אור ברסלב
חידושי אנשי שם שם סימן לו

חידושי אנשי שם· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

שם סימן לו

שם סימן לה

ל"ו סעיף י"ב מי שיש לו שם במקום אחד וכו' עיין מ"ש בתשובה לקמן דהא דאם כותב הגט במקום אחר צריך לכתוב שניהם היינו דוקא אם אתחזק כאן שיש לו שם אחר במקום אבל אם אין הדבר ידוע כאן א"צ לכתוב שניהם וכעת מצאתי בש"ג בגיטן שם בשם הריא"ז שנראה להדיא מלשונו שם שכתב הש"ך זה שיש לו ב' שמות למקום שאין לו אלא שם אחד הרי זה מגרש באותו השם הידוע לו בלבד ואם רוצה לשלוח הגט למקום שיודעין לו שם אחר צריך לכתוב שני שמות מוכח מזה שני דינים אחד מדכתב ה"ז מגרש באותו השם משמע אף שהוא יודע שיש לו שם אחר א"צ לכתבו שם וא"צ להודיע כלל רק רשאי לכתחלה לגרש בו בשם זה אבל אם שולח הגט למקום שיש לו ב' שמות צריך לכתוב שניהם והיינו כדרך שכתבתי דאם בני מקום הנתינה יודעין ממקום שם הכתיבה צריך לכתוב שניהם נמצא מפורש כן בדברי הש"ג וזה ברור דעת הרא"ש ג"כ ולא כהב"י שכתב דלרבותא כתב כן רק דוקא הוא ממש ומצאתי לו חבר להרא"ש ז"ל דעת הש"ג ודו"ק היטב. ואף שבלשון המחבר כתב וז"ל והוא ואשתו במקום שאין מכירין אלא בשם אחד היינו הכוונה שגוף השם לא הכירו מה הוא ולרבותא נקט דאף בכה"ג צריך לכתוב לכתחלה שניהם או דנקט בשביל בדעבד דבאם ידוע השם ממש אף בדעבד פסול בלא הזכירו אבל מ"מ מיירי שיודעין שיש לו שם במקום אחר רק שאין יודעין מה הוא אבל באין יודעין כלל נראה דא"צ לכתבו כלל וכדעת הש"ג הנ"ל וז"ב לדעתי:

ל"ו סעיף י"ד בהג"ה אבל אם יקרא בשני שמות כשר עיין ב"ש מה שכתב דלשון הרב אין מדקדקים שלכתחלה נמי כשר וצריך לכתוב בלא מתקרי כו' הנה מ"ש לכתחלה יש לכתוב בלא מתקרי כן משמע מדברי הרב לקמן סעיף ט"ו בהגה"ה י"א דמי שיש לו שני שמות אם רגיל בשניהם ומ"מ האחד הוא יותר עיקר כותבין פלוני דאתקרי פלוני משמע אבל אם אין האחד יותר עיקר רק שניהם בשוה ממש כותבין בלא אתקרי רק שניהם ביחד כו' אך מ"ש הב"מ בפשיטות דאם כתב דמתקרי הוי שינוי ופסול דבריו תמוהין דהרי בב"י כאן במה שכתב להשוות דברי מהר"ר ישראל למהרי"ק כתב שמהר"ר ישראל מיירי בנקרא במקום אחד בשניהם ע"כ כתב שכשר בלא מתקרי בדעבד ומהרי"ק מיירי ששמו בשני מקומות ע"כ פסול עכ"ל משמע מדבריו להדיא שאף שנקרא בשם שניהם יש לכתוב לכתחלה דמתקרי ומשמע מדבריו ששם שניהם בשוה ממש דומיא דהיו לו שני שמות בב' מקומות כן נמי במקום אחד שניהם שוה ומ"מ יש לכתוב דמתקרי ונהי דהרב בד"מ כתב לפרש דברי מהרר ישראל בפירוש אחד ע"כ ס"ל דמותר לכתוב לכתחלה בלא מתקרי מ"מ מנ"ל שהרב חולק כ"כ פלוגתא רחוקה שאפילו בדעבד פסול אם כתב מתקרי ומתשובת רמ"א נמי לא משמע רק שיש לכתוב לכתחלה בלא מתקרי אבל אין ראי' שבדעבד פסול והרי הב"י כתב שיש לכתוב לכתחלה במתקרי וצ"ע ואפשר ליישב בדוחק שהב"י מיירי אף שקרא בשני שמות מ"מ האחד יותר עיקר ע"כ יש לכתוב דמתקרי אבל באם שניהם שוה ממש צריך לכתוב בלא מתקרי והוי שינוי כמ"ש הב"ש אך לפ"ז מה הקשה על הרב הא הרב הוציא זה מהב"י ונימא דהרב מיירי נמי כך שהאחד יותר עיקר אלא ודאי דהי' לו דוחק לפרש כך כיון דהרב כתב נקרא בשניהם משמע שניהם שוה וא"כ תו תימה על הב"ש האיך כתב בפשיטות דהוי שינוי ואיך נעלם ממנו דברי הב"י שכתב להיפוך ומדברי הרב אין ראי' שחולק עליו כ"כ וצ"ע ואפשר כיון דהרב שינה וכתב לשון ביחד ובב"י לא נזכר מזה:

ועיין בב"ש ס"ק למ"ד מ"ש ליישב דברי הרב וכתב וכ"כ הט"ז דבריו תמוהין להמעיין בט"ז שלדברי הט"ז כשר לכתוב מתקרי על שם לעז והוא גופא קמ"ל הרב שכשר לכתוב מתקרי ומדברי הב"ש משמע שרוצה לומר שאסור לכתוב מתקרי על שם לעז רק שהרב לא דקדק בכאן שמיירי מענין אחר וצ"ע: והנה בא מעשה לידי באחד שרצה לגרש את אשתו ולא נודע שם אביו שהי' הכינוי שלו ליב ולא הי' נודע אם שם הקדש הי' יהודה או ארי' ויש שרצו לומר ליתן שני גיטן אך הנה המעשה הי' שרצה לגרשה ע"י שליח ובזה נראה שאין ליתן שני גיטן דהרי מבואר בשלחן ערוך שאין ליתן שני גיטן אלא מדוחק מכח דהרי קיי"ל אין ברירה וכתוב בספר ג"פ והובא בספר ישועת יעקב בסדר הגט כשנותן שני גיטן יאמר תחלה שמסכים לגרשה בגט זה ואח"כ יאמר להיפוך שמגרשה רק בגט השני ייע"ש והנה זה יתכן באם נותן הגט לידה תכף אבל אם שולח לה ע"י שליח א"כ צריך לכתוב לה בתחלה שני גיטן ושני הרשאות בזה שייך לומר שפיר דאין ברירה דאין שייך לומר דהוי חזרה שחוזר לגמרי מגט הראשון בשעה שנותן לו השני א"כ הרי ביטל השליחות ואיך יגרשה השליח אח"כ בגט הראשון הרי כבר חזר בו הבעל משליחות הראשון וביטלו אח"כ כשנתן לו השני ואם לא יחזור בו לגמרי רק יתן סתמא בהא שייך שפיר חשש ברירה דודאי אם הבעל עצמו נותן לה הגט נראה דלא כהש"ע והפוסקים שכתבו דזה שייך נמי בדין ברירה דבאמת אינו דומה כלל דע"כ לא אמרינן אין ברירה רק אם נצרך לומר דנתברר הדבר למפרע בזה אמרינן דאין ברירה לומר דהוברר הדבר למפרע אבל בספק איזה גט נכתב עפ"י דין א"צ לומר בירור הדבר למפרע רק על להבא שבשעה שנותן לה הגט אם הוא כשר אז מתגרשת בו משעה ההוא ולהבא ואין שייך בו דין ברירה והרי הרמב"ן כתב בנדרים בפ' השותפין דאף בדבר הנלקח בשותפות לא שייך בדין ברירה שאינו בירור הדבר למפרע רק להבא ייע"ש בשם הרמב"ן. ונהי שהר"ן הקשה שם עליו היינו מטעם דשם הוי בירור הדבר למפרע אבל כאן ודאי לא הוי בירור הדבר למפרע רק להבא ונהי שכתבו התוס' דבגיטן אף אם בעלמא יש ברירה בגיטן אין ברירה כיון דבעינן לשמה היינו דוקא לענין חשש שנכתב שלא לשמה ובפרט כגון לאומר לאיזה שארצה אגרש בו כיון דהגט בעינן שיהי' בשעת כתיבה ידוע לאיזה אשה הוא כותב ולכך אם אומר לאיזה שארצה אגרש אז אם אח"כ מגרש אחת נצטרך לומר מטעם ברירה שהוברר הדבר שלזו נתכוין הוא בשעת כתיבה ובזה שפיר הוי בירור הדבר על למפרע ושייך בדין ברירה ושפיר כתבו דבגט בודאי אין ברירה אבל הכא שאין החשש משום לשמה כלל וידוע לשם מי כותב רק הספק בשם וכדומה א"כ א"צ לומר הוברר הדבר למפרע רק מהשתא משעת נתינת הגט ואילך אין שייך כלל לדיני ברירה לכך נראה דאין חשש כלל ליתן שני גיטן ואין בידי ספרי האחרונים לעיין אם נתעוררו בזה אך זה תינח אם הבעל עצמו הנותן לה הגיטן אבל אם שולח ע"י שליח שני גיטן היינו שמוסר לו תחלה שניהם א"כ כיון שהדבר ספק איזה גט הוא כשר אז נצטרך לומר בשעה שנותן אותם ליד האשה שאותו שהוא כשר הוברר למפרע שעל אותן נעשה שליח מהבעל לגרשה ויש לו כח הבעל בזה שפיר תלוי בדיון ברירה כיון דקיי"ל אין ברירה לכך אין ליתן שני גיטן ע"י שליח לכך נראה יותר נכון לכתוב רק הכינוי ליב לבד כיון דקיי"ל באם כתב הכינוי לבד כשר בדעבד בפרט בשם אבי האיש והאשה דבלא"ה אין קפידא בשמותם כ"כ לכך די לכתוב הכינוי לבד וכה"ג כתב בספר ישועת יעקב לענין אחר בסי' זה גבי הירש ליב דאין לכתוב רק הכינוי לבד מכ"ש בזה כנלפענ"ד נכון ואין הפנאי גורם לעסוק כעת בענינים הללו אולי יזכני ה' בזמן אחר: באותו סעיף בהג"ה. אבל מי שיש לו ב' שמות כו'. עיין בספר ישועת יעקב מה שהאריך באיזה מקום לכתוב הכינוי והביא ראי' מש"ס דיומא. גבי אינו יודע אם ננוה העיר הגדולה כו'. והנה לראייתו זו הנה נראה להביא ראי' יותר מכרחת מן המדרש פ' בשלח בפ' ויסע משה את ישראל כו' וז"ל הוא שמשה אמר להם לישראל המוליכך במדבר הגדול והנורא אמר ר' יוסי בר"ח אין אנו יודעין למי הוא אומר גדול אם להקב"ה או להמדבר אלא אמר להם משה הגדול והנורא הוא אלהים כו' א"כ מה נסתפק שם למי הוא קאי הרי כיון שהזכיר המדבר בסוף ודאי קאי אדסמיך לי' אהמדבר וגם אדרבא מסיק דקאי על הקב"ה דלעיל מינה ולא על המדבר וזה ראי' יותר ברורה דהתם בהעיר הגדולה י"ל כמ"ש התוס' שם דמדקאמר היא העיר הגדולה משמע דהפסיק הענין אבל הכא שפיר קשה ולכאורה ראי' ברורה היא להיפוך אך נראה דגם מזה אין ראי' די"ל דהוי קשה לו מה דקאמר הגדול והנורא דה"א של הנורא מיותר דהו"ל לומר הגדול ונורא ולמא נכתב בה"א וממה דנכתב בה"א משמע דהפסיק הענין וכמ"ש בחדושי תורה שלי על המדרש בפ' תולדות גבי ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה למה יצחק תחלה וכתבנו דלמדו כן ממה דנכתב ולרבקה בלמ"ד ולא נכתב ליצחק ורבקה וכן מצאתי ביפ"ת כן וכן כתבנו שם בפ' ויצא בפסוק למקומו וכן ה"נ אם קאי על הקב"ה א"ש כיון דלו ית' בעצמו אין לתארו בשום שם וכל שמותיו הכל לפי מעשיו הוא נקרא וכמו דאיתא במדרש פ' שמות לפי מעשי אני נקרא ייע"ש וא"כ ה"נ בזמן שעושה הקב"ה נפלאות וניסים בעולם נקרא גדיל או כשעושה טובות וישועות לישראל כדכתיב והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים כו' וכשעושה דין ברשעים נקרא נורא וא"כ אין שמותיו ית' שוין דלפעמים נקרא גדול ופעמים נורא וכיון דאינם בזמן אחד רק בזמנים מחולקין לכך הפסיקן ואמר והנורא בה' אבל אם קאי על המדבר הו"ל לאמרן יחד וזה הי' ספק של המדרש אם קאי על המדבר מכח דסמך לי' או קאי על הקב"ה כיון דנכתב בלשון הפסק כ"א בפ"ע ולכך מכריח שקאי על הקב"ה אבל היכי דליכא הוכחה י"ל דקאי אדסמך לי' מיהו העיקר נראה כמ"ש לעיל בסימן זה דאין ראי' כלל מלשון תורה ללשון בני אדם כיון דבשטרות וגיטן ונדרים אזלינן בתר לשון בני אדם ובלשון תורה י"ל שפיר דקאי אדלעיל מינה משא"כ בלשון בני אדם ודאי קאי מסתמא אדסמיך לי' ואף שכתב הש"ך ביו"ד סימן רי"ז דהיכי דאין מדברין בלשון תורה ונדר בלשון תורה אזלינן בתר לשון תורה היינו רק לענין משמעות פירוש איזה מלה אם כוונתו כך או כך בזה שפיר אמרינן דמה בכך שלא הוי בלשון בני אדם כן הרי בלשון התורה משמעו כך והוא כתב בלשון תורה ומה ענין משמעות דבור חול למשמעות דבור קדש אבל לענין המשך הסיפור זאח"ז מה חילוק יש בין אם מדברים דבור של חול או לשון הקדש בפרט בשמות אנשים אם הורגלו בלשונם למנקט כל שם וכינוי אצל השייך וסמוך לו א"כ כפי דבורם כך כותבין בלשון הקדש ג"כ דמה חילוק יש ביניהם אם בלשון חול מזכירין כל דבר אצל השייך לו כן נמי בלשון הקדש כותבין כן ואין ראי' ללשון תורה הנאמר בדרך קצר ולפעמים אמרינן דהוי מקרא קצר ולפעמים מפסיקינן לקרא בסכינא חריפא מה דלא שייך זה בלשון בני אדם ושטרות וז"ב לפענ"ד ודו"ק וביאור הענין מ"ש לעיל דאם קאי על המדבר הו"ל לכתוב גדול ונורא היינו כיון דהמדבר הוי דבר גשמי ויש לו תואר עצמי לפי מהותו שהוא עצמו גדול ונורא וא"כ כיון ששמותיו הוי מצד עצמן ראוין בו ב' השמות יחד כפי שהוא מה שהוא גדול והוא נורא ויש לו ב' שמות יחד אך הקב"ה שתואר עצמו כביכול אין לתארו בשום שם בעולם ועיקר שמותיו הוי מצד מעשיו א"כ לפי מה שעושה עתה נשתנה השם ואין לו שני תוארים יחד דגדול מורה על רחמים וחסד ונורא מורה על דין וזה לא נעשה יחד ולכך נאמר כל אחד בהפסק ה"א כלומר האל שלפעמים תוארו גדול ולפעמים תוארו נורא לפי מעשיו אבל לא שניהם יחד ולכך מוכרח מזה דקאי על הקב"ה ושפיר מסיים דקאי על מה שהנהיגם במדבר דהנה אם עשו רצונו של מקום ולא שלטו בהם הנחשים ועקרבים היו תוארו גדול שאין לך חידוש וחסד בזה ואם לא עשו רצונו ונענשו כדכתיב וישלח ה' בעם את הנחשים וכו' ונענשו ע"י המדבר הי' תוארו נורא וא"ש ונכון. גם לפי מ"ש הש"ך בחו"מ סימן מ"ט דהיכי דאנו מדברים מאחד מסתמא קאי השבח עליו ייע"ש א"כ ה"נ ליכא ראי' כיון דשם מדבר משבחיו ית' ונפלאותיו לא מן המדבר מסתבר דמה שאמר הגדול והנורא לא קאי על המדבר דלא בא לספר שם מעלת המדבר רק מעלת הקב"ה שמדבר שם ממנו ולכך מסתבר דקאי עליו ולא אדסמך לי' על המדבר מיהו זה יש לדחות דגם אי נימא דקאי על המדבר ג"כ הוי מנפלאותיו י"ת שבא לספר איך הולכין במדבר גדול ונורא וא"כ אף אם הוי הכוונה על המדבר הוי ענין וכבוד לו י"ת וא"כ שוב שפיר שייך לומר דקאי אדסמיך לי' לכך נראה כמ"ש לעיל:

ועוד נראה ראי' ממה דאיתא במדרש בפסוק אחי יפת הגדול וז"ל איני יודע אם שם הגדול אם יפת הוא הגדול כו' וא"כ שם לא כתיב רק סתם אחי יפת הגדול ואעפ"כ מסופק המדרש אם קאי אדסמיך לי' או לא ומוכח דאף בכה"ג אין הכרח דקאי אדסמיך לי' והדבר תמוה על התוספת שכתבו דרק מכח היא העיר הגדולה דייק וכאן אין לתרץ כן ואפשר דהתוס' ס"ל דש"ס דילן חולק על המדרש בהא ואין לומר דהכא י"ל כסברת הש"ך בחו"מ סימן ס"ט גבי מלך ישראל דבדבר שבח מסתמא קאי על מה שאנו עוסקין בו א"כ ה"נ כיון דבא לשבחו שהוא הגדול שבכולם מסתמא קאי על שם מה דאנו עוסקין בו חדא א"כ למה מספקא לי' להיפוך אם קאי על יפת הלא לדברי הש"ך דקאי דוקא אמי שמספר ממנו ועוד דא"כ גם ברסן כיון דמדבר מרסן לימא דמסתמא קאי ארסן דמדבר ממנו וגם על הש"ך קשה מן הש"ס הנ"ל דמה מספקא לי' נימא דמסתמא קאי על רסן דמיירי מיני' וצ"ע בכל זה ועיין בפירש"י מגלה גבי חיל פרס ומדי הפרתמים מוכח שם נמי דקאי רק על הסמוך לו כדעת הב"ש דאל"כ נימא פרתמים קאי אתרוייהו ייע"ש:

תוכן העניינים

חידושי אנשי שם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה