אור ברסלב

חידוד הלכות על נדה· רבי אלחנן אשכנזי

פרק רביעי

פרק שלישי

דף לא:

מתניתין אין חייבין עליהן וכו'. פירש"י וז"ל אין חייבין עליהן הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש פטור מקרבן עכ"ל עיין בחדושי הר"ן מה שתמה ע"ז ובתוי"ט כתב ישוב לזה עפ"י הת"כ דאחרים ס"ל התם דהמכניס בגדים טמאים למקדש חייב כרת וכיון דאיכא כרת אמזיד איכא קרבן אשוגג ומתני' דהכא בגמרא מוקמינן לה כר"מ ואחרים היינו ר"מ מש"ה פירש"י שפיר דאין חייב קרבן לפי שטומאתן בספק הא אלו היו ודאי טמאים מחייב קרבן ועיין במל"מ פ"ג דהלכות ביאת מקדש:

דף לב.

גמ' א"ה דידן נמי אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיא מפרשי להו וכו'. יש לדקדק למה הוצרך הש"ס לומר דאינהו לא דרשי אשה ואשה דהא אפי' תימא דאינהו נמי דרשי אשה ואשה אפ"ה לק"מ דבשלמא אנן דכי חזיא מפרשי להו וטבלי להו לאחר ימי טומאתן אבל לגבי דידהו אפי' שטבלה אותה מ"מ ניחוש שמא השלימתו דם ירוק לאדום ולא עלתה לה טבילה וא"ל דאי משום הא לא הוי חיישינן לפי דס"ס הוא ספק אם ראתה ואת"ל שראתה שמא לא השלימה דם ירוק לדם אדום דזה אינו דהא לקמן דף ל"ג ע"ב מוקמינן למתניתין דהכא דתני ואין שורפין עליו את התרומה דמיירי בכותי שטבל דאיכא ס"ס ספק בועל בקרוב או לאו ואת"ל שבעל בקרוב שמא לא השלימה דם ירוק לדם אדום אלא דמחמרינן אפי' בס"ס וי"ל דשאני הכא דבלא"ה אינו אלא מעוטא דחזיא וא"כ אי איכא נמי ס"ס כולי האי לא הוי מחמרינן לטמאה מספק. ועוד י"ל דמשמע ליה במתניתין דבנות כותים נדות מעריסתן היינו אפי' בתינוק בן יומו אע"ג דלא הוי שהות לאטבולה והא קשיא ליה מ"ש דידן ומ"ש דידהו ואהא הוצרך לשנויי דאנן מפרשינן משא"כ אינהו:

דף לב:

תוס' ד"ה למעוטי אשה מלובן וכו'. הק' הריב"ן ל"ל למעוטי אשה מלובן וכו' ותי' דמ"מ ה"א דאתיא בק"ו עכ"ל כתב המהרש"א וז"ל וניחא השתא דליכא לאקשויי היכי ס"ד למילף בק"ו מאשה א"כ לא לכתוב וי"ו דואשה לרבות יום א' נילף נמי בהאי ק"ו מאיש עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דהקו' מעיקרא ליתא דאי לאו וי"ו דואשה דכתיב גבי זבה לרבות בת יום אחד הוי מוקמינן וי"ו דואשה דכתיב גבי נדה לרבות בת יום אחד ולא הוי מוקמינן למעוטי איש מאודם דאדרבה דטפי מסתבר לאוקמי וי"ו דואשה לרבות ולא למעט וכמ"ש התוספות בריש הדיבור ולא הוי ידעינן למעוטי איש מדם אדום והשתא ליכא לאקשויי דלמאי איצטריך לרבות קטנה בת יום א' ת"ל ק"ו מאיש שאינו מטמא באודם ולכך איצטריך וי"ו דואשה גבי זבה לרבות בת יום א' והשתא אייתר וי"ו דואשה גבי נדה וע"כ אתיא למעט איש מאודם וא"ל דמ"מ איכא למילף מק"ו אשה מאיש כיון דאיש אינו מטמא בש"ז אדום דממעטינן ליה מואשה דכתיב גבי אשר ישכב איש אותה כו' ז"א דהא אשה נמי אינה מטמאה אפילו בש"ז לבן כ"א בפולטת אבל לא בש"ז דידה אפילו לטומאת ערב וכדמוכח בכמה מקומות במכילתין וכ"כ הר"ן כאן להדיא והוא פשוט:

דף לג.

גמרא מ"ט והנשא כתיב. ורש"י מחקו ועיין בתו' שכתבו בשם רש"י שחזר בו לקיים הגירסא וכ"כ התו' והר"ן והרמב"ן ומזה אני תמה שראיתי בשו"ת מ"ו שב יעקב שכתב בשם שו"ת ש"א והוא הסכים עמו דהיכא דנמצא טעות בס"ת בחסרות ויתרות דקיי"ל דהאידנא אין אנו בקיאין בחסרות ויתרות אין מוציאים אחרת מ"מ היכא שנמצא טעות בחסרות ויתרות שלמדו חז"ל מכח החסר או היתר דין אליבא דהלכתא כמו וחמישיתיו שלמדו חז"ל מזה שצריך להוסיף חמישיות הרבה או כמו בסוכות בסוכת שלמדו מזה דין דפנות בטעות כזה מוציאים אחרת משום דודאי קים להו לחז"ל שבתיבה זו אין בה מחלוקת בקריאתה ובמסורה שלה עכ"ד והא הכא דמשמע לכ"ע והנשא חסר כתיב והש"ס למד מזה דין עליונו של זב ואילו בספרים דידן הוא מלא וכמו שהעידו התוס' וכן הוא בספרים דידן ולפי דברי תשובה הנ"ל ס"ת דידן פסולים לקרות בהן וצריכים תיקון וצ"ע:

תוס' ד"ה מה היא וכו' משום דבהשותפין וכו'. ועיין מוהרמ"ל שכ' דכוונתם דה"ל למימר אדם ובגדים וכו' ע"ש ועדיין אין זה מספיק לפירש"י שפי' כאן וכלי חרס בהיסט לפ"ז הוצרך לומר וכלי חרס לאשמעינן דמטמא בהיסט כמו זב דאי אשמעינן אדם ובגדים ה"א דוקא טומאת מגע ולא היסט אלא דתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בסוף מכילתין דף ע"א ע"ב ד"ה מערה וכו' דאין בועל נדה מטמא בהיסט ע"ש מש"ה הוצרכו לומר דלכך תני כלי חרס משום דאיכא דמטמא בגדים ולא כלי חרס כמו נושא נבלה לכך אשמעינן דאפילו כ"ח נמי מטמא והיינו במגע עיין ברפ"ג מהלכות אה"ט ועיין במ"ש בסוף מכילתין שם:

תוס' ד"ה רואה הוי וכו'. מה שהקשה מהרש"א ותירוצו הראשון כן הוא בחדושי הר"ן אמנם מה שתי' עוד מהרש"א וז"ל א"נ לסברת רמי ב"ח פריך לה ע"ש א"א להלום בכוונת התוס' דא"כ למה להו למדחק דהכי הלכתא אע"ג דרבא פליג הכא משום דחזר בו תיפוק ליה דהא רבא לא הקשה אלא לסברת רמי ב"ח וכיון דאנן לא קיי"ל בהא כרמי ב"ח וכמ"ש התוס' ד"ה ואיהו דחיק ומוקי וכו' א"כ קו' רבא לא קשה כלל גם דבריו תמוהים דכיון דמקצת יום ככולו א"כ יום ב' א"א לסתור דהא נשאר מקצת היום דאכתי לא משכחת לה דלסתור אלא יום א' בביאת היתר ודוק:

דף לג:

תוס' ד"ה לטהרתו אמר רחמנא ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו וכו'. עיין במוהרמ"ל שהניח דברי התוס' אלו בצ"ע דלדבריהם ק' מנ"ל לרבא דזיבה סותרת בזב וע"כ דיליף זב מזבה דכתיב בה ואחר תטהר וכמו שפי' רש"י לעיל בדף כ"ב וא"כ הדרה קו' לדוכתה א"כ זב גופיה היכי סתר עכ"ד לא ידעתי מאי קשיא ליה דודאי רבא ס"ל דילפינן זב מזבה דאינו אלא גילוי מלתא כי היכי דזיבה סותר בזבה ה"ה נמי בזב אלא כיון דמזבה ילפינן ליה ליכא למילף אלא זיבה כמו בזבה דלא שייך בה טומאת קרי וכמש"ל אפי' בפולטת ס"ל לרבא דאינה סותרת בזיבה למאי דס"ד השתא מש"ה ליכא למילף מהתם אלא זיבה משום דקרא דואחר תטהר לא מיירי אלא בזיבה אבל בדרשא דלטהרתו דמיירי בזב ובזב מודה רבא דסותר קרי יום אחד ודאי קשיא לרבא דהא איהו סבר דקרא איכא למדרש בכל הטומאות א"ו דלית ליה לרבא דרשא דלטהרתו לפי מה דס"ד השתא אלא דרבא קיבל דברי רמי ב"ח וכמ"ש התוס' לעיל ודברים פשוטים הם:

גמ' ורמינהו על ו' ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ כו'. ברש"י במס' שבת דף ס"ו וכן בריש פ"ד דמס' טהרות כ' דטעמא דבגדי עם הארץ טמאים משום שמא ישבה עליו אשתו נדה ולפ"ז ק' מאי מקשה מעיקרא דלמא הכא מיירי שישב על בגדי חבר כדמשני באמת ומעיקרא מאי קשיא ליה וצ"ל לפירושם דמקשה דכי היכי דהחמירו משום ספק בגדי עם הארץ ה"נ ה"ל להחמיר בספק שמא בעל נדה וכמ"ש התוס' לעיל אך ר"פ דלא ס"ל הכי וכמ"ש מהרש"א דא"כ לא הוי משני מידי ק' אמאי לא היה משני דמיירי שישב על בגדי חבר אך לפמ"ש רש"י כאן וכ"כ התוס' שם וכאן בסוגי' ניחא דספק בגדי ע"ה הוא מטעמא דע"ה טימאו אותו לפי שהוא ספק טמא לפירוש רש"י ולפי שיטת התוספות עשאו כזב לענין נגיעתו אבל לא לענין מדרס:

תוס' ד"ה ורמינהו וכו' ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה וכו' אבל אם היה להסתפק בשל בהמה לא הוי שרפי דהוי ס"ס. עכ"ל. הק' מוהרמ"ל הא אכתי איכא ס"ס דלמא של עובד כוכבים הוא ואת"ל דשם ישראל הוא דלמא מישראל חבר הוא ולא ידענא מאי קשיא ליה דאף אי נימא דשל עובד כוכבים הוא מ"מ הוא טמא אע"ג דאין שורפין על של עובד כוכבים היינו היכא כא דודאי של עובד כוכבים הוא משום הכירא אבל היכא דאיכא נמי ספקא דשל ישראל שורפין:

תוס' ד"ה בכותי ערום והא דלא מוקי כו' כדאמר בת"כ והנושא את המדרס וכו'. אכתי יש לדקדק דה"ל לאוקמי כגון שיש דבר המפסיק בינו לרגליו וכמ"ש תוס' לקמן דאע"ג דנושא את המדרס הוא אב הטומאה מ"מ לא מצינו דעושה מו"מ:

תוס' ד"ה ותיפוק ליה משום צנורא דע"ה וכו' דהא ע"כ איצטריך לאוקמי בטבל כי היכי דלהוי ס"ס וכו'. עכ"ל. כל זה סובב לפי מה שכתבו התוס' לעיל ד"ה ורמינהו וז"ל או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע"ה וכו' עכ"ל לפ"ז שפיר כתבו כאן דאיצטריך לאוקמי בטבל דאי לא טבל אע"ג דיש דבר מפסיק ואינו מטמא משום נגיעה דהא אין כלי מטמא אלא מאב הטומאה והכא דאיכא דבר המפסיק האי דמפסיק אינו אלא ראשון ואינו יכול לטמא הבגדים שתחתיו ומ"מ ק' לטמא מה שתחתיו משום ספק בועל נדה דאפי' עשרה בגדים זה ע"ג זה כולן טמאים בעליונו של זב ושורפין התרומה עליהן כמו דהחמירו בספק בגדי ע"ה אבל לפי מה שכ' התוס' לעיל בתחלת הדיבור דפריך מבגדי ע"ה אמשכב ומושב דהוא נמי בגדי ע"ה פריך אין מקום לדבריהם כאן דנשאר הקו' דה"ל לשנויי דאיכא דבר המפסיק ול"ל לשנויי בטבל:

דף לד:

בעי ר"י ראיה א' של מצורע מהו וכו'. וה"ה דמצי למבעי בראיה ב' אי מעין הוא ונ"מ שיטמא במשא אפי' בראתה מחמת אונס מיהו כ"ז לתי' א' בתוס' ד"ה מקום זיבה מעין הוא אבל לתי' ב' דכל עיקרו של ספיקא דר"י כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה א"כ במחמת אונס ליכא חומרא בזב:

דף לה.

בגמ' אלא פשיטא בזב מצורע וכו'. יש לדקדק דלזב מצורע נמי לא איצטריך קרא ת"ל מק"ו דטהור בטהור טמא בטמא ק"ו טמא וכו' כדאמרי' במס' ב"ק דף כ"ה והתוס' שם הקשה כן על אבעי' דר"י דמה מבעי' ליה הא ק"ו הוא ותי' דר"י מבעי' ליה אליבא מאן דאית ליה דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו יע"ש וכ"ז לא שייך למאי דבעי למיפשט רבא דזיבה בטהור ל"צ קרא א"כ למצורע וזב נמי ל"צ קרא מק"ו וצ"ע ועיין בפ' דם הנדה דף נ"ה ע"ב ד"ה כי איצטריך ואפשר דלרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח א"כ ליכא ק"ו דבשלמא טמא בטהור שכן גורם טומאה משא"כ בטמא והברייתא דהתם דיליף ק"ו כה"ג משום דס"ל דאין זה פירכא דהא שעיר המשתלח יוכיח וא"ל א"כ קשיא לרבא מברייתא דהתם הא בלא"ה קשי' לרבא מסיפא דברייתא דלעיל דתני בהדיא שעיר המשתלח יוכיח וכמ"ש התוס' כאן ודוחק:

מה שהקשה הרמב"ן בחדושיו לרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח לדידיה או איש דכ' רחמנא גבי ש"ז ל"ל כדאי' בפ' יוצא דופן עכ"ד לא ידעתי מה קשיא ליה דלמא לרבא איצטריך לש"ז של טמא שרץ או מגע נבלה דלאו גורם טומאה הוא מיהו הרמב"ן לשיטתו אזיל דס"ל דכ"ש הוא ולא ס"ל כפירש"י יע"ש וגם לקמן דף מ"ג ע"ב מוכח דאין לחלק ובכל דוכתי לא ידעינן דש"ז מטמא כ"א מן או איש יע"ש ועיין מש"ל דף נ"ה ע"ב אך קו' הרמב"ן מעיקרא לא ק"מ דהא ב"ק אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ד"ה אלא מעתה וכ"פ הרמב"ם:

תוס' ד"ה לאחרים גורם טומאה וכו' ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב וכו'. עכ"ל. ה"ה דה"מ לסתור דלאו במו"מ מיירי דאל"כ איך קאמר לאחרים גורם טומאה וכו' נימא דם נדה יוכיח שגורם לטמא מו"מ ודם עצמו אינו מטמא מו"מ כדאמרינן ר"פ דם הנדה וע"כ היינו טעמא כיון דלא שייך בי' כ"כ מו"מ י"ל דמש"ה מעטי' קרא וליכא למילף בק"ו אבל לענין טומאת משא שפיר שייך הק"ו וכה"ג כ' בחדושי הרמב"ן עיין מ"ש בפ' דם הנדה דמתו' שם ד"ה שעיר המשתלח כו' נראה דלא ס"ל סברא זו וע"ש:

תוס' ד"ה אף ראיה א' של מצורע וכו' תימא א"כ לעיל מנ"ל לאוקמי קרא וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם פ"א הלכות מו"מ נראה שיש לו שיטה אחרת בהלכה זו שכ' שם וז"ל ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא שנאמר כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי הצרוע כזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף מצורע ראייתו הראשונה מטמא במשא עכ"ל נראה שלדעתו כך הפי' בסוגי' והא את הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיינותיו וכו' ואיתקש בעל קרי לזב גמור ר"ל בקרא דכל צרוע וכל זב וקשי' ל"ל הך הקישא דאי ללמד דמצורע מטמא במעיינותיו הא כבר נלמד מן לזכר ולנקבה א"ו דהך הקישא אתי' ללמוד לראיה ראשונה של מצורע שמטמא במשא כזב גמור וא"כ לא קשיא קו' התוס' וגם קו' משנה למלך ל"ק שאין הרמב"ם נגד הסוגי' ואדרבה דבריו מכווני' טפי בלשון הש"ס ולזה העירני בני מוהר"מ נר"ו:

דף לה:

בגמ' אמרו להם יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה כו' לא טבלה וראתה טמאה כו'. לכאורה משמע דלב"ה דאפי' ספרה ז' נקיים אם לא טבלה וראתה טמאה לבעלה מחמת ראיה זו וצריכה להמתין ז' ימים אמנם הרמב"ם פ"ז הלכות א"ב דין ח' כ' וז"ל ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם ה"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אינן ראויות לא לנדה ולא לזבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול עכ"ל וא"ל הא דקאמרי ב"ה לא טבלה וראתה טמאה לא לבעלה קאמר אלא שהיא טמאה לקדשים וצריכה הערב שמש אחר טבילה מחמת המגע דם ביציאתו ואע"ג דב"ש נמי ס"ל שהיא טמאה דהא עכ"פ מודה דמטמא לה מ"מ אינו אלא מד"ס וכמו שפי' רש"י במתניתין וכל הטעון ביאת מים מד"ס א"צ הערב שמש אבל לב"ה טמאה מדאורייתא לקדשים מחמת מגע הדם בגופה ז"א דהא בלא"ה טבולת יום ארוך היא עד סוף ימי טהרתה שלמחרת תביא כפרתה לכך נ"ל דיש לגרוס טמא וקאי על הדם וכה"ג כ' התוס' לקמן דף ל"ו ד"ה שבוע בתרא דאפילו בדם לידה ולא פסקה מעינה עד תוך שבוע ג' דאפילו ללוי אין נעשית בת נדה אלא זבה וכשתפסוק טהורה מיד ומ"ש התו' דשבוע ג' גורם טומאה ר"ל ללוי דס"ל אליבא דב"ה ב' מעיינות הוא וא"כ גורם טומאה דכ"ז ששופעת דם אינה יכולה לטבול לבעלה אמנם דרכו של הרמב"ם נסתרה ממני דלפי מה שפי' המ"מ לדעתו בדין יו"ד ס"ל להרמב"ם ז"ל דביולדת בזוב שלא ספרה כל הדם טוהר שהיא רואה סותרת לימים הראשונים ודינה כאלו ראתה זיבה גמורה שסותרת הימים הראשונים ואילו בדם לידה פסק שם דין י"א שאינה סותרת אלא אותו יום הראיה ולא ימים הראשונים והוא דבר פלא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וצ"ע:

דף לו.

בגמ' דותה תטמא וכו'. אלא ללוי דאמר שני מעינות הן ל"ל שבעה במשהו סגיא למאי דבעי אביי לאוקמי הך ברייתא לקמן דף ל"ז ע"ב דהא דאמר ז' נקיים היינו מלידה לפי שאין ימי לידה עולין לז' נקיים ה"מ לאוקמי נמי הכי ללוי מיהא לפמ"ש הרמב"ן בחדושיו לקמן דהא דאמר מאי לאו נקיים מלידה דהיינו אף מלידה אבל מדם ודאי משמע ניחא:

שם ושוין ברואה אחר דם טוהר. מפירש"י נראה דה"ק דאע"ג דקיי"ל במניקה לא אמרו ד"ש אלא בראיה ראשונה מ"מ אחר דם טוהר לא מיקרי ראיה שניה אלא ראיה ראשונה מקרי כיון דדם הטוהר מעין אחר הוא ודם לידה לא מקרי הפסק כדאמרינן לעיל בפ"ק בסוגיא שם דדם לידה לחוד ודם נדה לחוד א"כ מוקמי ליה התם בלידה יבשתא וא"כ הכל חד טעמא הוא הא דאחר דם טוהר ד"ש משום דמיקרי ראיה ראשונה ולר"י דוקא בעברו עליה ג' עונות אך התוס' לא ס"ל הכי דא"כ לא הוי מקשי' מידי ועיין בחדושי הרמב"ן:

בפירש"י והא ספרה קתני. עיין במוהרמ"ל וכוונתו מבואר אף שנדפס בטעות והוא דס"ל לרש"י דב"ה מתרי טעמי מטמא בשופעת חדא משום דס"ל ב' מעינות הן וא"כ בשופעת דחד מעין הוא מש"ה טמא ואפילו אי נימא דחד מעין הוא מכל מקום לא טיהרה התורה אלא ביומי וטבילה עכ"ד וסעד לדבריו י"ל דע"כ מוכח דס"ל לב"ה דאפילו אי נימא דחד מעין הוא מ"מ התורה לא טיהרה אלא ביומי וטבילה מדקאמרי ב"ה לב"ש לעיל בברייתא יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה לאחר ימי הספירה טהורה לא טבלה וראתה טמאה וללוי מיירי ע"כ בשופעת דאל"כ אף לב"ה טהורה ומדנקט טבלה ע"כ לב"ש נקטי כמ"ש התו' דס"ל דמעין א' הוא מש"ה אם טבלה טהורה לדידהו ואפ"ה ס"ד דב"ה דמודה ב"ש בלא טבלה משום דסברא פשוטה היא דבטבילה תליא רחמנא אלמא דס"ל לב"ה דאפי' אי נימא דמעין א' הוא מ"מ בטבילה תליא רחמנא וצדקו דברי מוהרמ"ל אבל מ"ש המהרש"א דס"ל לרש"י דאפילו ללוי בשופעת מהני' טבילה הוא תמוה גם לדבריו קשה הא דאמר מר זוטרי הלכתא כוותיה דרב לחומרא והלכתא כוותי' דלוי לחומרא ופי' רש"י דלוי לחומרא בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד וכו' ולדברי המהרש"א הא גם לוי מודה דמהני טבילה:

תוס' ד"ה ושוין ברואה וכו' וא"ת לר"י וכו' ל"ל עונה דמניקתה וכו'. לא ידעתי למה נקטו הך עונה דמניקתה טפי משאר עונות והכי ה"ל למימר ל"ל כלל ג' עונות ת"ל שהוא אחר דם טוהר ויש ליישב דלכאורה ה"א דלהכי מהני הפסקת העונות שאם לא ראתה כלל דם טוהר וא"כ היתה מטמאה מעל"ע דהא לשיטת התוס' עיקר הגורם שתהיה ד"ש כ"א הדם טוהר שמקודם וכמ"ש לעיל וא"כ מש"ה מהני הפסקות ב' עונות בימי עיבורה שאפי' לא ראתה כלל דם טוהר דמצטרפי עם העונה שבימי מניקתה שתהיה ד"ש בראיה שאחר הפסקת ג' עונות ולכך נקטו התוס' בדבריהם דל"ל עונה דמניקתה כו' וכוונתם דהא ללוי הפי' ואחת בימי מניקתה צריך שתפסוק משהו כו' וא"כ הא דנקט ואחת בימי מניקתה היינו לאחר הפסקת משהו נשאר עונה אחת שראתה דם טוהר משמע הא אילו נשאר פחות מעונה כגון שלא הפסיקה משהו כ"א איזה ימים קודם סוף ימי טוהר מטמאה מעל"ע ואהא הקשו שפיר דל"ל עונה דאפי' לא ראתה אלא יום א' דם טוהר נמי ד"ש בראיה שאחריה:

בא"ד ולר"י נמי דאמר בפ"ק וכו'. עכ"ל וכ' המהרש"א וז"ל ומ"ש התוס' עוד וטעמא דמניקה איצטריך וכו' וה"ה לדידהו מצינן למימר כתירוצם שכתבו לעיל לר"מ דמטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקתה וכן לר"י א"ל כהאי תירוצא דמטעם מניקה ד"ש כל ימי מניקתה בהפסיקה ג' עונות אף אם ראתה כבר כמה פעמים בימי מניקתה לאחר דם טוהר וכו' אשתמיטתיה ליה גמרא ערוכה לעיל דף י"א דר"י ור"י ור"ש ס"ל דלא אמרו במניקה ד"ש אלא בראיה ראשונה אבל בשניה מטמא מעל"ע ומפקידה לפקידה וכבר רמזתי מזה לעיל בדף הנז':

העולה מסוגיא דשמעתין דלב"ש לכ"ע מעין א' הוא אלא דס"ל דביומא לחוד בלא טבילה סגיא ולפ"ז לכאורה יש לסתור מה שהוכחתי מן הגליון תוס' שהביא הרש"ל בדף ל' בשם ר"ת דליתא מ"ש בהגהות מיימוני לדעת ר"ת דפסק דימי לידה שאינה רואה בהם אינו עולה לספירת ז"נ צריך לכל יולדת ב' טבילות דקיי"ל ביומא וטבילה תליא רחמנא וכ"ז שלא טבלה מקרי הכל ימי לידה ואינה יכולה לספור ז"נ וכתבתי לעיל לסתור סברא זו דע"כ ר"ת דאיהו מרא דהך הלכתא לא מצריך ב' טבילות דהא כ' הגליון תוס' הנ"ל לתרץ בשמו וז"ל משום דב"ה לא חשיב חדא בשבוע וכו' משמע דלב"ש ניחא קשה הא אף לב"ש ליכא לשנויי הכי כיון דהשתא מיירי שבאתה לפנינו ביום ועדיין לא טבלה וא"כ יום הראשון עדיין מיקרי ימי לידתה א"ו דר"ת לית ליה הך סברא וע"ל באריכות והנה דברים אלו יש לסתור דהפוסקים לא כתבו כן דצריך ב' טבילות אלא למאן דאית ליה ביומי וטבילה תליא אבל לב"ש דס"ל דביומי בלא טבילה סגי א"כ לדידיה ודאי דא"צ ב' טבילות ולפ"ז יפה תי' ר"ת דדוקא לב"ה לא ה"מ לשנויי הכי אבל לב"ש ניחא אמנם עתה עיינתי וראיתי דהוכחתי הנ"ל קמה ונצבה דע"כ ר"ת לית ליה הך סברא דצריך ב' טבילות דאל"כ מאי משני ר"ת משום דב"ה ע"כ לא קחשיב חדא בשבוע וכו' הא לפי סברא זו בלא"ה לא קשיא כלל לב"ה סוף שבוע קמא ליטבליה כיון דהשתא נוקי שבאתה לפנינו ביום והיא לא טבלה עד הלילה א"כ א"א למיחשב יום הראשון שבאתה לפנינו לענין ספירת ז"נ דהא ב"ה ס"ל ביומי וטבילה תלי רחמנא ודוחק לומר דסוגיא אזלא אליבא דלוי דלית הלכתא כוותיה ועוד דלוי בלא"ה לא ס"ל ככ"ע כדמוקמינן הכא דאיהו אמר כתנא דשוין ולעולם האי תנא ס"ל אליבא דב"ה דמעין א' הוא ולמה ליה לאוקמי כגון שבאתה בה"ש א"ו דר"ת לית ליה סברות ההג"מ והמרדכי ודוק:

גמ' ושוין ברואה אחר ד"ט וכו'. ופי' רש"י ושוין שמאי והלל דפליגי במעל"ע עכ"ל דברים אלו תמוהים הא שמאי והלל דפליגי לא פליגי כלל במעל"ע אלא אי נימא ד"ש או מפקידה לפקידה ותרווייהו לית להו גזירת מעל"ע גם קשה מאי משני הש"ס כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בהו הא הלל לית ליה כלל גזירת מעל"ע אלא מפקידה לפקידה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ותטמא מפקידה לפקידה אף שיש לדחוק ולומר דה"ק דהלל לא גזר מפקידה לפקידה אלא היכא דאיכא ימים הרבה כמו שאמר הלל אפילו לימים הרבה אבל היכא דליכא אלא זמן מועט פחות מן מעל"ע לא גזר הלל זהו דוחק ונ"ל דמשום זה כ' הרמב"ן בחדושיו וז"ל ונכון הוא לומר דשוין אפלוגתא דר"מ ור"י בדיין כל ימי עיבורן וימי מניקתן קאי מיהו למ"ש התוס' כאן דהאי סוגיא דלא כר' יוסי קשה:

דף לו:

אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה. והא דכתב גבי נדה זיבה איצטריך ליה לקמן דף מ"א ע"ב לזבה שמטמאה בפנים כבחוץ:

דף לז.

בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה וכו' או דלמא דבר הגורם סותר כו' אמר ליה אונס בזיבה יוכיח וכו'. ויש לדקדק הא אונס נמי גורם הוא דהא אמר ר"ה לעיל דף ל"ה ע"א דראיה ראשונה של זב מטמא באונס ופי' התוס' שם דמצטרף לראיה ב' לטמא שבעה כדין זב גמור וא"כ הרי אונס נמי גורם הוא מיהו לפי מה שפי' הר"ן בחדושיו דהא דאמר רבא דבר הגורם סותר היינו שאותו ראיה לבדו גורם טומאת שבעה אילו היתה ראיה ג' שראיה אחת גורם לטומאת שבעה ניחא דהא ראיה ראשונה אינה גורם לשבעה ובראיה שניה שגורמת לשבעה באמת אינה באונס ולכך הוצרך לדחות דשאני אונס שבראיה אחת גורמת לקרבן דהיינו ראיה שלישית אע"ג דאינה גורמת טומאה משום דלא צריכה שכבר נטמא לשבעה ע"י ב' ראיות הראשונות מ"מ כיון דגורמת לקרבן דחמירה מטומאה שהרי בב' ראיות אינה אלא לטומאה ובג' הוא לקרבן אלמא דקרבן חמירא מש"ה דין הוא דתסתור:

תוס' ד"ה דבר הגורם סותר וא"ת יולדת בזוב תוכיח וכו' עכ"ל. ופי' מוהרמ"ל דתוס' הוכיח זה דיולדת בזוב סותרת לרב מהא דגרסינן לעיל סוף דף ל"ה ע"ב דותה תטמא לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז' נקיים בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא מש"ה בעי ז' נקיים ע"כ אלמא לרב סותרת דם טוהר אע"ג דאינו גורם שום טומאה מיהו לא ידעתי שום הכרח מסוגיא זו שתהיה סותרת המנין אע"ג דבעינן נקיים והיינו כל זמן שהיא רואה אינו עולה למנין דבעינן ז' נקיים מדם וכדמסקינן כאן ע"ב מאי לאו נקיים מלידה לא נקיים מדם אבל מ"מ מנ"ל שתהיה סותרת הנקיים הראשונים וכ"פ הרמב"ם להדיא פרק ז' הלכות א"ב די"א דימי לידה שראתה בהן דם אינו עולה לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים וע"ש והוא דומיא דקרי דאינו סותר אלא יומו ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמר רבא לקמן דאי אמרת אינו עולה אפסיק לה לטומאה ולא מקיימי קרא דכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן א"כ מוכח לרבא דהיכא דאינו עולה סותר ז"א דכבר כתבו התוספות לעיל דף ל"ג ע"א ד"ה רואה הוי וכו' לחלק דדוקא בטומאת לידה אית ליה לרבא הכי שמטמא ז' ועושה מו"מ כמו נדה אבל בעלמא מודה רבא דאע"ג דאינו עולה מ"מ אינו סותר אך מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דלא הדר רבא מסברתיה שהרי איהו פסק שם בפרק ז' דימי נדתה שראתה בהן דם אינן עולין לספירת ז' נקיים ואינה סותרת הקודמים ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דאפשר שתהיה נדה בספירת ז"י וא"כ קשיא דהא רבא אית ליה דהא בהא תליא דאי ס"ד דאינה עולה א"כ מיסתר נמי סתרי ואיך פסק דלא כרבא ובזה לא שייך תי' תוס' הנ"ל דהא ראייתה בימי נדתה גורמת לטומאת ז' ומטמא מו"מ א"ו דס"ל להרמב"ם דרבא לשיטתיה דס"ל נמי מה"ט דפולטת אינה סותרת יומו אבל לדידן דאית לן כרמי ב"ח ליתא לסברת רבא דאע"ג דאינה עולה מ"מ אינה סותרת הקודמים ולית ליה להרמב"ם סברת התוספות לחלק בין טומאה חמורה לטומאה קלה כנ"ל ומה שיש לדקדק על פסק הרמב"ם הנז' שהוא סותר דברי עצמו במ"ש שם בהלכה י"ח וי"ט לקמן בפ' בא סימן נכתב מזה בעזה"י:

הרמב"ם פ"ז דהלכות א"ב פסק דדם הקושי אינו סותר ויום הקושי עולה למנין ז' והראב"ד השיג עליו שדם הקושי אינו סותר ואינו עולה והמ"מ כ' על הראב"ד שאין לדבריו ראיה עיין בסי' קצ"ד ס"ק ד' שהבאתי סעד לדברי רמב"ם:

בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מזובה וכו'. בס' קרבן אהרן פ"ט מהלכות זבין פ' מצורע נראה דאשתמיטתיה סוגיא זו וכתב הכל בהיפוך שכ' שאפילו היא רואה דם מחמת לידה אינו סותר וכו' וגם מ"ש הצריכותא ע"ש הכל הוא בהיפוך גם מ"ש בשם גמ' דפ"ק דמגילה ליתא שם.

תוס' ד"ה אביי אמר וכו' ומייתי רבא מנא אמינא לה מסתמא ר"מ לא פליג אקרא. עכ"ל אע"ג דרבא ס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ואם כן ע"כ דפליג אקרא דהא לדידיה לידה סותר כמ"ש התוס' לקמן י"ל דאפילו לרבא דרשינן לקרא מזובה ולא מלידתה לענין דאחר הלידה תספור לנקיים אפילו בתוך ימי טומאת לידה וכמ"ש המהרש"א ומוהרמ"ל בתוס' לקמן:

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת והא רבא סובר וכו' ואם כן תסתור דהכא בעינן ז"ג מדם. גם כאן אין דבריהם מוכרחים ועיין בסי' קצ"ד ס"ק ד' שהארכתי בזה:

דף לז:

גמ' מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן וכו' וכי דנין אפשר משא"א. מה דקשיא מסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיום שקבעה האשה וסת שלה נחשבים כל ימיה ז' לימי נדה וי"א לימי זיבה בין ראתה בין לא ראתה בין ספרה ז"נ בין לא ספרה ז"נ כבר עמדו בזה הראשונים ז"ל ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן ס"פ בא סימן:

רש"י ד"ה הא קמ"ל וכו' ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו וכו'. עכ"ל. כאן נראה לכאורה דס"ל לרש"י דר"י וחנניה אמרו ד"א וכמ"ש מוהרמ"ל ואינו מוכרח ועיין בחדושי הר"ן:

דף לח.

גמ' מאי קמ"ל לאפוקי ממ"ד א"א לפתיחת הקבר בלא דם קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. לשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל דס"ל דדם שהיא רואה בשעת לידה הוי כמו דם קושי דאין לך קושי גדול מזה צריך לאוקמי הכא בנפלים דאי בבן קיימא אפילו א"א לפתיחת הקבר בלא דם נמי משכחת לה מאה יום דהא דם קושי הוא וכ"כ בחדוש הרמב"ן להדיא אמנם התוס' ד"ה מאי דעתך וכו' כתבו דהכא מצי מיירי בבן קיימא צ"ל דס"ל דדם שראתה בשעת לידה לא מיקרי דם קושי וכמש"ל:

תוס' ד"ה מאי דעתך וכו' וא"ת בלא קישוי משכחת לה וכו'. עכ"ל. כתב המהרש"א דליכא למימר דנקט קישוי משום דס"ל לר"מ דא"א לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל דברי המהרש"א צ"ע ועיין מה שכתבתי. בסימן קצ"ד ס"ק ב':

דף לח:

מ"ט אין קושי לנפלים. הכא מסקינן דאין קושי לנפלים מיהו איכא תנאי דאית להו יש קושי לנפלים וכמ"ש התוס' ריש המפלת ד"ה ואינו נאכל וכ"כ הר"ן בחדושיו בגמרא דף ל"ח ע"ב דבין ר"א ובין רבנן דהתם ס"ל יש קושי לנפלים אמנם טעמא דמלתא לא אתברר לן במאי פליגי ומ"ט דמ"ד דסבר דאין קושי לנפלים הן לטעמא דמסקינן לעיל דולד אין קושי גדול מזה והן לטעמא דאמרינן מש"ה טהור בולד שכן יש טהרה אחריו הנהו טעמי נמי שייכי בנפלים וצ"ע:

תוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' ור"מ סבר כיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו וכו'. כתב המהרש"א לרווחא דמלתא כתב כן לפירש"י וכו' דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפי' רש"י דדיו דקאמר ר"א לדבריהם דרבנן וכו' עכ"ל ואין זה הכרח די"ל דהתוס' כתבו כן לס"ד דהמקשה דלא ידע עדיין מתשב ואפ"ה סבר דלר"א לעולם טמאה מטעם דכתיב דמיה אם כן לדידיה קשיא אמאי קאמר ר"א דיו לכך הוצרכו ר"א לדבריהם דרבנן קאמר אבל למאי דמסיק מתשב י"ל דר"א טעמא דנפשיה קאמר וכמ"ש התוספות:

רש"י ד"ה המקשה תוך שמונים שנתעברה בימי טוהר או שנשתהה בולד אחר חבירו וכו'. הא ודאי דמתני' לא מיירי אלא בנתעברה תוך ימי טוהר דאל"כ למה נקט מתני' תוך שמונים של נקבה הא באישתהי אף בזכר משכחת ליה א"ו מדנקט מתני' תוך פ' של נקבה ע"כ בנתעברה בימי טוהר מיירי אלא דרש"י כתב באישתהי נמי איכא לאשכוחי ועיין בתוי"ט וכ"ת אמאי לא נקט מתני' בזכר ואישתהי י"ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי באשתהי ובבן קיימא דאית להו לחכמים דטהורה משום הק"ו אלא אפילו בהמפלת תוך שמונים אע"ג דקיי"ל אין קושי לנפלים ואם כן ה"א דלא שייך הק"ו דהא אין הקושי מטהר בנפלים וה"א דמקיים הקרא דדמיה מחמת עצמה ולא מחמת לידה בנפלים קמ"ל דאפ"ה טהורה לחכמים משום הק"ו כיון דמצינו עכ"פ בלידה וקושי דמטהר וכמ"ש התוספות ישנים לעיל ריש דף ט' ע"א אבל אין לומר דמתני' ס"ל יש קושי לנפלים ומש"ה נקט תוך שמונים לנקבה לאשמעינן דיש קושי לנפלים ומש"ה טהורה משום הק"ו אבל אי אין קושי לנפלים לא הוי מטהרי רבנן משום דנפלים ליכא ק"ו דזו דוחק שיהא סתמא דמתני' שלא אליבא דהלכתא דאנן פסקי' אין קושי לנפלים וכדאית ליה לרבא לקמן דף ס"ו ע"א ועפ"ז י"ל שהן הן דברי הרמב"ם שלכאורה דבריו תמוהים שכתב פ"ז מהלכות א"ב הלכה ד' היולדת נקבה ואחר י"ד שלה נתעברה והתחיל דם הקושי לבא לה תוך פ' הרי הוא דם טוהר אע"פ שאין קושי לנפלים וכו' ולכאורה דבריו אין להם הבנה דאדרבה אי אין קושי לנפלים אם כן דם שופי מיקרי ובדם שופי לכ"ע טהורה ומאי אע"פ דקאמר ולפמ"ש ניחא דלא תימא דמתניתין ס"ל כמ"ד יש קושי לנפלים אבל לדידן דפסקינן אין קושי לנפלים ליתא להאי דינא לפי שאין כאן ק"ו ומוקמינן קרא דדמיה ליולדת נפל לכך כתב הרמב"ם אע"פ שאין קושי לנפלים דסתמא דמתניתין נמי אית ליה אין קושי לנפלים ואפ"ה מטהרי חכמים לפי שמצינו דדם קושי ולידה מטהר ואיכא ק"ו בנפלים דלא גרע קושי משופי וק"ל: ומה שמשמע בפירוש המשניות להרמב"ם דאית ליה לר"א דכל מקשה אפילו בימי זיבה היא נדה הוא תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס לעיל אמתני' המקשה נדה אטו כל המקשה נדה היא ופירש"י אלו קשתה בימי זיבה מי הוי נדה והא אין נדות בימי זוב מאי קו' הא הך מתני' ר"א היא כדמסיים במתניתין דברי ר"א ור"א באמת אית ליה כן לפירוש הרמב"ם ועכ"נ שיש ט"ס בפי' המשניות:

ומ"ש המ"מ רפ"ז דהלכות א"ב דהרמב"ם פסק דאין קושי לנפלים מהא דרבא דף ל"ח ע"ב דאית ליה דאין קושי לנפלים דהוא בתראי אין מזה ראיה דרבא אית ליה הכי אלא דרבא מתרץ הברייתא הכי ומנ"ל דרבא אית ליה הכי ולא ידעתי למה לא הביא המ"מ מהא דרבא לקמן דף ס"ו ע"א דאית ליה לרבא בהדיא הכי כמו שהבאתי לעיל:

דף לט.

תוס' ד"ה והיולדת וכו' והקשה הר"י מאורליינש דהכי תניא דזבה וש"י ובפ"ק אמרינן דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות כו'. לא ידעתי למה נקטו כלל אשה שעברו עליה ג' עונות שאינו אלא לדברי ר"א ולית הלכתא כוותיה והך מתני' דאע"פ שאמרו ד"ש לא קאי אהא דאילו לפירש"י לא קאי אלא אאשה שיש לה וסת וכמו שפירש"י התם ולשיטתם שכתבו שם אאשה שיש לה ואד' נשים קאי מ"מ לכ"ע לא מיירי מתני' באשה שעברו עליה ג' עונות גם התוספות בתירוצם כאן השמיטו הא דעברו עליה ג' עונות:

בא"ד וי"ל דיש לה וסת א"ל כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה. עכ"ל. ר"ל דהא אשה שיש לה וסת ד"ש בראתה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע וכדמסקינן לעיל דף ד' ע"ב אם כן שלא בשעת וסתה צריכה בדיקה דהא כשראתה מטמא מעל"ע ובשעת וסתה נמי צריכה בדיקה כיון דאורח בזמנו בא:

רש"י ד"ה מיחוש מהו דניחוש לה אם היתה רגילה מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעי למיחוש ולא תשמש ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה. עכ"ל. ולאו דוקא נקט שהיתה רגילה לראות אלא אפילו לא ראתה אלא פעם אחת מט"ו לט"ו אפילו הכי צריכה למיחוש לר"פ וכדמוכח לקמן סוף פרק האשה:

תוס' ד"ה מקבע לא קבעה כו'. עיין בחדושי הר"ן שמיישב פירוש רש"י דס"ל דאין חילוק בין שקבעה כבר בימי נדתה או לאו כדמוכח בסוגיא דפ' התינוקת דף ס"ח ע"ב דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס התם נימא תיהוי תיובתא דר"ה ב"ח א"ש דלמא מתני' מיירי שקבעה וסת בימי נדתה ועתה איתרמי בימי זיבה א"ו דס"ל להש"ס דאין חילוק ע"ש:

דף לט:

נדה ופתחה מכ"ד מנינן. מ"ש מהרש"א מכאן נראה הכרע לשיטת רש"י והרמב"ן וכו' כבר נאמרו דברים אלו בחדושי הרמב"ן עצמו והר"ן ס"פ בא סימן וע"ש וקשי' לי אמאי לא הוכיחו לסתור דברי הרמב"ם מסוגיא דטועה לעיל דף כ"ט דמשמשת לאור שלשים וחמש ופירש רש"י התם לפי ששבוע רביעי ממנ"פ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות וה"ז יש בה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הלכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעי למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של שבוע רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה עכ"ל ולדברי הרמב"ם אמאי הא איכא לאספוקי דשמא שבוע רביעי בימי זיבה היה אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פרק ז' דין י"ב דאחר שעברו ימי המלאת לעולם מתחילין ימי נדה תחלה מ"מ ה"נ דלמא כבר עברו ימי המלאת וכבר ראתה והתחילו ימי הנדה ועכשיו בשבוע רביעי בימי זיבה היא ואסורה לשמש אור ליום ל"ה וצ"ע:

בתוס' ד"ה אלמא מריש ירחא מנינן וא"ת דלמא משום ראיה ראשונה וכו' והקשה ריב"א וכו' והשיבו רש"י משום דבפ"ק מוקמינן דר"י וכו'. ומתני' דפ"ק כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי כי ראתה ריש ירחא לא תבדוק בה' בירחא שאפי' תראה לא קבעה לה וסת דמעין פתוח הוא עכ"ל וא"ל דמ"מ תבדוק שאם תראה עוד פעם ד' ריש ירחא וה' בירחא ובחמישית תראה ה' בירחא ולא תראה בריש ירחא כבר כתבתי לעיל דף י"א ליישב דכיון שכבר הוחזקה לראות בריש ירחא א"כ בראיה שלישית כי חזיא בה' בירחא מיקרי מעין פתוח ולא חזיא לאצטרופי עוד לראיה שתראה עוד בה' בירחא אפילו שתראה ממעין סתום:

בא"ד ונראה לפרש דמיירי כגון שראתה ג' זימני בריש ירחא וה' בירחא ואין לחוש. עכ"ל. וא"ל מי הכריחם לזה דחזיא ג' זימני ריש ירחא וה' בירחא אלא ה"ל לתרוצי דמיירי שכבר הוחזקה לראות בריש ירחא ג' זימני אלא דבה' בירחא לא חזי אלא תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי ראתה בה' בירחא ובריש ירחא לא חזיא וה"ל מעין סתום דז"א כיון שכבר הוחזקה לראות ג' זימני בריש ירחא כי הדר חזיא בה' בירחא ה"ל מעין פתוח ולא חזיא תו לאצטרופי וכמ"ש לעיל אמנם בחדושי הר"ן תירץ כן אך התוס' לא ס"ל הכי וכמ"ש ודוק:

תוכן העניינים

חידוד הלכות על נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה