען שידו לא היתה בזה רק יד המלכות וגזירה נגעה בו. זאת היא טענתם שכתב אלי הרב ושאל ממני לחוות לו דעתי בזה דעת תורה. והשבתי בס"ד:
הנה הקצות בסי' שכ"ב סק"א העתיק תשובת מהר"ם בר' ברוך ז"ל בסי' שפ"ח וז"ל דין על ראובן ששכר בית משמעון לשני שנים והקדים ונתן לו השכר של שני שנים ובתוך אותן ב' שנים ברחו היהודים מן העיר מפני פיקוח נפש וברח גם הוא והניח הבית ריקם ואח"כ חזרו וגם הוא חזר ורצה שישלם לו שמעון מה שהי' חוץ מביתו ושמעון משיב ביתי הי' לפניך ואת ברחתה ואינו משלם לך. נראה בעיני טענת ראובן טענה ברורה לפי שמכת מדינה הוא. אעפ"כ יחלוקו ההפסד שמעון ינכה לראובן חצי מה דשהה חוץ מביתו ושאר חצי ישלם לו לפי ששמא יהודי אחר שלא נגזר עליו הי' שוכר הבית שהרי מיעוט הקהלה נשאר ולא הי' נפסד כלום וכיון דאיכא לספוקי יחלוקו (יע"ש בקצות ישובו בטו"ט לחלק בין שריפת השדות דאזלי' בתר רובא לדינו של מהר"ם ז"ל) עכ"ל ותמה שם הקצות וז"ל אך דינא דיחלוקו ק' ממ"נ אם מספקא לן שמא הי' שוכרו יהודי אחר שלא נגזרו עליו א"כ כיון דהמשכיר מוחזק שהרי הקדי' שכרו אמאי ינכה החצי מספק. מיהו בהגה אשרי פ' א"מ כ' דהיכא דאין הדיין יכול לידע מחמת שעלתה ה' בתיקו פי' ר"ח ז"ל דהוי ס' וחולקין יע"ש א"כ נראה דזה הוא נמי טעמא דמהר"ם שכ' כיון דאיכא לספוקי היינו דאין הדיין יכול לידע חולקין וא"כ לדידן דקיי"ל כל היכא דקיימא ממונא תיקום ואפי' בספיקא דתיקו א"כ ה"נ אין המשכיר צריך להחזיר כלום עכ"ל:
אמנם לא שקטה דעתי בישובו של הקצות בטעם פסק מהר"ם ז"ל דיחלוקו יען דס"ל דכל תיקו יחלוקו. דאם אמנ' כי כן הוא דעת ר"ה גאון ז"ל כמבואר בתוס' ורא"ש בב"ק ס"ב (יעוין תשובת מרימי' דשייכי לה' נזיקין סי' ו' רמזם הב"י ז"ל בסי' שפ"ח דר"ח ז"ל הוא מכת הסוברים דתיקו דממונא קולא לנתבע ואולי מש"כ בהגה אשרי שם בשם ר"ח טעות הדפוס הוא וצ"ל ר"ה וצע"ק) יע"ש. אבל חזיתי להמרדכי שם שכ' וכן פירוש רבינו מאיר סתמו כפירושו מהר"ם בר' ברוך ז"ל כנודע) דכל תיקו דממונא דקולא לנתבע וחומרא לתובע כו' יע"ש במרדכי דבתשו' גם ר"ה גאון ז"ל חזרו וכ"כ בתשו' מיימי' שם ויעוין בחידושי אנשי שם שם אות צ') יע"ש הרי דמהר"ם ז"ל ס"ל דתיקו קולא לנתבע ולא דיחלוקו וא"א לומר כתירוץ הקצות:
ועתה הדק"ל להבין דברי חכמים וחידושם בטעם פסק המהר"ם ז"ל דיחלוקו ונלע"ד דס"ל כמש"כ הרשב"ם ז"ל בש"ס ב"ב קס"ו וז"ל תיקו והממע"ה כיון דמסתפק דיצא לב"ד האיך יוציאו מיד המוחזק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיי"ל חולקין דהתם עיקר המעשה אין ידוע לנו איך היה כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכגון נפל הבית עלי' ועל אמו הלכך פוסקין להן ב"ד את הדין שיחלוקו. אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היה שותקין והמחזיק יחזיק מה שבידו (צ"ע דלדעת הפמ"ג בשם הכנה"ג ועוד פוסקים אדרבה בספיקא דדינא לא אזלי' בתר חזקה יעוין בחי' לעיל במס' גיטין ס"ג ויעוין מל"מ פ"ב מה' טומאות צרעת סק"א ויש לחלק ואכ"מ להאריך) עכ"ל וסברא זאת כתובה גם בהגהות מיימ' שם (יעוין קונט' הספיקות מאחי הקצות סי' א' שכ' דגם הסמ"ג ובתוס' בכורות כ"כ דגם סומכוס מודה בספיקא דדינא יע"ש) ולפ"ז א"ש גם פסק המרה"ם ז"ל דב"פ הכונס שכ' המרדכי בשמו דקולא לנתבע הוא רק בתיקו. אמנם הכא דמספקא לן דאולי יהודי אחר שלא נגזר עליו הי' שוכרו דעיקר המעשה לא נוכל לידע בזה ס"ל דיחלוקו וכדעת הרשב"ם ז"ל דפ' כסומכוס בזה וא"ש טעם פסק המהר"ם בר' ברוך ז"ל:
אמנם גם לפ"ז מ"מ קאים הלכתא לדידן כמש"כ הקצות דאין המשכיר צריך להחזיר יען כי אנן קיי"ל כחכמים דסומכוס כמבואר בטוש"ע סי' שצ"ט וכמה דוכתי הרי דגם בספיקא בגוף המעשה קיי"ל דהממע"ה ולפ"ז הלא מבואר הוא הפסק בנידון דידן דהמשכיר יכול לטעון לולי שאתה שכרת את החנות הייתי יכול להשכיר לעכו"ם או לישראל אשר יש לו רשיון (דרעפט) מאת המלכות לישב גם בכפר (ואם יטעון השוכר שלא הי' מוצא עכו"ם שיתן סכום זה מאן מוכח אם הי' מחפש המשכיר דלא הי' מוצא ואף אם נימי דלא שכיח ע"פ רוב הלא קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב והממע"ה) וגם אם נאמר דמספקא לן אם הי' מוצא מספיקא אין מוציאין ממון לדידן והיכי דקאי קאי ביד המשכיר שנתן לו מקודם וא"צ להחזיר וכדאמרן:
חדא ועוד קאמינא דהנה הטעם במ"מ דיד השוכר על עליונה הוא יען שאין המשכיר יכול לומר לו מזלך גרם אדרב' תלינין במזלא דהבעלי' כמבואר כאן בסוגיא (יעוין ט"ז סי' שכ"א) ומכח זה הוליד המהרש"ק ז"ל הולדה חדשה בהגהות חכמת שלמה בסי' שכ"א וז"ל עיין בסמ"ע וש"ך שהקשו דברי התשובות הדדי ונראה לחלק כך דבהך תשובה שגזר המושל שלא ילמוד דבז' הוי הכוונ' רק על התלמידי' למונעם מן הלימוד ולא על המלמד. ובזה ס"ל דההפסד על הבעה"ב דמזלו דידי'. גרם אבל המור"ם פדווא ז"ל מיירי דהוי האונס על המלמד כמו על התלמוד בזה כ' המהרמ"פ ז"ל שפטור הבעה"ב ואף לא הי' משמעות התשובה לחילוק זה מ"מ לדינא הדברים מסתברים לחלק בזה להכריע להלכה ולמעשה כנלע"ד כעת ודו"ק עכ"ל אם דדבריו הקדושי' תמוהי' מאוד כי בתשו' מהרמ"פ ז"ל בסי' פ"ו מבואר להדיא טעמו דפטור הבעה"ב במלמד יען שלא ברחו רק מיעוט ולא הוי מ"מ ולשיטתו שם גם ברוב לא הוי מ"מ רק אם על הכלל כולי יצא ח"ו וע"ז חולק הש"ך בסי' של"ד סק"ג וס"ל דגם ברוב הוי מ"מ יע"ש. אמנם מבואר דבהוי מ"מ ס"ל למהרמ"פ ז"ל דהבעה"ב חייב אם דהוי האונס על שניה' ולא כמהרש"ק ז"ל:
וגם מש"כ הגאון בנתיבות שם סק"א וז"ל וגם לקמן בסמוך כ' בעצמו דאם ברחו מחמת שינוי אוויר הוי הפסידא דפועל אף דשינוי אוויר הוא מ"מ כמש"כ הש"ך שם עכ"ל יע"ש לא זכיתי להבין דהש"ך לא כ' רק בברחו רובם. אבל הרמ"א ז"ל י"ל דמיירי רק בברחו מועטים (כנרשם שם מהרמ"פ ז"ל דשם מבואר להדיא דמיירי בכה"ג ובתשו' מהרי"ל ז"ל סי' מ"א יש לפרש בתרי אנפין כמבואר להמעיין שם) ולזאת דינו כשאר אונס ואין סתירה לפירושו של הסמ"ע שם בסק"ב יע"ש. אמנם עכ"פ חזי' לדעת המהרש"ק ז"ל דס"ל דגם באונס על שניהם אין דינו כמ"מ (ויע"ש בנתיבות דעתו ושיטתו) ונהי דלא כן הוא דעת המהרמ"פ וט"ז וש"ך ז"ל. אבל בנידון דידן דהגזירה הוא רק על השוכר ולא על המשכיר (יעוין בט"ז סי' של"ד ובש"ך שם סק"ג בדינא של מהר"ם מטיקטין ז"ל ודו"ק) מנא לן דגם בכה"ג יהי' דינו כמ"מ דיפטור השוכר הלא המשכיר מענתו בפיו דמזלי' בוודאי לא גרם ונהי דלחייב את השוכר צריך עיונא טובא (וי"ל דזה נוגע גם להמשכיר כי ע"י מיעוט השוכרים גם המשכיר מפסיד שלוקח פחות מכדי שיווי השכירות וצ"ע. אבל הכא דהמשכיר מוחזק בוודאי הוי טענה מעלייתא שלא להוציא מידו:
ועוד בה שלישי' מלתא דמסתברא דכיון דעוד מקודם בכמה דיסטריקטין פשטה זאת הגזירה וגם שמה מסתמא הגיע קול רעש הלזה. וידע השוכר מזה לא הי' צריך ליתן מעות מקודם. אך לאחר שיתנה בתנאי כפול שאם לא יוכל לישב שם מפני הגזירה הנשמעת שמעותיו יותנו לו בחזרה ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשי' יעוין ש"ך סי' של"ד סק"ב ובנתיבות סי'. שי"ב ס"ק י"ג ובפרט אם באמת לא שכר ולא דבר רק עם העכו"ם אזי יכול עוד לאמור הישראל שאם הי' שוכר ממנו הי' מתנ' עם השוכר שלא יהי' לו שום טענה עליו אם יוגרש ע"י גזירת המלך יעוין תשו' הגהות מיימי' השייכות לה' משפטים סי' כ"ז ובהגהות רמ"א ז"ל סי' שי"ב אבל התם לא הוי לי' לשוכר לידע וצ"ע עדיין בסברא זו. אמנם אם כי לחייב את השוכר ע"י סברות אלו צריך עיון לי. אבל גם להוציא מיד המשכיר מה שכבר לקח פשיטא דאין להוציא וכן הסכים עמי ידידי הרב הג' הר' שבתי ני' דהדין עם המשכיר שא"צ להחזיר לו כלום ממה שלקח (אך אם המשכיר ימצא איש אחר שישכור את החנות על הזמן ששלם השוכר אז צריך להחזיר להשוכר מה שהגיע לחלקו ולא יפסיד השוכר בחנם) וכנלע"ד להלכה ולמעשה בס"ד:
קע"ז ע"א גמ' והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא כו' נשאלתי מכבוד חמי אהובי ורב חביבי יקרת נפשי שליט"א בדבר אחד שהשליש ביד שליש נדוניא של בתו עבור ב"ג החתן וקבלו הזוג מחצ' ומחצ' הסכימו להחזיר ליד המפקיד ויען כי המפקיד חייב להשליש. לזאת מעכב השליש מה שמגיע לו. וחקר כ' חמי היקר ני' אם מחיוב השליש להחזיר מכר תקנת וחרם הקדמונים ז"ל שלא לעקל בהגיע לידו דרך שאלה או פקדון והובא ברמ"א ז"ל בחו"מ בסי' ע"ב סעי' י"ז שכ' וז"ל וה"ה במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון ע"כ. ושאלתו שאלת חכם הוא. אם יש לחלק בין חפץ לממון כי במעות ליכא תקנת עיקול. ועוד אם מנהג זה פשט בכל בני אשכנז כחדר"ג או רק במקצת מקומות שאין להוציא עי"ז מן המוחזק כי שמא במקום זה לא קבלו עלייהו התקנה עכת"ד:
הנה זה פשוט ומבואר במקור האי דינא כי גם בממון נעשה תקנת עיקול דז"ל המרדכי ז"ל בסוגיא זו סי' ת"ו וראיתי שהשיב רבינו תם ז"ל דוגמת זה לרבני צרפת וז"ל על אשר טען ראובן על שמעון להשיב לו מעותיו שנתנו לו למחצית שכר והנה חייבתם לשמעון להשיב הכל מפני תקנת קדמונינו שלא יעקל אדם פקדון הלוואה מפני תביעתו. יפה דנתם ויפה חייבתם לשמעון מפני תקנת עיקול כו' יע"ש הרי מבואר דגם במעות איכא תקנת עיקול ומבואר עוד שם במש"כ וז"ל ובספרי פ' האזינו אמרי' אל אמונה ואין עול וגו' הקב"ה גובה שלו באחרונה שלא כמדת בשר ודם בשר ודם מפקיד אצל חבירו מאתים ויש בידו משלו מנה כשבא ליטול את המאתים אומר לו להוציא מנה שיש לי בידך והולך השאר אבל הקב"ה גובה את שלו באחרונה ומשמע שיכול להעביט פקדון כו' ע"כ הרי דאין חילוק בין מעות לחפץ דאל"כ אין ראי' מספרי וכמובן:
אמנם מה שחקר כבוד חמי היקר נ"י כי י"ל דמנהג זה לא פשט בכל המקומות ואין להוציא עי"ז מן המוחזק. זה אמת וקיים כי לא פשט מנהג זה בכל בני אשכנז. וגם הרמ"א ז"ל לא הביא זאת להלכה אך דאתי לאשמעוי' דגם במקום שנתקבל תקנה זו מ"מ לא אבד המגו שלו ויכול לטעון עליו כדי דמיו ואדרבה לשונו הזהב מורה כי מנהגינו לא כן הוא אך דיש מקומות שיש תקנה זו. וגם את"ל להכניסו בכלל ספק שמא גם במקום הזה קבלו אבותינו עלייהו תקנת מנהג זה. הלא זה כלל גדול כי מספיקא לא מפקי' ממונא מיד המוחזק וא"ל למש"כ הנו"ב במהד"ק חאה"ע סי' ע"ז להוכיח מתשו' הר"ן ז"ל בסי' ל"ח דחרם נחשב לאיסור תורה (יע"ש בתשו' דחרם הנתפשט בכל ישראל חמיר טפי) וא"כ י"ל דהוי ספיקא דאיסורא דאזלי' להחמיר גם להוציא ממון כדקיי"ל ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ט' וברנ"ח סעי' א' דספיקא בהקדש וצדקה אזלי' להחמיר יען דהוי ספיקא דאיסורא ה"נ כיון דהתקנה נעשה בחרם ואיכא ספיקא דשמא גם כאן קבלו עלייהו התקנה אזלי' להחמיר מכח ספיקא דאיסורא להוציא גם מיד המוחזק ז"א כי מלבד מה דדעת הש"ך ביו"ד שם סי' רנ"ט ס"ק י"ד נוטה לדעת הפוסקים דגם בספק הקדש וצדקה אין מוציאין ממון ואזלי' לקולא ככל ספיקא דממונא וכפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ סי' ר"נ סעי' ג' יע"ש אך גם למאי דקיי"ל להחמיר בספק צדקה והקדש מ"מ כאן אזלי' לקולא מכמה טעמי. חדא עפמש"כ הט"ז ביו"ד שם סק"ח להשוות פסקי הש"ע שלא יסתרו הדדי ועולה מדבריו הקדושים שם דרק בספק שלא הי' יכול להתברר בשום אופן אז הולכין להחמיר אבל במה שהי' יכול להתברר ע"י אביו אולי הי' קיים גם בספק צדקה אזלי' לקולא וכפסק הרמ"א ז"ל בסי' רנ"ט שם יע"ש וא"כ גם כאן הי' יכול להתברר אולי הי' אבותינו קיימים היינו יודעים אם קבלו את התקנה או לאו ובכה"ג להט"ז גם בספק איסורא לא מפקי' ממונא מיד המוחזק וכאמור:
חדא ועוד קאמינא עפמש"כ החתם סופר ביו"ד סי' ר"ם לאחר שביאר בארוכה את שיטת ודעת הפוסקים דבספק צדקה אזלי' להחמיר ככל ספק איסור כ' וז"ל ואי משום ספק איסורא לחוד נמי לא הוי סגי דהא קיימא לן בכל ספק איסורא אזלי' בתר חזקה ומכש"כ האי דאיכא לבעלים חזקת ממון דהוי עדיף אלא משום שאמרה תורה צדקיהו במתנותי' (יעוין חולין קל"ד ובירושלמי סוף פ"ד דפיאה) רצון הקרא כי אע"פ דבעלמא שכל ספק שיארע ראוי להצדיק את בעל הממון יותר להיותו מוחזק הכא במתנותי' נצדיק העני להחשיבו כמוחזק ונהי דגוף הקמה בחזקת בע"ב הו"ל חזקה נגד חזקה וספק איסורא לחומרא עכ"ל יע"ש באריכות הרי דעיקר הטעם דבספק צדקה מוציאין מן המוחזק הוא יען דתוה"ק עשאה את העני מוחזק בצדקה אבל לולי זאת לא היינו משגיחין על ספק איסורא להוציא ממון וא"כ הכא דליכא סברא זאת אין מוציאין ממון לכ"ע ע"י ספק תקנת חרם כי בכ"מ אזלי' בתר חזקה כש"כ חזקת ממון דעדיפא מכל החזקות (יעוין תקפו כהן סי' ק"כ דגם המהר"י בן לב ומהראב"ח ור"י ששון ומהר"י לבית הלוי ומהרש"ך ז"ל דצדדו להוציא ממון ע"י ס"ס מעולם לא עשו מעשה להוציא ממון ע"י ס"ס אך עשו מזה סניף לשאר יסודות והש"ך שם חולק עליהם דגם לסניף אין לצרף. ואנכי בעניי בחידושי לערכין ז' ע"ב בארתי כי כן דעת התוס' ות"י ורא"ש רשב"א וריטב"א ז"ל בחידושיהם לכתובות ט' י' ולא זו בלבד אך גם מה דסבירא לי' לש"ך שם בתקפו כהן דאם חיוב הממון תלוי באיסור והיתר איך שהחזקנו אותו דבר לענין איסור והיתר כן הולכין גם לענין חיוב ממון המסתעף מזה הראיתי כי לא כן דעת הרשב"א וריטב"א ז"ל וגם ביש חזקה עם הס"ס במחלוקת שנוי' אם יכולין להוציא ממון עי"ז יע"ש בחידושיי וכ"ז מפני עדיפותא דחזקת ממון ויעוין תוס' בכורות ט' ע"א ד"ה ור"י ואין כאן מקומו להאריך) דאין להוציא מיד המוחזק וכדאמרן:
ועוד בה שלישי'. דבספק חרם גרידא הלא ביאר הנו"ב בעצמו במהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ובחלק אה"ע סי' ח' דחרם אם כי חמור מאיסור דרבנן מ"מ אין דינו כשל תורה ממש אך הוא מדברי קבלה והולכין בספיקו להקל. ואם כי לראייתו שם ממש"כ הרמב"ם ז"ל במס' מקואות פ"ו משנה ז' ובהלכותיו פ"ח ה' ח' דבעיקרו הלמ"מ אזלי' בספיקא להקל יש תשובה לזה יען דלא קיי"ל הכי וכמש"כ המ"י ז"ל בתוה"ש במחודשים באות ט"ו ס"ק י"ז דרמב"ן ורשב"א וריב"ש ז"ל חולקים על זה ולרשד"ם ומ"י ז"ל גם הרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי יעוין שם ובפמ"ג בפתיחתו לה' טריפות ובשאר מקומות אבל אין להאריך בזה יען דגם הנו"ב שם בעצמו כ' דלא סמך על סברתו עד שמצא מפורש יוצא מפי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בתשו' המיוחסות לרמב"ן ז"ל בסי' רס"ג דבספק חרם אזלי' להקל (אם כי הרמב"ן ז"ל ס"ל דס' הלל"מ להחמיר) והוכיח כן מפסקי הרמב"ם ז"ל יען דהוא רק מדברי קבלה (יעיון וא"כ גם בספק חרם גרידא אזלי' לקולא יעוין בתשו' הר"א בן חיים ז"ל בסי' נ"ה דנראה מחילוקו שלא כהנו"ב וצ"ע) בפרט להוציא ממון ע"י ספק זה מיד המוחזק פשיטא ופשיטא דאין להוציא וא"כ אף אם נימי להחשיבו לספק השקול אם נתיסד ונתקבל במקום הזה תקנת חרם על העיקול ג"כ אין להוציא מיד המוחזק מכל הלין טעמי הנאמרים:
ועוד אני אומר כי גם במקום שידוע שהיה התקנה מקודם יש לדון אם האי תקנתא תקנת עיקול נהוג גם בזה"ז. כי בזמנם שהי' כח ב"ד יפה עשו קדמונינו ז"ל תקנה שלא לעקל למען להדביק במדותיו יתברך שמו שמחזיר את הפקדון וגובה שלו באחרונה כן האדם יחזיר מקודם (וממ"נ אם לא יתחייב הנתבע עפ"י דת תוה"ק למה יעקל. ואם יתחייב הנתבע הלא יגבה את שלו באחרונה כי אם לא יציית דינא הי' בידינו לנדותו ולהכריחו עד שיקיים פסק תוה"ק והי' לב התובע נכון ובטוח שיגבה מה שתובע אבל כעת כי בעו"ה נתקיים בנו מה שאמר ר' חמא בר' חנינא אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל (סנהדרין צ"ח) ואין לנו גם שלטנות קלה ודלה והתובע מוחזק ואומר כי עומד לדת תוה"ק ואם לא יצדק בדינו יחזיר אך להחזיר בראשונה מורא עולה על ראשו כי יהי' מחוסר גוביינא אח"כ גם אם יצדק בדינו ויהי' מעותיו מונח על קרן הצבי יען כי אין לנו שום כח בעו"ה להעמיד דת תוה"ק על תלה למה נעשה תקנה להוציא מחזקתו והדעת נותן כי בכגון דא לא תקנו קדמונינו ז"ל והגאון רי"ש ז"ל בשו"ת שו"מ מהדורא תליתאה ח"א סי' רס"ו כ' דבתקנה אף שהוא בחרם אזלי' בתר אומדנא יע"ש ובכאן אומדנא דמוכח מן הסברא הישרה וברורה כי בכגון דא לא נאמר תקנת קדמונינו ז"ל והן הן הדברים אשר הוא לפי הזמן ולפי ראות עיני הדיין ולפעמים יש כח ביד ב"ד לעקל גם לפני הזמן כמבואר בסי' ע"ג סעי' י' יע"ש ובש"ך שם ס"ק ל"ד לאחר שציין לעיין בדברי הפוסקים המאריכים בדיני עיקול כתב וז"ל ולפי שדינים אלו תלוים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה עכ"ל הזהב של שפתי כהן אשר ישמרו דעת אמיתי והוא האמת לענ"ד בס"ד:
והנה כל זה כתבתי לרווחא דמלתא כי לענ"ד נראה דגם במקום שנתקבל תקנה זו מאז די"ל דלא נהוג בזמן הזה ואם כי נלע"ד כן להלכה מ"מ הייתי מתיישב בזה למעשה (ואולי בכגון דא יש להשליש ביד הב"ד וצ"ע) אבל אנו אין צריכין לזה כי מלבד מה שבארתי כי גם במקום שנכנס בכלל ספק אין להוציא מיד המוחזק הלא אצלינו לא נתקבל תקנה זו וכדמוכח מלשון הרמ"א ז"ל בסי' ע"ב ומבואר בסי' ד' סעי' א' שכ' וז"ל וי"א דווקא בחוב ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שא"צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפסו ע"כ הרי מבואר דלא חיישי' לתקנת עיקול וכ"מ בסי' נ"ח ובשאר מקומות יע"ש ולזאת זכה השליש בטענתו באמרו כי רוצה לעמוד עם המפקיד לדת תוה"ק אבל להחזיר מקודם אינו רוצה שאין מחויב להחזיר מה שתחת ידו מכח תקנת עיקול והוא פשוט וברור להלכה ולמעשה בס"ד
אברא כי הקצות שם בסי' ד' לאחר שכתב כי בפקדון אין איסור כלל לעכבו כ' וז"ל אבל מדברי הזוהר מבואר דהוא איסור גמור ע"ש פ' במדבר פתח ואמר די' אורי וישעי כו' ובר נש בעי לאקדמא ולמפקד בידי' פקדונא דנפשא כפקדונא דב"נ דיהיב פקדונא לאחרא דאע"ג דאיהו אתחייב לגביה יתיר מההיא פקדונא לאו כדאי לאתאחדא ביה הואיל ופקדונא אתמסר לגביה ואי יסרב ביה וודאי נבדוק אבתרי' דלאו מזרעא קדישא הוא ולאו מבני מהימנותא כו' ע"ש ויש לזה פנים עפ"י נגלה והיא שיטת הריטב"א ז"ל פ' הכותב דהיכא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון צריך למעבד השבה מעליא ועיין ש"ך סי' נ"ח סק"ט לכן בעל נפש ירחיק מזה עכ"ל מלבד דזה לא נמסר לדיינים לדון אך אל האדם לעשות דין בעצמו אם בעל נפש הוא אבל בנדון דידן גם אם ישאל השליש אם מחויב להחזיר לדעת הזוה"ק היינו אומרים לו דאינו מחויב דהנה הברכי יוסף שם כתב וז"ל וה"מ שקדם החוב לפקדון אבל קדם הפקדון ואח"כ הלוהו מותר לעכבו הרמ"ע מפאנו בהג"ה כ"י מס' הזוהר עכ"ל הובא בפ"ת שם בסק"ב יע"ש:
ונלע"ד טעם הדבר בנגלה (ובנסתר לא זכיתי לעמוד בסוד ד'. והנגלות לנו) דבקדם החוב ומכל זאת הפקיד המפקיד אצלו וסמך על הימנותי' שלא יעכב וגם הוא קבלו בתורת פקדון ולא בתורת תשלומין לזאת הוי חסרון הימנותא כשמעכבו משא"כ כשקדם הפקדון המפקיד לא נתן לו הנאמנות והנפקד לא הטעה אותו שקבלו בתורת פקדון כי אז באמת קבלו אדעתא דהכי אך אח"כ נתחייב לו בזה שרי לעכבו ולית בי' משום חסרון הימנותא. וא"כ בנידון דידן לא מבעיא אם נתחייב המפקיד להשליש אח"כ פשיטא דשרי לעכבו אך גם אם נתחייב מקוד' מ"מ הלא בעת שנתן המעות להשליש הלא נשלש עבור הזוג אשר לא הי' יכול הנפקד לעכבו וא"כ המפקיד לא נתן לו הנאמנות והנפקד לא הטעם אותו אך אח"כ נסתעף כי צריך להחזיר המפקיד אין שום חסרון הימנותא בזה גם לדעת הזוה"ק והשליש זכה בדילי' כנלע"ד:
ובצפייתי צפיתי להמרדכי ז"ל שכ' בשלהי פרקין בשם הירושלמי וז"ל רבא בר עולא איערם איערומי פי' הי' שואל ממנו חפץ אחר יו"ט ומעכבו עבור הלואת יו"ט ומשמע דיכול להעביט דבר השאול עכ"ל ואם הנאמר דהירושלמי אינו חולק על הזוהר צריכין לחלק בין שאלה לפקדון כדדייקא לישנא דזוה"ק שם הואיל ובפקדונא אתמסר לגבייהו וההבדל הוא דפקדון המפקיד בא אליו וסמך על הימנותיה וגם קאים ברשותא דהמפקיד בנגנב או נאבד שלו נאבד או נגנב וצריך למעבד השבה מעליא וכמש"כ הקצות משא"כ בהלך ושאל או לוה אדעתא דהכי על אחריות שלו לעכבו בשביל ממונו בכה"ג לא נאמרו דברי הזוה"ק (יעוין סמ"ע סי' פ"ב ס"ק נ"ג) וממ"נ אין לחוש בשאלה והלואה כי אם נימי שאין לחלק בין פקדון לשאלה הלא הירולשמי יחלוק על הזהר וקיי"ל כירושלמי נגד הזוהר ומעשה רב דרבא בר עולא עבד עובדא ובודאי דסבירא ליה דגם בעל נפש א"צ לחוש ואם נאמר כאשר נלע"ד שלא לאפושי בפלוגתא דהזוה"ק לא קאמר רק בפקדון א"כ בשאלה והלואה לכ"ע אין חסרון הימנותא בזה כנלע"ד לפום רהיטא. אם כי תקנת עיקול נעשה גם בשאלה והלואה כמבואר במרדכי ז"ל אנא קאמינא רק במקומינו דלא נהיגי גבן תקנה זו אך לחוש לדעת הזוה"ק בזה נלע"ד דלא נאמר רק בפקדון וכדאמרן: