חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי
פרק רביעי · דף לה.
בגמ' אלא פשיטא בזב מצורע וכו'. יש לדקדק דלזב מצורע נמי לא איצטריך קרא ת"ל מק"ו דטהור בטהור טמא בטמא ק"ו טמא וכו' כדאמרי' במס' ב"ק דף כ"ה והתוס' שם הקשה כן על אבעי' דר"י דמה מבעי' ליה הא ק"ו הוא ותי' דר"י מבעי' ליה אליבא מאן דאית ליה דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו יע"ש וכ"ז לא שייך למאי דבעי למיפשט רבא דזיבה בטהור ל"צ קרא א"כ למצורע וזב נמי ל"צ קרא מק"ו וצ"ע ועיין בפ' דם הנדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ואפשר דלרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח א"כ ליכא ק"ו דבשלמא טמא בטהור שכן גורם טומאה משא"כ בטמא והברייתא דהתם דיליף ק"ו כה"ג משום דס"ל דאין זה פירכא דהא שעיר המשתלח יוכיח וא"ל א"כ קשיא לרבא מברייתא דהתם הא בלא"ה קשי' לרבא מסיפא דברייתא דלעיל דתני בהדיא שעיר המשתלח יוכיח וכמ"ש התוס' כאן ודוחק:
מה שהקשה הרמב"ן בחדושיו לרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח לדידיה או איש דכ' רחמנא גבי ש"ז ל"ל כדאי' בפ' יוצא דופן עכ"ד לא ידעתי מה קשיא ליה דלמא לרבא איצטריך לש"ז של טמא שרץ או מגע נבלה דלאו גורם טומאה הוא מיהו הרמב"ן לשיטתו אזיל דס"ל דכ"ש הוא ולא ס"ל כפירש"י יע"ש וגם לקמן דף מ"ג ע"ב מוכח דאין לחלק ובכל דוכתי לא ידעינן דש"ז מטמא כ"א מן או איש יע"ש ועיין מש"ל דף נ"ה ע"ב אך קו' הרמב"ן מעיקרא לא ק"מ דהא ב"ק אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ד"ה אלא מעתה וכ"פ הרמב"ם:
תוס' ד"ה לאחרים גורם טומאה וכו' ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב וכו'. עכ"ל. ה"ה דה"מ לסתור דלאו במו"מ מיירי דאל"כ איך קאמר לאחרים גורם טומאה וכו' נימא דם נדה יוכיח שגורם לטמא מו"מ ודם עצמו אינו מטמא מו"מ כדאמרינן ר"פ דם הנדה וע"כ היינו טעמא כיון דלא שייך בי' כ"כ מו"מ י"ל דמש"ה מעטי' קרא וליכא למילף בק"ו אבל לענין טומאת משא שפיר שייך הק"ו וכה"ג כ' בחדושי הרמב"ן עיין מ"ש בפ' דם הנדה דמתו' שם ד"ה שעיר המשתלח כו' נראה דלא ס"ל סברא זו וע"ש:
תוס' ד"ה אף ראיה א' של מצורע וכו' תימא א"כ לעיל מנ"ל לאוקמי קרא וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם פ"א הלכות מו"מ נראה שיש לו שיטה אחרת בהלכה זו שכ' שם וז"ל ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא שנאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי הצרוע כזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף מצורע ראייתו הראשונה מטמא במשא עכ"ל נראה שלדעתו כך הפי' בסוגי' והא את הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש בעל קרי לזב גמור ר"ל בקרא דכל צרוע וכל זב וקשי' ל"ל הך הקישא דאי ללמד דמצורע מטמא במעיינותיו הא כבר נלמד מן לזכר ולנקבה א"ו דהך הקישא אתי' ללמוד לראיה ראשונה של מצורע שמטמא במשא כזב גמור וא"כ לא קשיא קו' התוס' וגם קו' משנה למלך ל"ק שאין הרמב"ם נגד הסוגי' ואדרבה דבריו מכווני' טפי בלשון הש"ס ולזה העירני בני מוהר"מ נר"ו: