אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק ששי

פרק חמישי

שם בגמ' אי לא תני אע"פ שא"א וכו' אבל היכא דבדקן ולא אשכחן וכו'. ע"כ אע"ג דבמתני' תני בא סימן העליון ולא התחתון וכו' משמע דידעינן דהתחתון לא בא ואפ"ה אמרו חכמים או חולצת וכו' וצ"ל דהייתי מפרש בא העליון ולא התחתון היינו דלא ידעינן אם בא התחתון וה"פ בא העליון דבדקינן לה ולא התחתון דלא בדקינן לה על סימן התחתון אבל היכא דידעינן בודאי שלא בא התחתון ה"א דאף חכמים מודים קמ"ל. ומיהו לפ"ז לא הוי סיפא דמיא לרישא דהא ברישא בבא התחתון עד שלא בא העליון מיירי אפי' בודאי דלא בא העליון דהא תחתון עיקר לד"ה ולפי המסקנא י"ל דמתני' מיירי כפשטיה דידעינן בודאי שאין לה סימן התחתון ואפ"ה אית להו לחכמים דחולצת משום דא"א ומנתר היא דנתר ומעתה אפשר לומר דאף ר"מ אית ליה דסמכינן אסימן עליון לחליצה מן הסתם משום דאף דר"מ דחייש למעוטא מ"מ למעוטא דמעוטא לא חייש וכיון שהביאה סימן העליון מסתמא הביאה התחתון לפי שאינה אלא מעוטא דמעוטא שמקדימין סימן העליון להתחתון אלא הכא מיירי דבדקינן לה ולא נמצא סימן התחתון וכיון דאיכא ריעותא לפנינו חיישינן אף למעוטא דמעוטא ועיין בחדושי הר"ן ועכ"ז צריכין אנו לדברי התוס' דנ"מ לענין עונשין וקדושין דמשמע אבל לחליצה לא מהני לר"מ סימן העליון היינו לפי ה"א אלו לא תניא אע"פ שא"א וה"א דמתני' מיירי דלא בדקינן אחר סימן התחתון ואפ"ה אית ליה לר"מ דלא חולצת מוכרחים אנו לדברי התוס' דמהני סימן העליון לענין עונשין וקדושין ובזה מיושב קושית חדושי הר"ן דלמאי נקט בדברי ר"מ אע"פ שא"א דכיון דלא נ"מ מידי לר"מ אמנם לדברינו ניחא דנ"מ נמי לר"מ דנדע דפלוגתייהו מיירי בדבדקו ולא אשכחן סימן התחתון אבל מן הסתם אף לר"מ חולצת:

שם ואנא ידענא כו'. כ' המהרש"א וז"ל וליכא למימר נמי דהא דעליון נמי הוי סימן כו' דמ"מ מאי נ"מ אי משום דעליון נמי הוי סימן אי משום דא"א עכ"ל ועם דברים אלו יש ליישב מה שהק' בחדושי הר"ן על הרא"ה שכתב להוכיח דא"א לסימן העליון לבא קודם גדלות דאי ס"ד דאפשר לסימן העליון לבא קודם גדלות אפי' לאחר גדלות לא הוי ראיה דודאי קודם גדלות כשבא סימן העליון בא ג"כ כבר סימן התחתון ובכה"ג שומא הוא א"ו כי אמרי' דסימן העליון ראיה לתחתון משום דסימן העליון אינו בא קודם גדלות ונ"מ היכא דאנו מסופקים בשני' דידה וע"ז השיב הר"ן דדלמא כי היכי דאמרינן דכל שהגדילה ונמצא בה סימן התחתון לא חיישינן שמא הביאתה קודם הפרק ה"נ אמרי' בסימן העליון אבל לסמוך על עליון כל שאין אנו יודעים אם גדולה היא אין לנו ראיה עכ"ד ולפי דברי המהרש"א דעת הרא"ה מוכרח דאל"כ קשה קושית מהרש"א דמה מקשה הש"ס הא אי לא תני שא"א ה"א או הא או הא וסימן העליון נמי הוי סימן וכ"ת כמ"ש מהרש"א דמאי נ"מ אי נימא הכי ז"א דאיכא נ"מ רבתי דאם הביאה סימן העליון בתוך הפרק ולאחר הפרק בדקוהו ומצאו סימן התחתון ה"א דחולצת דאף דידעינן דסימן העליון בא בתוך הפרק מ"מ בסימן התחתון לא חיישינן שמא הביאתה ג"כ קודם הפרק לכך הוצרך למתני' שא"א ולפיכך אפי' בדקוה לאחר הפרק ונמצא סימן התחתון אפ"ה אינה חולצת דכיון דסימן העליון בא בתוך הפרק א"כ ג"כ סימן התחתון בא תוך הפרק ואינה חולצת עד שתדע בודאי שהביאה שערות אחרות לאחר הפרק:

מיהו אפשר לדחות דאף המקשה ידע דעפ"י הרוב כשבא סימן העליון בא נמי סימן התחתון דהא מוכח מדברי ר"מ דאל"כ למה הוזכר כלל סימן העליון וכמ"ש התוס' וא"כ כיון דעפ"י הרוב בא נמי סימן התחתון ממילא ידעינן אפי' אם אפשר לבא סימן העליון בלא התחתון מ"מ אם בא סימן העליון תוך הפרק דחיישי' שמא הביאה נמי סימן התחתון כיון דעפ"י הרוב בא סימן התחתון עם העליון אלא דהמקשה לא אסיק הך סברא דה"א דמתני' מיירי בסתמא דלא בדקה לה משום דפשטיה דמתני' לא משמע הכי וכמ"ש:

דף מח:

ת"ר כל הנבדקים נבדקים עפ"י נשים. בחדושי הר"ן הקשה על הרמב"ן שכ' דלת"ק נאמנים בין להקל ובין להחמיר כו' דהלכתא כת"ק וכ' ע"ז הר"ן דמאי נ"מ בהאי פסקא לדידן דקיי"ל דתוך הפרק כלפני הפרק ולאחר זמן קי"ל דאיכא חזקה כרבא וא"כ לא משכחת שתהיינה הנשים נאמנות דלאחר הפרק אף ר"י מודה דנאמנים ולפני הפרק או תוך הפרק מה נאמנים להקל איכא הכא דאף שאמרו דהני שערות היה קודם גדלות ותמאן לפי דשומא נינהו מ"מ ניחוש שמא הביאה שערות אחרות לאחר גדלות ונשרו משום חזקה דרבא ואי דמיירי בלא בעל דלא מחמרינן משום חזקה דרבא מ"מ מאי קמ"ל פשיטא דנשים נאמנות אליבא דכ"ע דהמנוה רבנן בדרבנן כדאמרינן בפסחים לענין בדיקת חמץ ופלוגתייהו דהנהו תנאי מיירי ע"כ בבעל עכ"ד מיהו למ"ש בס' בי"ש סי' קנ"ה דהיכא דבאו סימנים תוך הפרק ולאחר הפרק נמצאו אותן שערות ממאנת דלא חיישינן שמא הביאה סימנים אחר הפרק ונשרו דאמרינן מדהני לא נשרו אילו הביאה אחריני לאחר הפרק ג"כ לא נשרו ע"כ א"כ לא ק"מ ודברי הרמב"ן נכונים אך דברי הב"ש אינם מוכרחים ועמ"ש לקמן בסמוך:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' והדין עמו כו' דהא קתני בסיפא. עכ"ל. בס' בי"ש סי' קנ"ה הק' ע"ז דבלא"ה א"א לפרש שומא נינהו ותמאן דאכתי ניחוש שמא הביאה לאחר הפרק ונשרו ותי' דה"מ לדחוק דמיירי הברייתא בלא בעל דל"ח שמא נשרו ולכך הוצרכו תוס' להביא ראיה מן הסיפא ועוד כ' דהיכא דלא נשרו הסימנים שהביאה תוך הפרק לא חיישינן תו דלמא אייתי לאחר הפרק ונשרו דמדהנהו לא נשרו אילו אייתי אחריני נמי לא נשרו א"ו דלא אייתי וכמש"ל בשמו (ועיין מ"ש לקמן סעד לדברי בעל בי"ש) ומיהו בלא"ה לק"מ דהא השתא אכתי לא אסיק דחזקה דרבא איתמר לענין מיאון ומש"ה לא אסיק נמי דחיישינן כלל לדלמא נשרו אך עתה דאסיק דרבא לענין מיאון איתמר ולא לענין חליצה השתא מוכח דחיישינן דלמא נשרו דאל"כ למאי אהני חזקה דרבא וכמ"ש תוס' ד"ה אב"א:

מפירש"י נראה שמפרש לפני הפרק ותוך הפרק כפשטי' ודלא כפיר"ת לקמן וכן מפרש הרמב"ן והרמב"ם כפירש"י ולפירושו ניחא הא דגרסינן לעיל דף מ"ו ע"ב קטן שלא הביא ב' שערות ר"י אומר אין תרומתו תרומה וכ' הלשון מגומגם כיון דתני קטן ל"ל למיתני שלא הביא ב' שערות דבקטן ממש אפי' הביא ב' שערות נמי קטן הוא דשומא נינהו ולפ"ז ניחא דר"י מיירי בקטן שהגיע לעונת נדרים ולאפוקי מדר' יוסי דפליג וס"ל דאם הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מש"ה אמר שלא הביא ב' שערות דאלו הביא ב' שערות לר"י גדול הוא דאית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק ומש"ה תני כהאי לישנא ולא תני קטן סתם לאורויי דמיירי אפי' בקטן שהגיע לעונת נדרים דביה איכא לפלוגי בין הביא ב' שערות או לאו ואפ"ה אין תרומתו תרומה:

דף מט.

תוס' ד"ה ואב"א וכו' ועוד בפ' מ"ש אר"נ וכו'. וצ"ע דמאי ראי' מייתי ר"ח מהא דר"נ דליתא לחזקה דרבא דהא לעיל פסקינן דלא חיישינן שמא נשרו אלא בבעל וכמ"ש התוס' לקמן וע"כ דס"ל לר"ח דר"נ סתמא קאמר בודקין למיאון היינו אפי' בבעל דלא כמ"ש ר"ת לקמן דר"נ מיירי בלא בעל דזה היה דוחק לפני ר"ח וק' דאיך אפשר לומר כן דר"נ מיירי אפי' בבעל דהא אמרינן התם דהא דאמר ר"נ בודקין למיאון אתי' לאפוקי מדר"י דאמר עד שירבה כו' ואלו ר"י לא קאמר אלא בלא בעל אבל בבעל אפי' ר"י מודה כדאמרינן לקמן דף נ"ב וא"כ איך אפשר לפרש דר"נ מיירי בבעל:

בא"ד מדר"נ נמי ליתא מקמי דרבא. עכ"ל וצ"ע דאכתי ק' הא התם סתמא דהש"ס מסיק והלכתא כוותי' דר"נ בכולהו וא"כ הא סתמא דש"ס פסק דלא כרבא ועיין ברא"ש דעיקר קו' הרי"ף אינה אלא מדקבעה הלכתא התם כר"נ:

בא"ד ומפרש ר"ת דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י"ב ויום א' וכו'. עכ"ל. מדברי התוס' נראה דפלוגתייהו דר"י ור"ש הוא ביום שאחר שנת י"ב או שנת י"ג אבל הרא"ש כ' בשם ר"ת דפלוגתייהו דר"י ור"ש הוא ביום אחרון של שנת י"ב או י"ג וכ"כ הטור בסי' קנ"ה ולפי פשוטו משמע דס"ל לדעת ר"ת דר"י אית ליה דביום אחרון של שנת י"ב או שנת י"ג נעשים גדולים וכן הבין הבי"ש בסי' הנ"ל אבל במל"מ פ"ב הלכות אישות הבין דלכ"ע לא נעשו גדולים אלא לאחר י"ב שנים או לאחר י"ג אלא דלהא מהני הבאת שערות ביום אחרון של י"ב או י"ג דלא נימא שומא נינהו ונעשו גדולים אחר הפרק אפי' לא הביאו ב' שערות אחרים ובזה מיושב קו' הבי"ש בסי' הנ"ל ס"ק כ' ואחר העיון נ"ל ליישב הקו' שהקשיתי לעיל על ר"ח עפ"י מה דאיתא במס' יבמות דף ק"י ע"א ובמס' כתובות דף ע"ג דלשמואל בקדשה קטנה וגדלה תחתיו ובעל משגדלה אפ"ה א"צ גט אלא מדרבנן משום דכל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל ואפי' לעולא שם בדף ע"ד דס"ל בקידש ע"ת ובעל ובמלוה וכו' דהיכא דבעל כ"ע מודים מ"מ בקידש קטנה ובעל מודי דלשמואל א"צ גט אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' שם ד"ה דברי הכל וכו' וא"כ כיון דהך מימרא דר"נ בפ' מ"ש הוא משמיה דשמואל וא"כ אף אי ר"נ א"ש מיירי אפי' בבעל שפיר אמר לאפוקי מדר"י דאע"ג דר"י מודה בבעל היינו למאן דאית ליה בבעל צריכה גט מדאורייתא אבל לשמואל אין חילוק בין בעל או לא בעל לעולם ליכא אלא קדושין דרבנן וא"ל אכתי מאי מייתי ר"ח ראיה מהא דר"נ לית ליה חזקה דרבא דאף דר"נ לית ליה חזקה דרבא אפי' בבעל משום דס"ל דאפי' בעל אינו קדושין אלא מד"ס אבל לדידן דקיי"ל כרב דבבעל הוה קדושי דאורייתא חיישינן שמא נשרו י"ל דעיקר ראיית ר"ח מהא דפסקינן התם הלכתא כר"נ בכולה וכיון דר"נ מיירי אפי' בבעל א"כ הא דפסקינן הלכתא נמי מיירי בבעל אע"ג דאנן קיי"ל כרב דבבעל קדושי דאורייתא הם וע"כ דלית לן חזקה דרבא:

ועיין בתשובת מוהר"מ לובלין סי' קל"ט שהאריך בדין זה ולא ראה ס' חדושי הרמב"ן והר"ן לכן כ' להשיג שם על המ"מ יע"ש ועיין בלח"מ שם שגם הוא לא ראה ספרי' הנ"ל:

הא דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו יש לדקדק לשיטת התוס' ישנים בקדושין דף ע"ט דס"ל הא דאמרינן אין בין נערות לבוגרות אלא ו"ח היינו לא פחות ולא יותר א"כ מאי מספקא לן נחזי אנן מתי תביא סימני בוגרת ומנייהו ידעינן דו"ח מקודם היתה נערה בשלמא לפירש"י דהתם דס"ל הא דאמרינן אין בין נערות לבוגרות אלא ו"ח דטפי מן ו"ח לא הוי אבל פחות מן ו"ח אפשר לאשכוחי ניחא אבל לדעת התוס' קשה ובתשובת מוהרמ"ל סי' קל"ט השיג על הרי"ו הביאו ב"י בא"ע שכ' בשם התוס' דלא טפי מו"ח ולא פחות מו"ח איכא בין נערות לבוגרות וכתב שאין בתוס' שום זכר מזה שחולקים על רש"י ונעלם ממנו דברי התוס' הנ"ל ונלע"ד אע"ג דבמתני' דף מ"ז יהיב סימני' לבוגרת לפי' רש"י ולפי' התוס' סימני בוגרת נאמרו בברייתא לא דעלייהו סמכינן אלא דאם הביאה סימנים הללו אז בודאי בוגרת היא אבל אפשר שתהיה בוגרת אע"פ שלא הביאה סימנים הללו דומיא דבוחל שהוא סימן העליון לנערות אע"פ שא"א שתביא העליון בלא סימן התחתון מ"מ אפשר לתחתון שיבוא בלי סימן העליון ואתחתון סמכינן ונעשה גדולה אע"פ שלא הביאה העליון כדאי' בסוגי' שם וה"נ בסימני בוגרת שהוא צמל השנוי במתני' נמי כה"ג הוא דהיכא דחזינן דהביאה לסימני בוגרת אז ודאי בוגרת היא וה"ה דהיכא שהביאה סימני נערות אז לאחר ו"ח ודאי בוגרת היא אע"ג דלא חזינן לסימני בוגרת ומש"ה חיישינן שמא נשרו ואין סימני בוגרת ראיה וכה"ג כתבתי לעיל דף ה' ע"א:

שם פירש"י ד"ה שעורן בכונס משקה וכו'. ניקב כשורש קטן טהור הוא להכשיר זרעי' וכו' פי' דהזרעים הנזרעים בתוכן אינן מקבלין הכשר בעודן בו משום דכשניקב כשורש קטן הוי כמו עציץ נקוב דדינו כמחובר לקרקע שאין מקבלין הכשר אלא בתלוש וכפירש"י במס' שבת דף צ"ה ע"ב:

דף מט:

רש"י ד"ה רי"א וז"ל לא כך בודקין אותו דהא קולא הוא וכו'. עכ"ל. אע"ג דלענין קידוש מי חטאת חומרא הוא דאין מקדשין בתוכו מי חטאת מ"מ קולא הוא לענין אם היה הכלי מיוחד למשקין דטהור הוא במוציא משקה וכמ"ש התוס' במס' שבת שם ד"ה טהור מלהכשיר בו זרעים וגם לענין מי חטאת איכא לאשכוחי קולא דאם נתקדשה בכלי שנקבה בכונס משקה אין לה דין מי חטאת לטמא לטהור הנוגע או הנושא אותה:

דף נ:

רש"י ד"ה עוף טמא מי מטמא בבית הבליעה וכו' ותרנגולת שביבנה מטמא בבית הבליעה מדקא מייתי לה ריב"נ. עכ"ל עיין בחדושי הר"ן שכ' בפשיטות דמוכח דהתרנגולת שביבנה. מטמא בבית הבליעה דאל"כ איך קאמר ריב"ן תרנגולת שביבנה תוכיח וכו' ולדידיה מי ניחא דהא איהו לא קאמר אלא מק"ו ללמוד דלא בעי מחשבה וכיון דבתרנגולת דביבנה לא מטמא אבית הבליעה אי הוי עוף טמא א"כ מ"ט דמטמא שלא במחשבה יע"ש:

דף נב.

תוס' ד"ה קדושי טעות הק' ריב"ן וכי לית ליה מתני' דיבמות ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו'. ר"ל דמשכחת לר"י חמותו ממאנ' כגון שאחיו נשא אשה בקטנות' והיה לו בת ממנה ונשא הוא בת אחיו ואח"כ מתה אשתו הרי אשת אחיו אסורה ביבום משום צרת חמותה דחמותה אסורה אפילו לאחר מיתת בתה ומשכחת לה דממאנת לר"י אע"ג דהשתא גדולה היא ודברי מוהרמ"ל תמוהין שמצייר כגון שחמותו היה לה איש אחר וילדה בת ממנו ואח"כ נשאת לאחיו דא"כ אף לר"י לא משכחת לה בכה"ג דהא כבר גדולה היא כשנשאת לאחיו כיון שכבר ילדה גם דברי מהרש"א בריש מס' יבמות תמוהים שכ' דאיכא לאשכוחי חמותו ממאנת כשנשאת מקודם לאחר למאי דמסקינן שם שמא תתעבר ושמא תמות אלמא דאף קטנה מעברה ותמוה מאד דהא מקשינן שם בסוגי' א"כ נמצאת חמותה ממאנת ומשני בנים הרי הוא כסימנים א"נ דעדיפא מסימנים וא"כ ליכא לאשכוחי בכה"ג חמותו ממאנת אלא ע"כ דליכא לאשכוחי חמותו ממאנת אליבא דר"י אלא בגוונא שכתבתי לעיל כגון שנשאת לאחיו בקטנותה והיה לו בת ממנה ואותה הבת נשאת לאחיו השני ואח"כ מתה הבת' והיינו אליבא דר"י דס"ל בפ' הנשרפין דחמותו לאחר מיתת בתה בשריפה או אפילו אליבא דר"ע ולשיטת התוס' בפ' האשה רבה דאף ר"ע אית ליה דנהי דמיעטה הכתוב משריפה מ"מ כרת ולאו אית בה וכמ"ש מהרש"א שם:

שם גמ' קשה בה ר"ח מסורא לא לישתמט תנא וכו'. עיין מוהרמ"ל שהניח לפירש"י בקושיא דא"כ לא משני הש"ס מידי ולפענ"ד לק"מ דה"פ דר"ה ור"מ לא פליגי אהדדי דלכ"ע גומות אע"פ שאין שערות אלא דצריכין לב' גומות מטעם דמסתמא אין גומא בלא שערה וכיון דחזינן ב' גומות מסתמא היה שם ב' שערות ונשרו ור"ה אמר דב' שערות בעי גומא היינו חד גומא לב' שערות וכמ"ש המ"מ דס"ל להרמב"ם כן דר"ה ור"מ לא פליגי אהדדי אלא דהמקשה ס"ל דגומות עצמן הוי סימן מש"ה מק' לא אישתמט תנא וכו' דגומות הוי סימן דהא אפילו כי אייתי שערות צריך לגומות וא"כ שערות ל"ל ומשני שפיר דודאי גומות הוי סימן משום דליכא גומות בלא שערות אלא דצריך לב' גומות דאל"כ מנא ידעינן דב' שערות הוי בחד גומא דלמא לא הוי אלא חד שערה מש"ה תני שערות דאפילו בחד גומא סגי:

דף נב:

תוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' הילכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן וכו'. עכ"ל ומיהו בפי' סדר חליצה כ' דאינה חולצת עד שתביא שער גדול כרוחב אצבע שקורין אמה ע"כ והיינו משום דקי"ל דבעינן נמי גומות בעיקרן ואנן לא בקיאינן בהא מש"ה בעינן כשיעור הנ"ל ואז אין צריכין לבדוק אחר הגומות וכ"כ בבי"ש בשם הט"ז סי' קנ"ה:

בא"ד דס"ל הא דאמרינן א' בגבה וא' בכריסה. היינו גבה וכריסה ממש ודלא כשיטות המפרשים דהכל הוא במקום ערוה וכ"כ בס' בי"ש סי' הנז':

בבי"ש סי' הנ"ל הוכיח דספק חסרון הידיעה אפילו מה שהוא חסרון הכרה לכל העולם לא מקרי ספק כלל דלא כט"ז בסי' פ"א ובסימן צ"ח בי"ד שכ' דהיכא שהוא חסרון הכרה לכל העולם מקרי ספק דאל"כ למה כ' התוס' דמשהגיע לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה אע"ג היכא דלא בעל משום דאנן לא בקיאים לבדוק כל גופה קשה הא היכא דלא בעל לא הוי אלא מדרבנן ואי ס"ד דמקרי ספק היכא שהוא חסרון ידיעה לכל העולם נימא ספק דרבנן להקל א"ו דאע"ג שהוא חסרון ידיעה לכל העולם לא מקרי ספק עכ"ד ויש לדחות דאע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל מ"מ היכא דאיתחזק אסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל וה"נ כ"ז דלא מיאנה היא בחזקת איסור א"א מדרבנן וע"י ספק מיאון אתה בא להוציא מחזקה זו לא אמרינן בהא סד"ר להקל ויתר דברים מה שיש לדקדק בדברי התוס' שדבריהם מגומגמים דלאיזה צורך הביאו הא דפ' מי שמת עיין בדברי מל"מ בפ"ב מהלכות אישות שהאריך בזה:

שם גמ' הלכה כדברי כולן להחמיר. בס' מל"מ שם הק' דמאי נ"מ בסימן האמצעי דכיון דלענין מיאון סגי בסימן זוטא שבכולן דאינה ממאנת ולענין חליצה אינה חולצת עד דאייתי סימן הגדול שבכולם א"כ למאי אהני סימן האמצעי ולענ"ד נראה דנ"מ טובא אם בא אחד וקדשה כדאייתי סימן הקטן וא"כ מחמרינן דשמא בסימן הקטן כבר גדולה היא וקדושי' קדושין אע"פ שנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ בא אחד וקדשה כשהי' בה סימן האמצעי ומספקא מצרכינן נמי גט משני דלמא בסימן הקטן קטנה היא ועכשיו נעשה גדולה ע"י סימן האמצעי אבל אם לא היינו מסופקים בסימן האמצעי אלא בסימן הקטן בשיעור הגדול שבכולן לא היתה צריכה גט משני וממ"נ אם גדולה היא בסימן הקטן א"כ קדושי קמאי קדושין גמורים ואם לא נעשה גדולה אלא ע"י סימן הגדול א"כ מתרווייהו א"צ גט דהא אכתי לא אייתי סימן הגדול לכך אהני סימן האמצעי דמספקינן בי' דאולי השתא נעשה גדולה וצריכה גט משני אך לכאורה י"ל דאכתי קו' מל"מ במקומה עומדת דמה יושיענו סי' האמצעי וכ"ת כנ"ל לענין קדושין ז"א דהא צריכין אנו לדקדק לפי מה שפירש"י דלענין זה מהני סי' קטן שאינה יכולה למאן הא בלא"ה אינה יכולה למאן אפי' לא אייתי שום סימן דהא קיי"ל שמא נשרו משום דחזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים וכדאי' לעיל בר"פ וקודם שהגיע לכלל שנים אפי' שיעורא רבא לא מהני דהא קיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק צ"ל דהא דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו דוקא היכא דבעל שהוא ספק דאורייתא אבל בלא בעל ל"ח שמא נשרו וכמבואר לעיל בהדיא דף מ"ה ע"א וא"כ נ"מ בסימן הקטן אפי' לא בעל דל"ח שמא נשרו אפ"ה לא יכולה למאן כיון שיש בה סימן הקטן ולפ"ז כיון דכל עיקר לא מצריכינן לשום סימן להחמיר אלא היכא דהוא ספק דרבנן אבל היכא דאיכא ספק דאורייתא אפי' בלא שום סימן חיישינן שמא נשרו א"כ אכתי קשיא דמה יושיענו הסימן האמצעי דאי בכה"ג שאם בא אחר וקדשה כשהביאה לסימן האמצעי וכנ"ל הא בלא"ה אפי' בלא שום הבאת סימן נמי חיישינן לקדושי שני דדלמא הסימן הקטן לא סימן גדלות הוא ואם כן קדושי קמא לאו קדושי נינהו ואחר כך הביאה שערות בשעורא רבה ונשרו וחיישינן לקדושי שני אפילו אי לאו הסימן אמצעי אך לפמ"ש לעיל בשם המחבר בי"ש דהא דחיישינן שמא נשרו דוקא דלא חזינן לשום שערות אבל היכא דחזינן דהיה בה הנהו שערות מעיקרא אלא דחיישינן דדלמא הביאה אח"כ עוד שערות אחרות ונשרו להא לא חיישינן אלמא אמרינן מדהנהו לא נשרו אלו אייתי אחרינא נמי לא הוי נשרו ולפ"ז נ"מ שפיר בסימן האמצעי לענין קדושין כגון שקדשוה ב' בזה אחר זה וכנ"ל וכ"ת דהא בלא"ה חיישינן לקדושי ב' דלמא הביאה אחר קדושי קמא שערות אחרינא בשעורא רבה ונשרו ז"א דכיון דחזינן דהנהו שערות קמאי איתנהו בהו אמרינן מדהנהו לא נשרו אילו הוי בה אחרינא נמי לא הוי נשרו אע"כ דלא מייתי אחרינא ומזה סעד לדברי הבי"ש אף שראיותיו מתוס' ליתא וכנ"ל מ"מ מכאן סעד לדבריו:

ודע דמסקינן במסכת יבמות דף י"ב ע"ב דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנים ולרב זביד ליכא בנים בלא סימנים יע"ש ומ"מ משמע בתוס' שם דלא הוי סימן אלא בילדה בן קיימא אבל ילדה שאינו ב"ק לא הוי סימן וכ"כ בספר בי"ש סי' קנ"ה בהדיא וצ"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב אר"י דאמר זאת תורת הזב בין קטן ובין גדול אלא מעתה זאת תורת היולדת בין גדולה ובין קטנה ומי מיעברה וכו' ופי' הר"ן שם דאע"ג דמסקינן במסכת יבמות שמא תתעבר ושמא תמות אלמא דאיכא קטנה דילדה מ"מ הא מסקינן דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנין ואי ס"ד דאיכא לפלוגי בין ב"ק לנפלים מאי מקשה דהא שפיר מרבינן מתורת היולדת אפי' קטנה דמייתי קרבן וכגון שהפילה דלענין קרבן אין חילוק בין נפלים לב"ק דלעולם מייתי קרבן וכמבואר בכמה דוכתי מיהו הא ליכא לאקשויי דמה מקשה התם לר"י דלמא ר"י כר"ז ס"ל דאמר אין בנים בלא סימנים ר"ל דרגילות היא שמביאה סימנים ולענין מיאון חיישינן שמא נשרו וא"כ צריך קרא ליולדת קטנה דמביאה קרבן ונאכל דה"א משום ספיקא אינו נאכל דדלמא קטנה היא לכך איצטריך קרא דאפי' קטנה בת קרבן היא ומאי מקשה י"ל דמ"מ הוי קשיא להנהו אמוראי דס"ל בנים הרי הוא כסימנים א"נ דעדיפא מסימנים דעכ"פ תפשוט דכהני שלוחי דרחמנא דאל"כ אמאי מקריב קיני זבים ויולדת דלדידהו ליכא לשנויי כדר"י דא"כ קשיא אלא מעתה זאת תורת היולדת ה"נ וכו'

פירש"י ד"ה מ"ד כל כה"ג וכו' ומביאה קרבן ואינו נאכל. עכ"ל והרמב"ן והר"ן בחדושים כתבו דאינה מביאה קרבן כלל דהא קיי"ל כתמים דרבנן ומיהו לפי דבריהם קשה איך ס"ד דמביאה קרבן ונאכל דאע"ג דנימא מדהנך מגופא חזיא כתם נמי מגופה חזיא מ"מ הא שלא בהרגשה מדאורייתא טהורה היא וכתב הר"ן ז"ל דסד"א דהואיל דחזיא ב' ימים בהרגשה ניחוש דלמא הכתם נמי בהרגשה חזיא ולאו אדעתה עכ"ד ולפ"ז י"ל לפירש"י כן הוא למסקנא דספקא דאורייתא הוא דלמא ארגשה ולאו אדעתה דדוקא בזמן מועט לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה משא"כ בזמן מרובה חיישינן וכמ"ש התוספות ר"פ הרואה ומ"מ היכא דאיכא למיתלי תלינן דלאו מגופה חזיא דמ"מ הא לא שכיחי דארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש הב"י סימן ק"ץ אבל היכא דליכא למיתלי דאתי מעלמא חיישינן דלמא מגופה אתיא וארגשה ולאו אדעתה וכה"ג צריכין אנו לומר בפירש"י דף נ"ג ע"ב וכמו שאכתוב לקמן בס"ד:

גמ' ואידך אגב זוהמא וכו'. עיין בתשובת הרמ"א סימן צ"ד מ"ש בזה:

תוס' ד"ה שלש גריסין וכו' ונראה למוהר"ם וכ"מ דאי לא תלינן בדם מאכולת וכו' כיון דיש בו שיעור לחלקו לג' ראיות וכו'. עכ"ל צ"ל לפי שכן רגילות האשה שלא לראות מגופה פחות מגריס וצ"ע:

רש"י ד"ה אחת זו כו' חוששין שמא ראתה אותן בב' בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות וכו'. עכ"ל. כ"ז ליתא לר"י דלדידיה זבה גדולה לא משכחת ליה אלא ברואה בב' בין השמשות וכדאיתא בכיצד צולין דף פ"א ובמסכת נזיר דף ט"ז ועיין בתוס' סוף מכילתין דף ע"ב ואם כן הכא בדר"י קיימינן וצ"ל שרש"י פירש כן אליבא דרבנן למאי דמפרש רבי לקמן דאף לחכמים בעינן בדיקה ביה"ש ולדידהו אף אם ראתה אחד היום ובביה"ש דלמחר נמי זבה גדולה היא ומה שפירש רש"י לקמן דף נ"ג ע"א כשבדקה עצמה כל ב' ביה"ש היינו נמי לחכמים אבל לר"י סגיא בבדקה עצמה בביה"ש של יום ראשון אע"ג דלא בדקה בביה"ש דיום ב' תו לא משכחת לדידיה זיבה גדולה ועדיין צ"ע ולזה העירני בני מוהר"מ ודברי הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב צריכין עיון שכתב שם דף י"ג וז"ל מצאה כתם אחד שאין בו כדי ג' כתמים אם בדקה עצמה כל ביה"ש של יום ראשון וכו' ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל שם בר"פ הנז' דאפילו במצאה כתם אין האשה טמאה למפרע רק עד שעת הבדיקה ובזה לא חמיר כתמה מראייתה דכי היכי דבראיה אינה טמאה אלא מפקידה לפקידה ה"נ בכתם וכ"כ בפ"ג מהלכות מו"מ דין ז' ומש"ה כתב כאן דסגי בבדקה עצמה ביה"ש דיום ראשון דכיון דבדקה עצמה ביה"ש דראשון לא מחזקינן לה בטומאה למפרע שראתה ביום ראשון אלא מבדיקה ואילך אך לפ"ז א"א להלום הסוגיא דאם כן מאי איכא בין ראיה מרובה לראיה מועטת דאפי' בראיה מרובה כיון דבדקה עצמה ביום הראשון ביה"ש לא מחזקינן לה בטומאה אלא מבדיקה ואילך וליכא אלא ב' ימים ואי דלא בדקה עצמה ביה"ש אפילו בראיה מועטת חוששין והרמב"ם עצמו כתב שם לחלק בין רואה ראיה מרובה לראיה מועטת ואחר העיון נ"ל ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא שמצאה כתם כגריס אחד ועוד אנו דנין אותו כאלו עכשיו בשעת מציאת הכתם ראתה אע"ג דלטהרות מטמאינן למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה מ"מ לענין מנין ימי נדתה או ימי זיבתה אין אנו חוששין לשמא ראתה כבר וכה"ג אמרינן בראיה ממש דחיישינן לטהרות מעל"ע ואפ"ה לענין פתחי נדתה וזיבתה אינו מונה אלא משעה שראתה אבל היכא שראתה כשיעור שני כתמים אמרינן דכתם אחד ראתה עכשיו בשעת מציאתה ואחד ראתה כבר כיון דאיכא כתם אחד מותר ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם בדקה ביה"ש של יום ראשון דאינה חוששת משום זוב דלמאי ניחוש לה וכ"ת דשמא ראתה כתם אחד ביום אחד והשני אתמול ביה"ש ז"א דכתם השני דנין אותו כאלו עכשיו ראתה ואין אנו מסופקים לשמא ראתה כבר אלא בכתם המותר משיעור כתם אחד ואלו לא מצאה רק כתם אחד אין אנו מסופקים כלל לשמא ראתה לכתם זה כבר אלא אמרינן לענין ימי ספירתה השתא היא דחזאי וכן מוכח מן הרב הא"מ שם מ"ש על הרמב"ם שם דין ט"ו שכתב לשיטת הרמב"ם דאמר יומו דלענין מנין לא נ"מ מידי ע"ש ולכאורה תמוה דהא נ"מ טובא דאי לאו דתלינן כתמה בראייתה באותו יום אם היה רואה גם למחר היתה ספק זבה דשמא הכתם מאתמול ושתי ראיות בשני ימים שאחריה מצטרפים לכתם ותהיה זבה גדולה וקמ"ל דלא אלא דתלינן כתמה בראייתה א"ו צ"ל דאף אי לא תלינן כתמה בראייתה לא היינו חוששין להכתם שמא מאתמול חזיא ליה ומה דקיי"ל הרואה כתם מקולקלת למנינה הרמב"ם יש לו פירוש אחר וכמ"ש בפירוש המשניות שם ובריש פ"ט דהלכות א"ב ונ"ל שהרמב"ם הוכיח זה מהא דאמרינן ד"ו דרואה כתם אינה מונה אלא משעה שראתה ובזה יתורץ קושית תוס' שם ד"ה ואינה מונה וכו' ודו"ק. וכ"מ מהא דג' נשים שישנות במטה אחת דאם בדקה אחת תוך שיעור וסת של מציאת כתם ומצאה טהורה דהיא טהורה אלמא דאנו דנין לכתם כאלו עתה ראתה בשעת מציאות מיהו הא קשיא למאי דפסק הרמב"ם בהלכות מו"מ דכתם אינה מטמאה אלא עד הפקידה ואם כן בראיה מרובה אמאי טמאה היכא דבדקה ביה"ש של יום ראשון וכמש"ל וצ"ע גם צ"ע שכתב שם בפ' הנ"ל דין ג' וז"ל וכן מדברי סופרים שכל רואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות עכ"ל והוא תמוה דבכתמים קיי"ל דטמאה למפרע אפילו יותר מן מעל"ע עד שעת הכיבוס או עד הבדיקה וכמ"ש הוא בעצמו בפ"ג מהלכות מו"מ דין ז' ודוחק לומר דהכא בהלכות א"ב מיירי בכתם על בשרה לפי שאין דרך הכתם להתעכב על בשרה וכמ"ש התוס' ר"פ הרואה מש"ה ס"ל דדי במעל"ע כ"ז דוחק ושום א' ממפרשיו לא העיר בזה:

דף נג.

רש"י ד"ה שלא הפרישה בטהרה וכו' וד"ה לא תהא בחזקת טמאה ואינה טובלת לערב כו' אלמא משראתה כה"י בחזקת חוזרת ורואה. עכ"ל כתב הרש"ל וז"ל פירוש שהפרישה בטהרה בשחרית אחר שראתה אותו היום וכן פירשו התוספות לקמן בפ' בתרא ועיקר עכ"ל ר"ל דבזה מתורץ קו' התוס' כאן ולקמן דר"י אדר"י אמנם לענ"ד נראה דא"א לומר כן בכוונת רש"י דהא צריכין אנו להבין לתירוץ התוס' דהכא מיירי בשראתה אותו היום ואם כן לכ"ע דהיכא דראתה אותו היום לא מהני בדיקת צהרים א"כ איך קאמר התם רבי טעיתי שלא שאלתי וכו' הא ודאי דלכ"ע לא מהני כיון שראתה אותו היום וכן הק' מהרש"א שם ובע"כ צ"ל כתירוץ המהרש"א דהכי קאמר בראשון טעיתי שלא שאלתי אם מהני בדיקת מנחה דנהי דבדיקת צהרים לא מהני בדיקת מנחה מיהו מהני אבל רש"י שפירש בפ' בתרא ד"ה מי איכא למ"ד והא אפילו רבנן בתראי בשני שלה הוא דקאמר אבל בראשון דהוי פתיחת מעינה ליכא למ"ד דאם בדקה בצהרים ומצאה טהורה דתהוי הפרשה עכ"ל ואם כן ס"ל לרש"י דסוגיא דהתם מיירי הכל בבדיקת צהרים ואהא מסיק התם אין והתניא אמר רבי וכו' אלמא דר' נמי מתיר אפילו בראשון בבדיקת צהרים והא ליתא דאפילו בשביעי לא מהני בדיקת צהרים לר"י היכא דראתה אותו היום וכ"ש בראשון דעדיין מעינה פתוח וכמ"ש הפוסקים ואיך קאמר טעיתי שלא שאלתי וכו' אדרבה הא מוכח דר"י אית ליה דלא מהני וצ"ע ואין לומר דגם לפי מה שתי' מהרש"א דה"ק רבי בראשון טעיתי שלא שאלתי אם מהני בדיקת מנחה מאי מבעי ליה הא איהו עצמו אמר הכא משמיה דר"י נדה שלא בדקה עצמה מן המנחה ולמעלה וכו' ולפמ"ש התוספות דמיירי שראתה באותו היום ואפילו הכי מהני בדיקת מנחה ואם כן מאי מבעיא ליה דהא שמיע ליה מר"י דמהני ז"א דיש חילוק בין ז' לראשון וכמ"ש הפוסקים דבראשון עדיין מעינה פתוח משא"כ בשביעי ואם כן אע"ג דשמיע ליה מדר"י דמהני בשביעי הפסקת מנחה אף על גב דראתה באותו יום אכתי איכא למבעי בראשון אם מהני הפסקת מנחה. ועוד י"ל לפי מה שתירץ התוספות כאן דאיכא למימר דר"י הכא מיירי בשלא בדקה כלל ואם כן מספקא ליה לר' דדלמא הא דמהני בדיקת מנחה דווקא היכא שלא הוחזקה לרואה באותו יום שלא בדקה אבל ראשון דודאי ראתה באותו היום לא מהני אפילו בדיקת מנחה ומ"ש בתוספות התם בפ"ב דר"י מיירי שראתה בז' היינו לפי המסקנא דרבי אמר טעיתי שלא שאלתי וא"כ מהני בדיקת מנחה אפי' בראשון מכ"ש בז' אבל מעיקרא הוי סבר רבי דר"י מיירי שלא בדקה כלל משום הכי מהני בזה בדיקת מנחה ועיין מ"ש בזה בחדושי פוסקים סימן קצ"ו בעה"י:

תוס' ד"ה ומה אלו נדה שלא הפרישה וכו' וא"ת דפ"ב וכו' וי"ל דהתם מיירי כשבדקה יום ב'. עיין במוהרמ"ל וז"ל יש להקשות מאי קאמר אלו נדה וכו' שאני גבי נדה דלא בדקה והכא לפי המסקנא מיירי דבדקה עכ"פ בבין השמשות דרבי יהודה ומוקמינן לה בחזקת טהורה דלא ראתה גם בבהש"מ דר"י ותי' וז"ל י"ל דשאני הכא דהא אח"כ מצאה כתם א"כ ע"כ נטמאת אחר אותה בדיקה וכו' לאפוקי לקמן בפ' בתרא דלא מצאה עצמה טמאה אח"כ עכ"ל ודבריו תמוהים דהא התם נמי מיירי דאח"כ מצאה עצמה טמאה כדקתני בהדיא התם ואחר הימים מצאה טמאה אלא נלפע"ד דהא צריכין אנו להבין דלמה נקט ואחר הימים מצאה טמאה ולא נקט ולמחרתו מצאה עצמה טמאה א"ו דדוקא אחר הימים נמצאת טמאה הרי זו בחזקת טהורה דכיון שהוא אחר מעל"ע דלא החמירו ברואה שתטמא למפרע אלא מעל"ע אבל אם נמצא טמאה למחרתו כיון שהוא עדיין תוך מעל"ע לבדיקתה מטמאינן לה מפקידה לפקידה וחיישינן שמא אח"ז ראתה מיד עם סילוק ידיה וכדאי' התם בהדיא במתניתין ומטמאה מעל"ע וכו' ואע"ג דלרבא קאי אריש פירקין כדאי' התם מ"מ אין זה אלא דרך דחי' וא"כ ה"נ דנהי דבדקה בביהש"מ דר"י מ"מ חיישינן שמא ראתה מיד אח"כ דגבי כתמים מטמאה למפרע אפילו ביותר מן מעל"ע ולשיטת רש"י אפילו יותר מפקידה לפקידה דדוקא גבי רואה מהני מפקידה לפקידה דמן הדין אין לה לטמאה אלא משעת ראיה ואילך וכמ"ש הר"י קורקס הביאו בכ"מ פ"ג הלכות מו"מ משא"כ בכתמים דלא מהני אפילו בדיקה לטהרה למפרע הגם שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם דס"ל דאף בכתמים מהני בדיקה לטהרה למפרע קודם הבדיקה מ"מ מפירש"י נראה דלא ס"ל כן וכמש"ל דמש"ה בעי בדיקה בב' בה"ש ומ"מ אליבא דכ"ע לא מהני מעל"ע גבי כתמים וכמש"ל ומש"ה חיישינן שמא מיד אחר ביהש"מ דר' יהודה ראתה בביה"ש דר"י ועיין היטב:

דף נג:

תוס' ד"ה עצמה וקדשים. מ"ש תוספות בדיבור זה לא עמדתי על כוונתם מ"ש וז"ל וע"ק לרשב"א וכו' דהא איהו גופא אמר בסמוך דתולה בראיות יומו אבל כתם שנמצא ביום שלפני הראיה טמאה למפרע ומקולקלת למנינה משעת כיבוס וכו' ואיך אפשר לומר דטמאה למפרע עד שעת הכיבוס הא אמר רשב"א שלא יהא כתמה חמור מראיתה ואינה מטמאה למפרע יותר מן מעל"ע ואי מה דסיימו עד שעת הכיבוס לא קאי אלא על מקולקלת למנינה ולא על טומאה דלמפרע משום דאינה טמאה אלא מעל"ע ק' למה נקטו כלל טומאה דלמפרע בלשונם והוכיחו מהא דלקמן תיפוק ליה דהא מוכח מדאמר שלא יהא כתמה חמור מראיה דמשמע אבל קל מראיה נמי לא. תו ק' מ"ש ע"י ראיה דהשתא וכתם דאתמול וכו' הא לרבי נמי מקולקלת בהכי וכמ"ש התוס' לקמן ותו מ"ש אכתי כתמה חמור וכו' וכ' המהרש"א שסמכו עצמן מדלא פליג רשב"א אברייתא דלעיל דף ו' ק' דמן הברייתא אין הכרח דאף אם אין הכתם מטמא למפרע מ"מ היא מקולקלת אם תראה אח"כ א"י למנות פתחי נדתה אם מן הכתם אם מן הראיה דשמא הכתם מעלמא אתי' גם לא ידעתי למה לא מייתי המהרש"א ממתני' דף נ"ב ע"ב הרואה כתם ה"ז מקולקלת וכו':

גם מ"ש המהרש"א בא"ד לא זכיתי להבין דבריו שכ' דהתוס' הוכיחו דלרשב"א מקולקלת למנינה למפרע מעל"ע מהא דקאמר רבי שאני מתקנה והוא מעוותה דע"כ העיוות הוא לענין מקולקלות למנינה לרשב"א מעל"ע למפרע דאי לתרומה וקדשים אדרבה רבי מעוותה טפי לר"ל דאמר והוא שבדקוה וכו' עכ"ד לא ידעתי מה אלא מאי איכא הכא דאף אי נימא דרשב"א מקלקלה למנינה מעל"ע למפרע אכתי ק' דהא רבי מקלקלה טפי למנינה היכא דלא בדקה לר"ל או לר"י היכא דלא בדקה כלל שרבי מקלקלה עד שעת הכיבוס לר"ל או עד שעת הבדיקה לר"י משא"כ לרשב"א אינה מקולקלת רק מעל"ע למפרע וצ"ל דס"ל דהא דפליגי ר"י ור"ל היינו לטהרות אבל לבעלה לעולם תולין ואין לדבריו הכרח ועוד ק' מאי שייטא פלוגתא דרבי ורשב"א דפליגי בכתמים דעלמא להך פלוגתא דתולין כתמה בראיתה ורבי לא קאמר אלא בהך פלוגתא דתולין כתם בראיה בהא נראין דברי מדבריו:

רש"י ד"ה הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה וכו' ואף להקל ולטבול ליל שביעי לכתמה. עכ"ל גם כאן הקשה הרמב"ן בחדושיו דאיך אפשר למנות ז' ימים מכתמה הא מדאורייתא טהורה מעלי' היא כיון דחזיא בלא הרגשה ועיין מ"ש לעיל דף נ"ב ע"ב בכוונת רש"י וכן צ"ל נמי כאן:

בא"ד ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה וכו'. עכ"ל אע"ג דאם ראתה אח"כ בי"ו וי"ז וי"ח לראיה לר"א הוי זבה גדולה אבל לרבי דמונה מכתמה א"כ מה שראתה בי"ח לראיתה הוא י"ט לראית כתמה ונעשה תחלת נדה וא"כ רבי מיקל טפי דא"צ ז"נ י"ל כיון דלר"א נמי איכא לאשכוחי קולא במה דלא תלינן טפי מסתברא שלא לתלות ולהשוות המדה בין לקולא ובין לחומרא דלעולם לא תלינן ועוד י"ל דבשלמא חומרא דאתיא מכח ראיה דידה מן הדין הוא להחמיר אבל לרבי אתיא החומרא מכח הכתם מה שאינו בדין להחמיר ע"י מציאת הכתם דעיקרו אינו אלא מדרבנן וצ"ע:

תוס' ד"ה שהוא מתקן הלכותי' וכו' ונראה כפר"ח וכו'. יש לדקדק הא זימנין דלרשב"א אינה מתוקנת ורבי מתקן הלכותי' לידי זיבה דהא היכא דראתה אתמול ראי' מרובה כב' גריסין ועוד וא"כ לרשב"א מספיקא היא זבה גדולה דדלמא הכתם ראתה בב' ימים דהא רשב"א ס"ל דהכתם של אתמול מטמא למפרע מעל"ע וא"כ איכא למיחש שמא חצי הכתם ראתה אתמול קודם יום המציאה וחצי ראתה ביום המציאה ועכשיו ראתה ממש ביום ג' הרי ג' ימים רצופים משא"כ לרבי דתולה כתמה בראייתה ואינה מטמאה למפרע וליכא אלא ב' ראיות וא"ל דר' ס"ל כחכמים לעיל דפליגי על ר"מ וס"ל דאין בכתמים משום זוב ז"א דהא מוכח שם דף נ"ג דרבי ס"ל דיש בכתמים משום זוב דאמר נראין כו' מיהו בלא"ה כ' תוס' ומיהו כו' ר"ש מחמיר: ועיין חדושי הר"ן והרמב"ן פי' אחר מפי' תוס' בדיבור שהוא מתקן הלכותיה:

תוס' ד"ה צריכה הפסק טהרה ותו אדרבה מדקאמר ר"י אע"פ שלא בדקה בשביעי לכתמה טובלת לערב וכו'. עכ"ל לא ידעתי מאין למדו זה מפירוש רש"י דלר"י אע"פ שלא בדקה בשביעי דטובלת לערב דרש"י לא קאמר אלא דר"י ס"ל אע"פ שלא בדקה בשביעי נמי תולה כתמה בראיתה דלא בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסיד בהכי אבל שתהא טובלת בשביעי לערב לכ"ע אינה טובלת וכ"מ לשון רש"י ז"ל ואפשר לומר דמ"מ קו' התוס' מנ"ל למיפשט דלמא בהא פליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל דא"צ בדיקה מש"ה ס"ל אע"פ שלא בדקה תולה הכתם בראיה ולר"ל בעי בדיקה מש"ה איכא גילוי דעת ע"י בדיקתה ולכ"ע בגילוי דעתה תליא:

מ"ש המהרש"א בדבור תוס' הנ"ל צריכה הפסק טהרה שכתב דא"ל דכולי האי לא הוי פליג ר"י אר"ל משום דהוי פלוגתא רחוקה הא א"ל דקאמר ר"ל והוא שבדקה אפי' יש מעל"ע וכו' אלא ר"ל דמיסתבר ליה לתלמודא דכולי האי וכו' עכ"ל לא ידעתי כוונתו דהא דקאמר מכלל דכתמים וכו' היא מדברי ר"ז דמבעי ליה מעיקרא אם צריכה הפסק טהרה או לאו וא"כ מעיקרא מאי קסבר דמבעי' ליה לבסוף אמאי פשיטא ליה דר"י לא פליג כולי האי הא איהו גופא מספקא ליה בהא מעיקרא א"כ דלמא השתא נמי אף דשמע להא דר"ל ור"י אכתי א"ל דר"ל דאמר והוא שבדקה ר"ל אפי' יש מעל"ע בין בדיקה למציאת הכתם ור"י ס"ל דלא בעי בדיקה כלל דהא ע"כ הא דבעי ר"ז מר"א אי בעי הפסק טהרה ר"ל בין כיבוס למציאת הכתם אפי' יש יותר מן מעל"ע דא"ל הא דבעי ר"ז היינו דוקא צריכה הפסק טהרה תוך מעל"ע דווקא אבל בלא בדקה כלל פשיטא ליה דלא תלינן לרבי דא"כ איך קאמר מכלל דכתמים צריכה הפסק טהרה אדרבה הא ר"י לא בעי הפסק טהרה תוך מעל"ע וכמו שהק' תוספות לפירש"י ולעד"נ דה"פ מדאמר ר"ל והוא שבדקה ולא קאמר והוא שהפסיקה בטהרה משמע תוך מעל"ע מיירי שהוא תקנת חכמים שתיבדק שא"א מעל"ע בלא בדיקה אחת וכדלעיל דף ד' ע"ב ומעתה דברי התוספות כפשטיה דכולי האי לא הוי פליג ר"י אר"ל משום דהוי פלוגתא רחוקה:

דף נד.

תוס' ד"ה תשמש בשיתסר. עיין בב"י סי' קפ"ג מ"ש על הסמ"ג ודבריו תמוהים וכבר השיגו הב"ח שם דה"פ בסמ"ג אבל אם ראתה יום י' וי"א שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי הנדה צריכה שימור יום י"ב מן התורה וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי הזיבה ור"ל דלר"ש אפי' לר"י לא אסר יום י"ב מן התורה אלא מד"ס כיון שכבר עברו ימי הזיבה וי"א דצריכה שימור מן התורה לר"י ביום י"ב אע"ג שעברו ימי הזיבה והיינו כשנוי' דר"א ע"כ דברי הב"ח גם י"ל דהנהו תרי י"א מספקא להו בדר"א ואליבא דר"י אי מדאוריי' קאמר דעשירי בעי שימור או מדרבנן קאמר כיון שכבר עברו ימי הזיבה ואע"ג שהתוס' פירשו דלר"א אליבא דר"י בעי שימור מדאורייתא מ"מ אין זה מוכרח משנויא דר"א ומ"ש התוס' כן היינו כדי לישב פירושם דלקמן וכמ"ש המהרש"א ז"ל אבל לפירש"י אין זה מוכרח דא"ל דר"א אפי' לר"י מדרבנן קאמר:

גמ' ב' ימים טמאים וב' ימים טהורים משמשת וכו'. דברי הרמב"ם ז"ל נפלאו בזה ודרכו נסתרה ממני שגם הוא ז"ל כתב להנהו פסקי הלכות דאיתמר בש"ס כאן ופסק כן בפ"ז מהלכות א"ב ואיהו ז"ל ס"ל דאשה מיום שראתה בפעם א' או מעת שקבעה וסת לעולם היא מונה ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה ואחריו ימי נדה וימי זיבה עד שתלד או עד שתמות או עד שתקבע וסת ליום אחר בין ראתה בהם ובין לא ראתה בהם ואע"פ שלא היה לה ז"נ לזיבתה חוזרת לימי נדתה וסופרת כסדר הזה וכמבואר מדבריו בפ"ו מהלכות אלו ועיין במ"מ גם פסק בפ"ז מהלכות אלו די"א לימי לידתה וימי נדתה אם לא ראתה בהן דם הרי אלו עולין לספירת ז"נ ואם ראתה בהן דם אין עולין לה ימי הראיה ולא סותרין כה"י אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם שאינו סותר הכל אלא ראיה של זוב אבל אלו סותרין יומן בלבד עכ"ל ומעתה קשה האיך העתיק להלכה דברי הש"ס בראתה ב' ימים טמאים וב' ימים טהורים משמשת ח' י"ב י"ו כ' דהא לדעתו כ"ז שלא קבעה וסת א"כ לעולם מתחלת הראיה מנינן לה ימי נדה וימי זיבה בחוזרת חלילה הן אם ראתה או לא ראתה א"כ בהיקף השני בתחלתה כשראתה היא ביום ג' לנדתה וביום י"ז להיקף השני כשראתה היא תחלת נדה ואיך אפשר להשתמש בהיקף השני ביום כ' שהוא יום ד' לראית נדתה ביום י"ז וא"ל דהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן משמשת כ' היינו דוקא בהיקף הראשון דזו דוחק גדול דמשמעות הש"ס לאשמועינן דין האשה הזאת איך תתנהג כל ימים וא"כ למה לא פירש מה תעשה בשאר הקיפים ותו דהרמב"ם עצמו מפרש גבי ז' ימים טמאים וז' ימים טהורים דמשמשת רביע ימים דהיינו לעולם כל ימים ועכ"ז לא קיים מה שנאמר בש"ס מתוך כ"ח וכמ"ש הרמב"ן והר"ן ואי ס"ד דאפשר לפרש דוקא הראשון הדין כן ומשאר היקפים לא מיירי הש"ס לא היה צריך לדוחק פירושו. ולפי דעתו בהיקף פעם ג' נמי אינה משמשת רק ח' י"ב וי"ו כמו בהיקף השני כי בהיקף השני מתחילין ימי נדתה לשיטתו ביום ט"ו כי לעולם בכל היקף מתקרב ימי נדתה מהיקף שלפניו ב' ימים ד"מ בהיקף הראשון מתחילין ימי נדתה בי"ט בו אע"פ שלא ראתה ובהיקף הב' מתחילין ימי נדתה בי"ז בו ובהיקף הג' בט"ו בו וכן לעולם ואינה חוזרת למשפט היקף הראשון רק אחר ח' היקפים מעשרים יום ואז היא חוזרת למשפט הראשון שמותרת לשמש ח' י"ב י"ו כ' וצ"ע:

שם ל"ה ימים טמאים. דין זה גם לשיטת הרמב"ם ניחא דא"א לה לספור ז"נ:

שם ד' ימים טמאים. וכן פי' הרמב"ם ז"ל שם גם בזה יש להפליא לפי מה שפסק הוא ז"ל והבאתי לעיל דימי נדה שראתה בהן אינן סותרין ואין עולין ותתחיל למנות ז"נ משפסק הדם אפי' תוך ימי נדתה א"כ קשה למה אינה משמשת לעולם הא איכא לאשכוחי שתשמש עוד דהא לשיטתו אע"פ שלא ספרה ז"נ לזיבתה אפ"ה מתחילין ימי נדה וכמו שהוכיח המ"מ בפ"ז מהלכות אלו מדבריו וא"כ מתחלת ראייתה לעולם חשבינן י"ח ימים לימי נדה וימי זיבה ואח"כ חוזרת לתחלת נדה וחוזרת חלילה בכל ח"י ימים וא"כ אם נעשה היקפים מח' ימים ואשה זו שראתה לעולם ד' טמאים וד' טהורים וא"כ היקף הראשון מסיים בשני ימים טמאים והיקף השני מתחיל בב' ימים טמאים ומסיים בב' ימים טמאים והיקף השלישי מתחיל בד' ימים טהורים ומסיים בשני ימים טהורים והיקף הרביעי מתחיל בשני ימים טהורים וא"כ ד' ימים טמאים שאחריהם ב' ימים טהורים המה בתוך ימי נדה שהרי מתחלת כל היקף מתחילין ימי נדה לדעתו וימי נדה שראתה בהם אינה סותרת וא"כ ד' ימים טהורים שאחר ד' ימים טמאים שבהיקף ד' המה משלימים לימי טהורים שהיה לה לפני ראיתה ונהי דצריך אתה להשלים ג' ימים לימי נדתה שראתה בהם מ"מ ברביעי מיהו תשמש וכה"ג בהיקף החמישי מתחילין בד' ימים טמאים כמו בפעם הראשון וא"כ תוכל לשמש יום א' ולעולם בכל ד' היקפים מן י"ח יום תוכל לשמש בהיקף הראשון ובהיקף ד' פ"א וכה"ג בחוזרת חלילה כל ימים וצ"ע. ותו היתה רואה ה' ימים וכו' וכ"כ הרמב"ם משמשת ג' ימים הסמוכים לנדתה ושוב אינה משמשת לעולם עכ"ד גם בזה קשה כנ"ל אם נעשה היקפים בכל היקף ח"י ימים שהיקף הראשון מסיים בג' ימים טהורים והיקף הב' מתחיל בב' ימים טהורים וא"כ איכא חמשה ימים טהורים וחמשה ימים טמאים שאח"כ כולם בימי נדתה הם ואינן עולין ואינן סותרין וא"כ החמשה ימים טהורים שאח"כ שנים מהם משלימים לראית נדתה ועולין לספירת ז"נ ולהשלים עם החמשה ימים הראשונים דהיינו ג' בסוף הראשון וב' בתחלת היקף השני וא"כ בג' ימים טהורים שאח"כ תשמש ואיך כ' ושוב אינה משמשת לעולם ובכל ימיה בכל חמשה היקפים מי"ח יום תוכל לשמש בהיקף הראשון ובהיקף השני כיצד היקף השני מסיים ביום א' טהור ונמצא היקף השלישי מתחיל בז' ימים טהורים ובחמשה ימים טמאים שאח"כ ג' מהם שייך לנדה וב' לזיבה וא"כ הוא סותר ספירה הראשונה ואינה יכולה לשמש בכל ההיקף הזה וההיקף הג' מסיים בד' ימים טמאים וההיקף הד' מתחיל ביום א' טמא ואח"כ חמשה ימים טהורים נמצא כבר עברו ששה לנדתה ואח"כ חמשה ימים טמאים היום הראשון מן ה' הטמאים שייך לנדתה והשאר לזיבתה וג"כ אינה יכולה לשמש בהיקף הזה והוא מסיים בב' ימים טמאים והיקף החמישי מתחיל בג' ימים טמאים וגם בהיקף הזה א"י לשמש והוא מסיים בחמשה ימים טהורים והיקף הששי מתחיל בחמשה ימים טמאים כמו בפעם הראשון ובהיקף הזה תוכל לשמש משום דחמשה טמאים בימי נדתה הם ואינן סותרות ומצטרפין הנקיים הראשונים לשנים ולעולם בכל חמשה היקפים תוכל לשמש היקף הראשון והשני תו כ' היתה רואה ששה ימים טמאים וששה ימים טהורים משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה ושוב אינה משמשת לעולם גם כאן קשה אם נעשה כל ימים היקפים מח' ימים נמצא ההיקף הראשון מסיים בששה טמאים והיקף השני מתחיל בששה טהורים ומסיים בששה טהורים והיקף השלישי מתחיל בששה טמאים והמה בימי נדתה ואינן סותרים לששה ראשונים שבסוף היקף ב' ובששה טהורים שאח"כ יום הראשון יהיה להשלמת ימי נדתה וגם לתשלום ז"נ עם ששה טהורים שבסוף היקף ב' ותשמש בה' ימים טהורים וכן כל ימיה אימתי שתתחיל ההיקף בששה ימים תשמש ולמה כ' שוב אינה משמשת לעולם ולזה העירני בני ר' משה. ולכאורה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם במ"ש גבי ד' ימים טמאים משמשת יום א' אחר נדתה היינו בכל פעם שאירע שיום א' טהור חל לאחר ספירת ז' ימי נדתה משמשת בו וזולת זה אסורה לעולם ולפיכך תוכל לשמש בהיקף הראשון ובהיקף י"ח וכה"ג גבי חמשה ימים טמאים שכ' משמשת בג' הסמוכים לנדתה היינו כל אימת שחל ג' ימי טהרה לאחר ימי נדתה ומש"ה תוכל לשמש בכל חמשה היקפים בהיקף הראשון ובב' וכה"ג בששה ימים טמאים משמשת ג"כ כל אימת שחל חמשה ימים טהורים אחר השלמת ימי נדתה ומשמשת ושוב אינה משמשת לעולם לא בא אלא למעט אם אינו חל בכה"ג. אך עדיין הא דב' ימים טמאים עדיין במ"ע ולא נתיישב בזה ותמי' על אחד ממפרשיו שלא העיר בזה והרמב"ן והר"ן לא השיגו אלא בהא דשבעה ימים טמאים שמשמשת רביעי דלשיטת הרמב"ם לא הוי לעולם מתוך כ"ח אבל בשאר דינים לא תפסו תו יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שגבי חמשה ימים כתב משמשת ג' הסמוכים לנדתה ולא כ' בתחלה וגבי ששה ימים כ' משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה בתחלה וצ"ע. תו קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל באשה שאין לה וסת היא מונה מראיה ראשונה שלה ימי נדות וימי זיבות כל ימיה בחוזרת חלילה ובאשה שיש לה וסת מעת שקבעה לוסתה א"כ הא דתנן במתניתין דף נ"ב הרואה כתם מקולקלת למנינה ופסקה נמי הרמב"ם בפ"ט מהלכות אלו ולשיטת הרמב"ם לאיזה ענין היא מקולקלת דהא לעולם היא מונה ז' ימים נדה וי"א ימי זיבה ואי דר"ל דמקולקלת למנינה משום הכתם דלא ידעה אי בימי נדתה ראתה הכתם מגופה וסגי' בז' ימים אע"פ שאינן נקיים או בימי זיבתה ראתה ג"פ וצריכה ז"נ הא הך הוא סיפא דמתני' חוששת משום זוב דבראייה מרובה חוששת לזיבה ופסקה הרמב"ם שם בפ' הנז' ולפירש"י ניחא הכל. שוב ראיתי בשו"ת רמ"ע סי' כ"ד שהרגיש בקצת קו' שהקשיתי וכ' ליישב ועיי"ש ואין להאריך בזה וכמ"ש בתשובה הנ"ל שהוא נגד כל הפוסקים: ועיין בהרמב"ם פ"ח די"ז עד סוף הפרק בדיני טועה שכ' המ"מ שם דס"ל להרמב"ם דחכמים דנו אותה כעוקרת וסתה וקבעה ליום אחר כאן י"ל באשה שראתה ב' ימים טמאים וב' ימים טהורים שלא תחזור לימי נדתה כ"א כ"פ אחר היקף כ' ועדיין צריך תלמוד ועיון:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה