אור ברסלב
חידושי אנשי שם שם סימן סו

חידושי אנשי שם· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

שם סימן סו

שם סימן סה

ס"ו ע"ד שאלתו וז"ל והנה אירע בק"ק ברעסטיצקי הסמוך לעירנו מעשה נוראה ונפלאה שאחד נתן ג"פ לאשתו בע"כ ונתינת הגט הי' בדרך הזה שנכנס לביתו וכתב על נייר הרי את מגורשת ומותרת לכל אדם ודין דיהוי ליכי מנאי וקרא שני אנשים ואמר להם שיעמדו בעת שיתרה אותה שרצונו לדור עמה והיא תראה להשתדל שחותנו יתן לו חדר מיוחד בביתו ובאם לאו יתן לה ג"פ והאנשים האלה יראים ושלימים הם אתו קרואים והולכים לתומם ולא ידעו מורשי לבבו שכוונתו עשות המזמתה ובבואם שמה דיבר עם אשתו התראה זו ובעת שדיבר עמה לקח הקוויטל הנ"ל והניח ידו על הצעיף לתלות הקוויטל הנ"ל והמה ראו כי ממשש בצעיף ולא ידעו על מה ולמה ואמרו להאשה כי תלך כי רצונו ליקח מידה השט"ט בחזקה והוא אמר לה בחשאי ה"ז גיטך והיא לא שמעה ולא ידעה מזה וגם העדים לא ידעו ויהי כראותו כי כבר תלה הקוויטל בצעיף הלך ונס במהרה לחוץ והעדים גם המה הלכו לדרכם ובחוץ אמר להם המעשה כי נתן לה ג"פ לאשתו והלכו העדים לבית האשה ואמרו אולי בעת משמושו נתן גט ותלה בצעיף והסירה מהרה הצעיף מעל ראשה וראתה הקוויטל הנ"ל וקראו האנשים וראו כי נכתב הדברים המבוארין למעלה והביאו אותו אלי לק"ק הארחוב והאשה הנ"ל היא רכה בשנים ויש לה מאתו שלשה בנים קטנים מאוד הצריכין לאמן והאיש הנ"ל הוא מופלג בתורה ומפורסם בשלשלת היוחסין מיוחסי כהונה והוא כהן עכ"ל שאלתו: תשובה נלפענ"ד דהגט זה אין בו ממש מכמה טעמים אקד כיון דהוי בלי ע"ח ולא ע"מ כיון דלא אמר לפניהם לא בתחלה ולא בשעת מעשה דנותן לה גט ואף להסוברים דבלי אמירה נמי הוי גט מן התורה היינו אם עכ"פ ראו המסירה רק דלא ידעו מה הוא אז כיון דעידי מסירה כרתי והרי ראו שנתן לה דבר ואגלאי מלתא דהוי גט כתוב בו לכך הוי גט מן התורה אבל אם לא ראו המסירה כלל דהרי סברו שהוא ממשמש בצעיף ליקח ממנה השט"ט א"כ לא ראו המסירה כלל ואיך שייך לומר עידי מסירה כרתי במה נקראו עידי מסירה אם לא ראו המסירה ולמעט בפלוגתא עדיף דהרי הטור כתב בסימן קל"ו דאם לא היו עסוקין באותו ענין אינו גט מוכח דאינו גט מן התורה כמו בקדושין ולכך נהי דהרמב"ם ס"ל דהוי גט מן התורה מ"מ היינו רק אם ראו המסירה אבל אם לא ראו המסירה אף שעמדו שם ודאי אינו כלום ומה שחשש רו"מ מה דהוי כתב ידו הנה מלשון המשנה ורש"י משמע דכת"י לא הוי גט רק אם הוי חתום בו ע"א אבל בלי ע"א לאו כלום הוא וכן כתב לי חכם אחד בתשובה בשם הרדב"ז בתשובה דסמך בזה על דעת הרמב"ם דכתב ידו בלי ע"א לא מהני כלל מן התורה והגם שאני הוכחתי שם מפירש"י להיפוך והוא במהדורא ג' סי' כ"ב לק"ק לאצקי ומן הש"ס אם יהי' הזמן גורם אעתיק לו תשובה זו מ"מ נראה דלפ"ז יהי' עיקר הטעם כמ"ש רו"מ בשם הת"ג סימן ק"ל דהטעם דאמרינן מן הסתם היו בע"מ כמו בחתימת עדים והנה באמת זה בחדושים בתו"ג ס"ק כ"ז אבל בביאורים ס"ק כ' מוכח להיפוך מיהו העיקר נראה כמ"ש בבאורים וכמו שאבאר בעזה"י ומה שכתב רו"מ דאעפ"כ הרי בע"ח בלי ע"מ נמי פוסל לכהונה לא דק רו"מ בזה דהרי מה דפוסל בזה הוי רק מכח גזרה אטו ע"מ ומה דגזרו בזה יותר מכל פסולי תורה היינו כיון דבעלמא היכי דלא ידעינן אם הי' ע"מ או לא מכשירין הגט בע"ח לבד ותלינן שמן ההתם הוי ע' מא"כ השתא נמי אם נתיר לכהונה ע"י ע"ח לבד נהי דלפי האמת לא הי' שם ע"מ מ"מ מאן מפיס וכשיראו שמתירין בגט בע"ח יבאו להתיר אף אם לא נדע אם הי' שם ע"מ או לא יתירו נמי בע"ח לכך גזרו הא אטו הא א"כ תינח בגט בע"ח דשכיח הוא עפ"י רוב וגם מותרת להנשא לכתחלה בגט זה ולכהן אוסרים אותה להנשא א"כ יש חשש אחלופי בזה אבל בגט בכת"י בלי ע"ח זה לא שכיח הוא וגם הרי עכ"פ אסורה להנשא לכל העולם מדרבנן עכ"פ ואין נ"מ בין כהן או לא רק כשמזדמן שבעלה הוי כהן אז אמרינן שגט כזה פוסל לכהונה א"כ זה לא שכיח הוא שבעלה יהי' כהן ויגרשנה בכתב ידו בלי עדים ולכך ידוע דבכל מלתא דלא שכיחא לא אמרינן לא פלוג ולכך אוקמוהו אדינא דאם לא ידעינן אם הי' ע"מ פוסל לכהונה אבל אם ידוע שלא הי' ע"מ אינו פוסל ואוקמוהו אדינא והנה זה נראה עיקר דמה דכת"י מהני הוי רק מכח דאמרינן שמן הסתם היו ע"מ אבל בלא"ה ודאי לא מהני מן התורה דהרי ש"ס מפורש הוא דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות מב'. ומ"ש התו"ג בביאורים שם בשם הרשב"א יבמות ל"א דשאני גרושין דלא הוי חב לאחריני אחר המחילה ונשיקת עפרות זהב של הרשב"א דבריו תמוהין בזה דהרי אם יהא כדבריו הרי עכ"פ כתיב ויצאה והיתה אתקיש יציאה להויה ואם בקדושין בלי עדים לא מהני דהוי חב לאחריני ה"ה נמי בגט ועוד דודאי גט הוי חב לאחריני דפוסלה לכהונה כמ"ש התו"ג שם ולא הי' צריך לכך דבלא"ה כל גט הוי חוב לה כמ"ש בש"ם פ"ק דב"מ גבי חצר ובגיטין גבי תן גט זה לאשתי וכמה דוכתא:

ומ"ש התו"ג ליישב דלא הוי זה חוב דבידו לגרשה דבריו תמוהין דמה בכך סוף סוף הוי חב לאחריני ולא מהני זה רק לענין מגו שפיר אמרינן דמה בכך דהוי חוב סוף סוף כיון דבידו נאמן ותינח לענין נאמנות אבל לענין עדים מה בכך דהוי בידו סוף סוף כיון דהוי חב לאחריני ילפינן מממון דבעינן עדים ותדע דאל"כ למה מחלק הש"ס בב"ב דף קל"ד בבעל שאמר גרשתי את אשתי דלמפרע אינו נאמן ולהבא נאמן ולמה לא יהי' נאמן על למפרע הרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כקושיות הש"ס בקדושין מה אמרת דהוי חב לאחריני כיון דעכ"פ בידו לגרשה א"כ סוף סוף יעשה החוב ויפסלו לכהונה וא"כ לא נקרא חב לאחריני ושוב יהי' נאמן אף על למפרע מכח הודאת בע"ד ובפרט אם אף גם הוא מודה אף דליכא מגו ולמפרע לא הוי חב לאחריני דלא משכחת לה דהרי בלי אמירתו מכ"ש דלא תפסי בה קדושין למפרע דהיתה א"א וא"כ למה לא יהי' נאמן למפרע נמי מכח הודאת בע"ד ובע"כ דבידו לא מהני רק לענין מגו אבל מ"מ חוב הוי ולא מהני בזה הודאתם רק בעדים או במגו ולכך מאיזה טעם יוכשר כתב ידו בע"כ הטעם הוי רק דתלינן שמן הסתם הוי ע"מ ואפשר ליישב דברי הרשב"א שהוא יהי' סובר כדעת הרמב"ם דכת"י וע"א בעינן ולכך בזה יהי' א"ש דבריו כיון דפליגי בש"ס בפ"ג דקדושין דרבי ור"נ פליגי חד סבר מה לי לשקר כחזקה דמיא וחד סבר מה לי לשקר כעדים דמיא ונהי דאנן קיי"ל דמה לי לשקר לא הוי כעדים רק כחזקה מ"מ חזקה גופא דמיא לע"א ועדיפא מיני' דהרי אין ע"א נאמן נגד החזקה ולכך עכ"פ מה דהוי בידו לגרשה הוי כע"א עכ"פ א"כ בהצטרף ע"א הוי ב' עדים ושפיר דומה לממון אבל בלי עד כלל ודאי לא מהני מן התורה כיון דהוי חב לאחריני והסוברים דמהני אף בלי עדים כלל בע"כ הוי מטעם דתלינן שהי' ע"מ אבל בידוע שלא הי' ע"מ ולא הוי ע"א רק כתב ידו ודאי לא מהני לכ"ע ועוד נראה לדידן ישתנה דין זה אף אי נימא כדעת הרשב"א דלא בעינן כלל עדים בכת"י ומטעם דזה אינו חוב דהוי בידו לגרשה מ"מ לדידן לא שייך זה כיון דאמרינן בש"ס פ"ב דקדושין גבי לאחר שאשתחרר דלא הוי בידו דמי יימר דמזדקקי לי' הני תלתא משמע דמכח זה נחשב אינו בידו וא"כ ה"נ איך נימא דבידו לגרשה מי יימר דמזדקקי לי' העדים מיהו זה אינו דדוקא בב"ד דבעינן מומחין שייך לומר מי יימר דמזדקקי לי' אבל בעדים דדי בעדים דעלמא ודאי ימצא אף עדים כן א"כ תינח לדין הש"ס דמותר לגרש בע"כ או לדידן היכי דהיא מסכמת להתגרשת אבל היכי דהיא אין רצונה בגירושין והוא מגרשה בע"כ א"כ כיון דהוא עובר חרם והעדים עכ"פ עוברין אלפני עור וא"כ כיון דהוי דרך איסור וצריך למצוא אנשים קלים דלא חיישי לכך בזה ודאי שייך לומר מי יימר דמזדקקי לי' העדים והסופר ושוב לא הוי בידו (ועיין רש"י גיטין דף י"ח ע"ב ד"ה אהנו דלכתחלה לא תנשא ולא כתבי לי' סהדי ייע"ש א"כ מוכח דכל דהוי דרך איסור לא חתמו לי' סהדי וה"ה נמי בזה וא"כ בזה ודאי שייך מי יימר דמזדקקי לי' עדים ודוק) וחב לאחריני הוי ובעינן מדין תורה עדים וכתב ידו לא מהני כלל ולא מבעי' אם חרם הוי ד"ת אף אם הוי דרבנן כיון דעכ"פ לדידן לא שכיח שיזדקקו לי' עדים לא הוי בידו ושוב הוי חב לאחריני אך לפ"ז נתחדש לנו קושיא אחת דהרי קיי"ל דלא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר ומה דאמרינן אפילו הקדיחה תבשילו מחלק הש"ס בגיטן בין זווג ראשון לזווג שני וא"כ קשה מהו פריך הש"ס בב"ב דף קל"ה גבי מ"ש ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ופריך והא כי אתא רב יצחק וכו' אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכו' ומהו פריך ולמ"ל לתרץ כאן למפרע כאן להבא הו"ל לתרץ כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני דבזיווג שני כיון דליכא איסורא הוי בידו אבל בזיווג ראשון כיון דאסור לגרשה לכך לא הוי בידו דמי יימר דמזדקקי לי' עדים וצ"ע בזה עכ"פ היתר הראשון נראה ברור דבלי ע"א ובלי ע"מ אף להרשב"א אין חשש. והנה נשמט מלעיל שמ"ש רו"מ דזה הוי כעסוקין באותו ענין אין נראה דעסוקין לא מהני רק מטעם דאז הוי כאומדנא דמוכח דע"ד ראשונה הוא עושה והיינו היכי דניכר מתחלה שבודאי יעשה כן ואין מעכב בדבר כמו בקדושין היכי דנתרצית כמ"ש הב"ש שם סימן כ"ז או בגיטן מדין הש"ס דיכול לגרשה בע"כ אז אם מדבר בענין גירושין בלי תנאי ושאלה אז בשעת הדבור הוי כאומדנא דמוכח שיעשה כן ומה דעושה אח"כ הוי אומדנא דע"ד ראשונה הוא עושה והוי כפירוש אבל אם אינו רשאי לגרש מן הדין אז נהי דהוא אינו אומר כן יתכן להיות דלהפחידה אומר כן כמו דאמרינן בעלמא גבי איזיל ואגזרי' לדקלי' דפלניא דעביד אינש דגזים ולא עביד א"כ ה"נ אף דהוי עסוקין באותו ענין ליכא אומדנא לומר דודאי יעשה כן ולומר דמה שעשה אח"כ הוי ע"ד ראשונה לא הוי בזה סתמא כפירושו ובפרט אם אינו אומר לחלוטין רק דרך תנאי והפחדה י"ל אף לדינא דש"ס כיון דקשין הגרושין ונחשב פורעניות כמשחז"ל לא מקדים אינש פורעניות לנפשי' י"ל דהוי מוכח דרק להפחידה אומר כן ולא הוי בזה כפירוש ואין לו דין עסוקין באותו ענין ולדידן דאסור לגרש בע"כ ודאי אין לו דין עסוקין באותו ענין דזה מהני רק מכח אומדנא דמוכח דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וכל דהוי דרך איסור ליכא אומדנא והוכחה על כך ולא נחשב בזה עסוקין באותו ענין ומיהו אין נ"מ בזה כיון דכאן לא ראו המסירה כלל ואינו דומה כלל למה שפלפל הב"ש בסימן מ"ב בענין עדים בידיעה בלי ראי' אם מהני בקדושין וכו' דאף אם מהני היינו רק אם הי' להם הידיעה בשעת ראייתם אז י"ל בזה דהידיעה הוי כראי' והוי בעדים אבל אם בשעת ראי' אף ידיעה והוכחה לא הי' להם רק דאח"כ נודע להם זה למפרע ודאי לא מהני דבשעת ראי' לא הוי ידיעה ובשעת ידיעה ליכא ראי' א"כ בשעת מעשה וחלות הגרושין הי' ראוין לחול לא הוי ידוע לעדים והוי גט בלי עדים וז"ב ונכון ועוד טעם שני נראה דמה שמהני כתב יד הבעל מן התורה אף בלי עדים היינו אם אמר לה שנותן לה לשם גט ואף להרמב"ם דס"ל מן התורה לא בעי אמירה היינו רק דסתמא הוי כאלו אמר דנותן לה לגרושין כמו דאמרינן בעלמא סתמא לשמו קאי ואף דלגרושין סתמא לאו לגרושין קיימי היינו בכתיבה בעלמא אבל אם כבר נתן לה גט זה והרי אמרינן דמן הסתם לא מקדים אינש פורעניות לנפשי' וכן מילי דכדי לא עביד אינש לכך הוי סתמא כפירושו שנותן לה לשם גירושין א"כ תינח היכי דלא הוי דרך איסור אבל בזה"ז דאסור לגרש בע"כ א"כ בזה סתמא לאו לגרושין עומד בזה מודים כ"ע דבעינן אמירה ובלי אמירה לא הוי הנתינה לשם גירושין דסתמא לאו לגירושין קאי ועוד דנגד חזקה דמילי דכדי לא עביד אינש יש חזקת כשרות להיפוך דמלתא דאיסורא לא עביד אינש ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואף דאומר אח"כ דכיון לשם גירושין אינו נאמן חדא דאין אדם מע"ר ועוד דהוי למפרע ובעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן על למפרע דליכא מגו מיהו זה לא יושיעני דעכ"פ יהי' שוי' נפשי' חד"א אך מטעם הראשון א"ש כיון דלא הוי סתמא לגרושין עומד אף דכיון באמת לגירושין לאו כלום הוא ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש בסימן קל"ו למה בקדושין בלי אמירה לאו כלום הוא ייע"ש שנדחק ולפמ"ש ניחא בפשיטות דבקדושין אף דהוי בשטר מ"מ כיון דאפשר דהוי על לאחר זמן ויקדשנה אח"כ א"כ אין נתינה זו סתמא עומד לשם קדושין דעכשיו אבל בגרושין כיון דאמרינן בגיטן דף י"ח דלא מקדים אינש פורעניות לנפשי' א"כ נתינה זו הוי סתמא עומד להתגרש מיד לכך הוי סתמא לגרושין עומד מיד לכך לא בעינן אמירה וא"ש ותינח בדרך היתר אבל בדרך איסור הוי כמו בקדושין ובעינן אמירה מפורש ובלא"ה לאו כלום הוא והוי דברים שבלב ואינן דברים וז"ב ונכון לפענ"ד ועוד יש לצרף היתר בזה מה דלא כתיב בו שמם כלל והנה פשט לשון הסוגיא מורה מדקאמר בדף כ' למהו ניחוש לה הא בעינן שינה שמו ושמה וכו' משמע דבלא שמם לא הוי גט כלל מן התורה ונראה דזה ודאי כיון דכתיב ספר כריתות ודרשינן דבר הכורת בינו לבינה בעינן שיהי' ניכר ממנו שהוא הכורת בינו לבינה וצריך שיהי' נזכר מי הם והר"ן דלמדו מספר דבעינן ספירת דברים הביאו בתורת גיטן סימן קכ"ט ס"ק כ' זה הוי רק מכח לולי זה כיון דהיא מוחזקת בו ותפיסתה מוכחת עליו דהוי גט וקיי"ל אין אדם מגרש את אשת חברו לכך אף בלי שמו ושמה סתמן הוי כפירושן והוי כפירוש ובזה ישבנו דברי המרדכי דס"ל דשמו ושמה הוי רק דרבנן ותמהו עליו מן הש"ס וישבנו בזה והבאתי מדברי הר"ן בפ' הכותב שכתב הטעם דלכך בעינן בשטרות כמו"ס מכח דבשאר מטלטלין כיון דתפיסתן מוכחת עליהם לכך לא בעינן כתיבה אבל בשטרות דאין תפיסתן מוכחת על הממון שבתוכן כיון דאין גופן ממון לכך בעינן כתיבה ייע"ש כן ה"נ בזה בכל גט לא בעינן שמו ושמה מטעם דתפיסתה מוכחת עלי' דשלה היא וכיון דאין אדם מגרש אשת חברו הוי תפיסתה מוכחת עלה לכך לא בעינן שמו ושמה א"כ תינח אם נתן לה רק גט אבל אם נתן לה ספר תורה בכלל כזה אין תפיסת ס"ת מוכחת דהוי בידה לגרושין וכל דאין התפיסה מוכחת עלה בעינן מן התורה שמו ושמה וא"כ נראה דגם הר"ן ס"ל סברתינו וכיון שכן הוי דבר הכורת בינו לבינה אפילו בלי שמו ושמה כיון דהתפיסה מוכיח ולכך הוצרך הר"ן ללמדו מספירת דברים והמרדכי לא ס"ל הך סברא דספירות דברים ולכך ס"ל דלא בעינן מן התורה שמו ושמה אך זה הכל היכי דהתפיסה מוכיח אבל באין תפיסתו מוכחת מודים דבעינן שמו ושמה מן התורה וא"כ תינח היכי דהוי ע"ח אז כיון דנראה מתוכו דהוי גט שייך לומר דתפיסתה מוכיח עלה וכיון דאין אדם מגרש אשת חברו הוי תפיסתה מוכחת עלה אבל בליכא ע"ח אף דהוי ע"מ כרתי מ"מ בזה בעינן פירוש שמו ושמה אז נקרא הכורת בינו לבינה אבל בלא"ה לא מהני מן התורה דאין תפיסתה מוכחת עלה כיון דבלי עדים ובלי שמו ושמה נראה כחספא בעלמא ולא כגט ולא שייך בזה תפיסתה מוכחת עלה דחספא בעלמא הוא בלי עדים בזה מודים דבעינן שמו ושמה מן התורה בזה א"ש נמי הסוגיא דגיטן דשם כיון דלא הוי ע"ח בעינן מן התורה שמו ושמה ולמעט בפלוגתא עדיף ונראה לומר דאף המכשירין בלי שמו ושמה בזה בעינן ע"ח מן התורה אבל בלי ע"ח לא מהני מן התירה בלי שמו ושמה לכ"ע:

והנה עפ"י דברי הר"ן שלמד זה מספירת דברים הי' אפשר ליישב דקדוק של התוס' למה נקטה המשנה שינה שמו ושמה פסול הרי אף בחסרון שמו ושמה נמי פסול ולפי הנ"ל י"ל כיון דזה הוי פלוגתא דריה"ג ורבנן דר"י יליף מספר דבעינן דבר שאין בו רוח חיים ורבנן דרשו ספר לספירת דברים וי"ל דבזה פליגי דלר' יוסי דלא ילפינן מספר לספירת דברים כשר בלא כתב שמו ושמה מן התורה ולרבנן דדרשו ספירת דברים בעינן שמו ושמה מן התורה ולכך י"ל דהמשנה בפלוגתא לא קמיירי ותנא מלתא דפסיקא לכ"ע ובשינה פסול אף לר' יוסי אבל בחסרון שמו ושמה הוי פלוגתא דר"י ורבנן וכיון דקיי"ל כרבנן בעינן שמו ושמה מן התורה:

והנה עוד הי' לי תירוץ אחד לפרש דברי המרדכי דלא תקשה עליו מש"ס הנ"ל אך אח"כ הגיע לידי ספר ג"פ ומצאתי בסי' קכ"ח ס"ק יו"ד פירוש זה לכך לא העליתיו. והנה גם הג"פ העלה שם דהוי ספק גרושין בחסרון שמו ושמה והנה לו יהא כן הוי נמי ס"ס דלמא בעינן שמו ושמה מן התורה ואת"ל לא בעינן דלמא כהפוסקים דכתב ידו ועד בעינן אבל כתב ידו לבד לא מהני מן התורה ועוד דלמא כהטור בסימן קל"ו דבעינן אמירה ואם לאו אינו גט מן התורה מיהו מצד דעת הטור אין בו סמיכה דנראה דבלא אמירה עכ"פ פוסל לכהונה גזרה אטו גט כשר דלא גרע מע"ח בלי ע"מ שכתב הב"ש בסימן קל"ג בשם הש"ג דפסול והיינו כמ"ש לעיל כל דאין ניכר מגוף הגט הפסול גזרינן אטו כשר וה"ה בזה מיהו בלא"ה הוי ס"ס גם אף עפי"כ יש לצרף בזה דעת הטור כיון דעכ"פ מן התורה אינו פוסל לכהונה רק מדרבנן מכח גזרה א"כ בכה"ג דהוי כתב ידו ולא שכיח הוא לא שייך גזרה זו לכך להטור כשרה לכהונה א"כ יש לנו ג' ספקות דעת המכשירין בלי שמו ושמה ודעת המכשיר בכת"י בלי עד כלל ודעת הטור דבלא אמירה לא הוי גט: ועוד נראה דבכתב יד הבעל אף להסוברים דמהני אף בלי עד כלל מ"מ בזה ודאי בעינן שמו ושמה מן התורה דהרי זה ודאי אף להסוברים דלא בעינן מן התורה שמו ושמה היינו להיות מפורש בגט לא בעינן אבל העדים בעצמן ודאי צריכין להכיר שמו ושמה דהרי צריכין שיכירו אותם וגם בעינן בזה שיהי' עדות שאתה יכול להזימה ושיהיו ראוין להעיד בב"ד א"כ עכ"פ הם צריכין להכיר אותם וכשיעידו בב"ד צריכין להעיד שיודעין שזה הבעל והיא אשתו א"כ נהי דכתב ידו מהני מן התורה היינו כיון דהוי כתב ידו הוי כאלו הוי עדות שנחקרה בב"ד וא"כ עכ"פ בעינן שיהי' הכתב באופן דמהני בעדים שנחקרו בב"ד וכיון דבעדים בעינן דעכ"פ הם בנפשם יכירו אותם ויעידו כן בב"ד כן ה"נ בכתב ידו דהוי כאלו הוי עדים שנחקרה בב"ד הוי הכתב גופו כעדים ובעינן בו הכרה מתוכו שמו ושמה שיהיו מתוכו ניכר מי הם אז הוי כעדים וזה ברור בסברא וכדי הוא להצטרף להסוברים דבכל דוכתא בעינן שמו ושמה ולמעט בפלוגתא עדיף וי"ל בזה להסוברים דבלי עד כלל נמי מן התורה למ"ל עד אחד דנקט במשנה כת"י וע"א וכו' וגם מה טיבו של ע"א בדבר שבערוה ולפמ"ש י"ל כך כיון דבהכרת האיש והאשה די בע"א דהוי מלתא דעל"ג א"כ א"ש דודאי היכי דנתפרשו שמם מהני כת"י אף בלי עד כלל אך אם לא נתפרש שמם בעינן ע"א עמו ואז כיון דהעד החתום מכיר אותם די בכך דלענין הכרה די ידיעת העד ולענין שיחשבו ב' עדים על הגט הוי כתב ידו כעדים ודוק היטב: ועוד יש לצרף בזה מה שהעיר רו"מ דלא פירש בגט דכתבו לשמו ולדעת הב"ש בסימן קל"א פסול מן התורה רק דכתב רו"מ דהפ"י בק"א דה' גיטן חולק עליו והנה באמת אחר המחילה לא דק בזה רו"מ דהרי הפ"י דייק שם בלשונו דכיון שהבעל מצוה לסופר לכתוב לו גט הוי סתמא לשמו א"כ תינח אם ציוה לסופר לכתוב הוי אמירה ממנו אבל אם הוא עצמו כתבו ודאי צריך לפרש מן התורה ואף לולי כן נראה דהייני בזמן הש"ס כיון דהוי בידו לגרש בע"כ אז כיון דכתבו הוי סתמא לשמו אבל בזה"ז דאין מגרשין בע"כ א"כ בשעה שכותב אינו יודע דאולי לא רוצה לקבל הגט ומה"ט כתבו הפוסקים בשליח לקדושין דא"י לעשות שליח אחר דהוי מילי דכדי דאולי לא תרצה לקבל הקדושין וא"כ ה"נ אולי לא תרצה להתגרש או תחזור בה א"כ בזה הוי רק כסופר הכותב טופסי גיטן דכתבו על הספק שמא יצטרך וה"ה בזה ומודה הפ"י דלדידן סתמא לאו לשמו קאי ובעינן שיפרש בפיו לשמו ומכ"ש אם באמת לא רצתה והוא כתבו כדי ליתן לה בע"כ ומעשיו יוכיחו דמרצון האשה אין מגרשין בגט כזה ובע"כ דכתבו לגרש בע"כ וכיון דכל אדם יש לו חזקת כשרות בזה ודאי סתמא לאו לשמו קאי והדין בזה עם הב"ש לכ"ע דבלי פירש בשפתיו לאו כלום הוא:

גם יש לצרף בזה מה שלפי העתקת רו"מ לא הוי כתוב בו מנאי וכן בלשון הרי את מגורשת לא הוי כתוב בו ממני והוי ידים שאין מוכיחות ונהי דקיי"ל כרבנן דלא בעינן זה היינו מטעם דאמרינן בנדרים דאין אדם מגרש אשת חברו ותינח אם הוי תלינן בו הוי כדין וכתורה לא מחזקינן אינשי ברשיעי לומר דאחד נתן לה אבל גם אם הוי ממנו הוי דרך עברה שוב יש לחוש דלמא אחד נתן לה כן להכשילה ובעינן ידים מוכיחות לכ"ע כן יש לצרף בזה לסניף ובאמת א"צ לכך כי כדי המה היתרים הראשונים, להתירה ואין חשש וממש כלל בגט והיא מותרת לישב עם בעלה כהן כדין המפורש ברמב"ם פ"י מה' גרושין דכל שבטל מן התורה אין בו ריח הגט חוץ מהאומר ה"ז גיטך ואי את מותרת לכל אדם ייע"ש ואף הראב"ד החולק שם דוק בלשונו דדוקא בדבר שאין פסולו ניכר מגוף הגט בזה גזרינן אבל בדבר הניכר פסולו מגוף הגט מודה ייע"ש וכן כתבתי בתשובה לק"ק לוצקא על המעשה דק"ק באר"ד כיוצא בזה כתבתי זה מסברא וכן מוכח מלשון הראב"ד כן:

והנה בהיותי בזה ראיתי שלא להוציא הדבר חלוק ובלי פלפלת כל שהוא ולהרבות אין בידי מאפס הפנאי ואני מוכרח להוציא ישן מפני חדש מ"מ מה שפלטה קולמוסי אכתוב ליישב דברי הרמב"ם התמוהין שכתב דלימוד דאשה גרושה מאישה הוי רק אסמכתא ובש"ס פרק הזורק דקאמר ורבנן איסור כהונה שאני מוכח דהוי מן התורה ייע"ש בהה"מ שהניח בצ"ע והוא חומרא גדולה ומה שנראה לישב די"ל דקשה איך חל לאו דגרושה על איסור אשת איש הרי הוי איסור חל על איסור ואין לומר דהוי כולל כיון דאם בעלה כהן נמי נאסרה לו הרי התוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב כתבו שם דאיסור קל על החמור אינו חייל אפילו בכולל והרי לאו דגרושה הוי רק לאו ואשת איש חמור דהוי במיתה ואין לומר דהרי כתבו שם דא"א אינו חמור דיש לו היתר בחיי אוסרה היינו נגד אחות אשה דהוי לאו השוה בכל אך באיסור כהונה דהוי לאו שאינו שוה בכל וזה קל כדמוכח בפ"ק דיבמות לענין עשה דוחה ל"ת וא"כ יש כאן באיסור תרתי קולא דהוי רק לאו ואינו שוה בכל ואשת איש הוי במיתת ב"ד ושוה בכל נהי דיש לו חד קולא ולא הוי חדא במקום תרתי וא"כ אינו חל אף בכולל ולכאורה הייתי רוצה לומר דבאמת הכוונה דחל רק לאחר מיתת הבעל כדאמרינן בפ"ג דיבמות דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי היכי דפקע אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל א"כ ה"נ י"ל דאיסור גרושה בזו חל אם מת הבעל אסורה משום גרושה אך נראה דאינו דומה דהרי קיי"ל אין גט לאחר מיתה ובשלמא אחות אשה דשייך בכל זמן י"ל דהוי כאלו עתה נשאה וחייל עתה איסור זה אבל בגרושה כיון דמת לא משכחת לה איסור גרושה כיון דאינו גט לאחר מיתה וא"א לומר איסור גרושה רק דחל מחיים ואז היתה אסורה משום אשת איש וא"כ לא משכחת איסור כהונה כלל ואין לומר דבאמת הכוונה דלכל כהן ליכא איסור גרושה רק לבעלה אסורה חדא דלשון הש"ס חוץ מריח הגט שפוסל בכהונה משמע דפוסל לכל כהן ועוד דא"כ לא שייך תירוץ הש"ס דמתרץ בגיטן איסור כהונה שאני דבשלמא אם היתה נאסרת לכל כהן בזה שייך לומר איסור כהונה שאני אבל אם לכל כהן אינה אסורה משום גרושה רק לו לבד בשבילו לבד לא שייך לומר איסור כהונה שאני ולכך ס"ל להרמב"ם דבאמת הוי רק אסמכתא והש"ס דקאמר איסור כהונה שאני היינו דהתם הוי ס"ל דאיסור כולל חל אפילו בקל על החמור ולכך כיון דהוי כולל לכך משני דאיסור כהונה שאני ולא הוי צריך לומר דהוי אסמכתא אבל לדידן כיון דמוכח מסוגיות הש"ס דיבמות דף ל"ג דפריך והא ר"י הבערה ללאו יוצאת מוכח דכולל לא מהני בקל על החמור בע"כ הוי זה רק אסכתא ומר"א פשיטא דלק"מ לפ"ז דזה תלי' בזה דלר"א דיליף מזה שהגט חל וליכא איסור א"א ודאי דהוי זה דרשא גמורה אבל לרבנן דס"ל דאסורה משום א"א א"א לומר דהוי דרש גמור דא"כ קשה הרי אין אחע"א או דנלמוד מזה דאיסור קל חל על החמור בכולל ונילוף מזה ומה פריך ביבמות לר' יוסי דהבערה ללאו יוצאת ובע"כ דס"ל להש"ס דמשם אין ללמוד דהוי אסמכתא ויש להרמב"ם סייעתא מסוגיא דיבמות מדלא יליף מזה לכולל בקל על החמור ודו"ק היטב הנה את זה ראיתי להמליץ על הרמב"ם כרגע חדא. סיומא דפסקא דהאשה מותרת בבעלה ובעלה מותר בה בלי חשש ופקפוק כלל ולשוא עמל הבעל ברמי' שלו ולא יעשו ידיו תושי' ואם על הבנים שמחה דברי ידידו והנה מה שנתחדש כאן עוד פרט אחד היות כי הבעל אמר שהעדים ידעו ושמעו שאמר לה הרי את מגורשת וכו' אך העדים מכחישין אותו ואומרים שלא ידעו ולא שמעו כלל ולא ידעו רמז רמיזה מזה והנה יש לדון בזה אם שייך לומר בזה שוי' נפשי' חד"א או לא הנה נלפענ"ד מכח זה אין כאן בית מיחוש לא מבעי' לפי האמת ודאי אין בזה חשש כי לא על זה לבד התרתי רק זולת זה נמי כתבתי שם היתרים וכדי הם להתיר בלי סמיכה זו שהי' בלי עדים רק אף גם אם נאמר דההיתר הוי מכח דהוי בלי עדים נראה נמי דלא שייך בזה לומר שוי' נפשי' חד"א כאשר אבאר:

אחד דהרי מפורש ברמ"א סימן קע"ח סעיף ט' כמה דעות דבזה"ז דאיכא חר"ג א"נ לומר שמאמין לפי דברי העד וגם כופין אותו ומשמש עמה וקשה ג"כ נימא דשוי' נפשה חד"א והרי אם מאמין בלבו אסורה לו באמת וגם אינו רשאי לומר איני מאמינך כמ"ש כן ביו"ד סימן קכ"ז וא"כ באומר שמאמינו הרי שוי' נפשי' חד"א ואיך ידור עמה בע"כ דס"ל להני פוסקים כדעת האחרים שכתב הר"ן בסוף נדרים בסוגיא דטמאה אני לך דכיון דמשועבדת לו א"י לשוי' חד"א וא"כ ה"נ בו כיון שהוא משועבד לה א"י לעשות לעצמו חד"א וחיישינן דעיניו נתן באחרת ודינו ממש כאומרת טמאה אני לך. ועוד נראה דנהי דדעת הרשב"א דשוי' נפשי' חד"א שייך אף באם הוכחש בעדים מ"מ נראה דהיינו דוקא בדבר דהאיסור נגמר בלי עדים כגון באומר שבהמה זו לא נשחטה כראוי וכדומה בזה נהי דעדים מכחישין אותו מ"מ אמרינן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אבל היכי דאין הדבר נעשה איסור רק עפ"י עדים והוא תולה הדבר בעדים והם מכחישין אותו בזה ודאי דנאמנין הם יותר דהרי קיי"ל בעד מפי עד הראשון שאמר בשמו נאמן אף דבעלמא עד נגד עד הוי שניהם שקולים ולא מהימן אחד יותר מן השני מ"מ אם תולה בו הראשון נאמן א"כ ה"נ נהי דאדם נאמן על עצמו היינו רק במעיד על עצמו אבל כאן מעיד על העדים שהם היו עידי מסירה א"כ בזה לא נחשב מעיד על עצמו רק על עצמם בזה נאמנין הם יותר ממנו ובודאי לא אמרינן בזה שוי' נפשי' חד"א ואינו דומה למ"ש החו"מ בסימן קט"ו באומר פלוני חכם תיקן לי את הכרי דלא נחשב תולה הדבר בחכם נראה דאינו דומה חדא דהתם הוי החכם רק יחיד ולכך נהי באומר מפי הראשון הראשון נאמן בזה לא נחשב כאומר מפיו ואז שקולין הם הוא והחכם והדר דינא להיות כמו בעלמא דאשה נאמנת להכחיש ע"א ושקולים הם אבל בזה דהוי ב' עדים ובעלמא אין אחר עדים כלום לכך לומר בזה שויי' נפשי חד"א נגד עדים זה גופו חידוש הוא ולכך אין לך בו אלא חדושו דהיינו דוקא אם אין הדבר תולה בעדים כלל אבל בדבר התולה בעדים ולא נעשה האיסור רק בעדים בודאי כיון דהם ב' עדים אינו נאמן נגדם להעיד עליהם שהיו עדים במה שהם מכחישין אותו ובזה לא אמרינן שוי' נפשי' חד"א ועוד דאינו דומה לחכם דהתם בתיקון הכרי אם היתה היא מתקנת לא הוי בעי לחכם כלל א"כ באומרת שתקון לפני' נהי דהחכם מכחיש מ"מ הוי כאומרת שהיא תקנה הכרי בעצמה ודל חכם מהכא לכך לא נחשבה כמעיד על החכם אבל בזה אם יתן הוא אלף גיטין בלי עדים לא יועיל ולא נגמר רק בעדים א"כ סוף סוף מוכרח לבא מכחם ועדותם והוי כמעיד עליהם לא על עצמו ובזה הם נאמנין יותר ולא אמרינן בזה שוי' נפשי' חד"א:

ובהכי מיושב מה ששאלני משכיל אחד מברעסטיצקי למה אמרינן בפ"ג דקדושין באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דמיירי באומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י ודקדק המשכיל הנ"ל למה נקט באומר שהלכו למדה"י והן אמת דזה אינו דקדוק דנקט כן דבלא"ה מה קמ"ל שהיא מותרת בקרובי' דזה פשיטא כיון דיש עדים כדבריו לכך מוקי לה באומר שהלכו למדה"י אך אם נאמר דקשה כן א"ש דבקדושין כיון דבעי עדים ודאי יכולין להכחישו ולא שייך בזה שוי' נפשי' חד"א:

ועוד נראה לצרף בזה מה דאמרינן בכריתות דף ב' דאמר אביי מודים ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות וכתבו התוס' ישנים שם דמכאן דן רבי הלכה למעשה דבלי כוונה לעדות לא הוי עדות ייע"ש. והן אמת דדבריהם סותרין לדברי הש"ס מכות וכו' וכבר כתבתי ע"ז בכמה ענינים עכ"פ נראה דנהי דלא בעי כוונה לעדים היינו בדבר שנגמר בלי עדים וא"צ לעדים ולא אברי אלא לשקרא בזה כל דראו אף שלא כיוונו הוי עדות אבל בדבר דהוי בלי עדים לאו כלום הוא רק על ידן נגמר הדבר בודאי בעינן כוונה ואם לא כיוונו לאו כלום הוא ובזה לא מצינו חולק בדבר הן אמת שמדברי התוס' במכות דף וי"ו במה שהוכיחו דבעינן ראי' והגדה דאל"כ מה נעשה בקדושין הנעשה במעמד קרובים וכו' מוכח דלא ס"ל כן וס"ל דגם בזה לא בעינן כוונה עכ"פ כיון דדעת התוס' בכריתות דבעינן כוונה ולענין קדושין וגיטין ליכא הוכחה מן הש"ס דלא כוותי' א"כ יש לצרף בזה דעתם ולדידהו ודאי דלא שייך בזה שוי' אנפשי' חד"א דדלמא לא כוונו לעדות א"כ יש לצרף דעתם להיתרים הנ"ל ולמ"ש בתשובה ראשונה גם יש לצרף דעת הראב"ד המובא בשיטה מקובצת פ"ו דכתובות בסוגיא דעוברת על דת הקשה מ"ט לא מוקי הש"ס במודית ותרצו דאין אדם משים עצמו רשע והן אמת שתמהו עליו דלחוב לעצמו נאמן וכבר ישבתי דבריו באיזה מקומות עכ"פ לדידי' דלא מהני הודאתו אפילו לגבי עצמו היכא דמשים עצמו רשע ולא אמרינן בזה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים א"כ לדידי' מכ"ש דלא שייך לומר שוי' נפשי' חד"א היכי דמשים עצמו רשע ולדעתי אף החולקים על הראב"ד שם י"ל דלא חולקים רק לענין ממון אבל לומר שוי' נפשי' חד"א ובפרט נגד עדים י"ל כ"ע מודים היכי דמשוי נפשי' רשע לא אמרינן שוי' חד"א וכאן אם נאמר דלא ידעו העדים מזה לא הוי רשע דהוי מילי דשחוק ולא עבר חר"ג אבל אם ידעו בזה העדים עבר חר"ג בזה ודאי לא מהני הודאתו לשוי' נפשי' רשע דהן אמת דהנו"ב כתב דהיכי דליכא מלקות לא אמרינן אין אדם מע"ר אבל בישועת יעקב הביא דברי הרשב"א מפורש בו להיפוך דאף בכה"ג אין אדם מע"ר לכך מכל הלין טעמי נראה דקם דינא מ"ש שמותרת לדור עם בעלה בלי חשש ופקפוק ומכח חשש הקול שיצא אין חשש כלל כמ"ש כבר בתשובתי לק"ק לאצקא בנדון המעשה כיוצא בזה בק"ק באר"ד (והוא בחבורי לעיל) ייע"ש ז"ז מחמת טרדתי אין להאריך דברי הטרוד: והנה עוד נראה ראי' לדברינו דלא שייך בזה שוי' חד"א ממה דקשה להסוברים דאפילו היכי דאיכא עדים נמי אמרינן שוי' נפשי' חד"א ממ"ש בקרא מפורש במוציא שם רע דולו תהי' לאשה והרי שוי' נפשי' חד"א מדכתבה התורה ואם אמת הי' הדבר לא נמצאו בתולים וגו' וסקלוהו מוכח דבע"כ מיירי דנעשה תחתיו וא"כ מה מהני שפרשו השמלה הרי סוף סוף שוי' חד"א ובשלמא אם נגד העדים לא אמרינן שוי' חד"א א"ש אבל להסוברים דאף נגד עדים אמרינן שוי' חד"א קשה ואין לומר דדוקא נגד עדים אמרינן שוי' חד"א אבל בדבר הגלוי לכל העולם לכ"ע לא אמרינן שוי' חד"א וכעין שכתבו התוס' ביבמות חילוק זה לענין תרי ותרי בפ' האשה רבה כן י"ל חילוק זה לענין שוי' חד"א אך זה אינו דכאן אטו גלוי לכל העולם ששמלה זו ובתולים הללו של זו הם ובע"כ דהוי רק ע"י עדים שמעידין כן וא"כ קשה הרי שוי' נפשי חד"א והנה להר"ן שהבאתי לעיל דס"ל דמדינא אין נאמן כיון דמשועבדת לו וכתבנו דה"ה הוא אינו נאמן כיון דמשועבד לה וכדפריך בש"ס בכמה דוכתא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה הוי א"ש דמן התורה לא אמרינן בזה שוי' חד"א כיון דמשועבד לה אבל לאינך פוסקים קשה מזה ולכך נראה דהנה ענין שוי' חד"א י"ל ב' טעמים או דהוי מצד הודאת בע"ד או דהוי מטעם נדר ונ"מ הוי כך אם הוי מצד נדר בעינן דוקא שיאמר האיסור בפניו כגון טמאה אני לך או קדשתני או קדשתיך וכדומה אבל אם אינו אומר האיסור בפיו רק דמדבריו ממילא מוכח האיסור לא נעשה בזה חד"א דהרי בנדר לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו וכדומה וכל דלא זכר הנדר בפיו לא הוי נדר כן ה"נ בזה כגון שאומר פ"פ מצאתי או לא מצאתי בתולים הנה זה אינו גוף האיסור רק מזה מוכח שזנתה ואסורה לו כה"ג לא שייך לומר דנעשית חד"א אבל מצד הודאת בע"ד מהני אף בכה"ג כל דאיכא שום הוכחה שכן הי' נחשב הודאה ועוד נ"מ דאם הוי מטעם נדר אז אף דהוי עדים להיפוך לא מהני דמה בכך הרי הוי כהיתר ואסרה עליו אבל מצד הודאת בע"ד י"ל היכי דאיכא עדים להיפוך עדים עדיפא ואף דבעלמא אמרינן היכי דהוי הודאת בע"ד עדיף ממאה עדים היינו לענין ממון כיון דזכה בו אחר יכול הוא לומר דסומך על הודאתו וכבר זכה בו וא"י לחזור בו אחר שכבר זכה בו השני אבל לענין איסור דלא שייך זכות יכול הוא לחזור בו ואיך נאסר לו לאכול אם אנו יודעים שהוא היתר אין בידינו לכופו ולמנעו דהרי לנו ידוע שהוא מותר דיש עדים והוא בעצמו נמי מותר כיון דידע בנפשו דשקורי משקר תחלה ולכך א"ש אף דבמוציא שם רע כיון דלא אסר האיסור להדיא בזה לא הוי שוי' אנפשי' זח"א רק מצד הודאת בע"ד ולא מטעם נדר ובזה ביש עדים ודאי מותר ולא אסרו הפוסקים ביש עדים רק היכי דאומר האיסור מפורש אז מהני מטעם נדר ובזה אף ביש עדים אסור אבל באינו אומר האיסור מפורש ודאי דמותר ביש עדים ועוד י"ל בזה דיש עוד חילוק בין הטעמים דאף להני דס"ל דאף דמשועבדת לו מ"מ יכולה לשוי' חד"א זה ודאי הוי רק מטעם הודאת בע"ד דבזה מה בכך דמשועבדת לו מ"מ איך נאכיל לה דבר האסור לה לפי דבורה אבל מטעם נדר ודאי אינו חל כיון דמשועבדת לו א"י לאסור דבר שאינו שלו והוי כפירות חברו על חברו ולכך היכי דמשועבדת לו ודאי לא הוי רק מטעם הודאת בע"ד וממילא ביש עדים מותר בודאי לכ"ע וא"ש במ"ש דכיון דמשועבד לה ודאי דמותר ביש עדים וא"כ ה"נ בנ"ד דלא אמר בפירוש שהיא גרושה רק אמר דהעדים ידעו מזה נהי דהוכחה ממילא מוכח דאסורה לו מ"מ כה"ג הוי רק מטעם הודאת בע"ד והיכי דיש עדים להיפוך ובפרט כיון דמשועבד לה הוי רק מצד הודאת בע"ד וכיון דיש עדים המכחישין מותרת לו והנה עפ"י הנ"ל הי' נראה להעיר בסוגיא דפ"פ דמשם קשה לכאורה על הר"ן דס"ל היכי דמשועבד לה לא אמרינן שוי' אנפשי' חד"א ולמה שם נאמן לומר פ"פ מצאתי הרי משועבד לה והיכי יכול לאסור עצמו עליו ולכאורה הי' נראה דגם שם הוי רק דרבנן וכמ"ש הר"ן בטמאה אני לך והיינו מכח חזקה אין אדם טורח ראו חז"ל להאמינו ואף דר"א לא ס"ל חזקה דאין אדם טורח היינו להפסיד כתובתה דיש כמה חזקות להיפוך אבל עכ"פ רגלים לדבר הוי דאומר אמת לכך ראו חז"ל להאמינו כמו התם בטמאה אני לך וי"ל בזה קושיות התוס' בסוגיא דפ"פ בד"ה ומי אמר ר"א הכי וכו' שהקשו ממשנה דהאומר לאשה קדשתיך וכו' ולפי הנ"ל י"ל דהוי ס"ד דש"ס דכוונת ר"א דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה הא בלא"ה כיון דמשועבד לה א"י לאסרה וא"כ תינח היכי דכבר נשאה והוא משועבד לה אבל התם בקדשתיך דאינו משועבד ודאי יכול לשוי' נפשי' חד"א וזה הוי עיקר קושיות הש"ס דכיון דמשועבד לה א"י לאסרה רק בעדים ולזה משני הש"ס דפ"פ הוי כעדים דמי דרגלים לדבר שאומר אמת דחזקה אין אדם טורח וכו' והוי כמ"ש הר"ן התם בטמאה אני לך וא"ש. ועוד י"ל דבפ"פ שאני כיון דלפי דבריו הוי הנשואין בטעות וא"כ אינו משועבד לה כלל ודוקא אם ידוע שהוא משועבד לה אמרינן דאין בידו לשוי' חד"א אבל היכי דלפי דבריו אינו משועבד לה שפיר יכול להיות שוי' אנפשי' חד"א:

ובזה י"ל מה שהקשו התוס' ברפ"ק שם דלמה בתולה נשאת ליום ד' שאם הי' לו טענת בתולים הרי יש ס"ס אך י"ל להסוברים דס"ס במקום חזקה לא מהני וכאן הוי חזקת הגוף דעתה הוא דנבעלה ואף דהוי חזקת היתר להפוך הרי חזקת הגוף עדיף משאר חזקות ולמה יחשב ס"ס אך נראה דכאן שאני דאדרבא אם נאמר דנלך בתר חזקת הגוף והשתא הוא דנבעלה א"כ נאמר דנבעלה השתא אחר נשואין ושוב אינו מקח טעות ושוב אינו נאמן כלל כיון דמשועבד לה ובודאי מותרת רק דהחשש הוי אולי זנתה מקודם נשואין אחר אירוסין ואז הוי הנשואין מקח טעות ואז בזה לא נחשב משועבד לה ויכול לשוי' חד"א אך אי נימא דלא אזלינן בתר חזקת הגוף לומר דעתה נבעלה שוב הוי ס"ס ומותרת ממ"נ וא"כ תינח גבי ר"א דאמר סתם האומר פ"פ מצאתי ומשמע דיהי' שנבעלה באיזה זמן שיהי' אפילו הי' שהות לומר שזנתה אחר נשואין נמי אסורה עליו בזה מוכרח הש"ס לאוקמא בקטנה אי באשת כהן דבלא"ה הוי ס"ס אבל במשנה דבתולה נשאת ברביעי ונבעלת מיד א"כ אין שהות שתזנה בנתים ואם יטעון פ"פ מצאתי בע"כ זנתה מקודם נשואין שוב לא מהני ס"ס דיש חזקת הגוף כנגדה והוי ס"ס במקום חזקה כן י"ל ע"ד פלפול אם כי אינו לדינא לדידן ועכ"פ לדינא הראיתי כמה פנים להיתר בזה בעזה"י והדבר ברור כשמש דלא שייך בזה שוי' נפשי' חד"א דברי ידידו ומה שחשש לריח הגט כתבנו בחדושינו בתשובה לק"ק לוצקא הנ"ל דאין חשש בזה אפילו לריח הגט וכעת אני מוסף עיין בש"ס גיטין דף פ"ד ע"ב מ"ש לרבנן אפילו ריח הגט אין בו הרי אף בעידי מסירה לא הוי ריח הגט לרבנן וממנו נשמע מכ"ש בלי ע"מ דלא הוי ריח הגט ייע"ש ודו"ק מ"ש לק"ק באר"ד להרב מ"ו משולם נתן נ"י:

תוכן העניינים

חידושי אנשי שם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה