חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק שלישי · דף כז.
תיובתא. ופירש"י תיובתא דרבי דאמר דבר שאינו שאלה ולא פירוש דקו' הש"ס הוא על רבי דאמר אין תולין אלא דבר שיש במינו שלי' והכא אמר דחוששין משום דעל רבי א"א לאקשויי מברייתא דא"ל דרבי פליג עלה אלא דמקשה על מציאות דרבי אמר שהוא דבר שאינו ובברייתא אמר שאפשר במציאות ובהא דוחק דפליג אהדדי ומיהו בס' תה"א משמע דתיובתא הוא אר' מהא דחוששין ע"ש כן אמר בני הבחור הר"ר יואל ז"ל אח"ז ראיתי שכ"כ בספר הכריתות:
תוס' ד"ה חומר ב' ולדות וכו'. מוכח מתוס' דהיכא דאתיליד זכר ואח"כ ספק ולד א"צ לישב אלא משום זכר דהא ליכא תרי ס"ס דסתרי אהדדי אמנם מדברי הפוסקים והטור סימן קצ"ד לא משמע כן אלא אפילו ספק ולד בהדי זכר מחויבת לישב ימי טומאה דנקבה משום הספק אע"ג דליכא ס"ס דסתרי אהדדי וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות לקמן דף כ"ט ד"ה תשב לזכר דבשמעתין דטועה מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי והכי ס"ל לרש"י כאן בשמעתין ומכ"ש התוספות כאן לפירש"י. עיין ח"ש מ"ש על התוספות וכוונתו דהכא אינו סותר אלא חד צד של הס"ס ור"ל אותו צד דאמרינן מעיקרא שמא זכר הוא ולבסוף באנו לומר דנקבה הוא אבל מטעם דשמא אינו ולד אותו ספק נשאר בין מעיקרא ובין לבסוף משא"כ בב"ק בהא דשליא שיצא מקצתו ביום א' כל השני צדדים ס"ס באנו לסתור לבסוף ע"ש:
בגמ' מ"ט דר"ש קסבר כל טומאה שנתערב בה וכו'. והא דאמר ר"ש במתניתין טעמא דנימוק משום דאי לאו דנימוק לא שייך ביה ביטול ופשוט:
תוס' ד"ה מ"ט דר"ש וכו' לכך נראה לר"י וכו' וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם וכו'. ולפ"ז צ"ל למאי דס"ד השתא דטעמא דר"ש משום ביטול מקצת ע"כ הא דמודה ר"מ בבית החיצון היינו משום דנימוק כולה ונעשה כמים בעלמא ולא מקרי מת שלם דאין לומר דטעמא דר"מ נמי משום ביטול מקצת ובהא פליג אר"ש דס"ל בבית הפנימי אין נימוק כלל אפילו ביטול מקצת ליכא משא"כ בבית החיצון דאיכא ביטול מקצת ז"א חדא דא"כ אף ר"מ ס"ל כר"ש דכל טומאה שנתערב בה מין אחר וכו' וא"כ ת"ק דהתם דפליג אר"ש ומטמא בנפל בתוכו עפר כ"ש מני ועוד מדקאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א לנימוק ב"פ משמע דאף ר"מ סבר דבפנים נימוק קצת וכמ"ש מהרש"א א"ו דאף ר"מ סבר דמקצת נימוק מבפנים אלא דפליג אר"ש ואמר כל טומאה שנתערב מין אחר טמא וא"ל דא"כ מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דר"ש משום ביטול מקצת דלמא טעמא דר"ש דס"ל דכולה נימוק ונעשה כמים בעלמא כמו דבעינן לאוקמי לאוקימתא דר"י ודר"ל דפליגי ר"מ ור"ש בהא דלר"ש נתבטל ברוב בבית הפנימי לר"י ולר"ל נתבלבלה צורתו בבית הפנימי משא"כ לר"מ עד בית החיצון יש לומר לרב המנונא דחיקא ליה לאוקמי בפלוגתא רחוקה שיחלקו במציאות אם נימוק או לאו מש"ה ניחא ליה לר"ה לאוקמי דכ"ע ס"ל דנימוק מקצת אלא דר"ש לשיטתו אזיל וס"ל משום ביטול מקצת ור"מ איהו הוא ת"ק דר"ש דהתם אבל לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ צ"ל דבהא פליגי ר"מ ור"ש אם נימוק לגמרי בבית הפנימי או שנתבלבלה הצורה או לאו. ומעתה צדקו דברי התוס' שכתבו לקמן וא"ת למאי דס"ד השתא כו' כלומר כיון דלא ניחא ליה דפליגי ר"ש ור"מ במציאות וגם למאי דס"ד השתא ע"כ טעמא דר"מ בבית החיצון משום ביטול כולה דאל"כ ת"ק דהתם מני א"כ היכי קתני בברייתא כשם שאינו כו' הלא גם לר"ש לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בביה"ח דע"כ בביה"ח נתבטל כלו דאל"כ מ"ט דר"מ דא"ל משום ביטול מקצת דא"כ ת"ק דהתם מני ועוד הא ר"ה לא ניחא ליה לאוקמי שיחלקו במציאות וכמש"ל ולזה תירצו התוס' דה"ק ר"ש כשם שאתה מודה בביה"ח שנימוק כולה ה"נ מודה לי דבבית הפנימי נימוק מקצת ואיכא ביטול משהו ואהא השיב ר"מ אינו דומה כו' דבביה"ח נימוק כולה משא"כ בביה"פ אף דנימוק משהו מ"מ אפי' הך משהו לא נתבטל דלית ליה הך סברא דכל טומאה וכו' כנלע"ד פי' הסוגיא לפי פי' התוספות והוא על דרך שכתב הרש"ל דמדר"מ מוכח דבבית החיצון נימוק כולה אבל מה שכתב מהרש"א דהוכחת תוספות דבביה"ח נימוק כולה הוא מדאמר ר"ש בפשיטות לר"מ אי אתה מודה כו' לא ידעתי למה כתבו תוספות בקושיתם וז"ל למאי דס"ד דר"ש וכו' הלא זה קשה לכולה אוקימתא דע"כ בבית החיצון נימוק טפי מדאמר הכי בפשיטות אבל לדברינו הנ"ל ניחא דעיקר הוכחת התוס' ע"כ טעמא דר"מ דבביה"ח נימוק הכל דאל"כ ת"ק דהתם מני דס"ל דאין ד"א מבטלו וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו וגם דא"כ צ"ל דפליגי ר"מ ור"ש במציאות והא לא ניחא לי' לר"ה לאוקמי הכי משא"כ לאוקימתא דר"י ודר"ל ע"כ דפליגי בהכי והא דלא מוקמי ר"י ור"ל דטעמא דר"ש משום דנימוק לגמרי והוי כמיא בעלמא ולא מקרי מת שלם צ"ל דס"ל דאפילו הכי מת שלם מיקרי גם יתר דברי המהרש"א אינם מובנים לי שכתב על דברי מהרש"ל דאימא בהא פליגי ר"מ ור"ש דר"ש משוה ור"מ אינו משוה והוא סותר דברי עצמו שכתב לקמן דע"כ ר"מ נמי אית ליה בביטול משהו בפנים מדקאמר אינו דומה נימוק פ"א וכו' גם דבריו אלו אין להם הכרח כ"כ אף דאמר ר"מ אינו דומה נימוק פ"א ר"ל אף דנימוק עדיין לא נימוק כ"כ עד שיחול עליו שם ביטול ועדיין צ"ע בתוס' משמע דלאוקימתא דר"י בטל כל השפיר ולכאורה לא היו צריכין לזה דאפילו אי נימא דבטל משהו ברוב מ"מ טהור לר"ש דתו לא מיקרי מת שלם אמנם לדברי מהרש"א ניחא דא"כ מ"ט דר"מ הא אף ר"מ מודה דנתבטל משהו דבשלמא לאוקימתא דרה"מ י"ל דלא ס"ל לר"מ הא דכל טומאה שנתערבה בה מין אחר אלא כת"ק אבל לר"י דאיכא ביטול ברוב קשיא מ"ט דר"מ א"ו לאוקימתא דר"י אף דנתבטל משהו מ"מ שלם מיקרי אלא דפליגי ר"מ ור"ש אם נימוק הכל בבית הפנימי או לאו ועיין בתוס' בבכורות דף כ"ג שכתבו בהדיא כן דלר"י בטלה מקצת וע"ש:
ועם מש"ל יש לומר הא דאמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י דלכאורה הוא שפת יתר כמו דאחיכו עליה אף דאר"פ אפילו כי הא מלתא וכו' מ"מ מאי קמ"ל בזה אחר שאין בו שום חידוש וע"פ דברינו שכתבנו דמש"ה מוקי ר"ה טעמא דר"ש משום ביטול משהו ולא ניחא ליה לאוקמי טעמא דר"ש שכולה נימוק ובטלה מתורת מת שלם כמו דאית ליה לר"מ בביה"ח אלא משום דלא ניחא ליה שיחלקו במציאות אם נימוק לגמרי או לאו אך לכאורה עכ"ז ה"מ רה"מ לאוקמי פלוגתייהו בפשיטות דבהא פליגי ר"ש ור"מ דר"מ מספקא ליה אם נימוק לגמרי בפנים מש"ה מספיקא מטמא הבית לפי דהבית רה"י וכמ"ש התוספות לעיל דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית ור"ש לטעמיה דס"ל בריש מכילתין גבי מקוה דאפי' ברה"י תולין וכתבו התוספות שם דדוקא גבי מקוה אית ליה לר"ש תולין לפי שאין כאן שום חזקה דנגד חזקת מקוה איתא חזקת גברא על טומאתו אבל היכא דאיכא חזקה מוקמינן ליה אחזקה משום דלית ליה הלכתא ברה"י משום הכי מטהר כאן משום דמוקמינן הבית בחזקת טהרה אך כ"ז ניחא לר"ש אבל כיון דר"י ור"י ס"ל בהא כר"ש ובודאי דלדידהו נמי צריך טעמא ולר"י ליכא למימר הכי דהא ר"י אית ליה במסכת טהרות ומייתי לה במסכת שבת דף ט"ז ע"ב דאפילו בטומאה דרבנן אית ליה שורפין ברה"י וע"ש גבי ו' ספיקות וא"כ לר"י ליכא לשנויי מש"ה אמר רה"מ דטעמא דר"ש משום ביטול משהו ובהא א"ל דר"י ור"י בהא כר"ש ס"ל דבנצרף לו ד"א בטלה וז"ש ר"פ משום דקשיא לכאורה דל"ל הך טעמא לר"ש ת"ל משום דספק טומאה מוקמינן אחזקה לר"ש אפילו ברה"י לכך אמר ר"פ והיינו טעמא דר"י ור"י ולר"י ליכא לשנויי הכי מש"ה הוצרך רה"מ לשנויי ביטול משהו ולא אמר ר"פ אלא לאסוקי מלתא דרבי' והש"ס מק' דאף זה פשיטא ולכך אמר ר"פ אפילו כי האי מלתא שאין בו אלא קצת חידוש לימא כו':
שם וא"ת בנזיר פרק כה"ג וכו' אמאי לא משני בשלמא כו'. לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ח ע"ב דהך רוב דשליא אינו רוב גמור ומשמע דאינו אלא מדרבנן לפ"ז י"ל דעל הך טומאה אין הנזיר מגלח עליה מש"ה לא מצי לשנויי הכי ומיהו לפמ"ש התוספות שם בנזיר דעיקר שנויא דר"י קאי על מתני' דפ"ב דאהלות מקשו התוס' שפיר דהוי מצי לשנויי הכי: