חידושי אנשי שם· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
שם סימן כב
כב. הנה תלונותו על תשובתי הגיעני יום ה' סמוך לשבת ולא הי' לי פנאי לעיין בו ובמ"ש פניתי מעט וראיתי להשיבו בקצרה ובמה דסיים אפתח מה שהעיר על מ"ש לסמוך ע"ד רבינו יואל דס"ל דלא בעינן שמו ושמה רק מדרבנן וע"ז הקשה דהרי כאן הוי בשינה ואפשר דמודה בזה דהוי מן התורה כו' הנה באמת קצרתי וכוונתי בצירוף דעת הלבוש ותשובת עה"ג דס"ל דהיכי דאין הדבר מעכב אף שינוי לא פסול ולהיפוך י"ל דאף להסוברים דאף מה שאינו מוכרח לכתבו אם שינה פסול י"ל דהם מודים דהוי רק דרבנן ומה"ת י"ל דאף הם מודים דשינוי אינו מעכב ועוד אף לולי זה אטו ידענו כאן דלא הוי שמו ארי' כלל הרי לא ידענו רק ממה שהעידו שהי' עולה לס"ת בשם יהודה וא"כ הרי עכ"פ י"ל דלא כתבו שקר לגמרי רק עכ"פ מיעוטא היו קורין לו ארי' ורובא הי' קורין לו יהודה וא"כ שינוי אין כאן רק חסרון:
שדלגו עיקר שמו יהודה והרי בזה דעת רבינו יואל שבחסרון אינו פסול רק מדרבנן וז"פ:
ב' מה שהעיר על מ"ש בהיתר השני דהוי תרי ותרי משום ראי' מסוגיא דמעלין משטרות ליוחסין ע"ז תמה דהרי כאן הוי לשון הבעל ולא לשון העדים כו' אני תמה על תמיהתו ולמה לא ירד לעומק כוונתי אני לא הבאתי רק לראי' דאף בדבר דאפשר לסמוך על אשה וקרוב מ"מ אם כתבו סתם אמרינן דמידע ידעו בעצמם הדבר דהרי מבעי' בש"ס אם אכולה מלתא מסהדי ובלשון העדים ודאי אכולה מלתא קמסהדי ומעלין משטרות ליוחסין ונחשב כאלו העדים לפנינו שיודעים שהוא כהן והרי אפשר ששמעו מפי אשה וקרוב ואעפי"כ אמרינן אכולה מלתא קמסהדי וא"כ בזה על גוף הענין מי המגרש ודאי קא מסהדי עליו ואף דהוא לשון הבעל עדיף בזה מלשון העדים גם איש פלוני כהן דשם א"צ שידעו אם כהן או לא רק כיון דהוא לשון העדים אמרינן אכולה מלתא קמסהדי מכ"ש בזה בשם המגרש ומי הוא דזה הוי גוף עדותן ובודאי עליו קמסהדי דאמרינן מסתמא יודעים כן בבירור ולא שמע מפי אשה וקרוב וז"ב והוא ראיה שאין עלי' תשובה בעזה"י:
ג' מה ששאל על מ"ש בהיתר א' משום דלא נתקבל העדות בפני בע"ד וע"ז הק' דהרי הב"י כחב דזה הוי רק מדרבנן הנה ידע רו"מ דבכנה"ג בהגהות הטור ס"ק ע"ב הביא שבמשפטי שמואל השיג ע"ז ודעתו דהוא מן התורה וכתב שם שבהגהות ב"י האריך עוד בזה ולא מצאתי שם דבר וחוץ דבריו תמה אני על הב"י שהוא עצמו הביא אח"כ בדבריו אות כ"א ד"ה היו העדים חולים כו' וז"ל שם גם בתשובת כלל מ"א סימן כ' אבל אם הי' חולה או העדים חולים ושלחו לו ולא בא כיון דאיכא הפסד לתובע והתרו בו ולא בא הפקיעו ממונו ושויא לההוא עדות שלא בפניו עדות עכ"ל ואם איתא דהוי רק דרבנן למה הוצרך לומר משום שהפקיעו ממונו וכוונתו מתורת ב"ד הפקר ת"ל בלא"ה דהרי מה"ת הוי עדות רק מדרבנן לא הוי עדות ובזה הם אמרו והם אמרו דבהתרו בו ולא בא הוי עדות ול"ל הפקעת ממונו גם לשונו שכ' ושויא לההוא עדות שלא בפניו עדות משמע דמן הדין לא הוי עדות דאל"כ הרי בלא"ה הוי באמת עדות שלא בפניו רק להיפוך דרבנן שוינהו דלא הוי עדות ובזה אוקמא אדינא דהוי עדות אלא ודאי דס"ל להרא"ש דמה"ת לא הוי עדות ולכן הי' קשה לו בהתרו בו ולא בא למה הוי עדות דמה"ת אין לחלק בזה ולכן הוצרך לומר דמשום תקנה דהוא פשע הפקיעו חז"ל ממונו דהפקר ב"ד הפקר ועשאוהו עדות א"כ מוכח דס"ל דהוא מה"ת וגם מוכח מלשונו דדוקא בד"מ דשייך בי' הפקר ב"ד הפקר מהני בהתרו ולא בא אבל במלתא דאיסורא דלא שייך זה בכל ענין לא מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד ועוד ראי' ממ"ש הרמ"א בתשובה הובא באות כ"ח ובכה"ג בהגהות ב"י ס"ק ס"ט דעדות שקבלו שלא בפני האשה כיון דלא מהני לאוסרה על בעלה לא מהני להפסידה כתובתה לכ"ע א"כ מפורש אומר דלאוסרה על בעלה לא מהני אם נתקבל שלא בפני האשה וכן האריך בענין כיוצא בזה הנ"ב בתשובה ואי ס"ד דהוי רק מדרבנן וא"כ מן הדין אסורה ואיך ישכח ביד חז"ל להתיר אשה האסורה ולעקור ד"ת בקום ועשה ועיין שם בכנה"ג כמה דינים דלא אסרינן אשה על בעלה ע"י עדות שלא בע"ד וה"ה נמי בנ"ד ממש:
ומ"ש דכאן אין הבעל מקפיד מה דהוי שלא בפניו והאשה הי' במדינה אחרת ובכה"ג מקבלין שלא בפניו הן אמת דזה שכתב דבאין הבעל מקפיד מהני העדות מצדו כן מבואר בכה"ג בהגהות ב"י ס"ק ס"ח דהיכי דהוי לזכותו אם אח"כ מהני אף שנתקבל שלא בפניו ע"ש אך מ"ש דגם מצד האשה כיון דהיתה במדינה אחרת מקבלין ז"א דעיין בב"י מחלוקת הפוסקים אם בעינן תרוייהו שהיו במקום אחר גם שלחו ולא בא או בחד מינייהו נמי מקבלין שלא בפניו ועיין בכה"ג ס"ק פ"ז דאפי' למ"ד מקבלין בחד מינייהו היינו רק בממון אבל בדבר איסור ודאי אין מקבלין עד דהוי תרוייהו ואם קבלו לאו עדות הוא ע"ש ואין לומר דמדינה אחרת גרע זה אינו דהמעיין שם בכה"ג בשם הרדב"ז ס"ק פ"ו דמשמע דעיקר פלוגתת הפוסקים אם בעינן תרוייהו הוא רק באם הוא במקום רחוק וא"א לאודיענהו אבל באפשר להודיע לכ"ע בעינן תרוייהו וא"כ בע"כ פלוגתתם בלא אפשר להודיע שהוא מקום רחוק ואעפ"כ כתב אח"כ דלענין איסור לכ"ע בעינן תרוייהו ואפי' אם קבלו לא הוי עדות גם עיין שם בדף צ"ז כתב בשם מהר"א הלוי בתשובה דאפילו נודה לדברי הר"י ביאב דמקבלין עדים כשהעדים בעיר אחרת לאסור אשה על בעלה ודאי אין מקבלין ע"ש:
ומה שהקשה עלי על מ"ש דמהר"מ פדוה שכתב דבדעבד הוי עדות אם אזלי אח"כ למדה"י אזיל לשיטתו דס"ל דבדעבד הוי עדות וע"ז הקשה דא"כ ל"ל שהולכין למדה"י בלא"ה נמי הוי עדות ובע"כ דאף להפוסלים בדעבד קאמר וכן הוא בד"מ כו' הנה במה שהביא בשם הד"מ כבר הבאתי כן בתשובתי ועליו דנתי לחלוק עליו ומה שהקשה דא"כ ל"ל שאזלו אח"כ למדה"י זה לק"מ דודאי אף לפי הסוברים דבדעבד הוי עדות היינו רק אם כבר דנו עליו אבל בלא דנו כיון דקבלת עדות הוי רק כתחלת דין י"ל דלא נקרא דעבד ואף אם זה נקרא דיעבד עכ"פ נראה דהיינו עכ"פ בליתא קמן עדים אבל אם אפשר לגבות בלי טרחא דהעדים קמן זה ודאי לא נחשב דיעבד לכך שפיר הוצרך אם אזלי אח"כ למדה"י דבזה אף שלא דנו הוי כדיעבד ומהני העדות גם בלא"ה אף אם יהי' דעת הסוברים דבדעבד הוי עדות במתו או הלכו למדה"י היינו רק בממון דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש לעיל כעין זה בשם הרא"ש דהפקיעו חז"ל ממונו וא"כ ה"ה בנידון כיוצא בזה נמי הוי עיקר טעמו משום הפקר ב"ד הפקר אבל היכי דלא שייך זה לא מהני העדות אם נתקבל בשעת מעשה לפני בע"ד ולא משגיחינן במה שאח"כ הולכין למדה"י וכן מוכח בכמה תשובות והובא בכנה"ג וגם בתשובת נו"ב דאפי' בדעבד לא מהני קבלה שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה ע"ש:
ומ"ש על מ"ש דאפי' לדעת המאירי מ"מ הכא דנ"מ לענין כתיבה ודאי דבעינן בפני בע"ד וע"ז הקשה דהרי לדעת הסוברים דאינו פסול רק מדרבנן לא תצטרך להחזיר הכתובה כבר ראה בעצמו במכתבו דיש כאן ממ"נ להיפוך דאם הי' כאן פסול תורה א"כ תצטרך להחזיר הכתובה וא"כ הוי קבלת העדים שלא כדין ואם הוי רק דרבנן ויהי' כאן קבלת העדות כדין שוב בלא"ה אין כאן חשש ביטול הגט בזה. ומ"ש רו"מ דס"ס נקטינן לדידן דפסול מה"ת והכתובה לא תצטרך להחזיר כו' וכוונתו משום שתאמר קים לה שהוא דרבנן ע"ש. לק"מ דהרי אף לפי דעתו הרי עכ"פ נ"מ אם תפס הוא משלה אם יצטרך להחזיר או לא גם בלא"ה מי הגיד לו דין זה דאם אינה מגורשת רק מדרבנן מגיע לה הכתובה ולדעתי נראה להיפוך כל דאינה מגורשת לגמרי אין מגיע לה הכתובה ואף אם תפסה צריכה להחזיר דהפקר ב"ד הפקר ובפרט גבי כתובה להסוברים, דכתובה דרבנן וא"כ בזה הוי ממ"נ מדאורייתא אין לה כתובה ומדרבנן הרי לא הוי גט ואף דיש דעות דכתובה הוא דאורייתא מ"מ יש בזה ס"ס דלמא מה"ת פסול הגט ואת"ל דרבנן דלמא גם כתובה דרבנן וס"ס צריכה להחזיר הכתובה ואנן קיי"ל דמוציאין ממון מס"ס. ועוד דלפי שנראה עתה מרו"מ שגבה גם שלא בפני הבעל א"כ יש נ"מ להיפוך גם לבעל דחייב הוא במזונותי' דקיי"ל מגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותי' וקבורתה א"כ הוי העדות לחייב לו ובפרט בנ"ד בזה"ז דאסור לישא אחרת והוי עדות זה גם לחובתו וא"כ לא מהני עדות זה שלא בפניו ואף דהיא מתרצה עתה לא מהני וכדמשמע מדברי הכנה"ג ס"ק ס"ח דדוקא היכי דהוי לזכותו מהני בנתרצה אח"כ אבל אם הוי לחובתו לא מהני אף בנתרצה אח"כ והיינו כמו דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן מדעתה ניחא לי' למפרע נמי ניחא לי' רק מה דהוי זכותו אמרינן דהוי רצוי למפרע אבל במה דהוי לחובתו לא מהני רצוי למפרע וא"כ ה"נ מצד שנגבה שלא בפני הבעל נמי לא הוי עדות ונסתלק נמי כמה פקפוקים של רו"מ בזה:
ומה שהשיג רו"מ עלי דעיקר הטעם דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים עיקרו מטעם כיון דנאמן איתרע החזקה ונעשה בחזקת היתר ונסתייע מדברי החוו"ד בסימן קכ"ז שכ"כ כו' והנה מזה לא תברא כי לא שמיע לי כלומר לא ס"ל כי לאו מה"ט הוא רק מצד גוף הנאמנות שהפה שאמרה דבעינן ב' עדים אמר שבכאן ע"א נמי נאמן ונעשה בזה כשנים תדע דאם רק מטעם חזקה הוא א"כ מה מבעי' בש"ס ביבמות אם ע"א נאמן נגד החזקה או לא תפשוט מהא דמפורש בכמה דוכתא דכל מקום שהאמינה אורה ע"א הרי הוא כשנים ואין ע"א נאמן לאוסרה ואי ס"ד דע"א נאמן נגד החזקה למה לא יהי' נאמן לאוסרה ועיין בש"ך יו"ד דאין חילוק בין לאסור בין להתיר הכל תליא בבעי' זו ולא פשיט מכאן ובע"כ דלאו מה"ט אתינא עלה רק דזה הוי ענין בפ"ע דכיון דהתורה האמינתו הוי כב' ממש וז"ב לפענ"ד ובכי זה הי' מקום להאריך אלא שאין הזמן גורם כעת:
ומה שהרגיש על מ"ש דאין לחוש שיבא לקלקלה במתכוין וע"ז הקשה מן הש"ס דאין כותבין לאיש אא"כ מכירין משום חשש דלמא ממטי לגטא דהאיך כו' הנה כבר ראה בעצמו דברי המהרש"א ומהרש"ל ודברי הבית מאיר שהרגיש בזה ואם הי' הדבר נוגע לי הייתי מוכרח לשום פנאי להשיבו אבל אין הדבר נוגע לי כי דברינו הוא ש"ס מפורש בגיטן פ"ק גבי המביא גט ממדה"י או בא"י דמוכח שם ובפוסקים באה"ע סימן קמ"ב דלא חיישינן לקלקלה במתכוין וא"כ אף אם יש סתירה במקום אחר אין אחריות הדבר עלי ולזה היות כי אין לי פנאי לא אשיבנו ע"ז אך להוציא חלק א"א. ולפענ"ד נראה דודאי לעשות איסורא ע"י אינו חשוד לקלקלה במתכוין דאין אדם חוטא ולא לו והתם באשת חברו אין החשש שיכוין שתעשה איסור ע"י רק שימטי לה הגט כדי שתגבה הכתובה על ידי כן ועל הרווחת ממון שפיר הוא חשוד לעשות קנוניא על ידו אבל לעשות איסורא ע"י סומך שלא תעשה בעצמה רק מכוין להוצאת הכתובה אבל באשתו דודאי לא שייך בזה הרווחת ממון בענין הכתובה ואין חשש רק שיכוין לקלקלה שתעשה אסור בזה ודאי לא חיישינן לקלקלה במכוין דאין אדם חוטא ולא לו וז"ב לפענ"ד ותימא על הב"מ שלא הרגיש בזה גם מ"ש בשם הת"ג דמ"ש הת"ה דע"א נאמן בשם אביו היינו רק קודם הגט ולא אח"כ הן אמת שכ"כ הת"ג בקיצור דינים שלו אך דבריו תמוהין ולא עיין במקור הדין של המהרא"י שם שמוכח מדברי' שם דמיירי אחר נתינת הגט ואעפ"כ פסלו שם גם מלשון הד"מ וב"ש שכתבו בלשונם דע"א נאמן על שינוי שם אביו ופסול משמע אפי' בדיעבד גם לא הרגיש בכל דברינו דיש חילוק בין עבידי לגלויי או לא דמפורש בש"ע סימן קכ"ז דע"א נאמן היכי דאיכא לברורי סוף דבר לא מצאתי בכל דבריו סתירה לדברינו ואני על משמרתי אעמודה דהדין דין אמת דיש להתירה ואדרבא נתחזק לי אצלי כחה דהיתרא יותר ויותר דמתחלה כתבתי רק כסומא בארובה שגבו העדים שלא בפני בע"ד וכעת ראיתי שהטבתי לראות וכוונתי האמת בעזה"י ונתחזק בלבי יותר כח ההיתר בעזה"י והמקום יצלני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות: