פרק ג - חביבין היסורים כיהלומים · ט. כשאדם מתייסר בעולם בהיותו עסוק בדבר מצוה - תועלת יסוריו לכפרה גדולים יותר
וּבְיוֹתֵר כַּאֲשֶׁר מִתְיַסֵּר הָאָדָם בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁאָז יִסּוּרָיו מְכַפְּרִים בְּיוֹתֵר, וְכַמּוּבָא בַּגְּמָרָא (חולין ז' ע"ב): אָמַר רַב אֶלְעָזָר: דַּם נִקּוּף - שֶׁנָּקַף הָאָדָם אֶצְבָּעוֹ וַחֲבָטָהּ בַּכֹּתֶל וְכַיּוֹצֵא עַד שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּם - מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה, אָמַר רָבָא, וְדַוְקָא בְּגֻדַּל יָמִין שֶׁהַחֲבָטָה בְּיָמִין קָשָׁה מִשֶּׁל שְׂמֹאל שֶׁכֵּן יָד יָמִין נֶחְבֶּטֶת בְּחָזְקָה יוֹתֵר לִהְיוֹתָהּ יָד חֲזָקָה יוֹתֵר מִשְּׂמֹאל, וְעוֹד: וּבְנִקּוּף שֵׁנִי, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נִנְקְפָה לוֹ יָדוֹ פַּעַם אַחַת, וְעַתָּה הוּא מַכָּה עַל מַכָּה, וְעוֹד: דְקָאָזִיל לִדְבַר מִצְוָה.
וּמְבָאֵר הגר"ח שְׁמוּלֶבִיץ (שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר יד) כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה וְנֶחְבָּל וּמִתְיַסֵּר בּוּשָׁתוֹ מְרֻבָּה, שֶׁדּוֹמֶה הוּא לְעֶבֶד הַבָּא לִתֵּן כּוֹס לְרַבּוֹ וּלְשָׁרְתוֹ וְשׁוֹפְכוֹ לוֹ רַבּוֹ עַל פָּנָיו, דְּמֵילָא אָדָם שֶׁמִּתְיַסֵּר מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֵין בּוּשָׁתוֹ גְּדוֹלָה כָּל - כָּךְ, אוּלָם זֶה הַמְשָׁרֵת לַה' וּבָא לַעֲסֹק בִּדְבַר מִצְוָה, מְצַפֶּה הוּא לְאוֹר פְּנֵי ה' שֶׁיָּאִיר לוֹ פָּנָיו וִיחוֹנֶנּוּ, וְאָז כְּשֶׁמְּקַבֵּל יִסּוּרִים, נֶחְשָׁב לִמְקַבֵּל סְטִירָה בִּשְׁעַת שֵׁרוּתוֹ לְמַלְכּוֹ שֶׁאָז בּוּשָׁתוֹ מְרֻבָּה וּלְכָךְ בְּמַצָּב כָּזֶה הַיִּסּוּרִים מְכַפְּרִים בְּיוֹתֵר, וְעָלָיו לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבַּן עוֹלָה עַל - גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וְכֵן מוּבָא בְּ"פֶלֶא יוֹעֵץ" שֶׁפְּעָמִים וְנִגְזַר עַל הָאָדָם גְּזֵרָה שֶׁנִּצְרָךְ לָבוֹא עָלָיו יִסּוּרִים קָשִׁים וְנוֹרָאִים, אֲזַי בְּחַסְדֵּי ה' מְסַבְּבִים שֶׁיִּתְיַסֵּר דַּוְקָא בִּזְמַן עָסְקוֹ בַּמִּצְוָה, וְאָז בִּזְכוּת הַמִּצְוָה מִצְטַמְצְמִים לוֹ כַּמּוּת וְאֵיכוּת יִסּוּרָיו, כָּךְ שֶׁאֵין סְתִירָה בָּהּ כְּלָל לְהָא דְּאָמְרוּ חֲזַ"ל: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין, דְּאַדְּרַבָּא, נִצּוֹל בִּזְכוּת הַמִּצְוָה מִיִּסּוּרִים קָשִׁים.