אור ברסלב
חידוד הלכות על נדה פרק ששי › דף נב:

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק ששי · דף נב:

דף נב.

תוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' הילכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן וכו'. עכ"ל ומיהו בפי' סדר חליצה כ' דאינה חולצת עד שתביא שער גדול כרוחב אצבע שקורין אמה ע"כ והיינו משום דקי"ל דבעינן נמי גומות בעיקרן ואנן לא בקיאינן בהא מש"ה בעינן כשיעור הנ"ל ואז אין צריכין לבדוק אחר הגומות וכ"כ בבי"ש בשם הט"ז סי' קנ"ה:

בא"ד דס"ל הא דאמרינן א' בגבה וא' בכריסה. היינו גבה וכריסה ממש ודלא כשיטות המפרשים דהכל הוא במקום ערוה וכ"כ בס' בי"ש סי' הנז':

בבי"ש סי' הנ"ל הוכיח דספק חסרון הידיעה אפילו מה שהוא חסרון הכרה לכל העולם לא מקרי ספק כלל דלא כט"ז בסי' פ"א ובסימן צ"ח בי"ד שכ' דהיכא שהוא חסרון הכרה לכל העולם מקרי ספק דאל"כ למה כ' התוס' דמשהגיע לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה אע"ג היכא דלא בעל משום דאנן לא בקיאים לבדוק כל גופה קשה הא היכא דלא בעל לא הוי אלא מדרבנן ואי ס"ד דמקרי ספק היכא שהוא חסרון ידיעה לכל העולם נימא ספק דרבנן להקל א"ו דאע"ג שהוא חסרון ידיעה לכל העולם לא מקרי ספק עכ"ד ויש לדחות דאע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל מ"מ היכא דאיתחזק אסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל וה"נ כ"ז דלא מיאנה היא בחזקת איסור א"א מדרבנן וע"י ספק מיאון אתה בא להוציא מחזקה זו לא אמרינן בהא סד"ר להקל ויתר דברים מה שיש לדקדק בדברי התוס' שדבריהם מגומגמים דלאיזה צורך הביאו הא דפ' מי שמת עיין בדברי מל"מ בפ"ב מהלכות אישות שהאריך בזה:

שם גמ' הלכה כדברי כולן להחמיר. בס' מל"מ שם הק' דמאי נ"מ בסימן האמצעי דכיון דלענין מיאון סגי בסימן זוטא שבכולן דאינה ממאנת ולענין חליצה אינה חולצת עד דאייתי סימן הגדול שבכולם א"כ למאי אהני סימן האמצעי ולענ"ד נראה דנ"מ טובא אם בא אחד וקדשה כדאייתי סימן הקטן וא"כ מחמרינן דשמא בסימן הקטן כבר גדולה היא וקדושי' קדושין אע"פ שנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ בא אחד וקדשה כשהי' בה סימן האמצעי ומספקא מצרכינן נמי גט משני דלמא בסימן הקטן קטנה היא ועכשיו נעשה גדולה ע"י סימן האמצעי אבל אם לא היינו מסופקים בסימן האמצעי אלא בסימן הקטן בשיעור הגדול שבכולן לא היתה צריכה גט משני וממ"נ אם גדולה היא בסימן הקטן א"כ קדושי קמאי קדושין גמורים ואם לא נעשה גדולה אלא ע"י סימן הגדול א"כ מתרווייהו א"צ גט דהא אכתי לא אייתי סימן הגדול לכך אהני סימן האמצעי דמספקינן בי' דאולי השתא נעשה גדולה וצריכה גט משני אך לכאורה י"ל דאכתי קו' מל"מ במקומה עומדת דמה יושיענו סי' האמצעי וכ"ת כנ"ל לענין קדושין ז"א דהא צריכין אנו לדקדק לפי מה שפירש"י דלענין זה מהני סי' קטן שאינה יכולה למאן הא בלא"ה אינה יכולה למאן אפי' לא אייתי שום סימן דהא קיי"ל שמא נשרו משום דחזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים וכדאי' לעיל בר"פ וקודם שהגיע לכלל שנים אפי' שיעורא רבא לא מהני דהא קיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק צ"ל דהא דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו דוקא היכא דבעל שהוא ספק דאורייתא אבל בלא בעל ל"ח שמא נשרו וכמבואר לעיל בהדיא דף מ"ה ע"א וא"כ נ"מ בסימן הקטן אפי' לא בעל דל"ח שמא נשרו אפ"ה לא יכולה למאן כיון שיש בה סימן הקטן ולפ"ז כיון דכל עיקר לא מצריכינן לשום סימן להחמיר אלא היכא דהוא ספק דרבנן אבל היכא דאיכא ספק דאורייתא אפי' בלא שום סימן חיישינן שמא נשרו א"כ אכתי קשיא דמה יושיענו הסימן האמצעי דאי בכה"ג שאם בא אחר וקדשה כשהביאה לסימן האמצעי וכנ"ל הא בלא"ה אפי' בלא שום הבאת סימן נמי חיישינן לקדושי שני דדלמא הסימן הקטן לא סימן גדלות הוא ואם כן קדושי קמא לאו קדושי נינהו ואחר כך הביאה שערות בשעורא רבה ונשרו וחיישינן לקדושי שני אפילו אי לאו הסימן אמצעי אך לפמ"ש לעיל בשם המחבר בי"ש דהא דחיישינן שמא נשרו דוקא דלא חזינן לשום שערות אבל היכא דחזינן דהיה בה הנהו שערות מעיקרא אלא דחיישינן דדלמא הביאה אח"כ עוד שערות אחרות ונשרו להא לא חיישינן אלמא אמרינן מדהנהו לא נשרו אלו אייתי אחרינא נמי לא הוי נשרו ולפ"ז נ"מ שפיר בסימן האמצעי לענין קדושין כגון שקדשוה ב' בזה אחר זה וכנ"ל וכ"ת דהא בלא"ה חיישינן לקדושי ב' דלמא הביאה אחר קדושי קמא שערות אחרינא בשעורא רבה ונשרו ז"א דכיון דחזינן דהנהו שערות קמאי איתנהו בהו אמרינן מדהנהו לא נשרו אילו הוי בה אחרינא נמי לא הוי נשרו אע"כ דלא מייתי אחרינא ומזה סעד לדברי הבי"ש אף שראיותיו מתוס' ליתא וכנ"ל מ"מ מכאן סעד לדבריו:

ודע דמסקינן במסכת יבמות דף י"ב ע"ב דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנים ולרב זביד ליכא בנים בלא סימנים יע"ש ומ"מ משמע בתוס' שם דלא הוי סימן אלא בילדה בן קיימא אבל ילדה שאינו ב"ק לא הוי סימן וכ"כ בספר בי"ש סי' קנ"ה בהדיא וצ"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב אר"י דאמר זאת תורת הזב בין קטן ובין גדול אלא מעתה זאת תורת היולדת בין גדולה ובין קטנה ומי מיעברה וכו' ופי' הר"ן שם דאע"ג דמסקינן במסכת יבמות שמא תתעבר ושמא תמות אלמא דאיכא קטנה דילדה מ"מ הא מסקינן דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנין ואי ס"ד דאיכא לפלוגי בין ב"ק לנפלים מאי מקשה דהא שפיר מרבינן מתורת היולדת אפי' קטנה דמייתי קרבן וכגון שהפילה דלענין קרבן אין חילוק בין נפלים לב"ק דלעולם מייתי קרבן וכמבואר בכמה דוכתי מיהו הא ליכא לאקשויי דמה מקשה התם לר"י דלמא ר"י כר"ז ס"ל דאמר אין בנים בלא סימנים ר"ל דרגילות היא שמביאה סימנים ולענין מיאון חיישינן שמא נשרו וא"כ צריך קרא ליולדת קטנה דמביאה קרבן ונאכל דה"א משום ספיקא אינו נאכל דדלמא קטנה היא לכך איצטריך קרא דאפי' קטנה בת קרבן היא ומאי מקשה י"ל דמ"מ הוי קשיא להנהו אמוראי דס"ל בנים הרי הוא כסימנים א"נ דעדיפא מסימנים דעכ"פ תפשוט דכהני שלוחי דרחמנא דאל"כ אמאי מקריב קיני זבים ויולדת דלדידהו ליכא לשנויי כדר"י דא"כ קשיא אלא מעתה זאת תורת היולדת ה"נ וכו'

פירש"י ד"ה מ"ד כל כה"ג וכו' ומביאה קרבן ואינו נאכל. עכ"ל והרמב"ן והר"ן בחדושים כתבו דאינה מביאה קרבן כלל דהא קיי"ל כתמים דרבנן ומיהו לפי דבריהם קשה איך ס"ד דמביאה קרבן ונאכל דאע"ג דנימא מדהנך מגופא חזיא כתם נמי מגופה חזיא מ"מ הא שלא בהרגשה מדאורייתא טהורה היא וכתב הר"ן ז"ל דסד"א דהואיל דחזיא ב' ימים בהרגשה ניחוש דלמא הכתם נמי בהרגשה חזיא ולאו אדעתה עכ"ד ולפ"ז י"ל לפירש"י כן הוא למסקנא דספקא דאורייתא הוא דלמא ארגשה ולאו אדעתה דדוקא בזמן מועט לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה משא"כ בזמן מרובה חיישינן וכמ"ש התוספות ר"פ הרואה ומ"מ היכא דאיכא למיתלי תלינן דלאו מגופה חזיא דמ"מ הא לא שכיחי דארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש הב"י סימן ק"ץ אבל היכא דליכא למיתלי דאתי מעלמא חיישינן דלמא מגופה אתיא וארגשה ולאו אדעתה וכה"ג צריכין אנו לומר בפירש"י דף נ"ג ע"ב וכמו שאכתוב לקמן בס"ד:

גמ' ואידך אגב זוהמא וכו'. עיין בתשובת הרמ"א סימן צ"ד מ"ש בזה:

תוס' ד"ה שלש גריסין וכו' ונראה למוהר"ם וכ"מ דאי לא תלינן בדם מאכולת וכו' כיון דיש בו שיעור לחלקו לג' ראיות וכו'. עכ"ל צ"ל לפי שכן רגילות האשה שלא לראות מגופה פחות מגריס וצ"ע:

רש"י ד"ה אחת זו כו' חוששין שמא ראתה אותן בב' בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות וכו'. עכ"ל. כ"ז ליתא לר"י דלדידיה זבה גדולה לא משכחת ליה אלא ברואה בב' בין השמשות וכדאיתא בכיצד צולין דף פ"א ובמסכת נזיר דף ט"ז ועיין בתוס' סוף מכילתין דף ע"ב ואם כן הכא בדר"י קיימינן וצ"ל שרש"י פירש כן אליבא דרבנן למאי דמפרש רבי לקמן דאף לחכמים בעינן בדיקה ביה"ש ולדידהו אף אם ראתה אחד היום ובביה"ש דלמחר נמי זבה גדולה היא ומה שפירש רש"י לקמן דף נ"ג ע"א כשבדקה עצמה כל ב' ביה"ש היינו נמי לחכמים אבל לר"י סגיא בבדקה עצמה בביה"ש של יום ראשון אע"ג דלא בדקה בביה"ש דיום ב' תו לא משכחת לדידיה זיבה גדולה ועדיין צ"ע ולזה העירני בני מוהר"מ ודברי הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב צריכין עיון שכתב שם דף י"ג וז"ל מצאה כתם אחד שאין בו כדי ג' כתמים אם בדקה עצמה כל ביה"ש של יום ראשון וכו' ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל שם בר"פ הנז' דאפילו במצאה כתם אין האשה טמאה למפרע רק עד שעת הבדיקה ובזה לא חמיר כתמה מראייתה דכי היכי דבראיה אינה טמאה אלא מפקידה לפקידה ה"נ בכתם וכ"כ בפ"ג מהלכות מו"מ דין ז' ומש"ה כתב כאן דסגי בבדקה עצמה ביה"ש דיום ראשון דכיון דבדקה עצמה ביה"ש דראשון לא מחזקינן לה בטומאה למפרע שראתה ביום ראשון אלא מבדיקה ואילך אך לפ"ז א"א להלום הסוגיא דאם כן מאי איכא בין ראיה מרובה לראיה מועטת דאפי' בראיה מרובה כיון דבדקה עצמה ביום הראשון ביה"ש לא מחזקינן לה בטומאה אלא מבדיקה ואילך וליכא אלא ב' ימים ואי דלא בדקה עצמה ביה"ש אפילו בראיה מועטת חוששין והרמב"ם עצמו כתב שם לחלק בין רואה ראיה מרובה לראיה מועטת ואחר העיון נ"ל ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא שמצאה כתם כגריס אחד ועוד אנו דנין אותו כאלו עכשיו בשעת מציאת הכתם ראתה אע"ג דלטהרות מטמאינן למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה מ"מ לענין מנין ימי נדתה או ימי זיבתה אין אנו חוששין לשמא ראתה כבר וכה"ג אמרינן בראיה ממש דחיישינן לטהרות מעל"ע ואפ"ה לענין פתחי נדתה וזיבתה אינו מונה אלא משעה שראתה אבל היכא שראתה כשיעור שני כתמים אמרינן דכתם אחד ראתה עכשיו בשעת מציאתה ואחד ראתה כבר כיון דאיכא כתם אחד מותר ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם בדקה ביה"ש של יום ראשון דאינה חוששת משום זוב דלמאי ניחוש לה וכ"ת דשמא ראתה כתם אחד ביום אחד והשני אתמול ביה"ש ז"א דכתם השני דנין אותו כאלו עכשיו ראתה ואין אנו מסופקים לשמא ראתה כבר אלא בכתם המותר משיעור כתם אחד ואלו לא מצאה רק כתם אחד אין אנו מסופקים כלל לשמא ראתה לכתם זה כבר אלא אמרינן לענין ימי ספירתה השתא היא דחזאי וכן מוכח מן הרב הא"מ שם מ"ש על הרמב"ם שם דין ט"ו שכתב לשיטת הרמב"ם דאמר יומו דלענין מנין לא נ"מ מידי ע"ש ולכאורה תמוה דהא נ"מ טובא דאי לאו דתלינן כתמה בראייתה באותו יום אם היה רואה גם למחר היתה ספק זבה דשמא הכתם מאתמול ושתי ראיות בשני ימים שאחריה מצטרפים לכתם ותהיה זבה גדולה וקמ"ל דלא אלא דתלינן כתמה בראייתה א"ו צ"ל דאף אי לא תלינן כתמה בראייתה לא היינו חוששין להכתם שמא מאתמול חזיא ליה ומה דקיי"ל הרואה כתם מקולקלת למנינה הרמב"ם יש לו פירוש אחר וכמ"ש בפירוש המשניות שם ובריש פ"ט דהלכות א"ב ונ"ל שהרמב"ם הוכיח זה מהא דאמרינן ד"ו דרואה כתם אינה מונה אלא משעה שראתה ובזה יתורץ קושית תוס' שם ד"ה ואינה מונה וכו' ודו"ק. וכ"מ מהא דג' נשים שישנות במטה אחת דאם בדקה אחת תוך שיעור וסת של מציאת כתם ומצאה טהורה דהיא טהורה אלמא דאנו דנין לכתם כאלו עתה ראתה בשעת מציאות מיהו הא קשיא למאי דפסק הרמב"ם בהלכות מו"מ דכתם אינה מטמאה אלא עד הפקידה ואם כן בראיה מרובה אמאי טמאה היכא דבדקה ביה"ש של יום ראשון וכמש"ל וצ"ע גם צ"ע שכתב שם בפ' הנ"ל דין ג' וז"ל וכן מדברי סופרים שכל רואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות עכ"ל והוא תמוה דבכתמים קיי"ל דטמאה למפרע אפילו יותר מן מעל"ע עד שעת הכיבוס או עד הבדיקה וכמ"ש הוא בעצמו בפ"ג מהלכות מו"מ דין ז' ודוחק לומר דהכא בהלכות א"ב מיירי בכתם על בשרה לפי שאין דרך הכתם להתעכב על בשרה וכמ"ש התוס' ר"פ הרואה מש"ה ס"ל דדי במעל"ע כ"ז דוחק ושום א' ממפרשיו לא העיר בזה:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה