חידוד הלכה· רבי אריה הלר
יו"ד · סימן קי
סעיף א דבר חשוב שנתערב [א] במינו אוסר [ב] בכ"ש. ואלו הן ו' דברים. אגוזי פרך וכו' [ג] וחביות סתומות [ד] וככרות של בע"ב [ה] וכן בע"ח חשובין הן ואין בטילין. אבא שאר דברים אעפ"י שדרכן למנותן בטילין: הג"ה. וי"א [ו] דכל דבר שבמנין דהיינו שדרכן למנותן תמיד אינו בטל וה"נ: הא דד"ח אין בטל הוא מדרבנן ואזלינן [ז] בספיקו לקולא: כל דבד שחשוב אצל בני מקום ממקומות כגון אגוזי פרך ורמוני באדן בא"י באותן זמנים. אומר חשיבותן באותו מקום ובאותו זמן. ולא הוזכרו אלו אלא שהן אוסרין בכ"מ וה"ה כיוצ"ב בשאר מקומות:
[א] במינו בכ"ש. זהו דעת הרמב"ם דכל דברים חשובים אין חומרתן רק במינו עפיהמ"ש ערלה פ"ב מ"ז ובע"ז ובחולין ושם כ' חוץ מחמץ בפסח שגם בא"מ בכ"ש. ובחיבורו פט"ו ממאכא"ס כ' ג"כ כן ושם פרטם במשלים. והנה הרב בסי' ק"א בברי' כ' דגם בא"מ והתימא על הרב שלא כ' כאן דלדידן כולם גם בא"מ חוץ מדשיל"מ בסי' ק"ב שכ' הרב שם ג"כ דדיקא במינו ובדברינו בסי' פ"ז בק"א סק"ב ובסי' ק"א הארכתי בכמה ענינים בדרך זה ובפתיחה לתערובות דברתי מזה הרבה ע"ש וכאן קצרתי [ב] בכ"ש. הש"ך עשה כלומר שלא תימא כ"ש ממש ש בעצמו מחמת קטנותו לכן פי' כנגד רוב התערובות שנתערב בו. עוד מפלפל בדברים האסורים בהנאה אם יש היתר דהולכת הנאתו לים המלח או למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. והביא דעת הרא"ש סופ"ג דע"ז וכ"כ הר"ש בערלה דרק בע"ז שתופסת דמיה מותר ע"י הולכת הנאתו ליה"מ או למכור חוץ וכו' ולא בשאר אה"נ. והדברים סתומים דהסברא בהיפוך דכי משום דע"ז חמירא לתפוס דמיה תבא קולא אתמהא. ונ"ל דה"ק דבפ' כל הצלמים פליגי ר"א וחכמים בהיתר דהולכת הנאה ליה"מ דר"א מתיר וחכ"א אין פדיון לע"ז. וה"פ דידיע דבהקדש גילתה התורה דיש לה פדיון ונקרא חילול וההקדש יוצא לחולין והקדושה חלה על הפדיון ובע"ז תופסת דמיה ושניהם אסורין לכן דעת חכמים שפיר דגם אם עשה לה פדיון וזרק הפדיון ליה"מ ג"כ לא יועיל להתערובות כמו שאין מועיל לגוף הע"ז אם נתערבה והוליך דמי הע"ז ליה"מ. ור"א מיקל בתערובות הפדיון שיועיל הולכת הנאה ליה"מ ורק בתערובות הע"ז עצמה לא מהני הולכת הנאה ליה"מ. ובאמת בפדיון ע"ז עצמה ודאי דהלכה כחכמים. אלא כשאין שם פדיון ע"ז רק הנאת ע"ז כגון אפה פת בעצי ע"ז או ארג בגד בכרכר של ע"ז דאסרינן הפת מחמת שבח העצים ואותו הפת נתערב בככרות אחרים נמצא שאין באותו התערובות לא ע"ז עצמה ולא פדיונה רק הנאתה נתערבה אמרינן הסברא להיפוך כדעת ר"א בפדיון ממש. ואמרינן כיון שדין הע"ז לתפוס דמיה ר"ל שמה שהתפיס בפדיונה יהי' כמוה. אבל כאן שאין העצים בעולם שכבר נשרפו לא חמירא הנאת העצים שבפת להיות חמור יותר ממנה דע"ז אין כאן וחומרתה בפת אין כאן עכ"פ שלא תאסר ע"י שבח עצים שבפת גם תערובותה ועכ"פ מהני הולכת שבח עצים שבפת אחד ליה"מ והכל מותר. אבל בשאר איסור הנאה לדידן כגון בשר שבלע חלב או חמץ דגוף הדבר נתערב וישנה בעולם ואם לא היתה חהר"ל היתה בטילה בעצמה וכן אי לאו חומרא דחמץ היתה בטילה בעצמה לכן גם כשמוליך הנאתה ליה"מ לא מועיל להתיר ההנאה. דבאמת אם החליף בב"ח באחרת או החליף החמץ לא נאסרו החליפין וגם גוף הדבר לא יצא מאיסורו ולא שייך בהם לומר פדיונו נתערב ושיוליך הנאתו ליה"מ רק גוף האיסור נתערב ולגוף האיסור כמו שלא נתבטל להיתר אכילה כן לא נתבטל להיתר הנאה ובאמת הדין לק' בס"ז דאם מהתערובות דברים חשובים נפל אחד מעצמו לים דהותר התערובות רק כאן שרוצה להוליך הנאת אחד ליה"מ לא מהני דגם אם הפילו לים בידים לא מהני ולק' בס"ז אבאר [ג] וחביות סתומות. במס' מע"ש פ"ג ה"ג בירושלמי דרק חביות סתומות של יין אין בטילין אבל דשמן בטיל בק"א כשאר תרומה [וממילא בשאר איסורין ברוב]. והטעם נ"ל דדרך בע"ב למכור להחנונים כמה קנקנים יין במנין וכיון שנמכרים במנין אין בטילין אבל אין הדרך למכור קנקנים עם שמן במנין רק במדה והקונה חבית שמן מדקדק במדתה כמה לוגין יש בה וגם אכילת השמן היא מעט מעט לזמן ארוך. ולכן שם במשנה לענין אם הקנקן תפל להשמן לצאת לחולין אם קונה במעות מע"ש מחלק ג"כ הירושלמי בין יין לשמן הכל כמבואר שם בביאורי לירושלמי ובחיבורי נמוקי הרא"ה למשניות שם [ד] וככרות של בע"ב. לדעת הרב בהגה דכל דבר שנמכר במנין אין בטל א"כ גם של נחתום היא דבר שבמנין ולק' בסק"ז פלפלתי בענין דבר שבמנין [ה] בע"ח. בס' ח"ש לש"ב הגאון מבראד ז"ל הוכיח מש"ס פסחים דחשיבות בע"ח הוא מה"ת דז"ל משנה פסחים צ"ח נתערב (הפסח) בבכורות רש"א אם חבורת כהנים יאכלו. ומיירי שהי' הבכורות רוב. ואם נאמר דבע"ח בטילי מה"ת א"כ דין כולם כהבכורות ואיך יצאו יד"ח מה"ת דדין הפסח לבא מן החולין וע"כ דמדאורייתא אין בטילין זת"ד. ובעניותי איני מבין דה"ק דאטו אם אין בטילין מדאורייתא והוה כמע"מ כדין דבר שאינו בטל ואכתי אוכלים פסח שלא מן החולין. ואדרבה אם היו כאן מיעוט בכורות ורוב פסחים הי' אפשר לדייק מכאן דיש ביטול והוה ככולם חולין. אבל באופן שהרוב הוא בכורות כמשמעות הלשון נתערבו בבכורות ליכא שום דיוק דלא נתבטל מחמת בע"ח. ועו"ק הא כששוחט בכורות בזמן שחיטת הפסח שהוא אחר שחיטת התמיד עובר על עשה דהשלמה דאסור לשחוט שום קרבן אחר תמיד. וזה מדאוריתא וגרע יותר מחשש דפסח שלא מן החולין דהיא רק מדרבנן דקי"ל גבי תודה כשאמר להביאה ממעשר יביא ורק לכתחלה יביא מחולין. ועוד דבלא"ה אין ביטול לקרבן בין קרבנות או משום דעולין אין מבטלין זא"ז או דמצות אין מבטלין זא"ז. דגם אכילת בשר בכור היא מצוה. ועוד דקאמר אם חבורת כהנים יאכלו. הא בחיותן יכולים גם ישראל לימשך ידן ולמנות הכהנים ובע"כ יעשו כן דהבכורות הם ממון כהן. ואם ל ידעו מהתערובות עד שנשחטו ממילא אינם בע"ח. ועוד איך נשחטו הבכורות אחר התמיד. ואם נשחטו הבכורות קידם התמיד ופסח א' אחר התמיד ונתערבו א"כ פסולים לפסח שלא נשחטו בין הערבים אבל באמת א"צ לכל הפלפול הזה דז"ל הירושלמי ערלה פ"ב ה"א [ד"ז ע"ב] בע"ח עשו אותן כדבר שדרכו למנות ותו לא מידי. ואשתמיטתי' להגאון ירושלמי ד' אלו. לכן פשיטא דמה"ת יש ביטול לבע"ח. ואי משום דאין פסח בא אלא מן החולין. באמת הבכור ביד הכהן הוא לו כחולין דדין זה דאין פסח בא אלא מן החולין אינו ממעט רק מע"ש או הקדש אבל לא בכור ביד כהן ונ"ל דלכתחלה יכול הכהן להקריב בכור שניתן לו לקרבן פסח דזהו חולין שלו. ובמהדו"ק פלפלתי יותר וכאן קצרתי משום שמצאתי דברי הירושלמי הנ"ל דבע"ח עשו אותו כדבר שבמנין א"כ ל"ל לפלפל יותר [ו] שבמנין. בסי' ק"א כ' הרב דבתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו לא הוה חהר"ל ובטל. והש"ך שם העיר להקשות דעכ"פ הוה דבר שבמנין. וכ' שם דכיון דאינה בדין חהר"ל גם דבר שבמנין לא הוה ע"ש בסק"ח אבל סותר ד"ע לכאן סקי"ג דכתב דהתם רק משום ר"ל אין כאן אבל באמת יש חשש דמנין ובדברינו לק' סק"ח אדבר עוד מזה ובגוף הענין נ"ל דכל הנחשבים במנין אפי' למ"ד כל שדרכו לימנות עט"ז כאן סק"א אין המנין לבד מחשיבו דהא הט"ז כאן סק"א כ' דכרכשתא ממולאת אין אוסרת משום חהר"ל ומנין משום דהיא גופה לא נמכר במנין רק ע"י המילוי נמכרת במנין. לכן נ"ל דאנן צריכין להבין בכל דבר שנמכר במנין אם המנין מטעם חשיבות אותו הדבר או אם המנין רק בין המוכר והלוקח לידע כמה מעות צריך לשלם משום שהוא דבר שאינו נמדד בלוג ולא נשקל במשקלות לכן המוכר מונה אותם. ומה"ט ביצים בזמננו אף שאין מוכרים סל מלא ביצים אבל עכ"פ עדיין אין שום חשיבות לביצה רק המוכר משום שאינו יכול למכרם במדה ומשקל לכן צריך למנותם. ומה"ט אנו אוסרין ביצה שנולדה בי"ט משום דשיל"מ ולא משים מנין. וגם בסי' פ"ו ביצה צריכין ס"א לבטלה ולא אמרינן לכ"ע דביצה בכ"ש משום מנין. וע"כ דכיון דגוף הביצה אינה דבר חשוב והמנין רק בין המוכר ללוקח לידע סכום המעות משום דאינו דבר הנמדד ונשקל אבל הבע"ב בביתו אינו מקפיד על מנינם. וכשרוצה לכבד לאיזה אורח אינו מכבדו באחת רק בשתים או שלש לכן הקילו בביצים. ורק קלחי כרוב ודלעת יונית שמלבד המנין שבין המוכר והלוקח הם עצמם חשובים וגם הבע"ב בביתו מחשיב קלח אחת מהם. ומכבד לאורח הגון באחת מהם זהו דבר שבמנין לכ"ע. ונ"ל דמה"ט לא כ' הרב כאן דגם ככרות של נחתום הוה דבר שבמנין. ושתיק אמה דכ' המחבר ככרות של בע"ב דמשמע אבל לא של נחתום אף דהנחתום מוכרם במנין ע' בדברינו בסק"ד לעיל והיינו מטעם דמנין זה שאינו רק בין המוכר והלוקח ואלו הי' יכול למדרם או לשקול משקלם לא הי' מונה אותם. ומנין כזו אינו מחשיב דהבע"ב בביתו אינו מקפיד על ככרות הנחתום במנין מצומצם. וגם אין מכבדין באחת מהם לקטנם ושפיר בטילי לכ"ע העולה מזה דחשיבות המנין תולה באם המנין מחמת חשיבות הדבר וגם הבע"ב בביתו מקפיד על מנינם אז אין ביטול אבל אם המנין רק בין המוכר והקונה ואין מכבדין באחת מהם כמו שאינו משום חהר"ל כן אינו משום מנין. והנ"מ בין ר"ל בין מנין כגון חתיכה גדולה יותר מדאי דסופו ליחתך ולהיות ר"ל אז אם הוא דבר שבמנין יש בו חשיבות מנין. וכ"ז בדבר שאין בו עכ"פ בזיון לפני אורח וגם אינו חשיבות לרוב גדלו וכה"ג אבל תרנגולת בנוצתה וכבש בעורו דהוא בזיון להניחו לפני אורח לכן חשיבותו בטל לגמרי וגם המנין אין מחשיבו ושפיר בטל. ומשום שזהו דבר חדש שלא נמצא באמתחת הפוסקים אביא לפניך ראי' מהש"ס דבסוגיא גיא דריש ביצה ורפ"ח דזבחים ובפ' הערל ובירושלמי ריש ביצה ובפג"ה דבכולם שקלי וטרי בפלוגתת ר"י ור"ל אם את שדרכו למנות שנינו או כל שדרכו וכו' ופריך מליטרא קציעות ועיגולי דבילה ולא פריך מסתם אגודות ירק שהגנן מוכרם במנין. וע"כ דבדברים שאינם חשובין רק המוכר מינה לידע סכום המעות משום שאינו דבר הנמדד והנשקל אין מנין כזה מחשיבו אפי' למ"ד כל שדרכי ורק ליטרא קציעות ועיגולי דבילה שהם משובחים ורק שאין מכבדין בעיגול שלם מחמת גדלם שנראה כאלו האורח רעבתן נתנו בהם חשיבות מנינם. וכן אגוזי פרך רמוני באדן שהם חשובים להדר בהם פני אורח ורק משום שאין מכבדין באגוז אחת ולא ברמון א' לזה מועיל המנין. אבל דברים שאין בהם חשיבות כביצים וככרות קנות של נחתום אין חשיבות מנינם אוסרם. וכן תרנגולת בנוצתה שיש בזיון וקצף לפני האורח גם המנין לא נחשבהו. ולפי"ז גבינות מדפוסים בינונים לא גדולים מאוד ולא קטנים מאוד רק ראוים ליתן לפני אורח חשיבי חהר"ל. ואם גדולה יותר מדאי חשיבי מחמת מנינם כנלע"ד לחומר הענין [ז] בספיקו לקולא. זה רק בשאר חשיבות אבל בחשיבות חומר דבר שבמנין גם בספיקו לחומרא כמבואר בסי' ק"ב סעיף ב בע"ח שנתערבו ונשחטו בטל חשיבותן [ח] ובטילין והוא שנשחטו בשוגג. [ט] ודוקא בע"ח קטנים שאין ר"ל אחר שחיטתן:
[ח] ובטילין. כדמסיק שהם קטנים ואינם ר"ל אחר שחיטתן ולכאורה לפי מה שהבאתי בס"ק שלפ"ז דברי הש"ך כאן סקי"ג דתמה מדברי הרב בסי' ק"א דתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו אינם חהר"ל וא"כ משכח"ל גם בבע"ח גדולים שלא יהי' ר"ל ותי' דהתם רק משום ר"ל אין בהם אבל עדיין אין בטילים משום מנין וכאן בקטנים שגם מנין אין בהם. ותמהתי לעיל דהש"ך עצמו בסי' ק"א סק"א כתב דכשאין בהם משום ר"ל גם המנין אין מחשיבם וכתבתי פשר דבר דשאני תרנגולת בנוצתה דלא לבד שאין מכבדין בה אלא שיש גם בזיון להניחה כך לפני אורח הגון ובמקום בזיון לא נחשב המנין. אבל בבע"ח קטנים כצפרים שחשובין רק שאין מכבדין באחת לרוב קטנם ואם היו דבר שבמנין היו חשובין מחמת דבר שבמנין ואם גם מנין אין בהם שפיר בטילים אחר שחיטתן ע"ש שהארכתי בענין מנין ביצים וכה"ג. ולפי"ז גם רגלי אוז ורגלי עגל אף שנמכרים במקולין במנין אין מנינם מחשבם דאין החשיבות מעיקר הדבר רק המוכר מונה לידע סכום מקחו והבע"ב בביתו אינו מקפיד במנינם וגם אינם בני כיבוד. ובפרט אם עדיין אינם נקיים משערן ועור הנקלף מהם ודאי דאינם חשובין והנה הכרו"פ כ' דתרנגולת בנוצתה הוה דבר שבמנין. ותמוה דהוא עצמו כ' דביצה בטילה אף שמוכרן במנין. וע"כ כמ"ש בס"ק הקודם והמורה יעיין אם כנים דברי נגד הפוסקים או ח"ו שגיתי [ט] בע"ח קטנים. הח"ש מפלפל כאן מהש"ס ע"ז (דל"ח) בהא דנכרי שהצית אש באגם דכל החגבים שנשרפו שם אסורים מחשש חגב טמא [שהסימנים נחרכו] וכ' בפלפולו דהחגבים בחיותן לא בטילי משום בע"ח. לכן גם אחר מותן לא בטילי. ובעניי לא הבנתי שיחו דהא בכל הדברים חשובים כשיתבטל חשיבותם חוזרים להיתר כגון נתפתחו החביות נשתברו האגוזים נחתכו החתיכות הר"ל ובכולם לא התנו בגמ' רק שלא יבטל חשיבותם בידים אבל כשנתבטל ממילא ודאי דנתרים ומ"ש חשיבות דבע"ח ומכ"ש דהמחבר כ' בפי' דכשנשחטו בטל חשיבות דב"ח וכי משום דחגבים א"צ שחיטה מותם כחיים חשיבי. ואם כונתו שהנכרי עשה כן במזיד שיתבטלו א"כ אדרבה הי"ל לצייר הדין בישראל שעשה כן כדי לבטלם. ומשום ברי' ג"כ לא שייך כאן דהא נשרפו סימניהם שהם כנפיהם וקרסוליהן. ואין דין ברי' רק כשהוא שלם כברייתו לכן נ"ל בהקדים עוד סתירה לדבריו מסוגי' דכתובות (ד' ט"ו) ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם דהוה קבוע ולא אמרינן מטעם שהי' בע"ח בחיותן ושוב לא בטל חשיבותן במותן. וע"כ בירור הדברים כן דכל מיני בע"ח קטנים השורצים כחגבים ושרצים הרומשים תמיד בהם לא שייך דין קבוע כמע"מ דתמיד ניידים ורומשים או קופצים וקיבוצם אין קיבוץ. ורק בבריות גדולות כבני אדם ובקר כשהם ברפת בהם שייך קבוע כמ"ש בסנהדרין (דע"ט) בט' מצרים וישראל א' ביניהם וכן בבהמות שנתערבו פריך ונכבשינהו דנניידי ע"ש בפרק התערובות דהם כשהם מקובצים או בחדר חשיבי קבוע וכשהולכים בשוק אינם קבועים אבל הקטנים הרומשים בהם הדבר להיפוך דבחיותן אינם קבועים ורק כשמתו הם קבועים וזהו הדין דשם דט' צפרדעים ושרץ א' ע"ש. אבל לענין חשיבות שפיר אינם רק בחיותן ולא במותן ורק בדין דחגבים הנ"ל מטעם דבמותן נחים מטבע נדידותם ונעשים קבוע וכל קבוע כמע"מ עכשיו שזכינו לזה אדבר במ"ש הש"ך כאן בס"ק כ"א להשיג על הלבוש שכתב דאין דין קבוע כמע"מ אלא במין א' ולא בשני מינים והש"ך השיג דגם בשני מינים שייך קבוע ולדברינו ראי' גמורה לדעת הש"ך מדין דט' צפרדעים ושרץ א' ומדין דחגבים באגם דגם בב' מינים שייך קבוע אם אין ניכרים הערה לדיני קבוע, הכרו"פ בסי' ק"ט חקר למה בכל דיני קביע המפוזרים בש"ס בכולם מצייר במנין ט' נגד א'. ט' חניות. ט' צפרדעים בכתובות. ט' ציבורי מצה בפסחים. הלא דבר הוא. וכתב דיבש בא"מ אוסר בשיעור כזית בכדי אכילת פרס [ע' בדברינו בפתיחה לסי' ק"ט] ודעת הרמב"ם דביצה היא ג' זיתים. ופרס שהוא ג' ביצים יש בו ט' זיתים. ואם הי' ח' נגד א' עדיין יש בו חיוב מלקות לכן מצייר בט' נגד א' שעכשיו ליכא שיעור כזבא"פ ורק מטעם קביע לא בטל וחוזר לד"ת ודפח"ח. והוספתי על דבריו דאדרבה רק בא"מ יש דין קבוע דעיקר דין קבוע נלמד מזורק אבן לגיו שיש שם ט' מצרים וישראל א' ובדיני רציחה הוה הישראל א"מ ע"י ברית מילה וע"י חילוקי דיני רוצח נגדם לפטור וחיוב מאותה מיתה הכתובה בתורה רק חיובו כנמוסי המדינה אבל במינו ממש כחניות די לדון דין קבוע בשתים נגד א' דאין בתערובותם דין כזית בא"פ ורק לישנא גרורה דשאר קבוע נסיב סעיף ג [י] תשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה לקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח אסור [יא] דכל קבוע במע"מ. אבל שאר בשר הנמצא בשוק או ביד עכו"ם מותר מפני שהרוב מוכרות בשר שחוטה [יב] וכל דפריש [יג] מרובא פריש. זהו ד"ת אבל חכמים אסרו אעפ"י שכל המוכרים ישראל: הג"ה. וע"ל סי' ס"ג. והא דאמרינן כד"פ מרוב"פ דוקא כשלא פירש לפנינו. אבל [יד] אם פי' לפנינו או שרואה שהעכו"ם לקחו הוה כאילו לקחו משם בידו [י] תשע חניות. אמר הנכנע יען כי דיני קבוע מפוזרים בש"ס ורחבים מני ים. ובספרי מימי חורפי על סוגיות הרחבתי, דיבורים חריפים בסוגיא זאת כעשרים דפים מזה ומזה וכאן בחיבורי זה לא אכתוב רק מעט מזעיר כדי להבין הענין והדינים המסתעפים מהם. הנה דין דקבוע דכאן מיירי בשכל חנות וחנות מבורר מהו מוכרת אם בשר כשר או נבלה. וחקרו האחרונים אם גם כשגופי החניות כולם בספק נבלה כגון ששחטו כולם בהמות ונמצא ריאה של שור אחד טרפה וא"י מאיזה מקולין. ודעת הר"ש מקינון דבכה"ג אין דין קבוע מה"ת וכולם בחזקת כשר וראיתו מנחל איתן דלא אסרו כל השדות שהם בצורות נחל בזריעה מפני קביעות נחל איתן שהי' פ"א בעולם ואני הוספתי להקשות ממה שאנחנו מקבלים גרים מכל האומות ול"ח לעמוני ומואבי שאנחנו מצווים שלא לדרוש שלומם ואין מקבלים פניהם בשלום ואף דסנחרב בלבל כל האומות אבל עכ"פ כל נכרי קבוע בביתו. והארכתי בזה בפלפולי העצום בחיבורי מימי חורפי. והב"ח השיב דעיקר קבוע נלמד מוארב לו וקם עליו [ע' סנהדרין ע"ט] ומוקמינן בהיו ט' ישראלים ומצרי א' ביניהם וזה זרק אבן ביניהם ושם לא קבוע במעמד זה מקום הישראל כי יכול לשבת בזוית זה וגם בזוית אחר. זת"ד. אבל במחכ"ת פ"א אין מזה ראיה לבנות ע"מ לסתור דגם שם בשעה שזה זרק האבן הי' הישראל יושב באיזה מקום מהמעמד הזה. דאטו יחוגו וינועו כשכורים ואי משום דהזורק לא ידע מקום הישראל הא גם כאן אין הקונה יודע איזה מהמקולין נבלות מוכרים ורק אנן ידעינן. וא"כ גם התם העדים המתרים בו שלא יזרק אבן יודעים וגם הנרצח גופו יודע מקומו. ועוד דמהסוגיא שם נראה דאפי' אם גם הזורק ידע מקום הישראל מ"מ כיון דלא ידע בבירור שיארע האבן להישראל כבר נפטר מוארב לו עד שיתכוין לו. ועוד דהפר"ח כ' דאם רק אחד בעולם יודע הוה קבוע וא"כ אין ראיה מקרא דוארב עפי"ח י"ג ופר"ת ו' והנה התוס' נזיר (די"ב) בדין דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור המשלח בכל הנשים שיש להם קרובות שמא היא קרובת ארוסתו. והקשו שם בתוס' דא"כ גם כל העולם יאסרו ליקח אשה שמא היא הארוסה. ותי' דבאמת אין כאן קבוע גמור רק משום קנס ולא קנסו לכל העולם עכ"ל הרי דדעתם שאין זה קבוע גמור וע"כ משום דאין בשום אשה בירור גמור. ובאמת הקשה הפ"מ כאן בס"ק י"ד דשם עכ"פ השליח יודע ואם השליח מת האשה יודעת ולדעת הפר"ח זהו קבוע גמור. ויותר הקשיתי דמסתמא קידשה בפני עדים והעדים יודעין ובימי חורפי תירצתי בדרך זה דבאמת קשה על חשש זה שבא מכח חזקה ששליח עשה שליחותו ובודאי קידש לו איזה אשה. ואכתי מי יימר שנתרצית לו איזה אשה [לזה י"ל קצת דחזקה דהנשים אומרים טב למיתב טן דו אבל אין זה חזקה גמורה] וא"כ הו"ל ס"ס בכל אשה שמא לא מצא אשה בריצוי ושמא לא לזאת וקרובתה קידש ובמקום ס"ס לא אמרינן קבוע. והפ"מ רצה להוכיח דיש קבוע גם נגד ס"ס משום דס"ס לא אלים יותר מרוב וכמו שקבוע מבטל כח הרוב כן מבטל להס"ס ז"א דכאן יש רוב וגם ס"ס והו"ל כתרי רובי דבתרי רובי לא אמרינן קביע דלכן תקנו ביוחסין תרי רובי [ע' כתובות ט"ו] משום דברוב א' חיישינן שמא אזלא איהי לגבי דנואף והו"ל קבוע משמע דבתרי רובי תו לא חיישינן לקבוע עוד הביאו האחרונים ראי' ממדלגין היינו ע"ג ארונות לקראת מלכים [ברכות פ"ג] וסמכו על שרוב ארונות יש בהם פו"ט ואף דהארונות קבועים וע"כ דכיון שאין בירור איזה מהם אין בהם פו"ט ואיזהו יש בו לכן אין דין קבוע שייך בהם לבטל הרוב. נ"ל דאין ראי' משם דהתם יש גם רוב מתי נכרים יש שאין מטמאין באהל וגם רוב דפו"ט והו"ל תרי רובי או תרי ספיקי ואין זה משם א' דספק נכרי מתיר בלא טעם דלקראת מלכים. עוד כ' השעה"מ הל' מילה בשם ס' לשון לימודים דל"א קבוע אלא כששייך ההיתר דפירש מהקביעות. אבל דבר שאין בו מציאות דפירש דאין הארון נפרש וכן כגון עירות לענין מגילה וכן השדות לענין נחל איתן אין בהם חומר קבוע. ובאמת בהא דזורק אבן שהי' ט' ישראלים ומצרי א' דנפטר מטעם קבוע ואם הי' נפרש א' מהקביעות וזה זרק לו ודאי דיתחייב דרובן ישראל וכן בכל דיני קבוע שבתלמוד יש בהם דיני פרוש לכן נ"ל דאם נמצא ריאה אחת מעשרה ריאות שבעשרה המקולין דהבשר שבמקולין אסור ששייך בהם קבוע ואם נפרש הבשר מכולם דנתבטל כל הקביעות כל הבשר מותר אבל כ"ז שיש עוד בשר בשום מקולין דעדיין לא נתבטל כל הקביעות לגמרי זהו הפי' של הקושיא דנכבשינהו דניידי דפרק התערובות ושם מתרץ גזרה שמא יקח מן הקבוע והיינו כ"ז שיש עוד קבוע ביניהם ולא כשנתבטל לגמרי כל הקביעות ולק' ס"ק.. ביארתי דגם בדין דט' חניות שבמחבר אם נמכרו כל הנבלות ואין שום קביעות נשתרו כולם [יא] קבוע כמע"מ. דין קבוע למדו חז"ל בסנהדרין (דע"ט) מקרא דוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגיו וכו' עד כגון שהיו שם ט' ישראלים ומצרי א' ביניהם דע"י קביעות דכותי א' פטור גם על רוב ישראלים. וז"ל רש"י שם ומהכא ילפינן בכ"ד דכל קבוע כמע"מ והא ליכא למילף דכרובא דמי [ונימא דהפטור משום דהכותי כרוב] דהא מהיכי תיתי לן דילמא גם משום מחצה פטור דספק נפשות להקל וכו'. ועכ"פ כמע"מ ילפינן דאל"כ אין כאן גם ספק דהא הרוב ישראל היו שם ורבנן ס"ל דגם כשנתכוין לזה והרג לזה חייב וכו' עכ"ל והפ"מ כאן באות י"ד הביא דבריו והקשה במ"ש והא ליכא למילף דכרובא דמי וכו' דאיך יכול לעלות על הדעת שיהי' הכותי א' משום קביעותו רוב הא הישראל הם רוב אמיתי וגם קבועים וא"כ הם יחשבו רוב וקבועים נגד היחיד הקבוע בין בכמות בין באיכות ונ"ל דה"ק דבד"נ כתי' אחרי רבים להטות וכתי' לא תהי' אחרי רבים לרעות ודרשינן לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה דלטובה מטין עפ"י א' ולחובה בעינן שנים שיתרבו. וה"א דגם כאן דפטרינן להזורק ע"י קביעות הכותי משום דמטין לזכות יותר מלחוב ויהי' גזה"כ דקביעות הכותי האחד כיון שהוא לזכות הזורק נחשב כרוב נגד הרוב ישראל שנדון לחוב על ידיהם ויהי' קביעות הכותי כאלו י"ב מחייבין נגד י"א מזכין שהוא פטור אף שהמחייבין מרובין וה"נ נאמר כן. ואם היינו אומרים כן ממילא לא נדע לדון דין קבוע רק בד"נ דבד"נ הטיה דזכות עדיף אבל בשאר דינים כגון בט' חניות נאמר באמת דהרוב עדיף דגם הרוב קבוע כמו היחיד לזה מתרץ רש"י ואמר דשפיר למדין מכאן לכל קבוע שיהי' כמע"מ דגם הפטור דכאן אינו מטעם דהכותי נעשה כרוב דגם אם הוא רק כמע"מ ג"כ נוכל לפטרו דקי"ל ספק נפשות להקל וא"כ אין חילוק בין דין קבוע דד"נ לשאר דיני תורה ובין להקל בין להחמיר דהקבע מבטל לרוב ועושה כמע"מ וראיה לדברי רש"י ולכוונתו זאת דבכתובות (דט"ו) גבי יוחסין דתקנו דלתכשר בתרי רובי ולפסול ברוב א' משום מעלה דחוששין מלילך בתר רוב א' שמא אזלא איהי גבייהו והו"ל פסולין קבוע. ולכאו' מאי מהני הרוב השני אם חיישת לקבוע שמבטל הרוב אטו ברוב ראשון ליכא בצד כשרותה גם קביעות וגם רוב דהרוב הם ג"כ קבועים וכיון דהקבוע היחיד מכריע הקבועים הרבים מאי מהני רוב שני. וע"כ דאין בחידוש דקבוע אלא חידושו דמרע לרוב ראשון ולא לרוב ב'. והרוב שני הם רוב סיעה שהם ניידים ואין שם לא קבוע דפסול ולא קבוע דכשרים רק רוב בעלמא והיינו כמ"ש רש"י דהקבוע אינו חזק כרוב רק מחלישו ועושהו כמחצה וכשיש רוב שני בלא קביעות שוב אזלינן ב"ר [יב] דכל דפריש מרובא פריש. ולכן בקבוע דלקולא כגון אם ט' חניות נבלה ואחת כשרה דג"כ דנין דין קבוע שלא להחזיק הבשר הלקוח בודאי נבלה רק כספק. ואם פריש נדון בתר רובא ויהי' ודאי נבלה. ונ"מ לתערובות אותו הבשר בשאר בשר כלק' ס"ח ברמ"א. ואם הנפרש נתערב נאמר מרובא פריש וגם תערובות ב' אסור וכן בלקח קודם שנודע הקביעות דבאם רק אחת מוכרת נבלה כשר הלקוח מקודם ובאם ט' מוכרות נבלה הדין להיפוך דמה שלקח קודם שנודע ודאי טרפה ועש"ך סקי"ד וט"ו ודו"ק [יג] מרובא פריש. מדברי המחבר שכ' נמצא בשוק או ביד עכו"ם משמע דמיירי שנמצא רחוק מהחנותים באופן שאין לדון בקורבא דאיזה חנות אבל אם נמצא בין החניות שפיר נלך בתר קורבא. והנה בשקלים פ"ז מ"א מעות שנמצא בין שקלים לנדבה וכו' דבכולן הולכין אחר הרוב ובמע"מ להחמיר [כלומר בתר הקדושה החמורה שבשתיהם] ושם הדין בנמצא דגם כאן בנמצא אין דנין דין קבוע ובספרי שקלי גולה שם פלפלתי הרבה בזה והנה כאן החו"ד ובאות י"ב בחידושים כ' סתם דאין מועיל קורבא כשיש קבוע והפ"מ נסתפק והבאתי מדר"ח בב"ב דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם הקבוע מבטל כח הרוב מכ"ש דמבטל לקורבא. אבל י"ל דדוקא אם תרצה לילך בתר קורבא דכשרות שפיר תאמר דהקבוע דנבלה מבטל הקורבא דכשרות אבל אם יהי' נמצא קרוב לשל נבלה הכי נאמר להיפוך דקביעות דכשרות מבטל להקורבא ויהי' רק ספק ולא ודאי נבלה. אבל באמת אין נדון הקורבא דומה לנדון דרוב דשאני הרוב דמיירי בלקח בתוך מקולין א' אבל בנמצא באמת אזלינן ב"ר כיון דלא נולד הספק במקום הקביעות וא"כ בנמצא למה נחלק בין נמצא בריחוק מקום לבין נמצא בקירוב דהלא אין אנו דנין נגד מקום הקבוע רק נגד הרוב אם לילך בתר רובא או בתר קורבא ויותר הי' שייך לומר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאף דהרוב לא עדיף מקבוע אבל עדיף מקורבא. אמנם בפירש לפנינו דדינו כתוך החנות בזה שפיר י"ל דכמו דאין רוב מועיל מכ"ש שאין קורבא מועלת לא להקל כשהיא קרוב לכשרות ולא להחמיר כשהיא קרובה לנבלות וצ"ע. ונסתפקתי באם אין שם רק ב' חניות אחת כשרה ואחת נבלה דפשיטא דבנמצא ג"כ לא נוכל לילך בו דהא אין רוב ואז ודאי נדון בקורבא עוד חידש החו"ד ס"ק ג' דלא אזלינן אחר רוב בשר היוצא מחנותי הכשרות ואפי' אחת מוכרת לחוץ יותר מאחרת אין רוב זה מועיל. ואם לא הי' רק ב' חנותין דכתבתי דבנמצא שאין רוב נלך אחר הקורבא ומספק אם בנמצא במחצה על מחצה מהו הדין. ונ"ל דבכה"ג נלך לחומרא כמתני' דמכשירין פ"ב בכל הדינים דשם דבמע"מ להחמיר וכן במתני' דשקלים שהבאתי בריש ס"ק, זה מע"מ להחמיר. וכ"ז באיסורים דשייך להחמיר במע"מ אבל בדיני ממונות כגון שנמצא בשר והחניות מדיינים זה אומר שלי וזה אומר שלי ונמצא הבשר ביד הגנב יהי' דינם בנמצא ובמע"מ יחלוקו דבממון לא אזלינן ב"ר ולא שייך קבוע רק קרוב לזה לזה דכן מצינו בנמצא בין ב' שובכין קרוב לזה לזה וכו' מע"מ יחלוקו. ובספרי שקלי גולה לשקלים פ"ז ה"ב ובקונטרס שירי לשכה הארכתי ואכ"מ [יד] אם פירש לפנינו. עש"ך ס"ק כ"א. והנה אם היו ה' רפתים מלאים בהמות חיות ונכנס ארי בין הרפתים וא"י לאיזה דקבוע כמע"מ וכולם בספק ואם נפרש שור א' מאחת מהרפתים אם נאמר כל דפריש מרובא פריש והארי לא נכנס רק לאחת מהן יבואר לק' ס"ו אם פירש קודם שנודע שרי ואם אח"כ ע"ש ואם פירשו מקצתן או נתפזרו כולן ע"ש. מיהו שם גם הרפת שנכנס הם בספק דלא דרסם בודאי ושם יבואר סעיף ד [טו] רוב חניות מוכרות בש"ח ומיעוט ב"נ לקח מאחת מהן וא"י, מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות וכו' בטילה ברוב משום ס"ס: הג"ה. וי"א בכה"ג משום דכ"מ דכשהאיסור במקומו הוה כמע"מ והוה הספק ראשון מה"ת שוב אין כאן רק חד ספיקא דתערובות להתיר ולא מקרי ס"ס [טו] רוב חניות וכו'. כאן הרעיש הט"ז דע"כ הרשב"א שממנו מקור ד"ז לא קאי אקבוע דד"ת דהיינו ברוב חניות רק בקבוע דרבנן כגון שהחתיכה פירשה שלא לפנינו ונתערבה דהחתיכה גופה אין בה רק איסור דרבנן או בקבוע דדברים חשובים כחהר"ל וכה"ג דנתנו חז"ל עליהם חומרת קבוע שלא יהני בהם רוב בזה כ' הרשב"א דהרוב השני מתירם אם נפרש א' מתערובות ראשון אבל בקבוע דאורייתא כרוב חניות ולקח מהקבוע דמה"ת אסור בזה לא התיר הרשב"א כלל. וגם אהרמ"א ק' למה מביא סברת האוסרים בלשון י"א הא הרשב"א גופא יודה בכה"ג לאיסור. והש"ך כ' דבאמת נראה דעת הרשב"א בארוך דמתיר גם בקבוע: גמור ועמ"ז. עוד תי' הש"ך דנהי דקבוע אסור מה"ת אבל איסור זה הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו. אבל הקשה הש"ך מלק' ס"ח דבעינן ג' תערובות דוקא ואין היתר בתערובות ב'. ותי' ג"כ דקבוע חידוש הוא וכו'. והקשיתי דאטו חידוש הקבוע היא רק לחומרא הא גם להקל דנין דין קבוע דאם ט' מוכרות נבלה ואחת שחוטה דאין ודאי טרפה רק ספק. ואיך נוכל להקל בזה כשנתערב כיון שרוב לאיסור והרשב"א סתמא התיר נגד קבוע אפי' בקבוע דרוב טריפות. וכן הקשה הפר"ח. אבל בפשיטות י"ל דהמחבר נקט רוב כשרות לומר דאין מקילין בהיתר תערובות רק בקבוע דלחומרא ולא בקבוע דלקולא ובמהדו"ק כתבתי ישובים בין לקושית הט"ז בין לקושית הש"ך. בדרך חדש מלא ישן. והוא דבפתיחה הבאתי דברי השואל להרשב"א איך נוכל לחייב א"ת לאוכל חתיכה אחת משתי חתיכות א' חלב וא' שומן הא קי"ל א"א לצמצם וא"כ שמא היתה אחת הקטנה ושמא היא דאיסורא ונתבטלה ואין כאן שום איסור ואנן בעינן אתחזק איסורא. והוספתי להקשות שם דהשואל לא הקשה רק למ"ד בעינן חתיכה משתי חתיכות אבל למ"ד דגם בחתיכה אחת ס' חלב ס' שומן חייב א"ת אין כאן קושיא. אבל הי' יכול להקשות על חיוב החטאת כשאכל שתיהן שמא אחת קטנה והיא דאיסורא ונתבטלה ואין חטאת ברור. ע"ש בדברינו וכעת בלמדי כאן דיני קבוע הקשיתי יותר דהו"ל להרשב"א להשיב דחיוב א"ת בא בנדון דט' חניות מוכרות שומן ואחת חלב ולקח ואכל וא"י מאיזה לקח דחייב באמת א"ת וכשאכל בכל העשרה חנותים חייב חטאת ברור דכאן לא שייך קושית השואל מצמצים וקטנות וגדלות. וקושיא זאת יש להקשות גם אמתני' דכריתות רפ"ד דמצייר א"ת בבעילות כגון אשתו ואחותו בבית ובעל אחת מהן דמשמע אבל אם היו שם ב' נשיו ואחותו דרובא להיתר דהי' פטור מא"ת ובאמת גם ברוב היתר יש א"ת כשהם קבועים בשינתם במטה. וכן כה"ג בהיו כולם נשיו רק אחת נדה ובעל אחת מהם דע"י הקביעות נעשו כמע"מ וחייב א"ת ואם בעל כולם חייב חטאת וע"כ דאיסור זה דקבוע כמע"מ אין בזה כדי לחייבו א"ת דאיסור זה דקבוע נלמד מקרא דוארב לו וקם עליו והתם בא הכתוב לקולא לפטרו מחיוב רוב ישראלים ופטור רק אנחנו למדין משם גם לחיוב ולכן אמרינן דאין חומרת קבוע רק בלקח לפנינו ממקום קביעותו ולא בפירש משם דאז חוזר הרוב לאיתנו ודין כזה שאינו תולה בגוף החפץ האסור רק מקומו גורם חומרתו ושלא במקומו נדון לקולא כתורת רובו בכה"ג לא ניתן דין דא"ת דחיובי קרבנות לא נתנו לתלותם באיזה מקום שמונח האיסור אלא באיסור עצמו וע"כ דהכי קים להו דכל חיוב א"ת אינו רק בחומרת החתיכות ולא בחומרת המקום עכשיו שזכינו לזה יתורצו בעזה"י גם קושיות הט"ז והש"ך דבאמת רק בחתיכה ספק טרפה שהחומר תולה בגוף החתיכה ובספק כזה יצויר גם חיוב א"ת בספיקו וחיוב חטאת בודאו בזה אין מתירין תערובות השני דהא תערובות ראשון כבר נאסר מה"ת ויש בו חיוב א"ת אם הי' עכ"פ חתיכה משתי חתיכות. וגם בחתיכה א' ישנו בסוג חיוב א"ת עכ"פ למ"ד דלא בעינן ב' חתיכות. אבל בקבוע דחניות דהחומרא תלוי במקום מנוחתם ולא בחומרת איסורם ואינו בסוג חיוב א"ת וההיתר בא בנקל ע"י פרישתו ממקום קביעותו בכה"ג שפיר מתיר הרשב"א תערובות שני. משא"כ הדין דס"ח דהספק איסור מונח על גוף החתיכה וא"א להתירו ע"י פרישה ממקומו שם שפיר יש לאסור תערובות ב' ואין להתיר רק תערובות ג' משום דספק ראשון נאסר מה"ת. וזה ברור ונכון בס"ד וראיתי בהגר"א תי' לקושית הש"ך מס"ח דבאמת גם שם מותר תערובות ב' ורק שאסרו לאדם א' לאכול הכל כדין תערובות רוב דיבש בסי' ק"ט וגם שם מותר תערובות ג' לאדם א' ע"ש הנה עד כאן כתבתי תי' להקושיא בבירור הלכה הבא מתוך פלפול והוכחה ממשניות עכשיו אכתוב לך תי' בדרך פשוט. דכבר כתבתי בסק"ג בחשש קבוע דמתירין בתרי רובי כשיש רוב עיר ורוב סיעה. והסברתי הסברא דמועיל רוב שני אף דכבר נתבטל הרוב ראשון ע"י חשש דקבוע דשמא אזלא לגבי' ותירצתי דברוב שני שהיא רוב סיעה ליכא קביעות דכולם ניידים ואין מקומם חשוב קביעות דהם באים רק על זמן היריד לכן מותרת נמצא דרק רוב שני עושה ההיתר מדאינו קביע. וא"כ א"ש נדון דידן בפשיטות דכשאסרת הבשר שנלקח במקולין מחמת קבוע דמבטל להרוב. אבל עכשיו שנתערב ברוב שני שאין שם קבוע שפיר ניתר כמו רוב סיעה שמתיר אף שכבר נאסרה מרוב עיר בסעי' ד' בדין דחתיכה שנלקח מחניות בקבוע ונתערבה באחרות דהמחבר מתיר מס"ס והרמ"א מביא יש. אוסרין והט"ז הרעיש איך מתיר המחבר והוא משו"ת הרשב"א דהא גם הרשב"א לא מתיר רק בקבוע דרבנן כלק' ס"ח חר"ל שנתערב מתערובות ראשון לשני. וגם הרמ"א למה אוסר מטעם שהאיסור במקומו הא גם בקבוע דרבנן ס"ל בס"ח דבעינן ג' תערובות והנה בסמוך במהדו"ק הארכתי הרבה לתרץ בישובים נכונים ע"ש. ועכשיו אמרתי להשיב ידי ולתמהות על תמיהתם ביותר. ואמרתי כך. הנה יש לשאול בדין זה של המחבר במאי איירי האי בשר שנלקח מתערובות חניות ונתערב אם הוא חהר"ל א"כ היינו הדין דס"ח ושם יש ב' דיעות דעת הר"ת שם להתיר בב' תערובות ודעת ר"י בתוס' שלא להתיר עד תערובות ג'. וע"כ דמיירי כאן באין ר"ל א"כ קשה יותר דבשר שאינה חהר"ל אפי' ודאי נבלה בטילה ביבש ברוב ול"ל לטעם דס"ס והרמ"א למה החמיר. ולמה מצייר בלקח מהחניות דהוה קבוע אטו הקבוע עושהו נבלה ממש הא הקבוע עושהו רק ספק כאמרם כל קבוע כמע"מ כלומר והרוב זה אינו רק כחד בחד. ואם ודאי איסור בטל ברוב מכ"ש ספק. ע' רש"י סנהדרין ע"ט שהבאתי בסמוך במהדו"ק דהקבוע אינו כרוב רק כמחצה ע"ש בפלפולי בדבריו לכן נ"ל דבאמת כל חומרת חהר"ל אינו על הבשר שבמקולין לעולם אף דעפ"י רוב כל החתיכות דשם הם נאים וגדולים. ומה"ט הוצרכו חז"ל לצייר דין קבוע בחניות הקבועים ולא אסרו אפי' בנמצא אף דרוב חניות כשרים מטעם דחהר"ל אין מועיל בה רוב. והוא דהתוס' כתבו בפ' הערל ובפ' תערובות דבשר הקודש שאינו מותר רק לכהנים אין בה דין חהר"ל דהכהנים אין מחזיקין טובה להבע"ב הנותן להם חלקם. ושם הנותן נותן דרך כבוד רק שהמקבלין אין להם חשיבות ושוב אין בהם חומרת חהר"ל מכ"ש הבשר שבמקולין דודאי אינו עומד לכיבוד והטבח מוכר במעות והקונה קונה במעותיו ועפ"י רוב יש קנטור ביניהם ומריבים עם הקונים והקונה אומר רע רע וזה מחרפו כנהוג. לכן א"א לדון על בשר שבמקולין דין חהר"ל שאינו עומד לכך ובפרט שהמחבר ס"ל בסי' ק"א דאין חהר"ל רק בשר מבושל. ומכ"ז נשמע בפשיטות שביד הטבח ובחנותו אין חשיבות לנתח טוב נגד הקטן ממנו ורק תערובות שבבית הבע"ב י"ל חומרת חהר"ל. ולכן כשרצו לאסור הבשר שבמקולין לא מצאו מקום רק מטעם קביעות החניות. ורק כשלקח מהקבוע אבל הבשר שנפרש התירו מחמת כל דפריש מרובא פריש ולא חלקו בין חהר"ל או לא דכ"ז שהבשר במקולין אינו בר כיבוד ולענ"ד זהו הטעם והפירוש של ס"ה לקמן וז"ל לקח בשר מהמקולין ואפי' חהר"ל וכו' מה שלקח קודם שנודע הטרפה מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא אחר שפירש וכיון שהרוב כשר מותר וכו'. ולכאור' אם חומרת קבוע לא הי' על הבשר הזה משום שעדיין לא הי' נודע הטרפות אבל חומרתו דחהר"ל מי לקחה ממנו וע"כ דבמקולין אין חומרת חהר"ל דאין שם מקום כיבודים ורק כל בע"ב בביתו אם אירע לו תערובות דיינינן אצלו דיני חהר"ל ומה"ט כ' הט"ז שם וז"ל אבל אחר שנודע הטריפות אסור ליקח מהמקולין אפי' חתיכה קטנה גזרה שמא יקח גדולה,ותהי' בידו חהר"ל ותיאסר" וכו'. הרי דקדק בלשון ותהי' בידו חהר"ל משמע אבל כ"ז שהיא במקולין אינו בחומרת חהר"ל [וזה הערותי לק' בחידוד ס"ק ט"ז לסתור המעשה דק' וילנא] השתא דזכינא להכי א"ש מה שהמחבר כאן הוצרך להתיר מכח ס"ס דסתם חתיכות שקונים במקולין הם בבית חהר"ל ורק הבע"ב בביתו קודם הבישול כשרוצה מנתחם לחתיכות קטנות וכשרוצה מניח גדולות כפי אורחיו וב"ב. לכן כאן שהבשר יש עליו חומרת קבוע בעודו במקולין. ורוב לא מהני לי' שם מטעם קבוע. ובביתו מטעם חהר"ל לכן ההיתר מטעם ס"ס והרמ"א לשיטתי' בס"ח דבחהר"ל דספק ראשון כבר נאסר ובעינן ג' תערובות ובדרך זה לק"מ מס"ח דבאמת אם לא הי' הבשר חהר"ל ודאי דהי' בטל ברוב אפי' אם הי' ודאי נבלה ומכ"ש כשאין עליו רק חומרת קבוע שנעשה כספק. ורק דכאן בס"ד קמ"ל דה"ה בחומרת קבוע כשהוא ר"ל בעינן ההיתר דס"ס ולק' בס' בודאי איסור כשהוא חהר"ל ג"כ בעינן ס"ם ולמר די בשני תערובות בין הכא בין התם ולמר ג'. אבל כשאין חהר"ל פשיטא שיש ביטול אפי' לודאי נבלה ומכ"ש לספק שאלה. בדין דקבוע דט' חניות ולקח מהקביעות ולא ידע מהחשש שיש על הבשר שלקח אם א"י מאיזה מהן לקח ובין כך נתרוקן החנות של בשר נבלה שנאכל ממנה הכל וכשזה בא לשאול על בשר שלקח בעוד הקביעות קיים. אם נאמר מכבר רבוע על בשר זה האיסור של זמן הקודם. או נאמר כיון דעכשיו אין קביעות דאיסור כאן נתכשר הבשר למפרע דהא עכשיו כל מה שקונין מהם הכל כשר ואפי' תורת רוב אין כאן תשובה. בסי' זה ס"ה בלקח בשר ממקולין עד שלא נודע הטריפות שיש שם דמה שלקח קודם מותר אף שבאמת אותה הבהמה היתה טרפה מקדמותה בעודה חי מ"מ אמרינן דאין חומרת קבוע אלא מזמן שנודע הטריפות ואפי' חהר"ל מותרת ורק אחר שנודע אסור ליקח משם וכו' ואין מחזיקין חומרת קבוע למפרע [הש"ך בס"ק י"ד כ' שגם הרב דמחמיר בס"ד מודה בדין דס"ה] וא"כ ממילא גם בתערובות דמקולין כשהיו כולם בחזקת כשרות ואחר שקנה זה בשר מחנות אחת וא"י מאיזה ואח"כ נודע שחנות אחת בשרה נבלה שנתנבלה בשחיטה ממילא מה שנקנה מאחת מהם קודם הידיעה יהי' מותר דמ"ש קבוע דאוריתא או קבוע דרבנן. וא"כ מכ"ש כאן שעכשיו הכל כשר שאין כאן שום טרפות בכל החניות דאין איסור קבוע רבוע על הבשר אלא כ"ז שיש הקביעות בעולם וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך [ולא למפרע] וה"נ אין לך בו אלא בשעה שיש הקביעות בעולם ומכ"ש דמה התם שיש הקביעות רק שלא הי' נודע דמותר ומכ"ש כשאין כאן שום קביעות. וראי' לזה דלק' בס"ו בדבר חשוב שנפרש אחד מן התערובות במתכוין דאסור ואפ"ה אם נתבטל כל התערובות דניידי כולם ואינם קבועים כמ"ש הרמ"א שם דמותר גם מה שלקח קודם שנהרס קביעותם. ושם האיסור ישנו בעולם רק הקביעות נתפרד ומכ"ש כאן דכל האיסור נכלה מן העולם. וכן בס"ז בנפל א' לים דהותרו כולם למפרע ע"ש בש"ך ס"ק מ"ב. וכיון שאני מיראי הוראה [דרק המורים בחזקה אין יראים מההוראה] אמרתי בכה"ג לעשות תערובות לחתיכה זאת ולהביאה לידי ס"ס שבס"ד ושם עדיין האיסור קיים לא התיר המחבר אלא בנתערב ממילא אבל כאן יכול לערבה בידים. ובחידודי ס"ק י"ז בהיו קביעות של ט' מצה ואחד חמץ ונטל ביום י"ג ככר א' מהקביעות דהככר מותר אף אחר שבא זמן האיסור דאין אומרים קבוע למפרע וממילא גם אם נטל בפסח מהקבוע ועבר הפסח וניתר הכל [כגון שהי' החמץ של נכרי] דגם מה שנטל מהקביעות בזמן איסורו דמותר דכשאין איסור אין חומרת קבוע לחול ובפרט דחומרת חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מטעם קנס דפשיטא דמותר. כ"ז כתבתי כאן דרך אגב סעיף ה מי שלקח בשר מהמקולין אפי' חהר"ל ונמצאת טרפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטרפה עד שלקח וגם א"י מאיזה הן לקח. כל מה שלקח קודם שנמצאת הטרפה [טז] מותר שלא נפל הספק בקבוע אלא אחר שפירש. וכיון שהרוב כשר מותר אבל ליקח מכאן ואילך [יז] אסור ואפי' חתיכה שאר"ל שאין הכל בקיאין ויטעו בין חהר"ל בין אין ר"ל:
[טז] מותר. ואם פירשו כולן מהמקולין קודם שנודע הספק הכל מותר. ובמהדורא בתרא שכתבתי לעיל לסעי' ד' הוכחתי דמה"ט כאן מותר אפי' חהר"ל אף שכל ההיתר משום רוב כדמסיק המחבר ובחהר"ל אין מועיל רוב רק ס"ס כלק' ס"ת והוכחתי שם דבאמת אין במקולין משום חהר"ל דאין שם מקום כיבוד רק מקום קנטור והכסף יענה את שלום הקונה ומה"ט בדין דט' חניות כשפירש דמותר לא חלקו בין אם פירש חהר"ל או חתיכה קטנה ועיקר חומרת חהר"ל ניתן כשהבשר בבית הבע"ב ולכן כאן מותר גם חהר"ל וכשילך לקנות עוד אחר לידת הספק שוב גזרו על הקונה שלא יקח משם כלום. דכל קנינו על סמך הרוב וגזרינן על ער"ל משום ר"ל כדמסיק והחו"ד סק"ה כ' דא"א לצייר זה הדין אלא כשנמצא ריאה אחת טריפה כשהם מקובצין במקום אחד והבהמות נפרשו קודם ואז הוה דין פירש להבהמות ודין קביעות להריאות אבל אם אין שום קביעות בשעת לידת הספק אין זה נקרא פירש ממקום קביעות דלא הי' כאן שום קביעות וקבע אין כאן ופרישה אין כאן [כלומר והוה רק כשאר תערובות דחהר"ל אסור] אבל אם הכל נתפזר קודם לידת הספק והספק נולד בשעת פרישה אין זה נקרא פירש מהקביעות. דא"כ גם הפרישה שבחיותן יתיר הספק ופרישתן בחיותן הי' תמיד קודם ידיעת הספק זת"ד ולי העני אין מזה ראיה שלא יועיל הפרישה שאחר שחיטה קודם לידת הספק. דשאני הפרישה דבחיותן שאז עדיין אין שום חוב לחקור אם תהיה טריפה ואפי' בדיקת הריאה עדיין אינה חיובית. לכן שפיר אין אנו יכולין להתיר על הפרישה שבחיותן. אבל אחר שנשחטו שכבר חל חיוב חיפוש מטריפות ולא מבעיא טריפות הריאה דחייב לבדוק אלא אפי' שאר טריפות שאינו חייב לחפש אחריהם אבל עכ"פ אם יראה איזה ריעותא תיכף חייב לשאלת חכם וכיון שנפרשו מקביעותן בין התחלת חיוב הבדיקה ובין מציאת הטרפה שפיר נקרא פירש מקביעות דבשעת קביעותם ג"כ הי' יכול למצא הטריפות וצ"ע [יז] אסור. עט"ז סק"ד דגזרינן על שאר"ל אטו ר"ל וכבר כתבתי כ"פ בענין שאין איסור חשיבות חהר"ל במקולין רק בבית הבע"ב. והאחרונים הביאו מעשה דק' ווילנא שנשחטו ז' בהמות ונלקח ממקום הקביעות שתים וחצי ואח"כ נמצאת טרפה בב"מ של אחת מהן. והנה הארבע השלימות שבמקום הקביעות ודאי אסורין דגם ספק קבוע אסור והשנים שלקחו משם דפירשו ממקום קביעות קודם לידת הספק ודאי דמותרין. ורק על השני חצאין נפל מחלוקת בין המורים שם יש שהתירו גם החצי שבפנים מפני ההיתר דחציה שנפרש לחוץ מאותה הבהמה. ויש שאסרו גם החצי שבחוץ משום החצי שבפנים. ויש שהתירו החצי שנפרש ואסרו החצי שנשארת בקביעות ונחזי אנן מהו החשש של אותן הבהמות דא"א לאסרם מטעם חהר"ל חדא דהמחבר כ' בסי' ק"א דתרנגולת שאינה מבושלת אינה חהר"ל ואף דכתבתי שם בסק"ו דאין כונתו שתהי' כבר מבושל לאפוקי בשר חי אלא לאפוקי בשר צלי או מלח או מעושן דאינם בדרך כיבוד ע"ש אבל בשר העומד לבישול הוה ר"ל והבאתי שם ראיות מש"ס וירושלמי עוד כתבו שם דכבש שלם או חתיכה גדולה ביותר אינם בכלל ר"ל ואפי' להרמ"א שם דמחמיר בכבש שלם אבל עכ"פ בהמה גסה שלימה ודאי דאר"ל. ושם הבאתי מנו"ב חי"ד סי' ט"ז דקודם ניקור אינה ר"ל שזהו מחוסר מעשה יותר מעופות שאינם מרוטים מהנוצות. ומכ"ש ניקור של חלק אחורים הנהוג שם וחוץ ממה שהוכחתי כ"פ בס"ק הקודמים דביד הקצבים לא שייך חומרת חהר"ל דבא בשכרו ואינו מוותר ולא מכבד וכמ"ש התוס' בפ' הערל ובפ' התערובות דאפי' במתנות כהנים לא החמירו דיני חהר"ל משום שאין דרכם להחזיק טובה עבור מתנתם. ומכל זה מוכח דעיקר החשש על הבהמות מחמת קביעותם בחנות בשעת לידת הספק. וכדעת האחרונים שהבאתי באריכות בסק"י לעיל דלאו דוקא בהיו החניות מבוררין איזהו הם הכשרות ואיזה מהנבלה אלא אפי' אם הכל בספק כגון שנמצאת טרפה באחת מהבהמות שבאותן החניות זהו ג"כ נקרא קבוע ושם הבאתי שדעת הר"ש מקינון דכל שאין בירור לשום אדם איזה הכשרות ואיזה הטריפות אין זה בכלל קבוע והכל בחזקת כשרות ושם פלפלתי הרבה מזה. וא"כ כל האיסור שעל אותן הבהמות הוא לשיטת הסוברים דגם כשהכל בספק הוה קבוע כמע"מ והכל אסור ועש"ך סקי"ד ובש"ד שם. אמנם אני הקטן הראיתי בירושלמי ערלה פ"א ה"ד על המשנה דנטיעות של ערלה שנתערבה בין הנטיעות ובגמ' שם איתא בהדיא דכל שהאיסור עצמו בספק ואין שום אדם יודע איזה הוא דשפיר בטל בין בנבלה דחניות בין בנטיעות דהתם וכן העליתי בביאורי לירושלמי ע"ש וא"כ כיון שאין שום אדם יודע איזהו הטרפה מן הדין כולם מותרים רק שאסור לקנות מאותם הארבע שעדיין לא פירשו דכשיטלם לביתו חוזר עליהם חומרת חהר"ל ודין כזה נוכל לדמות לדין דמשנה ערלה שם בנטיעה של ערלה שנתערבה בין נטיעות דלת"ק שם אסור ללקוט מכל השדה ואם לקט יעלה בר"א כלומר כשיש ר' נטיעות כשירות עד הערלה מותר בדיעבד ובלבד שלא יתכוין. הפי' הנכון כך דבאמת לא שייך ביטול במחובר דהקרקע שעומדת הנטיעה עליה אינה מתערבת ואין ביטול למחובר ורק כשלוקט הפירות ונעשו תלושים ממילא נתבטלו למפרע ע"ז אמר שלא יתכוין בלקיטה כדי שיועיל הביטול דדומה למתכוין לבטל. ורי"א אף יתכוין בלקיטתו כדי שיועיל הביטול למפרע דאין זה דומה למבטל איסור שהוא עצמו עושה הביטול משא"כ כאן דהביטול יש שם בעין מכבר רק שאינו מועיל בחיבור ולכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ז ממא"ס כר"י. אבל אם בהנטיעות גופייהו אין שם מאתים ודאי דכולם אסורים ואיך שייך להתיר ללקוט ולערבם בין מאתים פירות דהיכן מצינו היתר זה דנהי דא"א חנ"נ להצריך ר"א נגד כולם אבל עכ"פ צריך להוסיף כפי חשבון כמאמרם אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון לכן כאן שהבהמות עצמם כבר יש בהם כדי ביטול וקבוע דאורייתא אין כאן כמו שהבאתי מירושלמי שם ודאי דהמורה יכול להתישב בדבר ובלבד שלא יורה מחידוש דברי כי לא כתבתי רק להערה ומאן דיהיב חוכמתא לחכימין יעזור להמורים שלא ישגגו בהוראה. אמנם עכ"פ יש להתיר ב' החצאין בדין דלעיל בלא שום גמגום ודי לאסור הבהמות שנשארו בקביעות סעיף ו בע"ה ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאין בטילים אפי' באלף אפי' אם פירש א' מן הרוב [יח] אחר שנודע התערובות אסור בשהפרישו בבמתכוין. אבל אם [יט] פירש ממילא שרי: הג"ה. והא דאסור אם הפרישו במתכוין היינו שלא פירשו רק מעט ונשארו מקצת מהאסורין במקומן. דאז חיישינן שמא יקח מן הקבוע. אבל אם פירשו [כ] כולן ביחד ולא נשאר במקומן כלום. ובשעת עקירתן פירשו קצתן אותן שפירשו אז מותרין רק ב' אחרונים אסורין. [כא] ואם נתערבה תרנגולת טרפה בין כשרות ונמצא ביצה ביניהם הביצה מותרת אע"ג דהתרנגולות חשובים בע"ח ולא בטיל לגבי ביצה אזלינן ב"ר [יח] אחר שנודע. אבל אם פירש קודם שנודע פשוט שמותר כדלעיל ס"ה ועוד דקודם שנודע לא שייך לומר הפרישו במתכוין. אלא דאפי' למ"ד דגם פירש ממילא אסור מ"מ קודם שנודע שרי עש"ך. וכ' הפמ"ג דאם המפריש לא ידע ואחרים יודעים צ"ע דהא בקבוע דאורייתא אם רק אחד יודע הוה קבוע ואסור. ועמ"ש בדברינו לעיל בס"ק ט"ז בפלפול החו"ד אם פירש קודם שנפל הספק מהני כקודם שנודע הדין על בוריו ובמ"ש שם ופלפול זה שייך גם כאן [יט] פי' ממילא שרי. הש"ך הביא דיעות אי שרי פי' ממילא. והנה כ"ז שפירשו המועטים הם מותרין דתולין לומר איסורא ברובא נשתייר ונסתפקתי אם פירשו מקצתן בצמצום אם להתיר. ודע דגם אותן דיעות דמחמירין כאן גם בפירשו ממילא מ"מ מודים בדין דלעיל ס"ה דשם פירשו קודם שנודע הטריפות דהי' הכל מותר. ש"ך ועפ"מ ש"ד ס"ק ל"ו ל"ז אם גם נתפזרו כולן צריך להיות שוגג והנה הרמ"א כ' כאן בנתפזרו כולן ובשעת עקירתן פירשו מקצתן אותן שפירשו אז מותרין וכו'. היינו שיכול במתכוין אח"כ להפריש מן המפוזרים ולאכלם ורק שישארו ב' אחרונים באיסור. והש"ך מסיק דכשנתפזרו כולן כולן מותרים הפ"מ בס"ק ל"ז בסופו חקר בט' צבורין מצה וא' חמץ ובא עכבר ושקל קודם זמן איסורו אם לומר דדינו כפירש קודם שנודע הספק דכאן דכיון שבשעת פרישה לא הי' לנו שום נ"מ מהפרישה דהי' הכל היתר לכן אין חוזר לאיסורו ולכאורה יש לדמות ד"ז לחקירת החו"ד דהפרישה של הבהמה בחייה אין שמה פרישה להתיר משום שאז לא הי' שום נ"מ בין זה לזה וה"נ נאמר כן דאין בפרישה זאת של יום י"ג כדי להתיר על אח"כ. אמנם ראיתי להתיר מטעם אחר דדומה לנולד האיסור בתערובות דההיתר קדים להתערובות וזמנו. דזה מהני להתיר גם בדבר שיש לו מתירין לעיל סי' ק"ג וזה נובע מדין המרדכי בגיגית ענבים דרוכים מערב שבת והיין זב בשבת ע"ש וה"נ כן. ולפי"ז יש להתיר יותר כשהי' נודע קודם הפסח כלעיל סי' ק"ט, וכ"ז בע"פ עד הלילה שיש ביטול לחמץ ורק מחמת קביעות הי' איסור שפיר י"ל דלא רק הנפרש מותר כמו שמצייר הפ"מ אלא דהכל מותר. ובפרט בפירש דפשיטא דהנפרש מותר אפי' בפסח, אבל כל התערובות א"א להתיר בפסח משום דאז אין מועיל שום ביטול אפי' בלא דין דקביעות להמחמירים בדין חוזר וניעור ואין כאן מקום להאריך יותר. ואם יש תשע חניות מוכרות מצה וא' מוכרי חמץ ובא אחד וקנה קודם זמן איסור וא"י מאיזה לקח דמותר דאז לא שייך עדיין שם קבוע לאיסורי חמץ שנאמר כל קבוע כמע"מ [כ] כולם. עמ"ז סק"ז באריכות דבנתפזרו כולם אפי' בידים מותר בחולין רק בקדשים מחמירין והת"ש סי' ט"ז אות מ"ז החמיר לעשות הכיבוש ע"י נכרי [כא] ואם נתערבה תרנגולת. לאו דוקא דכ"ש אם לא נתערבה רק הביצה בספק אם מהטרפה או מכשרות דמותרת מטעם כל דפריש וכו' רק נקט נתערבה לרבותא דאף דלהתרנגולת עצמה לא מהני הפרישה מ"מ להביצה מהני. ולהתרנגולת דלא מהני היינו כשהיא חד בחד כמ"ש בס"ק י"ד ואם היו ג' הי' מהני הפרישה מעצמה שלא במתכוין וכאן בביצה לכ"ע מותר. וע"ל בש"ך בכללי ס"ס באם היו בחצר ב' תרנגולים א' ודאי טרפה ואחת כשרה ונמצא שם ביצה אחת בין שנתערבו התרנגולים חד בחד בין שלא נתערבו הביצה אסורה דא"א לומר על הביצה שמא מכשרה ולהתירה משום זה דהא א"א לומר בה כל דפריש וס"ס אין כאן. וכן אפי' התרנגולת ספק טרפה ואין שם אלא ביצה אחת כ' שם באות ה' להחמיר ובאות ו' להקל משום ס"ס שמא אינה טרפה ושמא הביצה מהכשרה והוספתי שם דיותר יש לתלות הביצים בהכשרה דהטריפות אין מולידים ורק חשש נגמרה באיסור אבל הכשרה עלולה יותר להטיל. ואפי' נודע ספק טריפותה קודם מציאת הביצה ע"ש. ואם יש שם ב' ביצים פשיטא להתיר באם התרנגולת רק ספק והיא חד בחד. ואם היא ודאי טרפה י"ל שיש על כל ביצה ב' ספיקות שמא הטרפה לא הטילה כלל [דיותר עלולין הכשרות להטיל מהטרפות שאין בהם רק חשש גמר באיסור] ואת"ל הטילה שמא זאת הביצה אינה ממנה ע"ש באורך אמנם כאן מיירי ביש שם הרבה ביצים דהביצים י"ל דין פירש. וע' בש"ך ס"ק ל"ח. ונ"ל דלגבי הביצה ל"ח שמא יקח מהביצים הקבועים בהלול שמטילים שם ולא עוד אלא דכל הביצים שבלול מותרים שכן מוכח מפשטות דברי הרמ"א. אבל י"ל דהרמ"א לא מיירי כשידוע שגם הטרפה הטילה דאם ידוע שגם הטרפה הטילה ודאי דהביצים אסורין ובעינן פרישה לביצה אחת ממקום קביעותן אבל במקום הטלתן ודאי דאסורים דהשתא יש חשש קביעות על הביצים עצמן כמו על התרנגולים אא"כ אין להם מקום קבוע להטלתם רק זאת מטלת בזוית זו וזאת באחרת אז יש להתיר. וכ"כ הש"ד בשם הכרו"פ דהש"ך שלא בכונה כ' כן אלא דהביצים מותרים בכ"ע והיינו באופן שכתבתי שאינם קבועין במקום הטלה. וכ"ז בביצת טרפה שאסורה מדאורייתא אבל ביצת נבלה שאסורה מדרבנן בכ"ע מותר. ונסתפק הפ"מ אם אמרינן דין קבוע באיסור דרבנן ויצוייר כזה אם תשע חניות מוכרים ביצי טרפה ואחת כשרה דנדון בקבוע וכשלקח מאחת אסור אם לא בפירש מהחניות. ובביצת נבלה מסופק אם נדון בקבוע כזה. ונ"ל ראי' דגם בדרבנן אמרינן כל קבוע כמע"מ מדבעינן ביוחסין תרי רובי מחשש שמא אזלא היא לגבי' והוה קבוע וחשש יוחסין היא מדרבנן דמדאורייתא ספק ממזר מותר. מיהו י"ל די"ל עיקר בדאורייתא ואין כאן מקום להאריך יותר ובדיני ס"ס אכתוב עוד בל"נ סעיף ז דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו. כבע"ח וברי' [כב] וחהר"ל ודשיל"מ שנתערב באחרים [כג] ונאכל אחד מהם בשוגג בין שאכלו הוא עצמו בין שאכלו אחרים בשוגג] [כד] או נפל מעצמו לים [כה] בענין שנאבד מן העולם היתר וכל האחרים שתולין אומר האיסור הלך לו ודוקא שיאכל הנשאר [כו] ב' ב' ביחד דממ"נ איכא חדא דהיתירא אבל לאכלם א' א' אסור: הג"ה. ואפי' לאכלם ב' אסור לאדם א' לאכול כולם [כז] ואפי' ב' בא' אין לאכלם כולן בב"א [כב] וחהר"ל ודשיל"מ. הש"ך חוכך להחמיר בדשיל"מ כלק' ס"ח בס"ס והחו"ד מתיר [כג] ונאכל. הש"ך וט"ז חולקים אהיתר דנאכל והחו"ד מתיר ע"ש [כד] או נפל. עש"ך סקמ"ב וזת"ד דאם נעשו כאן ב' היתירים היתר שפירש א' מהתערובות דס"ו והיתר דנפל לים דס"ז. אז אם אותו שפירש נפל לים לא הועיל כלום להתיר השאר דהא מהתערובות לא נפל (ועוד דעל הפירש אמרינן דההיתר נפרש ועל נפל לים אמרינן דהאיסור נפל וא"א לדון ב' היפוכים על דבר א') א"א אחר שפירש א' נפל מהתערובות הנשאר א' אז הותרו כולם. וזה שפירש לא מגרע ההיתר דנפל. דנהי דאמרינן על אותו שפירש שהי' היתר משום דכל דפריש מרובו פריש מ"מ אמרינן על השני שנפל שהאיסור נפל. ואם הי' שלשה ונפרש א' ואח"כ נפל מהשנים לים מכ"ש דניתר השלישי דא"א עכשיו לומר מרובא נפל דלא נשאר רוב עכשיו וההיתירים דומים זה לזה יותר [כה] בענין שנאבד מן העולם. עש"ך דכ"ז שישנו עדיין בעולם אסור דאכתי צריך לדון עליו וצ"ל דאם הוא ביד נכרי דאין לנו נ"מ מאותו חתיכה לענין איסור דמותר. ודוקא דבר שאין הישראל קונה אותו מיד נכרי כבשר וכה"ג [כו] ב' ב' ביחד. נ"ל דגם בדין דפירש א' מהתערובות דס"ו ג"כ אין לאכלו בפ"ע רק עם אחד של היתר דאותו שפי' והותר בפ"ע לא עדיף מאותן שנשארו אחר הנפילה.
ובירושלמי ערלה פ"א ה"ד הצריך שיפרשו ג' ואז הותרו האחרים בלא נפילה לים דאמרינן האיסור ורוב מהיתר נפרשו ע"ש והתימא על הפוסקים שלא הביאו ד"ז [כז] ואפי' ב' בא' וכו'. הט"ז וש"ך תמהו ע"ז הדין ע"ש באריכות. והחו"ד תי' דה"ק כשאירע מקרה זאת לשני ב"א וה"א דיכול כל א' לאכול חלקו לבדו ויתלה האיסור בשל שני קמ"ל דל"ש ואסור לאכול כל חלקו בב"א. וע"ע בחו"ד דגם מותר לבשל שנים ביחד ונ"ל דעכ"פ בבישול יוסיף עד ס' נגד אחד וההוספה מותרת. דע דיש חילוק בין דין דכאן דנפל לים ובין דין דלעיל ס"ו בפירש אחד מהתערובות דהתם בעינן שבשעת פרישה נשתייר רובא ובנפל לים מותר אפי' לא נשאר רוב אלא נפל מחציתם לים דאדרבא כל שנפל יותר ההיתר ברור יותר [הערה. ואם הי' התערובות בין ג' מינים באופן שמצייר הש"ך בסי' ק"ט כגון ששחט עגל וכבש ועז ונודע שאחד נשחט שלא כהוגן. ואז אם למשל נפל העגל לים עדיין לא הותרו האחרים דמנ"ל דהעגל הי' האיסור. וכן בהיתר דפירשו א"א להתירו מטעם דמרובא פריש דא"כ אתה דן העגל למין היתר ובשנים אלו יש האיסור ואתה מקלקלם יותר מיהו בהיתר. דפירש אכתי אין זה סתירה כ"כ אבל בהיתר דנפל לים א"א להתיר והש"ד בסי' ק"ט הניח בצ"ע וא"כ כל הנך היתירים אינם רק במינו. אבל יש עוד סניף להתיר גם בא"מ כיון דרוב פוסקים והרמב"ם בראשם ס"ל דחומרת חשיבות אינם רק במינו ומכ"ש דשיל"מ דלכ"ע אינו רק במינו וממילא מותר גם להמחמירים בדברים חשובים גם בא"מ עכ"פ בהיתר דנפל לים] סעיף ח דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים [כח] ונפל מתערובות זאת לשנים אחרים, ונפלו מן הג' לשנים אחרים הרי אלו האחרים מותרים שהרי אחד מן התערובות בטל ברוב. ואם נפל א' מתערובות ראשון לאלף כולן אסורות. ולא נאמר בטל ברוב [כט] אלא להתיר ס"ס שאם יפול מתערובות ב' למקום אחר אין אוסר: הג"ה. ומ"מ אין לאדם א' לאכול כולן. ודוקא כשהחתיכה שנתערבה היתה ודאי איסור אבל [ל] ספק איסור שנתערב ונפל מהתערובות למק"א התערובות השני מותר. י"א דדשיל"מ אין להתיר מכח ס"ס וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר שי"ל היתר בלא"ה [כח] ונפל מתערובות זאת וכו'. הש"ך מסיק דבאמת תערובות שני שרי ורק שאין לאכלם בב"א ותערובות ג' יכול לאכול בב"א ואם ספק איסור אפי' של תורה מותר גם תערובות שני לאכלו בב"א. ובדרבנן תמיד מותר תערובות ב' בב"א. ובס"ד ביארנו באורך [כט] אלא להתיר ס"ס. כלומר דאין הרוב מועיל אפי' ש ע"י כמה תערובות אי לאו מטעם ס"ס. ולכאורה קשה א"כ יהי' מותר תערובות ב' לר"ת או ג' לר"י גם חד בחד. י"ל דגזרו משום שאר תערובות חד בחד ובדרבנן י"ל דגם חד בחד מותר כל שהי' בפעם א' רוב [ל] ספק איסור. ע"ל ס"ק כ"ז בהיתר ביצה הנפרשת בחילוקים בין אם היתה התרנגולת ספק טרפה או ודאי. ובדיני ס"ס בסוהס"י אבאר בעז"ה סעיף ט [לא] ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא רוב היתר אם הוא מדברים שמועיל בהם ביטול. שכיון [לב] שספק ראשון הי' בגופו אין להתירו מכח ס"ס: הג"ה. וי"א הטעם הואיל וספק ראשון מדאורייתא לא נוכל לומר עוד ספק שאין כאן איסור וכו'. אבל אם היה כאן ב' ספיקית אם הי' איסור כלל ונודעו ב' הספיקות יחד מותרים בס"ס בכ"מ אפי' בא"ת וגופו של איסור. ואפי' הי"ל חזקת איסור כגון עוף שעומד בחזקת איסור ונשבר או נשמט גפו [לג] וספק אם מחיים או אחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה יש להתיר מס"ס ואף שיכול להתיר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש ולבדוק [לד] וע"ל סי' נ"ג [לא] ספק טרפה שנתערב וכו'. יש להקשות ממ"נ במאי איירי סעיף זה אם היא חהר"ל וכה"ג אין מועיל רוב רק ס"ס כלעיל ס"ח ואם אינה חהר"ל מאי איריא ספק טרפה אפי' ודאי טרפה או נבלה בטילה ברוב. וצ"ל דלרבותא נקט ס"ט דאפי' הספק לא מועיל להתיר חד בחד משום דהוה ספק ראשון בגופו והב' בתערובות. וכ"ת מאי קמ"ל הא כבר אמרנו בס"ח דספק א' בגופו ושני בתערובות לא מהני התם בדברים חשובים דאפי' רוב לא מהני וכאן שאין חשובים מהני רוב. ושם בעינן ג' תערובות לענין לאכלם אדם א' וכאן בספק גם התערובות הראשון אם יש רוב מותר לאדם א'. והדין דסי' ק"ט דאין לאדם א' לאכלן מיירי בודאי איסור [לב] שספק ראשון היה בגופו וכו'. עש"ך ס"ק ס"א תמה אהמחבר דס"ל בס"ח בודאי איסור בעינן ג' תערובות וא"כ כאן בספק איסור פשיטא דתערובות חד בחד לא מהני דכיון דליכא רוב אין כאן רק ס"ס דספק איסור ודספק שמא לא זהו האיסור וס"ס כזה פשיטא דלא מהני להמחבר דאל"כ הי' די בודאי איסור בב' תערובות ע"ש ובדיני ס"ס אות ד' והנה הרב כאן כ' טעם שני דס"ס זה לא מהני משום דהספק ראשון כבר נאסר מה"ת והט"ז והש"ך פלפלו בשני טעמים אלו. והנה הנ"מ בין הנך ב' טעמים שלא יועיל ס"ס כזה כגון אם מונחים ב' חתיכות לפניו א' שומן ואחת חלב ואחר שנפל לו הספק איזהו חלב ואיזהו שומן נפלה אחת מהם בשומן ברור חד בחד דהם מותרים דבכה"ג הס"ס טובה דעל כל אחת מהשנים אלו נאמר שמא היא השומן של בירור ואם היא מן תערובות ראשון שמא היא השומן מהראשון ואין זה חשוב ס"ם משם א' דעכ"פ הספק של שומן ברוב מתיר יותר קצת מהספק שמא השומן הראשון משום דעל השומן הראשון הי' חזקת איסור משא"כ השומן השני דלא הי' עליו שום ריעותא עד עכשיו, ואין כאן משום ספק אחד בגופו דשני הספיקות הם בתערובות וכ"ז אם הטעם משום ספק ראשון בגופו אבל להטעם של הרמ"א משום דהספק ראשון כבר נאסר מה"ת אז הדין דכאן חמיר יותר לאסרו מה"ת דעיקר חיוב א"ת המפורש בתורה היא בכה"ג דאלו בחתיכה אחת ספק חלב או שומן ליכא חיוב א"ת למ"ד בעינן איקבע איסורא. ולדברי הש"ך בכללי ס"ס מסיק דכל שהאיסור נתחזק תו אין דנין בו ס"ס וא"כ אפי' חתיכה א' ס' חלב ס' שומן אין להתירו בס"ס אא"כ בדבר שאינו חשוב בעינן רוב ובד"ח בעינן ב' תערובות להתירו לשני ב"א או ג' להתירו לאדם א' כדלעיל ויש לחקור אם בב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן אם מועיל ההיתר דס"ו כשנפל אחד לים להתיר השני דלכאורה י"ל דוקא בדין דס"ו דהי' רוב והי' מותר מה"ת אלא דרבנן החמירו בדבר חשוב שלא יועיל רוב והם אמרו להתיר בנפילה לים. אבל לא בכה"ג דאיקבע איסורא. ואפי' בלא איקבע כה"ג רק שנתערב איזה איסור חד בחד לא יהני נפילת האחת להתיר השני. ונ"ל ראי' לזה שלא יהני כה"ג הנפילה דהא יש חיוב א"ת כשאכל הראשון משניהם וממילא כשאכל אח"כ השני חייב חטאת דאם אין חטאת בשניהם אין א"ת באחת. ואנן קי"ל דגם באכל אחת מהתערובות בשוגג דהותרו השאר כמו בנפל לים ע"ש בהמחבר וא"כ כשאכל הראשון בשוגג ממילא הותר השני ואין חיוב חטאת וכשאין חטאת אין א"ת. וע"כ דאין היתר זה דנפל לים רק ברוב דמותר מה"ת והם אמרו לאסור מחמת חשיבות והם אמרו להתיר ע"י נפילה לים. ונ"ל מכאן ראי' למ"ש הש"ך בדיני ס"ס דחד בחד הוה כגופו של איסור ע"ש מאות א' עד אות כ"ד. ועכ"פ הרויח במה שנפל אחד לים דתו לא איקבע איסורא על השני ואם יפול השני הזה עוד לחתיכת שומן ותתערב עמה שיהי' התערובות השני מותר כמ"ש לעיל דבין לטעם של ס"א בגופו והשני בתערובות ליכא דכאן שני הספיקות בתערובות שמא השומן של השני אני אוכל ושמא השומן מהראשון נשאר ואני אוכלו. וגם אם הטעם דספק ראשון אסור מה"ת י"ל דאחר שנתבטל הקביעות ותו אינו בר חטאת עכ"פ. ומותר בכה"ג תערובות שני. ומזה נדע דבאם נתערב איסור תורה חד בחד ונפל א' לים או נאכל בשוגג אף דנתחייב א"ת כשהי' א' חלב אבל אם אח"כ נתערב השני עוד חד בחד דהם מותרים מס"ס טובה דהספק ראשון אינו בגוף וגם תו אינו אסור מה"ת אחר שנאבד האחד דתו לא איקבע איסורא והנה הפ"מ היקל בלא"ה בה"מ בספק אחד בגופו והשני בתערובות וס"ל עיקר טעם הרמ"א דהספק א' הי' אסור מה"ת וזה יצוייר יותר בחתיכה אחת ספק חלב ס' שומן שנתערב דנפל ממנה לים לא יצוייר בה ופשיטא דהתערובות אסור דעכ"פ ספק ראשון הי' אסור מה"ת. מתוך קוצר דברים אלו נדע דלפעמים חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן יהי' חמור יותר משני חתיכות א' חלב ואחת שומן אף דלחיוב א"ת ב' חתיכות מחייבים אותו א"ת ולא בחתיכה אחת ספיקא אבל באופנים שכתבתי יבא קולא בב' חתיכות מבחתיכה א' ודו"ק בכ"ז כי זהו בירור הדברים [לג] ספק אם מחיים או אחר שחיטה. בסי' נ"ג החמיר הרמ"א בנשמט אבל כאן לענין הס"ס באמת שייכא בשניהם ומ"מ אם השבר או השמוט נראה בעיניו יותר שהי' אחר שחיטה מבחיים יכול להקל דכל חומרת הרמ"א בשמוט יותר משום דבשמוט יש איסור אפי' אם נשמט בהתחלת השחיטה שמא אז ניקבה הריאה אבל גם זה לא שכיח דברגע כזאת תינקב הריאה לכן אם נראה יותר הכאב חדש יכול להתיר [לד] ועס"י נ"ג. דאנן אין בקיאין בבדיקת ריאה של עוף ומחומרא זאת נקיל יותר להעמיד הדין על ס"ס ולהתיר כמ"ש בס"ק שלפ"ז עכ"פ באם נראה הכאב חדש סעיף י ריאה טרפה שנמצאת בין ריאות כשרות [לה] ואמר הבודק שהיה יודע מאותה סירכא ובשוגג נתערבה בין הכשירות ובכבשים עדיין לא הי' עירבות [לו] הכבשים מותרים: [לה] ואמר הבודק. כלומר שמתחלה נשחטו כבשים והיתה ביניהם באמת ריאה אחת טרפה וכבש א' טרפה. ואח"כ שחט עוד כבשים והכשיר כולם ואח"כ נמצא בין הריאות הכשרות ריאה א' טרפה והי' החשש אולי שגג הבודק ולא הרגיש בהסירכא כגון שהיתה סרוכה מאונה לטרפשא ואם הדבר כן יש כאן תערובות. ובמקולין הוה קבוע ואין מועיל רוב וכששאל המורה להקצבים אמרו מעולם לא נתערבו טרפה בין הכשרות. ויש לפרש לכאורה לשון זה לשני פנים. א' שהקצבים תולים השגגה בהבודק והעלים עין מהסירכא. גם יש לפרש כוונתם שהם לא שגגו ולא הבודק רק שהריאה הטריפה של השחיטות הקודמים נתערבה כאן. והבודק אומר באמת כן. ומסיק דתלינן לקולא שלא להוציא הבודק מחזקת כשרותו. כ"ז מהעתקת הב"י את התשובה מהרא"ש. ובאמת יש בזה עיון. א' נוכל לחשוב מנין הריאות של הזביחה השניה ואם אין כאן ריאה אחת יותר ודאי היא מהם. ואם יש אחת יותר אם יש עוד מריאות הזביחה הראשונה אם שם חסרה ריאה אחת. ובמה היתה טריפות ריאה ראשונה אם הריעותא מתאים להריעותא שנמצא בזאת וספר שו"ת הרא"ש אין בידי ובדברי הש"ע לא נשמע כלום וגם המפורשים לא כתבו כלום בסעי' זה רק הובא דין זה כאן בסוס"י ק"י להשמיענו דין נשחטה הותרה כיון שאין החשש רק על הבדיקה ולא על השחיטה. וממילא לא שייך לצרף חומרת בהמה בחייה בחזקת איסור ולכן האמינו להתנצלות הבודק והנה הרא"ש לשיטתו בסי' ק"א דכבש שלם י"ל דין חהר"ל אבל הרשב"א שם ס"ל דכבש שלם אינה חהר"ל בלא"ה בטל חד בתרי בפרט לדברינו כמה פעמים בסי' זה דביד הקצבים לא שייך חומרת חהר"ל ע"ל אות י"ז וע"כ רק מטעם קבוע דאפי' קבוע בספק הוה קבוע. וכיון שאנו מתירים כאן הקבוע מטעם חזקת כשרות של הבודק משמע דאין קבוע מבטל חזקה אף שמבטל להרוב מגזה"כ והפ"מ בס"ק י"ד נסתפק בזה. ומה אעשה כיון שכל מפורשי הש"ע שתקו כאן גם אני אקבל שכר על השתיקה [לו] הכבשים מותרין. עמ"ש בס"ק שלפ"ז דאין להתיר כ"ז שאפשר לברר ע"י מנין הריאות של הזביחה ראשונה נגד השניה סליקו חידודי הלכות לסי' ק"י חקירות ושו"ת השייך לסי' ק"י כאן יש להעיר באיזה חקירות שישיב לבות התלמידים בפלפולים היוצאים מהוראות או"ה. המנהג עכשיו שהקצבים מוכרחים כולם להוליך בהמתן לשחיטה בבית מוכן לכך מהממשלה שנקרא שלאכט הויז. ואם נשחטו שם דרך משל עשרה בהמות לעשר קצבים שבעיר ובבדיקות הריאות נתכשרו כולם והיו מונחים שם כולם בחזקת כשרות. וקונה אחד קנה כל הדקין של הבהמות ונטלם משם העירה לביתו ואח"כ מצא מחט מעבר לעבר בדקין של בהמה אחת וא"י מאיזה בהמה איך לדון בזה. והנה לדעת האומרים דגם בספיקי בהמות או מקולין כה"ג ג"כ אמרינן כל קבוע כמע"מ כמו שהארכתי לעיל בסק"י נמצא דכל הבהמות שבמטבחים יש בהם דין קבוע וכולם בספק איסור עומדים אמנם כאן יש לישב בדבר דידיעת הספק לא נולד במקום קביצת הבהמות במטבחים רק בקופה של הקונה הבני מעים. ואם ישאל זה הקונה דיני הב"מ שנתערבו אצלו שהוא לא מצא רק דק א' מנוקב אבל גם מבהמה זאת יש עוד בתערובות שאר ב"מ שלה ואם ש קופה שלו ג"כ לקביעות לאסור כל הב"מ (כי דין חהר"ל לא שייך בב"מ] ונאסר כל הב"מ שלו מטעם קביעות זה א"א דזהו רק תערובות ממש שאין מונח ב"מ של כל בהמה בקופה מיוחדת ותערובות גמור יש שם ובודאי נתיר לו כל הקופה של התערובות שלו. וא"כ יש לומר היתר גם על הבהמות שבמקילין שנחשבם כנפרשו ממעיהם קודם לידת הספק דאיסור שלהם תולה באיסור המעים. ועוד דהבהמות היו כולם במקולין בחזקת כשרות דנשחטו והותרו ועיקר הספק התחיל בעת מציאת המעי הנקוב שלא במקולין ויש לצרף הדין דכאן סעי' י' דמעמידין הבודק בחזקת כשרות ואין קבוע מבטל חזקה כמו שמבטלת להרוב כמ"ש בס"ק ל"ה. ודוקא כשנמצא הטרפות במקום הקביעות עצמו י"ל דממילא נתרע חזקה שלהם כיון דבמקום שהיו נדונים לכשרות נמצא הטרפות משא"כ אם הטרפות נמצא במקום אחר ובפרט דקבוע בספק אינו קבוע מה"ת כמו שהוכחתי בסק"י באריכות. וכ"ז בנמצא הטרפות בב"מ במקום שאין מחויבין לבדוק אחריהם בזה שפיר י"ל דכ"ז דלא נמצא הטרפות היו הבהמות במקולין בחזקת כשרות והטרפות שנמצא לא נחשב כנמצא במקום קביעותם של הבהמות. אבל אם פירשו הריאות עם הב"מ של כל הבהמות מהמקולין ואח"כ נמצא ריאה א' סרוכה או נקובה וכה"ג מה שלא ראה הבודק בשעת בדיקתו בפנים. אז אמרינן כיון שהחוב עלינו לבדוק הריאות ואין בהמה מתכשרת בלתי בדיקתה בזה י"ל בכל מקום שנמצא הריאה טרפה כאלו מצאה בגוף הבהמה במקום קביעותה ובכה"ג אף שיש להתיר הב"מ כולן כמ"ש דאינם במקום קביעות וחהר"ל לא שייך בב"מ מ"מ הבהמות אסורים ולא שייך לגזור על הב"מ שמא יבא ליקח גם מהבהמות כמו שאין חוששין להתיר הביצה שמא יבא לאכול התרנגולת כמבואר בס"ז ב) אם נמצאת בהמה אחת טרפה במקולין עצמה ונתערבה שם ולא נודע איזהו וקודם שנודע הטרפות פירשו מיעוט בהמות להחנותים שבעיר כגון שהי' שם עשרה ופירשו ארבע פשיטא דהארבע שפירשו מותרין והששה שנשארו אסורין כדין דס"ה וגם בפירשו מקצתן אחר שנודע כדין דס"ו כל שנפרשו מיעוט מותרין ובפירשו מקצתן כתבתי שם דאין להתיר. וכ"ז בפירשו במתכוין אבל אם נפרשו ממילא ע"י נכרי שמושכר לכל השנה ליקח הבהמות ממקולין לחנותים שבעיר אפי' פירשו כולן מותרין. ואם נשארו שנים במקולין דאסורין כמ"ש הרמ"א דהוה חד בחד מ"מ אם אחד מאותן השנים כבד מחבירו במשקל יש להתירם דיש על כל א' ס"ס שמא אין כאן איסור ואת"ל שהאיסור כאן שמא הקטן הוא האיסור והכל מותר וכה"ג כ' הש"ך בסי' ס"ו להתיר ביצת דם חד בחד דמסתמא אחת גדולה כ"ש מחברתה ויש ס"ס זה וע' בפ"מ ס"ק ל"ז בש"ד בד"ה מעשה שהתיר גם שנים אחרונים אם היתה הטרפה ספק טרפה כגון הנך שבסי' מ"ח ס"ה וכה"ג ודי בהערה זאת ובמהדו"ק הארכתי באופן אחר ג) עוד בפמ"ג בש"ד אות כ"ז חקירה אחת בקבוע דאורייתא ונפרש אחד דמותר ואם אותו שנפרש נתערב עם נבלה ברורה חד בחד אם נדונם ככשר שנתערב עם טרפה ויהני בהם אח"כ תערובות הב' אם יתערב חד מהם עוד חד בחד עם כשר להרב בס"ח ולהש"ך אות כ"ה אפי' לאכלם ביחד ומצדד לכאן ולכאן. והנה בחידודי אות ל"ב העליתי דבשני חתיכות אחת שומן וא' חלב אף דהוקבע איסור שלהם מ"מ אם אחת מהם נתערב בשומן כשר דהתערובות כשר מס"ס ושני הספיקות הם בתערובות לא אחד בגוף והשני בתערובות. וכאן שנתערב הנפרש עם טרפה הדין להיפוך דאפי' כשר שנתערב עם טרפה חד בחד ס"ל להש"ך בדיני ס"ס מאות כ"א עד אות כ"ד כ"ה כ"ו דחד בחד הוה כגופו של איסור ומכ"ש כאן דאכתי הנפרש אינו היתר ברור. ועוד דלדידן גם הנפרש יש עליו איסור בשר שנתעלם מן העין וא"כ ממ"נ יש כאן או איסור בשנמה"ע דרבנן או אסור מה"ת וממילא א"א להקל כאן לא מטעם ס"ס ורוב אין כאן ועד כאן לא כ' הש"ך כאן באות כ"ו להתיר תערובות הב' בספק איסור שנתערב אלא בתערובות רוב ורק מטעם חשיבות שאין מועיל רוב אבל בחד בחד ודאי דלא התיר דאל"כ יסתרו דבריו מכאן לדבריו שבדיני ס"ס הנ"ל. וכי יש לצייר ספיקו של הגאון כשהנפרש נתערב תחלה חד בחד עם בשר כשר ממש דאזלא איסור בשנתעמ"ה משניהם כמ"ש הש"ך אות י"ט ורק שיש כאן קצת חשש משום שאחד משניהם בא מקביעות ולא נתכשר מכל וכל וכשנתערב אחד מהנך עם טרפה בזה שייך קצת חקירת הפמ"ג אבל באופן כזה ודאי דמותר בתערובות שאח"כ דהוה תערובות ממש של היתר ואיסור שבא אחד מהם לתערובות ולא אאריך יותר ד) עוד חקר הפמ"ג אות ל"ז בט' ציבורין מצה וא' חמץ וקודם זמן איסורו פירש אחד דמותר אותו הנפרש גם אח"כ וזה פשוט דלאו דוקא שנפרש ביום י"ג אלא אפי' נפרש בי"ד אחר חצות כיון דאז דין חמץ ליבטל ברוב והנפרש נדון כרוב אלא כונתו אם להתירו גם בפסח ולומר דכל דפריש קודם חלות האיסור הוה כפירש קודם שנודע דמועיל אפי' בדברים חשובים שאין מועיל בהם רוב ואם הי' נפרש בי"ד אחר חצות לא הי' מועיל על ימי הפסח דאז דינו. כדבר חשוב שאין מועיל רוב. ולעיל בס"ק... התרתי מטעם דהוה כנולד האיסור בתערובות שהרוב קדים ללידת האיסור דזה מותר אפי' בדשיל"מ. ואף דשם מתירין בכה"ג כל התערובות וכאן א"א להתיר כל התערובות שאני היתר דכל התערובות דהחמץ הי' בתוכם גם קודם גם אח"כ ולא שייך לומר דההיתר קדים להאיסור שזהו הטעם של המרדכי שהתיר גיגית ענבים דרוכים מע"ש והיין האיסור של שבת בא אח"כ משא"כ כששניהם היו בעולם מכבר רק שם האיסור נתחדש וגזרתם שלא יהני ביטול בפסח וא"כ כמו שחל על הבעין כן חל על התערובות ובפרט שהתערובות הוא קבוע וכמע"מ ואסור מה"ת. ואף שאכתי אין דומה ליבמה שרקקה דם וזב שראה קרי דשם הדין להיפוך דבביאת האיסור בתערובות חמיר יותר דאין ביטול אף שאינו דשיל"מ והיינו משום דשניהם נולדו בשוה במעין אחד כמו שהארכתי בפתיחה בתירוץ שני דברי מרדכי שלא יסתרו מדין דגיגית יין לדין של רקקה דם. מ"מ הככר שנפרש והותר ודאי דמותר. וכ"ז בפירש ממילא מהצבורים ונמצא בשוק אבל כשלקח ככר א' מהקביעות וכשבא זמן האיסור עדיין הקביעות קיים אין היתר לככר זה בפסח. ואם נתבטל כל הקביעות קודם פסח כגון שנמכר הכל לנכרי ממילא מותר הככר הנפרש קודם ואפי' פירשו בידים דאין איסור קבוע עוד בעולם. ובדברינו לעיל ס"ק ט"ז בשאלה הארכתי בענין ביטול כל הקביעות ה) בענין אם נמצא ביצה בין ב' תרנגולים ואחת ספק טרפה כגון נשבר הגף סמוך לגוף וספק אם ניקבה הריאה. וכבר דברנו בס"ז דהביצה הוה נפרש וכשרה אף שהי' התרנגולת בע"ח ואין לגזור על הביצים שמא יקח מן הקבוע אמנם חוץ מזה אם נשחטו ב' תרנגולים ואחת ס"ט והביצה מונחת בקליפה קשה ואין ידוע באיזה מהם נמצא זאת הביצה ונ"ל בכה"ג גם אם גופות התרנגולים מעורבים אם אחת גדולה מחברתה עפ"י דברי הש"ך בסי' ס"ו לענין ביצה של ספק דם [ספק מקום האוסר] דאפי' להסוברים דם ביצים דאורייתא מתיר ג"כ חד בחד אם אחת גדולה ומסתמא ישנם כן] ושמא הקטנה דאיסור ושוב ליכא שום איסור (ע' בפתיחה בדברינו לענין שאלת השואל להרשב"א ותשובתו ושם רק מכח אפשר לצמצם ושמא אחת קטנה אבל כאן בודאי א' קטנה] ושם חשבו הש"ך לס"ס והתיר בחד בחד שמא אין הדם במקום האוסר ושמא היא הקטנה. ולא מבעיא להתיר הקטנה שהרי יש בה ג' ספיקות שמא אינה מהתרנגולת של נשבר גף ושמא לא ניקבה הריאה (ואין זה משם א' דהספק שמא אינה מזאת מתיר בלא בדיקה אבל הספק שמא לא ניקבה הריאה הי' צריך בדיקה עכ"פ עש"ך בדיני ס"ס אות י"ב] והספק השלישי אפי' אם היא מהאיסור ואפילו ניקבה הריאה הא נתבטלה בקטנותה ובשלשה ספיקות הוה כשלשה תערובות דאפי' חהר"ל מותרת ולפי זה גם התרנגולת הקטנה מותרת ממה נפשך אבל להתיר הגדולה לכאורה אף שגם בה יש ב' ספיקות שמא אינה טרפה דלא ניקבה הריאה משום אחת מהן ואת"ל ניקבה הריאה של אחת משתיהם שמא הקטנה ונתבטלה. ואף דאין הס"ס מתהפך דא"א לומר תחלה שמא הקטנה ניקבה הריאה ואת"ל הגדולה ניקבה שוב אין היתר אבל כאן א"צ באמת לתנאי ההיפוך דמעיקרא אנו צריכין לדון אם יש שום איסור והאיסור בא מחמת השבר ובע"כ צריכין לומר תחלה שמא השבר לא עשה שום נקב וממילא בא ספק ב' דאפי' אם השבר עשה נקב שמא בהקטנה. ואף דבחהר"ל בעינן ג' תערובות או ס"ס חוץ מן הראשון אבל הש"ך כ' דזהו רק שיוכל אדם א' לאכול הכל. ובפרט כשהתרנגולת עדיין בנוצתה דאז שפיר יש להתיר גס הגדולה אבל הקטנה עכ"פ מותרת ולכל היותר יכול לחתכם לחתיכות דקות ולערבם ויהי' הספק על כל חתיכה שמא היא מהקטנה. כ"ז כתבתי בדרך חקירה להראות להמורים דרך לפלפל ולא להורות מתוך ספרי זה כי איני פוסק רק פרשן חידוש. לפעמים אם נתערב חתיכות איסור בין איסורים קל יותר מאלו נתערב בין היתרים הפתרון. חתיכת בשר שנתבשל בחלב והיא חהר"ל ואסור בהנאה. ואם נתערבה עכשיו בין חתיכות נבלה עכ"פ מותרת בהנאה דלא מהני חהר"ל לאסור כולם בהנאה דאין כיבוד באורחים נכרים. אבל אם נתערב עכשיו בין חתיכות כשרים כולם אסורים בהנאה דאין ביטול לחצאין ואם נאמר שמהני הביטול להנאה יהי' מותר גם באכילה. ע' ש"ד בסי' ק"א סוסק"א ובפתיחה ובש"ך כאן סק"ד דמותר למוכרן לעכו"ם חוץ מדמי האיסור רק בהולכת דמי ההנאה ליה"מ כ' שם לאיסור ובדברינו הארכתי שם א"ה בעניני ס"ס לא השלחתי עטי לפלפל בדברים הנוגעים להלכה ורק מה שנרשם בילקוטי מפלפולי ש"ס הנוגעים בעניני ס"ס ארשום בקצרה. מקור דיננו ס"ל בכתובות ד"ט בדין דר"א דהאומר פ"פ מצאתי דנאמן כשאין שם ס"ס כדאמרינן בגמ' שם כגון אשת כהן דאין שם רק ספק תחתיו א"נ באשת ישראל כשקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים דודאי זינתה תחתיו ואין שם רק ספק אונס והתוס' שם בד"ה ואב"א הקשו לצרף ספק דמוכת עץ לספק דתחתיו ויהי' ס"ס וכן לספק אונס דאשת ישראל, ותי' דאם איתא דהיתה מוכ"ע היתה טוענת ולכאורה אין בתי' זה כדי לסלק הקושיא דאטו אנן רוצין להתירה רק בספק מוכ"ע אנן רוצין לצרף היתר דמוכ"ע ואם לא טענה דסברה לטעון טענה שניה דלא תחתיו בכהן או דאונס בישראל ושני הטענות בב"א א"א לה לטעון דא"כ דבריה היו סתורים לכן התישבה בדעתה לשתוק ובכה"ג אנחנו חייבין לפתוח פה לאלם. ואם ס"ל להתוס' דמיירי במכחשת הי' התי' שפיר אבל באמת מיירי גם בשותקת ושתיקה יפה לה מכל הנך טענות. ועוד דילמא האמת כספק השני ורק שאנחנו אין יכולים להתירה בספק א' ושפיר אנחנו יכולים לצרף הספק דמוכ"ע. ורבים מקשים דהא הס"ס זאת דמוכ"ע א"א להתהפך דאם תתחיל בספק השני שמא לא תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מוכ"ע דבמוכ"ע לא שייך החילוק דתחתיו או אונם. וכה"ג כ' על גליון התוס' לק' ע"ב בד"ה אי למיתב לה דשם הקשו התוס' עוד דיש ס"ס שמא אינו בקי ואת"ל בקי שמא באונס ותי' על הגליון משום דאינו מתהפך דאם תחול תחלה שמא באונס שוב לא שייך לומר את"ל ברצון שמא אינו בקי ע"ש אמנם נ"ל דבין הכא בס"ס דמוכ"ע ובין התם בס"ס דאינו בקי א"צ להתהפך דבספק שאינו בקי ודא אנו צריכין להתחיל אם יש שם פ"פ כלל וכה"ג א הש"ך אות ט"ו דבספק על ארי לדיר א"צ הס"ס להתהפך דמתחלה אנו צריכין לידע שהי' שם הדורס כלל ובכה"ג די אם הס"ס הולך בדרך ישר ולא הפוך וכן כאן אנו צריכין לדון אם הפ"פ הי' בדרך איסור כלל דאם נפתח הפתח ע"י עץ אין כאן איסור. ואדרבה אין אנו יכולים להתחיל בספק אונס או לא תחתיו כ"ז שאין ידוע שיש איסור בטענתו זאת וממילא הס"ס הולך בדרך ישר ספק מוכ"ע ואין איסור ואת"ל דרוסת איש ויש חשש איסור שמא באונס. ובלא"ה צ"ל כן דאל"כ קשה יותר דהוה הס"ס בשני גופים ושני ענינים אם מעץ או מאיש וההיתירים בשני ענינים בעץ מטעם דאינו זנות ובאיש כשהוא באונס או לא תחתיו. וע"כ כיון דאנו צריכין תחלה לחקור אם הי' שם איזה ביאת איש ובפרט דכל אשה נולדה בתולה לכן אנו אומרים תחלה שמא מוכ"ע ואין כאן שום נדנוד איסור. רק כשאתה רוצה להחמיר עליה מגוף אחר ולומר שמא דרוסת איש אני משיב לך מאותו גוף ואותו ענין להקל בשמא באונס. וכה"ג כ' הש"ך כאן אות ד' בביצה ספק אם מספק טרפה או מכשרה דכיון דמתחלה אנו צריכין לחקור אם יש נדנוד איסור על הביצה ואמרינן שמא הטרפה לא הטילה [ובאמת הכשרות עלולין יותר לטבע הטלת ביצים מהטרפות דאין בהם כח רק לגמור ולא להוליד מחדש]. וכשאתה רוצה להחמיר מגוף אחר מהתרנגולת הספיקה אני אומר שמא אינה טרפה. סוף דבר דבשני דיבורי התוס' אלו אין קושיא ממה דא"א להתהפך. ובעל הגליון דהקשה מכח ההיפוך שגג ברואה דבאמת לק"מ ואין שום אחד מבעלי תריסין חתומים על גליון זה בכתובות די"ג בתוס' בד"ה ואין אוסרין על היחוד. הקשו דאם אומרת לא נבעלתי א"כ יש ס"ס שמא לא נבעלה ושמא לכשר. וי"ל דלא חשיב ס"ס דאין אפטרופוס לעריות ולכאורה גם ס"ס זה אינו מתהפך דאיך נוכל לומר שמא מכשר ואת"ל מפסול דשוב אין היתר. וע"כ דגם כאן א"צ תנאי ההיפוך דמתחלה אנו צריכין לדון אם נבעלה כלל ודומה לספק על ארי ברפת. ואף דראינו שנתייחדה עמו והוה כאלו על ארי ברפת ואין כאן רק ספק ביאה כמו שם ספק דרס וא"כ ממילא אנו מצריכים תנאי ההיפוך ואזדא קושית התוס' אבל י"ל דבאמת אפשר להפך ולומר שמא האיש הזה שנתיחדה עמו כשר הוא ואת"ל שהוא פסול שמא לא נבעלה לו שהרי לא הי' כאן קינוי וסתירה שנאמר רגלים לדבר כמ"ש בגמ' שם ד"ט. ולכן שפיר תי' דאין אפטרופוס לעריות כלומר וכשתאמר דאת"ל שהוא פסול שמא לא בעלה דודאי בעלה וגם אין לדרוש ספיקות אלא כשהספק שקול ולא כשיש יותר לחוש לצד החמור מלצד הקל כ"כ הש"ך באות ל"ג עוד בכתובות ד"י באלמנת עיסה מצייר רש"י אופן א' שאמו של ראובן זרק לה בעלה הראשון גט ספק קרוב לו ס' קרוב לה ומת המגרש וניסת לאביו של ראובן הכהן והיא ספק גרושה. וראובן בן מספק גרושה וראובן נשא אשה ומת והניחה אלמנה והאלמנה זאת יש בה ס"ס שמא אמו נאסרת לאביו וכו'. והנה ס"ס זה אין לו שום פי' דשני הספיקות מאמו וממנו לאשתו בא מחשש אחד שמא הי' הגט קרוב לה. ומה לנו בזה אם נתגלגל הספק בעצמו לאשת בנה. ואטו אם למשל ראובן קנה מן השוק ספק טרפה ומכרה לשמעון וכי נאמר דביד שמעון נתחדש עוד ספק שני על התרנגולת ולפרש דברי רש"י שלא יהי' תמוהים כ"כ י"ל דדעתו כמו בקבוע לא אזלינן ב"ר ואפ"ה מה שנפרש מהקביעות דנין אותו ב"ר ואמרינן כל דפריש מרובו פריש. וכן ס"ל בדין ס"ס דכשהאם היתה אסורה לכהן מספק גרושה והבן שנפרש מבטנה קילא פסולו מעט והספק בו אם בא מפלוני שנתחלל בספק של אשתו ונשתלשלו הספיקות עד שבאו גם לאשת ראובן הבן של הספק חלל שספיקו מספק גירושי אשתו. ואף שהספק הראשון מהאם להאב הי' אסור מה"ת אבל כאן שנשתלשל הספק ג' פעמים מהם לראובן ומראובן לאלמנותו והו"ל כג' תערובות שבס"ח דמותר אף שהי' הספק ראשון אסור מה"ת וידעתי בני ידעתי שגם זה דוחק במחכ"ת פ"א אבל לדעתי הנבוכה יש לצייר בפי' אלמנת עיסה באופן ברור וככל דיני ס"ס כגון שכהן אחד זרק לאשתו גט ס' קרוב לו ס' קרוב לה ואח"כ דר עמה והוליד בן ואותו הבן ספק בן ז' ונולד מטיפה פסולה מספק שאחר מעשה הגט או ספק בן ט' ונולד מביאה כשרה שקודם מעשה הגט והו"ל ס"ס ממש בכל פרטיו ישר והפוך. וע"ש בתוס' בשם הר"י ט"ע אבל ס"ס זה פשוטה ואמתית והתימה על אותם קדושים שציירו באופנים כאלו שלא נזכרו בבהמ"ד: