אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק שביעי

פרק ששי

דף נד:

שם גמ' מנה"מ ופירש"י דדם נדה מטמא מגעו ומשאו עכ"ל. ולכאורה הוא שפת יתר במה שפי' דקו' המק' היה נמי על משאו דלמא אף על מגע לחודא נמי קשיא ליה ונ"ל דקשיא ליה לרש"י למאי דקיימא לן דמקור מקומו טמא וכתב התוספות לעיל דף ט"ז דהוא הלכה למ"מ וכן כתב הרמב"ם והר"ן בחידושיהם ואם כן מאי קשיא ליה להש"ס הכא הא הלמ"מ הוא דמקור מקומו טמא לכך פירש רש"י דעיקר קושית הש"ס היא על משאו ולפ"ז י"ל דהלמ"מ לא הוי אלא על טומאת מגע וכ"מ מפירש"י לעיל הגם דמפירוש התוס' לקמן דף ע"א ד"ה מק"מ טמא וכו' משמע דהלכתא הוי אפי' לטמא במשא מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל הכי וא"ל דמנ"ל להמק' להקשות דלמא באמת אינה מטמאה ד"נ אלא במגע ומכח הלכתא וי"ל דדייק מדקתני במתני' ד"נ וקשיא ליה מאי איריא ד"נ הא אפי' מראות הטהורים היוצאים מן המקור טמאים טומאת מגע א"ו דבמשא מיירי מתני' ועי"ל דאע"ג דהלכתא הוא דמק"מ טמא אף למשא מ"מ עיקר הלכתא לא נאמר בהדיא שמק"מ טמא במגע אלא כך נאמר שמק"מ יטמא כמו דם נדה עצמו וא"כ צריכין לקרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא ומינה ידעינן לכל מה שיוצא מן המקור דמטמא במגע ובמשא ובהכי ניחא הרמב"ם שהביא להך קרא והדוה וגו' בפ"א מהלכות מו"מ דדם נדה מטמא אע"ג דס"ל דמק"מ טמא וא"כ כל מה שיוצא מן המקור טמא ומאי אריא ד"נ ולפמ"ש ניחא דהשתא דאיכא קרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא מינה ידעינן ה"ה לשאר היוצא מן המקור דהכי הוי ההלכתא שיהיה כמו ד"נ וכ"כ הרמב"ם להדיא שם דין ט' לענין דם שיצא דרך הדופן שאותו דם הוא אב הטומאה כדם הנדה והלידה שמק"מ טמא ע"כ ס"ל דמק"מ מטמא במגע ובמשא והיינו לפי האמת דאית לן קרא לד"נ עצמו דמדוה כמותה וכנ"ל אלא שעדיין צ"ע שהרמב"ם פסק שם ד"ח שאם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה וכו' ע"כ ואמאי ומי גרע דם ירוק ממקור שהזיע ב' טיפים מרגליות שפסק שם ד"י דאשה טמאה טומאת ערב דהא הירוק נמי מן המקור אתי' מדעקביא בן מהללאל מטמא ליה מכלל דמן המקור בא ואפי' רבנן לא מטהרי אלא מגזה"כ דמעטי' מדמי' וכ"כ בס' תה"ד דירוק ולבן נמי ממקור אתי' ובכ"מ שם מביא סייעת' להרמב"ם מן הסוגי' בדף י"ט וכחכמים ויש לדחות דהסוגי' אזלא למ"ד דס"ל מקור מקומו טהור:

תוס' ד"ה ותו הא דתנן תימא ההיא קו' גופי' כו'. ועיין ברא"ש ר"פ המפלת ולולי דבריהם אני אומר דה"ק הא כתבו התו' דלרבא דאית ליה ק"ו דלאחרים גורם טומאה ל"צ קרא הכא אלא לד"נ של מצורעת וצ"ל דמ"מ מנ"ל להקשות דלמא באמת ד"נ של מצורעת לא מטמא ומתני' דהכא לא מיירי אלא בנשים דעלמא וצ"ל דהמק' דהכא סמך אמתני' דלעיל דף ל"ד דקתני דדם טהרה של מצורעת פליגי ב"ש וב"ה אם מטמאה לח ויבש מכלל דם נדה של מצורעת לכ"ע מטמאה ואהא מק' מנ"ל דליכא ק"ו אך ק' מאי מקשה יבש מעיקרא מנ"ל דלמא משום ק"ו דרבא וכ"ת א"כ במצורעת מנ"ל י"ל דלמא באמת במצורעת לא מטמאה יבש מעיקרא לז"א ותו הא דתנן המפלת וכו' מנ"ל ר"ל דהוי קשיא ליה מנ"ל דאשה טמאה כשרואה דם יבש מעיקרא וא"כ ליכא ק"ו ולאחרים גורם טומאה כו' דדלמא היא עצמה נמי טהורה ומיהו יש לדקדק במה שכתבו דלרבא לא פריך שעיר המשתלח יוכיח ל"צ קרא דמק"ו נפקא ליה הא אפי' אי ד"נ מטמאה מק"ו מ"מ ממעטינן ליה ממשכב ומושב דלא מטמא מקרא דאשר היא יושבת עליו וכו' כדמסקינן א"כ ק"ו פריכא שהרי ד"נ גורם שתטמא האשה במו"מ וד"נ עצמה אינה מטמאה וה"ה לענין מגע ומשא נמי נימא כן וכה"ג בלא"ה צריכין אנו לומר לתירוצם שכתבו ומיהו לדם נדה של מצורעת איצטריך וכו' דהדם אינו גורם טומאה וכו' הא לפמ"ש התוס' לקמן דמצורע אינה עושה מו"מ אלא לטמא אוכלין ומשקין וא"כ אף במצורעת ד"נ גורם טומאה לטמא מו"מ בטומאה חמורה אע"כ צ"ל דלענין מו"מ ליכא ק"ו דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש דסוף סוף ד"נ עצמו אינו עושה מו"מ דממועט מקרא כנ"ל א"כ מהאי טעמא ק"ו מעיקרא נמי פריכא לענין מגע ומשא וע"ל תוס' ד"ה שעיר המשתלח:

דף נה.

רש"י ד"ה לעבדן וכו' ושיעור עבודה מפורש בברכות ובפסחים כדי מיל. עכ"ל. וצ"ע דבפסחים דף מ"ו ובחולין מפורש להדיא שהוא כדי ד' מילין וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה דין ט' ובמס' ברכות אין זכר מזה ואולי ט"ס הוא וצ"ל בחולין ובפסחים והוא במס' חולין דף קכ"ב:

שם גמ' אבל במשא לא מ"ד אשרץ וכו'. כ' המהרש"א הא דלא קאמר מ"ד אש"ז משום דאיכא ש"ז דמטמא במשא דהיינו ש"ז דזב עכ"ל. מיהו לקמן גבי רוק דקאמר נמי מ"ד אשרץ המ"ל מ"ד אש"ז ושם לא שייך תי' הנ"ל דאיכא ש"ז דמטמא אף במשא והיינו דזב דהא כיון דש"ז דזב לא נפקא לי' אלא מק"ו דטהור בטהור והיינו רוק והשתא רוק גופא לא ידעינן דמטמא במשא וא"כ ש"ז ה"ה דזב מיהו לזה י"ל כיון דלעיל ניחא ליה למנקט מ"ד אשרץ וכמ"ש מהרש"א מש"ה נקט ליה נמי לקמן:

שם אמר ר"ב בר אביי למגע ל"צ קרא וכו'. קשיא לר"א ב"ש דס"ל נוגע בכעדשה כדאי' לעיל דף מ"ג ע"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות אבה"ט ואלו בזיבה קיי"ל דמטמא אפילו בכ"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מו"מ א"כ לא משני מידי דלמא איצטריך קרא למגע דמטמא בכ"ש דאלו בקרי לא מטמא אלא בכעדשה ונ"ל דברייתא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא ואף בקרי מטמא בכ"ש:

תוס' ד"ה שעיר המשתלח יוכיח וא"ת ולימא דם הנדה יוכיח וכו'. עכ"ל. מיהו למ"ש הר"ן בחדושיו דמש"ה מעטי' קרא לד"נ ממשכב ומושב משום דלאו בר מו"מ הוא יע"ש לק"מ דשאני לענין מו"מ דמש"ה לא מטמא משום דלאו בר מו"מ הוא:

דף נה:

גמ' ואימא במשא כו'. י"ל דמאי מק' הא איכא ק"ו דלאחרים גורם טומאה שיטמא במגע אדם ובגדים ועצמו לכ"ש וליכא למימר שה"מ יוכיח דמה לשה"מ שאינו מטמא במשא והתו' לא כתבו אלא דשה"מ דמי כאלו מטמא במגע אבל לא במשא ודוק:

דף נו.

גמ' זב דכתיב רר בשרו וכו'. ק"ל דזה הוא אליבא תנא דבר"י דף מ"ג ע"ב אבל לחכמים נפקא להו מאו החתים את בשרו ואנן כחכמים קי"ל דס"ל דזוב מטמא בכ"ש וכסתם מתני' דר"פ יוצא דופן:

דף נו:

אבעי' להו עד שעת הכבוס למאי נ"מ וכו'. וה"ה דנ"מ אם יכולה לתלות אחר הכבוס בכתם שהי' לפני הכבוס וכמ"ש הרשב"א בתה"א ובש"ע סי' ק"ץ דלמסקנא דאמרינן אין חזקתו מתכבס א"כ יכולה לתלות בכתם שלפני הכבוס:

שם גמ' בידוע וכו'. עיין ר"פ התינוקת בתוס' ד"ה על גבי כלים וכו':

תוס' ד"ה קוברין שם הנפלים. ועיין בחדושי הר"ן כוונתם:

דף נז.

תוס' ד"ה אילן המיסך וכו' א"נ הענפים המובדלים וכו'. כדאמר באהלות ואע"ג דקיי"ל דלא אמרינן חבוט רמי אלא באהל טפח שאני אילן הואיל וכל הענפים יוצאין מאילן כחדא חשבינן לענין חבוט רמי וכ"כ הר"ן והרמב"ן בחדושיהם יע"ש:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה