חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק שביעי · דף נד:
שם גמ' מנה"מ ופירש"י דדם נדה מטמא מגעו ומשאו עכ"ל. ולכאורה הוא שפת יתר במה שפי' דקו' המק' היה נמי על משאו דלמא אף על מגע לחודא נמי קשיא ליה ונ"ל דקשיא ליה לרש"י למאי דקיימא לן דמקור מקומו טמא וכתב התוספות לעיל דף ט"ז דהוא הלכה למ"מ וכן כתב הרמב"ם והר"ן בחידושיהם ואם כן מאי קשיא ליה להש"ס הכא הא הלמ"מ הוא דמקור מקומו טמא לכך פירש רש"י דעיקר קושית הש"ס היא על משאו ולפ"ז י"ל דהלמ"מ לא הוי אלא על טומאת מגע וכ"מ מפירש"י לעיל הגם דמפירוש התוס' לקמן דף ע"א ד"ה מק"מ טמא וכו' משמע דהלכתא הוי אפי' לטמא במשא מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל הכי וא"ל דמנ"ל להמק' להקשות דלמא באמת אינה מטמאה ד"נ אלא במגע ומכח הלכתא וי"ל דדייק מדקתני במתני' ד"נ וקשיא ליה מאי איריא ד"נ הא אפי' מראות הטהורים היוצאים מן המקור טמאים טומאת מגע א"ו דבמשא מיירי מתני' ועי"ל דאע"ג דהלכתא הוא דמק"מ טמא אף למשא מ"מ עיקר הלכתא לא נאמר בהדיא שמק"מ טמא במגע אלא כך נאמר שמק"מ יטמא כמו דם נדה עצמו וא"כ צריכין לקרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא ומינה ידעינן לכל מה שיוצא מן המקור דמטמא במגע ובמשא ובהכי ניחא הרמב"ם שהביא להך קרא והדוה וגו' בפ"א מהלכות מו"מ דדם נדה מטמא אע"ג דס"ל דמק"מ טמא וא"כ כל מה שיוצא מן המקור טמא ומאי אריא ד"נ ולפמ"ש ניחא דהשתא דאיכא קרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא מינה ידעינן ה"ה לשאר היוצא מן המקור דהכי הוי ההלכתא שיהיה כמו ד"נ וכ"כ הרמב"ם להדיא שם דין ט' לענין דם שיצא דרך הדופן שאותו דם הוא אב הטומאה כדם הנדה והלידה שמק"מ טמא ע"כ ס"ל דמק"מ מטמא במגע ובמשא והיינו לפי האמת דאית לן קרא לד"נ עצמו דמדוה כמותה וכנ"ל אלא שעדיין צ"ע שהרמב"ם פסק שם ד"ח שאם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה וכו' ע"כ ואמאי ומי גרע דם ירוק ממקור שהזיע ב' טיפים מרגליות שפסק שם ד"י דאשה טמאה טומאת ערב דהא הירוק נמי מן המקור אתי' מדעקביא בן מהללאל מטמא ליה מכלל דמן המקור בא ואפי' רבנן לא מטהרי אלא מגזה"כ דמעטי' מדמי' וכ"כ בס' תה"ד דירוק ולבן נמי ממקור אתי' ובכ"מ שם מביא סייעת' להרמב"ם מן הסוגי' בדף י"ט וכחכמים ויש לדחות דהסוגי' אזלא למ"ד דס"ל מקור מקומו טהור:
תוס' ד"ה ותו הא דתנן תימא ההיא קו' גופי' כו'. ועיין ברא"ש ר"פ המפלת ולולי דבריהם אני אומר דה"ק הא כתבו התו' דלרבא דאית ליה ק"ו דלאחרים גורם טומאה ל"צ קרא הכא אלא לד"נ של מצורעת וצ"ל דמ"מ מנ"ל להקשות דלמא באמת ד"נ של מצורעת לא מטמא ומתני' דהכא לא מיירי אלא בנשים דעלמא וצ"ל דהמק' דהכא סמך אמתני' דלעיל דף ל"ד דקתני דדם טהרה של מצורעת פליגי ב"ש וב"ה אם מטמאה לח ויבש מכלל דם נדה של מצורעת לכ"ע מטמאה ואהא מק' מנ"ל דליכא ק"ו אך ק' מאי מקשה יבש מעיקרא מנ"ל דלמא משום ק"ו דרבא וכ"ת א"כ במצורעת מנ"ל י"ל דלמא באמת במצורעת לא מטמאה יבש מעיקרא לז"א ותו הא דתנן המפלת וכו' מנ"ל ר"ל דהוי קשיא ליה מנ"ל דאשה טמאה כשרואה דם יבש מעיקרא וא"כ ליכא ק"ו ולאחרים גורם טומאה כו' דדלמא היא עצמה נמי טהורה ומיהו יש לדקדק במה שכתבו דלרבא לא פריך שעיר המשתלח יוכיח ל"צ קרא דמק"ו נפקא ליה הא אפי' אי ד"נ מטמאה מק"ו מ"מ ממעטינן ליה ממשכב ומושב דלא מטמא מקרא דאשר היא יושבת עליו וכו' כדמסקינן א"כ ק"ו פריכא שהרי ד"נ גורם שתטמא האשה במו"מ וד"נ עצמה אינה מטמאה וה"ה לענין מגע ומשא נמי נימא כן וכה"ג בלא"ה צריכין אנו לומר לתירוצם שכתבו ומיהו לדם נדה של מצורעת איצטריך וכו' דהדם אינו גורם טומאה וכו' הא לפמ"ש התוס' לקמן דמצורע אינה עושה מו"מ אלא לטמא אוכלין ומשקין וא"כ אף במצורעת ד"נ גורם טומאה לטמא מו"מ בטומאה חמורה אע"כ צ"ל דלענין מו"מ ליכא ק"ו דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש דסוף סוף ד"נ עצמו אינו עושה מו"מ דממועט מקרא כנ"ל א"כ מהאי טעמא ק"ו מעיקרא נמי פריכא לענין מגע ומשא וע"ל תוס' ד"ה שעיר המשתלח: