פרק ב - אוצר החיים · 1. שמחה וכאב
מַדּוּעַ יֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם הֲנָאוֹת וְגַם יִסּוּרִים?
א. הַהֲנָאוֹת נִתְּנוּ לָאָדָם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר עַל עַצְמוֹ!
אָדָם חַיָּב לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, לִשְׁתּוֹת, לְהִתְלַבֵּשׁ. כְּדֻגְמַת מְכוֹנִית הַזְּקוּקָה לְדֶלֶק, סִיכָה וַחֲנָיָה. אַךְ לוּ הָיָה עַל הָאָדָם לְמַלֵּא עַצְמוֹ בְּאֶנֶרְגְּיָה לְפִי טַבְלַת קָלוֹרְיוֹת וְלוּחַ נוֹזְלִים, הֲרֵי הָיָה שׁוֹכֵחַ לְמַלֵּא בְּדַיְקָנוּת אֶת הַצַּו, וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ הָיְתָה מֻזְנַחַת! ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ, וְטָבַע בָּנוּ רַעֲבוֹן כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר לֶאֱכֹל. וּפִלְאֵי פְּלָאִים! בְּסִיּוּם הָאֲרוּחָה, הַגּוּף קִבֵּל אֶת צְרָכָיו וְהָרַעֲבוֹן פָּג! אָנוּ חָשִׁים צִמָּאוֹן - כְּדֵי שֶׁנַּחְפֹּץ לִשְׁתּוֹת, וְנֵהָנֶה מִבִּצּוּעַ תַּפְקִיד זֶה. הָאָדָם עָיֵף - כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁעָלָיו לָנוּחַ, לְבַל יִשָּׂרֵף כְּמוֹ מָנוֹעַ שֶׁעָבַד לְלֹא לֵאוּת. אָדָם מִתְעַיֵּף, גּוּפוֹ מְאוֹתֵת לוֹ כִּי הִגִּיעַ שְׁעַת מְנוּחָה וְהוּא שׁוֹכֵב לִישֹׁן - וּפֶלֶא פְּלָאִים! הוּא קָם רַעֲנָן וּמָלֵא מֶרֶץ. כְּשֶׁאַתָּה חָשׁ עָיֵף צָמֵא וְרָעֵב, אַתָּה נֶהֱנֶה לֶאֱכֹל, לִשְׁתּוֹת, וְלָנוּחַ. וְזוֹ גַּם הִזְדַּמְּנוּת אַדִּירָה בִּשְׁבִילְךָ, לִרְאוֹת אֶת חָכְמַת ה'. לָחוּשׁ בָּאַהֲבָה שֶׁהוּא מַעֲנִיק לְךָ, עַל - יְדֵי שֶׁנּוֹתֵן לָךְ לֵהָנוֹת בְּקִיּוּם הַחוֹבוֹת שֶׁלְּךָ כְּלַפֵּי גּוּפְךָ.
ב. הַהֲנָאוֹת נוֹעֲדוּ לְהִתְפַּתּוֹת לַבּוֹרֵא עַל מְנָת לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ
כֵּיצַד נֶעֱרֶכֶת עִסְקַת מִסְחָר, בֵּין סוֹחֲרִים מְכֻבָּדִים. סוֹכֵן מְכִירוֹת שֶׁל חֶבְרָה מְפֻרְסֶמֶת מְעֻנְיָן שֶׁתִּרְכֹּשׁ אֶת מוּצָרָיו. עַל כֵּן, הוּא מַזְמִין אוֹתְךָ לִ"סְעֻדַּת עֲבוֹדָה". אַתֶּם מְסִבִּים יַחְדָּו, סוֹעֲדִים וּמְשׂוֹחֲחִים. כַּמּוּבָן שֶׁהַסְּעֻדָּה - יָקְרָתִית כְּכָל שֶׁתְּהֵא - הִנָּהּ עַל חֶשְׁבּוֹן הַסּוֹכֵן. בְּסִיּוּם הַפְּגִישָׁה הוּא מִתְמַקֵּד בַּ"תַּכְלֵס", לִסְגֹּר עִסְקָה. וְהָיָה, אִם לֹא תִּקְנֶה אֶצְלוֹ בַּסּוֹף... אֵיזֶה טַעַם מַר שֶׁל טִרְחָה לַשָּׁוְא נוֹתָר בְּפִיו...
מַדּוּעַ הוּא הִזְמִין אוֹתְךָ לִסְעֻדָּה דַּוְקָא, אֵין לוֹ צוּרוֹת אֲחֵרוֹת לְפַתּוֹת אוֹתְךָ? נֶאֱמַר בַּגְּמָרָא (חולין ד':): "אֵין הֲסָתָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה". לְדֻגְמָא: כְּשֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּלַךְ עַל עֲשָׂרָה שְׁבָטִים, רָצָה שֶׁגַּם מֶלֶךְ יְהוּדָה יִצְטָרֵף אֵלָיו לְמִלְחָמָה נֶגֶד אֲרָם. רֵאשִׁית, הִזְמִינוֹ לִסְעֹד יַחְדָּו. וּמִתּוֹךְ לְגִימָה שֶׁמְּקָרֶבֶת בֵּין רְחוֹקִים, נַעֲנָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לָצֵאת לְמִלְחָמָה נֶגֶד אֲרָם.
הַהֲנָאוֹת שֶׁלָּנוּ, הֵן "סְעֻדַּת עֲבוֹדָה". בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה לְהָסִית אוֹתָנוּ, לְפַתּוֹת אוֹתָנוּ, לְגָרוֹת אֶת חוּשֵׁינוּ לְהַכִּיר בּוֹ. ה' רוֹצֶה לְהָסֵב אֶת תְּשׂוּמֶת לִבֵּנוּ, לְמַקֵּד אֶת רְאִיָּתֵנוּ. עַל יְדֵי דְּבָרִים רַבִּים וּמְגֻוָּנִים מְנַסֶּה הוּא לְעוֹרֵר אוֹתָנוּ, "הִנֵּה אֱלֹקִים" יֵשׁ אֱלֹקִים. וְעַל כֵּן בָּרָא הוּא, פֵּרוֹת מְגֻוָּנִים, פְּרָחִים בִּצְבָעִים וְצוּרוֹת שׁוֹנִים, גַּרְעִינִים הַמִּתְרַבִּים כָּל אֶחָד בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה, וְשִׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר. תַּחֲלוּפָה וְרַב גּוֹנִיּוּת שׁוֹלְטִים בָּעוֹלָם, כְּדֵי לְמַלֵּט אוֹתָנוּ מִקֵּהוּת חוּשִׁים, וְלִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ יָד הַצּוֹבַעַת אֶת הָעוֹלָם בִּצְבָעִים נָאִים, מְבַשֶּׂמֶת אוֹתָנוּ בְּרֵיחוֹת מְשַׁכְּרִים. יֵשׁ מִי שֶׁעוֹרֵךְ לָנוּ סְעֻדַּת מְלָכִים, וְעָלֵינוּ לְהִתְפַּתּוֹת! לְהַכִּיר בַּנּוֹתֵן, לְהַאֲמִין בֶּאֱלֹקִים.
לְסִכּוּם:
א. יֵשׁ לָנוּ הֲנָאוֹת, כְּדֵי לַעֲזֹר לָנוּ בְּקִיּוּם תַּפְקִידֵנוּ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר לְהַקְדִּישׁ זְמַן לַאֲכִילָה, לִלְעִיסָה, וְכוּ'. ה' בְּחַסְדּוֹ, עָשָׂה מֵהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה הַזֹּאת - הֲנָאָה. חוּשׁ רֵיחַ - לֵהָנוֹת מֵהַנִּיחוֹחַ שֶׁל הַמַּאֲכָל. חוּשׁ טַעַם - לֵהָנוֹת מִטַּעַם הַמַּאֲכָל, וְכֵן הָלְאָה וְהָלְאָה.
ב. כְּדֵי שֶׁנָּבִין שֶׁה' מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ, וּמְנַסֶּה לְהָסִית אוֹתָנוּ, וְנַכִּיר מִי הוּא הַזָּן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל.
יֵשׁ רַק שְׁתֵּי דְּרָכִים לְהַכִּיר אֶת אֱלֹקִים, בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ אֶבְחַר אֲנִי: דֶּרֶךְ גַּן עֵדֶן אוֹ דֶּרֶךְ הַיִּסּוּרִים?
ה' בָּרָא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בַּמָּקוֹם בּוֹ יֵקַל עָלָיו בְּיוֹתֵר לְהַכִּיר אֶת אֱלֹקִים - נָטַע אוֹתוֹ בְּגַן עֵדֶן. אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה נָקִי, מֵהֶרְגֵּל וּמִדֵּעוֹת קְדוּמוֹת. הוּא הִתְפַּעֵל מִכָּל הַבְּרוּאִים, וּמִכָּל מַעֲשֵׂי הַבּוֹרֵא. הִכִּיר בְּנִפְלְאוֹת הַגַּרְעִין, וּבְנִסֵּי הַיְקוּם. אָדָם וְחַוָּה אָכֵן נָתְנוּ אֶת עַצְמָם, לִהְיוֹת מְכוּרִים לַבּוֹרֵא וּמוּסָתִים עַל יָדוֹ. וְזוֹ הָיְתָה תַּכְלִית גַּן עֵדֶן - מָקוֹם בּוֹ הָעִדּוּנִים הַגְּדוֹלִים בַּחַיִּים. כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ, אֶת מִי שֶׁנָּתַן אֶת כָּל הָעִדּוּנִים.
אַךְ אָדָם וְחַוָּה חָטְאוּ, וְאָז נִשְׁלְחוּ אֵלּוּ מִחוּץ לְגַן עֵדֶן, שָׁם יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ נוֹסֶפֶת לִלְמֹד אֱמוּנָה - דֶּרֶךְ הַיִּסּוּרִים.
אָנוּ רוֹאִים, כְּשֶׁבָּאָה צָרָה חָלִילָה, עַל אָדָם הָרָחוֹק מֵאֱמוּנָה. לְפֶתַע הוּא צוֹעֵק: "אֱלֹקִים, לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ?" פִּתְאוֹם הוּא נִזְכָּר בֶּאֱלֹקִים! כָּל עוֹד הָיוּ לוֹ עִדּוּנִים וְהַכֹּל הָלַךְ טוֹב, הוּא הִדְחִיק אֶת הַמּוּדָעוֹת שֶׁלּוֹ לַבּוֹרֵא. רַק הַיִּסּוּרִים, מַזְכִּירִים לוֹ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים. כָּךְ שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, שְׁתֵּי בְּרֵרוֹת לְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא: אוֹ בְּדֶרֶךְ שֶׁל גַּן עֵדֶן, לְהַכִּיר אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁהַבּוֹרֵא מַשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְלִזְכֹּר שֶׁהוּא זֶה הַבּוֹרֵא וּמְחַיֶּה הַכֹּל. אַךְ אִם אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְתַכְלִיתוֹ בְּדֶרֶךְ זוֹ, נֶאֱלָצִים לָתֵת לוֹ דֶרֶךְ שְׁנִיָּה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת אֱלֹקִים - נוֹתְנִים לוֹ צָרוֹת וְאָז הוּא צוֹעֵק לְ... אֱלֹקִים.