29. עצה למתינות - לדון לכף זכות · י. לְבָרֵר אֶת הַמַּעֲשֶׂה מֵהַנֶּחְשָׁד וְלֹא לְהַשְׁאִיר בְּלִבְּךָ אֶת הַחֲשָׁד
סִפֵּר רַבִּי אַרְיֵה לְוִין:
פַּעַם אַחַת הִשְׁתַּתַּפְתִּי בְּהַלְוָיָתוֹ שֶׁל אֶחָד מִנְּקִיֵי הַדַּעַת מִירוּשָׁלַיִם, לְאוֹתוֹ נִפְטָר הָיָה יָדִיד וְרֵעַ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים, שֶׁהָיוּ נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים בְּחַיֵּיהֶם, וְשֶׁעָבְדוּ בִּמְחִצָּה אַחַת בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. לְפֶתַע רָאִיתִי שֶׁיְּדִידוֹ זֶה פּוֹרֵשׁ מִן הַהַלְוָיָה, שֶׁהָיְתָה בִּתְחִלַּת דַּרְכָּהּ, אֵינוֹ מְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ הַמָּנוֹחַ לְבֵית עוֹלָמוֹ כָּרָאוּי, וּבִמְקוֹם זֶה נִכְנָס לַחֲנוּת פְּרָחִים שֶׁהָיְתָה בְּסָמוּךְ, כְּדֵי לִקְנוֹת עָצִיץ...
חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי: הֲכָךְ יִנְהַג יָדִיד לַחֲבֵרוֹ הַקָּרוֹב שֶׁהֵטִיב עִמּוֹ בְּחַיָּיו, וְלֹא יִגְמֹל עִמּוֹ חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת? כְּלוּם אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא שָׁעָה אַחֶרֶת לִקְנוֹת אֶת הֶעָצִיץ, וְהוּא צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּעֵת הַהַלְוָיָה דַּוְקָא? כְּדֵי לֹא לַעֲבֹר עַל הַכָּתוּב (ויקרא יט, יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְהוֹכַחְתִּיו עַל פָּנָיו וְאָמַרְתִּי לוֹ: "יְלַמְּדֵנִי וְאֵדַע גַּם אֲנִי, הֲלֹא שָׁנִים הָיִיתָ רֵעַ כְּאָח לַמָּנוֹחַ, וּמַדּוּעַ פָּרַשְׁתָּ מֵהַלְוָיָתוֹ כְּדֵי לִקְנוֹת עָצִיץ?
הִסְבִּיר לִי אוֹתוֹ יְהוּדִי וְאָמַר: מִזֶּה שָּׁנִים מְטַפֵּל אֲנִי בִּמְצֹרָע אֶחָד וְהוּא מֵת אֶתְמוֹל, מִטְּעָמִים מוּבָנִים הֶחְלִיטוּ הָרוֹפְאִים - שֶׁאֵינָם יְהוּדִים - לִשְׂרֹף אֶת כָּל בְּגָדָיו וַחֲפָצָיו, שֶׁבְּתוֹכָם הָיָה זוּג תְּפִלִּין. הִתְקוֹמַמְתִּי בְּכָל לִבִּי שֶׁיִּשְׂרְפוּ אֶת הַתְּפִלִּין, וְאָז סֻכַּם בֵּינִי לְבֵין הָרוֹפֵא, שֶׁעַד שָׁעָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם, אָבִיא עָצִיץ, וְהַתְּפִלִּין יֻנְּחוּ בְּתוֹךְ הֶעָצִיץ הֶעָשׂוּי חֶרֶס, וְיִגָּנְזוּ בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה - כַּדִּין. מֻכְרָח הָיִיתִי - אֵפוֹא - לָרוּץ וְלִקְנוֹת אֶת הֶעָצִיץ עַל מְנָת לִקְבֹּר אֶת הַתְּפִלִּין.
מֵאָז - הוֹסִיף וְאָמַר רַבִּי אַרְיֵה - קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי לָדוּן כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת... (מתוך ספר "ילקוט אהבת ישראל")