אור ברסלב
חידוד הלכה יו"ד › סימן צא

חידוד הלכה· רבי אריה הלר

יו"ד · סימן צא

סימן צ

סעיף א בשר וגבינה שנגעו זב"ז בעי הדחה וכו' [א] ומותר לצור אותם וכו':

[א] ומותר לצור אותם וכו'. צ"ע מלק' סי' צ"ה ס"ו דמותר ליתן כד של בשר בתיבה אצל כד של חלב ובהג"ה שם מתיר לכתחלה ומיירי שם במגולים, עש"ך שם סקכ"ג, ולמה לא הגיה הרב כאן ג"כ דמותר לכתחלה, ואי משום דגם לשון המחבר יש לפרש כן א"כ גם שם לא הי' צריך להגיה דמותר לכתחלה, ואולי שם אחת לח וא"א להדיח ונראה דעת המחבר שלא להתיר לכתחלה הוצרך להגיה דמותר, אבל כאן בשני גושים ואפשר להדיח שניהם א"א לומר דהמחבר לא קאי אלכתחלה לכן לא הוצרך הרב כאן להגיה סעיף ב. [ב] כל מידי דבעי הדחה וכו' אסור דילמא משתלי וכו' עד סוף הסעיף: [ב] כל מידי דבעי הדחה. לכן לא מתיר בסעיף א' רק כל א' במטפחת בפ"ע, והקיצור בדינים אלו לדעת הש"ך הם כך, אם שימש בכלי בחמין עראי או בצונן קבע כגון כלי שכובש בה ירקות וכה"ג אם הודחה היטב מותר להשתמש בה צונן היתר לח בדרך עראי, ואם השימוש דצונן לח הי' בלא קביעות כגון בפחות ממעל"ע מותר להשתמש בו רותח יבש אפי' בקבע, ואפי' יבש חריף (בלא דוחקא) ע"י קינוח, ולח חריף אסור (כגון בארשט מחומץ), וכ"ז בשאר כלים ובכ"ח אם שימש בה רותח אסור אפי' עראי וכן בשאר כלים אם שימש בהם קודם הגעלה או ליבון אסור, וכ' החו"ד דע"י שפשוף מותר אפי' לח, וסתם ולא פי' אם לח חריף דהא הש"ך עצמו מתיר ביבש חריף וצ"ע סעיף ג צריך ליזהר [ג] שלא יגע בשר ברחם שאם יגע בו אסור לאכלו בגבינה:

[ג] שלא יגע בשר בלחם. ואם נגע אם בצד הקשה ידיח שם ואם ברך שבפנימי צריך גרידא, ובסוף הסי' יבואר אם נפל חלב צונן על הרך שבלחם דאסור מפני שנתפשט בין הבקעים, ובבשר גוש ליכא חשש זה ע"ש סעיף ד בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד ואפי' בשר צונן והחלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור דתתאה גבר, אבל חלב רותח על בשר צונן או בשר רותח לתוך חלב צונן קולף הבשר ושאר הבשר מומר [ד] ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפו ובשלו כך מותר, והחלב מותר כולו, ואם נפלו זל"ז צוננין מדיח הבשר והכל מותר:

[ד] ובמקום שצריך קליפה וכו'. עט"ז שזה דעת ר"ת בתוס' שהקליפה א"צ ס' נגדה, והריב"א ס"ל שצריך ס' נגדה, עי' פסחים בסוגיא דע"ו, וביד אברהם מביא ראי' לדעת ר"ת מגמ' שם דלרב דס"ל עילאה גבר ואם העליון צונן די בקליפה, וגבי סכו בשמן של תרומה דבעי קליפה וא"כ למה מותר לאכלן לחבורת כהנים הא כל מידי דבעי לדידן ס' אם גבי מינו לרב אסור בכ"ש, ואם איתא דלדידן בעינן ס' נגד הקליפה הי' איסור משהו לרב, וגם בסי' פ"ז הביא בס' הנ"ל ראי' זאת לענין דחום של תתאה למר או של עילאה למר אינה כבישול דא"כ היתה הבליעה נאסרת ואוסרת השאר, ולי נראה דאין ראי' מסכו בשמן כלל, דידוע דעת המרדכי סוף חולין דכל א סור שנולד בתוך התערובות ולא הי' האיסור בעולם קודם שנתערב בטיל אפי' בדשיל"מ ע"ל סי' ק"ג ברמ"א ו פ"מ סי' ס"ט בכה"ג לענין חתיכה שנתבשלה בדמה, וא"כ בסכו בשמן של תרומה ונאסר הבשר לזרים בכ"ק וא"כ ממ"נ אם אנו רוצין ליתן לקליפה זאת דין שלא תתבשל בתוך הבשר א"כ סבירא לן שהשמן הלך מהקליפה להלן וא"כ נולד האיסור שעל הקרבן בתערובות דקודם שסכו לא הי' בקרבן זה שום איסור זרות, וכיון דלדידן חומרת דשיל"מ לא מחמרינן בכה"ג לכן גם חומרת רב דמינו לא נחמיר בכה"ג דכל חומרת דשיל"מ לדידן נובע מהא דמב"מ כסברת הר"ן בפרק השותפין כדיוע, וא"ל דא"כ גם בהא דפריך הש"ס לרב בחולין קע"ב בטיפת חלב שעל חתיכת בשר אמאי החלב מותרת, כשיש ס' נגד הבשר הא החלב שנבלעת בבשר וחזרה ונפלטה לתוך החלב הוה מב"מ ולרב אין ביטול לישני דהאיסור בא להחלב בתערובות, י"ל שאני התם דהטיפות בזמן שהיו בלועים בחתיכה היו איסור מחמ"ע דכל בשר וחלב כשנתערבו נעשו שניהם איסור א' וכשחזרו ונפלטו לתוך החלב הוה חלב איסור בהיתר ושפיר הוה לרב מב"מ, דבשר וחלב כשנפגשים בתוך בישול אין זה כאיסור שנתערב בהיתר רק נעשה איסור משניהם יחד, אבל קליפת אדמיקר למר כשהעליון צונן ולמר כשהתחתון צונן קודם שנבלע בהקליפה לא הי' איסור וכשנעשה איסור קדמה התערובות ודי להצריך ביטול ס' ולא לאסור בכ"ש מכח מב"מ עוד נ"ל דהך איסור קליפה של אדמיקר אינה אלא לשמואל דתתאה גבר ואם התחתון צונן והעליון רותח והתחתון מקרר להעליון בזה אמרינן שפיר קודם שגובר הצונן בולע כ"ק ולא יותר דבתוך כך בא הצונן וגובר, אבל לרב דעילאה גבר ואם הוא צונן אז העליון גובר ומקרר את התחתון ליכא אפי' כ"ק בלע, ואף שזהו רעיון חדש לא נמצא בין הראשונים והאחרונים אבל לפי פירושם של תיבת אדמיקר הוא דבר מוכרח כמו שאבאר, דהרבה מהמפורשים פירשו דאדמיקר לשון כובד כלומר בשעה שבא העליון החם ומכביד על התחתון אף שקרירת התחתון גוברת לקררו אבל הכובד של החם עדיין מבליע כ"ק, עי' או"ה בשם המרדכי, ולכאורה הכוונה דרק הכובד של החם עושה בליעה דאם כל דבר המונח על התחתון עושה כבידו בליעה אם גם בצונן על צונן תאמר כן, ועוד איזה שיעור תתן לאותו כובד, וע"כ דרק החם המכביד על הקר עושה רושם בלע, דכן אנו רואים במלאכת החייטים כשרוצין ליתן קושי לבגד ולצחצחו מכבידין בברזל חם מאוד ומלחלחים הבגד ואז נתקשה ונצחצח פני הבגד אבל הכובד הצונן אינו עושה שום פעולה בבגד הקר, וכן להיפוך אם התחתון חם והעליון קר אין שום פעולה ניכרת, ולפי"ז שפיר אמרתי דהכ"ק של אדמיקר לא שייכא רק לשמואל דהעליון חם והתחתון קר וזה דומה למלוח ותפל המבואר בסי' ע' וגם לק' ס"ה דהמלוח מבליע בתפל אבל אין התפל מבליע בהמלוח, אבל לרב דעילאה גבר ואם העליון קר אין איסור דנתקרר הכל מקרירות העליון, אבל איזה קליפה תבלע ע"י כובד הקר, וממ"נ אם התחתון החם מבליע יבליע בכולו ואם העליון מבליע הא כשם שאין התפל מבליע במלוח כן אין הקר מבליע ואין כובד הקר עושה שום רושם וע"כ לרב כשהעליון קר אין שום בליעה, והא דפריך בפ' כ"צ דפ"ו מסכו בשמן של תרומה יקלוף (דהעליון צונן ומבליע כ"ק ולא כולו דעילאה גבר ואתיא שפיר כרב) אלא לשמואל הא התחתון רותח (והי"ל לאסור בכולו) עכ"ל הגמ', וא"כ מוכח דגם לרב יש בליעה דכ"ק כשהעליון קר י"ל דאדרבה משם מוכח דאין העליון מבליע מחמת כובדו כשהוא קר, דז"ל רש"י, שם צונן היא דאוקירי מוקיר לי', ומ"מ קולף מיהא דאפי' צונן גמור מאחר שנצלה ויבש א"א דלא בלע פורתא עכ"ל רש"י ולכאורה הרבה לדבר יותר מדאי ואין זה דרכו בקודש דבקיצור היל"ל דאוקירי מוקיר לי' ואדמיקר בלע כ"ק כמו דאמרינן לשמואל אדמיקר לי' באם התחתון צונן וע"כ דרש"י ידנו דהסברא של אדמיקר בלע לא שייך כשהעליון המכביד הוא צונן דפעולת הכובד ליכא רק כשהעליון חם, לכן הוצרך לפרש הקליפה בדרך זה דכיון דהבשר נצלה ודרך הצלי לבלוע בניקל אפי' אם הקר מגביר עליו, דבאמת כ' המחבר כן בסוס"י דכל צלי בולע אפי' בצונן, וכן במתני' שם כ' רש"י וז"ל דצלי בעי קליפה משום דבלע עכ"ל הרי דכן שיטת רש"י דדוקא דבר שכבר נצלה בולע מהקר ואין דרך לסוך הבשר אלא בסוף צליתו, וגם התוס' במתני' בד"ה ואם כתבו וז"ל דצלי בולע בצונן, ואף דרש"י נשמר מזה ולא כ' פירוש של אדמיקר לשון כובד רק פי' אדמיקר קודם שגברה הקרירות מלשון קר ולא מלשון כובד, וא"כ י"ל גם לרב דקודם שגברה הקרירה מבליע, מ"מ גם לפירוש זה א"א לומר לרב בעליון צונן כמו לשמואל בהתחתון צונן, דאיך נאמר דקודם שהצונן מגביר עצמו ומצנן בין כך החם מגביר ומחמם עד כ"ק ומפסיק מלהבליע יותר כאלו החלש עושה מלחמה עם הגבור וקודם שהגבור כובש המלחמה מקדים החלש ומבליע ופוסק תיכף, ואיזה זמן תתן לבליעה זאת ובשלמא במלוח נגד תפל אמרינן שיעור מליחה בכדי מיל אבל כאן לא ניתן שום זמן ומה יהי' דינם אם הניח העליון על התחתון רגע א' ונטלו תיכף ולא הי' זמן שהשני יגביר כנגדו וזה יפסיק בליעתו, האם יגרע בכה"ג ותאמר שברגע זאת הבליע בכולו כיון שיש בכחו להבליע רק השני גובר נגדו, ואם יהי' מונח עליו זמן ארוך אז לא יבליע הרבה כיון שהשני כבר גבר נגדו, ואיזה זמן ניתן לזה וע"כ דלכ"ע אין הבליעה באה משום צד רק הכובד החם עושה פעולה כ"ק בהתחתון הקר כטבע כובד החייטים, וזה באמת לא שייך רק באם העליון חם כסברת שמואל ולא כשהתחתון חם לרב ולכן אף לרש"י שמפרש אדמיקר בפי' הפשוט אב אפ"ה הוצרך לפרש הקליפה דסכו בשמן משום שהפסח כבר נצלה וצלי בולע בצונן משום דאדמיקר לא שייך לרב, וגם הש"ס שם לא פריך מסכו בשמן רק לשמואל, ולק' בסי' צ"ב בחידוד סק"ב ביארתי כמה מחודשים בפלוגתתם דעילאה או תתאה גבר, ובענין זה דתתאה גבר או עילאה הקשה הכרו"פ הביאו המ"ז סק"ז איך משכח"ל פלוגתא בזה יטעמו קפילא ארמאי, ואני הוספתי להקשות הא אפשר לישרא לטעום בשני היתירים כיוצ"ב אם התחתון גבר או העליון ולא יטעום למעלה מהחתיכה ששם הכדי קליפה אלא בתוכו וידע אם התחתון קיבל טעם מהרותח העליון או להיפוך והיה נ"ל לדייק מסוגיא דכיצד צולין דאין הפלוגתא רק באם שניהם אינם בתוך כלי רק בחוץ כהא דסכו בשמן של תרומה דהיינו כשהעלוהו מן התנור סכו אותו בשמן קר, וכן בנפל מרוטבו על החרם כמ"ש התוס' שם בחוץ לתנור, וכן בנטף על הסולת דהסולת אינו בתנור, אבל בתוך הכלי שיש שם הבל וזיעה לכ"ע תתאה גבר וכן מבואר במכשירין פ"ה מ"י דרק הזיעה מתחתון על העליון מכשרת וגם בחוש נראה כן דזיעה עולה מהתחתון לעליון ולא להיפוך, וכן אם תוחב כף איסור לתוך קדרה לא אמרינן עילאה גבר והכף צונן ויהי' מותר, ואיך נוכל לומר בכל הנך דינים דלרב יהי' הדין בהיפוך דלא יאסור רק כשהקדרה שפכה ע"ג כף דזהו עירוי ולכ"ע אין אוסר רק כ"ק, ואם תוחב הכף בקדרה רותחת לכ"ע אסור וצריך ס' ואפי' נגד מה שבתוך אויר הקדרה שלא תחבו לתוך המאכל עצמו כמבואר בסי' צ"ד, וכן בסי' צ"ב ס"ח במחבת של חלב תחת קדרה של בשר, וכי יפלוג רב אכל הנך דינים שלא נגד החוש, וע"כ דלא פליגי רק בצונן וחם של חוץ לקדרה, ולכן לא ק' קו' הכרו"פ לטעמי' קפילא דבאמת כל שאין האיסור תוך הקדרה אין הבליעה באה ברגע א' רק מעט מעט ולכן כשיטעום ויאמר למשל שאין טעם בהתחתון מחמת חום העליון נאמר אולי עדיין לא נתפשט הטעם וכן להיפוך, כן הי' נראה בהכרח לומר מחמת דוחק הסוגיות אבל מה העשה והטור והמחבר בסי' ק"פ כ' להיפוך דרק בכ"ר אמרינן דין תתאה גבר אבל אם אין הרותח בתוך כ"ר רק בחוץ אין בו דין תתאה גבר לאסור בכולו רק כחום דצלי דרק בכ"ק אסור ולא כולה אפי' התחתון חם, וצ"ל דכן הכריעו להלכה שלא להחמיר להצריך ס' נגד כל האיסור רק בגוונא דתוחב כף בקדרה, ואין כאן מקום להאריך כ"כ ואי"ה בסי' צ"ב אבאר הענינים על בוריין, ובסי' ס"ט ס"ק ל' כתבתי אם איסור דתתאה אוסר בבב"ח גם בהנאה ובפתיחה דיברתי מזה באם לא הגיע למאבד"ר לענין הנאה [ה] קליפה. הש"ך תמה בכאן ב' תמיהות, א' אמאי הבשר מותר אם לא קלפוה ולא הוצרכו ס' נגד הקליפה, ובחלב מותר כולה בתחלה, והט"ז תמה יותר שהרב עצמו כ' בכ"ד שצריך ס' נגד הקליפה כריב"א בתוס' פ' כ"צ דע"ו, ונ"ל דבאמת גם הרב ס"ל דבעינן ס' נגד הקליפה גם כאן ולא בא רק למעט שלא נאמר דהקליפה הוה איסור דבוק דעי"ז נצריך ס' נגד כל החתיכה וממילא גם החתיכה הזאת תהי' אסורה מטעם אפשר לסחטו לכן כ' סתם אם לא קלפוה ובשלו כך מותר, ר"ל שיש היתר להחתיכה והיינו ע"י ס' נגד הקליפה דבזה כ"ע מודים דל"א א"ד באיסור שע"י קליפה, עש"ך סי' צ"ב סקט"ז וסי' צ"ו סק"ט, אבל מדין דבעינן בקדרה ס' נגד הכ"ק לא מיירי כאן דסמך עצמו אמ"ש בכ"ד דבעינן ס' כמ"ש הט"ז בפרוטרוט, ונ"ל דגם מ"ש הרמ"א בסי' צ"ג דאם א"א לקלוף הכל שרי י"ל דהכוונה ע"י ס' נגד הקליפה רק שא"א א"ד, וראי' לזה דאיך י"ל שיתיר לכתחלה לבשל חלב שיש בה איסור קליפה שבלעה מבשר דעכ"פ עבר על איסור בישול שהחמירו ביותר דאפי' לחתות אש תחת קדרה של נכרי אסרו משום שיש באפר בליעת בו"ח כמ"ש בסי' פ"ז, וע"כ דמיירי ביש ס' נגד הכ"ק דאז אין בו איסור ולכן מותרת בבישול אבל בלא ס' אפי' לר"ת דהתיר לאכול בלא ס' אבל רק בדיעבד ולא לכתחלה עכ"פ, וע"כ דמיירי ע"י ס' נגד הכ"ק והנה הגר"ע רצה להחמיר כשנאסרה חתיכה ע"י עירוי שלא נפסק הקילוח אפי' יש ס' דבזה הכ"ק דאורייתא, ורצה לדמותו להך דסי' ק"ז בעירה שומן על העכבר, אבל נ"ל דאין הנידון דומה, דשם החשש שמא בכל יום עירה שומן ונאסר ולמחר ג"כ ונאסר עוד הפעם עד כמה עיראות אבל כאן שאירע עירוי אחת א"א לאסור יותר מס' נגדה דלח בלח לא נ"נ, ואף דבבב"ח גם בלח נ"נ אבל החו"ד כ' כאן בס"ק י"ז דאין קליפה של עירוי מה"ת אפי' בלא נפסק הקילוח דאין איסור תורה בבב"ח רק כשנתבשל כמאבד"ר, ועוד טיפה ראשונה שנגעה בבשר אז לשיטתי' הוה מה"ת, אבל כשעירה עוד על מקום זה עצמו ועוד עירה ועוד עירה הוה מקום זה של הבשר שעירה עליו בא מבב"ח השני והשלישי וליש פוסקים כבר אזלא חומרת בב"ח ושפיר עכ"פ יש להתיר ע"י ס' נגד הכ"ק, ובחלב ישער בס' כפי החלב הסובבת את הבשר מעירוי ראשון דעכ"פ החלב שסבבה את הבשר בפעם שני כבר הי' הקליפה שסביב הבשר נבילה ואין לו שוב שם בשר לאסור רק בא מבב"ח ובאין ה"מ יש להחמיר על החלב ולומר דכל טיפה שעירה נאסרה כ"ק וכן לעולם וכל החלב כולה הם קליפות אבל בבשר אם יש ס' בתבשיל שני נגד הכ"ק שפיר דמי להתיר קיצורי דינים מסעיף מסתימת הפוסקים אם חתיכה דבוק בה מאיסור נפלה לתוך רותחין ודאי דתתאה גבר ואנן אמרינן א"ד וחנ"נ בכל איסורין וצריך ם נגדה, ובלבד אם שהה שם עד כדי שיסתפק בהיסח דעתו שמא עלה פ"א חוץ לרוטב דזהו טעם חשש של איסור דבוק דאמרינן חנ"נ, דאם ראה בשעת נפילתה וסילקה תיכף אזיל חשש זה ולא אמרינן א"ד וממילא א"צ ס' רק נגד האיסורין אבל אפשר לסחטו אמרינן גם בכה"ג ואסורה אם ניכרת והרוטב מותר כשיש ס' נגד החתיכה הדבוקה או נגד כולה כשאמרו חנ"נ, ובסי' צ"ב יבואר יותר, וכ"ז כשנפלו לתוך קדרה, ואם נפל לח צונן על חתיכה חמה הבלועה מאיסור רצה הפ"מ בסק"ה ליתן שם רוטב על הלח צונן שנתחמם מתתאה חם, אבל לענ"ד א"א לומר כן, דבסי' ק"ה איתא בהדיא דאין החם מחמם לעליון כ"כ עד שהעליון יבלע ממה שעליו ומכ"ש שלא נאמר שהלח הצונן נתבשל מזה ונעשה כרוטב לחזור ולהפליט מהגוש שלמטה, ועוד דדין תתאה חם נגד הצונן שעליו דומה למלוח שמבליע בתפל ואינו בולע מהתפל וממילא אין להתפל דין מלוח במה שנוגע במלוח שאצלו ואיך נאמר שהלח הקר נעשה רותח שיהי' לה דין רוטב כאלו נתחמם באש, ואם נפלה חתיכה חמה לקדרה צוננת הכל מותר דאין על הצונן שם רוטב לכ"ע להפליט הבלוע, עחו"ד סק"ו, ונ"ל, דאפי' לרב דעילאה גבר היינו באיסור בעין ולא בבלוע, וצלי רותח להמחבר אם הוא כחוש אין אומרים בו תתאה גבר, ולדידן דאין בקיאין בין כחוש לשמן אמרינן תתאה אבל רק לאיסור בעין אבל לא נאמר דין תתאה למר ועילאה למר נגד בלוע דכלל אמרו אין בלוע יוצא בלא רוטב וחוץ לקדרה אין שום רוטב, ועי' סי' ק"ה ס"ז דחוץ לקדרה אין שום דין תתאה אפי' לבעין רק דין צלי ועי' בדברינו לעיל בסק"ד בענין זה, והבירור יבוא לק' בסי' צ"ב בס"ד, וכל כ"ר י"ל דין רותח אפי' הוסר מאש כ"ז שהיס"ב ומפליט ומבליע כאחד ואפי' שניהם יבשים דהוה כצלי קדר, ובה"מ גם בכה"ג יש להתיר כדין חם בחם בלא רוטב, דכשאין רוטב גם הבל קדרה אין כאן, ובסי' ק"ה אבאר מזה בהא דכ' הרש"ל דדבר גוש אינו מתקרר מתתאה צונן, נ"ל דהיינו לענין שאם נפל עליו איסור קר, כלומר אם נפל גוש חם על חתיכה קרה לא נתקרר הגוש לגמרי רק דופנו דהוא קליפתו נאסרת ואוסרת התחתון מחמת אדמיקר ואחר שבלע נתקרר תיכף אבל אמצעיתו לא בלע מהתחתון הצונן אז וגם לא נתקרר עכשיו, ונ"מ שאם חתך באמצעיתו בסכין היתר נאסר כ"ק וכה"ג, אבל ודאי דדופנותיו חוץ ממה שנאסרו כ"ק אבל תיכף נתקררו ותו אין אוסרים להנוגע בה, שוב ראיתי בספר הפלאה שהעיר מזה וכתב כן, ואם מונח איסור חם אצל היתר קר או להיפוך מבואר בסי' ק"ה דסגי בקליפה אפי' לדידן, והט"ז שם כ' להחמיר ולדון בהם כדין מליחה דאם האיסור מלוח וההיתר תפל דאסור דהמלוח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו וא"כ אם האיסור תפל מותר, וה"נ כך אם האיסור חם מבליע בההיתר הקר ולא בהיפוך אם האיסור קר אין ההיתר החם בולע רק לכל היותר קליפת אדמיקר, ולפי דבמליחה הדין דאם האיסור התפל הוא צלול דנאסר ההיתר המלוח באה"מ וה"נ כן אם יהי' האיסור הקר צלול, ובה"מ יש לסמוך אהרמ"א דבהונחו זה אצל זה להתיר בכל אופן אם אחד קר בזה אצל זה, וגם בזה על זה דתתאה חם גובר היינו לאותה שעליה אבל לא מחמם את השלישי שמונח ע"ג אותה שעליה הרמ"א בסי' ק"ה כ' דגם באוכל נגד כלי שייך תתאה, ונ"ל דרק לקולא משכח"ל דאם הניח מאכל חם ע"ג כלי קרה דלא נאסר רק כ"ק דלא עדיף מעירוי אבל להחמיר כשהניח אוכל קר ע"ג כלי חמה לא נחמיר בזה, חדא דכלי תוכף שנתרוקן ממנה המאכל תו אינה כ"ר כמ"ש הט"ז סוס"י צ"ב ודינה ככ"ש ואין בה איסור, ואם הוחמה ע"י אש ולא הגיע לחום ליבון או הגעלה או בכ"ח, ואם סחף כלי קרה ע"ג מאכל חם א"צ נגד כל הכלי דבכלי לא אמרינן חם מקצתו חם כולו כמו בכף שתחבו שא"צ רק למה שתחבו וכאן לא היתה תחיבה ודי בס' נגר מה שנתחמם ממנה הש"ך בסי' ק"ה כ' בס"ק כ"ג דמכלי יוצאת הבלע בלא רוטב ודי בלח קצת לאסור בכולו, וצ"ל ג"כ בחם מחמת האור ולא בחם שעירו מתוכה רותחין, או בסכין שתחבו בגוש רותח דיש דוחקא ורותח ובכה"ג אוסר בלא רוטב, וכ' החו"ד דלא שייך חיבור בדבר לח ואם נוגע קילוח בקדרה אצל אש א"צ רק נגד הטיפות הנוגעות בשולי הקדרה ממש ולא נגד הטיפות המחוברין באותן הטיפות, משמע דבגוש שנוגע קצתו בעינן ס' נגד כל הגוש, ובדברינו בסי' צ"ב סקי"ז הארכתי בענין זה לסתור ע"מ לבנות ממשניות דטבו"י וכאן קצרתי סעיף ה מלוח שאנמ"מ כעין מליחה לקדרה ושהה כדי מליחה לקדרה כ"ו שלא הדיחו מקרי אנמ"מ: הגה. [ז] וי"א דאחר ששהה ש"מ אינו מקרי אח"כ רותח, ולצורך גדול כגון בה"מ וס"מ נוהגין לסמוך אהמקילין אבל בלא"ה אין להקל כלל וכו' ומלוח כעין דבעי לאורחא אפי' אחר שהדיחו חשוב אגמ"מ כ"ז שלא שראו במים ומקרי רותח [ח] לאסור ב"ק, ואין חילוק בין אם המלוח עליון והתפל תחתון או להיפוך לעולם המלוח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו הלכך בשר וגבינה המלוחים שנגער זב"ז צריך לקלוף מקום נגיעתם, ואם א' מלוח והשני תפל המלוח מותר בהדחה והתפל בעי קליפה: הג"ה. וי"א דכל מלוחה בס' ועס"י ק"ה כיצד נוהגין, והא דטהור מלוח וטמא תפל מותר היינו כשהתפל יבש אבל אם הוא [ט] צלול נאסר הטהור וכו' [י] ושניהם אסורין וכו'. ואם הם יבשים אפי' מלוחים או לחים ולא מחמת המלח סגי בהדחה: הג"ה. כל ציר מבשר מלוח אפי' לא נמלח רק לצלי חשוב כרותח לכן אם נפל הציר על גבינה [יא] או כלי אוסר דאפי' במקום שהבשר לא חשוב רותח, הציר חשיב רותח וציר בשר איסור שנפל על הצלי בעי הגעלה וכ"ח [יב] שבירה, ואם לא נפל רק על מקום א' שבכלי עץ וכיוצ"ב קולף מקומו ודיו [ז] וי"א דאחר ש"מ לא מקרי תו רותח. פלוגתא זאת תולה בפלוגתא דמעשה דרש"י המוזכר בסי' ס"ט ס"כ ורש"י שם ס"ל דאחר ש"מ לא חשיב עוד רותח אף שלא הדיחו ולכן התיר שם כשהניחו בכשא"מ וכו' והחולקין ס"ל דכ"ז שלא הדיחו מקרי רותח ע"ש ונ"מ גם לשאר איסורין [ח] לאסור כ"ק. היינו בכחוש אבל בשמן לכ"ע בס' וגם קליפה כלק' סי' ק"ה, ואנן אין בקיאין בין כחוש לשמן ומשערין תמיד בס' כלק' בהג"ה, והמחבר סתם כאן וכ' סתם כ"ק ולא חילק בין כחוש לשמן לקמן גבי מלוח דבעי לאורחא אפשר כיון דכ' שם דהדחה לא מועיל שם רק שריה במים וא"כ כיון דעכ"פ הדיחו תו לא אוסר עד ס', ולכן כ' שם המשל בבשר וגבינה וסיים דיקלוף שניהם, ולכאורה קשה נהי דלבשר די בקליפה דהגבינה כחוש ולא מבלעת רק כ"ק אבל הבשר אם הוא שמן מפעפע לגבינה בכולה ואף דהמחבר ס"ל בכ"ד דגבינה סתמה כחושה ואין אומרים פיטום במלוחה אבל הבשר אין סתמו כחוש ויותר שכיח שמנונית בבשר ועכ"פ הי' צ"ל דאם הבשר שמן אוסר וע"כ כמ"ש דשם קאי אהדיחו רק שלא שראו לכן הקיל לאוקים אדינא דסתם מליחה בקליפה, אבל אם גם לא הדיחו ודאי דעכ"פ בשמן אוסר בס' וקליפה, וע"ל סקי"ג לענין היתר מפטם דלק' ס"ו [ט] צלול נאסר הטהור וכו'. כ' הש"ך סקי"ד דחלב רך שאינו מהותך לא מקרי צלול, הצ"צ הקשה אדין זה דצלול למה לא נאמר להיפוך דהצלול כמו הדחה ומחליש המלח של חברתה ולא שיוסיף עוד אומץ להמלח דכן בסי' ס"ט דהדחה מועטת מחלשת כח המלח, ותי' דאדמחליש בלע קצת וחמץ במשהו, ע"ש דמיירי שהדיח בפסח בשכר, והחו"ד כאן סקי"א תי' דשם אין אוסר רק בשיעור כבישה לא שייך לומר אדמחליש דאז כבר החליש, אבל כאן המלח אומר מיד שייך אדמחליש, וגם לא דמי לתרנגולת מלוחה שנשרה במים שנמצא שם חטה דאין אוסר, דשם בעינן שהמלח יפליט מהחטה ויבליע בתרנגולת ושני פעולות אלו אינו יכול לעשותם ברגע של אדמחליש וכו', וכ' עוד דלפ"ז עכ"פ לא יאסרו רק כ"ק כמו באדמיקר דבסמוך, ולפי"ז ק"ק דכאן כ' המחבר שניהם אסורין דמשמע לגמרי ובקליפת אדמיקר פסק המחבר לעיל דאם לא קלפו ובשלו כך כשר בדיעבד, ועכ"פ צ"ל דהצלול דכאן מיירי שאין שם רק מעט צלול שלא נוכל לחשבו להדחה כגון שאינו מכסה אפי' טובי החתיכה רק מלחלח המלח ועושה כעין ציר אבל אם הי' צלול הרבה שנוכל לחשבו להדחה ודאי דלא נאסר רק כ"ק זת"ד והנה כל מעיין ישפוט בצדק ויראה דוחקים רבים בדבריו במחכ"ת, דלדבריו דהדחה אף שמחלשת כח המלח מ"מ אדמחליש בלע כ"ק א"כ כשמדיחין הבשר ממלחו יבליע כ"ק עכ"פ ואם אין כדי להדיח יאסר כולו, והרב כ' בסי' ס"ט ס"י דאפי' מים מועטין בכלי מבטלים כח המלח, ומעולם לא שמענו שכשבא מים על מלוח יעשהו כציר, וא"ל דשאני דם דאין המלח מכניסו לבשר לעולם רק פולטו כ"ז שאינו בכשא"מ, דא"כ מה מקשה הצ"צ ומאי תי' החו"ד הא אין קושיא וא"צ תירוץ הא בסי' ס"ט דאמרינן מים מועטים מבטלים כח המלח מיירי לענין דם דליכא למיחוש לבליעה כ"ז שאינו מניחו לכשא"מ ודי במעט מים משא"כ בשאר איסורים, ועוד דהרמ"א פוסק שם בס"כ דלא כמעשה דרש"י וגם שם לא פסק כח המלח אחר ש"מ, ועוד דהש"ך שם בסקל"ב כ' דלהפוסקים כרש"י אפי' מעט מים א"צ רק אותו המוהל שיוצא מהבשר עצמו מחליש כח המלח, ונמצא שקושית הצ"צ לדעת החולקים ארש"י עומדת במקומה וגם שם הי"ל לאסור ולתרץ עיקר הקושיא נ"ל בהקדם דהמחבר כאן מחלק בין מליחת בשר לקדרה דדי בהדחה ובמליחה דלאורחא בעינן שריה ואין די בהדחה, ולפי"ז א"ש הכל דבאמת בסי' ס"ט דמיירי במליחה לקדרה לכן גם מים מועטים דינם כהדחה ומחלשי כח המלח, וכאן דמיירי בחומרת תפל צלול מיירי במלוח דלאורחא כדמוכח מהלשון של המחבר כאן, וע"ז אמר הרמ"א בחומרתו בצלול ובמלוח זה דאין מועיל לו הדחה רק שריה אה"נ דמעט צלול ילחלח רוב המלח שעל חברתה דכן טבע המלח כשמרגיש לחלוחית ונעשו שניהם כמלוחים, וראה ודוק בלשון הרמ"א בדקדוק וז"ל,,מאחר שאנמ"מ בולע מאיסור שאצלו" ולכאורה למה כ' טעם זה דאנמ"מ אטו לא ידעינן דכל דיני איסורי מליחה מיירי באנמ"מ הא המחבר פתח דבריו באנמ"מ, ועוד הא הרמ"א עיקר חידושו כאן משום הצלילות והיל"ל מאחר שהוא צלול מקבל מהר כח המלח וכה"ג, וע"כ דה"ק מאחר שגם אחר הדחה עדיין אנמ"מ דכן כ' המחבר במלוח דלאורחא לכן פעולת הצלול כאן אינו להחליש רק לחזק המלח, והמחליש במליחה דלקדרה הוא המחזקו במליחה דלאורחא ובזה שקטה תלונת הצ"צ העולה מזה לדינא דחומרת הרמ"א בצלול תפל אצל מלוח אינה במלוח לקדרה רק במלוח חזק דלאורחא אבל במליחה דלקדרה ודאי דהצלול יפעול פעולת חלושה להמלח כמו הדחה, ובפרט אם גם מליחת קדרה לא הי' רק מליחה מועטת ודאי בכה"ג הצלול יתיר הכל וא"צ ה מ ג"כ, וכ"ז כשהצלול הוא מהתפל והוא היתר אבל אם הצלול עצמו איסור כגון בשר מלוח עם חלב צלול, ולכאורה י"ל דכיון דהצלול א"צ להפליט מהמלוח ולהבליע בהתפל רק שתקלוט המלח ותבלע ובזה נבוא לפשרת החו"ד ולחלק בין הרבה למעט דאם הי' הרבה חלב עד שכיסה כל החתיכה עם המלח שעליו ממילא נשקט כח המלח, ובחלב מעט אסור דהחלב קולטת כח המלח במהרה ונבלעת וממילא גם החלב נאסרת מהבשר מכ"ש, ובדין דהצ"צ שהדיח בשר בע"פ בשכר דהתיר מטעם דהשכר אינו כולו חמץ דהרוב מים בו ולח בלח לא נ"נ, ועוד נ"ל להתיר שם וגם בחלב דידוע דשכר וכן חלב מתוקה נפגמים מרוב מלח ובע"פ נט"ל מותר, ואם הי' המעשה בפסח ודאי דמשהו יש וגם נט"ל אסור בפסח קו"א לסק"ט. בסק"ט פלפלתי בקושית הצ"צ באיסור דהתפל צלול נגד ההיתר דסי' ס"ט דגם מים מועטים מבטלים כח המלח, היטב אשר דברתי שם ע"ש. אמנם אכתי יש לעיין בזה דהש"ך בסי' ס"ט סקל"ג ובט"ז שם סקי"ח כ' דכשהדיח בשר בכלי חולבת אם מלוכלך מחלב ממש להרש"ל אסור אם לא היה רק מעט מים בכלי ומשמע שנאסרת הכלי מחמת מעט לכלוך החלב וגם הבשר נאסר, ובס"כ שם כ' הרמ"א ג"כ דבכלי חולבת מלוכלך אסור והט"ז שם רצה לאסור בלא לכלוך רק כשהיתה הכלי ב"י, רק הש"ך סתר זה דבלע של ב"י בלא לכלוך בעין אין אוסר דאין מליחה לכלים להפליט וידוע דטעם שאמרו אין מליחה לכלים להפליט הוא ממקור דטהור מלוח וטמא תפל כמבואר בש"ך סי' ק"ה ס"ק מ"ב, וא"כ לדברינו בסק"ט דחומרת תפל צלול אינו במליחה לקדרה דבמליחה זאת דדי בהדחה וגם מים מועטים מדיחים אותו וא"כ הו"ל רק כשאר טמוט"ת דבלתי חומרת צלול אין המלוח בולע מהתפל והצלול אינו עושה איסור במליחה לקדרה ואדרבה עושה הדחה וא"כ למה אסור אפי' כשהכלי מלוכלכת בשיורי מאכלי חלב להבשר ואדרבה יותר הי"ל לאסור הכלי דהבשר המלוח מבליע בהתפל אבל הבשר אינו בולע מהתפל, לכן אני אעמוד על משמרתי דסק"ט דבאמת הדבר תולה בין החילוק דמליחה לקדרה ובין המליחה דלאורחא רק אוסיף בטעמא עמא קצת לתיקון הענין, דהחו"ד סק"ט כאן כ' דהא דאמרו שיעור שהייה במלח ובפחות משיעורו אין אוסר היינו דוקא בגוש שאין המלח עושה פעולתו בו מהרה אבל בלח תיכף נמס המלח ועושהו אנמ"מ ע"ש באריכות, ובזה ניחא הכל דשם בסי' ס"ט בלכלוך חלב ממש ואותו הלכלוך נמלח תיכף עד שאנמ"מ כשנוגע המלח בה והלכלוך נאסר תיכף וממילא הוה כשניהם מלוחים ואוסר להבשר תיכף דכששניהם מלוחים שניהם נו"ט זב"ז וזב"ז ולפי"ז היטב מתורץ קו' הצ"צ דכשהצלול נתמלח ונעשו שניהם מלוחים וכ"ז רק או במלוח דלאורחא אפי' בהדחה קצת, או במלוח דלקדרה ואין שם רק לכלוך אבל אם הי' מים שם אפי' מועטים ודאי דמחלישים כח המלח, ונ"ל דהמורה יראה אם הצלול נתמלח עד שאנמ"מ אז ודאי דבטל דין טהור תפל דהא עכשיו שניהם מלוחים, ובקו"א שבסוף הסי' אפלפל עוד בעניני מלוח בס"ד [י] ושניהם אסורין, לשון זה תמוה דהא האחד הי' איסור בלא"ה והיל"ל אם התפל צלול נאסר, ולעיל בסק"ט ובקו"א לשם ביארתי הדינים היטב מתי הצלול אוסר ומתי מכשיר ומתיר ע"ש באורך [יא] או כלי אוסר, עפמ"ג דרק כ"ק אוסר בכלי לכן כ' הרמ"א דבכלי עץ קולף מקומו, ולפי"ז יכול להגעילו ע"י עירוי ומ"מ מחמיר להגעילו בכ"ר, ודע דהא דכאן כ' הרמ"א להחמיר יותר בציר מבמליחה דציר אפי' ממליחה מועטת אסור והסברא פשוטה, דכל ציר הוא מזיעת המלח ומה לי אם בא ממלח הרבה או ממעט, וכ"ז בציר של קודם כלות ש"מ דכן משמעות הש"ע דהא לא כ' צד חומרא שניה דהציר של אחר ש"מ אוסר רק חומרא דמליחה מועטת, והטעם דהציר של אחר ש"מ הוא מוהל בעלמא דזהו ההיתר דמעשה דרש"י, ובבשר שכבר הוכשר ונמלח שנית לא שייך זה דפסק כח המלח אחר ש"מ, ובסי' ע' הארכתי בזה [יב] שבירה. צ"ע דלעיל בסק"ב הבאתי בנשתמש בכלי איסור יכול להשתמש בה צונן לח או יבש אפי' חריף ע"כ כמה פרטים בזה וא"כ שבירה ל"ל, ויש לדחוק דה"ק ינקבנו באופן שלא יבוא להשתמש בו לח רותח או חריף, והדין נובע מפינכא דר' אמי דתברה ואף שהי' יכול לשמש בה צונן, וע"כ דכלי שרגיל להשתמש בה רותח חיישינן שיבוא להשתמש בה רותח וישברנה סעיף ו היכי אמרינן דאין מליחה אוסרת רק כ"ק כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה [יג] שאם היתה אחת שמינה אסורה כולה, וכן חברתה אסורה כולה שהשומן מפעפע וע"ל סי' ק"ה:

[יג] שאם אחת שמינה. וזה לא משכח"ל רק בבשר וגבינה דאז די לאסור שתיהן ע"י שאחת שמינה כמ"ש הש"ך סקי"ט, אבל בשאר איסורים בעינן שיהי' האיסור שמן וגם מלוח אז מפעפע בהיתר כחוש אבל אם ההיתר לבד שמן אינו מפטם את האיסור הכחוש שיחזור ויבליע בההיתר כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה ס"ק כ"ח דלא אמרינן במליחה היתר מפטם לאיסור ובפרט בטמוט"ת לכ"ע לא אמרינן היתר מפטם, וק"ל דא"כ דבמליחה אין ההיתר מפטם להאיסור לעשותו כשמן ויבליע בחבירו וא"כ גם בבשר וגבינה תינח שהגבינה תיאסר מהבשר השמן אבל איך נאסור הבשר השמן מהגבינה כיון דהגבינה כחושה ואיך כ' הש"ך דבבשר וגבינה כשאחד שמן ר"ל הבשר נאסרו שניהם, והמחבר אפשר דס"ל פיטום גם במליחה אבל הש"ך דלא ס"ל פיטום איך כ' בס"ק י"ט כלומר וכו' וכוונתו דלא משכח"ל שיאסרו שניהם רק בבשר וגבינה דאין פיטום ור"ל בשאר איסורים לפעמים אין איסור בא מחמת השומן דאחד משום דבעינן שיהי' האיסור השמן, אבל בבשר וגבינה כל א' חשיב איסור לגבי חבירו וא"כ תינח שהכחוש נאסר מהשמן אבל איך יאסור השמן מהכחוש, ולעיל בדברינו סוסק"ח דגם המחבר דס"ל פיטום אבל עכ"פ אינו אוסר רק כ"ק אפי' בשמן ושם מיירי שהי' מליחה דלאורחא ושהדיחו ורק משום דלא הי' שרי' כדבעי לכן די בקליפה, לכן נ"ל דגם בבשר וגבינה אין שניהם נאסרים מדינא, מיהו לדידן. אין נ"מ רק בה"מ דבאין ה"מ בלא"ה אנן אוסרין הכל דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן סעיף ז הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו או אנמ"מ דוקא חי אבל [יד] צלי רותח שנפל למלוח אפי' נמ"מ בעי קליפה, ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור: הג"ה. [טו] וה"ה אפוי ומבושל, וי"א דאפי' צוננים דינא הכי וכן יש לנהוג אם אין ה"מ [יד] צלי רותח. הש"ך סקכ"א כ' כאן ג' שיטות, ושיטה אמצעית בשם רש"י דרק צלי רותח בעי קליפה אבל צונן סגי בהדחה, ותימא דהמעיין ברש"י שם בפ' כ"צ דע"ו יראה בהיפוך דהא שם מיירי בקרבן פסח צונן ואפ"ה פריך בשלמא לרב וכו' וכ' רש"י שם צונן הוא דאוקירי מיקר לי' [דרב ס"ל עילאה גבר והוה ככולו צונן] וקליפה מיהא בעי דאפי' צונן גמור מאחר שנצלה ויבש א"א דלא בלע פורתא עכ"ל, וכ"כ במשנה וז"ל, צלי בעי קליפה משום דבלע, וכן התוס' בד"ה ואם כ"כ וגם בגוזלא דנפל לכדא דכמכא פירש"י שהי' צונן, ע"ל בדברינו בסק"ד וצ"ע [טו] וה"ה אפוי ומובשל. כ' החו"ד ס"ק י"ד דבלחם אפוי שיש נקבים בתוכו אפי' ס' לא מהני דא"י עד היכן מתפשט מחמת הנקבים ומה"ט בתנור שטחו באליה לא מהני ס' בפת נגד הטוח משום שהפת אפוי ונכנס בבקעיו, ול"ד לרותח דהבלע הילך בכולו וכו' עכ"ל, ולע"ד צ"ע דלעיל בס"ג כ' המחבר צריך ליזהר שלא יגע הבשר בלחם שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה וכן להיפוך וכ' הש"ך שם ר"ל בלא הדחה דחיישינן שמא ישכח להדיח, ודוקא כשהאחד לח עכ"ל, הרי דסגי בהדחה אף שהלחם אפוי צונן, והפמ"ג הקשה שם והפת"ש חילק שם דבמקום הקשה של הלחם די בהדחה ובתוכו במקום הרך בעי גרידא וא"כ הלחם שנאפה בתנור שאינו נוגע שם רק בקשיותו למה אסור כולו וע"כ שאני התם שהתנור רותח וגם הלחם בשעת אפיה לכן בולע יותר וא"כ מנ"ל דשם מתפשט מחמת הבקעים עד שלא יועיל ס' דמה לי רתיחת רוטב או רתיחת תנור ואם תרצה לחלק נאמר להיפך דבתנור די בנטילה כצלי בלא רוטב ועכ"פ ס' מהני, דבאו"ח הל' פסח בסי' תמ"ז ס"ב בחמץ ומצה שנגעו זב"ז בתנור אם אין שם דבר המפעפען סגי בנטילה ואם יש דבר שמן בעינן בשאר איסורים ס'. ובפסח במשהו, והמשהו מחמת חומרת פסח ולא מחמת התפשטות הבקעים, ובס' ח"ש כ' סברא אחרת דלא מהני ס' בפת של תנור שטחו באליה משום דשיל"מ לשיטת הר"ן דחומרת דשיל"מ משום דדמי למין במינו בסוג ההיתר ע"ש, וגם זה אין מובן לעני כמותי אטו כאן יבוא היתר שתאמר למחר יהיו שניהם מותרין לכן הם מין א' בסוג היתר הא אתה אוסרו לעולם מחמת שהשומן היתר והלחם היתר ולא יבוא הלחם להיתרו לעולם ואתה מטיל עליו איסור אפי' למילחא משום שמדינא מותר עם בשר א"כ תן לו ההיתר ואז לענין איסורו עם חלב תאמר שלא יועיל ס' אבל כשאתה נוטל ממנו ההיתר דבשר ממילא אין לו היתר ואינו בכלל דשיל"מ ולמה לא יועיל ס' וגם אנן אין מבטלין הלחם רק השומן והשומן עצמו אם נפל לחלב בטל בס' ומצינו ההיפוך מדבריו דאם נפל חלב למים והמים נופלים לרוטב דבטלין ולא אמרינן שהמים חשובין דשיל"מ לחלב לכן לא יהני בהם ס' כשנופלים לבשר ושם אפי' נגד כל המים א"צ ס' דהיתר בהיתר לא נ"נ ודי בס' נגד החלב שבמים, ועוד דאף שכ' הר"ן טעם דשיל"מ משום ששניהם בסוג ההיתר הוה כמינו והא חוץ לזה אין חומרת דשיל"מ רק במין במינו וכאן אתה רוצה לאסור הלחם לגמרי אפי' במילחא וזה אינו מינו ולעשות פשרה בין הדינים שלא יסתרו נ"ל כך דהש"ך בס' כ"ב הקשה דאם צלי רותח בולע למה צריך שיהי' האוסר מלוח כלל ורק מחמירין שיהי' נאכל מחמת מלחו הא מעצמו בולע כפת שטחו באלי', ובדפוסין חדשים בשם ס' צבי לצדיק תי' וא"י מה תיקן בתירוצו נגד תנור אלי' דשם ליכא מלח כלל, ותירצתי קו' הש"ך בדרך נכון דעבור הצלי שיבלע חלב א"צ מלח כלל רק כדי לאסור גם החלב מהצלי לזה בעינן שיהי' הצלי מלוח קצת ואף שנאכל מ"מ אבל ידוע בטבע שכל בשר שמלוח קצת ויכולים לאכלו כך אם ישתטף אותו המלח לתוך חלב תהי' החלב בעצמה אנמ"מ דבמעט מלח יש בחלב הרגש מלוח ואי לאו המלח שבצלי לא הי' החלב נאסרת ממנו ובזה הדרך ישכון אור למה שהקשיתי ג"כ בדין בשר שיש בו בקעים והוא צלי רותח דנאסר, והא מצינו בירך שצלאו עם גדי ובשר הירך יש בו בקעים, וכן בס"ג בבשר הנוגע בלחם דבמקום הקשה די בהדחה ובמקום הרך בעינן גרידה אבל לא ס', ע"כ צ"ל דלא נאמר כלל זה דצלי או אפוי או מתובל או בקעים דבולע רק מדבר שנכנס לתוך הבקעים או הלחם כגון חלב דכאן דנראה בחוש שהלח נכנס בתוך נקביו, וכן תנור שטחו באלי' דידוע ששומן האליה כבר נכנס כולה בתוך הלחם ונבלע בו בזה שייך דין החו"ד לאסור אפי' איכא ס' דא"י עד היכן נתפשט וההתפשטות ידוע ומקום התפשטותו אין ידוע, אבל אם צלי רותח או מתובל נוגע בגוש אחר ודאי לכ"ע די בהדחה או גרידה כבס"ג, והא דכאן צריכין שיהי' הצלי מלוח משום שנוכל לאסור גם החלב שעמו, כנלע"ד ברור לדינא ובסברות אמתית, וכשתדקדק בסוגיא דנזיר ששרה פתו ביין לענין היתר מצטרף לאיסור תבין עד היכן כוונתי להאמת ואין רצוני כאן להאריך יותר שלא להלאות הקורא בעתים הללו קו"א רסי' צ"א. פלפול ארוך הנוגע בדיני מליחת איסור עם היתר הנצרך לכל באי בשער היוראה דע כי כבר חקרתי דבסי' ק"ג דמאכל הנפגם ע"י חסרון מלח או יתרון מלח גם זה נקרא מאכל פגום ומותר כשיש שם איסור וע"י האיסור נעשה חסרון או יתרון מלח, וכן בפוגם ובסוף השביח התיר הש"ך שם ס"ק י"ב בשעת פגמו עכ"פ, ולפי"ז לכאורה נפל כל דיני איסור מליחת איסור עם היתר בבירא דבעינן שיהי' אנמ"מ וא"כ הו"ל פגום, וא"כ בשעת מליחתם שאינם נאכלים מ"מ א"א לאסור דהם פגומים ואין פגם עושה איסור וטעם המלוח ג"כ פגום, ואח"כ כשהדיחו ויצא מפגם המלח שוב אין מבליע ואיך יצוייר איסור זה של מליחת איסור לההיתר, ובתחלה רציתי לומר דרק כשיש איזה פגם בגוף המאכל ורק שעדיין יכולים לאכלו באותו פגם וכשבא עוד חסרון או יתרון מלח והשלים הפגם אז מותר דכן משמע מלשון המחבר שם שכ' שהחסרון מסייע לפגמו, אבל הצ"צ התיר טעימת הבורית משום שיש בו אפר הפוגם את החלב אף שגוף החלב אינו פגום כלל, ומכ"ש שנוכל לומר דהפגם הזה של יתרון מלח עושה איסור וזהו תמהון גדול הסניגור יעשה קטיגור וכ"ש בט"מ וט"ת דאמרינן והתפל הטהור נאסר ממליחת הטמא והאיסור עצמו פגום עד שאנמ"מ, ויותר נראה לדינא דאף אם יאכל גוף האיסור בשעת מליחתו לא יעבור ולא ילקה עליו ואיך יעשה איסור לההיתר שאצלו, דהא קיי"ל נבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והוה כאוכל שלא כדרך אכילתו ואפי' אוכל חלב חי פטור משום שאין זה דרך אכילתו, ואפי' אם נאמר דהפליטה מבשר מלוח אינה פגומה אבל איך אפשר לעשות איסור מהפליטה אם אין גוף האיסור באיסורו לכן אמרתי דעד כאן לא אמרו דיתירה מלח עושה המאכל לפגם אלא בתבשיל שיתרון המלח לא לשום תיקון בא לשם דאין המלח בא אלא לתקן ולא לקלקל, ומותר לגרש אשתו כשהקדיחה תבשילו ברוב מלח, אבל אם רוב המלח בא לתקנו כגון בשר שמולחין להוציא דמו או מולחין לאורחא שלא יתקלקל באורך הדרך ובדבר שהוא לתיקונו לא אמרו שהיתרון מלח מתיר איסורו מכח פגמו עכשיו, ול"ד לפוגם לבסוף השביח דהפגם לא בא ע"מ שיביא השבח עמו רק בשעת פגמו הוא פגום ממש רק שהזמן יביא השבח כגון גריסין שנתן לתוכן יין בשעת רתיחה דאז הוא פגום והשבח יבוא בשעה שיצטנן ואין הפגם מביא השבח דאדרבה אם הי' נותן היין בשעת צינון היה מושבח יותר, עט"ז סי' ק"ג סק"ד, אבל במולח בשר להכשירו או לאורחא דהמלח הוא תיקונו אין זה פגם ומלחו הוא שבחו ואוסר בכח המלח הזה שנפלט ממנו טעם מושבח ושאני נבילה מוסרחת, והא דלא לקי אם אוכל בשר טרפה בשעה שאנמ"מ היינו משום שאז אינו ראוי וכאוכל חלב חי שעדיין אינו ראוי אבל במולח חלב חי עם כשר שפיר אוסר דאין החלב חי היתר רק שעדיין לא בא איסורו אבל איסורו רובע עליו וראיה לזה דאמרינן בפסחים דמ"ה הנח לכותח הבבלי אם משטר קשטר לי' [דזהו דרכו] ליכא כזית בא"פ ואי משריף קשריף לי' בטלה דעתו, פירש"י שאין שום אדם שותה כך בלא טיבול, הרי דהוא בעצמו פגים אבל כיון דנעשה לתיקון אכילתו עם דבר אחר הוה איסור דכן דרכו ורק החסרון שלא יבוא לאכילת כזית בא"פ, ואם הי' בטיבולו כדרכו כזית בא"פ הי' לוקה עליו וכן בשר מלוח שאנמ"מ וכן מלח עצמו ודאי אינו מאכל אדם ואפ"ה אם מולח בו מאכל ונותן כדי מדתו נשבח המאכל ממנו ובמקום תיקונו שבחו ולא נחשבו לקלקול, וכן בשולחן גבוה צונו השם על כל קרבנך תקריב מלח, וכן הציר אינו ראוי לאכילה אבל בא לתקן הלחם שטובלין בו וא"א לומר עליו שם פגם משום שאינו ראוי בפ"ע ושפיר מרבינן מהטמאים לאסור צירן כמו רוטבן אף שהרוטב מושבח בפ"ע והציר אינו מאכל בפ"ע וע"כ דתיקון המאכל דינו כמאכל עצמו והציר אוסר יותר ממלת השתא דאתינא להכי נולד לנו דבר חרש. דבאמת אין איסור מולח איסור עם היתר רק בשני דברים גושיים שהמלח עתיד לתקן שניהם כבשר נבילה עם בשר כשר או בשר וגבינה שבשניהם המלח לתיקון ובדבר שהמלח בא לתיקונו לא שייך לומר עליו ההיתר של יתיר מלח משום פגם הכל כמו שכתבתי, וגם לא דמי לפוגם ולבסוף השביח דיין לגריסין רותחין הכל כמ"ש דשם אין השבח דצינון הגריסין בא מחמת הפגם הקדום לו דאדרבה אם הי' נותן היין בשעת קרירותו הי' מושבח יותר משא"כ במלח דא"א לתיקונו בלא המלח הרב שקדמו, אבל בבשר עם חלב לח בין שהרבה מלח לחלב עד שנעשית אנמ"מ או שהבשר הי' אנמ"מ והחלב התפילה קלטה ממנו ודאי דלא נוכל לאסור שניהם דהחלב ודאי נפגמה כשנעשית אנמ"מ והמלח אין בה לשום תיקון רק לפגמה והבשר מותר דכל שהם פגומין בפ"ע אין אוסרים זא"ז, ואף דבב"ח אסור אפי' שלא כדרך אכילתו ואפי' עירב בהם לענה ורוש אסורין אבל לא כשכל א' מהם פגום בפ"ע ובפתיחה הארכתי בזה וראי' לזה דבכל מקום דמצינו בש"ס דיני איסור של מליחת איסור עם היתר לא מצינו רק או בשר טמא עם בשר טהור או בשר וגבינה או עם כמכא וגם הכמכא ניתן בו מלח לתקנו ולהחזיקו אבל לא מצינו איסור בבשרא עם חלבא לא בש"ס ולא בפוסקים, וכן בסי' צ"ה אין מניחין כד של כותח אצל כד של מלח וברש"י בגמ' הטעם שמא יפול מעט כותח למלח ואח"כ יתן המלח לתבשיל של בשר והכותח יוכל להכיר כשהוא במלח ולכן לא בטל אבל מותר להניח כותח אצל חומץ שאם יפול מעט לתוך החומץ לא יהי' ניכר ויתבטל, משמע דגם אם יפול חלב למלח דאין ניכר ג"כ תתבטל החלב בהמלח ואין חשש אם יתן המלח לבשר דהחלב נתבטל כיון דאינה ניכרת, וא"כ לפלוג בדידה בין כותח אצל מלח לחלב אצל מלח ולמה חילק בין אצל מלח לאצל חומץ, וע"כ דבחלב כיון שהמלח בה לפגם בלא"ה מותרת בלא ביטול ולכן קמיפלגי רק בכותח בין מלח לחומץ וגם בסי' פ"ז בחלב שבקיבה שנמלחה דאסורה אף שאין החלב שבקיבה נאכל מ"מ, מ"מ ק שדרך לעשות זה לתיקון הגבינה וכל תיקון אינו קלקול ושפיר אוסר במליחה ולפי"ז נדקדק בדין טמוט"ת צלול דאוסר הרמ"א צ"ל דאותו הצלול אינו חלב ממש דתיכף נפגמת בעצמה בלא שום תיקון ופשיטא דדבר שהמלח פוגמו אינו אוסר וע"כ דהצלול הוא אכותח וכה"ג שאינו נפגם ממלח והמלח בו לתיקון ועושה איסור ולפי"ז בדין שהבאתי בחידוד סק"ט בהדיח בשר ע"י חלב או הדיח בע"פ בשר ע"י שכר דהצ"ל מתיר מטעם שהם מדיחין הבשר מהמלח ונחלש המלח, והחו"ד שם מחלק בין חלב הרבה או מועטת, ולדברינו כל שיש חלב מעט יותר נפגמת במהרה ע"י שמרגשת המלח בקרבה וכן שכר ואין פגם מוליד איסור, ובחלב הרבה יש טעם הצ"צ דעושה הדחה ויותר נ"ל דאפי' בתוך הפסח דאסרינן מטעם אדמחליש בלע וממילא יש משהו וגם בפסח אסרינן נט"ל, אבל שהפגם הזה יוליד ממנו איסור זה לא מצינו גם בין חומרות דפסח, דהא בלא השכר אין כאן איסור והשכר נפגם מהמלח ודי שהשכר בעצמו אסור אף שהוא פגום דבפסח אסור אף שלא כדרך אכילתו אבל שהפגם הזה יכניס איסור בהבשר שהודח ממנו וגם אינו אלא משהו, ומ"מ לא יעיז שום מורה להתיר במעשה כזאת בתוך הפסח אבל בע"פ פשיטא דמותר, והא דהתיר הצ"צ טעימות הבורית מטעם שהחלב נפגם אף שהאפר ניתן בתוכו לתיקונו, שאני התם שמתיקון זה לא יבוא לידי אכילה לעולם משא"כ תיקון הבשר שע"י מלח הרבה שמכשירו ומתקנו לאכילה, ואנן תיקון סעודה בעינן ולא תיקון כביסת בגדים, ואה"נ אם יעשו בורית מחלב שור הנסקל הוה דרך הנאתו ואסור אפי' לכבס בו, עי' פסחים כ"ד ב' ברש"י בד"ה לאפוקי וראיה לסברא זאת דפגם שניתן לתיקון אינו פגם ואוסר, דבציר מצינו ג' דינים חלוקין, הציר מדברים טמאים אסור, ואוסר כמליחה ויותר כגון ממליחה מועטת כלעיל סעיף ה', כבוש בציר אוסר בשיעור כבישה כבסי' ע' ס"ו, וכ"ז באיסורי אכילה, וגם מצינו להיפוך דכלים של יי"נ דאם נותן לתוכם ציר או מורייס נכשרין, על ידו, דז"ל הש"ס ע"ז דל"ג עכו"ם נתן לתוכן יין ישראל נותן לתוכה ציר או מורייס, פירש"י שהציר שורף היין ומכלהו, הרי שהקטיגור בשאר איסורים נעשה סניגור ביי"נ והיינו שפגמו, וא"כ תקשי הא המלח והציר פוגמים גם בבשר שאינו נאכל מ"מ וע"כ דחז"ל חקרו בטבע כל המאכלים והמשקאות וראו דמלח וציר מתקנים המאכלים ומטעימים אותן וגם תפל בלי מלח אינו נאכל מחמת זה, לכן בבשר חי או גבינה דמתקן הבשר לבישול אף דבשעה שהמלח עליו אנמ"מ אבל הוא לא רצה לאכלו חי ולכן אמרו לגזור יותר דבעוד המלח הרב עליו מבליע איסורו לאחרים, וככותח הבבלי שבעצמו אינו מאכל רק ממתיק המאכלים שטובלין בו ועוברין עליו בפסח אם אכלם בדרך טיבול (רק שאינו לוקה משום שא"א בו כזית בא"פ) ואינו עובר אם שתה אותו בעיני' וראו טבע הציר בכל מאכלים לתיקונם וביין לקלקלו לגמרי לכן עיקר הכשר של כלי יין בציר ולפי"ז בחלב בין מתוקה בין אינה מתוקה שהחלב בהם לפגם ולא יבוא ממנו שום תיקון ובפרט במלח מרובה ודאי דלא בהם נאמר כלל זה דט"מ וט"ת צלול לאסור דהצלול שאתה רוצה לעשות ממנה איסור הוא פגום. ורק בבשר וגבינה או עם כמכא שהוא צלול משכח"ל דין זה של הרמ"א דתפל צלול לאסור ולא בחלב ממש א"ה. אחר שעברתי בסוגי' זאת דהכשר כלי יי"נ ע"י ציר אשיב ידי על הסוגיא דשם, דלעיל באותו דף אמרינן אם הנכרי נותן מעט יין לטיט שעושין ממנו הקנקנים שרי, אר"פ ש"מ האי נכרי דשדי חמרא לבי מילחתא שפיר דמי, מתקיף לה ר"א מי דמי התם אזיל לאיבוד הכא לא אזיל לאיבוד, פירש"י שעדיין נרגש טעם היין במלח (משא"כ כשנתנו בטיט) לעולם ואינו מתייבש, והתוס' שם בד"ה האי הקשו לפירש"י דמאי היה ס"ד לר"פ לדמות מלח לטיט, לכן פי' התוס' דמילחתא אינו המי מלח אלא בכבשן ששורפין בו המלח (נ"ל דר"ל דפוסין של חרס שממלאים מי מלח ושורפין בכבשן כדרך שעושין בזמנינו למלח שקורין טאלפן וזה דומה ליין שנותנין לטיט של הקנקנים) ולכן מסקי דהלכה כר"פ דשרי ומסקו דמטעם זה יש להתיר לדם שניתן במלח ללבנו (לק' אפרש איך יש לדמות היתר דם לתוך המלח להיתר יין שבטיט של הקנקנים) עכ"ל, וקשה מה תמהו על פירש"י דמאי הי' ס"ד דר"פ להכשיר המלח שנותנין בתוכו יין, הא מצינו דמכשירין הכלים של יין בציר אלמא דטבע הציר לשרוף היין ולהאבידו וציר בא ממלח ושפיר אר"פ ש"מ וכו', ור"א השיב לו דעכ"פ לא דמי דהכלי אין בה יין בעין רק טעם יין והטעם נפגם ע"י ציר, וכן מה שנותנין יין לטיט שעושין הקנקנים דנשרף ורק הטעם או הריח נשאר, אבל כשנותנים היין לתוך המילחתא דאין יי"נ בעין נפגם מהמלח ואפי' אם יפגם לא יועיל באיסור הנאה כיי"נ וראיה לזה דקיי"ל כל שאב"י מותר אף שהוא פגם קטן אבל לבעין בעינן פגם גדול ומכ"ש ביי"נ האסור בהנאה, ועוד אדמקשי לרש"י מאי ס"ד דר"פ גם לדידהו יוקשה מה ס"ד דר"א, הא כמו שמועיל שריפת הקנקנים לשרוף היין שנותן בטיט כן יועיל שריפת המלח ואדרבה המלח יסייע להאש לשרוף היין דמלח עצמו בלא אש שורף יין כמו ציר שמועיל לשרוף ולהגעיל כלי יין וא"כ סברת ר"א לפירושם יותר מופרך מסברת ר"פ לפירש"י, ועו"ק יותר דלפירושם איך למדו מיין למילחתא לר"פ דשרי דה"ה דמותר ליתן דם למלח, הא לפירושם אין פירוש מילחתא מלח עצמו רק לכלים ששורפין ומבשלין המלח בהם, ואיך זה ראי' לדם הניתן לתוך המלח, ואיך נדמה איסור דם לאיסור יין בענין מלח, הא ידוע דמלח וציר אין פוגמין לדם רק פולטים אותו מבשר ושפיר הוה לשבח ועושה איסור וביין הציר לפגם ושורפו, ועוד הא ר' אמי עצמו שיבר הפינכא משום ציר דם שנבלע בה וביין מכשירין לכתחלה הכלים בציר, ומה ראי' מיין שהנכרי נותן למילחתא דהוה דיעבד ליתן דם למלח לכתחלה דכן נראה מלשונם, ועו"ק אטו יש הגעלה באוכלין: דהא מה"ט קיי"ל באוכלין גם אפשר לסחטו אסור משום דבאוכלין אין מועיל הגעלה כמו לכ"ח ובכלי יין מועיל הגעלה דציר אפי' לכ"ח, ולמשל הגע עצמך אם יפול דם או שאר איסור למלח ונחזיר המלח לשריפת אש וכי יועיל לו הגעלה, עפ"מ או"ח סי' תמ"ב ולפי"ז חוזר הקושיא אדר"פ אפי' לפי' התוס' דר"ל שריפת המלח הא לדבר מאכל אין מועיל חזרת הכבשן ג"כ רק בכלים מועיל, ולכן אמרינן אל"ס אסור וכלים מגעילין לכתחלה, ועו"ק בין לפירש"י דנותן היין במלח בין לתוס' שנותן למקום שריפתו הא שם בדף מ"ד איתא המורייס ש עכו"ם אסור משום עירובי יין, ולמה מכשיר הקנקנים בציר או במורייס, וע"כ דלא דמי פגם לבלוע של כלי לפגם של בעין או לומר דלטעם הבלוע פוגם ולבעין משביח דאם לא הי' משביחו לא היו נותנים במורייס יין לקלקלו, ואף שאיני מבין זה לומר דהמורייס מוציא הבלע יין מהכלי ומשביח המורייס הבעין אבל בגמ' אנו רואין כך, ועו"ק דשם מבעי"ל אי מועיל כלל ליבון לכלי יי"נ ופשטו מק"ו אם מורייס מכשירם מכ"ש ליבון, ואם איתא שיש חילוק במורייס בין בעין לבלע בכלי א"כ גם הגעלה יועיל ולולא דהדבר תולה באילנות גבוהים מאוד הייתי אומר דר"פ לא מטעם שריפה התיר המלח בקנקנים רק מטעם פגם דידוע דמלח פוגם ליין ולכל משקין, ואף דלמורייס היין יפה אין מדמין טבעי המאכלים והמשקאות זה לזה, וע"ז פריך ר' אמי דכמו בהכשר הכלים דומין הציר למורייס א"כ גם לענין הבעין יהי דינם שוה ואסורים שניהם בין הציר בין המורייס ליין, ולפי"ז א"א להתיר ליתן דם למלח, וגם לר"פ ובפרט דחזותא דדם יהי' נראה במלח לבן, ואיני פוסק ולא לוחם מלחמת מצוה רק להמתיק הפלפול: סיימתי מהדורא קמא בשנת תרנ"א ופעם ב' בשנת רפ"ג שנת רעבון ומלחמה ובפעם ג' בשנת תרפ"ה והיום יום ד' כ"ז אלול תרפ"ח לפ"ק והשי"ת יעזור לי להעתיק יתר מכתבי ולהרם קרני להיות מוציא לאור דע דהט"ז והש"ך הביאו דברי רש"ל דגוש אינו מתקרר מתתאה וי"ל דין כ"ר ובסברא אמרתי דרך חוש המישוש דדופני הגוש מתקררין ורק באמצעו אינו מתקרר דשם החום חזק, ואח"כ ראיתי בס' הפלאה כן ולולא ראיתי דבריו יראתי לכתוב מדעתי דבר חידוש נגד סתימת האחרונים:

תוכן העניינים

חידוד הלכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה